גירסת התובע וטענותיו, בתמצית

1. התובע עסק מאז שנת 1998 בשיווק מוצרי מאפה, והיה בבעלותו קו חלוקה מאזור מודיעין ועד רעננה.

הנתבע 1 (להלן- "הנתבע") פתח בשנת 2006 מאפיה ברעננה, בשם "מאפיית צדמן", בה החל לייצר מוצרי מאפה באמצעות מחמצות. מוצרים אלה הם איכותיים יותר ובריאים יותר מהרגילים.

באוקטובר-נובמבר 2006, התובע רכש סחורה ממאפיית צדמן, לשיווק בין לקוחותיו. באותו חודש עבודה אינטנסיבי, החלו התובע והנתבע להתחבר ולהתחבב אחד על השני. הנתבע סיפר לתובע כי יש לו חובות בסך 100,000₪, וכי הוא מוגבל בבנק.

2. הנתבע ביקש להכניס את התובע כשותף במאפיית צדמן, בתנאי שהתובע יישא עמו בכל תשלומי החובות, ויפתח חשבון בנק על שמו עבור המאפיה. הוסכם בין הצדדים כי התובע ישלם את חובות הנתבע, עד סך של 100,000₪, וכן יפתח לבדו חשבון בנק עבור המאפיה (שכן, כאמור, הנתבע מוגבל בבנק), וכנגד זאת יהפוך התובע להיות שותף מלא של הנתבע, בשיעור 50%-50%, במאפיה. הוסכם כי קו החלוקה של התובע, וכן רכב האספקה החדש של התובע, לא ייכנסו לשותפות. הוסכם כי חלוקת התפקידים בשותפות תהיה באופן שהתובע יעסוק בשיווק הלחם וניהול העסק, והנתבע יעבוד בייצור הלחם ודברי המאפה. הוסכם כי הדיווח לרשויות המס ייעשה באמצעות העוסק המורשה של הנתבע.

3. ואכן, התובע לבדו פתח, ביום 22/11/06, חשבון בבנק הפועלים, מס' 553604, על שם מאפיית צדמן, וכן נטל לבדו הלוואה בסך 100,000₪ (כדי לשלם, כאמור, את חובותיו של הנתבע). בפועל, תשלום חובותיה של מאפיית צדמן ע"י התובע הסתכם בסך של 127,000₪, ולא 100,000₪. כמו כן טוען התובע, כי סה"כ התשלומים ששילם מחשבונו הפרטי לצורך תשלומי החובות של המאפיה, רכישת מוצרים, ועוד, הסתכמו בסך של למעלה מ- 258,000₪.

4. כחצי שנה לאחר הקמת השותפות, ובעקבות לחץ מצידו של הנתבע, הוסכם בין הצדדים כי רווחי קו החלוקה של התובע, כמו גם רכבו של התובע, יוכנסו לשותפות; והשותפות תשלם לתובע דמי שכירות, עבור קו החלוקה שלו, בסך 5,000₪ + מע"מ, ועוד סך של 18,500₪ כולל מע"מ, עבור הוצאות הדלק ואחזקת הרכב.

5. ביום 31/12/07 הועברה המאפיה מרעננה, למבנה גדול יותר, בהוד השרון. ביום 1/11/08 רכשה השותפות מאת הנתבעת 2 (להלן- "ג.ג. לחמים") את חנות "לחם" שבתל מונד. ההבנה היתה, כי התובע והנתבע שותפים במאפיה אשר בהוד השרון, ובחנות הלחם שבתל מונד, המוכרת את מוצרי המאפיה.

6. ביום 28/5/09 החליט הנתבע באופן חד צדדי, ללא כל הודעה מוקדמת ובהפתעה גמורה, לסלק את התובע מהמאפיה וכן גם מהחנות, תוך נסיון לסיים את השותפות באופן חד צדדי. טענתו של הנתבע היתה, כי הוא איננו עובד עם גנבים. פעולתו הנ"ל של הנתבע לוותה בשורה של צעדים נלווים:

• הנתבע, תמורת סך של 250,000₪ בלבד, העביר את מאפיית צדמן, על כל ציודה, אל חברת ג.ג. לחמים, שבבעלות הנתבע 3 (להלן- "תורג'מן").
• הנתבע פנה אל המשכיר של מבנה המאפיה, וביקשו לבטל את חוזה השכירות הקיים (שנחתם עם התובע והנתבע), ולחתום חוזה שכירות חדש, עם ג.ג. לחמים ותורג'מן.
• הנתבע פנה אל מחלקת רישוי עסקים בעירייה, וביקש כי רשיון העסק יוצא על שמו בלבד (במקום על שמו ועל שם התובע).
• חברת ג.ג. לחמים, כמנהלת של מאפיית צדמן, הודיעה ללקוחותיה כי התובע כבר אינו מורשה לקבל שיקים עבור המאפיה, וכי אין למסור לו כספים או שיקים המיועדים למאפיה.

הנתבע, אם כן, סילק את התובע מהשותפות, בטענות שווא כי התובע גנב ממנו. הנתבע נישל את התובע מכל זכויותיו בשותפות, וחבר לתורג'מן/ג.ג. לחמים, אליהם העביר את המאפיה וציודה. בהמשך, להשלמת "תרגיל העוקץ", הועברו המאפיה וציודה אל הנתבעים 4 – 6, היינו, סיני מדמון (להלן- "סיני"), אשתו חלי מדמון, וחברת ח.מ. לחמים.

7. התובע טוען כי בדיעבד התברר לו שהנתבע רקם מזה זמן מזימה (יחד עם הנתבעים) לסלק אותו מהעסק המשותף בלי כלום, ולהשתלט שלא כדין על כל נכסי המאפיה.

הנתבעים לא רק הוציאו אותו מהשותפות, אלא "הפילו" עליו את כל חובות השותפות. הדבר נעשה באופן זה, שהחשבון של מאפיית צדמן נפתח, כאמור לעיל, על ידי התובע בלבד (מכיוון שהנתבע היה מוגבל בבנק), ולפיכך כל חובות המאפיה רשומים על שם התובע בלבד.

לטענת התובע, הנתבעים כיום גם נהנים מהשימוש בציוד השותפות, גם אינם משלמים דבר מחובות השותפות, וגם משלשלים לכיסם את כל רווחי השותפות; ואילו התובע סולק מהשותפות שלא כדין, ונותר ללא כלום, אפילו ללא הנכסים שהוא עצמו הכניס לתוך השותפות (קרי, קו החלוקה שהיה בבעלותו), ורק עם חובות השותפות, בהם הוא נושא לבדו. כך, למשל, בנק הפועלים חילט לתובע פקדונות בסך 410,000₪, בחשבונו הפרטי של התובע, ששועבדו להבטחת הלוואות שניתנו למאפיה, ובנוסף, הגיש נגד התובע תביעה לבית משפט, בגין יתרת החוב שנותרה לאחר החילוט. כמו כן הוגשו נגד התובע תביעות רבות ע"י צדדים שלישיים בגין חובות המאפיה כלפיהם (כגון: חברת אריז, האחים כהן, שפי אריזות, פלאפון תקשורת, המגדניה של שפיצר, המועצה המקומית תל מונד). ניתנו בתיק זה שורה של החלטות, המחייבות את הנתבעים לשלם את חובות המאפיה, אולם הנתבעים לא קיימו אותן ולא שילמו.

8. בתמצית, טענת התובע היא, כי הוא היה שותף מלא, שווה בשווה, של הנתבע, במאפיית צדמן, וכן בחנות לממכר מאפים ולחמים בתל מונד. לטענתו, הנתבעים ניכסו לעצמם את כל הנכסים והזכויות של השותפות והמאפיה, תך נטילת הרווחים לעצמם, בעוד התובע לבדו הוא שמשלם את כל החובות וההלוואות של המאפיה. חברת ג.ג. לחמים ותורג'מן עזרו לנתבע לנשל את התובע מהמאפיה, בכך שהם רכשו מהנתבע את המאפיה, על ציודה, מבלי לתת כל תמורה לתובע, ובהמשך, מכרו את המאפיה וציודה לסיני וח.מ. לחמים. נטען כי תורג'מן רקח יחד עם הנתבע מזימה נגד התובע, ונכנס בנעליו של התובע כשותף במאפיה, מבלי ששילם כל סכום שהוא לתובע. ואילו סיני ו- ח.מ. לחמים הם אלה שמנהלים כיום את עסקי המאפיה, מבלי שהעבירו לתובע כל סכום שהוא בגין העסק, או בגין לקוחותיו, או בגין הציוד. הנתבעים, תוך הפרת צו בית משפט, ביצעו דיספוזיציה בנכסי המאפיה, ובעיקר בציוד, בכך שהעבירו את הציוד לשימושם של סיני ו- ח.מ. לחמים. נתבעים אלה עושים שימוש נרחב ויום יומי בציוד, ומוכרים את התוצרת. התובע מצהיר כי הוא ראה במו עיניו את הציוד שלו, במאפיה בשימושם של סיני ו- ח.מ. לחמים, כשהם מייצרים תוצרת ללא הפסקה. ולא זו בלבד, סיני ו- ח.מ. לחמים לא רק לקחו את הציוד של המאפיה, הם אף קיבלו לידיהם את כל לקוחות המאפיה, עובדיה, וכל זכות אחרת בה. הטענה בהקשר זה היא, כי מאפיית צדמן הפכה להיות מאפיית ג.ג. לחמים (כשתורג'מן נכנס בנעליו של התובע, והפך לשותפו של הנתבע במאפיה); ולבסוף הפכה להיות מאפיית ח.מ. לחמים (כשסיני נכנס בנעליהם של הנתבע ותורג'מן, והפך להיות בעל המאפיה), כלומר, מדובר באותה מאפיה, שעברה מיד ליד (בניגוד לצו ביהמ"ש שאסר לבצע כל דיספוזיציה), וכיום סיני ו- ח.מ. לחמים הם המחזיקים והמנהלים את המאפיה, שהתובע לטענתו היה שותף בה, ו"נזרק" ממנה שלא כדין.

9. בגין כל אלה הגיש התובע את תביעתו נגד כל הנתבעים, ובה הוא מבקש שורה של סעדים, הכל כמפורט בתביעה, כאשר הסעד המרכזי והעיקרי הוא, למעשה, קבלת מחצית משווי המאפיה, שכיום, לטענתו, מוחזקת ומנוהלת ע"י סיני ו- ח.מ. לחמים.

גירסת הנתבעים וטענותיהם, בתמצית

10. הנתבעים מכחישים את כל הנטען בתביעה, למעט העובדה שחשבון הבנק של מאפיית צדמן נפתח ונוהל על ידי התובע ועל שם התובע, וזאת לבקשת הנתבע, ומחמת העובדה שהנתבע היה מוגבל בבנק. הנתבעים מדגישים, עם זאת, כי מדובר בחשבון של המאפיה (אין על כך מחלוקת) וכי אין לתובע כל זכות בכספים אשר בחשבון. לטענתם, התובע לא היה מעולם שותף במאפיית צדמן. הנתבע היה הבעלים היחיד של המאפיה מתחילת דרכה, הוא מעולם לא הציע לתובע שותפות, ומעולם לא הוסכם ביניהם על שותפות. התובע היה בעל עסק עצמאי לשיווק מוצרי מאפה, והנתבע הסכים לבקשת התובע, לפיה התובע יעסוק בשיווק בלעדי של מוצרי המאפיה, וכך היה. הנתבע הוא בעל המקצוע ובעל הידע בייצור מוצרי מאפה מיוחדים באמצעות מחמצות (הדבר עולה מכתב התביעה עצמו), וככזה, נשמר מקומו כבעל המאפיה, ללא כל שותפות עם התובע. התובע היה נותן שירותים חיצוני, בשיווק מוצרי המאפיה, וקיבל את שכרו כנגד הוצאת חשבוניות מס למאפיה.

11. עוד טוענים הנתבעים, כי התובע פעל באופן שיטתי ובזדון להוציא מהנתבעים כספים. התובע היה איש השיווק וההפצה במאפיה, ועל כן היה הוא הגורם העיקרי שבא במגע עם לקוחות המאפיה. כמו כן, חשבון הבנק של המאפיה נוהל על ידי ועל שם התובע בלבד. התובע ניצל את שתי העובדות הללו באופן זה, שקיבל כספים מלקוחות המאפיה, מבלי שהפקיד אותם במלואם לחשבון הבנק של המאפיה. סכומי המכירות היו גבוהים במידה רבה מן הסכומים שהתובע הפקיד לחשבון הבנק של המאפיה, כאשר את ההפרשים שמר התובע לעצמו, מבלי ליידע את הנתבעים. כמו כן ביצע התובע משיכות והעברות רבות מאד של כספים, במאות אלפי שקלים, מחשבון הבנק של המאפיה, לעצמו, לצרכיו האישיים, או לתשלום חובות שלו לצדדים שלישיים שונים, וכל זאת ללא הרשאת הנתבע וללא ידיעתו, ומבלי שהעביר, במקביל, סכומים זהים אל הנתבע. במלים אחרות, התובע גנב כספים מהמאפיה/מהנתבעים, באופן קבוע, מדי יום ומדי חודש, בסכומים של מאות אלפי שקלים. נטען כי תביעתו של התובע היא בבחינת "ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה". החלטתו של הנתבע להפסיק את עבודתו של התובע במאפיה נבעה מחשיפת התובע כמעלים הכנסות וכגונב מכספי המאפיה.

12. תורג'מן ו- ג.ג. לחמים, בכתב הגנה נפרד שהגישו לאחר תיקון התביעה (הוספת הנתבעים 4 – 6), חוזרים על אותן טענות כמפורט לעיל, ומוסיפים כי לא מתקבלת על הדעת טענתו של התובע כי הוא שותף במאפיה, מצד אחד, ומצד שני, כי אין הוא צריך לשאת בתשלום חובות המאפיה. הרי אם הוא שותף, כטענתו, חלה עליו החובה לשאת בכל ההוצאות והחובות, בחלקים שווים עם שותפו. יש לדחות מכל וכל את טענתו, כי רק את ההכנסות של המאפיה זכאי הוא לקבל, אך החובות והתשלומים שעל המאפיה לשלם אינם מעניינו, ואת אלה צריכים הנתבעים לבדם לשלם. אם הוא שותף, יתכבד ויישא בתשלום חלקו בכל החובות שהנתבעים או מי מהם שילמו או התחייבו לשלם.

כן נטען כי על התובע מוטל הנטל להוכיח כי העביר כספים לנתבע, בסכום השווה למחצית מרווחי המאפיה, כפי שנקבעו בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט.

הם טוענים גם, כי שילמו את מלוא ההוצאות והחובות, שיצר התובע, בסכומים גבוהים, ועל התובע להשיב להם סכומים אלה. וכן הם טוענים כי ניזוקו וספגו הפסדים כבדים, בשל מעשי התובע, ונאלצו לעזוב את פעילותם במאפיה.

13. סיני ו- ח.מ. לחמים, שצורפו לתביעה בשלב מאוחר יחסית, טוענים כי טענות התובע מופנות למעשה אל הנתבע ואל תורג'מן/ג.ג. לחמים, ולא אליהם. לטענתם, הם לא רכשו את המאפיה, והם לא מנהלים את עסקי המאפיה. הם רק עושים שימוש בציוד, על מנת שלא יתכלה. לטענתם, התביעה הוגשה ע"י התובע נגדם, בבחינת "כיס עמוק", במטרה להוציא מהם כספים שאינם מגיעים לו, לשם כיסוי חובותיו לצדדים שלישיים. אין לתובע בדל ראיה לתמוך בטענותיו, שכולן פרי דמיונו.

כתב התשובה מטעם התובע

14. התובע הגיש כתב תשובה, ובו טען, שוב, כי הוא והנתבע היו שותפים במאפיה, וכי התובע מעולם לא גנב. התובע לא היה איש שיווק במאפיה, אלא שותף, ובעל מחצית מהזכויות בה, ביחד עם הנתבע. אולם, משסולק התובע מהמאפיה, באופן חד צדדי, וללא כל תמורה, והמאפיה ממשיכה להתנהל ולהניב פירות על חשבונו, אין הוא צריך לשאת בהוצאותיה ובחובותיה. באשר לסיני וחלי מדמון, טוען התובע, כי נתבעים אלה רכשו גם רכשו את המאפיה וציודה, ומנהלים כיום, באמצעות חברה שבבעלותם, ח.מ. לחמים, את המאפיה, וכל זאת בניגוד לצו בית המשפט, אשר אסר על עשיית כל דיספוזיציה במאפיה.

15. יוער, כי הנתבעים הגישו תביעה שכנגד, אולם זו נמחקה, מחמת אי תשלום אגרה, ואיננה תלויה ועומדת בפני בית המשפט.

הפלוגתאות

16. אלה הן הפלוגתאות העיקריות בתיק זה:

• האם היתה שותפות בין התובע והנתבע?
• האם התובע רימה וגנב מהנתבע?
• האם הנתבע, או הנתבע ותורג'מן, סילקו שלא כדין את התובע מהעסק?
• האם נכון שהתובע נותר רק עם חובות העסק ותביעות, ואילו הנתבעים שלשלו ומשלשלים לכיסם את כל הרווחים?
• האם מאפיית צדמן "עברה ידיים", והיא היא המאפיה המוחזקת ומנוהלת כיום ע"י סיני ו- ח.מ. לחמים?
• האם הנתבעים ביצעו דיספוזיציה בציוד המאפיה, בניגוד להחלטות ביהמ"ש?
• האם הנתבעים הוציאו לשון הרע על התובע? (העובדות בנוגע לפלוגתא זו יפורטו בהמשך).
• האם ומהם הסעדים שהתובע זכאים להם, וכלפי מי מהנתבעים?

לא בהכרח יהיה צורך לדון בכל אחת ואחת מן הפלוגתאות, שכן, הכרעה פלונית בפלוגתא זו או אחרת עשויה לייתר את הצורך לדון בפלוגתאות אחרות.

א. האם היתה שותפות בין התובע והנתבע?

17. לגירסת התובע, "סיכמנו כי בתשלום החובות (של הנתבע) עד לגובה 100,000₪, אכנס להיות שותף מלא של הנתבע" (תצהיר התובע, עמ' 10, סעיף 23).

"זה החוזה בינינו בהסכמה הדדית ולחיצת יד, הוא אמר ש- 100,000₪ הוא חייב בחוץ, ועם התשלום של 100,000₪, אני אהיה שותפו במחצית המאפיה" (פרו', עמ' 370).

תנאי נוסף היה, שהתובע יפתח חשבון בנק על שמו, שיהווה חשבון הבנק של המאפיה, זאת משום שהנתבע היה מוגבל בבנק ישראל, ולא יכול היה לנהל חשבון בנק על שמו (סעיף 23 לתצהיר התובע).

בסופו של דבר התברר שהחובות של הנתבע הסתכמו ב- 127,000₪ (ולא 100,000₪), והתובע, מחשבון הבנק הפרטי שלו, שמספרו 70796, שילם את כל החובות הללו (פרו', עמ' 368, עמ' 369, עמ' 370), ו"בתנאי זה נכנסתי להיות שותף במאפיה" (עמ' 368).

