טענת התובע לנישול זכויותיו במניות החברה, ודרישה למתן צו עשה כנגד הנתבעים להעברת שליש ממניותיהם וזכויותיהם בחברה לבעלותו ולרישומו כבעל מניות במרשם בעלי המניות של החברה, הן עניינה של תובענה זו.

1.        רקע:

1. התובע הוא מהנדס תוכנה בהכשרתו ומשמש כסמנכ"ל טכנולוגיות בחברת הזנק.
2. הנתבעים הינם יזמי היי-טק בתחום יישומי המדיה והתקשורת. הנתבע 1 הוא מהנדס מערכות בהכשרתו העוסק מאז שנת 2002 בתחום הרשתות החברתיות וצריכת המדיה. הנתבע 2 הוא יזם ומנהל בתחום המדיה והמחשוב ועסק בעבר בפיתוח ובמכירה של תוכנות מחשב שונות.
3. בשלהי שנת 2006 שיתפו הצדדים פעולה במשך מספר חודשים במיזם לפיתוח ולשיווק של מערכת "מדיה סנטר" ליצירת ממשק ישיר ונוח בין המחשב לטלוויזיה (להלן: "המיזם"), אשר לטענת התובע היה פרי יוזמתו הבלעדית.
4. בחודש פברואר 2007 התגלעו בין התובע לבין הנתבעים חילוקי דעות בקשר לחלוקת הזכויות ביניהם במיזם ושיתוף הפעולה ביניהם בא לקיצו.
5. ביום 22.3.2007 הקימו הנתבעים חברה אמריקאית בשם Boxee Inc., אשר הינה חברת האם של החברה הישראלית בוקסי.טי.וי בע"מ שהוקמה ביום 16.4.2007 (להלן: "החברה").
6. ביום 7.1.2009 פנה התובע באמצעות בא-כוחו אל הנתבעים בדרישה כי כל אחד מהנתבעים יעביר אליו שליש מהמניות שהוא מחזיק בחברה וכן זכויות לקבלת מניות בחברה. כמו כן, דרש התובע כי המניות יירשמו על שמו במרשם בעלי המניות של החברה.
7. ביום 16.2.2009 דחו הנתבעים באמצעות בא-כוחם את פניית התובע וטענו כי התובע היה מועמד לעבוד בחברה שתוקם, אך הוא החליט לבסוף שלא לעבוד בה, וכי לא היה לו כל חלק ביסוד החברה או בפיתוח הרעיון שעל בסיסו היא נוסדה.
8. ביום 23.2.2009 שלח התובע באמצעות בא-כוחו מכתב נוסף לנתבעים, בו דחה את האמור במכתבם מיום 16.2.2009 וחזר על טענותיו.
9. ביום 23.6.2009 הגיש התובע את התביעה דנן נגד הנתבעים ונגד החברה. ביום 8.9.2009 נמחקה החברה מהתביעה.

פסק הדין ניתן איפוא, עם השלמת שמיעת הראיות וסיכומי הצדדים.

• 1. טיעוני הצדדים:

תמצית טענות התובע:

1. התובע טוען כי הוא הגה, יזם וייסד את המיזם. התובע שיתף במיזם את נתבע 1, וזה הצטרף אליו. בהמשך, צירפו השניים את נתבע 2 למיזם. חלוקת העבודה בין הצדדים הייתה כדלקמן: התובע עסק בפיתוח התוכנה, נתבע 1 עסק בניהול המוצר המתוכנן ונתבע 2 עסק בהיערכות ובפיתוח העסקי של המיזם. השלושה עבדו על המיזם – שנשא את השם "בוקסי" – משך מספר חודשים, השקיעו בו זמן רב ומשאבים והביאו אותו למצב בו ניתן להציגו בפני משקיעים. בשלב זה עשו הנתבעים יד אחת נגד התובע ונישלו אותו מכל זכויותיו במיזם. סמוך לאחר מכן, הקימו הנתבעים את החברה.
2. התובע טוען כי בין הצדדים נכרת הסכם מכללא, לפיו יקדמו הצדדים ויפתחו את המיזם כשותפים, ולאחר מכן, יהיו בעליו במשותף של המוצר המוגמר, וכי הסכם זה הופר על ידי הנתבעים. כמו כן, טוען התובע כי במעשיהם הפרו הנתבעים את החובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת הן בשלב המשא ומתן והן בשלב קיום ההסכם מכללא כאמור.
3. התובע טוען עוד, כי בינו לבין הנתבעים נרקמה שותפות וכי בהתנהגותם הפרו הנתבעים את החובה לנהל את עסקי השותפות לתועלת המשותפת של השותפים, להיות נאמנים וישרים עם שותפם ולעשות שימוש בנכסי השותפות אך לצורך קידום ענייניה. כמו כן, הנתבעים הפרו את חובת תום הלב המוגברת החלה עליהם כשותפים וכיזמים.
4. בנוסף, טוען התובע כי הנתבעים קיבלו את חלקו של התובע במניות החברה שלא על פי זכות שבדין, ועל כן חייבים הם בהשבתן לתובע מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.
5. עוד טוען התובע, כי הנתבעים גזלו ממנו את זכויותיו במניות החברה שלא כדין וללא הסכמתו, ולכן חייבים הם להשיבן לתובע מכוח עילת הגזל לפי סעיף 52 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין").

