נגד הנאשם הוגש ביום 21.6.09 כתב אישום המייחס לו עבירה של הפרת צו שיפוטי לפי סעיף 18 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968.

וזו לשון כתב האישום:

הנאשם הורשע בתיק עמ"ק 80621/04 בעבירה של ניהול עסק מסוג מזנון ומשקאות משכרים ללא רישיון. ביום 4.12.05 גזר בית המשפט את דינו ובין השאר ניתן צו סגירה אשר נכנס לתוקף ביום 4.3.06. ביום 18.11.07 הורשע הנאשם בתיק עמ"ק 30047/07, בעבירה של אי קיום צו בית המשפט בכך שלא סגר את העסק. עד היום טרם הוצא רישיון לעסק. ביום 7.1.09 וביום 9.6.09 או בסמוך לתאריכים האמורים, נמצא הנאשם שוב כשהוא מנהל את העסק בניגוד לצו בית המשפט.

ב"כ התביעה הבהירה כי כתב האישום מייחס את העבירה עד למועד הגשת כתב האישום.

הנאשם כפר בעובדות. לטענתו אמנם ניתן צו נגדו, אלא שהוא קיים את הצו וסגר את העסק. לאחר הסגירה, הנאשם קיבל היתר זמני או רישיון זמני לתקופה של שנה והעסק נפתח מחדש. עוד טען כי ככל שהתביעה סבורה שניהל עסק ללא רישיון במהלך התקופה, ניתן להאשימו בכך, אך לא בהפרת צו.

ראיות התביעה

עדות בוריס טמין: העד הוא מנהל מחלקת רישוי עסקים בעיריית לוד. על פי עדותו ערך בעסק שתי ביקורות, במועדים המצוינים בכתב האישום, ומצא כי העסק פועל. לדבריו, לאחר הביקורת ביום 7.1.09 טלפן אליו הנאשם, והוא הסביר לו כי הינו מנהל את עסק ללא רישיון ובניגוד לצו, ההיתר פג תוקף, והוא לא מילא את התנאים, אין לו אישור כיבוי אש, בריאות ומשטרה. הוגש מזכר אודות השיחה ת/6. טמין העיד כי היו לו עוד שיחות עם הנאשם, בהן התחייב לטפל מול מהנדס העיר יחד עם בעל הנכס ולדאוג להיתר למבנה. בכל שיחה הזכיר לנאשם שהוא מנהל את העסק בניגוד לצו. בעניין השיחות הוגשו מזכרים מיום 9.2.09 ו-26.2.09 ת/7-8, בהן מפורט תוכן השיחה ומצוין כי טמין הזכיר לנאשם כי לעסק צו סגירה. הביקורת השנייה נערכה ביום 9.6.09 ובה נמצא העסק פועל ונערך דו"ח ביקורת. באמצעות טמין הוגש מכתב התחייבות של הנאשם אל מחלקת רישוי עסקים ת/13, בו כתב כי הוא מבין עתה שלעסק לא יינתן רישיון, לפיכך הוא מתחייב לסגור את העסק בתוך 6 חודשים ומבקש לא להעביר את התיק למחלקה המשפטית, ולתת לו אורכה למציאת מקום חילופי. העסק לא קיבל רישיון כיוון שנוהל ללא אישור משרד הבריאות, כיבוי אש ומשטרה, ובמבנה שחלקו ללא היתר בשצ"פ.

