ניתן ביום 07 יולי 2016
| המערערים | |
- | ||
ולנטינה פטרוב | המשיבה | |
1. עמותת המשפט בשירות הזקנה 2. מטה מאבק הנכים בישראל 3. קו לעובד | ידידי בית הדין | |
1. מדינת ישראל – היועץ המשפטי לממשלה 2. המוסד לביטוח לאומי | מתייצבים בהליך | |
לפני: הנשיא יגאל פליטמן, השופטת לאה גליקסמן, השופט אילן איטח נציג ציבור (עובדים) מר איתן כרמון, נציג ציבור (מעסיקים) מר משה אורן |
בשם המערערים -עו"ד יעקב אמסטר ועו"ד רחל בן רחמים סובול
בשם המשיבה - עו"ד ד"ר בני אטלס
בשם עמותת המשפט בשירות הזקנה - עו"ד כרמית שי טולדנו
בשם מטה מאבק הנכים בישראל - גב' נעמי מורביה
בשם קו לעובד - מיכל תגר ועו"ד חני בן ישראל
בשם מדינת ישראל - עו"ד אביגיל בורוביץ'
בשם המוסד לביטוח לאומי -עו"ד מיכל מזוז
פסק דין
הנשיא יגאל פליטמן
פתח דבר
שאלה זו הונחה לפתחנו במסגרת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (השופטת מיכל נעים דיבנר ונציגי הציבור מר משה גרבלר ומר בני זוסמן; ס"ע 21517-06-09), אשר דחה בחלקה הארי את תביעת המשיבה לתשלום זכויות שונות הנובעות מתקופת עבודתה כמטפלת סיעודית של המערער 1 (להלן – המנוח), אולם חייב את המערערת 2 (להלן – המערערת) לשלם למשיבה, בין היתר, גמול עבור עבודתה במנוחה השבועית.
מסכת העובדות
כמו כן שילמו המערערים למשיבה דמי כיס שבועיים בסך 100 ₪, וניתנה לה האפשרות להשתמש בטלפון הנייח בביתם עד לסך של 30 ש"ח לחודש, אף שלטענת המערערים למעשה השתמשה המשיבה בטלפון כאוות נפשה, ללא הגבלה.
שכרה של המשיבה, לרבות חלק מזכויותיה הסוציאליות, שולם לה בחלקו על ידי מטב, וההפרש הושלם על ידי המערערים.
כמו כן, נשאו המערערים בעלויות המדור וההוצאות הנלוות למחייתה של המשיבה.
תביעת המשיבה ופסק הדין האזורי
עוד טענה המשיבה, כי עבדה שעות נוספות רבות מעבר לשעות העבודה הרגילות, ועל כן, בהסתמך על הפסיקה באותה עת, עתרה לתשלום תוספת של 30% משכר המינימום. בתצהירה פירטה המשיבה את מתכונת עבודתה היומיומית, המלמדת לטענתה על עבודתה בשעות נוספות. המשיבה ביססה את תביעתה ברכיב זה הן על עמדת היועץ המשפטי לממשלה בבג"ץ 1678/07 יולנדה גלוטן נ' בית הדין הארצי לעבודה (ניתן ביום 29.11.2009; להלן – בג"ץ גלוטן), והן על אמנות העבודה הבינלאומיות שעליהן חתומה מדינת ישראל, המחייבות השוואת השכר המשולם לעובד הזר עם השכר המשולם לעובד הישראלי.
עוד עתרה המשיבה בתביעתה לתשלום הפרש דמי הבראה עבור שנת העסקתה האחרונה, וכן פדיון 12 ימי חופשה ו- 36 ימי חג. המשיבה העידה בתצהירה לעניין זה, כי לא קיבלה כלל חופשה בשנת עבודתה האחרונה, וכי לאורך כל תקופת העסקתה לא קיבלה חופשות בימי החג.
אשר לשעות הנוספות טענו, כי המשיבה לא הוכיחה מתכונת עבודה סדירה בשעות נוספות, וכי עדותה בעניין זה הייתה מופרזת. לטענתם, המשיבה קבעה את סדרי הטיפול במנוח כראות עיניה, כך שנותר לה זמן חופשי למכביר מדי יום, שבו אמנם שהתה בביתם, שהיה גם ביתה, אולם הייתה חופשית לענייניה. עוד טענו, כי המערערת ובני המשפחה נהגו לטפל בעצמם במנוח מדי יום למשך כשעתיים, וכי המערערת היא זו שבישלה את כל הארוחות בבית וטיפלה בכביסה, והקניות היו באחריות הבן. מכל מקום, טענו המערערים, בהתאם לנפסק בבג"ץ גלוטן, חוק שעות עבודה ומנוחה אינו חל על עבודת המשיבה.
אשר לעבודה במנוחה השבועית טענו המשיבים, כי עילה זו לא נטענה בכתב התביעה, אלא בסיכומי המשיבה בלבד, ומשכך מדובר בהרחבת חזית אסורה.
אשר לתביעה לפדיון חופשה וחגים טענו המערערים, כי המשיבה עצמה הודתה בחקירתה הנגדית, כי לאורך תקופת עבודתה שהתה פעמיים בחופשת מולדת, בפעם הראשונה למשך 5 שבועות ובפעם השנייה למשך חודש ימים, וכי קיבלה בתקופות אלו שכר כולל בסך 1,500$.
עוד טענו המשיבים, כי שילמו למשיבה את מלוא דמי ההבראה, אולם אם ייקבע כי עליהם לשלם למשיבה את הסכומים הנטענים על ידה, יש לקזז מסכומים אלו סך 2,300 ₪ ששולם לה עם סיום העסקתה.
