1. בכתב התביעה המתוקן בתיק זה טוענת התובעת כי ביום 21.2.2006 היא השתתפה בשיעור "ספינינג" אצל הנתבע, כשיעור ניסיון. מדובר באימון על אופני כושר נייחים.^[1] לטענת התובעת, בסוף שיעור שארך כ-45 עד 50 דקות רצופות, היא הרגישה כאבים עזים וחולשה ברגלים, ולאחר שירדה מן האופנים, מעדה ונפלה, ובעזרת חברתה התרוממה והתיישבה על כיסה במשך כ-10 דקות. נטען כי לאחר מספר רגעים שוב התמוטטה ובעזרת חברתה הגיעה לרכב, שוב נפלה, וכך עד הגעתה לביתה, הכל בשל חוסר תחושה ברגליים. למחרת, כך נטען, ניגשה התובעת לטיפול רפואי דחוף בבית החולים, שם אושפזה למשך 9 ימים רצופים. לאחר שחרורה מבית החולים נקבע על ידי הרופא המשחרר כי עליה ליהמצא במנוחה בת 10 ימים לפחות. לטענת התובעת, הנתבע הפר חובות חקוקות לפי חוק מכוני הכושר, התשנ"ד-1994, בכך שנמנע מלהדריך אותה כיצד להשתמש באופניים ונמנע מלדרוש תעודה רפואית או הצהרה המאשרת כי היא אינה סובלת מבעיות רפואיות העלולות לסכנה בשעת אימון במכון כושר. נטען כי אילו היה בידי הנתבע אישור רפואי או הצהרה בריאותית, היה על הנתבע שלא לאפשר לתובעת להשתתף בשיעור או למצער היה עליו להתאים את השיעור למצבה של התובעת. התובעת הגישה חוות דעת בתחום הנוירולוגי, של ד"ר ראדי שאהין, בה לא נקבעה נכות צמיתה, אך נקבע כי "הנזק נמשך לתקופה ממושכת מעבר לשנה, אומנם בצורה קלה יותר, אך השאיר אצלה פחדים וחרדה לפעילות גופנית ובמיוחד חרדה לספינינג" (סעיף ד' לחוות הדעת, נספח לכתב התביעה המתוקן). במסגרת ההוכחות הובהר כי הטענה היא חרדה ל"ספינינג" בלבד (פרוטוקול 8.7.2015, ע' 45 ש' 23-25), כאשר התובעת אישרה כי לפני השיעור הנטען היא לא השתתפה בפעילות גופנית ודווקא מאז השיעור הנטען היא עוסקת בפעילות גופנית יותר מאשר בעבר (פרוטוקול 3.11.2014 ע' 40 ש' 30-31).

2. הנתבע, שהיה במועדים הרלוונטיים שותף בעסק להפעלת מכון הכושר, הכחיש שהתובעת השתתפה בשיעור (פס' 10). נטען כי "עצם האירוע הנטען – מוכחש לחלוטין". בנוסף לזאת טען הנתבע טענות מקדמיות וכן טענה חלופית לפיה ככל שהתובעת השתתפה בשיעור, היא עשתה זאת מבלי שאיש הרשה לה לעשות כן, ועשתה זאת אגב הסגת גבול.

3. הגעתי למסקנה שדין התביעה להידחות. מקובל עלי כי התובעת התאשפזה מיום 22.2.2006 עד 2.3.2006, ואובחנה ב-Rhabdomyolys קשה ביותר, חסר בויטאמין B12, ורמות CPK מאד גבוה, כאשר הבדיקות העלו חשד למחלה של השריר. התובעת הגישה חוות דעת רפואית בתחום הנוירולוגיה, בה נקבע כי רבדומיוליזיס הוא נזק שרירי חריף על רקע מאמץ יתר (פס' ב(4) לחוות דעתו של ד"ר ראדי שאהין).