בחקירה הנגדית העיד טמין כי לנאשם לא היה בעבר רישיון עסק, אלא ניתן לו היתר זמני, אך אישר כי בעבר היה לו רישיון לגבי חלק מהחנות. לאחר שהרחיב את עסקו ולקח שתי חנויות נוספות, לא ניתן רישיון. ההיתר הזמני שניתן, איננו דומה לרישיון, אלא ניתן במקרה שלא "הכל בסדר" בעסק, ויש משהו להשלים. במקרה של הנאשם היה חסר היתר בנייה אך הנאשם "התחנן" אצל מהנדס העיר והאחרון החליט לתת לו היתר זמני לשנה, בתנאי שבתקופה זו יסדיר העניין, אך הנאשם לא עשה שום דבר ולא טיפל בעניין, למרות הרשום על גבי ההיתר. משמעות ההיתר הזמני היא היתר לעבוד, בתנאים המפורטים, ואם אינם מתקיימים, ההיתר אינו בר תוקף. בעניינו של הנאשם, המתינו במהלך תקופת ההיתר הזמני לראות האם הנאשם ממלא את התנאי של היתר הבנייה, וכשראו שבסוף התקופה לא נעשה דבר, החלו בפעולות ביקורת ואכיפה מחדש. כשנשאל טמין מדוע בשנת 2008 נמסר לנאשם אישור על גבי בקשה לחידוש רישיון, ולא על גבי בקשה להיתר זמני, השיב כי זו שאלה לאיש מחשבים, וזה הטופס שנשלח למשרד הבריאות, על מנת לבדוק אם יש אישור מטעמם. בסיום עדותו מסר טמין כי ביום 29.1.09 שלח אל הנאשם בדואר רשום מכתב התראה לפני הגשת כתב אישום בעניין הפרת צו סגירה, ת/13. המכתב נשלח לכתובת העסק, ולא אל בית נאשם שכתובתו לא היתה ידועה. על אישור המסירה חתמה רונה איפרגן, אך לאחר מכן הנאשם אישר שקיבל המכתב.

מטעם התביעה הוגשו המסמכים הבאים:

צו סגירה מתיק עמ"ק 80621/04 ת/1.

הרשעה וגזר הדין מתיק עמ"ק 30047/07 ת/2.

דו"חות הביקורת ומזכרים ת/3-10

פלט ארנונה של העסק ת/11

דו"ח שיחה עם הנאשם מיום 15.12.08 ת/12

התחייבות הנאשם ת/13

התראה מיום 29.1.09 ת/14

ראיות ההגנה

הנאשם העיד כי ביום שבו קיבל את צו הסגירה, סגר את העסק. לטענתו, באותו הזמן, הדבר שהיה חסר לשם קבלת רישיון עסק היה אישור מכיבוי אש, למרות שהם כבר ביצעו אצלו ביקורת, אך טרם שלחו אישור לבוריס טמין. לכן, הלך לכיבוי אש, קיבל מהם את המסמך והגיש אותו לטמין. בעקבות זאת, טמין אמר שיש לו את כל האישורים ונתן לו היתר זמני לפתוח את העסק למשך שנה. ההיתר ניתן שבועיים וחצי לאחר צו הסגירה. הנאשם נשאל האם קיבל היתר זמני לפני שנת 2007 והשיב שכבר אינו זוכר, כי עבר הרבה זמן. בחקירה הנגדית אמר הנאשם שבוריס מעולם לא אמר לו, כי הוא מפר צו סגירה, וכן בוריס מעולם לא שוחח עמו בטלפון. הדבר היחיד שבוריס אמר לו הוא שמותר לו לפתוח את העסק עם היתר שנתן לו.כשנשאל הנאשם כיצד אם כן פנה במכתב בקשה למתן אורכה לצו הסגירה, השיב כי המבנה אינו שלו, אלא של המנהל, וכל הבעיות הן עם המנהל. הבעלים מוריס בן אמו, אמר לו שהעניין בטיפול בממ"י, ולכן צריך לתת לו היתר זמני. כשעומת הנאשם עם העובדה שכבר הורשע בהפרת הצו לאחר שהודה בעבירה, השיב שהודה רק בניהול העסק ולא בהפרת צו. כשנשאל אודות ההתחייבות שלו, השיב שאינו זוכר.

מטעם ההגנה הוגשו המסמכים הבאים:

רישיון לניהול עסק על שם הנאשם, מיום 31.12.02 עד 31.12.04 נ/1.

היתר זמני מיום 29.11.07 עד יום 28.11.08, נ/2.

טופס בקשה לחידוש רישיון עסק מיום , 25.11.08 הוחזר ממשרד הבריאות ביום 23.2.09. נ/3

סיכומי הצדדים

ב"כ התביעה טענה כי יש לקבל את עדות טמין. רישיון העסק שהגיש הנאשם אינו רלוונטי היות שהוא מתייחס לעסק אחר, קטן יותר שניהל הנאשם בעבר. לעניין ההיתר הזמני- יש לקבוע כי צו הסגירה היה תקף לפני שניתן, ולאחר תום תקופתו, שכן המדובר בצו שיפוטי. בכל מקרה, בעניינו של הנאשם, ההיתר הזמני לא נכנס כלל לתוקף, כיוון שהנאשם לא מילא אחר התנאים לחלותו. ההיתר הזמני היה void כיוון שניתן בשעה שלמבנה העסק לא היה היתר בנייה. מעבר לכך, נטען כי בכל מקרה האישום מתייחס לביקורות משנת 2009 , לאחר תקופת ההיתר הזמני. יש להבחין בין היתר זמני לרישיון זמני, על פי החוק. משניתן היתר זמני והנאשם לא מילא אחר הדרישות עד תום התקופה, היה עליו לכבד את בית המשפט ולסגור העסק.

