1. לפני תביעה לפיצויים על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן- "חוק פלת"ד).

אין מחלוקת שלתובע אירעה תאונת דרכים, כמשמעותה בחוק פלת"ד (להלן – "התאונה"), שהנתבעת, הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, הייתה המבטחת של הרכב בו נפצע התובע, וכי היא חבה בתשלום הפיצויים עקב נזקיו.

המחלוקות להכרעתי הן בעניין גובה הפיצויים המגיעים לתובע.

רקע עובדתי

2. התובע הוא יליד 14/05/1960, כיום כבן 54, נשוי ואב לארבעה ילדים. בשנים שלפני התאונה היה התובע בעל עסק לעבודות ריתוך ומסגרות. לאחר התאונה, כך טען התובע, נסגר העסק מכיוון שהתובע אינו יכול להמשיך לעבוד בעבודות המסגרות, שדורשות יכולת פיזית.

3. ביום 18/12/2007, כשהיה כבן 47 שנים, נפגע התובע, כשנהג ברכבו בתאונה. יחד עם התובע נסעו ברכב עובדים נוספים שלו, שאף הם נפגעו בה. לתובע נגרמו שברים בגפיים ופגיעות נוספות. הוא פונה בדחיפות לבית החולים בנצרת (להלן - "בית החולים"), שהיה הקרוב למקום התאונה. בעיקר נפגעה רגלו הימנית: אובחנו אצלו שבר פתוח עם תזוזה בשליש פרוקיסמלי לפימור ימין, שבר אנטראקונדילרי תוך מפרקי דיסטאל פימור ימני וכן, שבר של ירך ימין המקורבת. התובע הועבר למחלקת כירורגיה אורטופדית ועבר באותו יום ניתוחים לשחזור פתוח של השברים בירך ימין וקיבוע פנימי באמצעות פלטה ושחזור השבר התוך מפרקי בברך ימין באמצעות ברגים. התובע אושפז בבית החולים במחלקה האורטופדית ובמהלך אשפוזו נתגלתה בצילומי ביקורת, התרופפות בקיבוע המרוחק. ביום 2/1/08, עבר התובע ניתוח לרביזיה של הקיבוע בפימור לקיבוע מייצב באמצעות 3 ברגים חלולים. הוא אושפז עד ליום 11/1/08. ביום שחרורו מבית החולים, הונחה התובע שלא לדרוך על רגל ימין ועל מעקב במסגרת המרפאה האורטופדית של קופת החולים.

הנכות הרפואית

4. התאונה הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה. במסגרת תביעתו לקביעת דרגת נכות מעבודה, נבדק התובע על ידי וועדה מדרג ראשון וועדה רפואית לעררים מטעם המל"ל, ונכותו בעקבות התאונה נקבעה בשיעורים ולתקופות כדלקמן:

18/12/07- 17/3/08- נכות זמנית בשיעור 100%.

18/3/08- 31/12/08- נכות זמנית בשיעור 50%.

החל מיום 1/1/09- נכות צמיתה משוקללת בשיעור 37% לפי הפירוט הבא:

30% בגין הגבלה בתנועות פרק ירך ימין בהתאם לסעיף 48(1)(ז) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן – "תקנות המל"ל").

5% בגין הגבלה בתנועות ברך ימין בהתאם לסעיף 47 (5)(ב) לתקנות המל"ל.

5% בגין קיצור הגפה הימנית התחתונה בהתאם לסעיף 48 (2)(ה)(II) לתקנות המל"ל.

5. עקב מצבו הרפואי של התובע וסוג עבודתו, קבעה הוועדה הרפואית של המל"ל שיש להוסיף לניכותו בהתאם לתקנה 15 לתקנות המל"ל ובמלוא הטווח שהתקנה מאפשרת. נכותו הצמיתה של התובע הועלתה ל-56%. כידוע, התוספת לפי תקנה 15 לתקנות המל"ל איננה מחייבת את בית המשפט, באשר היא מתייחסת לנכות התפקודית של הנכה, נכות הנתונה לפסיקתו של בית המשפט בתובענות (וראו ע"א 516/86 "אררט" חברה לביטוח בע"מ נ' אזולאי, פ"ד מ(4) 690). מכאן, שהנכות הרפואית של התובע לצורכי חישוב פיצוייו בתובענה כאן, היא בשיעור של 37%.