4. השאלה היא, האם התובעת הוכיחה כי קדם לאשפוזה שיעור באופניים נייחים אצל הנתבע. במסמכים הרפואיים מ"זמן אמת" רשום, ולא פעם אחת, כי התובעת הגיעה לבית החולים יום לאחר שביצעה ספורט קשה Spinning. מדובר, כמובן, במידע אשר נרשם מפיה של התובעת. אלא שהנתבע מכחיש שהתובעת השתתפה בשיעור אצלו. הנטל להוכיח שהנתבע עוול כלפי התובעת רובץ על כתפי התובעת. התובעת, אשר הגישה את תביעתה תחילה בשנת 2009 כתביעה קטנה, העידה, בדיון ביום 13.11.2011, במעמדה בלבד ובהעדר התייצבות הצד שכנגד (אשר הוגדר אז כ"גולדגים מועדון כושר וספורט"), כי היתה עדת ראייה לנפילתה – חברתה (פרוטוקול 11.13.2011 ע' 1 ש' 12). בכתב התביעה המתוקן, שהגישה התובעת באמצעות עורך דין, טענה התובעת בבירור כי "[]לאחר שירדה מן האופנים, מעדה ונפלה ובעזרת חברתה התרוממה ותיישבה על כיסא ...לאחר מספר רגעים שוב התמוטטה התובעת ובעזרת חברתה הגיעה לרכב..." (פס' 5). בכתב ההגנה, הנתבע טען באופן ברור מאד – למרות שהוא לא נדרש לעשות כן במסגרת כתב ההגנה – כי "מן הראוי גם היה, ש[ה]תובעת תציין את שמה ופרטיה של אותה 'חברה' שהייתה איתה, ושכביכול סייעה לה, כמו גם את שמם ופרטיהם של מי מהנוכחים הנוספים שהיו במכון, כולל שם המדריך. העדרם של אלה – אך פוגע באמינות טענותיה" (פס' 15). ביום 30.10.2014 נקבע כי "בדיון הקבוע ליום 3.11.2014 תישמע פרשת התביעה למעט עדותו של ד"ר שאהין...". התובעת – לא הביאה את החברה לאותה ישיבה. כאשר נשאלה בחקירה נגדית "יש סיבה שלא הזמנת אותה להעיד פה היום?" השיבה "זה אני לא יודעת אפשר לשאול את עורך הדין שלי", וכשנשאלה שוב האם יש סיבה, השיבה בשלילה (פרוטוקול 3.11.2014 ע' 8 ש' 26-30). התובעת אף אישרה כי היא מסרה את שם החברה לעורך דינה (ע' 9 ש' 1-2). למרות כל זאת, עדת הראייה לא הובאה לעדות. בסופה של אותה ישיבה, עם סיום חקירתה הנגדית של התובעת, טען בא כוחה כי "אני חושב שיש חשיבות לעדה שהייתה שם שתגיע" וכי "נשקול להביא את העדה" (ע' 41 ). ב"כ הנתבע התנגד לכך, תוך הפניה להחלטה הנזכרת בה נקבע כי כל עדי התביעה למעט ד"ר שאהין יישמעו באותו יום. הוא טען כי "מאד יכול להיות שאם לא הייתי יודע שחברי רוצה לבקש עדים נוספים הייתי נוקט בדרך אחרת. ברגע שבית המשפט נתן החלטה... זה לא הוגן, לא ראוי ולא נכון.... אני צריך לתכנן את דרכיי יכולתי לטעון לפי השופט קדמי מניעה להביא ראיה פועלת כנגדה ולשתוק" (שם). ב"כ התובעת טען כי הצורך בעדה עלה, כביכול, במהלך אותו יום דיונים עת התברר כי יש גרסה שהאירוע לא התקיים (שם). בנסיבות אלה, דחיתי את הבקשה לזמן את החברה לישיבה נוספת, תוך קביעה, בין היתר, כדלקמן:

"אני דוחה את טענת התובעת לפיה, הצורך להעיד את הגב' שירלי מזרחי התעורר בדיון היום. לפני כמעט 4 שנים ציינה התובעת בדיון בבית המשפט בתיק זה.... כי ישנה עדת ראיה לאירוע הנטען. לא זו בלבד שהתובעת עצמה ידעה על קיומה של עדת ראיה לשיטתה אלא שהדברים הופעיו בפרוטוקול בית המשפט אשר עמד לרשותו של ב"כ התובעת עוד לפני שהתחיל לטפל בתיק. אף יצוין כי בסעיף 15 לכתב ההגנה טען הנטבע כי מן הראוי היה שהתובעת תציין את שמה ופרטיה של אותה חברה שהייתה איתה וסייעה לה '...העדרם של אלה אף פוגע באמינות טענותיה'. בית המשפט שואף להגיע לחקר האמת. הכללים הדיוניים נועדים על מנת לאפשר את חקר האמת. אכן, שמיעת כל אדם שסבור שיש לו מה להוסיף לבירור האמת היא חלק מהליך חקר האמת. דא עקא, יש נסיבות שבהן הכללים הדיוניים דורשים כי צד המעוניין בכך ידאג לשמיעתו של אדם כזה בזמן שכן, אחרת זימונו של אותו אדם בשלב מאוחר, עלול דווקא לעורר חשש לשיבוש בחקר האמת. כאשר מדובר כמו בענייננו בטענה לפיה עדת הראיה היא חברה של התובעת, יש אינטרס לגיטימי לנתבע לדעת על כך בבניית החקירה הנגדית או אף בפניה לבית המשפט בבקשה ששתי החברות תשמענה זו אחר זו על מנת למנוע אפשרות של תיאום גרסאות. בנסיבות הענין, האינטרס הלגיטימי של הנתבע גובר בבירור על בקשת התובעת לזמן בשלב זה 4 שנים לאחר שציינה שהיא יודעת על חברתה עדת הראיה, לאחר שהיא נמנעה מלזמן אותה לדיון הוכחות שנקבע במפורש כדיון שבו תשמע כל פרשת התביעה (למעט הרופא)" (ע' 42-43).

5. זאת ועוד. בחקירתה הנגדית של התובעת עלה כי ישנם עדי ראייה נוספים להוכחת הטענה שהיא היתה במועדון הכושר של הנתבע, שהתובעת המיוצגת נמנעה מלהביא לעדות. כך, העידה התובעת כי מי שהסיע אותה אל מכון הכושר (ע' 31 ש' 7-11) והביתה ממכון הכושר לאחר השיעור היה אביה של החברה (ע'12 ש' 18).

6. בנסיבות אלה, אין מקום לבסס ממצאים על עדותה היחידה של התובעת, בעלת הדין. מדובר בענייננו במקרה מובהק של נסיבות שבהן יש לזקוף לחובת בעל הדין הנושא בנטל ההוכחה את אי-הבאת עדי ראיה, וחזקה שאם היו מעידים, עדותם לא היתה תומכת בגרסת התובעת.

7. אוסיף, כי התובעת אף לא הוכיחה בדרך אחרת שהיתה בשיעור אצל הנתבע. התובעת העידה כי היא לא זוכרת אם היתה רשימה שמית או אם הייתה צריכה להירשם (ע' 11 ש' 16). עד ההגנה, שותפו של הנתבע ומי שהיה מדריך בשיעורים במכון, מרדכי אסולין (שהוא גם הצד השלישי), העיד כי משתתף חד פעמי היה חותם על אישור בכניסה "שכל מה שקורה ויכול לקרות זה על אחריותה" וכי יש קלסרים עם אישורים רפואיים (פרוטוקול 8.7.2015 ע' 67 ש' 27-30). התובעת ביקשה לזקוף את אי-הגשת הקלסרים של אישורים לחובת הנתבע, אולם אין בטענה זו ממש. הנטל להוכיח שהתובעת היתה במכון רובץ אצל התובעת. לו סברה כי יש ברישום במכון כדי להוכיח כי היתה בו, יכלה התובעת המיוצגת לדאוג לקבלת הרישום (או תצהיר הנתבע לפיו אין רישום) באמצעות גילוי מסמכים, לרבות פניה לבית המשפט לצו לשם כך במידת הצורך; אך היא נמנעה מלעשות כן. אדרבא: אף בפיה של התובעת עצמה אין טענה שהיא נרשמה בכניסה למכון.