תמצית טענות הנתבעים:

1. הנתבעים כופרים בכל טענות התובע וגורסים כי לא רק שהמיזם שממנו צמחה החברה נהגה ופותח על ידם בלבד, שנים בטרם שיתפו בו את התובע, אלא שלתובע כלל לא הייתה תרומה למיזם בשום שלב של פיתוחו.

הנתבעים טוענים, כי נעשה על ידם ניסיון לשלב את התובע בשלבים הראשוניים של המיזם, לפני הקמת החברה, בתפקיד בתחום פיתוח תוכנה, אך ניסיון זה לא צלח והופסק מבלי שלתובע הייתה תרומה כלשהי בהתקדמות המיזם.

עוד טוענים הנתבעים, כי בשום שלב לא דובר עם התובע על הענקת מניות לתובע וכי כל שהוצע לו הייתה אפשרות להיות מועסק בחברה שתוקם כעובד פיתוח ובמסגרת זו לקבל אופציות בכמות, שאם תמומש, תהיה שווה לשיעור של 2% ממניות החברה במועד הקמתה. התובע בחר שלא לקבל הצעה זו ובכך הסתיים הקשר בין התובע לנתבעים.

1. לטענת הנתבעים, מאז ניתוק הקשר בין התובע לנתבעים בחודש פברואר 2007 ועד לפניית התובע לנתבעים בדרישה לקבלת מניות בחודש ינואר 2009, שתק התובע ולא הלין על כך שזכויותיו קופחו, וזאת, למרות שבמהלך התקופה האמורה שוחח התובע עם הנתבע 1 פעמים רבות וידע אודות הקמת החברה. לטענת הנתבעים, רק לאחר שנודע לתובע מכלי התקשורת על כך שבחודש נובמבר 2008 גייסה החברה 4 מיליון דולר ממשקיעים, העלה הוא לראשונה דרישה לקבלת מניות בחברה.

עוד טוענים הנתבעים בעניין זה, כי כבר בחודש פברואר 2007 היו ידועות לתובע כל העובדות הרלוונטיות הנטענות על-ידו המקימות לכאורה את עילת התביעה, אלא שהתובע השתהה כשנתיים בטרם העלה כל טענה בעניין זה וכי במהלך שנתיים אלה שינו הנתבעים את מצבם לרעה, השקיעו זמן וכסף בחברה ובזכות השקעתם, מרצם וכשרונם, הביאו את החברה למצבה כיום. לפיכך, נגועה התביעה דנן בשיהוי חמור.

1. הנתבעים טוענים עוד, כי התובע לא הצליח להציג מסמך כלשהו המעגן את טענותיו לזכאותו לקבלת מניות בחברה. בנוסף, לא הציג התובע כל ראיה למרכיב טכנולוגי או אחר שהוא פרי יצירתו ואשר מצוי היה במיזם בראשיתו או כיום.
2. בנסיבות אלו, גורסים הנתבעים כי אף אחת מהעילות הנטענות על ידי התובע אינה מקימה לו את הזכות לסעד המבוקש על ידו במסגרת התביעה דנן.