התובע קיים גם את התנאי השני, היינו, פתח ביום 22/11/06 חשבון בנק על שם מאפיית צדמן, בבנק הפועלים ברעננה, חשבון שמספרו 553604. חשבון זה היה רק על שם התובע ונוהל על ידו, אך שימש למעשה כחשבון הבנק של מאפיית צדמן.

18. עוד לפני הקמת השותפות, היה בבעלות התובע קו חלוקה של לחמים ומוצרי מאפה, מאזור מודיעין ועד רעננה. קו החלוקה התנהל באמצעות עוסק מורשה של התובע, ונקרא "אלכס נימשייב משווק מוצרי מאפה". כאשר נכנס התובע כשותף למאפיית צדמן, הוסכם כי קו החלוקה שלו, כמו גם רכב אספקה חדש שרכש, אינם נכנסים לשותפות, וכי התובע ימשיך (במקביל לשותפות) לנהל את קו החלוקה, באמצעות העוסק מורשה שלו (תצהיר התובע, עמ' 10, סע' 24, 26).

19. השותפות נוהלה באמצעות העוסק מורשה של הנתבע, וזאת משום שממילא כך התחילה המאפיה (טרם השותפות), היינו, התנהלה באמצעות עוסק מורשה של הנתבע, וכך גם המשיכו, לאור הסבריו של הנתבע, ועצת יועץ המס, שעדיף כך, מפני שיש הפסדים משנים קודמות, שניתן יהיה לקזזם מן הרווחים (תצהיר התובע, עמ' 10, סעיף 22). סיבה נוספת היתה, שהנתבע היה מוגבל בבנקים, ולכן לא יכלו לאחד את עסקיהם, והחליטו, בעצת יועץ המס, לנהל בנפרד את שני העסקים – "מאפיית צדמן", על שם הנתבע, "אלכס נימשייב משווק מוצרי מאפה", על שם התובע, "אבל עם הסכם בלחיצת יד שאנו שותפים במאפיה" (פרו', עמ' 375 – 376, עמ' 402).

20. ההסכמה היתה, שהתובע, עבור עבודת העסק שלו בעסק המשותף, יוציא חשבוניות מס לעסק המשותף, בסך של 18,500₪ לחודש (תצהיר התובע, עמ' 11, סעיף 27).

21. חלוקת התפקידים ביניהם בשותפות היתה כך, שהנתבע עבד בייצור הלחם ודברי המאפה במאפיה, והתובע שיווק את הלחם ועסק בניהול העסק (תצהיר התובע, עמ' 10, סעיף 21).

22. כחצי שנה לאחר שהשותפות פעלה, הנתבע דרש להיות שותף עם התובע בקו החלוקה שלו, שאם לא כן, הוא יסגור את המאפיה. התובע מציין כי לא היתה לו ברירה, שכן בעל המקצוע והאומן בתחום של שימוש במחמצות והכנת לחם מיוחד היה הנתבע (תצהיר התובע, עמ' 13, סעיף 32). הם הגיעו אפוא להסכמה לפיה קו החלוקה של התובע יוכנס לשותפות ביניהם, וכך גם יוכנס רכבו של התובע.

עוד הוסכם, שעבור קו החלוקה, ישלם הנתבע לתובע דמי שכירות בסך 5,000₪ לחודש, זאת עד אשר ייצא הנתבע ממוגבלותו בבנקים, שאז ירכוש מחצית מקו החלוקה, במחיר 300,000₪ (תצהיר התובע, סעיף 33, וכן בעמ' 23, סעיף 13, וכן פרו', עמ' 368, עמ' 602).

וכן הוסכם, שעבור הוצאות הרכב (שהתובע הוציא מחשבונו הפרטי, על אף שהרכב עבר עכשיו לשימוש המאפיה) התובע יוציא לשותפות חשבוניות מס בסך 18,500₪ לחודש.

כלומר, השותפות היתה צריכה לשלם לתובע, ללא קשר ובנוסף לחלוקת הרווחים ביניהם, סך של 5,000₪ + 18,500₪ לחודש (תצהיר התובע, עמ' 14, סעיף 34).

23. לגירסת הנתבע, כל גירסת התובע, כמפורט לעיל, לא היתה ולא נבראה. הנתבע פתח את מאפיית צדמן במרץ 2006, והמאפיה החלה לייצר במאי 2006 (פרו', עמ' 622). תוך זמן קצר, ובשל ניהול לא נכון, הגיע הנתבע למצב של מוגבלות בבנק, ולכן פנה אל התובע וביקש את עזרתו. התובע נענה, והסכים לפתוח חשבון בנק על שמו, שבו יתנהלו כספי המאפיה. בתמורה לעזרתו זו של התובע, בפתיחת חשבון בנק על שמו עבור המאפיה, ומאחר שהתובע היה בעל עסק עצמאי לשיווק מוצרי מאפה, הסכים הנתבע לבקשתו של התובע ונתן בידיו את האחריות לשיווק הבלעדי של מוצרי המאפיה. התובע לא היה שותף במאפיה, אלא היה נותן שירותים חיצוני, שהיה מקבל את שכרו מהמאפיה, כנגד הוצאת חשבוניות מס מדי חודש בחודשו למאפיה (תצהיר הנתבע, סע' 15 – 18). לראיה מצרף הנתבע שורה של חשבוניות מס, שהתובע, "אלכס נימשייב משווק מוצרי מאפה", הוציא מדי חודש למאפיית צדמן, בסכומים העומדים בד"כ על 18,500₪ או 16,500₪, עבור "הפצת דברי מאפה".

תוכן ההסכם, לפי גירסת הנתבע, היה, אם כן, "שהוא (התובע) עוזר לי, נותן לי את החשבון, ואני בבלעדיות נותן לו את הסחורה, אף ספק לא נכנס לקבל את הסחורה שלי מלבד אלכס" (פרו', עמ' 624). הנתבע הסביר מה היה האינטרס של כל אחד מהם בהסכם זה, האינטרס שלו היה "להחזיק את המאפיה, לא לסגור אותה אחרי כמה חודשים", והאינטרס של התובע היה "לתפוס את הסחורה הזאת, שלא היתה קיימת בשרון, ולהיות עליה בלעדי" (עמ' 624).

הנתבע מאשר שהתובע אכן הציע להיות שותף במאפיה, אך "אני אמרתי לו שותף אף אחד לא יהיה אצלי, כי אני שותף רק עם אשתי, המאפיה הזאת היא בייבי שלי, אני אף פעם לא רציתי בחיים לעשות את זה עם מישהו אחר ביחד" (עמ' 625). "אמרתי לו שאין שום מצב שמישהו יהיה אצלי שותף במאפיה, כי המאפיה היא שלי ושל אשתי ושל הילדים" (עמ' 626). "אני בחיים לא רציתי שהוא יהיה שותף, והוא לא היה שותף בחיים... לא נתתי לאף אחד להיות שותף" (עמ' 637).

24. כמו כן, לא נכונה טענת התובע כי השקיע מכספו הפרטי סך של 100,000₪ (או 127,000₪), ובתמורה לכך נכנס להיות שותף במאפיה. התובע רק נטל הלוואה בסך 100,000₪ בחשבון הבנק של המאפיה, והמאפיה היא שפרעה את תשלומי ההלוואה הזאת, כפי שאישר התובע עצמו בעדותו בבית המשפט (עמ' 372, ש' 18, עמ' 373, ש' 23).

הכרעה בשאלת השותפות

העדרו של הסכם בכתב או מסמך כלשהו בכתב

25. בראש ובראשונה תצוין העובדה כי אין בין הצדדים כל הסכם בכתב או כל מסמך בכתב אחר. ניתן אמנם להוכיח קיומו של הסכם שותפות, בראיות בעל פה, אך מעטים המקרים שבהם נקבעה קיומה של שותפות, בלא שהיה שום מסמך בכתב בין הצדדים המצביע על כך. מוטל על התובע נטל לא פשוט להוכיח טענתו, בייחוד בשים לב לעובדה, שאין המדובר בהסכם שותפות "פשוט", אלא במקרה זה תוכן ההסכם (לפי גירסת התובע) כלל הסכמות ותתי-הסכמות שונות. התוכן גם השתנה, במהלך תקופת השותפות, הכל כפי שפירטתי לעיל. כלום ניתן להאמין לתובע, שהתקשר עם הנתבע בהסכמות מורכבות-למדי שכאלה, שכאמור גם חלו בהן שינויים במהלך התקופה, וכל זאת ללא בדל של מסמך בכתב ביניהם, אשר ישמש לו ראיה ביום פקודה? התובע תירץ זאת בכך ש"הסכם השותפות היה אצלנו בלחיצת יד, כמו שאמרתי בהסכמה בעל פה, זה נהוג אצלנו ברוסיה ובברית המועצות לעשות דבר כזה, לא הייתי מעודכן יותר מדי לגבי הנהגים בישראל. בגלל זה אני עדיין רואה את עצמי עולה חדש" (פרו' עמ' 374). תשובה זו של התובע איננה משכנעת. איננו נמצאים ברוסיה, אלא במדינת ישראל. התובע עלה לישראל בשנת 1993, משמע, בעת האירועים הרלוונטיים, בשנת 2006, הוא כבר היה בארץ 13 שנה, וכבר עסק, בישראל, משך 9 שנים, בענף של שיווק וחלוקת מוצרי מאפה. התובע בשום אופן לא עשה עלי רושם של אדם טיפש או תמים, שאינו יודע לעמוד על זכויותיו, או שיתן לאחרים "לסדר" אותו. על כן התמיהה כיצד זה לא דאג לעריכת הסכם שותפות, או מסמך אחר המצביע על קיומה, נותרת בעינה.

סימני ההיכר לשותפות

26. בפסיקת בית המשפט העליון נקבעו קוים מנחים, או סימני היכר, שיכולים להטות את הכף, לכאן או לכאן, בהכרעה בשאלה אם נתקיימה שותפות בין הצדדים, אם לאו. סימני היכר אלה כוללים את: כוונת הצדדים להיות שותפים; הצגתם של הצדדים לציבור כשותפים; השתתפות הצדדים בנכסים ובחזקה של העסק; זכותם השווה של הצדדים לנהל את העסק; זכותם ההדדית של הצדדים לחייב זה את זה בענייני העסק; השתתפות הצדדים ברווחי העסק; מישכם של היחסים בין הצדדים (ע"א 727/88 שוורץ נ' רנן פ"ד מ"ו (5) 851, בעמ' 854, ע"א 167/89 תנעמי נ' צדוק).

הוכחת קיומו ותוכנו של הסכם בין הצדדים

27. אולם, לפני שנפנים אל סימני ההיכר הללו, ומנסים להיעזר בהם, יש לבחון, בראש ובראשונה ולפני הכל, את השאלה האם הוכיח התובע קיומו ותוכנו של הסכם, מפורש או מכללא, בינו לבין הנתבע, כי מאפיית צדמן תנוהל על ידי שניהם יחד במטרה להפיק ממנה רווחים (השווה ע"א 609/78 קן-תור נ' גלבוע פ"ד לד (1) 239, בעמ' 248).

האם התובע נטל הלוואה בסך 100,000₪ בחשבונו הפרטי?

28. חוששני כי התובע נכשל כבר בשלב מוקדם זה, של הוכחת קיומו ותוכנו של ההסכם. גירסת התובע, כמפורט לעיל, היא, שהוא הפך שותף במאפיית צדמן, כנגד השקעת סך של 100,000₪ (ובפועל – 127,000₪) מכספו, סכום אותו שילם לסילוק חובות שונים של הנתבע. ואילו הנתבע טוען לעומתו, כי התובע לא השקיע, לא 100,000₪ ולא 127,000₪ מכספו. התובע נטל הלוואה של 100,000₪ בחשבון המאפיה, והמאפיה היא היא שפרעה את תשלומי ההלוואה, ומכאן שהתובע לא השקיע מכספו כל סכום שהוא, וכיצד ייתכן אפוא שהפך שותף?

שאלה זו הוצגה בפני התובע בחקירתו הנגדית, ותשובת התובע היא, שהוא לקח שתי הלוואות בסך 100,000₪ כל אחת. ההלוואה הראשונה של 100,000₪ לקח בחשבון הבנק הפרטי שלו, לשם כיסוי חובותיו של הנתבע, ובכך הפך להיות שותף (עמ' 371, ש' 22 – 23, עמ' 373, ש' 14, ש' 20 – 21). ההלוואה השניה של 100,000₪ לקח לאחר מכן, לאחר שכבר היה שותף. את ההלוואה השניה לקח בחשבון הבנק של המאפיה, לצורך הפעילות השוטפת של המאפיה, ואת ההלוואה הזאת – פרעה המאפיה (עמ' 371, ש' 23 – 29, עמ' 372, ש' 17 – 18, עמ' 373, ש' 15 – 17, ש' 21 – 23).

29. על עדותו זו של התובע שתי הערות:

ראשית, הפתעה. הגם שענין ההלוואה בסך 100,000₪ לצורך סילוק חובותיו של הנתבע הוא הבסיס והמסד – לפי גירסת התובע – לשותפות ביניהם, אין זכר ורמז לענין מהותי וחשוב-עד-מאד זה, בתצהיר עדותו הראשית של התובע. בתצהירו נזכרת רק ההלוואה שנטל בחשבון הבנק של המאפיה (עמ' 11 סעיף 28 לתצהירו). הענין של הלוואה נוספת, אותה נטל בחשבונו הפרטי, עלה לראשונה רק בחקירתו הנגדית של התובע, ולא היה מתגלה כלל, לולא נשאל שאלות בכיוון זה.

שנית, וחשוב אף יותר, בכל חומר הראיות הרב שבפניי, לא מצאתי כל מסמך או אסמכתא לנטילת הלוואה ע"י התובע, בחשבונו הפרטי, בסכום של 100,000₪, כטענתו. אין כל אינדיקציה להלוואה כזאת בתדפיס חשבונו הפרטי של התובע, ת/27, או בכל מסמך אחר, שהוצג בפני בית המשפט. המסמך היחיד, ממנו ניתן ללמוד אלו הלוואות נטל התובע בחשבונו הפרטי, הוא מסמך שצורף כאחד הנספחים לתביעת בנק הפועלים, נ/2. במסמך הזה מפורטות ההלוואות שנטל התובע בחשבונו הפרטי (חשבון מס' 70796), וניתן לראות כי באוקטובר 2006 נטל התובע, בחשבון זה, הלוואה בסך 80,000₪ (ועוד הלוואה קטנה נוספת, שנטל בשנת 2008, ואינה רלוונטית לענייננו). הנה כי כן, לא זו בלבד, שאין מסמך המוכיח כי התובע נטל הלוואה של 100,000₪ בחשבונו הפרטי, אלא המסמך הזה מוכיח פוזיטיבית כי התובע לא נטל הלוואה בסך 100,000₪ בחשבונו, דבר אשר סותר בעליל את עדותו: "הסיכומים זה היה חובות של צלוליחין של 100,000₪, לקחתי את זה מהחשבון הפרטי, ובכך נהייתי שותף" (פרו', עמ' 373).

נראה כי באמור לעיל קרס נדבך חשוב, שהתביעה מושתתת עליו: לא עלה בידי התובע להוכיח כי נטל, בחשבונו הפרטי, הלוואה בסך 100,000₪, על מנת לשלם חובות של הנתבע בסך 100,000₪, ואדרבה, נראה כי אף הוכח שלא נטל הלוואה בסכום זה בחשבונו הפרטי. וכזכור, התשלום הזה, של חובות הנתבע, הוא הוא שעשה את התובע שותף במאפיה, לטענתו.

האם התובע שילם את חובות הנתבע בסך 127,000₪?

30. התובע אף לא הוכיח טענתו כי שילם את חובות הנתבע בסך 127,000₪. לטענתו, הנתבע רשם לו את פירוט החובות הללו (תצהיר התובע, עמ' 10, סעיף 26), אולם התובע נמנע מלהציג מסמך חשוב זה בפני בית המשפט. בהעדרו של מסמך זה, ובשים לב לכך, שהתשלום הזה, 127,000₪, לסילוק חובות של הנתבע, הוא הוא התשלום שמכוחו נעשה התובע שותף, לטענתו, הייתי מצפה כי התובע יערוך ויגיש לבית המשפט רשימה מדויקת ומדוקדקת של כל אחד ואחד מהתשלומים שביצע לטענתו כדי להפוך שותף (תוך הפרדה בין התשלומים הללו, לבין תשלומים שביצע במועדים מאוחרים יותר, כשכבר היה שותף, במסגרת הפעילות השוטפת של המאפיה), היינו, תשלומים שביצע מחשבונו הפרטי עבור חובות של הנתבע, והמסתכמים ב- 127,000₪, ותוך הפנייה בגין כל תשלום ותשלום לדפי החשבון ת/27. אולם התובע לא עשה כן. תחת זאת טען באופן כללי כי סה"כ החובות שהנתבע היה "חייב בחוץ" הסתכם בסך 127,000₪, והסתפק בהפניית בית המשפט אל דף החשבון ת/27, "הכל אפשר לראות בדף החשבון שמצורף, ויש שם תנועות וחיצים" (פרו', עמ' 369 ש' 19 – 26). דף החשבון הפרטי של התובע, ת/27, מתייחס לתקופה מנובמבר 2006 ועד אוגוסט 2008, הוא כולל מאות פעולות בנקאיות, שבצד חלקן כתב התובע, בכתב ידו, ברוסית ובעברית, את מהות הפעולה לטענתו. למותר לציין כי קשה "למצוא את הידיים ואת הרגליים" בתוך כל זה, וקשה לאתר ולזהות, מתוך מאות הפעולות הללו, אלו הן הפעולות המצטברות ומסתכמות יחדיו בסכום של 127,000₪ או קרוב לכך. ברור שלא כך מוכיחים טענה בבית המשפט, בוודאי לא טענה שהיא אולי המרכזית והחשובה ביותר במשפט זה. ויצוין, שגם התובע עצמו אינו יודע להצביע בצורה ברורה ולומר מהו הסכום הכולל ששילם מחשבונו הפרטי, בעבור הנתבע. בתצהיר עדותו הראשית ובעדותו בביהמ"ש טען שהסכום הוא 127,000₪ (פרו', עמ' 610, ש' 1 – 2). במקום אחר באותו תצהיר טען שהסכום הוא 258,000₪ (עמ' 13 לתצהירו), תוך אי הפרדה (האם ציפה שבית המשפט יעשה את ההפרדה עבורו?) בין סכומים ששילם בתחילת הדרך כדי להפוך שותף, לבין סכומים ששילם מאוחר יותר כחלק מהפעילות השוטפת של העסק. ובתצהירו המשלים (סעיף 12) הסכום הוא פתאום 144,000₪.