אשר להפרשי שכר המינימום העדיף בית הדין האזורי את חישובי המערערים, תוך תיקון הסכומים בהתאם לקביעתו בדבר גובה שכרה החודשי של המשיבה כאמור, וכן קיבל את עמדת המערערים ביחס לניכויים המותרים משכרה של המשיבה, הכוללים מעבר להחזר הוצאות המגורים בביתם והחזר ההוצאות הנלוות, גם את כלכלת המשיבה והביטוח הרפואי שנרכש עבורה. נוכח האמור, מצא בית הדין האזורי כי בתקופת העסקתה של המשיבה מתחילת עבודתה ועד לחודש אפריל 2007, שולמו לה סכומים עודפים על שכר המינימום לאותה תקופה, ובתקופה האחרונה להעסקתה של המשיבה, מחודש מאי 2007 ועד לסיום עבודתה, השתכרה פחות משכר המינימום, ומשכך חייב את המערערים לשלם למשיבה הפרשי שכר מינימום בסך 4,615 ₪. זאת, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק בלבד, וללא פיצויי הלנת שכר, נוכח העובדה שהמשיבה השתכרה כאמור בחלק ניכר של עבודתה למעלה משכר המינימום, ומכאן שהתשלום בחסר בתקופה האחרונה נבע מטעות כנה.
אשר לתביעה לגמול עבור עבודה בשעות נוספות הזכיר בית הדין את פסיקת בג"ץ גלוטן, שבה הוחלט שלא להתערב בפסק הדין הארצי מושא העתירה (ע"ע 157/03 יולנדה גלוטן – לאה יעקב, ניתן ביום 1.1.2007; להלן – הלכת גלוטן), אלא כי הפתרון יונח לפתחו של המחוקק, וכן ציין כי בתקופת מתן פסק דינו הוחלט על קיומו של דיון נוסף בבג"ץ גלוטן, הממתין להבשלת ניסיונות המחוקק להסדיר סוגיה סבוכה זו בחקיקה. לפיכך, קבע בית הדין, ההלכה המנחה לאותה עת היא הלכת גלוטן של בית הדין הארצי, שבה נקבע כי בנסיבות המקרה לא חלות הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה. בית הדין קבע, כי נסיבות המקרה דנן שונות במעט מנסיבות המקרה שנדון בהלכת גלוטן, שכן במקרה זה הייתה למערערת יכולת פיקוח על עבודתה של המשיבה, אך מנגד קיימות נסיבות דומות של סוג העבודה המצריך יחסי אמון מיוחדים, וכן הקושי להפריד בין שעות העבודה והמנוחה. ממילא, קבע בית הדין, המשיבה לא הוכיחה מתכונת העסקה בשעות נוספות. בית הדין התרשם, כי המשיבה הפריזה בתיאוריה את עבודתה היומיומית, וכי נראה שהיה לה זמן פנוי במהלך היום, נוכח העובדה שהטיפול במנוח ובמשק ביתו לא עלה על 8 שעות עבודה ביום, ובשאר הזמן טיפלו המערערת ובנה במנוח ובמשק הבית. בית הדין דחה את טענת ההפליה בהתאם לאמנות הבינלאומיות שמדינת ישראל אשררה, שכן גם עובד ישראלי אשר מועסק כמטפל סיעודי בבית המטופל יהיה לגביו אותו קושי להפריד בין שעות העבודה והמנוחה. נוכח האמור, דחה בית הדין האזורי את תביעת המשיבה לגמול עבור עבודה בשעות נוספות.
אשר לתביעת המשיבה לגמול עבור עבודה בשעות המנוחה השבועית קבע בית הדין, כי רכיב זה נכלל במסגרת תביעתה לגמול עבור עבודה בשעות נוספות, וכבר שם טענה המשיבה כי קיבלה 12 שעות מנוחה שבועית בלבד, וזאת אף שלא פירטה תחשיב נפרד לרכיב זה. משכך דחה בית הדין את טענת הרחבת החזית שהעלו המערערים. בית הדין קבע, כי משהמשיבה נמנית עם בני העדה הנוצרית, יום מנוחתה השבועי הוא יום ראשון בשבוע, והפנה לפסיקה קודמת שלו שבה קבע כי למרות הקביעה שחוק שעות עבודה ומנוחה איננו חל על סוג העסקה זה, אין להסיק מכך כי המטפלת הסיעודית אינה זכאית למנוחה השבועית הקבועה בו. בית הדין קבע, כי המערערים אישרו כי המשיבה שהתה במנוחה שבועית לכל היותר 26 שעות, החל מיום שבת בצהריים ועד ליום ראשון בשעה 18:00 בערב. בשעות אלו טענו כי בני המשפחה נהגו להגיע לבית המנוח ולסעוד אותו, וכי המשיבה בחרה לעיתים להישאר בבית המערערים מרצונה, כיוון שהיה זה גם ביתה. בית הדין קבע, כי התמונה שעלתה לפניו היא כי המשיבה נהגה לצאת מבית המערערים ביום ראשון בשעה 8:00 בבוקר, ולשוב לביתם באותו היום בשעה 19:00 בערב, וכל שעשתה בשעה זו היה להחליף למנוח חיתול. בית הדין קבע, כי בחיבור שעות אלו עם שעות הלילות הסמוכים לפני ולאחר יום המנוחה, יש לקבל את טענת המערערים לפיה שהתה המשיבה במנוחה שבועית 26 שעות בלבד.
נוכח האמור קבע בית הדין כי המשיבה זכאית לגמול עבודה בשעות המנוחה השבועית. כיוון שהמשיבה לא הגישה תחשיב ברכיב זה, העריך בית הדין את תביעתה ברכיב זה בכ-25% מסך תביעתה ברכיב הגמול עבור שעות נוספות, וקבע כי המשיבה זכאית לגמול עבור עבודה במנוחה שבועית בסך 10,575 ₪. נוכח המחלוקת הכנה בעניין זה, קבע בית הדין כי יש לשלם סכום זה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית בלבד, ללא פיצויי הלנת שכר.