הנכות התפקודית

6. התובע טען בסיכומיו כי עבד טרם קרות התאונה כקבלן עצמאי לעבודות מסגרות וריתוך, וביצע את העבודות הפיזיות בעסק בעצמו. הנכות האורטופדית ממנה הוא סובל בעקבות התאונה, מוגבלותו הפיזית והעובדה כי העסק נסמך כולו על כישוריו המקצועיים, הביאו לסגירתו. לטענתו, הוא מתהלך בצליעה עקב הפגימה ברגלו הימנית והדומיננטית ונתמך במקל הליכה. מצבו זה אינו מאפשר לו, כאמור, להמשיך בעבודתו.

כן טען התובע שהוא שיחק בעבר כדורגל בקבוצת "אחי נצרת" בין השנים 1996-1997, היה שחקן מצטיין וקיבל תעודת מאמן כדורגל. לעמדתו, עקב פגיעותיו, הוא לא יוכל לשחק כדורגל ולא לאמן קבוצת כדורגל. לכן, נכותו התפקודית עולה בהרבה על נכותו הרפואית.

התובע ביקש להתחשב בכך שהוא בעל השכלה מינימאלית, אשר אינה מאפשרת לו לעבוד בעבודות שאינן פיזיות. בסיכומיו הפנה לפסיקה כדוגמת ע"א 675/82 מרגלית סלמן- אסדי נ' צמח כהן, פ"ד לח(4) 449, שבה נקבע כי לעובדי כפיים חסרי השכלה, נכותם התפקודית גבוהה מנכות רפואית אשר נקבעה על ידי המל"ל. התובע הוסיף כי נכותו התפקודית שנקבעה על 56% בידי וועדה רפואית מטעם המל"ל, אינה משקפת את המציאות ונקבעה כך אך ורק משום שהמל"ל כפוף למגבלה המחייבת של החוק, אחרת נכותו התפקודית הייתה נקבעת בשיעור גבוה יותר.

התובע סבר שיש לקבוע את נכותו התפקודית בשיעור של 70%.

7. הנתבעת טענה בסיכומיה כי הנכות הרפואית גבוהה מהנכות התפקודית; התובע הוא שבחר שלא לשוב למעגל העבודה. הסעיפים של חלק מן ההגבלות האורטופדיות שנקבעו, חסרי משמעות תפקודית. התובע לא תמך את טענותיו בראיות ביחס לתפקודו הלקוי ולא הוכיח אותן. הנכות האורטופדית לא פגעה ביכולתו של התובע להמשיך ולעסוק בפן הלוגיסטי בהיותו מנהל העבודה בעסק המסגרות שלו, וכן אין מניעה כי ימשיך להעסיק פועלים כפי שעשה עובר לתאונה מבלי שיצטרך לעבוד פיזית בעצמו. התובע לא הביא ראיות לכך שניסה לחזור לשוק העבודה וסורב. אם ייקבע כי התובע אינו יכול לשוב לעבודה בה עסק, יש להתחשב בכך שהוא סיים 12 שנות לימוד, ועל כן השכלתו אינה "דלה" כפי שטען; הא-ראיה, שהוא נמצא זכאי על ידי המל"ל לשיקום מקצועי; בדו"ח אבחון תעסוקתי נכתב כי התובע יתאים למגוון תחומי עבודה אשר במרביתם דרושה הכשרה - כמו גרפיקה ממוחשבת. התובע אכן למד בקורס "טכנאי מחשבים ומכשירים סלולריים" במכללת צפת. תעודת מאמן כדורגל אשר ברשותו יכולה לסייע לו במציאת עבודה בתחום שאינו מצריך מאמץ פיזי. לנוכח האמור, סברה הנתבעת כי יש לקבוע שהתובע לא פעל לשם הקטנת נזקיו ולמציאת עבודה אשר תתאים ליכולותיו ולנכותו, כי התובע ניסה להאדיר את נזקיו ואין בנכותו כדי להוות מכשול למציאת עבודה. עמדתה של הנתבעת היתה שלתובע נותרה נכות תפקודית בשיעור 25%.