הנאשם עצמו הודה בחקירה הנגדית כי הפר את הצו, על כן יש להרשיעו.

הנאשם טען כי היות שניתן לו היתר זמני, הרי משמעות הדבר כי ניתן לו רישיון לכל דבר ועניין, אשר הפקיע את הצו השיפוטי, לצמיתות. נטען כי אילו היה הצו מנוסח באופן מחודד יותר, ייתכן שלא כך היה הדבר, אך מאחר שהצו נוסח באופן לקוני, הרי עם קבלת ההיתר הזמני, הוא פקע, כפי שמתן רישיון עסק היה מפקיע את הצו.

נטען כי טענת התביעה לפיה ההיתר הזמני שניתן היה חסר תוקף, אין לה מקום שכן זוהי תקיפה מנהלית של החלטת הרשות עצמה, לתת היתר זמני.

עוד נטען כי ניתן להקיש לענייננו ממצב היפותטי- נאשם שניתן נגדו צו סגירה, ולאחר מכן, ניתן לו רישיון עסק ל-3 שנים, ונמצא מנהל את העסק בשנה הרביעית, לא יעלה על הדעת כי הינו מפר צו באותה העת, אלא לכל היותר מנהל עסק ללא רישיון. מכאן יש ללמוד כי אף בעניינו של הנאשם לא היתה הפרת צו.

כאשר כתב האישום אינו כולל עבירה של ניהול העסק אלא עבירה של הפרת הצו בלבד, הרי אין מקום להרשעה.

דיון והכרעה

שקלתי את טענות הצדדים בכובד ראש, ובאתי לידי מסקנה כי יש להרשיע את הנאשם, לנוכח השתלשלות האירועים כעולה מן הראיות.

השתלשלות העניינים- ממצאי עובדה

א. אין מחלוקת כי הנאשם נדון פעמיים בגין עבירות רישוי בעסק. בראשונה, נידון ביום 4.12.05 בעמ"ק 80621/04. באותו מועד ניתן צו סגירה שזו לשונו:

"אני מורה לנאשם לסגור את העסק נשוא כתב האישום. הצו ייכנס לתוקף בתוך 3 חודשים מהיום, אלא אם עד לאותו מועד יקבל הנאשם רישיון עסק" (להלן: הצו).

בשנית נידון הנאשם ביום 13.4.08 בתיק עמ"ק 30471/07 בגין הפרת צו שיפוטי באי סגירת העסק, והוטלו עליו מאסר על תנאי, קנס והתחייבות (להלן: התיק השני).

ב. הנאשם מודה שלא סגר את העסק לאחר מתן הצו בשנת 2005, אך טוען כי לאחר שניתן גזר הדין בתיק השני, סגר את העסק. לצורך הדיון אקבל את טענתו כי כך אירע.

ג. ביום 29.11.07 ניתן לנאשם היתר זמני נ/2, שבו נרשם:

תיאור העסק: מזנון משקאות משכרים. ת. סיום: 28.11.08.

תנאים מיוחדים בהיתר: כפוף לתנאי תברואה נאותים לבתי אוכל ותנאים מפורטים במכתב מצ"ב. כפוף לתנאים מיוחדים של משטרת ישראל... כפוף לתנאי אישור על סידורי בטיחות אש... כפוף לתנאי מהנדס רישוי על השלמת הליך קבלת היתר לתוספות בנייה.

לא מולאו התנאים שנקבעו בהיתר זמני זה, במועד שנקבע לקיומם, יפקע תוקף ההיתר...

ד. הנאשם טוען שפתח את העסק מחדש עם קבלת ההיתר הזמני. לצורך הדיון, אני מקבלת את טענתו כי כך אירע.