3.      דיון והכרעה:

לאחר עיון בכתבי הטענות ובסיכומים שהגישו ב"כ הצדדים ושמיעת העדויות הגעתי לכלל מסקנה כי דין התובענה להידחות. להלן נימוקי:

1. התובע עותר לבית המשפט למתן צו עשה כנגד הנתבעים להעברת שליש מהמניות ומהזכויות שלהם בחברה לבעלותו ולרישומו כבעל מניות במרשם בעלי המניות של החברה, וזאת מכוח ארבע עילות שבדין: (1) עילה לפי דיני החוזים; (2) עילה לפי דיני השותפויות; (3) עילה לפי דיני עשיית עושר ולא במשפט; (4) עילה לפי דיני הנזיקין. כפי שאבהיר להלן, דעתי היא כי לא עלה בידי התובע לבסס את זכאותו לסעד המבוקש על איזו מהעילות שלעיל.
2. התובע טוען כי בין הצדדים נכרת הסכם מכללא וכי הסכם זה הופר על ידי הנתבעים. עוד טוען התובע בעניין זה, כי גם אם ייקבע כי טרם נכרת הסכם, התנהגות הנתבעים מקימה עילת תביעה בגין חוסר תום לב במשא ומתן לכריתת הסכם.

כלל הוא, כי יסוד ההסכמה עומד בבסיסו של כל חוזה. כך, סעיפים 2 ו-5 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") מחילים את דרישת גמירות הדעת הן על הצעה להיכנס בחוזה והן על קיבול של הצעה מסוג זו. עמדו על כך גם המלומדים פרידמן וכהן בקבעם, כי "גמירת דעתם של שני הצדדים להתקשר בחוזה היא היסוד המרכזי ביצירתו של החוזה" (ראו: ד' פרידמן ונ' כהן חוזים כרך א' (1991) (להלן: "פרידמן וכהן"), בעמ' 156). בנוסף, סעיף 2 לחוק החוזים קובע את דרישת המסוימות כיסוד נוסף והכרחי לקיומו של חוזה ודורש בהתאם כי הצעתו של המציע תהיה מפורטת ומסוימת (ראו: פרידמן וכהן, בעמ' 268-266).

בענייננו, התובע לא הרים את נטל הראייה המוטל עליו ולא הוכיח כי הצדדים הביעו גמירות דעת לפתח את המיזם כשותפים ולשמש כבעלים במשותף של המוצר המוגמר. כמו כן, לא עלה בידי התובע להוכיח כי מולאה דרישת המסוימות, המהווה כאמור יסוד לקיומו של חוזה מפורש או מכללא. מתכתובות דואר אלקטרוני – שכללו בעיקר החלפת קישורים לאתרי אינטרנט שונים – ומשקופית מטיוטת מצגת – אשר אף שונתה לבסוף – עליהן מבקש התובע לתלות את כל יהבו, לא ניתן לגבש את התמונה המבוקשת על ידי התובע ולא ניתן לקבוע כי הצדדים הסכימו להתקשר בחוזה או ללמוד דבר-מה על תוכנו של החוזה הנטען.

אין מחלוקת, כי שיתוף הפעולה בין הצדדים ביחס למיזם היה קצר ימים וכי המיזם במועד זה היה בראשיתו, וממילא טרם הקמת החברה והקצאת המניות בה. מכתבי הטענות ומהחקירות של הצדדים מצטיירת התמונה כי הצדדים, כאנשי היי-טק וכיזמים, נהגו להעלות באופן תדיר רעיונות ולבחון את היתכנותם, וכי כך אף קרה בעניינו. ואולם, המרחק בין גישושים ראשוניים אלה לבין כריתת הסכם מכללא גדול.

הדברים האמורים מקבלים משנה תוקף נוכח העובדה שכדי לפסוק לתובע את הסעד המבוקש על ידו (קרי, סעד האכיפה), נדרש בית המשפט לצקת את מלוא תוכנו של ההסכם הנטען בין הצדדים. שכן, התובע לא הצליח להוכיח ולו פרט אחד שהצדדים הסכימו עליו ביחס להסכם זה. יפים לעניין זה דבריהם של המלומדים פרידמן וכהן, לפיהם:

"לאור העדרו של קנה מידה בחוזה יתקשה בית המשפט להכריע בסכסוך בין הצדדים, ולקבוע אם הופר חוזה אם לאו ומיהו שהפר אותו. יתר-על-כן: אפילו יוכל בית המשפט לקבוע כי אירעה הפרה ומיהו הצד האחראי לה, הוא יתקשה לתת סעד מתאים. אם מדובר בסעד האכיפה (כבענייננו – י.ש.), הרי שבית המשפט יצטרך להתמודד עם הקושי שבפניו ניצבו הצדדים, דהיינו העדרם של קני מידה שיורו לצדדים מה לקיים וכיצד".