אשר לתביעת המשיבה לפדיון חופשה קבע בית הדין, כי נוכח אישורה של המשיבה כי נסעה במהלך תקופת עבודתה לרומניה פעמיים, בפעם הראשונה ל- 5 שבועות ובפעם השנייה למשך חודש ימים, ובתקופות אלה השתכרה המשיבה לדבריה כ- 1,500 $, ומשנסתרה טענת המשיבה בתצהירה כי לא יצאה לחופשה בשנת עבודתה האחרונה בעדותה שלה עצמה – דין תביעתה לתשלום פדיון חופשה שנתית להידחות.
אשר לפדיון ימי חג קבע בית הדין, כי התביעה ברכיב זה נכרכה ברכיב פדיון החופשה השנתית ונוסחה באופן מעורפל ולא מפורט, וכי מחומר הראיות עלה כי המשיבה נהגה לשהות אצל המערערים בחגים, אשר נהגו להגיש לה אוכל לשולחן, ונראה כי לא נדרשה לבצע כל עבודה באותם ימים. בנסיבות אלו דחה בית הדין את תביעתה ברכיב זה.
אשר לתביעת המשיבה לתשלום דמי הבראה בגין שנת עבודתה האחרונה קבע בית הדין, כי המערערים לא הרימו את הנטל להוכיח כי שילמו למשיבה רכיב זה, ומשכך חייבם לשלם לה דמי הבראה בסך 1,094 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד סיום העסקתה.
אשר לטענת הקיזוז שהעלו המערערים, הן לגבי הסכום ששולם למשיבה עם סיום העסקתה והן לגבי סכומים אחרים ששולמו לה לטענתם ביתר, קבע בית הדין, כי מדובר בסכומים ששילמו המערערים למשיבה מרצונם הטוב ומתוך רצון להיטיב עמה, וכי הסך ששולם לה עם סיום העסקתה שולם לה כפיצויי פיטורים, וכן קבע כי כתב הוויתור אינו מתנה את קבלת הסכום בוויתור על זכויות אחרות. משכך דחה בית הדין האזורי את טענת הקיזוז.
נוכח תוצאת פסק הדין, קבע בית הדין האזורי כי כל צד יישא בהוצאותיו.
הערעור
עוד טענו המערערים, כי עדותם בכל הנוגע לשכרה של המשיבה בשנת העסקתה האחרונה לא נסתרה, וכי היה על בית הדין לקזז את הסכומים שקבע שקיבלה בתקופת עבודתה הראשונה ביתר על שכר המינימום, לעומת החודשים שבהם מצא בית הדין כי קיבלה שכר פחות משכר המינימום.
כמו כן טענו המערערים כי היה על בית הדין לקזז מהסכומים שנפסקו לטובת המשיבה את הסכום של 2,300 ₪ שקיבלה מהם עם סיום העסקתה, וציינו כי המשיבה אף הסכימה לביצוע קיזוז זה, והפחיתה אותו מהסכומים שנתבעו על ידה.
אשר לשאלת אורכה של אותה מנוחה שבועית לגבי מטפלים סיעודיים המתגוררים בבית המטופל, סבר היועץ המשפטי כי אין מקום למנוחה שבועית בת 36 שעות כקבוע בחוק שעות עבודה ומנוחה, שאינו חל כאמור בעניינם. היועץ המשפטי הסביר, כי אמנם בהתאם לסעיף 3 לחוק הפרשנות, "יום" מוגדר כיממה בת 24 שעות. אולם, בהתאם לסעיף 8 לחוק שעות עבודה ומנוחה, רשאי שר העבודה לקבוע בתקנות, לעבודות מסוימות, מנוחה שבועית שתחומה פחות מ-36 שעות אך לא פחות מ-25 שעות רצופות. בהתאם, הותקנו תקנות הקובעות מנוחה שבועית בת 25 שעות רצופות לפחות לגבי עובדי בתי חולים, בתי קולנוע, תחבורה ציבורית ועוד. כמו כן ניתן היתר כללי להעסקה במנוחה השבועית ובשעות נוספות, בהתאם לסעיף 12 לחוק שעות עבודה ומנוחה, במפעלים רפואיים ובמוסדות לטיפול בזקנים ובילדים, הקובע מנוחת פיצוי רצופה במקרה של העסקה במנוחה השבועית, והקובע כי במקרה שמגיעה לעובד מנוחת פיצוי בת יותר מ-25 שעות, אפשר לחלקה לפרקים ובלבד שכל פרק ממנה לא יפחת מ-25 שעות או מיתרת מנוחת הפיצוי המגיעה. כלומר, גם לגבי אותם עובדים שהוחרגו מכוח החוק והתקנות בעניין המנוחה השבועית, מנוחת הפיצוי המגיעה להם נקבעה ל-25 שעות לכל הפחות. לפיכך, סבר היועץ המשפטי, ניתן לגזור גזירה שווה בין עניינם של המטפלים הסיעודיים ובין עובדי בתי החולים והמועסקים במוסדות לטיפול בזקנים או בילדים, כך שיהיו זכאים למנוחה שבועית בת 25 שעות רצופות לפחות.