8. בבואי לסכם את הנתונים הרלוונטיים לקביעת גובה נכות התיפקודית, עומד לפני כדלקמן: התובע נפגע בתאונה בהיותו בן 47 (כיום הוא כבן 53 שנים). גילו מבוגר יחסית, ויקשה עליו להשתלב בשוק העבודה כשכיר. שוכנעתי שגם כאשר ניהל את עסקו, הוא עצמו עבד בעבודות פיזיות, והעסק התבסס על עבודתו ומיומנותו. נכותו האורטופדית בשיעור 37%. בשל נכותו הפיזית יקשה עליו לעבוד באותו קצב וסוג עבודה בהם עבד.התובע בעל השכלה של 12 שנות לימוד, אולם חסר השכלה אקדמאית או השכלה פורמאלית אחרת. טענות התובע שנכותו התפקודית צריכה להיקבע בשיעור 70%, איננה מתאימה בהתחשב בנתוניו, כמו גם הנכות של 25% לה טענה הנתבעת. בשקלול כל הנתונים, החלטתי להעמיד את נכותו בהתאם לשעור שקבע המל"ל (בתוספת תקנה 15 לתקנות המל"ל) ולקבוע את נכותו התפקודית בשיעור של 56%.

בסיס השכר

9. טענות התובע: התובע צרף לתחשיב הנזק מטעמו דו"ח רווח והפסד לשנת 2007, שנת התאונה, ממנו עלה כי הרווח הנקי באותה שנה עמד על 100,508 ₪. התובע טען כי הכנסותיו בשנה בה אירעה התאונה גדלו ביחס להכנסותיו בשנים קודמות וכי יש לקחת בחשבון גידול ברמת ההכנסה בשנים הקרובות אלמלא התאונה. התובע הציג הסכם בעניין שומת מס הכנסה שמתאר את ההכנסה החייבת במס לשנים 2005, 2006 ו-2007. על פי האמור בהסכם זה, נראה כי יש גידול בהכנסות משנת 2005 עד שנת 2007, היא השנה בה אירעה התאונה. לכן, יש לדעתו להעריך את בסיס שכרו ולהוסיף על כך סכום מסוים שישקף את הגידול בהכנסות הצפוי גם לעתיד. עוד ביקש התובע לקחת בחשבון שיש לו תעודה של מאמן כדורגל, וכי אלמלא התאונה יכול היה לחזור לתחום עיסוק זה ולאמן קבוצת כדורגל בנוסף לעבודתו כמסגר. התובע מבקש להעמיד את בסיס השכר לעבר למשך שנתיים מיום התאונה על סך של 9,584 ₪; בשלוש השנים שלאחר מכן על בסיס שכר של 15,000 ₪; ואת בסיס השכר לעתיד לקבוע על סך שילוש השכר הממוצע במשק ובניכוי מס הכנסה בשיעור 25% - סה"כ 20,237 ₪ נטו.