סיכומה של נקודה זו, התובע אמנם הוכיח כי שילם סכומים שונים מחשבונו הפרטי, עבור חובות שונים של הנתבע והמאפיה, אך כל פעם טען לסכום כולל אחר, ולא הוכיח כדבעי את טענתו, כי שילם סך של 127,000₪ כדי להפוך שותף. ייתכן שהתובע הוכיח כי, בסיכום הכולל, שילם סכום גבוה יותר, ולכאורה די בהוכחה כאמור, שהרי "יש בכלל מאתיים מנה" (בבא בתרא, מ"א, עמוד ב'). אולם, לדעתי, הואיל וטענת התובע היא, כי שילם מחשבונו הפרטי תשלומים בסך כולל של 127,000₪ כדי להפוך שותף, ותשלום סכום כולל זה הוא שעשה אותו שותף (כאשר תשלומים נוספים ככל ששילם מחשבונו הפרטי במועדים מאוחרים יותר, נעשו על ידו כבר בתור שותף, וכחלק מהפעילות השוטפת של העסק), לפיכך היה על התובע להוכיח, בצורה ברורה, מפורטת, ומתועדת, כי שילם תשלומים, ואיזה הם התשלומים, המצטברים לסך כולל של 127,000₪ – ודווקא סך זה – כדי להפוך שותף. את זאת התובע לא עשה.

31. עד כאן – באשר לשאלה האם הוכח כי התובע נטל הלוואה של 100,000₪ בחשבונו הפרטי, כדי לשלם חובות שונים של הנתבע; והאם הוכח כי התובע שילם חובות שונים של הנתבע, בסך 127,000₪, כטענתו. משלא הוכחו שני עניינים אלה, ספק אם יש צורך להמשיך כלל, שהרי על כך ורק על כך ביסס התובע את טענתו, כי נעשה שותף בעיסקו של הנתבע. אולם, לא אעשה מלאכתי שלמה, אם לא אתייחס גם לראיות ולעניינים נוספים הנוגעים לשאלה העומדת על הפרק: שותפות או לא שותפות?

חשבוניות המס שהתובע הוציא למאפיית צדמן

32. כך, במהלך יחסי העבודה בין הצדדים במאפיית צדמן, נהג התובע להוציא בסוף כל חודש חשבונית מס מעיסקו "אלכס נימשייב משווק מוצרי מאפה", למאפיית צדמן. סכומי החשבוניות היו בד"כ 16,500₪ או 18,500₪, וצוין בהן כי הן עבור "הפצת סחורה" או "הפצת דברי מאפה". בענין זה אני נוטה לקבל הטענה כי החשבוניות הללו מצביעות על כך, שהתובע היה נותן שירותים חיצוני למאפיה. הוא סיפק למאפיה שירות של הפצת מוצריה ללקוחות, ואת שכרו קיבל כנגד הנפקת חשבוניות מס למאפיה. ר' בענין זה ע"א 682/87 הפניקס הישראלי נ' אקרמן פ"ד מג (2) 825, 832, שם המשיב, מר אקרמן, במלטשת היהלומים שלו, ביצע עבודת ליטוש של יהלומים, שסיפקה לו חברת פיספיגו, וזאת תמורת שכר עבודה קבלני, שפיספיגו שילמה לו. ביהמ"ש המחוזי סבר כי לא נתקיימה שותפות ביניהם, בין היתר בנימוק, שקבלת שכר קבלני "אינה עולה בקנה אחד עם הנוהג והנוהל המקובלים בשותפות ממש, שבה אין שותף נהנה לחוד מהעבודה שהוא משקיע, ואח"כ גם מהרווח הכולל של העסק". ביהמ"ש העליון לא סבר אחרת, וציין אף הוא (בעמ' 831) כי "נסיבות אלה אינן עומדות בקנה אחד עם תכונותיה המקובלות של שותפות, ומצביעות על כך כי אקרמן פעל כקבלן כלפי פיספיגו". למרות זאת, ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור בנקודה זו, וקבע כי היתה שותפות ביניהם, משום שבעובדות המקרה, השכר הקבלני, שאקרמן קיבל, לא היה נפרד מחלקו ברווחים, אלא חלק ממנו. זו היתה מקדמה על חשבון חלקו ברווחים. אולם ניתן ללמוד, לענייננו, כי התובע פעל כקבלן כלפי מאפיית צדמן, ולא כשותף, באשר קשה להעלות על הדעת מצב, שהתובע גם יקבל שכר עבור עבודת ההפצה שהוא עושה עבור המאפיה, וגם יהא זכאי, בנוסף ובנפרד, למחצית מרווחי המאפיה.

33. לא נכונה טענת התובע, בסיכומי התשובה מטעמו (פיסקה 7), כי הוכח שהתובע לא הוציא יותר חשבוניות מס למאפיית צדמן, לאחר שהוסכם כי קו החלוקה ייכלל בשותפות. מהנספחים לתצהירי הנתבעים עולה בבירור, כי את החשבוניות הללו הוציא התובע למאפיית צדמן עד יומו האחרון במאפיה: החשבוניות היו מוצאות תמיד ביום האחרון לכל חודש קלנדרי. את החשבונית האחרונה הוציא התובע ביום 30/4/09 (נספח א'20 לתצהיר הנתבע), כאשר ביום 28/5/09 סולק מהמאפיה.

הגירסאות המשתנות בענין החשבוניות הללו

34. אם ננסה לבחון על מה ולמה הוציא התובע את חשבוניות המס הללו מדי חודש בחודשו למאפיית צדמן, ניווכח כי התובע עצמו מתקשה להסביר זאת, והוא מוסר בענין זה לא פחות מארבע גירסאות שונות. ודוק, גם כאן – אין המדובר בענין שולי. מדובר בהתנהלות העיסקית השוטפת שבין התובע והנתבע, התנהלות העשויה ללמד על טיב היחס העיסקי והמשפטי ביניהם. ובענין כה חשוב, אין בפי התובע גירסה אחת, ברורה וחד משמעית. לכך השלכה ביחס לשאלה האם הוכיח התובע את תוכן ההסכם שבינו לבין הנתבע.

הגירסה הראשונה מופיעה בתצהיר ע"ר של התובע (עמ' 11, סעיף 27), והיא, שהתובע הוציא את חשבוניות המס הללו "עבור עבודת העסק שלי (קו החלוקה) בעסק המשותף" (השותפות). התובע נשאל לפשר הצהרתו זו, והבהיר כי "18,500₪ הוצאתי וכתבתי עבור העבודה שלי בעסק המשותף, גם צלוליחין עבד בעסק המשותף.. אז כמו שישבנו וסיכמנו איתו, שכל אחד עושה את המחצית בעסק, הוא בהכנה ואני במכירה ובשיווק, אז כל אחד יקבל 18,500₪. זאת היתה המשכורת שלי, כמו שלו, אותו דבר" (פרו', עמ' 377). בהמשך העיד התובע כי לא משך לעצמו כל חודש סך של 18,500₪ מחשבון המאפיה, אלא כל חודש הם התחלקו בסכום שונה, בהתאם לרווחי המאפיה (עמ' 377, ש' 18, ש' 27 – 29, עמ' 468, ש' 18 – 22, עמ' 469, ש' 3).

על אף שהתובע העיד כי סוכם שכל אחד מהם יקבל "משכורת" בסכום זהה, 18,500₪, הרי בהמשך הוא מעיד כי "משכורתו" של הנתבע היתה רק 15,000₪, אך בנוסף לכך קיבל הנתבע סכומים עבור דמי שכירות, רכב, דלק, ופלאפון, כך שבסה"כ קיבל הנתבע כל חודש מהמאפיה סכום כולל של כ- 30,000₪ (עמ' 469). לא ברור כיצד מתיישבת עדותו זו עם עדותו הקודמת כי "כל אחד יקבל 18,500₪. זאת היה המשכורת שלי, כמו שלו, אותו דבר".

מכל מקום, הגירסה הראשונה היא כי החשבוניות הללו, שהתובע הוציא למאפיה, שיקפו את ה"משכורת" הקבועה שהגיעה לו (כמו גם לנתבע) עבור עבודתו בעסק.

הגירסה השניה היא שהחשבוניות הללו הוציא התובע למאפיית צדמן על מנת לקבל ממנה החזר כספי בגין מוצרים, שמאפיית צדמן לא ייצרה אותם, ושהתובע רכש אותם מכספו מצדדי ג', עבור לקוחותיה של מאפיית צדמן (עמ' 375, ש' 11 – 17, עמ' 601, ש' 28 עד עמ' 602 ש' 2, ש' 24).

הגירסה השלישית היא, שהחשבוניות הללו הוציא התובע למאפיית צדמן על מנת לקבל ממנה החזר כספי עבור הוצאות הרכב, אותן שילם כל הזמן מחשבונו הפרטי, על אף שהרכב שימש את המאפיה (תצהיר התובע, עמ' 14, סעיף 34, פרו', עמ' 376, ש' 3 – 16).

הגירסה הרביעית היא שהחשבוניות הללו הוציא התובע למאפיית צדמן על מנת לקבל ממנה החזר כספי בגין כל ההוצאות שהוציא מחשבונו הפרטי עבור מאפיית צדמן (עמ' 378, ש' 17 – 24).

ובעוד שלעיל העיד כי את הסך 18,500₪ לא משך כל חודש, אלא "כשהיה כסף לקחנו, וכשלא היה כסף לא לקחנו" (עמ' 377, ש' 18), הרי כאן העיד, שהחשבוניות הללו שולמו במלואן (עמ' 378, ש' 6 – 8).

למותר לציין כי כל הגירסאות הללו (זולת הראשונה) מהוות טענה בעל פה נגד מסמך בכתב, שכן, בחשבוניות כתב התובע שהן עבור הפצת סחורה, ובעדותו טוען התובע שהן לא היו עבור הפצה, אלא עבור דברים אחרים (עמ' 376, ש' 3 – 15).

נוכח שלל הגירסאות הללו, נראה כי לא עלה בידי התובע להוכיח את מהותן ופישרן של חשבוניות המס שהוציא דרך קבע למאפיית צדמן, וגם לא את טיב הקשר ותוכן ההסכם בינו לבין הנתבע. נראה, לפיכך, כי יש לפרש את החשבוניות לפי הכתוב בהן במפורש, היינו, שהן הוצאו ע"י התובע עבור הפצת הסחורה של מאפיית צדמן (שזו גם גירסתו של הנתבע, פרו', עמ' 731, ש' 15 – 20), והמסקנה היא, כי מדובר בקבלן חיצוני, המספק שירות הפצה למאפיית צדמן, כפי שבאמת טוען הנתבע, שהוא מינה את התובע למשווק בלעדי של תוצרתה של מאפיית צדמן.

35. מתברר גם, שמאפיית צדמן מכרה לתובע את מוצריה בתשלום, כפי שעולה מתצהיר הנתבע (עמ' 2 למעלה) ומן החשבוניות שמאפיית צדמן הוציאה לתובע בגין המכירות הללו, נספחים ב'21 עד ב'24 לתצהיר הנתבע. נשאלת השאלה – שלא ניתן לה מענה – אם אמנם היה התובע שותף במאפיית צדמן, מדוע רכש ממנה את מוצריה בכסף?

36. יושם אל לב גם מה היתה תגובתו של התובע כאשר הנתבע הודיע לו, בלילה בהיר אחד, כי הוא מסלק אותו מהמאפיה. התובע מעיד כי כאשר זה קרה "הסתובבתי והלכתי, חשבתי על המשפחה שלי... אז פשוט הסתובבתי והלכתי, ומיד הפעלתי את הדברים המשפטיים" (פרו', עמ' 472). אמנם, לטענתו, הנתבע אמר לו "אם היה לי אקדח הייתי שם לך כדור בראש" (עמ' 472), אך הרי לא היה בידי הנתבע אקדח, כך שאין מדובר באיום אמיתי, ושנית, גירסה זו של התובע כאילו הנתבע איים עליו, אין לה זכר בתצהיר עדותו של התובע (עמ' 18, סעיף 55), והיא מופיעה לראשונה רק בחקירתו הנגדית. זוהי עדות כבושה, שמשקלה כידוע מועט, ואני מעדיף על פניה את עדותו של הנתבע כי איום שכזה לא היה ולא נברא, וכי מדובר בשקר גס (פרו', עמ' 710).

נשאלת השאלה: התובע, לגירסתו אחד משני בעלי העסק, נתקל בדרישה להסתלק, והוא "פשוט מסתובב והולך"? האם סביר שכך היה נוהג מי שהוא אחד הבעלים של העסק?

ראיות נוספות

37. כדי להשלים את התמונה, אעבור עתה לסקירת כל יתר העדויות והראיות הנוגעות לשאלת קיומה או העדרה של שותפות בין הצדדים.

מטעם התובע העידו שלשה עובדים, שעבדו בזמנו במאפיית צדמן, שניים מהם עובדים עד היום במאפיית ח.מ. לחמים.

העובד לשעבר אלברטו נחמיאס העיד בתצהירו כי הוא זוכר את התובע כאחד מבעלי המאפיה, כי הוא זוכר תמיד שיחות בין השותפים, והתובע תמיד היה יחד עם הנתבע, וכי לעיתים הנתבע נתן את המשכורת והתובע היה חותם, ולעיתים להיפך. בחקירתו הנגדית העיד כי "תמיד אני ראיתי שותפים, אמרו לי זה הבוס גדי ואלכס... אמרו לי ששותפים, והבוס של החברה, זהו. עוד משהו אני לא יודע" (פרו', עמ' 169). נחמיאס כבר מזמן איננו עובד ואיננו קשור עם מי מהצדדים, ועל כן נראה כי מדובר בעד אובייקטיבי ומהימן. עם זאת, מדובר בעובד זוטר, שהגיע דרך חברת כח אדם, ועסק בניקיון, עשיית בצקים וכד' (עמ' 166 ש' 6). הוא עבד שם שנה, והפסיק בפברואר 2008, משמע חמש וחצי שנים לפני מועד עדותו. נראית לי טענת עו"ד שר בסיכומיו כי עובדים שעבדו במאפיה בתפקידים זוטרים (ובייחוד אם הועסקו דרך חברת כח אדם) אינם יכולים להעיד מידיעתם האישית על ההתנהלות העיסקית ועל מערכת היחסים המשפטית בין התובע והנתבע. אכן, לא נראה מעדותו של נחמיאס כי יש לו ידיעה אישית בעניינים אלה ("אמרו לי זה הבוס.... אמרו לי ששותפים... עוד משהו אני לא יודע" (מי אמר לו? אולי התובע?), מה גם שספק עד כמה זכרונו עומד לו, אחרי זמן כה רב מאז שחדל לעבוד שם.

38. העובד ויטלי נסטרוב העיד אף הוא מטעם התובע. לפי עדותו, הנתבע הוא שקיבל אותו לעבודה במאפיה, ואיתו סגר את המשכורת והחופשים. הנתבע תמיד היה המנהל מבחינתו (עמ' 187 – 188). עד זה איננו תומך בעמדת התובע, אך יש לזכור כי מדובר בעובד שעובד עד היום במאפיית ח.מ. לחמים, אצל סיני מדמון, ותלוי בהם לפרנסתו. מכל מקום, העד לא אישר ולא שלל את האפשרות שהתובע היה שותף. לדבריו, הוא לא יודע מה היו היחסים המשפטיים ביניהם או מה ההסכמים ביניהם (עמ' 188 – 189), אין לו מושג בעניינים אלה (עמ' 209, ש' 11). נראה כי גם כאן נכונה ההערה על מידת הידיעה או חוסר הידיעה האישית, של עובדים זוטרים בעסק, על עניינים שכאלה, ומלבד זאת, לעדותו של עד זה, אשר עובד עד היום הזה אצל הנתבעים 4 – 6, יש להתייחס בזהירות.

39. העובד יורי טיאזוב אף הוא עד תביעה שעובד עד היום הזה אצל סיני וח.מ. לחמים, וההערות דלעיל יפות גם ביחס אליו. מכל מקום, עדותו לא תרמה מאומה בשאלה העומדת על הפרק. הוא העיד רק זאת, שהנתבע הוא שקיבל אותו לעבודה, סיכם איתו את תנאי העבודה, ולימד אותו את כל העבודה. הוא לימד אותו את מקצוע האפיה, וממנו הוא יודע את כל מה שהוא יודע (פרו', עמ' 351 – 357).

40. מטעם התובע העיד גם רועי אודיז, שביצע בזמנו עבודות שיפוצים במאפיה. לפי תצהירו, הוא זוכר שהם היו שותפים; מלה של התובע ומלה של הנתבע היתה אותו דבר בשבילו; זה היה מפעל של שתי משפחות שעובדות ביחד בעסק; הוא זוכר שיחות ביניהם כיצד הם התחילו את השותפות; מבחינתו הם היו שותפים לכל דבר וענין.

תצהירו של רועי אודיז הוא חסר כל ערך ראייתי, בשים לב לעובדה שהעד, בעדותו בבית המשפט, חזר בו בצורה חד משמעית מן האמור בתצהירו. לדבריו, יש דברים בתצהירו שהוא לא יכול לחתום עליהם, כמו למשל האם התובע והנתבע היו שותפים – "על פניו נראה שכן, אבל לא צפיתי בשום מסמך שקובע את זה" (עמ' 554). בהמשך עדותו אמר כי "זה לא התצהיר שלי" (עמ' 556), שהוא מבקש להתעלם מהתצהיר, שלתצהיר הזה כלפיו אין שום משמעות, והוא חוזר בו (עמ' 556). כ"כ העיד שהוא איננו יכול לקבוע מה היתה מערכת היחסים בין התובע והנתבע (עמ' 557), ושהוא איננו עומד מאחורי האמור בתצהירו (עמ' 562). ולשאלה האם האמור בתצהירו אמת, והאם היה נותן היום את אותן תשובות לו נשאל ע"י ביהמ"ש, השיב בשלילה (עמ' 563).

41. פקידת הבנק שעבדה מול העסק מרסל בן דנן העידה כי היא התרשמה שמערכת היחסים בין התובע והנתבע היתה שותפות מלאה (עמ' 99), ולטענתה, גם הנתבע אמר לה שהם שותפים בעסק (עמ' 100).

יש להעיר כי פקידת הבנק, מטבע הדברים, רואה את החשבון ואת בעל החשבון. בעל החשבון של מאפיית צדמן היה התובע, ולכן מבחינתה הוא היה הדמות העיקרית. הדבר גם עולה מעדותה: "זה אלכס שהביא להכניס את גינאדי לחשבון, ולא ההיפך. כאילו אני מכירה את הצד שלו, הוא בא וסיפר לי שהוא מתפתח והוא השותף החדש שלו לעסק" (עמ' 100). אינני בטוח שניתן לקבוע מסמרות, על סמך עדותה, בשאלה העומדת להכרעה.

42. הלקוח יצחק אלחדף העיד בתצהירו שהתובע והנתבע הגיעו אליו מספר רב של פעמים, ולא היתה מחלוקת שהם שותפים, וכך גם הציגו עצמם בפניו. הוא חזר על דברים אלה גם בעדותו בבית המשפט (עמ' 338, עמ' 339, עמ' 342).