ה. ביום 25.11.08 הגיש הנאשם "בקשה לחידוש רישיון עסק". הבקשה הועברה לבחינת משרד הבריאות, והוחזרה למחלקת הרישוי בעיריית לוד, בציון "לא מאושר בעל העסק לא דיווח על תיקון הליקויים שפורטו.."

ו. אין מחלוקת כי במועדי הביקורות בינואר 2009 וביוני 2009 , היה העסק פתוח, ללא רישיון.

ז. כעולה מעדות טמין ומהודאת הנאשם עצמו, הרישיון לא ניתן לעסק הן בשל ליקויי בטיחות, והן מן הטעם שלא ניתן היתר בנייה למבנה.

היתר הזמני- משמעותו

א. הנאשם טוען כי היתר זמני, כמוהו כמתן רישיון לעסק. לטענתו, היות שכב' השופט ימיני קבע עוד בשנת 2005 כי הצו יפקע עם מתן רישיון עסק, הרי משעה שניתן ההיתר הזמני, יש לראות את הצו כבטל ומבוטל. אין בידי לקבל את הטענה.

ב. סעיף 1 לתקנות רישוי עסקים (הוראות כלליות) התשס"א- 2000 מגדיר:

"היתר זמני" - היתר לעסוק בעסק טעון רישוי, לתקופה שלא תעלה על שנה אחת, שיינתן לפני מתן רישיון;

מן ההגדרה משמע, כי אין זהות בין היתר זמני לבין רישיון, שהרי ההיתר ניתן לפני מתן הרישיון.

ג. בעת"מ (ת"א) 1584/02 הפרדס אפי אנד בי בע"מ נ' עיריית ת"א (16.3.03) אמר בית המשפט המחוזי:

התכלית העומדת ביסודו של ההיתר הזמני הינה לאפשר הוצאת היתר זמני לעסק בכפוף לתנאים יסודיים החייבים להתקיים ובכלל זה הדינים הנוגעים לתכנון ולבניה על פי חוק התכנון והבניה. זאת במובחן מתנאים טכניים, כגון: דרישות סביבתיות אלה ואחרות אשר ניתן לאפשר הפעלתם באופן מדורג או במקרים אשר לצורך קביעת התנאים יש לבצע בחינת ההשקעות הסביבתיות לתקופת ניסיון וכו'. כל עוד לא נתמלאו הוראות חוק התכנון והבניה, לא ניתן להתיר הפרתם, ולו באופן זמני. ...

"היתר זמני" זכאי לקבל בעל עסק שנפתח מאת רשות הרישוי, כאשר על פי התוכנית נראה כי ניתן יהיה לקבל רישיון בהתמלא התנאים הטכניים הנדרשים על פי חוק רישוי עסקים, כאמור בסעיף 4 לחוק רישוי עסקים התשכ"ח-1968 [ראה לעניין זה גם תקנה 9 לתקנות רישוי עסקים (הוראות כלליות, התשס"א-2000)].

הנה כי כן, היתר זמני, כשמו כן הוא, מתן היתר לניהול העסק למרות שאינו עומד עדיין בדרישות למתן רישיון עסק, וזאת בנסיבות שבהן המניעה הקיימת היא בנוגע למילוי התנאים הטכניים בלבד. דברים ברוח זו נאמרו אף בעת"מ 1576/02 מחסני מכר נ' מד"י (8.10.03)

ד. בענייננו, טמין העיד כי הנאשם לא עמד בדרישות לקבלת רישיון עסק, אך כיוון שפנה בתחנונים למהנדס הוועדה, ניתן לו היתר זמני למשך שנה. כשנשאל האם משמעות הדבר היא כי ניתן רישיון לכל דבר ועניין, הבהיר כי לא כך הדבר. ההיתר הזמני נועד לאפשר לנאשם לעבוד, למרות שהעסק לא מילא אחר התנאים הנדרשים, והמשמעות היא שניתנה לו אורכה להשלמת החסר. משחלפה התקופה ולא הוסדר דבר, שבה העירייה לבצע פעולות אכיפה נגד העסק.