10. טענות הנתבעת: התובע צירף את הסכם השומה שנערך עם פקיד השומה ושנושא תאריך 1/4/09, עולה ששומות המס תוקנו לאחר התאונה ולכן, בהתאם להלכה, הן חסרות משקל ראייתי. הנתבעת התנגדה להגשת הסכמי השומה שכן הוגשו מבלי שהוצגו מסמכי היסוד ששימשו בסיס לקביעת השומות. עוד טענה הנתבעת, כי מכוח דוקטרינת ההשתק השיפוטי, התובע מושתק מלטעון טענות שאינן עולות בקנה אחד עם שומות המס המקוריות שהגיש; בסיס השכר ראוי שייקבע על פי השכר שעמד בבסיס חישוב גמלת נכות מעבודה שחושב על ידי המל"ל, קרי שכר חודשי בסך 8,333 ₪ ברוטו. סכום זה עולה בקנה אחד עם סכום שומת המס לשנת 2007 לפני שתוקנה. כן נטען, כי אין לקבל את בקשת התובע לפצותו על פי שילוש השכר הממוצע במשק, מה גם שהתובע טען כי שיעור הקצבאות המהוון שיש לנכות מהפיצוי יחושב לפי בסיס שכר נמוך; מן הראוי כי תהיה קורלציה בין השניים – בסיס השכר לפיצוי ובסיס השכר לניכוי. לעניין פוטנציאל השתכרותו של התובע אלמלא התאונה, טענה הנתבעת כי בעת הפגיעה היה התובע כבן 47, והגיע לשיא השתכרותו. במועד התאונה שכרו החודשי עמד על כ-8,333 ₪ ברוטו, והטענה כי היה צפוי לשלש הכנסתו בזמן כה קצר היא חסרת בסיס ראייתי והגיוני. לגבי טענותיו של התובע כי בקביעת שכרו יש ליתן ביטוי לכך שהוא מחזיק תעודת מאמן כדורגל, סבורה הנתבעת כי אלה דינן להידחות. תעודת המאמן הייתה לשנים 96-97 בלבד. מאז הוא לא חידש את חברותו כמאמן או אימן קבוצה כלשהי. כמו כן לא הוכח מה השכר שיכול היה להרוויח התובע כמאמן. זאת ועוד: התובע אישר בעדותו כי עבודת המאמן אינה כרוכה במאמץ פיזי כלשהו ולכן נכותו אינה מציבה בפניו מכשול בעניין זה. הנתבעת סבורה כי יש לקבוע את בסיס השכר לפי 8,333 ₪ ברוטו ולאחר ניכוי מס – 7,870 ₪ נטו, לעבר ולעתיד.

11. אני מקבלת את טענות הנתבעת לעניין הסכם שומת מס הכנסה שנושא תאריך 1/4/09. העובדה שהסכם זה נחתם כשנה וחצי לאחר התאונה, מפחית מערכו הראייתי (וראו, בין היתר, ברע"א 6037/03 קסיס חכמאת נ' נגה חברה לביטוח בע"מ, 06/12/04).

כן אני מסכימה עם טענות הנתבעת בנושא הפוטנציאל של התובע לעסוק באימון כדורגל. משלא עסק בזה שנים רבות עובר לתאונה, אין לייחס לכך משקל בעת קביעת בסיס השכר.

12. בהתאם לכל הנתונים שלפני, מסקנתי היא שיש לקבוע את שכרו של התובע ערב התאונה לפי ההכנסה עליה הצהיר בשנת 2007, שעמדה על 100,508 ₪ לשנה. השכר החודשי הוא בסך 8,375 ₪ נכון ליום התאונה, ובהצמדה להיום 9,854 ₪ ברוטו. לאחר ניכוי מס בסיס השכר שהרוויח התובע ערב התאונה, השכר לחישוב הפיצויים יהיה 8,627 ₪ נטו.

הפסדי השתכרות לעבר

13. התובע טען כי השקיע מאמצים רבים בניסיון למצוא עבודה חדשה אשר תתאים למוגבלותו, וכי הוא מוכן לעבוד בכל עבודה מתאימה, אולם, לטענתו, הוא לא הצליח למצוא עבודה. הוא אף השתתף במספר קורסים של שיקום מטעם המל"ל וביניהם קורסים ללימוד השימוש במחשב, לפיתוח החשיבה ולמציאת עבודה. לטענתו, אין מעסיק שמסכים להעסיקו בשל המוגבלות הקשה ממנה הוא סובל. התובע ביקש לפצותו לעבר לפי שתי תקופות, הראשונה למשך שנתיים לפי אובדן כושר מלא, והשנייה החל משנתיים לאחר התאונה ועד היום לפי נכות תפקודית של 70%. סה"כ ביקש התובע לפצותו בגין הפסדי השכר לעבר בסך של 699,408 ₪.