43. עובד לשעבר בשם עופר וייצנר הגיש תביעה נגד התובע שבפניי, בבית הדין לעבודה בתל אביב. באותה תביעה הצהיר עורך דינו של התובע לפרוטוקול כך: "עובדתית משפטית, הנתבע (נימשייב) מעולם לא העסיק את האיש הזה. העסק הזה הוא עוסק מורשה לא של הנתבע (נימשייב), אלא של מישהו אחר". קשה לראות כיצד הצהרה זו, בפני בית הדין לעבודה, כי התובע מעולם לא העסיק את אותו עובד, מתיישבת עם טענת התובע כיום, כי הוא היה אחד מבעלי העסק.

44. ה"פתקים" ת/70 כמו גם הנספחים א'3, י' לתצהיר תורג'מן, אינם בעלי ערך ראייתי, ואיני מתייחס אליהם כלל.

45. רשיון העסק ת/1 הוצא על שם התובע והנתבע.

בדו"חות ביקורת של משרד הבריאות (ת/25, ת/26) ציינה המפקחת את שמות התובע והנתבע כבעלי העסק. היא עשתה כך, לפי עדותה, מפני שבתיק משרד הבריאות, שירות המזון, רשומים שניהם כבעלי העסק (עמ' 240 – 241), וכמו כן היא תמיד שואלת מי בעלי העסק (עמ' 243). הנתבע טוען בענין זה כי הוא לא היה בזמן הביקורת, "וכשהגיעה האחראית ממשרד הבריאות, אלכס היה במאפיה, והוא אמר לה אחד הבעלים, והיא רשמה את זה... הם שואלים מי האחראים, ורושמים מה שאומרים להם" (עמ' 629).

בתעודת הכשרות ת/22 מצויינים התובע והנתבע כבעלי העסק.

על חוזי השכירות של המאפיה ת/105, ת/99, חתמו התובע והנתבע.

ברשויות המס התנהלה המאפיה על שם הנתבע בלבד (תצהיר התובע, עמ' 10, סעיף 22), ומספר העוסק מורשה שלה הוא תעודת הזהות של הנתבע.

בהודעות המשרד להגנת הסביבה, תנאים ברשיון עסק (ת/97, ת/98) מצוין התובע לבדו כבעל העסק. דווקא המסמך הזה מלמדנו עד כמה לא ניתן לבסס מסקנה לענייננו, מן האישורים הללו, של הרשויות השונות, שהרי אין חולק שהתובע לא היה בעל העסק לבדו. גם לגירסתו, הוא היה אחד מבעלי העסק.

עו"ד שר טוען בסיכומיו, ואני מקבל זאת, כי שמו של התובע שורבב בספריו של כמעט כל גורם רשמי, וזאת מכיוון שהוא זה שנתן את השיקים מחשבון הבנק של המאפיה, חשבון שהיה, כזכור, רשום על שמו.

46. אני גם מקבל טענתו, כי איש מעדי התובע איננו בעמדה שהוא יודע, מידיעתו האישית, מה היתה מערכת היחסים העיסקית-משפטית בין התובע והנתבע, והאם היתה שותפות ביניהם. אלברטו נחמיאס היה עובד קבלן ש"אמרו לו" (לא ידוע מי אמר לו) שהם שותפים, ומלבד זה הוא לא יודע דבר ("עוד משהו אני לא יודע"). פקידת הבנק מתרשמת בעיקר מזה שהוא בעל החשבון ומנהל את החשבון, "אני מכירה את הצד שלו", הוא זה שבא וסיפר לה שהוא שותף. הלקוח אלחדף גם כן ניזון מפיו של התובע (סעיף 4 לתצהירו: "יום אחד נכנס אלי למקום אלכס נימשייב, הציג עצמו כבעלים של מאפיה יחד עם שותף מר גדי צלוליחין").

סיכום בשאלת השותפות

47. בבואי לשקול, אלה מול אלה, את מכלול הראיות והעדויות, הכל כמפורט לעיל, תוך הענקת משקל רב יותר לנימוקים שפירטתי בתחילה (העדר הסכם בכתב; התובע לא נטל הלוואה של 100,000₪ בחשבונו הפרטי; התובע לא הוכיח כדבעי כי שילם 127,000₪ לסילוק חובות הנתבע; חשבוניות המס, המצביעות, ברגיל, על יחס של קבלן, של נותן שירותים חיצוני, ולא יחס של שותפות; הגירסאות השונות של התובע בענין חשבוניות המס), מסקנתי היא, כי לא עלה בידי התובע להוכיח קיומה של שותפות בינו לבין הנתבע.

48. לנוכח הכרעתי זו, אין צורך לדון ולהכריע בחלק מן הפלוגתאות שפירטתי בתחילה, היינו, בשאלה האם המאפיה אכן "עברה ידיים", והיא היא המאפיה, המוחזקת ומנוהלת כיום ע"י סיני ו- ח.מ. לחמים; והאם הנתבעים או מי מהם ביצעו דיספוזיציה בציוד המאפיה, תוך הפרת צו בית המשפט. אם התובע, כפי שקבעתי, לא היה אחד מבעלי המאפיה, ולא היה אחד מבעלי הציוד של המאפיה, ממילא אין שאלות אלה רלוונטיות.

ב. האם התובע רימה וגנב מהנתבע?

49. הנתבעים טוענים כי התובע ניצל לרעה את העובדה, שחשבון הבנק של המאפיה היה חשבון שהתנהל על שמו בלבד ועל ידו, והוא עשה בחשבון זה כבתוך שלו, ובין היתר ביצע העברות בנקאיות רבות מחשבון המאפיה לחשבונו הפרטי ולחשבונה של אשתו, כמו גם משיכות במזומן בבנק, והכל ללא הרשאת הנתבע, ואף ללא ידיעתו, ומבלי שהעביר אל הנתבע סכומים זהים, במקביל. לראיה צירפו הנתבעים מסמכים בנקאיים המצביעים על 67 העברות ומשיכות כאמור, המסתכמות לפי חשבוני בסכום כולל של 327,689₪.

על אף שהמסמכים מצביעים על הסכום המדויק שציינתי, טוען הנתבע משום מה בעדותו, כי "אם את אוספת את כל ההעברות שאלכס נחקר עליהן במשפט, וכפי שעולה מהמסמכים, זה מסתכם ב- 800,000₪, ללא הסבר" (פרו', עמ' 627). הנתבע לא ידע להסביר כיצד הגיע ל- 800,000₪, וכיצד ייתכן פער כל כך גדול בין הסכום שנקב בתצהירו, לבין זה שנקב בעדותו בביהמ"ש (עמ' 628).

פן שני של טענת הגניבה שמעלים הנתבעים הוא, שחלק מן הכספים שהתובע גבה מלקוחות המאפיה, הוא גבה "בשחור", משמע, במזומן וללא הוצאת חשבוניות מס, וכי את הכספים הללו שילשל התובע לכיסו, מבלי להעביר לנתבע את חלקו.

50. הכלל שנקבע בפסיקה הוא כי

"כאשר אחד הצדדים להליך מעלה טענת מרמה או זיוף, מוטל עליו נטל השכנוע להוכחת טענתו, בין אם מדובר בתובע או בנתבע. הגם שהנטל הוא של מאזן הסתברויות, כמקובל במשפט האזרחי, הרי שכמות הראיות ורף הראיות הנדרש לגבי טענת מרמה, אשר לה גוון מעין פלילי, הם גבוהים יותר, ועל בית המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות" (ע"א 7456/11 בר נוי נ' מלחי, בפיסקה 15).

גביית כספים במזומן, ללא הנפקת חשבוניות

51. בכל הנוגע לגביית כספים מהלקוחות, בלא להוציא חשבוניות מס, ובלא לדווח לרשויות המס, התובע הודה כי דברים שכאלה נעשו בעסק (עמ' 416, ש' 16 – 18), ולדבריו, אחרי קבלת הכסף במזומן מהלקוח, "תיכף היינו מחלקים את הכסף הזה בינינו, אני וצלוליחין" (עמ' 418, ש' 13). הנתבע, לעומת זאת, טוען בעדותו, כי התובע בשום פנים ואופן לא התחלק עמו בכספים שגבה "בשחור", וכי הוא (הנתבע) כלל לא ידע על כך, לא אישר מעשים כאלה, ולא קיבל שום כספים "בשחור" (עמ' 731 – 732). ענייננו כאן לא בהיבטים הנוגעים לרשויות המס, אלא ביחסים שבין התובע והנתבע, ובהקשר הזה טענת הנתבע היא, למעשה, שהתובע גנב ממנו, בכך שגבה כספים במזומן מלקוחות ושלשלם לכיסו, מבלי להעביר לנתבע את חלקו. נטל השכנוע להוכחת טענה זו מוטל על הנתבע, וכאמור לעיל, כמות הראיות ורף הראיות הנדרש הם גבוהים מהרגיל במשפט אזרחי. במקרה שבפניי, אין בידי הנתבע כל הוכחה לטענתו, כי לא קיבל את חלקו בכספים שהתובע גבה "בשחור". נטען כי מעצם הודאתו של התובע, שעבד (גם) "בשחור", ממילא נובעת מכך גם הודאה, שעבד ללא דיווחי אמת לנתבע. אינני סבור כך. התובע יכול להעלים הכנסות ממס הכנסה, אך להיות נאמן וישר כלפי הנתבע, ולהעביר אליו את מלוא המגיע לו. התובע הודה כי עבד "בשחור", אך בשום פנים לא הודה בהתנהלות ללא דיווחי אמת לנתבע, ואין להסיק הודאה משתמעת כזאת.

משיכות/העברות של התובע מחשבון המאפיה

לחשבונו הפרטי או לצרכים/חובות שונים שלו

52. החלק העיקרי והמרכזי בטענת הנתבעים, כי התובע גנב מהם, איננו באמור לעיל, אלא בהעברות הבנקאיות ובמשיכות מהבנק, שהסתכמו כאמור בסכום של 327,689₪.

התובע כלל אינו מכחיש שביצע את הפעולות הללו, אולם, לטענתו, כל הפעולות נעשו כדת וכדין, ובידיעת הנתבע, מדובר בכספים המגיעים לו עפ"י ההסכמות שבינו לבין הנתבע, ובמקביל לכל ההעברות הללו, ביצע העברות בסכומים דומים, ואף גבוהים יותר, אל הנתבע. התובע נחקר חקירה נגדית ממושכת על אודות ההעברות הכספיות הללו שביצע, ונתן הסבר מספק כמעט לכל פעולה ופעולה שנשאל לגביה.

כך, למשל, בחלק מן ההעברות שביצע התובע מחשבון המאפיה לחשבונו הפרטי מצוין שההעברה בוצעה "עבור רכב פולקסוואגן מסחרי" (ראה למשל נספח י"א11 לתצהיר תורג'מן). התובע נשאל לפשר הדבר והסביר, כי מדובר ברכב מסחרי שהוא רכש אותו, במחיר 235,000₪, וכי מימן את הרכישה באמצעות הלוואה שנטל. הרכב שימש אותו בקו החלוקה. לימים, כאשר (לטענתו) הפך שותף במאפיה, הרכב שימש את המאפיה, ולכן חשבון המאפיה הוא ששילם, משלב זה ואילך, את תשלומי ההלוואה ואת כל הוצאות הרכב (עמ' 366 – 367, עמ' 608).

בחלק מההעברות שביצע התובע מחשבון המאפיה לחשבונו הפרטי מצוין כי ההעברה בוצעה "עבור דלק" (ראה למשל נספח י"א27 לתצהיר תורג'מן). התובע נשאל על כך בחקירתו והשיב, כי הוצאות הדלק, לכל רכבי המאפיה, שולמו באמצעות הוראת קבע מחשבונו הפרטי, ולכן החזיר לעצמו בדרך זו את הוצאות הדלק (עמ' 364 – 365).

באחת ההעברות שביצע התובע מצוין כי היא בוצעה עבור "אדנים משכנתא" (ראה נספח י"א38 לתצהיר תורג'מן). התובע הסביר, כי מדובר במשכנתא שחמותו לקחה, לצורך רכישת דירה ברעננה, דירה שבה מתגוררים התובע ומשפחתו, והם המשלמים את תשלומי המשכנתא (עמ' 346, עמ' 274). לפי עדות התובע, הוסכם שחשבון המאפיה ישלם את המשכנתא הזאת, ובמקביל ישלם את דמי השכירות בגין דירת מגוריו של הנתבע (עמ' 347, עמ' 365, עמ' 616, וכן עדות אשתו של התובע, עמ' 261, ש' 32). ואכן, המאפיה שילמה כל שלושה חודשים את דמי השכירות של דירתו של הנתבע, בסכום קבוע של 12,600₪ (עמ' 518, עמ' 520, עמ' 605). הנתבע אמנם טען בעדותו, כי אין זה נכון שחשבון המאפיה שילם את דמי השכירות שלו (עמ' 634 ש' 8 – 9), אולם במקום אחר בעדותו, משהוצגו בפניו השיקים של דמי השכירות, כבר היה פחות חד משמעי, וטען שאינו זוכר ואינו יודע עבור מה השיקים הללו (עמ' 714, ש' 20 – 24, עמ' 715, ש' 5 – 6). ובכן, אם הנתבע אינו זוכר, או אינו יודע, ואילו התובע מעיד כי "מסרתי את הצ'קים לצלוליחין גנדי, והוא בוודאות אמר שהצ'קים עבור הבית בביאליק" (עמ' 606, ש' 16 – 20), הרי, כידוע, "ברי ושמא – ברי עדיף" (כתובות, י"ב, עמוד ב'), ויש להעדיף את עדותו המהימנה והנתמכת במסמכים של התובע. התובע הוכיח טענתו, בכך שהציג בפני ביהמ"ש את תצלומי השיקים עצמם, ששולמו מחשבון המאפיה, בסך 12,600₪ כל אחד, עבור השכירות של הנתבע (ראה ת/93, שיק 28 ליום 10/1/08; שיק 24 ליום 13/4/08 (את תאריך השיק הזה למדתי מדפי החשבון, ת/94, דף 38); שיק 13 ליום 5/10/08; שיק 2 ליום 5/1/09; שיק 1 ליום 8/4/09. רק השיק לחודש 7/08 חסר, מפני שהתובע לדבריו לא קיבל מהבנק את כל תצלומי השיקים, עמ' 606, ש' 1).

הוא שאמרתי, התובע נחקר ממושכות על אודות ההעברות הכספיות שביצע, ונתן הסברים מפורטים ומשכנעים, מגובים במסמכים.

פעולות התובע בחשבון נעשו בידיעת הנתבע

53. בנוסף לאמור לעיל, יש לציין ולהדגיש את העובדה, שלפי עדותה האובייקטיבית והמהימנה של פקידת הבנק, מרסל בן דנן, הנתבע היה מיופה כח בחשבון הבנק של המאפיה (עמ' 98); לנתבע היתה גישה לחשבון, והוא נהג להפקיד כסף לחשבון, להוציא תדפיסים, לבדוק יתרות, לבדוק כמה כסף נכנס וכמה יצא (עמ' 100); הנתבע היה מגיע לסניף לעיתים תכופות, ועושה הפקדות, העברות, משיכות (עמ' 112, עמ' 118).

כך גם העיד התובע עצמו בענין זה (עמ' 607).

הנתבע טוען כי מרסל בן דנן שיקרה בעדותה, וכי הנכון הוא, שלא היה לו יפוי כח בחשבון, הוא לא ביצע פעולות בחשבון, ורק התובע שלט בחשבון ויכול היה לבצע פעולות בחשבון (עמ' 625, עמ' 700).

אינני מקבל עדותו זו של הנתבע, לא רק מפני שאינני רואה איזה אינטרס יש לפקידת הבנק לשקר בעדותה בתיק זה, אלא בעיקר משום שהוכח, שהנתבע אכן ביצע פעולות בחשבון, ולא רק הפקדות לחשבון, אלא גם משיכת שיקים מהחשבון, והעברות כספים מהחשבון לחשבונות אחרים. כך, למשל, הוצגו שלשה שיקים מהחשבון, שהנתבע חתם עליהם כמושך השיקים (ראה ת/109), האחד בסך 87,780₪ לפקודת א.ס. סוכנויות (ממנה רכשה מאפיית צדמן את הציוד), ושני האחרים בסך 15,823₪ כל אחד, לפקודת Patiserie. שלשת השיקים הללו נפרעו בחשבון 705128 (כך אני למד ממוצג ת/94, דף 61 ודף 62), שהוא חשבון מסלקה של הבנק (ראה על כך אישור הבנק מיום 19/6/14). הנתבע אמנם טען בתחילה כי לא חתם על השיקים הללו, אך מיד אח"כ אישר כי החתימה דומה לחתימתו, והכתב דומה לכתב ידו, "אבל זה פה משהו לא בסדר... כי לא היה לי שום יפוי כח" (פרו', עמ' 701 – 702).

פעולות נוספות של משיכה שביצע הנתבע בחשבון המאפיה הן אלה הנזכרות בסע' 9(א), 9(ב) לתצהיר העדות המשלים מטעם התובע, היינו, העברת סך 4,000₪ מהחשבון, ביום 8/4/09, לחשבונו הפרטי של הנתבע, מס' 611957 (בתקופה זו כבר לא היה הנתבע מוגבל, והיה לו חשבון בנק) (ראה התדפיס ת/94, בעמוד 3, מסומן א'), והעברת סך 4,000₪ מהחשבון, ביום 19/3/09, לחשבונו הפרטי הנ"ל של הנתבע (ראה ת/94, בעמוד 5, מסומן ב').

אני קובע אפוא, הן על יסוד עדותה של פקידת הבנק, והן על יסוד המסמכים הללו, כי הנתבע אכן פעל בחשבון, משך ממנו שיקים, העביר ממנו כספים, ואני מקבל גם את עדותה של פקידת הבנק, כי הוא הגיע לסניף לעיתים תכופות, כי הוא היה ער לנעשה בחשבון, בדק יתרות, בדק כמה נכנס וכמה יצא, ומכאן מסקנתי, שהפעולות הרבות שביצע התובע בחשבון, לרבות העברות לחשבונו הפרטי ולגורמים אחרים, נעשו בידיעת הנתבע, לאו דווקא במובן של ידיעה ספציפית על כל פעולה ופעולה בזמן ביצועה, אלא במובן של ערנות ומודעות לאשר מתרחש בחשבון.

הדבר שולל כמעט לחלוטין את האפשרות, שהתובע יגנוב מהנתבע, בדרך של משיכות או העברות מהחשבון. נתבע אשר מגיע לסניף פעם, פעמיים בשבוע (עמ' 112, ש' 22 – 24) ובודק יתרות, כמה כסף נכנס, וכמה יצא (עמ' 100, ש' 10 – 15), וגם מבצע פעולות בחשבון, לא סביר שהתובע ינסה לרמותו על ידי העברות גלויות של כספים מהחשבון לחשבונות אחרים. לו רצה התובע "לגנוב" מהנתבע כספים, כלום היה עושה זאת בגלוי, בהעברות ומשיכות של כספים, שניתן תמיד לגלותן ולעקוב אחריהן בדפי הבנק? הדבר בלתי סביר בעליל. מי ש"גונב" עושה זאת בחשאי ובהסתר, ולא תוך השארת עקבות ומסמכים.