היועץ המשפטי פירט בעמדתו את הליכי החקיקה שנעשו מאז מתן בג"ץ גלוטן, אשר הפנה כזכור את הסוגיה לטיפול המחוקק. לדבריו, נעשתה עבודת מטה בצוות משותף של משרד הכלכלה ומשרד האוצר, וכן השתתפו בדיונים נציגים של משרד הפנים ונציגים מטעם היועץ המשפטי. הצוות הגיש המלצות לשר הכלכלה, שלפיהן יש להחיל את חוק שעות עבודה ומנוחה על מטפלים סיעודיים המתגוררים בבית המטופל, תוך קביעת הסדרים מיוחדים בהתחשב בדפוס העסקתם. אשר לסוגית המנוחה השבועית המליץ הצוות כי השר יתקין תקנה מכוח סעיף 8 לחוק שעות עבודה ומנוחה, שבה ייקבע כי משך המנוחה השבועית למטפלים הסיעודיים לא יפחת מ-25 שעות רצופות. יוזמה זו טרם נשאה פרי.
עוד העיר היועץ המשפטי, כי כיום טרם ניתן היתר להעסקת מטפלים סיעודיים במנוחה השבועית, ולכן לכאורה לא ניתן לעשות כן. אולם, כאשר מתברר בדיעבד כי מטפל סיעודי הועסק במנוחה השבועית, לא ניתן להותירו לפני שוקת שבורה, ולפיכך המליץ, כי בדומה לאוכלוסיות אחרות, יהיו המטפלים הסיעודיים זכאים לתשלום בסך 150% משכרם השעתי הרגיל עבור העסקתם במנוחה השבועית.
בעניינה של המשיבה דנן סבר היועץ המשפטי, כי משעה שנקבע בפסק הדין האזורי כי קיבלה מנוחה שבועית בת 26 שעות, מוצתה זכאותה למנוחה שבועית.
עוד ביקשה קו לעובד להצביע על כך, שלהסדרה המשפטית של תחום הסיעוד הביתי קיים ממד מגדרי בולט, שלא ניתן להתעלם ממנו, שכן מרבית ענף הסיעוד מאויש בידי נשים, שמרביתן מהגרות עבודה. משכך, במבחן התוצאה, קביעה שלפיה מטפלים סיעודיים אינם זכאים למנוחה שבועית, לא תהיה קביעה משפטית ניטרלית, אלא תוצאתה תהיה פגיעה בנשים, ובעיקר בנשים מהגרות.
קו לעובד ביקשה להדגיש את חשיבותו של ההליך דנן לגביה. לעמדתה, מדובר בהזדמנות לבית הדין לומר את דברו במצב המשפטי השורר בעידן שלאחר מתן דנג"ץ גלוטן, כאשר ברור, לאחר שחלף קרוב לעשור וטרם התקבל כל דבר חקיקה בעניין, כי אין יסוד סביר להניח שחקיקה כזו אכן תתקבל. משכך, בית הדין הוא הזירה היחידה שבה תתעצב המדיניות המשפטית הנוגעת לזכויותיהם של המטפלים הסיעודיים בעתיד. קו לעובד הדגישה, כי לטעמה אפיה החריג של הלכת גלוטן מחייב פרשנות מצמצמת, שלפיה למעשה נדונה והוכרעה רק הזכות לגמול עבור עבודה בשעות נוספות, כאשר ההלכה שנקבעה בה נועדה להיות רק לתקופת הביניים שעד להסדרת העניין בחקיקה. קו לעובד פרשה בעמדתה את המצב התעסוקתי של המטפלים הסיעודיים בישראל, בהתאם למחקרים ולסקרים שנערכו לאחרונה בתחום, המראים כי המטפלים הסיעודיים נדרשים לעמוד לרשות מטופליהם בכל שעות היממה, נוכח התלות הגבוהה של המטופל בהם והאחריות הכרוכה בעבודתם, אם בטיפול ממש ואם בכוננות לאפשרות של היזקקות לטיפול כזה. מצב זה של היעדר זמן חופשי וחוסר שליטה מוחלט בזמנם, גורמים לתשישות ולשחיקה גבוהה בענף זה, עד למצבים פיזיים ונפשיים קשים.
העמותה הציגה בעמדתה מחד את תוחלת החיים העולה, ובמסגרתה גם תוחלת החיים העולה אצל קשישים הנזקקים לשירותי סיעוד בישראל, ומאידך את שיעור העוני העולה בקרב אוכלוסיית הקשישים, כאשר אצל כרבע מאוכלוסייה זו, מקור ההכנסה היחיד הוא קצבאות הביטוח הלאומי – קצבאות הזקנה וקצבאות הסיעוד. אשר לקצבאות הסיעוד הסבירה העמותה, כי גמלת הסיעוד בשיעור המרבי עומדת על סך 2,942 ₪ לחודש, סכום שאינו מכסה אלא חלק קטן בלבד מעלות הטיפול היומיומי שלו נזקק הקשיש הסיעודי, וכי הקשיש הסיעודי יכול לבחור להמיר סכום זה ב-18 שעות טיפול שבועיות מטעם הביטוח הלאומי באמצעות חברות הסיעוד. כמו כן ציינה העמותה, כי משרד הבריאות משלם באמצעות "קוד" מימון של כ-10,000 ₪ בחודש עבור אשפוז סיעודי לזכאים לכך, בכפוף להשתתפות של המאושפז ובני משפחתו, מימון שלא ניתן עבור טיפול ביתי. עוד ציינה, כי בשנת 2011 גיבש משרד האוצר מתווה לרפורמה בביטוח הציבורי בתחום הסיעוד במשרד הבריאות, שבמסגרתו הוצע להעלות את מספר השעות שלהן זכאי מבוטח סיעודי ל-40 שעות שבועיות. העמותה הדגישה, כי שכרו של העובד הזר הוכפל ב-10 השנים האחרונות, בעוד שקצבת הסיעוד לא שונתה בהתאם.
נוכח האמור סברה העמותה, כי ככל שהמדינה מציעה להחיל את חוק שעות עבודה ומנוחה על המטפלים הסיעודיים, אל לה לשכוח את נושא קידום הקצאת המשאבים ותכנון המדיניות הקיימת בהתאם.