חיזוק לדברים אלו ניתן למצוא בעובדה, כי בניגוד לטענת התובע לפיה יש לראות בצדדים כמי שהסכימו להיות שותפים שווים בחברה, הרי שבפועל הקצאת המניות בחברה שהוקמה לא נעשתה באופן שוויוני כלל ועיקר (כאשר הנתבע 1 מחזיק בשיעור של 15% ממניות החברה ואילו הנתבע 2 מחזיק בשיעור של 65% ממניות החברה).

מקובלת עלי טענת הנתבעים בעניין זה, כי דווקא במועד בו החליטו הצדדים לדון במערכת היחסים העסקית ביניהם ולהסדירה באופן חוזי, התגלעו מחלוקות שאינן ניתנות לגישור ביניהם וכל צד בחר ללכת לדרכו. והרי אילו סבר התובע באמת ובתמים כי הוא קשור עם הצדדים בהסכם מכללא, לפיו הוא שותף מלא בפיתוח המיזם ובהקמת החברה, הכיצד במשך למעלה משנתיים לא נטל על עצמו איזה מהחובות הכרוכים בהקמת מיזם בסדר גודל כזה? לא ניתן לקבל כי לאחר שנתיים תמימות בהן הקדישו הנתבעים מזמנם, ממרצם ומכספם במיזם, יטען התובע כי מגיע לו נתח שווה בהצלחת המיזם, שבשלבים הקריטיים להקמתו לא היה שותף.

בנסיבות אלו, אין בידי לקבל את טענת התובע כאילו נכרת בין הצדדים הסכם מכללא אשר הופר על ידי הנתבעים.

התובע מוסיף וטוען, כי אף אם לא נכרת הסכם מכללא, הרי שהנתבעים הפרו את חובתם לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת במשא ומתן עם התובע, ואף בשל כך יש לחייבם בסעד האכיפה. כפי שאבהיר להלן, אין בידי לקבל גם טענה זו.

הלכה היא, כי חוסר תום לב במשא ומתן מקנה ככלל לנפגע זכות לפיצויים, ואך במקרים מיוחדים ונדירים ביותר זכות לאכיפה. הפעלתו של כלל חריג, מיוחד ונדיר זה עשויה לקרות רק כאשר ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים מקיימות כבר כשלעצמן את יסודות גמירת הדעת והמסוימות, ובנוסף לכך יש "פערי כוחות" ניכרים ביניהם והועברו, או הייתה נכונות להעביר, סכומים נכבדים מתוך התמורה מ"הצד החלש" ל"צד החזק", כאשר "הצד החזק" מונע בחוסר תום לב את חתימתו של ההסכם הפורמלי (ראו: רע"א 3160/08 אליהו מזר נ' גאון חברה לבנין והשקעות בע"מ (פורסם בנבו, 28.06.2009)). ברי, כי בענייננו, לא מתקיים איזה מהתנאים הנ"ל, ועל כן, איני מוצא מקום לחרוג מההלכה לפיה אין בית המשפט נוהג לאכוף בפועל חוזה שלא נכרת בין הצדדים.

משהחלטתי לדחות את עילת התביעה החוזית של התובע, אעבור לבחון את יתר העילות המועלות על-ידו בתביעה זו.

1. התובע טוען, כי בינו לבין הנתבעים נרקמה שותפות וכי בהתנהגותם הפרו הנתבעים את החובה לנהל את עסקי השותפות לתועלת המשותפת של השותפים, להיות נאמנים וישרים עם שותפם ולעשות שימוש בנכסי השותפות אך לצורך קידום ענייניה. כמו כן, טוען התובע, כי הנתבעים הפרו את חובת תום הלב המוגברת החלה עליהם כשותפים וכיזמים. כפי שאבהיר להלן, איני מוצא בטענה זו כל ממש.

בצדק טוענים הנתבעים כי שותפות הינה קונסטרוקציה משפטית בעלת השלכות מרחיקות לכת, וכי אין להסיק על קיומה אך מתוך תחושתו הסובייקטיבית של התובע (ראו לעניין זה: ע"א 32/62 צבי הולנדר נ' מילן טלר (פורסם בנבו, 26.07.1962)).

סעיף 1 לפקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה-1975 (להלן: "פקודת השותפויות") מגדיר קשרי שותפות כקשרים שבין בני אדם המנהלים יחד עסק לשם הפקת רווחים. סעיף 2 לפקודת השותפויות מנחה, על דרך השלילה ועל דרך החיוב, באלה נסיבות יסיק בית המשפט קיומה של שותפות ואימתי היחסים שבין הצדדים, על כל מורכבותם, אינם מגיעים לכלל שותפות. בפסיקה התגבשו מספר קווים מנחים לבחינת הנושא, כדלקמן: כוונת הצדדים להיות שותפים; הצגתם של הצדדים לציבור כשותפים; השתתפות הצדדים בנכסים ובחזקה של העסק; הזכות השווה של הצדדים לנהל את העסק; הזכות ההדדית של הצדדים לחייב זה את זה בענייני העסק; השתתפות הצדדים ברווחי העסק; משכם של היחסים בין הצדדים (ראו: ע"א 167/89 תנעמי פנחס נ' חמסי צדוק (פורסם בנבו, 31.12.1989)).