משיכות/העברות של התובע מחשבון המאפיה

אל הנתבע או לצרכים/חובות שונים של הנתבע

54. אולם, מעבר לכל האמור עד כאן, התובע העיד כי "כל מה שהעברתי לעצמי, אותו הדבר קיבל צלוליחין שותפי בהסכמתנו. אפשר לסכם, תיקח תדפיסים ותסכם. אותי לא סיקרן לבדוק, כי אני בטוח שאנחנו היינו שותפים ועשינו פעולות יחד, וקיבלנו את הסכומים הזהים אחד לשני, מה שהוא קיבל אותו הדבר אני קיבלתי" (עמ' 612). "כל העברה שהעברתי מחשבון המאפיה שלי לחשבון הפרטי שלי, אותה העברה או שסכומים דומים הועברו לצלוליחין גנדי" (עמ' 614). התובע נחקר באריכות גם על אודות הפעולות הללו, קרי השיקים שמשך מחשבון המאפיה לפקודת הנתבע או בני משפחתו או לתשלום חובות או הוצאות של הנתבע, ונתן תשובות מספקות ביחס לכל הפעולות הללו.

התובע הוכיח (ראה פיסקה 52 לעיל) כי משך שיקים כל שלשה חודשים מחשבון המאפיה לתשלום דמי השכירות של דירת מגוריו של הנתבע.

התובע העיד על העברות כספיות שביצע מחשבון המאפיה לחברת אוויס/דן רכב ותחבורה, בגין רכב שהוא (התובע) שכר בליסינג עבור הנתבע ומשפחתו לצרכיו האישיים (פרו', עמ' 600, וכן ראה מוצג ת/54, ותשלומים עבור הרכב השכור – ראה ת/94, בעמודים 2, 5, 10, 13 ואילך).

אשתו של הנתבע אישרה כי מחשבון המאפיה שולמה התמורה עבור הרהיטים והמוצרים שהם (הנתבע ואשתו) רכשו, כאשר עברו לדירתם ברחוב ביאליק ברעננה (עמ' 572).

התובע פירט, בתצהירו המשלים, שורה ארוכה של שיקים שמשך מחשבון המאפיה לנתבע או לבני משפחתו של הנתבע, ואשר חלק גדול מהם נפרעו בחשבון מס' 808571 וחלקם בחשבון מס' 705128. לא היה ברור של מי החשבונות הללו, ובנק הפועלים המציא אישור, נושא תאריך 19/6/14, כי מדובר בחשבונות מסלקה. על יסוד אישורו זה של הבנק, טוען עו"ד שר בסיכומיו, כי החשבונות הללו הם חשבונות ששימשו את התובע בלבד, ומכאן, שכל השיקים הללו לא היו לאמיתו של דבר לנתבע או לבני משפחתו, אלא התובע עשה שימוש בשני החשבונות הללו להוצאת כסף מחשבון המאפיה לעצמו, באמצעות המסלקה כאמור. יש לדחות טענה זו. ראשית, תצלומי השיקים עצמם צורפו (ת/93), וגם העתקי השיקים המקוריים (ראה בתיק ביהמ"ש), ואין כל ספק כי אכן מדובר בשיקים מחשבון המאפיה לפקודת הנתבע או בני משפחתו. שנית, באישורו של הבנק מיום 19/6/14 נאמר במפורש, כי שני החשבונות, 808571 ו- 705128, הם חשבונות המשמשים את הבנק כמסלקה בין סניפים או בנקים, וכי אין מדובר בחשבונות פרטיים של מי מלקוחות הבנק (משפט אחרון זה מאישור הבנק לא צוטט, משום מה, בסיכומים). הטענה כי החשבונות הללו שימשו את התובע, וכי התובע עשה בהם שימוש כדי להוציא כסף מחשבון המאפיה לעצמו – נדחית אפוא. אלה חשבונות שללקוחות הבנק (כולל התובע) כלל וכלל אין גישה אליהם.

55. כך גם נדחית הטענה, שהועלתה לראשונה בסיכומים, כאילו ספחי השיקים ת/93 נכתבו ע"י התובע במהלך המשפט ולצורך המשפט, על מנת "להמציא" ראיות. הטענה נדחית הן משום שההעתקים המקוריים של השיקים הללו וספחיהם מצויים בתיק בית המשפט, והם נראים אותנטיים, והן משום שטענה חמורה זו לא הוטחה בפני התובע אפילו פעם אחת במהלך כל חקירתו הנגדית הממושכת מאד.

56. התובע עמד בכבוד בחקירה נגדית ממושכת ביותר, שנערכה ע"י שלשה עורכי דין המייצגים את הנתבעים, ונתן תשובות מלאות ומשביעות רצון כמעט על כל פעולה ופעולה בחשבונות הבנק, שנשאל עליה. אמרתי "כמעט", משום שהיו פעולות, בודדות, שלגביהן לא היה לתובע הסבר. אחת הפעולות הבודדות הללו, אם לא היחידה ממש, היא – שיק בסך 3,500₪, שנמשך ע"י התובע מחשבונו הפרטי (70796) ביום 15/2/07, ואשר התובע רשם, בדף החשבון ת/27, בעמוד 4, כי מדובר בתשלום חוב של הנתבע ל"תנעמי", אולם הדבר על פניו אינו נכון, שהרי השיק הזה, כך לפי דף החשבון, נפרע בחשבון 9841, כלומר בחשבונה של אשתו של התובע. לא היה בפי התובע הסבר בענין זה (עמ' 611).

סבורני כי אם מתוך עשרות ומאות פעולות, העברות ומשיכות שביצע התובע, בחשבונות השונים (ומדובר בפעולות שלא נעשו אתמול, אלא לפני שבע ושמונה שנים), מצליחים הנתבעים, לאחר חקירה נגדית ממושכת ביותר, למצוא מקרה אחד, או מקרים ספורים ביותר, שאין בפי התובע הסבר לגביהם – הרי זה בבחינת יוצא מן הכלל, המעיד על הכלל. והכלל הוא, שהתובע הוכיח להנחת דעתי, תוך מתן הסברים מפורטים וממוסמכים, את טענותיו בענין ההעברות השונות שביצע לעצמו, ובענין השיקים שמשך לנתבע, ומקרה בודד (או אפילו שניים, שלשה) מתוך מאות – אינו מלמד מאומה.

סה"כ קיבל הנתבע מחשבון המאפיה יותר מכפי שקיבל התובע

57. ולבסוף בנושא זה, וזה העיקר, הוכח בבירור כי סה"כ הסכומים, שקיבל הנתבע מחשבון המאפיה, גבוהים מסה"כ הסכומים שהתובע משך מחשבון המאפיה לעצמו. הנתבעים צירפו לתצהיריהם את כל אותן פעולות בנקאיות, שהתובע ביצע בחשבון המאפיה, והמהוות לדעתם "גניבה" מן הנתבע, היינו, פעולות של העברת כספים לחשבונו הפרטי של התובע וכיוצא באלה (נספחים י"א עד י"א66 לתצהיר תורג'מן). מתברר כי סה"כ ההעברות והמשיכות של התובע מחשבון המאפיה לחשבונו הפרטי, שלו או של אשתו, או משיכות מזומנים מהחשבון, מסתכמים בסכום כולל של 327,689₪. מנגד, סה"כ השיקים שמשך התובע מחשבון המאפיה לטובת הנתבע או משפחתו או לתשלום הוצאות/חובות של הנתבע, כמפורט בסעיף 8 לתצהירו המשלים של התובע ובמוצג ת/93 (תצלומי השיקים עצמם), מסתכמים לפי חשבוני בסכום כולל של 367,650₪.

מכאן שהנתבע קיבל מחשבון המאפיה סכום של 40,000₪ יותר מהסכומים שקיבל התובע^[1], ומכאן שיש לדחות, מכל וכל, את טענת הנתבע כאילו התובע רימה אותו, או גנב ממנו, או משך/העביר לעצמו סכומים גבוהים מכפי שהעביר אל הנתבע.

58. האמור לעיל מסביר ככל הנראה את התמיהה מדוע הנתבע לא תבע את התובע תחילה, וגם ויתר למעשה על התביעה שכנגד שהגיש נגד התובע, ושנמחקה מחמת אי תשלום אגרה. מתברר, בסופו של יום, שאין כל ממש בטענה כאילו התובע גנב מהנתבע, והנתבע ככל הנראה ידע זאת ויודע זאת היטב. זהו הסברי שלי לכך שלא הגיש תביעה נגד התובע, ולא עמד על תביעתו שכנגד נגד התובע. אני ער לכך שהנתבע נתן הסבר אחר: חוסר אמצעים (פרו', עמ' 730), אולם אני מטיל ספק בנכונותו של תירוץ זה, נוכח העובדה שהנתבע ותורג'מן הפקידו בקופת ביהמ"ש ביום 20/5/10 סך של 300,000₪(!) (בהתאם להחלטות כב' השופט א' יעקב) (פרו', עמ' 729, ש' 16, עמ' 730, ש' 15).

ג. הסכומים שהתובע שילם מחשבונו הפרטי

עבור הנתבע או המאפיה

59. מן האמור בפרק הקודם נובעת המסקנה, כי הנתבע סילק את התובע מתפקידו כמשווק בלעדי ומפיץ של המאפיה, ללא כל הצדקה ועל לא עוול בכפו. אולם, בשים לב לכך, שהתובע לא היה שותף במאפיה, אין מגיע לו הסעד העיקרי שביקש, קרי, קבלת מחצית משווי המאפיה, לפי הערכת מומחה ביהמ"ש, וגם לא שורת סעדים אחרים שביקש, ושהיה אולי זכאי להם, אילו הוכיח את טענת השותפות.

לאחר סילוקו מתפקידו כמשווק בלעדי של המאפיה, לא יכול היה התובע לסגור את חשבון הבנק של המאפיה, מכיוון שהיתה בו, במועד סילוקו של התובע, יתרת חובה של 118,450₪ (ראה ת/80), והחשבון (משמע – התובע) המשיך לשאת על כתפיו את יתרת החובה שבחשבון, ואת פרעון ההלוואות מהחשבון וכו'. מצד שני, הנתבעים דאגו "לייבש" את החשבון באופן זה שתקבולים מלקוחות לא עוד נכנסו לחשבון זה (ראה ת/15), אלא לחשבון אחר, חשבונה של ג.ג. לחמים, שהוא החשבון ששימש את המאפיה בתקופת השותפות בין הנתבע ותורג'מן (פרו' עמ' 750), והוא החשבון שאליו נכנסו כל הכנסות המאפיה בתקופה זו (עמ' 751). כך נוצר מצב, שהתובע אכן לא קיבל יותר כל חלק בהכנסות, אך המשיך לשאת בחובות. על כך אעמוד בפרקים ד', ה' להלן.

אולם תחילה, בפרק זה, אתייחס לסעד ההשבה שהתובע דורש ביחס לכל הסכומים ששילם מחשבונו הפרטי, עבור הוצאות או חובות של הנתבע או של המאפיה. אני סבור כי התובע זכאי להשבה של כל הסכומים הללו. התובע, כפי שקבעתי, לא היה שותף, ואין כל סיבה שלא להחזיר לו את כל ומלוא התשלומים ששילם מכיסו הפרטי עבור הנתבע או עבור המאפיה. פירוט התשלומים הללו, אחד לאחד, מופיע בסעיף 31 לתצהיר עדותו הראשית של התובע, ואין מנוס אלא לעבור עליהם, אחד לאחד.

60. א. תשלום 21,000₪ ל"איטליה הקטנה" עבור ריהוט לדירתו של הנתבע.

תשלום זה משתקף בתדפיס כרטיס האשראי הפרטי של התובע – ת/52, בדף הראשון. מצוין כי מספר החשבון לחיוב הוא 70796, שזה חשבונו הפרטי של התובע (ור' גם תצהיר התובע, עמ' 6, סעיף 27).

ב. תשלום 26,500₪ ל"ביג סנסור" עבור מוצרי חשמל לדירת הנתבע. הוצאה זו לא הוכחה, לאחר שהנתבע בחקירתו לא אישר הזמנה של "ביג סנסור" שהוצגה בפניו, וניתנה לתובע ההזדמנות להגיש המסמך באמצעות עורכו, אולם הוא לא עשה כן (פרו', עמ' 652 – 654).

ג. סך 2,381₪ עבור מזגן במשרד המאפיה. התשלום משתקף בכרטיס האשראי ת/52, בדף הרביעי.

ד. סך 6,400₪ וסך 5,777₪ עבור שכירות רכב מסחרי למאפיה. ראה ת/52, בדף החמישי.

ה. סך 3,500₪ ל"מיסטרל" עבור מזריק סופגניות. ראה ת/52, בדף השני.

ו. סך 1,265₪ ל"אופיס דיפו" עבור מדפסת לייזר למאפיה. ראה ת/52, בדף השני.

ז. סך 13,500₪ ל"קירוסקאי" עבור מכונת קרח למאפיה. ראה ת/52, בדף השלישי.

ח, ט. סך 4,214₪ וסך 4,437₪, עבור מכשירי פלאפון לנתבע ולמאפיה. סכומים אלה לא הוכחו. הם אינם מופיעים בתדפיס חשבונו הפרטי של התובע ת/27, וגם לא בתדפיס כרטיס האשראי ת/52, או בשיקים ת/95.

י. סך 2,000₪ ל"דגן" במקום שיק של הנתבע, שחזר. הסכום אכן מופיע בתדפיס החשבון ת/27, בדף 3, שיק מס' 10756, ותצלום של ספח השיק הזה כלול במוצג ת/95.

יא. סך 10,000₪ לנתבע. מופיע בתדפיס ת/27, בדף 3, שיק מס' 10761, ותצלום של ספח השיק כלול במוצג ת/95.

יב. סך 9,000₪ עבור דמי שכירות של המאפיה, ברעננה. מופיע בתדפיס ת/27, בדף 3, שיק מס' 10764, וספח השיק כלול במוצג ת/95. התובע לא ידע להסביר מדוע שני השיקים הללו (י"א, י"ב) נפרעו באותו חשבון, שמספרו 705128 (פרו', עמ' 609), אולם התשובה נעוצה כנראה בכך, שמדובר בחשבון מסלקה של הבנק.

יג. סך 4,200₪ לנתבע, עבור הלוואה מבנק אוצר החייל. מופיע בתדפיס ת/27, בדף 3, שיק מס' 10763, והספח כלול במוצג ת/95.

התובע העיד כי היתה "אמונה שלמה" בינו לבין הנתבע, וכי "מה שהוא אמר בשבילי, שהיו לו חובות לגורמים אחרים שהוא חייב כספים כמו בנק אוצר החייל, או לבן משפחתו, אז הוצאתי צ'קים ושילמתי עבורו את התשלומים מה שהיה דורש ממני" (פרו', עמ' 613).

יד. סך 2,500₪ עבור חוב של הנתבע לטטיאנה, קרובת משפחתו. מופיע בתדפיס ת/27, בדף 4, שיק מס' 10762, והספח כלול במוצג ת/95.

ט"ו. סך 4,500₪, סך 1,500₪ וסך 5,500₪ משכורות לעובדים במאפיה. מופיעים בתדפיס ת/27, בדף 4, שיקים מס' 10755, מס' 10766, ומס' 10767, והספחים (מלבד הראשון) כלולים במוצג ת/95. בתדפיס גם מצוינים בכתב יד שמות שניים מן העובדים, דימה ואיליה. אנשים אלה אכן עבדו במאפיית צדמן בשנת 2007, ראה ת/110 – אינדקס עובדים לשנת 2007.

ט"ז. סך 3,500₪ עבור חוב של הנתבע ל"תנעמי". סכום זה לא שולם ע"י התובע עבור חוב של הנתבע, שהרי השיק נפרע בחשבון אשתו של התובע (ראה פיסקה 56 לעיל).

י"ז. סך 3,342₪ עבור חשמל במאפיה. מופיע בתדפיס ת/27, בדף 4, שיק מס' 10768, והספח כלול במוצג ת/95.

י"ח. משכורות לעובדים סך 4,380₪, 2,374₪, 2,986₪, 1,949₪, 5,500₪. ארבעת הסכומים הראשונים מופיעים בתדפיס ת/27, בדף 7, שיקים מס' 10663, 10664, 10665, 10666, וספחיהם כלולים במוצג ת/95. העובדים הם ויטליק, אירנה, ויטה (ראה בתצהיר), ואנשים אלה אכן עבדו במאפיה בשנת 2007 (ראה ת/110).

אשר לסכום האחרון (5,500₪) נטען בתצהיר כי מדובר במשכורות, ואילו ב- ת/27, דף 7, שיק מס' 10667, מצוין כי מדובר בחוב לאחיו של הנתבע, איגור. איגור לא עבד במאפיית צדמן בשנת 2007 (ראה ת/110), ולא קיבל ממנה משכורת. נוכח אי התאמה זו, אני קובע כי סכום זה לא הוכח.

י"ט. סך 2,928₪ ל"דגן", עבור קמח למאפיה. מופיע בתדפיס ת/27, בדף 9, שיק מס' 10674, ותצלום השיק עצמו (לא רק ספח) כלול במוצג ת/95.

כ, כ"ז, ל, ל"א, ל"ב. שני שיקים בסך 2,175₪ כל אחד, וארבעה שיקים בסך 2,610₪ כל אחד, במקום שיקים של הנתבע למועצה הדתית (עבור תעודת כשרות למאפיה), שחזרו. כל השיקים הללו מופיעים בתדפיס ת/27, שיקים מס' 10828 עד 10833, ותצלומי השיקים או ספחיהם כלולים במוצג ת/95.

אעיר כי, כמו בנוגע לסעיפים אחרים, גם בסעיף זה, ניסה הנתבע, באופן לא מהימן ולא משכנע, להכחיש את הקשר בין התשלומים השונים שביצע התובע (כמפורט לעיל ולהלן), לבין הנתבע או המאפיה. אולם בסעיף הנוכחי התגלה באופן ברור עוד יותר כי הנתבע לא תמיד מקפיד, אם להתבטא בעדינות, לומר אמת בבית המשפט. לדבריו, "אני לא יודע מה הוא משלם מועצה דתית, יכול להיות שהיה לו גם חנות ברעננה... כל התשלומים שהיא מראה, הוא יכול לרשום למועצה דתית בשביל החנות ברעננה של מישהו, משהו, אני לא יודע" (עמ' 721). שאלתי אפוא את הנתבע במפורש האם היתה לתובע חנות ברעננה, ותשובתו: "מאיפה אני יודע מה היה לו, אף אחד לא יודע מה היה לו ומה יש לו, אני לא יודע..." (עמ' 721). למותר לציין כי אין ולא היתה לתובע כל חנות ברעננה, והנתבע יודע זאת היטב.

כ"א, ל"ה. סך 16,201₪ וסך 27,000₪ עבור דמי שכירות של המאפיה ברעננה. הסכום 16,201₪ מופיע בתדפיס ת/27, בדף 9, שיק מס' 10835, אך אין תצלום של השיק או של הספח במוצג ת/95.