עוד עמדה העמותה על הזכות להזדקן בבית, ועל חובת המדינה לקדם זכות זו באמצעות מתן עדיפות לטיפול בקשישים בביתם.
אשר לשינוי הלכת גלוטן טענה העמותה, כי אין להתעלם מהשלכותיו הכלכליות הקשות על ציבור הנזקקים לשירותי הסיעוד, שעלולות לגרום למצב שבו רק בעלי ממון יוכלו ליהנות משירותי סיעוד, וכי תיתכן בכך פגיעה אף באוכלוסיית המטפלים הסיעודיים עצמם, בצמצום מקומות העבודה שיוכלו להרשות לעצמם להעסיקם.
אשר לעמדת המדינה טענה העמותה, כי הן פקודת סדרי שלטון ומשפט והן חוק שעות עבודה ומנוחה נחקקו בתחילת ימיה של המדינה, בתקופה שבה האוכלוסייה הייתה צעירה, והטיפול הסיעודי נעשה במוסדות בלבד. מדובר בחוקים ארכאיים שאינם מתאימים לסיטואציה הייחודית של ענף הסיעוד, ועל כן נדרש לתחום זה פתרון ספציפי מצד המחוקק, שבמסגרתו יילקחו בחשבון כלל השיקולים ותיעשה הקצאת משאבים מתאימה. מטבע הדברים, הליכי חקיקה הם הליכים ממושכים, אולם יש להמתין לפתרון חקיקתי שייתן פתרון הולם לשתי הקבוצות ללא קיפוח של אחת מהן, ועד שפתרון חקיקתי זה יתקבל, יש להחיל את הלכת גלוטן.
נציגת מטה מאבק הנכים ביקשה להדגיש, כי לאחרונה אושרה העלאת שכר המינימום בשלוש פעימות, אולם קצבת השר"מ לא עודכנה כלל, וכי הקצבאות נגזרות מאי יכולת להשתכר, כך שאין לנכים הכנסה נוספת. חרף האמור, נדרשים הנכים לשלם למטפלים הסיעודיים שכר מינימום, פנסיה, פיצויים וביטוח רפואי, וכל זאת נוסף על הוצאות הכלכלה והמחייה למטפל ודמי כיס. ביום המנוחה השבועית, נאלצים הנכים לשכור מטפל אחר, שיעבוד בתעריף של שעות שבת העומד על 175% מהשכר הרגיל, או לשלם שכר נוסף זה למטפל הקבוע שלהם.
ב"כ עמותת המשפט בשירות הזקנה ביקשה להוסיף, כי גמלת הסיעוד מממנת 18 שעות טיפול בשבוע בלבד, כאשר שאר שעות הטיפול ממומנות על ידי המשפחה. עבור עבודה במנוחה השבועית מקובל לשלם בין 250-300 ₪, שזה יותר מ-150% מהשכר הרגיל, וכן רוב הקשישים אינם מנכים את כל הניכויים המותרים משכר המטפלים, בשל מידת התלות הגבוהה שלהם במטפלים.
ב"כ קו לעובד טענה, כי יש לפרש בצמצום את הלכת בג"ץ גלוטן, שלא ניתנה בהתייחס למנוחה השבועית או לחגים, שכן המטפלות הסיעודיות חיות למעשה בכוננות 24 שעות ביממה. עוד טענה, כי תיתכן החלה סלקטיבית של החוק, שכן הרציונל של בג"ץ גלוטן נשען בעיקר על חוסר היכולת להבחין בין שעות עבודה ומנוחה, בעוד שלגבי המנוחה השבועית הדברים שונים. עוד הדגישה כי התופעה של עובדים זרים שמבקשים לעבוד במנוחה השבועית היא זניחה.
ב"כ המוסד לביטוח לאומי פירטה, כי המוסד משתתף בהוצאות שירותי הסיעוד באמצעות גמלאות הסיעוד והשר"מ, שהן גמלאות ביטוחיות, שהזכאות להן נקבעת על פי החוק בלבד. עוד הבהירה, כי מבוטח שאין לו בן זוג, ומשתכר מעל 13,890 ₪ בחודש, לא יהיה זכאי לגמלת סיעוד, וכן תישלל מחצית הגמלה ממבוטח המשתכר בין 9,261 ₪ בחודש ל- 13,890 ₪. אשר להעלאת שכר המינימום טענה, כי במקביל נקבע כי שיעור קצבת השר"מ יעודכן בהתאם, אולם עניין זה צריך להיות מוסדר בתקנות, אשר כבר תוקנו וממתינות לשר החדש. ברגע שהתקנות ייכנסו לתוקף יינתן התשלום רטרואקטיבית. עם זאת, לא ניתן פתרון דומה לגבי גמלת סיעוד, והמוסד בוחן כעת איך ניתן לפתור בעיה זו. ב"כ המוסד פירטה, כי ישנם 160,000 מקבלי גמלת סיעוד, ומתוכם בערך 35,000 מעסיקים עובדים זרים המתגוררים עמם.
ב"כ המדינה הבהירה, כי בהתאם לבג"ץ גלוטן לא ניתן להחיל את החוק לשיעורין, וכי צפוי דיון בנושא המלצות הוועדה שדנה בעניין עם השר החדש.
אשר לטענות ב"כ המערערים ביחס למקום הימצאה של המשיבה, השיב ב"כ המשיבה כי היא נמצאת בחו"ל, אולם בעלה נמצא בארץ, ויש לו את כתובתו.