היתר זמני למול דיני התו"ב

ה. התביעה טענה בסיכומיה, כי ההיתר הזמני שניתן לנאשם היה בטל מעיקרו ( (void, כיוון שניתן חרף העובדה שלא היה היתר בנייה לעסק. ואמנם, על פי ההלכה הפסוקה, אין לתת רישיון לעסק שאינו מקיים את דרישות דיני התו"ב, כך נקבע לא אחת מפי בית המשפט העליון. בבג"צ 106/06 שלם נ' ראש עיריית הרצליה (11.3.98) נאמר:

על-פי סעיף 1(א)(6) לחוק, אחת ממטרות רישוי העסקים היא "קיום הדינים הנוגעים לתכנון ולבניה...;".וכבר נקבע, כי:

"...אין ספק בכך שרשות רישוי שנתבקשה לתת רשיון לפי חוק הרישוי חייבת להביא בחשבון שיקולים של תכנון ובניה. מקום שהשימוש בנכס פלוני נוגד את הלכות תכנון ובניה, חזקה על רשות הרישוי שלא תיתן רשיון המרשה את ניהול העסק במקום אסור" (בג"ץ 199/78 אלקטרו תקע בע"מ נ' ראש עירית תל-אביב-יפו ואח' [1], בעמ' 507; וראו גם: בג"ץ 354/73 לב-עמי (לוי) נ' עירית פתח-תקוה [2]; בג"ץ 5384/90 ישראל אמריקן דיוולופר (ד.א.) בע"מ נ' ראש עיריית קרית אתא ואח' [3]).

יוצא, שסירוב ליתן רישיון לעסק במקום אשר העיסוק בו נוגד תכנית בניין עיר עולה בקנה אחד עם החוק ונובע ממנו.

ר' גם בג"ץ 199/78 אלקטרו תקע בע"מ נ' ראש עירית תל-אביב-יפו ואח' פ"ד לב (3) 507,505 (1978); בג"ץ 106/96 שלם נ' אלי לנדאו, ראש-עיריית הרצליה ויושב-ראש ועדת הרישוי פ"ד נב (1) 738, 746 (1998)); עת"מ 8781/08 רותם נ' עיריית ירושלים (22.2.09).

ו. ברוח החלטות בית המשפט העליון, קובעת הנחיית היועץ המשפטי לממשלה 8.1151 "מתן רישיון עסק לעסק שאינו עומד בדיני התכנון והבניה" (2007), כי ככלל, החלטה ליתן רישיון לעסק שאינו עומד בדיני התכנון והבניה תהיה בלתי סבירה, אלא אם המדובר בנסיבות חריגות ומיוחדות שבהן החליט תובע כי אין מקום לנהל הליך פלילי, או כאשר המדובר במבנה ישן ותובע החליט שלא ניתן לנהל הליך פלילי בנוגע אליו.

ז. גם בעניין היתר זמני לניהול עסק, נקבע כי לא יינתן, שעה שאין לעסק היתר בנייה (עת"מ 1584/02 הנ"ל):

לא ניתן להוציא "היתר זמני" כל עוד מהות העסק עומדת בניגוד הן לדין והן למכלול הדרישות, כאשר מלוי התנאים על פי חוק התכנון והבנייה הוא תנאי מקדמי. התכלית העומדת ביסודו של ההיתר הזמני הינה לאפשר הוצאת היתר זמני לעסק בכפוף לתנאים יסודיים החייבים להתקיים ובכלל זה הדינים הנוגעים לתכנון ולבניה על פי הוראות חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (ראה לעניין זה בג"צ 53/86 ירמיהו עיני בע"מ נ' ראש עירית קרית מוצקין ואח', פ"ד מ(4) 45).

"...שכן לא רק שאין לדרשו מרשות הרישוי לפי חוק רישוי עסקים שתעלים עינה מהדינים הנוגעים לתכנון ולבניה, אלא שתנאי מוקדם למתן רישיון על-ידה, הוא היותו תואם דינים אלה ואם עניין לנו בשימוש חורג, טרם הגיע שעתה של הבקשה להיות נדונה לגופה, וממילא לא היה מקום להענות לה 'כל עוד לא שונתה התשתית התכנונית'...".

(כן השווה בג"צ 111/62 זילבר נ' עירית חיפה, פ"ד טז' 1160, וכן בג"צ 166/85 אוטו שיווק וסחר בע"מ נ' ראש עירית תל-אביב-יפו, דינים עליון, כרך א' 668).