הסכום 27,000₪, בתאריך 18/10/07, כלל איננו מופיע בתדפיס ת/27 בדף 10 (או בדפים הסמוכים לו), וגם לא בתדפיס ת/78. כלל אין חיוב בסכום זה בחשבונו של התובע. לאור זאת, ונוכח הכחשתו של הנתבע (פרו', עמ' 713), אני קובע כי התובע לא הוכיח שני סכומים אלה.

כ"ב. סך 6,930₪ ל"יקום" עבור מכונת פריסה של לחם. מופיע בתדפיס ת/27, בדף 9, שיק מס' 10826, ותצלום השיק כלול במוצג ת/95.

כ"ג. משכורות לעובדים – סך 4,600₪ לעובד בשם סאשה. לפי אינדקס עובדים לשנת 2007 (ת/110) לא היה עובד בשם זה, ואני קובע, לפיכך, כי לא הוכח תשלום לעובד בשם זה.

סך 4,000₪ לעובד בשם עמי, הכוונה כנראה לעובד, ששמו ב- ת/110 הוא עמנואל. הסכום מופיע בתדפיס ת/27, בדף 9, שיק מס' 10837, ותצלום השיק כלול במוצג ת/95, אולם השיק הוא לפקודת טברסקו לריסה, לפיכך אני קובע כי לא הוכח תשלום לעובד בשם עמי.

סך 7,000₪ לאשתו של הנתבע. שמה אמנם אינו מופיע באינדקס העובדים ת/110 אולם אין מחלוקת כי היא עבדה בעסק (במאפיה או בחנות בתל מונד). הסכום מופיע בתדפיס ת/27, דף 9, שיק מס' 10840, ותצלום השיק כלול במוצג ת/95. שיק זה הופקד לחשבון מס' 451223 (כך עולה מתצלום גב השיק, ב- ת/95) והנתבע אישר בעדותו כי "זה בטוח שלי" (עמ' 718, ש' 26), הגם שעמד על כך שהחשבון הוגבל.

סך 5,500₪ לעובדת בשם אירה (אירינה ב- ת/110). הסכום מופיע בתדפיס ת/27, וזאת בשני שיקים – מס' 10841 ומס' 10842, שתצלומיהם כלולים כמוצג ת/95.

סך 4,580₪ לאיגור, אחיו של הנתבע. כאמור כבר לעיל, לפי ת/110, איגור לא עבד במאפיית צדמן בשנת 2007, ועל כן אין מנוס אלא לקבוע כי לא הוכח תשלום משכורת לאיגור.

כ"ד. סך 10,000₪, העברה למאפיית צדמן. התובע בחקירתו הנגדית הופנה לתדפיס ת/78, שם מופיע הסכום, בתאריך 16/7/07, תוך ציון "העברה לעצמי". התובע הסביר כי הכוונה היא להעברה למאפיית צדמן, שהרי חשבון המאפיה הוא על שמו (פרו', עמ' 405). ואכן, אם נעיין בתדפיס ת/27, בדף 9, ניווכח כי בתאריך 16/7/07 בוצעה "העברה לעצמי" של סך 10,000₪ מהחשבון, כאשר מצוין במפורש: לטובת מאפיית צדמן, לחשבון 553604.

ואם נעיין בתדפיס החשבון של המאפיה ת/94, בדף 57, נראה כי בתאריך 16/7/07 בוצעה הפקדה של סך 10,000₪ לחשבון, וכי מי שביצע את הפעולה הוא התובע, והכסף הועבר מחשבונו הפרטי 70796. פעולה זו הקטינה את יתרת החובה בחשבון המאפיה ב- 10,000₪.

כ"ה, כ"ו. תשלומים ל"דגן" עבור קמח, סך 3,657₪, סך 4,413₪, סך 1,415₪. סכומים אלה מופיעים בתדפיס ת/27, בדפים 9, 10, שיקים מס' 10675, מס' 10847, ומס' 10848, ותצלומי השיקים או הספחים כלולים במוצג ת/95.

כ"ח. סך 6,000₪ משכורת לעובד ויטלי. אכן היה עובד בשם זה, לפי ת/110. הסכום מופיע בתדפיס ת/27, בדף 10, שיק מס' 10853, והספח כלול במוצג ת/95.

כ"ט, ל"ד. סך 4,090₪ לא.ס. סוכנויות עבור תנור זוצלי, וסך 25,000₪ לא.ס. סוכנויות עבור מכונת ג'בטות למאפיה.

הסכום 4,090₪ אכן מופיע בתדפיס ת/27, בדף 10, שיק מס' 10849, ותצלום השיק כלול במוצג ת/95.

הסכום 25,000₪ לא מופיע בתדפיס ת/27, בדף 11, או בדפים הסמוכים לו, וגם לא בתדפיס ת/78 או בשיקים ת/95. אין כל חיוב כזה בחשבון התובע, ואני קובע אפוא כי סכום זה לא הוכח.

בסיכומי הנתבעים נטען כי לא נכונה טענת התובע, ששילם סכומים לא.ס. סוכנויות עבור ציוד למאפיה, שהרי מכתבה של עו"ד תקוה עמית (נספח ה' לתצהיר תורג'מן) מוכיח כי ג.ג. לחמים היא ששילמה, לא.ס. סוכנויות, סך 90,000₪ עבור הציוד למאפיה. טענה זו מתעלמת מן העובדה, שהמחיר הכולל של הציוד היה 234,000₪ (ר' במכתב הנ"ל), וכי התשלום של 90,000₪, שג.ג. לחמים שילמה, היה תשלום רק של היתרה שלא נפרעה.

ל"ג. סך 34,000₪ עבור קניית החנות בתל מונד מתורג'מן. מאישורו של תורג'מן ת/18 עולה כי קיבל, עבור מכירת החנות, שיק אחד בסך 42,300₪ וארבעה שיקים בסך 34,000₪ כל אחד. מתדפיס חשבון הבנק של המאפיה, ת/94, עולה כי כל חמשת השיקים הללו נמשכו מחשבון המאפיה, ולא מחשבונו הפרטי של התובע (ראה ת/94, בדף 22, שיק מס' 10915; בדף 19, שיק מס' 10916; בדף 15, שיק מס' 10917; בדף 11, שיק מס' 10918; ובדף 6, שיק מס' 10919). לא ברור מדוע טוען התובע בתצהירו כי שילם סך 34,000₪ מחשבונו הפרטי עבור רכישת החנות, אך ברור שטענה זו לא הוכחה ואינה נכונה. אוסיף כי רק אחד מחמשת השיקים הללו כובד (שיק 10916 בסך 34,000₪) (כל היתר חוללו מחוסר כיסוי מספיק, או בשל הוראת ביטול), אך, כאמור, גם השיק הזה היה מחשבון המאפיה, ולא מחשבונו הפרטי של התובע.

לסיכום, מלבד סעיפים ב', ח', ט', ט"ז, כ"א, ל"ג, ל"ד, ל"ה, שלא הוכחו, וסעיפים י"ח, כ"ג, שהוכחו חלקית, כל יתר הסעיפים הוכחו.

61. לסיכום נושא זה, לאור עדותו המפורטת של התובע, כמפורט בסעיף 31 לתצהירו, שלא נסתרה בחקירתו הנגדית, ולאור התיעוד התומך, הכל כמפורט לעיל, אני קובע כי סה"כ התשלומים ששילם התובע מחשבונו הפרטי עבור הוצאות או חובות של הנתבע או בני משפחתו, או של המאפיה, ואשר הוא זכאי להשבתם מהנתבע, מסתכמים בסך של 174,777₪.

ד. ההלוואות בחשבון המאפיה

62. בחשבון הבנק של המאפיה ניתנו מספר הלוואות לצורך רכישת ציוד. התובע שיעבד שני פקדונות שהיו לו בחשבון הפרטי שלו, להבטחת פרעון ההלוואות הנ"ל. משלא עמדה המאפיה בתשלומי ההלוואות, חילט הבנק, ביום 19/10/09, את שני הפקדונות הנ"ל, האחד בסך 40,000₪, והשני בסך 370,805₪ (ראה ת/106 וכן ת/80, בדף הראשון).

התובע זכאי להשבה של סכומים אלה, ששילם מחשבונו הפרטי, עבור הלוואות לרכישת ציוד למאפיה.

מסכומים אלה יש לנכות סך של 300,000₪ ששולם לתובע, בגין ההלוואות הנ"ל, על ידי תורג'מן או ג.ג. לחמים, עפ"י החלטת כב' השופט יעקב, סכום שנתקבל בידי התובע או באת כוחו ביום 6/6/10 או בסמוך לכך (ר' החלטת כב' השופט יעקב מיום 6/6/10).

63. את החיוב בהשבת הסך הנ"ל לתובע יש להטיל על הנתבע, שהיה בעל המאפיה בזמן רכישת הציוד, והוא זה שלקח את ההלוואות למעשה. אמנם הוא חתם, מול הבנק, רק על הסכם ההלוואה ת/100, בעוד שעל הסכמי ההלוואה האחרים, רק התובע חתם. אולם ביחסים בינם לבין עצמם, הנתבע הוא הלווה האמיתי, שהרי ההלוואות ניתנו בחשבון 553604, והנתבע היה הבעלים האמיתי של החשבון (ר' סע' 20 לתצהיר הנתבע). וכדבריו: "אני קמתי וישר אמרתי לביהמ"ש שאני לקחתי הלוואות". וכן: "אני הייתי אומר לו איזה הלוואות לקחת, אני הייתי מחליט לקנות ציוד, אז אמרתי שאני צריך הלוואה כזו וכזו" (עמ' 637). כך, למשל, ההלוואה הגדולה ביותר, בסך 350,000₪, שהנתבע חתום עליה, נלקחה לצורך רכישת תנור (עמ' 711, ש' 11).

64. נראה לי כי אין להטיל החיוב על תורג'מן וג.ג. לחמים. תורג'מן, באמצעות ג.ג. לחמים, רכש בתמורה מלאה מחצית ממאפיית צדמן והציוד המצוי בה (ראה ת/75 וראה סעיף 4 לתצהיר תורג'מן). התמורה המוסכמת – 250,635₪ – שולמה (ראה נספחים ד', ד'1, ד'1.1 לתצהיר תורג'מן). הסכום הזה, עבור מחצית מהציוד, כאמור, נקבע, לדברי תורג'מן, על פי אדם שהביא כדי להעריך עבורו את השווי (עמ' 750 ש' 10, 14), ובשים לב לכך שהמחזור של המאפיה היה אז 150,000₪ (עמ' 734א', ש' 13).

את חילוט הפקדונות של התובע אין "לגלגל" על תורג'מן/ג.ג. לחמים, שכאמור, שילמו תמורה מלאה בעד הציוד.

כפי שאמר תורג'מן בצדק בעדותו (פרו', עמ' 740א'), הוא/ג.ג. לחמים שילמו כבר שלש פעמים את מחירו של הציוד הזה:

"פעם אחת בהחלטה של בימ"ש 300,000₪ עבור הלוואות שנלקחו על ציודים; פעם שניה שולמו לא.ס. סוכנויות, שהוא הבעלים של הציודים, לפני עיקול (לא.ס. סוכנויות שילמה ג.ג. לחמים סך של 90,000₪, ראה נספחים ה', ה'1 לתצהיר תורג'מן); ופעם שלישית אני שילמתי לגנאדי עבור הכניסה שלי לעיסקה הזו" (היינו, סך של 250,635₪, כאמור לעיל).

בנסיבות אלה ולאור כל האמור, נראה לי כי אין מקום לחייב את תורג'מן/ג.ג. לחמים לשלם לתובע את הסכום שחולט בחשבונו.

65. לעומת זאת, אני סבור כי יש להטיל החיוב על סיני ו- ח.מ. לחמים. שני אלה קיבלו את הציוד "בהשאלה", ללא כל תמורה (סע' 12, סע' 26 לתצהיר סיני). הציוד הועבר לחזקתם ביום 28/8/11 (ת/42), משמע, הוא נמצא בחזקתם ובשימושם מזה כמעט ארבע שנים, והם עושים בו שימוש רב ומייצרים תוצרת ללא הפסקה (ראה תצהיר התובע, עמ' 2, סעיף 11, וכן פרו', עמ' 314, ש' 5 – 7, עמ' 617, ש' 14 – 17, וראה תצהיר סיני, סע' 14, סע' 22, סע' 26, שם הוא מודה כי הוא אישית עושה שימוש בציוד). לפי חוות דעת מומחה שהוגשה ע"י ג'קי חזן, נשיא האופים והקונדיטורים בישראל, עם הציוד הזה ניתן להפיק הכנסות של למעלה מ- 5,000,000₪ בשנה.

אני סבור כי בתשלום ההלוואות ששימשו לרכישת הציוד^[2] צריך לשאת (בנוסף לנתבע) גם מי שמחזיק ומשתמש בציוד, מפעיל אותו ומפיק ממנו רווחים נאים. כדברי התובע, שאני מקבל אותם: "אני רואה את זה שהם צריכים לשלם עבור השימוש בציוד, לא יכול להקדים לעצמי שהאנשים שעשו השאלה ומשתמשים בציוד ונותנים לו כל הכוח לייצר, כב' השופט, לא ישלמו עבור הציוד הזה?" (עמ' 509).

66. אין מקום להטיל החיוב על הנתבעת 4 הגב' חלי מדמון. היא אמנם רשומה כדירקטורית ובעלת כל המניות בחברת ח.מ. לחמים (ת/116), אך לפי עדותה, שלא נסתרה, "אני לא עוסקת בח.מ. בכלל. אין לי שום ידע לגבי ח.מ. ח.מ. זה משהו שהבעל שלי מנהל... זה לצורכי מס אמרו לו לרשום אותי פה, ובעסק ההוא לרשום אותו. רק לצרכי מס וזהו" (פרו' עמ' 758). "אני לא יודעת כלום על החברה" (עמ' 759 ש' 39). וכן ראה עדותו של סיני, כי כאשר פתח את חברת ח.מ. לחמים, רואה החשבון ייעץ לו לפתוח אותה על שם אשתו (פרו', עמ' 766). אינני סבור כי ניתן או ראוי, בנסיבות אלה, להטיל חיוב על הגב' מדמון, רק מתוקף היותה רשומה כבעלת מניות ודירקטורית, רישום שאין לו במקרה זה כל תוכן ממשי.

67. לסיכום, החיוב כמפורט בפיסקה 62 לעיל יוטל על הנתבע, על סיני, ועל ח.מ. לחמים (הנתבעים 1, 5, 6), ביחד ולחוד.

68. עד כאן באשר לנזקו של התובע בגין חילוט הפקדונות בחשבונו הפרטי, ביום 19/10/09, בשל אי פרעון ההלוואות. אולם, גם אחרי החילוט נותר חוב, והבנק הגיש נגד התובע ונגד אשתו, ביום 9/3/10, תביעה בסך 299,352₪, לבית משפט השלום. אינני סבור שהתובע היה חייב לעשות שימוש בסכום של 300,000₪, שקיבל בתיק זה, כדי לסלק את תביעת הבנק. אמנם, הסך הנ"ל שולם ללא כל ספק בגין ההלוואות (ר' למשל החלטת כב' השופט יעקב מיום 13/4/10), ואפשר שטוב היה עושה התובע, כשהוחלט שסכום זה יועבר לידיו, לו פרע באמצעותו את תביעת הבנק, אך, כאמור, הוא לא היה חייב לעשות כן. שהרי נזקו של התובע נגרם לו בחשבונו הפרטי, שם חילט הבנק את הפקדונות, ולשם היה רשאי להפקיד את הסך 300,000₪ שקיבל, על מנת לכסות את נזקו. ומשעשה כן, נותרה תביעת הבנק על תלה. הנתבעים לא ניזוקו בשל כך, משום שגם לו נהג התובע, כפי שהנתבעים טוענים שהיה עליו לנהוג, וסילק, בסכום האמור, את תביעת הבנק, או אז היה נותר ה"חור" בחשבונו הפרטי, והנתבעים היו צריכים לשפותו על כך.

69. בהתאם להנמקה שפירטתי לעיל, ולפיה הנתבע, סיני, ו- ח.מ. לחמים הם אלה שצריכים, ביחד ולחוד, לשאת בתשלום ההלוואות בחשבון המאפיה, הנני קובע – וקביעה זו נעשית כמובן רק במישור היחסים שבין התובע והנתבעים – כי הנתבע, סיני, ו- ח.מ. לחמים ישלמו לתובע, ביחד ולחוד, את אותו חלק מתביעת הבנק הנוגע ליתרת חוב ההלוואות בחשבון המאפיה.

70. לעומת זאת, הנתבע – וגם זאת קביעה רק במישור היחסים שבין התובע והנתבעים – ישלם לתובע את אותו חלק מתביעת הבנק הנוגע ליתרת החוב בחשבון העו"ש של המאפיה. זאת משום שהנתבע היה בעל המאפיה, והחשבון היה למעשה שלו, ושלו בלבד (ר' למשל סעיף 20 לתצהיר הנתבע).

ה. חובות לצדדים שלישיים

71. חברת אריז יבוא ושיווק הגישה תביעה לבימ"ש השלום, בספטמבר 2009, נגד התובע שבפניי והנתבע שבפניי, לתשלום חוב בסך 216,082₪, בגין סחורה שסופקה למאפיית צדמן, ולא שולמה תמורתה (ת/68). בתביעה זו ניתן פסק דין, ונפתח תיק הוצל"פ (ת/67), והתובע משלם כל חודש סך 600₪ בתיק ההוצל"פ (סעיף 23 לתצהירו, וכן ראה תדפיס תיק ההוצל"פ, ת/67, שם אכן רואים תשלומים בסך 600₪ כל חודש). הנתבע טוען שהוא משלם לאריז כל חודש סך 4,500₪ (עמ' 693, ש' 29), אך מסמכים בענין זה לא הוצגו. סיני טוען שהוא משלם לאריז כל חודש סך 4,000₪, ועד היום שילם 120,000₪ (עמ' 765 – 766), אך מסמכים בענין זה גם כן לא הוצגו. מכל מקום, אין מחלוקת כי לא התובע צריך לשאת בחובה של מאפיית צדמן כלפי אריז, עבור אספקת סחורה למאפיה. מי שצריך לשאת בחוב זה הוא בראש ובראשונה הנתבע, שהיה הבעלים היחיד של מאפיית צדמן, וכאמור, הוא גם אישר, שהוא משלם כל חודש לאריז.