לשאלת בית הדין מדוע למעשה נתבעה המערערת כאשר לכאורה המעסיק הוא המטופל עצמו השיב ב"כ המשיבה, כי הוא חושב שהמשיבה טיפלה למעשה בשניהם, וכי מי שניהל את כל העניינים היא המערערת. לשאלת בית הדין מדוע למרות שנטען בכתב התביעה כי יש לקזז את הסך של 2,300 ₪ ששולמו למשיבה עם סיום העסקתה לא צריך להפחית סכום זה מהסך המגיע על פי פסיקת בית הדין קמא, השיב ב"כ המשיבה כי אין לו תשובה לשאלה זו.
דיון והכרעה
התפתחות הפסיקה, בעיקר בעניין גלוטן
הנשיא אדלר באותו פסק דין סבר בדעת מיעוט, כי חוק שעות עבודה ומנוחה חל על עובדי סיעוד המתגוררים בבית המטופל, למרות הקשיים הקיימים בהוכחת היקף שעות העבודה. השופט צור הצטרף לדעתו של הנשיא אדלר וסבר כי ניתן להתגבר על הקושי שבהוכחת שעות העבודה של מטפל סיעודי, באמצעות הבאת ראיות לגבי מתכונת העבודה בכללותה.
"30. (א) חוק זה אינו חל על העבדתם של:
(5) עובדים בתפקידי הנהלה או בתפקידים הדורשים מידה מיוחדת של אמון אישי;
(6) עובדים שתנאי עבודתם ונסיבותיה אינם מאפשרים למעביד כל פיקוח על שעות העבודה והמנוחה שלהם."
בנסיבות אותו מקרה נפסק, כי המטופלת, קשישה סיעודית, נעדרה יכולת לפקח על שעות עבודתה של גב' גלוטן, וכי ביחסי עבודה מסוג זה נדרשת מידה גבוהה של אמון, נוכח מידת התלות הגבוהה המאפיינת את מערכת היחסים שבין המטופל הסיעודי למטפלו. כמו כן נפסק, כי מדובר במתכונת עבודה מיוחדת, שבה מקום עבודתו של המטפל הסיעודי הוא גם ביתו, ולפיכך קיים קושי בהבחנה בין שעות העבודה לשעות הפנאי של העובד, וכדלקמן:
"על פי המסכת העובדתית שתוארה, דירת המשיבה לא היתה רק מקום עבודתה של המערערת אלא גם מעונה. לכן, עת עשתה המערערת לעצמה בלבד בדירה, קשה לומר, כי היו אלה שעות עבודתה הרגילות על פי חוק, להבדיל משעות עשייתה למען המשיבה. אלא שחלוקה פונקציונלית זו, של פעילות המערערת במהלך היממה, עבורה ועבור המשיבה, אינה ברת הפרדה; והלא יתכנו מקרים של כפל פעילות בנוסף למקרה שלפנינו, כמו למשל מטפלת סיעודית המכינה ארוחה לעצמה ולמטופלת או יוצאת לקניות עבור שתיהן.
משכך הם הדברים, יותר נכון לומר במקרה שלפנינו, כי בעת ששהתה המערערת בחדרה, צפתה בטלוויזיה, נחה, בילתה עם חברותיה או עשתה דבר אחר לעצמה - היא היתה למעשה בכוננות בביתה נכונה להיקרא אל המשיבה שהיתה "במקום העבודה" בחדר הסמוך."
משכך נקבע באותו עניין, כי גב' גלוטן אינה זכאית לתשלום עבור שעות נוספות.
עם זאת הובהר בהלכת גלוטן, כי שאלת תחולת חוק שעות עבודה ומנוחה תלויה במצבו הסיעודי של המטופל, ועל כן אין לקבוע מראש לגביה הלכה כללית גורפת.
בבג"צ גלוטן עמד בית המשפט העליון אף הוא על מתכונת העבודה המיוחדת של העובדים הזרים בתחום הסיעוד, על רקע הנסיבות המיוחדות של שהותם בארץ, תוך שהשאירו את משפחותיהם בארצות מוצאם ועברו להתגורר בבית המטופל. בית המשפט העליון הבהיר שם, כי מדובר בהעסקה לתקופה מוגבלת, שבה העובד איננו נדרש לקיים את עצמו ואת משפחתו בהתאם לעלות המחייה בארץ, וכדלקמן:
"אשר לעובדים הסיעודיים, מדובר, כאמור, ברוב המוחלט של המקרים, בעובדים זרים. עובדים אלה עוצרים את מהלך חייהם הרגיל לפרק זמן קצוב שבו הם מבקשים להשתכר סכום גדול יחסית ככל האפשר על מנת לשפר את מצבם הכלכלי, לחסוך כסף ולאחר מכן לשוב, בדרך כלל, לארצות המוצא. מתכונת עבודה המשלבת בין מגורים, פנאי ועבודה עשויה להיות במקרים רבים מתכונת רצויה, שכן היא חוסכת עבורם חלק משמעותי מעלויות הדיור והמזון (ראו בהקשר זה בתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים), תש"ס-2000 ...). בכך מאפשרת העבודה בתחום הסיעוד לעובדים הזרים לממש את המטרה המרכזית של שהותם בארץ – שיפור גדול ככל האפשר של מצבם הכלכלי לעתיד."
בית המשפט העליון קרא למחוקק להסדיר בחקיקה את מתכונת עבודתם של העובדים הזרים בתחום הסיעוד, בשים לב לצורך לאזן בין האינטרסים הלגיטימיים של המטופלים ושל המטפלים הסיעודיים, כפי שהם מפורטים בהרחבה בפסק הדין. בהקשר זה הבהיר בית המשפט העליון, כי הכרה בכל השעות כשעות עבודה, תוביל לכך שמרבית המעסיקים לא יוכלו לעמוד בתשלום, וכתוצאה מכך ייגדע מטה לחמם של העובדים הזרים.
