ס"ע - 21517-06-09

לפני:

כב' השופטת מיכל נעים דיבנר

החלטה

1. בפני בקשת הנתבעים לעיכוב ביצוע פסק דין, שניתן ביום 3.9.12 ובו נתקבלה תביעת התובעת לזכויות שונות כנובע מתקופת עבודתה אצל הנתבעים.
2. המבקשים טוענים כי ביום 28.10.12, הגישו ערעור על פסק הדין ולכן מבקשים הם לעכב את ביצועו, תוך שהם נכונים להפקיד את מלוא הסכום שנפסק לחובתם בקופת בית הדין. התובעת הגיבה לבקשה וביקשה לדחותה.
3. לטענת הנתבעים, מתקיימות במקרה דנן שתי הדרישות שנקבעו כתנאי לעיכוב ביצוע פסק דין, דהיינו סיכויי הערעור גבוהים וקיים חשש ממשי כי בהעדר עיכוב ביצוע, יגרם להם נזק בלתי הפיך. עילה אחרונה זו מעוגנת בחשש שלאחר שהתובעת, שהינה עובדת אזרחית מולדוביה, עזבה את מקום עבודתה אצל הנתבעים, נשללה ממנה אשרת השהייה בארץ ומכיוון שכתובתה אינה ידועה לנתבעים, הם חוששים שלא יצליחו לקבל חזרה את כספם, אם לא יעוכב ביצועו של פסק הדין.
4. תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, חלה בבית הדין מכח תקנה 129(2) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 וקובעת כי הגשת ערעור כשלעצמה אינה מעכבת את ביצוע ההחלטה נשוא הערעור. זהו הכלל. כלל זה מעגן את זכותו של מי שנמצא זכאי לסעד על פי דין לממש את זכייתו ולא להמתין לצורך זה עד להכרעת ערכאת הערעור.
5. סמכותו של בית הדין לחרוג מן הכלל ולעכב את ביצועה של ההחלטה, נקבעה בתקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי. על פי הפסיקה, הסעד של עיכוב ביצוע פסק דין יוענק בכפוף לכך, שיתקיימו שני תנאים מצטברים: שסיכויי הערעור להתקבל אינם משוללי יסוד ושהנזק שייגרם למבקשת, לולא ינתן צו לעיכוב הביצוע, גדול מן הנזק הצפוי למשיב, אם יעוכב הביצוע והערעור בסופו של עניין יידחה (ראה כדוגמא: רע"א 6480/00 עיריית תל-אביב-יפו ואח' נ' בצלאל אהובה ואח', תקדין, תק-על 2000(3), 2459).
6. עיכוב ביצוע של פסק דין כספי, כגון זה נשוא הבקשה, הינו בבחינת החריג שבחריג וביחס אליו נקבע כי על המבקש את עיכוב הביצוע להעמיד "תשתית עובדתית מוצקה, אמינה ומקפת", באשר לנזק שייגרם לו מיישום פסק הדין ומחוסר יכולת הגביה במקרה של קבלת הערעור (בש"א (ארצי) 1362/02 ל.א.ן חברה לעבודות בניין ופיתוח בע"מ נ' עזאת עבד אלחלים יאסין, פס"ד מיום 22.8.02 (בנבו), והאסמכתאות שם).
7. מכיוון שהתנאים האמורים הינם מצטברים וקיום השניים הכרחי לצורך מתן הצו, דין הבקשה להדחות ולו מן הטעם שאין בה כל בסיס לטענה כי יגרם לנתבעים נזק בלתי הפיך כתוצאה מיישום פסק הדין. הנתבעים לא טרחו לברר האם אכן התובעת שוהה בישראל באורח בלתי חוקי וצפויה לגירוש, אלא טענו זאת על דרך הסברה. אין די בכך לביסוס הטענה, באופן מוצק אמין ומקיף, בדבר הנזק שייגרם לנתבעים לו יבצעו את פסק הדין ולאחר מכן ערכאת הערעור תורה על ביטולו.
8. יתרה מכך, הנתבעים לא הגישו בקשתם זו בתוך המועד שהיה עליהם לבצעו, כי אם עשו כן רק כחודשיים לאחר הגשת הערעור וככל הנראה, רק לאחר שנפתח כנגדם תיק הוצאה לפועל, כפי שטוענת התובעת בתגובתה לבקשה. בנסיבות אלו, משבאים הנתבעים בידיים לא נקיות לבית הדין – ברצונם מתעלמים מן הדין וברצונם מבקשים לגייסו לתועלתם, יש בכך כדי לבסס את המסקנה שאין הם ראויים לסעד המבוקש על ידם.
9. אשר על כן, הבקשה נדחית.
10. הנתבעים ישאו בהוצאות התובעת בגין בקשה זו, בסך 750 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום.
11. הנתבעים רשאים להגיש בקשה לעיכוב ביצוע בפני ערכאת הערעור, בהתאם לתקנה 469 לתקנות סדר הדין האזרחי.

ניתנה היום, כ"ז טבת תשע"ג, 09 ינואר 2013, בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.