אשר לתורג'מן/ג.ג. לחמים, לטענתו סוכם בינו לבין הנתבע, שכל החובות מהתקופה של מאפיית צדמן – הנתבע משלם; והחובות מהתקופה של מאפיית ג.ג. לחמים (קרי: תקופת השותפות בינו לבין הנתבע), הוא משלם. ובמסגרת הזאת, לטענתו, החוב לאריז איננו חוב שלו, אלא של הנתבע, והנתבע אכן משלם אותו (עמ' 739א'), כפי שאישר גם הנתבע עצמו (עמ' 693). ככל שהדברים נוגעים לאריז, אינני יודע כיצד ומדוע הגיעו תורג'מן והנתבע להסכמה זו, אולם כאן אינני עוסק בהסכמות שבין הצדדים, אלא בחיוב המשפטי שיש – או אין – להטיל על כל אחד ואחד מהם. השותפות בין ג.ג. לחמים לבין הנתבע החלה ביום 1/6/09, ו- ג.ג. לחמים נטלה על עצמה את פרעון ההתחייבויות השוטפות של המאפיה מתאריך זה ואילך (סעיף 11 לתצהיר תורג'מן, אם כי הוא מצהיר שם שג.ג. לחמים, מבלי שהיתה חייבת בכך, נטלה על עצמה גם את התחייבויות המאפיה, שקדמו לכניסתה לשותפות). התביעה של אריז הוגשה בספטמבר 2009, וכמחצית מסכום התביעה (ר' ת/68) מבוססת על שיקים שזמן פרעונם טרם הגיע. מכאן ניתן להסיק בבירור כי תביעת אריז מתייחסת גם ל"תקופה של מאפיית ג.ג. לחמים", ועל כן, גם ג.ג. לחמים צריכה – ביחסים בינה לבין התובע – לשאת בתשלומים בגין החוב לאריז.

אשר לסיני/ח.מ. לחמים, אלה אינם צריכים, עפ"י דין, לשאת בתשלום חוב עבור סחורה שסופקה למאפיית צדמן לפני ספטמבר 2009, וזאת גם אם סיני לפי עדותו לקח חבות זו על עצמו במסגרת ההסדרים ביניהם, ומכל מקום, הוא לקח על עצמו רק את החוב של הנתבע כלפי אריז (עמ' 770, ש' 31 – 32), לא את חובו של התובע (הנתבע היה אחד הנתבעים, בתביעת אריז).

לסיכום אני קובע כי – ביחסים בין התובע והנתבעים – הנתבע ו- ג.ג. לחמים, ביחד ולחוד, הם שצריכים לשאת בתשלום מלוא יתרת החוב בתיק ההוצל"פ של אריז, וכן להשיב לתובע את מלוא הסכומים ששולמו על ידו לאריז בגין התביעה ותיק ההוצל"פ.

קבעתי לעיל את שנראה לי מבחינה משפטית, אולם ככל שקיים הסדר אחר בין הצדדים (תשלום ע"י סיני), שהוא מקובל עליהם ו"עובד טוב", רצוי להמשיך בו כסידרו, ולא לשנות דברים, מכוחו של פסק דין זה.

72. הוא הדין ביחס לתביעה שהגישה פלאפון על סך 1,827₪ נכון ליום 23/10/09 (ת/72). הנני קובע כי – ביחסים בין התובע והנתבעים – התובע ו- ג.ג. לחמים ביחד ולחוד הם שצריכים לשאת בתשלום חוב זה, וככל שכבר שולם ע"י התובע – להשיב לו את מלוא הסכום ששילם.

73. הנני קובע, בנוסף, כי – ביחסים בין התובע והנתבעים – הנתבע לבדו יישא בתשלום מלוא יתרת החוב בתיק ההוצל"פ, שפתחה "אחים כהן" נגד התובע, בגין שיק בחתימתו, מחשבון המאפיה, לתאריך 18/2/09 (ת/69), וככל שכבר שולם ע"י התובע – ישיב לו את מלוא הסכום ששילם.

74. הוא הדין בכל הנוגע לתיק ההוצל"פ שפתחה "שפי אריזות" נגד התובע (ת/71), בגין השיק נספח ח'1 לתצהיר תורג'מן, שיק שנמשך, בחתימת התובע, מחשבון המאפיה, אלא אם כן כבר שולם סכום זה ע"י תורג'מן, כנטען בסעיף 13 לתצהירו (לא צורפה אסמכתא לתשלום).

75. בענין החוב למגדניה של שפיצר, ניתן פסק דין בבימ"ש השלום בכפר סבא המחייב את הנתבע, בערבותו של תורג'מן, לשלם חוב זה (ראה ת/115). ואשר לתיק השני של המגדניה של שפיצר (40668-06-11, נזכר בעמוד 24, סעיף 23 לתצהיר ע"ר של התובע), אני מבין שתביעה זו נמחקה.

76. אשר לתביעת פרטנר (45737-02-11, נזכרת בתצהיר התובע, שם), תביעה זו לא צורפה ע"י התובע, מוצג ת/73 לא הוגש לתיק, ואיני יודע במה מדובר. אומר רק זאת, שככל שמדובר בחשבוניות של פרטנר שתאריכיהן עד 1/6/09 כי אז – ביחסים בין התובע והנתבעים – יישא בהן הנתבע לבדו, וככל שמדובר בחשבוניות אחרי תאריך 1/6/09 יישאו בהן הנתבע ו- ג.ג. לחמים ביחד ולחוד. ככל שהחוב כבר שולם ע"י התובע, יהיה על הנתבע, או על הנתבע ו- ג.ג. לחמים, בהתאמה, להשיב לו מלוא הסכום ששילם.

ו. סעדים נוספים

קו החלוקה

77. התובע דורש לחייב את הנתבעים לשלם לו את שוויו של קו החלוקה, לרבות רשימת הלקוחות, שהיה לו, ואשר נשאר במאפיית צדמן, כאשר סולק ממנה. הוא טוען כי כאשר סולק, קו החלוקה נשאר במאפיית צדמן, אשר המשיכה להפיץ סחורה ללקוחותיו (עמ' 602, ש' 18 – 19). לאחר מכן, לטענתו, הנתבע ותורג'מן מכרו את קו החלוקה לסיני (עמ' 8, סעיף 12 לתצהיר התובע).

אני דוחה דרישה זו.

ראשית, תורג'מן, שגם הוא היה בעל קו חלוקה, העיד כי "קו חלוקה זה דבר וירטואלי בעצם, שיש לך רכב, ואתה מושך מוצרי מאפה ממאפיות מסוימות, ומפיץ אותם. זה נקרא קו חלוקה" (עמ' 731א'). באשר לרכב, אין מחלוקת שהתובע לקח את רכב החלוקה איתו, כשסולק מהמאפיה. באשר ללקוחות, תורג'מן העיד כי התובע לקח איתו את רוב הלקוחות (עמ' 756), הנתבע העיד כי התובע לקח איתו 70% מהלקוחות (עמ' 696), וסיני העיד שהתובע לקח איתו יותר משני שליש של קו החלוקה (עמ' 764, עמ' 769, ש' 5). והתובע עצמו אישר בעדותו, כי לא הצליח להוכיח טענתו בדבר העברת לקוחותיו אל סיני ו- ח.מ. לחמים (עמ' 512, ש' 13).

ושנית, גם לו הוכיח התובע כי קו החלוקה נשאר במאפיית צדמן (או נמכר לסיני), הרי התובע לא הציג חוות דעת אן כל ראיה שהיא באשר לשוויו. ולא זו בלבד, אלא שגם לתובע עצמו אין שמץ של מושג מהו שווי הקו. כך, בעוד שבכתב התביעה המתוקן שהוגש ביום 24/6/12, טען התובע כי שווי הקו 300,000₪, ומחצית שווי הקו 150,000₪ (ראה בעמ' 19, סע' 26, 29 לכתב התביעה המתוקן), הרי בתצהיר עדותו הראשית, שנחתם על ידו פחות משנה לאחר מכן (10/7/13), שוויו של קו החלוקה פשוט הכפיל את עצמו, שכן נטען בתצהיר כי שוויו 600,000₪, ומחצית שוויו 300,000₪ (עמ' 23, סע' 13, 16 לתצהיר).

לנוכח זאת ברור כי לא ניתן לפסוק לתובע כל סכום בגין שוויו של קו החלוקה (גם לו הוכחה טענתו), שהרי מוטל על התובע גם להוכיח טענתו, וגם להוכיח את גובה הסכום שיש לפסוק לו לדעתו.

תשלום 18,500₪ לחודש

78. דרישה נוספת של התובע היא לשלם לו סך 18,500₪ לחודש, החל מנובמבר 2006 ועד 28/5/09. גם טענה זו דינה להידחות.

ראשית, טענה זו מתייחסת לאותן חשבוניות בסך 18,500₪ שהתובע הוציא כל חודש מעיסקו שלו למאפיית צדמן, ואשר התייחסתי אליהן בהרחבה לעיל. קבעתי (פיסקה 34 לעיל) כי התובע לא הצליח להוכיח את מהותן ופישרן של החשבוניות הללו, וכי הוא מסר לא פחות מארבע גירסאות שונות בענין החשבוניות. מכל מקום, הטענה בדבר תשלום סך של 18,500₪ לחודש אינה אלא חלק מתנאיו של הסכם השותפות הנטען ע"י התובע, ראה עמ' 14, סעיף 24 לתצהירו: "השותפות היתה צריכה לשלם לי, ללא קשר עם חלוקת הרווחים, סך של 18,500₪ כולל מע"מ, ו- 5,000₪ + מע"מ". משדחיתי את טענת השותפות, לא ברור כיצד דורש התובע אכיפה של תנאי הסכם השותפות.

ושנית, הן התובע והן הנתבע העידו, כי החשבוניות הללו שולמו לתובע (עדות התובע, עמ' 378, ש' 6 – 10, עדות הנתבע, עמ' 731, ש' 19 – 24).

ז. לשון הרע

79. כפי שפורט לעיל בהרחבה, הנתבע חשד שהתובע גונב ממנו, וסילק את התובע ממאפיית צדמן. סמוך לאחר מכן, פנה הנתבע אל המשכיר של מבנה המאפיה בהוד השרון, יוסף פור, וביקש ממנו לבטל את חוזה השכירות הקיים, ולחתום חוזה שכירות חדש, עם תורג'מן ו- ג.ג. לחמים. עורך דינו של יוסף פור השיב לפנייתו זו של הנתבע (ראה ת/12), ומתשובתו עולה, כי הנתבע אמר לו שהתובע נמלט, ולא ברור אם הוא בארץ או בחו"ל.

בסופו של דבר, אכן נחתם חוזה שכירות חדש עם יוסף פור (ת/91), ובאותו חוזה, ב"הואיל" התשיעי, נאמר שלטענת השוכרים (תורג'מן ו- ג.ג. לחמים) התובע נטש את המושכר.

כל זאת שעה שהנתבע יודע היטב כי התובע לא נמלט מהארץ ולא נטש את המושכר, אלא סולק ממנו, ע"י הנתבע עצמו.

בנוסף, ביום 10/6/09, שלח הנתבע, בשמה של חברת ג.ג. לחמים, כמנהלת מאפיית צדמן (כך נאמר במכתב) מכתב אל כל הלקוחות, ת/15,כדלקמן:

חברת ג.ג. לחמים בע"מ

ח.פ. 51-3947424

(מנהלת מאפיית צדמן)

תאריך 10.06.2009

מבלי לפגוע בזכויות

לכבוד:

_____________

לידי - _________

(להלן: "הלקוח") במסירה אישית או בפקס'

א.נ./ג.נ.,

הנדון: החלפת שיקים שנמסרו לידי גורם שאינו מורשה לקבלם לידיו ו/או הצגת עצמו במרמה כמורשה מטעמה של מאפיית צדמן

1. בקשר עם הנדון, וכדי למנוע חלילה המשך הגדלת נזקים לכל מי המעורב, הריני לבקשך להחליף את השיקים שמסרתם בעבורנו (מאפיית צדמן) – הואיל וככל שמסרתם שיקים אלה לאלכס נמישייב, הרי שגורם זה, איננו מורשה כבר מחודש מאי 2009 להמשיך ולקבל שיקים עבור מאפיית צדמן ו/או להוציא חשבוניות מטעמה של מאפיית צדמן.

1.1 כך, במקרה וכבר מסרתם בידיו ו/או במקרה ומר מנישייב הנ"ל קיבל כבר את השיקים לידיו, וזאת כאמור אגב שקר והצגת עצמו כאילו הוא ממשיך להיות נציגה של המאפייה והזכאי לקבלם לידיו בעבור המאפייה – פשוט בשקר יסודה ואסורה עליו.

2. אבהיר, כי מר נמישייב הנ"ל איננו מורשה לפעול מטעמה של המאפיה בכל דרך ובכל אופן ואסור למסור לידיו כספים ו/או שיקים ו/או לקבל ממנו חשבוניות המאפייה.

3. לאחר ביטולם של השיקים כאמור, נבקשכם להוציא ולמסור לידי נציגה המורשה של המאפייה, מר גדי צלוליחין את אותם שיקים, בסכומם ובמועד פירעונם המדויק, וכפי שהוצא על ידכם במקור.

4. למותר לציין, כי סיועכם בנושא כמבוקש לעיל, יקל על חברתנו ויקטין את הנזקים שכבר נגרמו לנו ע"י אותו גורם לא מורשה, שקיבל לידיו את השיקים כאמור ו/או מסר חשבוניות המאפייה ללא הרשאה לכך ובניגוד לכל דין.

5. אבקשכם לאשר את קבלת הודעתנו זו ולאשר ביצועה של הפעולה, ולרבות פירוטי השיקים וסכומיהם במדויק, באמצעות פקס מספר 09-7408350.

6. אין באמור או שלא נאמר בפנייה זו כדי לגרוע מכל זכות ו/או כל טענה השמורה עם הח"מ.

7. אקדים תודה מראש על הסיוע והביצוע כמבוקש בדחיפות.

בכבוד רב ובברכה,

חברת ג.ג. לחמים בע"מ,

מנהלת מאפיית צדמן

(ההדגשות שלי – צ' ד').

80. מכתב זה הופץ לכל הלקוחות. כפי שניתן לראות, המכתב נערך כמעין סטנסיל, המיועד למספר רב של אנשים, ולכן שמו של הנמען איננו מודפס בו, ותחת זאת, במקום המיועד לשם הנמען מופיעות שתי שורות ריקות, שבהן מילא הנתבע או מי מטעמו בכתב יד את שם הנמען, וכך – מספר רב של פעמים, על מנת שהמכתב יגיע לכל הלקוחות. הנתבע אישר כי הם אכן שלחו את המכתב ללקוחות (עמ' 647, ש' 6), ואשתו של התובע העידה כי כל הלקוחות קיבלו את המכתב (עמ' 272, ש' 30).

81. באשר לתוכן המכתב, נראה בבירור כי תוכנו מהווה לשון הרע, כהגדרתה בחוק. אין כאן רק יידוע של הלקוחות – דעו לכם, התובע כבר אינו עובד איתנו, וכבר איננו מוסמך לקבל בשמנו שיקים, ואתם מתבקשים לבטלם. יש כאן יותר מזה, היינו – הצגת התובע כמי שהציג עצמו בשקר ובמירמה כמורשה וכנציג של מאפיית צדמן. הצגת אדם ברבים, במסמך "רשמי" בכתב, כמי שפועל בשקר ובמירמה, בהחלט עלולה להשפילו בעיני הבריות או לעשותו מטרה לבוז או לעג מצידם (סעיף 1(1) לחוק איסור לשון הרע); היא עלולה גם לבזותו בעיני הבריות, בשל מעשיו או התנהגותו (סעיף 1(2) לחוק); היא עלולה גם לפגוע בו בעיסקו או במקצועו (סעיף 1(3) לחוק). ודוק, כדי שתתקיים עוולת פרסום לשון הרע, די בכך שהפרסום היה עלול לגרום לתוצאות אלה. אין צורך להוכיח כי הדברים הללו אכן נגרמו, אם כי במקרה שבפניי גם דבר זה הוכח: לקוח של מאפיית צדמן, יצחק אלחדף, העיד בתצהירו כי הוא קיבל מכתב נוראי, המכפיש את שמו של התובע, והיה המום. כמו כן העיד כי הוא יודע מידיעה אישית שאחרי המכתב המכפיש הרבה מהלקוחות של התובע עזבו אותו, וגם הוא עצמו הפסיק לעבוד עם התובע, אם כי חזר אליו אחרי מספר חודשים (עמ' 340, ש' 19 – 22).

בנוסף לכך, גם הפצת שמועה, או אפילו אמירה לאדם אחד (ר' סע' 7 לחוק) כי התובע נמלט, ולא ברור אם הוא בארץ או בחו"ל, אף זה בגדר פרסום לשון הרע.

הנה כי כן, הנתבע עוול עוולת לשון הרע, פעם אחת מול כל הלקוחות, ופעם שניה מול המשכיר ועורך דינו.

ההגנות

82. נטען כי עומדת לנתבע הגנת "אמת דיברתי" (סעיף 14 לחוק), אך היום, לאחר שקבעתי את שקבעתי לעיל, אין צורך להרחיב הדיבור בענין זה, וברור שהגנה זו איננה עומדת לנתבע, לא בהקשר זה שהתובע הציג עצמו במרמה ובשקר כנציג של מאפיית צדמן, ולא בהקשר זה שברח מן הארץ. איזה ראיות הביא הנתבע להוכיח כי "אמת דיבר"? מאומה.

83. נטען גם, כי עומדת לנתבע הגנת סעיף 15(2) לחוק, היינו, שהנתבע עשה את הפרסום בתום לב, כאשר היחסים בינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית, או חברתית, לעשות אותו פרסום.

בענייננו לא מדובר כמובן בחובה חוקית, והשאלה היא האם היתה מוטלת על הנתבע חובה מוסרית או חברתית לפרסם בין לקוחותיו את המידע שפרסם. נראה לי שהתשובה על כך, בנסיבות מקרה זה, היא חיובית. "חובה לפרסם קמה בדרך כלל בעקבות קיומו של אינטרס לקבל את המידע אצל מי שאליו הופנה הפרסום... בפסיקה מצויים כמה מבחנים כלליים בנוגע לקיום החובה לפרסם. מבחן אחד הוא המבחן האמפירי, על פיו יכיר בית המשפט בחובה לפרסם כאשר "לפחות רובו של חוג האנשים בעלי השכל הישר, שהיו נמצאים במצבו של הנתבע, היו חושבים זאת לחובתם בנסיבות המקרה... להעביר את הידיעה... המקרים המובהקים שבהם הכירו בתי המשפט בקיום חובה לעשות את הפרסום הם המקרים שבהם הפרסום היה נחוץ לשם אזהרה מפני פגיעה בחיי אדם, בבריאותו של אדם, או ברכושו" (א' שנהר, "דיני לשון הרע", הוצאת נבו, תשנ"ז-1997, בעמ' 283). במקרה שבפניי, המכתב נשלח כדי להגן על האינטרסים הכספיים הן של הנתבע ומאפיית צדמן, והן של הלקוחות, שהרי (מנקודת ראותו של הנתבע) אילו המשיכו הלקוחות לתת לתובע שיקים, אחר סילוקו (או אלמלא ביטלו שיקים שנתנו לו טרם סילוקו), והשיקים היו נפרעים לידי התובע, ולא מגיעים למאפיית צדמן, היו הלקוחות נדרשים אח"כ, ע"י המאפיה, לשלם את השיקים האלה פעם נוספת, משום ששילמו לידי מי שאינו מורשה. לדעתי ברור הדבר כי בנסיבות אלה אכן היתה מוטלת על הנתבע חובה מוסרית או חברתית כלפי לקוחותיו לשלוח מכתב כדוגמת המכתב שצוטט לעיל.