סבורני, כי הקווים המנחים הנ"ל אינם מתיישבים עם נסיבות המקרה שלפנינו, ובפרט לא עם התנהגותו של התובע אשר במשך למעלה משנתיים לא טרח לברר מה עלה בגורלה של השותפות הנטענת, וממילא גם לא לקח בה כל חלק. כך, התובע לא הוכיח כי כוונת הצדדים הייתה להתקשר בהסכם לניהול משותף של המיזם, כמפורט בהרחבה לעיל; התובע לא הוכיח כי הוא הוצג לציבור כשותף למיזם, ואין חולק, כי אף השקופית האחת מתוך טיוטת המצגת, בה הופיע שמו של התובע, שונתה בטרם הוצגה לגורמים חיצוניים כלשהם; התובע לא הוכיח כי מאז כינונה הנטען של השותפות בשלהי שנת 2006 הוא השתתף ברווחים, בנכסים ובחזקה של המיזם, כי הייתה לו איזושהי זכות לנהל את המיזם, או כי הייתה לנתבעים זכות לחייב את התובע בחובות המיזם; בנוסף, אין חולק כי משכו של שיתוף הפעולה בין הצדדים ביחס למיזם היה חודשים בודדים בלבד.

זאת ועוד, לפי סעיף 20 לפקודת השותפויות, כל שותף חב, יחד עם שאר השותפים ולחוד, בכל החיובים שהשותפות חבה בהם בהיותו שותף. אילו החברה הייתה נקלעת לקשיים כספיים ולחובות, האם היה בסיס לחזור לתובע כעבור למעלה משנתיים בהן אין לו יד ורגל בחברה ולחייבו ליטול חלק בחובותיה מכורח היותו שותף סמוי? דומני שהתשובה לכך שלילית, ואף בכך יש כדי לחזק את התרשמותי כי אין מדובר בשותפות בין הצדדים.

בנסיבות אלו, סבורני כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו ולא הוכיח קיומה של שותפות מכוחה ניתן לפסוק לו את הסעד המבוקש על-ידו. אעבור כעת לבחינת שתי העילות הנוספות שהתובע טוען להן מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט ודיני הנזיקין.

1. התובע טוען כי הנתבעים קיבלו את חלקו של התובע במניות החברה שלא על פי זכות שבדין, ועל כן חייבים הם בהשבתן לתובע מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. אין בידי לקבל טענה זו.

סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 (להלן: "חוק עשיית עושר ולא במשפט") קובע, כי מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת שבאו לו מאדם אחר, חייב להשיב לאחרון את הזכייה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – לשלם לו את שוויה. השיקולים בהחלת העיקרון הכללי האמור כוללים את עצמת זכותו של התובע, את אופי הפגיעה באינטרס שלו, את התנהגות הצדדים ואת טיב הפעילות שמכוחה זכה הנתבע ברווח (ראו: ד' פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך א' (מהדורה שניה, 1998), בעמ' 64 (להלן: "פרידמן")).

סבורני, כי בנסיבות המקרה דנן לא ניתן לקבל את טענת התובע כי קיימת לו זכות במניות החברה המחייבת את השבתן בעין ממספר סיבות: ראשית, כפי שהתובע מודה בעצמו, בעת שיתוף הפעולה הקצר בין הצדדים, לא הייתה חברה, וממילא גם לא היו מניות, ולכן התובע מעולם לא היה בעל מניות בחברה; שנית, החודשים הספורים בהם שיתף התובע פעולה עם הנתבעים ביחס למיזם – כאשר המיזם היה בשלביו הראשונים, וממילא בטרם הקמת החברה – אינם מקנים לתובע זכות בחברה ובנכסיה, ובוודאי שלא זכות קניינית מכאן ולנצח. כפי שטוענים הנתבעים, וטענתם מקובלת עלי, שוויו של הנכס, שהתובע מבקש כעת את השבתו בעין, עלה מסיבות שהתובע לא תרם להן ואינו שותף להן, ושהן פרי מאמציהם של הנתבעים.