הימנעות התובעת מלפעול לקבלת רישומים של הנתבע פועלת נגדה בדרך נוספת. התובעת העידה כי היא מעריכה שהיו "כ-10 בנות או 7 בנות" בשיעור הנטען (ע' 18 ש' 19-20). התובעת העידה בחקירה נגדית כי היא נפלה תוך כדי ירידה מהאופניים (ע' 21 ש' 4-5). גרסה זו שונה מגרסתה בכתב התביעה המתוקן לפיה היא נפלה לראשונה "לאחר שירדה מאופניים" (פס' 5) ואף מגרסתה בכתב התביעה הקטנה לפיה "כשיצאתי מהמכון נפלתי מס' פעמים...". לפי הגרסה בדיון ההוכחות, לכאורה עולה שהיו, לפחות בכוח, 7-10 עדות ראיה לנפילתה הראשונה הנטענת של התובעת. אף אם התובעת לא הכירה את המשתתפות האחרות, יכלה היא לפנות לנתבע על מנת לחייבו להעביר את הנתונים בדבר המשתתפות באותו שיעור וכך לגלות את זהותן של עדות ראייה נוספות. אולם גם זאת היא לא עשתה.

8. אין בידי לקבל את טענת ב"כ התובעת לפיה היא מסרה גרסה מפורטת עד כדי מוכמנת, לפיה הנתבע נהג לשבת בחלק הכניסה למכון ושותפו אסולין היה בחדר הפנימי. התובעת העידה כי מי שהיתה בכניסה היתה מזכירה (ע' 10 ש' 7-8), וכאשר בא כוח הנתבע שאל אותה מה תאמר אם יוגד לה שבשעות שהיא טענה שהיתה במכון אין מזכירה אלא רק הנתבע והשותף, נסוגה וטענה "מישהו היה בקבלה" (ש' 29).

9. ב"כ התובעת הפנה לכך, שהנתבע בחר להיוותר באולם בית המשפט עת העיד עד מטעמו, שותפו מרדכי אסולין, וזאת לאחר שבית המשפט הבהיר כי זכותו להיוותר באולם אולם בחירת סדר העדים נושאת משמעות בבחינת מהימנות. בחינת ההנמקה בפסק דין זה תעלה כי המסקנה שהתובעת לא הרימה את הנטל להוכיח שהיתה במכון של הנתבע ממילא אינה מבוססת על קביעה פוזיטיבית בענין מהימנות הנתבע ושותפו דווקא.

10. ב"כ התובעת טען כי נוכח הכחשתו הגורפת של הנתבע, אם ייקבע כי התובעת היתה במכון של הנתבע, יש בכך כדי להוביל לדחיית מלוא גרסתו כשקרית. אכן, כאשר צד בוחר לקבוע את יריעת המחלוקת כך שההכחשה היא מוחלטת, הוכחת חלק מטענות הצד שכנגד ביריעה הרחבה עלולה להביא לקבלת גרסתו של האחרון (ובמקרה של שינוי גרסה, מהכחשה גורפת ליריעת מחלוקת מצומצמת יותר, המכחיש עלול להיות מחויב לפי היריעה הרחבה יותר בענין הכחשה גורפת – ראו בהקשר הפלילי ע"פ 10477/09 מובארק נ' מדינת ישראל (19.4.2013) (פס' 26 לפסק דינה של כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור; דוגמה לתופעה זו היא שינוי גרסת נאשם בעבירות מין מהכחשה גורפת של מגע מיני לגרסה צרה יותר של מגע מיני בהסכמה). אלא שבעניננו, כאמור, לא עלה בידי התובעת לכרסם בהכחשתו הגורפת של הנתבע לפיה היא מעולם לא היתה אצלו במכון הכושר שלו.

11. עוד טען ב"כ התובעת כי גרסתו של הנתבע היתה גרסה כבושה וכי הוא לא העלה כל טענה מפורטת בענין סיכויי הגנתו בבקשתו מיום 30.10.2012 לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד. באותה בקשה טען הנתבע בתצהירו כי טענות התובעת בענין נזקים שנגרמו לה לאחר אימון במכון "מוכחשות על הסף" (פס' 5). אמנם אין באותו תצהיר פירוט גרסה; אולם, מקובלת עלי הטענה שבאותה בקשה, נטען כי לא היתה המצאה כדין. מדובר בעילה לביטול פסק דין לפי חובת הצדק, במסגרתו לא נשקלים סיכויי ההגנה (ולא נעלם מעיני כי בנוסף נטענה טענת חוסר יריבות).