84. אולם הנתבע אינו יכול להסתפק בכך שיוכיח כי היתה עליו חובה לפרסם דבר מה, וכי חובה זו חלה כלפי מי שאליו הופנה הפרסום. הגנת סעיף 15(2) לחוק תחול רק בהתקיים תנאי נוסף, והוא, שתוכן הפרסום אינו חורג מהנדרש לביצוע החובה. בית המשפט יקבע כי מרכיב זה התקיים, רק אם ימצא "קשר הגיוני" בין החובה לפרסם לבין הפרסום שנעשה. מאידך גיסא, כל מה שאינו רלוונטי לשם מילוי החובה לפרסם – לא יהיה מוגן (שנהר, בעמ' 285).

הדברים הובהרו היטב בע"פ 24/50 גורלי נ' היועהמ"ש פ"ד ה' 1145, בעמ' 1167 – 1168 (מפי כב' השופט אגרנט):

"מה פירוש הדבר, כי דברי הדיבה אינם צריכים לצאת מגדר המותר, מבחינת מהותם? לפי דעתנו, המובן הוא זה: כי אך דברים עולבים שהם רלבנטיים להגנת הזכות או האינטרס המשמש נשוא ההזדמנות יהיו מוגנים. למשל, אם אדם יאשים נהג ברשלנות בנהיגת מכונית, וזה יגיב על ידי פרסום ברבים כי הראשון הוא "גנב", אזי לא יהיה הנהג מוגן, הואיל ובין השימוש בביטוי הזה והרצון להגן על המעמד במקצוע הנהגות אין ולא כלום".

"כל מה שאינו רלבנטי או חשוב לשם מילוי החובה או שימוש בזכות או שמירה על האינטרס היוצר את ההיתר לא יהיה מוגן. במלים אחרות: דברים שאינם לענין אינם מוגנים".

לעומת זאת, "אם מפיץ דברי הדיבה אמר דברים שעיקרם הוא רלבנטי להגנת זכותו, אך דברי הגנה אלה היו מלווים בכמה ביטויים עולבים יתר על המידה, הווה אומר כי נתמלא התנאי השלישי".

"במשפט (L.R. 4 Exch. 232) Spill v. Maule, (9), היה הנתבע נושה של פירמה אחת. הוא הודיע בכתב לנושה אחר, כי אחד השותפים, התובע, לקח שטרות מקופת הפירמה, שנמצאה אותו זמן במצב של פירוק. כמו כן הוסיף, כי התנהגות זו מטעם התובע היא "מבישה ביותר ובלתי ישרה" (most disgraceful and dishonest) והביאה להקטנת נכסי הפירמה במידה ניכרת. נתברר, כי השטרות נלקחו על ידי התובע למטרה חוקית. בית המשפט מצא, שההודעה הייתה "מותרת"".

"סיכומו של דבר: התנאי השלישי מחייב לבחון אך אם דברי הדיבה נוגעים ישירות להגנת הזכות או האינטרס המשמש יסוד להיתר. מצא השופט כי יש קשר הגיוני בין דברים אלה ובין אותה זכות או אותו אינטרס, יהיו הם מוגנים".

במקרה שבפניי, המכתב לא מגולל, אף לא ברמז, את דבר הפרשה שבגללה סולק התובע (קרי: החשדות שמעל וגנב כספים), אלא מה שמיוחס לו במכתב הוא "רק" הצגת עצמו במירמה ובשקר כאילו הוא ממשיך, אחרי מאי 2009, להיות נציגה של מאפיית צדמן וגובה השיקים מטעמה. לפיכך נתבקשו הלקוחות להפסיק לתת לו שיקים, ולבטל שיקים שכבר נתנו לו. משלוח המכתב הזה היה מתבקש בנסיבות הענין (מנקודת ראותו של הנתבע), ואף היה בגדר חובה, מוסרית או חברתית, כלפי הלקוחות. עיקרי הדברים האמורים במכתב הם רלוונטיים להגנת האינטרסים של הנתבע ושל הלקוחות, והעובדה ש"דברי הגנה אלה היו מלווים בכמה ביטויים עולבים יתר על המידה" (מירמה, שקר) – ביטויים אשר קיים "קשר הגיוני" בינם לבין רצונו וזכותו של הנתבע להגן על האינטרסים הכספיים הלגיטימיים שלו ושל לקוחותיו – אינה מוציאה את הפרסום מגידרה של הגנת סעיף 15(2) לחוק.

85. בכך שקבעתי כי הוכחו הנסיבות האמורות בסעיף 15(2) – אין די, שהרי תחולת הסעיף מותנית בכך שהפרסום נעשה בתום לב. נטל השכנוע בדבר קיומו של תום לב מוטל על הנתבע (ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ נ' מזרחי פ"ד מ"א (2) 169, בעמ' 188). האם הרים הנתבע את הנטל? ובכן, בפסיקה נקבע "שכדי לבסס לכאורה הגנת תום לב מפני תובענה בשל פרסום לשון הרע, די לו, לנתבע, להוכיח שתיים אלו: כי הפרסום נעשה על ידיו באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק, וכי הפרסום לא חרג מן הסביר באותן נסיבות, כאמור בסעיף 16(א) לחוק" (ע"א 184/89 טריגמן נ' טיולי הגליל, בפיסקה 5). הנתבע, במקרה זה, כפי שהראיתי לעיל, הוכיח קיומם של שני היסודות הללו.

86. סיכומו של דבר, אני מקבל את הטענה כי נתקיימה, בכל הנוגע למכתב ת/15, הגנת סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע.

87. לפיכך, נותרה רק אותה לשון הרע, שהתבטאה באמירתו של הנתבע, למשכיר או לעורך דינו, כי התובע נמלט, ולא ברור אם הוא בארץ או בחו"ל. מדובר בלשון הרע שנאמרה לאדם אחד או שניים, בעל פה, והדברים המיוחסים לתובע אינם ברף הגבוה ביותר של החומרה, ולא גרמו לתובע כל נזק כלכלי בר הוכחה. אני פוסק לתובע פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף 7א' לחוק, בסך 10,000₪. בסכום זה יישא הנתבע, שכן, מ- ת/12 עולה כי הנתבע היה זה שיידע את עורך הדין של המשכיר על כך שהתובע נמלט כביכול מן הארץ.

ח. עגמת נפש

88. התובע טוען בתצהירו (עמ' 20 סעיף 67; עמ' 23, סעיף 17) כי הנתבעים פעלו מאחורי גבו במירמה ובתכססנות, סילקו אותו ומנעו ממנו גישה לעיסקו, וגרמו במעשיהם לכך, שהוא נשאר היום בלי כלום, ורק עם חובות העסק, כאשר כל חסכונותיו האישיים חולטו ע"י הבנק, והוגשו נגדו תביעות ע"י צדדים שלישיים בשל חובות העסק, ובשל כל אלה נגרמה לו וממשיכה להיגרם לו לטענתו עגמת נפש עצומה, בגינה הוא תובע פיצוי בסך 50,000₪.

אכן, הנתבע הפסיק, באופן חד צדדי ופתאומי, את עבודתו של התובע כמשווק הבלעדי והמפיץ של מאפיית צדמן, עבודה בה עשה חייל ותרם להגדלת רווחי המאפיה. עבודתו הופסקה על לא עוול בכפו, ותוך גרימת הפסדים כספיים ועגמת נפש מרובה לתובע. אני פוסק לתובע פיצוי בגין עגמת נפש בסך 30,000₪, שישולם ע"י הנתבע.

בקביעת סכום זה הבאתי בחשבון את העובדה, שעל הפסדיו הכספיים, כמו גם על הוצאת לשון הרע, פוצה התובע בנפרד.

ט. סיכום

89. התובע לא היה שותף של הנתבע במאפיית צדמן, או עכ"פ לא עלה בידו להוכיח כי היה שותף, כטענתו. התובע היה משווק בלעדי ומפיץ של תוצרת המאפיה ללקוחותיה, ומילא את תפקידו בתור קבלן חיצוני/ספק שירותים למאפיה. האנומליה שנוצרה, היינו, שהתובע, קבלן חיצוני כאמור, ניהל את ענייניה הבנקאיים של המאפיה, נבעה מכך, שבעל המאפיה (הנתבע) היה מוגבל בבנק ישראל, ולפיכך, חשבון הבנק, שהתובע פתח (לבקשת הנתבע) על שמו ונוהל על ידו, שימש כחשבון הבנק של המאפיה. התובע היה "לא בסדר" בכך, שהוא, כדבריו שלו, "יכולתי לעשות מה שאני רוצה בבנק הזה, ולמשוך איך שאני רוצה" (פרו', עמ' 363, ש' 21), והוא עשה כן. הוא לא העביר סכומים זהים ובו זמנית לעצמו ולנתבע, אלא ביצע משיכות והעברות, לעצמו ולנתבע, במועדים שונים ובסכומים שונים, דבר ששימש פתח ללזות שפתיים ולחשדות כי הוא "גונב". בסופו של יום הוכח בבירור, כי התובע לא גנב מאומה, ואדרבה, בסיכום הכולל, הוא העביר לנתבע סכומים גבוהים בהרבה מכפי שהעביר לעצמו (דבר אשר כשלעצמו מחזק את המסקנה, כי הם לא היו שותפים). התובע סולק מן המאפיה בבושת פנים ועל לא עוול בכפו. בהיותו בעל החשבון ששימש את המאפיה, הוגשה רק נגדו (ונגד אשתו) תביעת הבנק בגין חובות המאפיה, זאת בנוסף לעובדה שהבנק חילט את כל חסכונותיו האישיים, ובנוסף לתביעות של גורמים אחרים שהוגשו נגדו בגין חובות המאפיה. על כל אלה זכאי התובע לסעדים כפי שפירטתי, וכפי שמופיע במרוכז בפיסקה 91 להלן.

90. אינני סבור כי מן הסכומים כפי שפירטתי יש לקזז סכום כלשהו לטובת הנתבעים או מי מהם. תורג'מן טען בסיכומיו כי יש לקזז סך של 5,000₪ לחודש בגין שווי השימוש ברכב שעשה התובע במשך 30 חודשים ממאי 2009 ואילך, שכן, הוא המשיך להחזיק ברכב ולעשות בו שימוש פרטי, על אף שלטענת תורג'מן, המאפיה שילמה חלק הארי מעלות רכישת הרכב. מלבד העובדה שטענה זו לא הוכחה כדבעי, לא ניתן לקבלה גם מפאת העובדה שטענת קיזוז איננה יכולה להתקבל, אם לא ניתנה הודעת קיזוז (ע"א 377/82 התעשיה האוירית נ' צור גת חב' לפיתוח פ"ד מ"ב (2) 725, בעמ' 734 – 735, ע"א 698/89 שילה נ' בארי פ"ד מז (4) 796, בעמ' 814, ע"א 5795/90 סקלי נ' דורען פ"ד מ"ו (5) 811, בעמ' 826, 833), וכל הודעה כאמור לא ניתנה במקרה זה. ניתן אמנם להסתפק לצורך כך בהעלאת הטענה בכתב ההגנה (שילה נ' בארי הנ"ל, בעמ' 814), אך בכתבי ההגנה בתיק זה לא הועלתה טענת קיזוז, ולו ברמז (רק בכתב התביעה שכנגד, סעיף 17.2, הועלתה הטענה בענין הרכב, אך התביעה שכנגד נמחקה ואיננה, ועל כן יש להתעלם מכך. שנית, דרישת תשלום של החוב הנגדי איננה מהווה הודעת קיזוז (סקלי נ' דורען הנ"ל, בעמ' 831). ושלישית, הטענה שם התייחסה לשווי הרכב ולא לשווי השימוש ברכב).

האמור כאן – היינו, דחיית טענת הקיזוז בשל העדר הודעת קיזוז וטענת קיזוז בכתבי ההגנה, מתייחס גם לכל טענת קיזוז אחרת, ככל שהועלתה כזאת, בסיכומי הנתבעים.

91. (א) אני מחייב את הנתבע 1, גנאדי צלוליחין, לשלם לתובע סך 174,777₪ (פיסקה 61 לעיל), בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה, 21/7/09, ועד התשלום בפועל.

(ב) אני מחייב את הנתבעים 1, 5, 6 (גנאדי צלוליחין, סיני מדמון, ח.מ. לחמים בע"מ), ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך 410,805₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 19/10/09 ועד התשלום בפועל, ובניכוי סך 300,000₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 6/6/10 ועד התשלום בפועל (פיסקה 62 לעיל).

(ג) אני מחייב את הנתבע 1 לשלם לתובע פיצוי בסך 10,000₪ בגין פרסום לשון הרע על ידו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום היווצר העילה (21/6/09, תאריך המכתב ת/12), ועד התשלום בפועל.

(ד) אני מחייב את הנתבע 1 לשלם לתובע פיצוי בסך 30,000₪ בגין עגמת נפש, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

(ה) הנני קובע כי, ביחסים שבין התובע לבין הנתבעים

(1) התובע אינו חייב בחובות המאפיה, או איזה מהם. הצהרה זו מתייחסת גם לתביעות שתוגשנה, אם תוגשנה, נגד התובע בעתיד, בגין חובות המאפיה.

(2) הנתבעים 1, 5, 6 ישלמו לתובע, ביחד ולחוד, את אותו חלק בתביעת בנק הפועלים (15442-03-10), הנוגע ליתרת חוב ההלוואות בחשבון המאפיה (ח-ן 553604), לרבות החלק היחסי של הוצאותיו המשפטיות של התובע לצורך התגוננות בפני תביעת הבנק.

(3) הנתבע 1 ישלם לתובע את אותו חלק מתביעת הבנק הנ"ל, הנוגע ליתרת החוב בחשבון העו"ש של המאפיה (ח-ן 553604), לרבות החלק היחסי של ההוצאות המשפטיות כאמור לעיל.

(4) הנתבעים 1, 2, ביחד ולחוד, יישאו בתשלום מלוא יתרת החוב בתיק ההוצאה לפועל של אריז (01-14953-11-9), וכן ישלמו לתובע את מלוא הסכומים ששולמו על ידו לאריז בגין התביעה ותיק ההוצל"פ, וכן ההוצאות המשפטיות שנשא בהן לצורך ההתגוננות בפני תביעת אריז או הטיפול בתיק ההוצל"פ.

(5) הנתבעים 1, 2, ביחד ולחוד, יישאו בתשלום החוב לפלאפון (תיק הוצל"פ 06-04658-09-6), וככל שכבר שולם ע"י התובע – ישלמו לו מלוא הסכום ששילם, וכן ההוצאות המשפטיות.

(6) הנתבע 1 ישלם לתובע את מלוא יתרת החוב בתיק ההוצל"פ של אחים כהן (13-05959-12-3), ובתיק ההוצל"פ של שפי אריזות (34-00714-10-0), וככל שכבר שולם ע"י התובע – ישיב לו את מלוא הסכום ששילם, וכן ההוצאות המשפטיות.

(7) באשר לתביעת פרטנר (45737-02-11), ככל שמדובר בחשבוניות של פרטנר שתאריכיהן עד 1/6/09 – יישא בהן הנתבע 1; ככל שמדובר בחשבוניות של פרטנר שתאריכיהן אחרי 1/6/09 – יישאו בהן הנתבעים 1, 2, ביחד ולחוד. ככל שהחוב כבר שולם ע"י התובע, יהיה על הנ"ל, לפי הענין, להשיב לתובע מלוא הסכום ששילם, והכל בתוספת ההוצאות המשפטיות.

(ו) התביעה נגד הנתבעת 4 (חלי מדמון) – נדחית, ללא צו להוצאות, הואיל והגשת התביעה היתה במקומה, בהיות הגב' מדמון בעלת המניות היחידה והדירקטורית היחידה בחברת ח.מ. לחמים.

כך גם נדחית התביעה נגד הנתבע 3 (תורג'מן), ללא צו להוצאות, שכן אף הגשת התביעה נגדו הייתה במקומה, הגם שבסופו של דבר, אין עילה להטיל עליו אישית חיובים כספיים (ר' סעיף 1.1.1 וסעיף 22.2 לתצהירו), וחיוביו הם "דרך" ג.ג. לחמים.

(ז) לענין הוצאות המשפט – התובע הצליח להדוף את טענות המעילה והגניבה שנטענו נגדו, הוכיח כי פעל ביושר ובתום לב, העביר אל הנתבע סכומים גבוהים מכפי שמשך לעצמו, וסולק על לא עוול בכפו. כמו כן יש לקחת בחשבון את היקף ומשך ההתדיינות בתיק זה. מצד שני, טענתו העיקרית של התובע בתביעה זו (טענת השותפות) נדחתה, ועמה גם כל הסעדים הנובעים מטענה זו, ובסופו של יום, זכה התובע בסכומים נמוכים בשיעור ניכר מסכומי התביעה. לאור האמור, סכום שכ"ט עו"ד יהיה נמוך מכפי שהיה ראוי שיהיה, לאור היקף ומשך ההתדיינות.

אני מחייב את הנתבע 1 לשאת בהוצאות המשפט של התובע, וכן, בנוסף, לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 50,000₪ (כולל מע"מ).

אני מחייב את הנתבעת 2 לשאת בהוצאות המשפט של התובע, וכן, בנוסף, לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 15,000₪ (כולל מע"מ).

אני מחייב את הנתבעים 5, 6 לשאת בהוצאות המשפט של התובע, וכן, בנוסף, לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 15,000₪ (כולל מע"מ).

בהוצאות המשפט של התובע כאמור, יישאו כל הנתבעים ביחד ולחוד. הוצאות המשפט יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הוצאתן ועד התשלום בפועל. שכ"ט עו"ד יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן היום, כ' סיוון תשע"ה, 07 יוני 2015, בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח פסק דין זה אל הצדדים.

1. ואם ניקח בחשבון העברות כספיות נוספות שביצע הנתבע, שלא נלקחו בחשבון לעיל, ניווכח כי הפער היה גדול עוד יותר, והגיע לכ- 70,000₪. כוונתי לשתי העברות, בסך 4,000₪ כל אחת, שהנתבע ביצע בעצמו מחשבון המאפיה לחשבונו הפרטי (ראה סעיף 9(א), 9(ב) לתצהירו המשלים של התובע, ותדפיס הבנק ת/94, בעמ' 3 ובעמ' 5. יתר הפעולות, המנויות בסעיף 9 לתצהיר המשלים, הן הפקדות לזכות החשבון).

   וכן סכום נוסף, של 7,000₪, שהעביר הנתבע מחשבון המאפיה אל בת דודתו (סעיף 9 סיפא לתצהיר המשלים, וכן ת/94, עמ' 9).

   וכן סכום נוסף, של 14,343₪, ששילמה המאפיה לדן רכב ותחבורה (אוויס) עבור רכבו השכור של הנתבע (סעיף 10 לתצהיר המשלים, וכן ת/94, עמ' 30). ↑

2. חילוט הפקדונות של התובע נעשה, כזכור, בשל אי פרעון ההלוואות. ↑