השלכות הלכת גלוטן לענייננו
בין היתר בשל מצב דברים מורכב זה השמיע בית המשפט העליון דעתו בבירור, הן בבג"ץ גלוטן והן בדנג"ץ עליו, כי את שאלת התגמול בגין שעות נוספות לאותם מטפלים סיעודיים המתגוררים בבית מטופליהם, יש להותיר לפתחו של המחוקק.
הזכות למנוחה שבועית
"זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לה' אֱ‑לֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ."
ובספר דברים, פרק ה' פסוקים י"א – י"ג, נקבע כך:
"שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱ‑ לֹהֶיךָ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱ‑לֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ."
"שבת ומועדי ישראל – שני ימי ראש השנה, יום הכיפורים, ראשון ושמיני עצרת של סוכות, ראשון ושביעי של פסח וחג השבועות – הם ימי המנוחה הקבועים במדינת ישראל.
לשאינם יהודים הזכות לקיים ימי מנוחה בשבתם וחגיהם. חגים אלה ייקבעו לגבי כל עדה על פי החלטת הממשלה שתפורסם ברשומות."
"א) לפחות שלושים ושש שעות רצופות לשבוע הן המנוחה השבועית של העובד.
ב) המנוחה השבועית תכלול -
(1) לגבי יהודי - את יום השבת;
(2) לגבי מי שאינו יהודי - את יום השבת או את יום הראשון או את היום הששי בשבוע, הכל לפי המקובל עליו כיום המנוחה השבועית שלו."
לגבי חריגה ממשכה של המנוחה השבועית, הקבועה בסעיף 7 לחוק, נקבע בסעיף 8 לחוק כך:
"שר העבודה רשאי לקבוע, בתקנות, לעבודות מסוימות, מנוחה שבועית שתחומה פחות משלושים ושש שעות, אך לא פחות מעשרים וחמש שעות רצופות. דין המנוחה השבועית שתיקבע בתקנות לפי סעיף זה כדין המנוחה השבועית לפי סעיף 7".
ולגבי הגמול עבור עבודה במנוחה השבועית נקבע בסעיף 17 לחוק כך:
"17.(א) הועסק עובד בשעות המנוחה השבועית או בחלק מהן:
(1) ישלם לו המעסיק בעד שעות אלה שכר עבודה לא פחות מ-½1 משכרו הרגיל. היה שכרו של העובד, כולו או חלקו, לפי כמות התוצרת, ישלם לו המעסיק בעד כל יחידה שנעשתה בשעות המנוחה השבועית שכר עבודה לא פחות מ-½1 מהשכר המשתלם בעד כל יחידה שנעשתה בשעות העבודה הרגילות;
(2) יתן לו המעסיק, במקום שעות המנוחה השבועית שבהן עבד, שעות מנוחה במספר ובזמן שנקבעו בהיתר שלפיו הועסק.
(ב) היה שכרו של העובד על בסיס של חודש או של תקופה ארוכה יותר, יהא המעסיק זכאי ליתן לעובד, במקום הגמול לפי פסקה (1) של סעיף קטן (א) מנוחה של שעה וחצי לפחות תמורת כל שעה משעות המנוחה השבועית שבה עבד."
בסעיפים 9 ו-12 לחוק נקבע העיקרון של הגבלת ההעסקה ביום המנוחה, אפילו הסכימו לכך המעסיק והעובד, ואפילו יש בכך משום פגיעה בחופש עיסוקו של העובד, ואין ספק שהוראות חוק אלה עומדות בתנאיה של פסקת ההגבלה, אפילו אם היינו מניחים שהוראת שמירת הדינים לא הייתה חלה עליהם.
בסעיף 9 לחוק נקבע כך:
"העסקת עובד במנוחה השבועית אסורה, אם לא הותרה לפי סעיף 12."
ובסעיף 12(א) לחוק, נקבע כך:
"שר העבודה רשאי להתיר העסקת עובד בשעות המנוחה השבועית, או בחלק מהן, אם הוא משוכנע שהפסקת העבודה למנוחה השבועית לכולה או לחלק ממנה, עלולה לפגוע בהגנת המדינה או בביטחון הגוף או הרכוש, או לפגוע פגיעה רבה בכלכלה, בתהליך עבודה או בסיפוק צרכים שהם, לדעת שר העבודה, חיוניים לציבור או לחלק ממנו."
בהקשר זה כדאי לציין גם את הוראת סעיף 225א'1(א)(2) בפרק הסיעוד בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, שלפיה גמלת סיעוד תשולם בכסף לידי זכאי, שבין היתר מתקיים בו התנאי כי "ניתנים לו או לבן משפחתו המתגורר עמו שירותי סיעוד בידי מטפל, ברוב שעות היממה, שישה ימים בשבוע לפחות".
הזכות למנוחה שבועית למטפלים סיעודיים
בסעיף 20 לדעתו בבג"ץ גלוטן קבע השופט ריבלין, כי "הקושי העיקרי, ביחס לעובדים הסיעודיים, טמון, כאמור, בתבנית ההעסקה עצמה, שבמסגרתה מצויים העובדים הסיעודיים במקום עבודתם במשך שישה ימים ולילות בשבוע."
השופט רובינשטיין, שהצטרף לדעת הנשיא גרוניס בדנג"ץ גלוטן, עמד על ההבדלים שבין עבודתם של מטפלים סיעודיים שונים, אולם קבע כי "אלה ואלה יידרשו ככלל לעבודה כזאת או אחרת גם בשעות ערב ולילה, ובסופי שבוע למעט יום המנוחה השבועי."
חוק שעות עבודה ומנוחה, שנחקק בשנת 1951, לא נותן מענה למצב שבו מקום עבודתו של העובד אצל מעסיקו הוא גם ביתו, כפי הדברים אצל המטפל הסיעודי המתגורר בבית המטופל. אשר על כן אין מנוס בלתי אם לקבוע כי חוק שעות עבודה ומנוחה, במתכונתו הנוכחית וכל עוד לא תוקן, אינו מתאים להחלה על נסיבות עבודתם הייחודיות של המטפלים הסיעודיים המתגוררים בבית מטופליהם.