ח. בענייננו, למרות ההלכה הפסוקה, ניתן היתר זמני לעסק. כיוון שכך, התנערות התביעה מן ההיתר הזמני שניתן מידי העירייה אינה חפה מקשיים, ולא בנקל יוכל בית המשפט לקבלה, לנוכח טענות שעשוי היה הנאשם להעלות בדבר ההבטחה השלטונית שניתנה לו, והסתמכותו עליה.

ט. יתרה מזו, כבר נקבע כי במקום שניתן היתר זמני הכפוף למילוי תנאים מתלים, עומדת לרשות בעל העסק, מלוא תקופת ההיתר, לצורך השלמת אותם תנאים, אלא אם ננקבו בגוף ההיתר, מועדים למילוי התנאים (עת"מ (ת"א) 2857/08 לימוזין טורס נ' החברה למשק וכלכלה (19.8.09). בהיתר שניתן לנאשם אמנם קיימים ארבעה תנאים מתלים בגוף ההיתר הזמני נ/2, שאחד מהם: "כפוף לתנאי מהנדס רישוי על השלמת הליך קבלת היתר לתוספות בניה", ואולם ההיתר הזמני לא נקב את המועד למילוי תנאי מתלה זה, לפיכך, ניתן להניח לטובת הנאשם כי עמדה לרשותו מלוא תקופת ההיתר הזמני לצורך השלמת החסר, היינו: עד יום 28.11.08.

י. יחד עם זאת, יש לשים לב, כי אין התביעה מייחסת לנאשם ביצוע העבירה של הפרת הצו, בתוך תקופת ההיתר, אלא האישום מתייחס למועדי ביקורות שנערכו בעסק במהלך שנת 2009, היינו: לאחר פקיעת ההיתר הזמני. כיוון שכך, אינני מוצאת לנכון להכריע בשאלת תוקפו של ההיתר הזמני.

היחס שבין ההיתר הזמני וצו הסגירה השיפוטי

יא. אינני מקבלת את טענת הנאשם לפיה מתן ההיתר הזמני הביא לפקיעת צו הסגירה השיפוטי, שקדם לו, וזאת ממספר טעמים.

ראשית, מהותו של היתר זמני כפי שהוסבר לעיל, מלמדת עליו כי נועד לאפשר לנאשם תקופת "חסד" שבה הותר לו להפעיל את העסק למרות אי עמידה בתנאים הטכניים הנדרשים, תוך מתן ארכה למילויים עד תום תקופתו. משידענו כי כך הדבר, אין כל היגיון בקביעה כי היתר זמני של "חסד", יביא לפקיעתו של צו שיפוטי קבוע.

שנית, קביעה לפיה הצו פקע כתוצאה ממתן ההיתר הזמני, היתה מקנה לנאשם יתרון ורווח, שאין להם כל הצדקה, בשעה שלא קידם את הליכי הרישוי, והעסק אינו ממלא אחר תנאי הרישיון. התוצאה לפיה מתן היתר הזמני מקנה יתרון לעבריין, והוא משפר את מצבו באמצעותו, עד כדי כך שפוקע צו שיפוטי העומד נגדו, היא צינית.

שלישית, אילו היתה פרשנותו זו של הנאשם מתקבלת, היתה הרשות נמנעת כמובן ממתן היתרים זמניים, בעניינם של עברייני רישוי שניתן נגדם צו שיפוטי, לנוכח החשש כי מתן ההיתר יגרום להכבדה נוספת על ביצוע הליכי האכיפה. זוהי תוצאה שהאינטרס הציבורי במתן היתרים זמניים, אינו יכול להשלים עמה.

יב. לאור כל האמור, לא ניתן לקבל את הטענה לפיה מתן היתר זמני, מפקיע תוקפו של צו שיפוטי שקדם לו, אלא יש לראות את ההיתר, כיוצר מעין "בועת זמן" שבגדרה לא ייחשב הנאשם כמפר הצו או כעבריין רישוי, ואילו עם תום התקופה, שב המצב המשפטי לקדמותו, אלא אם הושלמו התנאים ונתקבל רישיון עסק. תוצאה זו, מתיישבת יותר עם ההיגיון הפנימי של דיני הרישוי, שכן יש בה כדי למלא אחר האינטרס הציבורי במניעת עבריינות והפרת צווים שיפוטיים, לצד מתן האפשרות להתגמשות מסוימת מנימוקים ייחודיים, על ידי מתן היתר זמני, לעבודת העסק.