כאשר אין מדובר בהפקעת זכותו של התובע, כפי שאני סבור שהוא המקרה בענייננו, גדל משקלם של שיקולים הכרוכים בהתנהגות הצדדים ובנסיבות שבהן זכה הנתבע בהתעשרות (ראו: פרידמן, בעמ' 66). גם בחינתם של שיקולים אלה מוביל למסקנה כי אין לתובע עילה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. כך, התנהגותו של התובע אשר במשך שנתיים קפא על שמריו עד שמצא את שעת הכושר – בעת שהחברה החלה לגרוף רווחים משמעותיים – להעלות את טענותיו כי מגיע לו נתח מהחברה, אינה עומדת לזכותו. וכך גם נסיבות התעשרותם של הנתבעים, אשר אין חולק כי הקדישו עצמם באופן טוטאלי מיום הקמת החברה ובמשך השנים שחלפו מאז למיזם וכי מאמציהם הם שהניבו את הצלחתה של החברה, מלמדות כי יש לדחות את טענת התובע כאילו הנתבעים התעשרו על חשבונו שלא כדין.

עוד אציין בעניין זה, כי במועד בו נפרדו הצדדים לדרכם, היו התובע והנתבעים באותה נקודת זינוק ביחס להוצאת המיזם מן הכוח אל הפועל, ולטענת התובע, לאור מומחיותו הגדולה בתחום, ייתכן שהוא אף היה בעמדה טובה יותר להצעיד את המיזם קדימה. ואולם, בסופו של יום, הנתבעים הם אלו שהחליטו להמשיך עם המיזם, על הסיכונים והסיכויים הכרוכים בכך, להקים את החברה, לפתח את המוצר, לגייס משקיעים וכן הלאה. לא ניתן כיום לטעון בדיעבד כי הייתה זו התרומה הראשונית של התובע אשר הביאה את הנתבעים ואת החברה למצבם כיום, או כי התעשרותם באה להם מאדם אחר, והדברים אף עלו בחקירתו הנגדית של התובע (ראו: עמ' 9-8 לפרוטוקול הדיון מיום 10.9.2013).

בנסיבות אלו, נדחית טענת התובע להשבה בעין של שליש ממניות החברה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.

1. התובע טוען, כי הנתבעים גזלו ממנו את זכויותיו במניות החברה שלא כדין וללא הסכמתו, ולכן חייבים הם להשיבן לתובע מכוח עילת הגזל לפי סעיף 52 לפקודת הנזיקין. גם דינה של טענה זו להידחות.

לפי סעיף 52 לפקודת הנזיקין, גזל הוא כשהנתבע מעביר שלא כדין לשימוש עצמו מיטלטלין שהזכות להחזיקם היא לתובע, על ידי שהנתבע לוקח אותם, מעכב אותם, משמיד אותם, מוסר אותם לאדם שלישי או שולל אותם מן התובע בדרך אחרת. "מיטלטלין" מוגדרים בסעיף 2 לפקודת הנזיקין כך: "דומם או חיה, לרבות כסף, פרי עצים וגפנים, דגנים, ירקות ויבולים אחרים ומים, בין בתלוש ובין במחובר". כלומר, כוונת הפקודה הינה למיטלטלין מוחשיים בלבד, להבדיל מזכויות ערטילאיות (ראו לעניין זה: ת"א 2062/02 ברקי פטה המפריס (ישראל) בע"מ נ' האולפנים המאוחדים בע"מ (פורסם בנבו, 25.03.2008)). כאמור לעיל, התובע עצמו מודה, כי בעת שיתוף הפעולה הקצר בין הצדדים, לא הייתה חברה, וממילא גם לא היו מניות, ולכן התובע מעולם לא היה בעל מניות בחברה. לפיכך, עוולת הגזל אינה יכולה לסייע לתובע בענייננו.

1. בשולי הדברים אציין, כי נוכח החלטתי לדחות את התביעה דנן, מתייתר אף הצורך לדון ולהכריע בבקשת הנתבעים לצירוף ראיות מיום 12.9.2013.

4.          סוף דבר:

מכל האמור לעיל אני דוחה את התביעה.

התובע יישא בהוצאות הנתבעים ובשכ"ט עורך דינם בסך 25,000 ₪.

המזכירות מתבקשת להמציא עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

זכות ערעור לבית המשפט העליון בתוך 45 יום מהמצאת פסק הדין.

ניתן היום, ט' אדר תשע"ד, 09 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.