ההסדר הראוי ביחס למימוש הזכות למנוחה השבועית – אורכה וגמולה
הצוות שהוקם בהשתתפות נציגי משרד הכלכלה ומשרד האוצר להסדרת הנושא, המליץ לשר הכלכלה להתקין תקנות דומות לגבי אורך המנוחה השבועית למטפלים הסיעודיים המתגוררים בבית מטופליהם.
כמו כן, לפי סעיף 9 לחוק, העסקת עובד במנוחה השבועית אסורה, אם לא הותרה לפי סעיף 12 לחוק. נכון להיום, לא ניתן היתר להעסקת מטפלים סיעודיים במנוחה השבועית, בהתאם לסעיף 12 לחוק, אולם ניתן היתר כללי להעסקה במנוחה השבועית ובשעות נוספות במפעלים רפואיים ובמוסדות לטיפול בזקנים ובילדים, תמורת מנוחת פיצוי רצופה בת 25 שעות לפחות.
לגבי אורך המנוחה השבועית לעובד נקבע בסעיף 7 לחוק שהיא לפחות בת 36 שעות רצופות, דהיינו יום וחצי. לגבי יום המנוחה השבועי נקבע בסעיף 7(ב) לאותו סעיף, שלגבי יהודי המנוחה השבועית צריכה לכלול את השבת, ולגבי מי שאינו יהודי את יום השבת או יום ראשון או יום שישי בשבוע, הכול כפי המקובל על העובד כיום המנוחה השבועית שלו.
ראשית - על המעסיק או מי מטעמו להבהיר מראש לעובד הסיעודי הגר בבית המטופל, בכתב בהסכם העבודה ובעל פה, את זכותו לחופשת מנוחה בת 25 שעות רצופות.
שנית – יש לציין מראש שבמהלך חופשת המנוחה יכול העובד על פי רצונו לשהות בבית המטופל או מחוצה לו.
שלישית – יש להדגיש בפני המטפל הסיעודי, ומראש, כי בזמן חופשת מנוחתו הוא פטור מכל עבודה ומחויבות למטופל, ואין המעסיק או מי מטעמו רשאי לדרוש זאת ממנו, אפילו בחר המטפל הסיעודי לשהות בזמן חופשת מנוחתו בבית המטופל.
ההיזקקות כאמור של המטופל הסיעודי לעזרת הזולת להבטחת עצם קיומו מכתיבה את מתכונת הטיפול בו, שמטבע הדברים יש בה יסוד של קביעות בסדר היום, לרבות - קימה, ארוחת בוקר, ארוחת צהריים, ארוחת ערב והליכה לישון, ובין לבין דאגה לצרכיו השונים של המטופל, פקיחת עין והשגחה על המטופל במידה כזאת או אחרת וזמן חופשי. במצב דברים זה, שעות העבודה בפועל ייתכן שיהיו רבות וייתכן שיהיו ספורות, אך הן משתרעות על פני כל היום, מבוקר עד ליל, כשבמהלך יום עבודתו המטפל הסיעודי הגר בבית המטופל עושה לעצמו ולמטופל כאחד.
בנסיבות האמורות נפסק, כאמור, כי לא קמה למטפל הסיעודי זכות לגמול שעות נוספות בגין עבודת יומו. אולם מעבר לזאת הנחת היסוד באותה הלכה פסוקה הייתה, כי המטפל הסיעודי עובד במתכונת עבודתו בהיקף של משרה מלאה ולא פחות מכך.
על עובד כזה חל חוק שכר מינימום והוא זכאי להשלמת שכר מינימום יומי או חודשי. חל עליו חוק חופשה שנתית, כשיום עבודתו נחשב ליום עבודה מלא. זכאותו לדמי הבראה על פי צו ההרחבה נקבעת כזכאות של עובד בהיקף משרה מלא. לאור האמור לגבי עובד שכזה, הזכאות לגמול בגין עבודה ביום המנוחה צריכה להיגזר משכרו היומי או החודשי.
מן הכלל אל הפרט
ניתן היום, א' תמוז התשע"ו (7 יולי 2016), בהיעדר הצדדים ויישלח אליהם.
יגאל פליטמן, נשיא, אב"ד | לאה גליקסמן, שופטת | אילן איטח, שופט |
|
|
תאריך | כותרת | שופט | צפייה |
---|---|---|---|
06/06/2010 | החלטה על בקשה של תובע 1 כללית, לרבות הודעה בקשה 06/06/10 | שגית דרוקר | לא זמין |
19/09/2010 | החלטה על בקשה של תובע 1 כללית, לרבות הודעה בקשה 19/09/10 | שגית דרוקר | לא זמין |
14/11/2010 | החלטה על בקשה של תובע 1 כללית, לרבות הודעה בקשה לקבוע מועד לקיום צו גילוי ועיון במסמכים 14/11/10 | מיכל נעים דיבנר | לא זמין |
09/01/2013 | החלטה על בקשה של תובע 1 הגשת חומר נוסף - כתב תשובה/ תצהיר תשובה/ אסמכתא 09/01/13 | מיכל נעים דיבנר | צפייה |
07/07/2016 | פסק דין שניתנה ע"י יגאל פליטמן | יגאל פליטמן | צפייה |
תפקיד | שם | בא כוח |
---|---|---|
תובע 1 | AALENTINA PETROV | בנימין אטלס |
נתבע 1 | אריה זטלמן | יעקב אמסטר |
נתבע 2 | בתיה זלטמן | יעקב אמסטר |