12. ב"כ התובעת הפנה לדברים שמסר שותפו של הנתבע, מרדכי אסולין, לפיהם "יכול להיות שהיתה בשיעור". מקובלת עלי טענת ב"כ הנתבע, לפיה קריאת הדברים בהקשרם מעלה כי הוא לא זוכר את התובעת (ראו ע' 65 ש' 22-29), והוא העיד בבירור כי "לא היה מצב כזה" שמישהי נפלה אצלו בשיעור (שם ש' 30 – ע' 31 ש' 1).

13. התובעת טענה "הדבר מדבר בעדו" לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. מאחר והתובעת לא הרימה את הנטל להוכיח שהיתה במכון של הנתבע, ממילא לא נראה לבית המשפט שאירוע המקרה הנטען שגרם לנזק הנטען מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה.

14. המסקנה העולה מהאמור עד כה היא, כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח שקודם לאשפוזה השתתפה בשיעור אצל הנתבע, ודין התביעה להידחות.

14. אוסיף בשולי הפסק ובבחינת למעלה מן הצורך: אף אם הייתי קובע כי התובעת הוכיחה שהשתתפה בשיעור אצל הנתבע, וכי הנתבע התרשל ו/או הפר חובה חקוקה בכך שנמנע מלהחתים אותה על הצהרת בריאות, ספק רב אם היא היתה מוכיחה קשר סיבתי בין ההתרשלות או הפרת החובה החקוקה לבין נזקה הנטען. שכן, בחוות הדעת מטעם התובעת קבע ד"ר שאהין כי בעיות זיהומיות, מטבוליות או אנדוקריניות נשללו (פס' ד(1) לחוות הדעת); וכן נשללה גרימת המחלה על ידי חסר של אנזים CPTII (פס' ד(2)). נקבע כי "נזק שרירי כזה ידוע שקורה ללא כל מחלה בסיסית במידה ונעשה מאמץ כביר כמו שהיה במקרה זה" (פס' ד(3)), ועל בסיס זה קבע ד"ר שאהין קשר סיבתי בין השיעור לבין המחלה. אף אילו התובעת היתה מוכיחה שהיתה בשיעור אצל הנתבע, משמעות דברים אלה של ד"ר שאהין היא כי עד לשיעור הנטען לא היתה לתובעת כל מחלה בסיסית. מכאן שבדיקה רפואית על מנת לקבל תעודה רפואית לא היתה מגלה מחלה; אם התובעת היתה נדרשת למלא הצהרת בריאות לא היתה כל מחלה כזו שלגביה יכלה להצהיר; והיא היתה עושה שיעור ניסיון כמו כל משתתף חדש. ודוק: התובעת אמנם טענה כי היא לא קיבלה כל הדרכה; אך היא גם העידה בבירור כי במהלך השיעור כולו – במהלך כל השיעור – היא לא חשה ברע, ואף לא הרגישה קושי: "במהלך השיעור לא הרגשתי את הלא טוב. החולשה היתה כשהשיעור הסתיים ורציתי לרדת מהאופניים.... במהלך השיעור לא הרגשתי קושי בגוף הגוף שלי לא היה חלש" (ע' 21 ש' 4-5). התובעת גם לא הוכיחה כי קיימת סכנה בלתי סבירה בהשתתפות בשיעור שלם מסוג זה, בפעם הראשונה שמשתתפים בו. אדרבא: המומחה מטעמה, ד"ר שאהין, אף אישר בעדותו כי הגורם של רמת CPK יכול להיות באותה מידה גם "ספינינג" וגם ריצה של שלושה ק"מ (ע' 57 ש' 6-9).

15. התביעה נדחית. התובעת תשלם לנתבע שכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪.

ניתן היום, ז' אדר א' תשע"ו, 16 פברואר 2016, בהעדר הצדדים.

1. להצעות שהוצעו לאקדמיה ללשון העברית למלה עברית ל"ספינינג" ראו http://hebrew-academy.org.il/2012/07/13/%D7%A2%D7%95%D7%A9%D7%99%D7%9D-%D7%A1%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%98-%D7%91%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%AA/

   ; ההצעות כללו דוושֶׁת, דְּווישה, דיווּשון, דַוושנות, דוושוש והֶדווש, תסביב וסבסבת. ↑