יג. המסקנה היא אם כן, כי במועדי הביקורות המצוינים בכתב האישום, עמד הצו השיפוטי בתוקף.

טענת הנאשם כי לא ידע על אי עמידתו בתנאים

יד. הנאשם טען בעדותו כי טמין לא דיבר עמו כלל בטלפון לאחר תקופת ההיתר הזמני, ולא אמר לו מעולם שהוא מפר צו. לטענתו, מאחר שניתן לו היתר זמני, סבר שהעסק מתנהל ברישיון.

טו. בניגוד לעדות הנאשם, העיד טמין כי מאז פקיעת תוקף ההיתר הזמני, עמד בקשר עם הנאשם, וערך ביקורות בעסק על מנת להתריע בפניו שוב ושוב כי הוא מפר צו שיפוטי. עדות טמין מעוגנת בדו"חות ביקורת מיום 7.1.09 ומיום 9.6.09, ועותקים מהם נמסרו לנאשם בזמן אמת, כך שלא ניתן לקבל את טענתו שלא ידע על תכנם. טמין גם תיעד שיחות טלפון שערך עם הנאשם ביום 7.1.09, ביום 9.2.09, וביום 26.2.09 . בכל השיחות נמסר לנאשם כי העסק מנוהל בניגוד לצו.

טז. אם לא די באמור, הרי מטעם התביעה הוגש ת/13 שהוא התחייבות הנאשם לסגור את העסק, שהוגשה למחלקת רישוי עסקים ביום 24.3.09. ממסמך זה, שהנאשם לא מכחיש כי חתם עליו והגישו בעירייה, עולה בבירור כי הנאשם ידע אל נכון שהוא מנהל את העסק שלא כדין, ובקשתו היא למתן אורכה לצורך סגירת העסק.

יז. כל הראיות הללו מצביעות על ידיעתו הברורה של הנאשם כי הוא שרוי בעבירה, ואני מעדיפה אותן על פני עדותו. מעבר לכך, לנאשם ניתנה ההזדמנות לעמת את טמין עם טענתו כי לא שוחח עמו כלל, בחקירה הנגדית, אך הוא נמנע מלעשות כן, למרות שלכאורה, היה בכך כדי להעמיד את טמין באור חמור של מי שבדה מלבו את כל פרשת ההתנהלות למולו. כנראה שטעמיו של הנאשם עמו.

יח. אינני מתעלמת מן העובדה שלקראת תום תקופת ההיתר הזמני, נמסר לנאשם טופס "בקשה לחידוש רישיון". ב"כ הנאשם מבקש ללמוד מכך, כי אף הרשות עצמה היתה בדעה שהנאשם החזיק עד לאותו מועד ברישיון, שהיה צורך לחדשו באותו השלב. ואולם, טמין העיד כי לא ניתן ללמוד על הסטטוס הנכון של הנאשם מתוך הטופס, אלא המדובר בטופס שהופק מתוך המערכת הממוחשבת, במקום להפיק טופס של בקשה לרישיון עסק, שהיא המתאימה לשלב שבו היה העסק מצוי.

לדעתי, במכלול הנסיבות של המקרה, ולנוכח האמור לעיל, גם אם נמסר לנאשם טופס כאמור, לא היה בכך כדי ליצור מצב משפטי חדש, או כדי להטעות את הנאשם בעניין מצבו הנוכחי של עסקו באותה עת, שכן ברור היה לנאשם עד מאד, מהן הדרישות המופנות כלפיו, ומה הליקויים הקיימים בפועל בעסקו.

יט. כללו של דבר, אני דוחה את טענת הנאשם לפיה סבר לתומו שהעסק פועל בהיתר.

סיכום

קבעתי כי צו הסגירה עמד בתוקפו בעת שנערכו הביקורות בעסקו של הנאשם, וזאת ללא קשר לעובדה שהותר לו להפעיל את העסק במהלך שנת 2008 על פי ההיתר הזמני.

כמו כן, דחיתי את טענת הנאשם לפיה לא היה מודע לקיומו של הצו.

סוף דבר

התביעה עמדה בנטל ההוכחה, ועל כן אני מרשיעה את הנאשם בעבירה שבכתב האישום.

ניתנה היום, כ"ה תמוז תשע"ה , 12 יולי 2015, במעמד הצדדים