14. הנתבעת הציעה לפצות את התובע למשך שלושה חודשים לפי הפסד מלא; אחר כך, למשך תשעת החודשים העוקבים לפי נכות תפקודית של 50%, ומיום 1/1/09 עד היום - לפי נכות תיפקודית של 25%. סה"כ - 165,269 ₪.

15. לתובע נקבעה נכות מלאה מיום התאונה ולמשך כשלושה חודשים, עד ליום 17/3/2008. לאחר מכן, נקבעה לתובע נכות בשיעור 50% למשך 9.5 חודשים, החל מיום 18/3/2008 ועד ליום 31/12/2008. החל מיום 1/1/2009, נקבעה לתובע נכות צמיתה משוקללת בשיעור 37%.

בשל פציעותיו הלא קלות של התובע בתאונה, ועקב תקופת שיקום שארכה לכל הפחות מספר חודשים וכללה בין היתר טיפולי פיזיותרפיה אינטנסיביים וטיפולי הידרו-תרפיה, כאשר בזמן הטיפולים התובע היה מוגבל מאד בתנועותיו בייחוד בברך, דעתי היא שהתובע היה באי כושר מלא במשך חצי שנה לאחר התאונה. לאחר מכן – אחשב את הפסד השתכרותו לפי הנכות התפקודית שקבעתי.

התקופה הראשונה- מיום התאונה ועד ליום 18/6/2008 לפי שכר של 8,627 ₪.

8,627 ₪ X6 חודשים= 51,762 ₪ ובתוספת ריבית מאמצע התקופה - 52,149 ₪. על סכום זה אוסיף הפרשי ריבית מיום 19/06/2008 ועד היום, והסכום שהתקבל הוא - 57,220 ₪.

התקופה השנייה- מיום 19/6/2008 ועד היום:

8,627 ₪ X 66 חודשיםX 56% (נכות תפקודית) = 318,854 ₪ ובתוספת ריבית מאמצע -התקופה 331,361 ₪.

סך הכל הפסדי השתכרות לעבר- 376,074 ₪.

הפסדי שכר לעתיד

16. כאמור, טען התובע, כי מגמת העליה בשכרו, מראה ששכרו היה ממשיך ועולה. כן טען כי עובדים מקצועיים שכירים בתחום המסגרות משתכרים בין 8,000-10,000 ₪ נטו לחודש, ולכן סביר להניח כי בהיותו עצמאי היה מגיע לכפל שכר זה, ושכרו היה עומד על 20,000 ₪ נטו לכל הפחות. גם בפסיקה, נקבע כי בסיס השכר יהיה זה אליו מסוגל התובע להגיע בשיאו. יש להביא בשקלול הפסדי שכר לעתיד את הרווח שהיה מקבל התובע באם היה עובד גם כמאמן כדורגל. לעמדת התובע, יש להעמיד את בסיס השכר לעתיד על סך שילוש השכר הממוצע במשק, נכון לחודש 10/12, ולאחר ניכוי מס בשיעור 25%, השכר לחישוב יהיה 20,237 ₪ נטו. עוד טען התובע כי גיל הפרישה שיש לקבוע לו, בהיותו עצמאי, הוא 70 שנים. סה"כ ביקש התובע 2,309,042 ₪ בגין הפסדי שכר לעתיד.

17. הנתבעת סברה שיש לפסוק לתובע בגין הפסדי שכר לעתיד לפי בסיס השכר ערב התאונה ולפי הנכות התפקודית שהציעה, בשיעור של 25%, ועד הגיעו לגיל 67, ובסה"כ 270,922 ₪.

18. אינני סבורה כי שכרו של התובע היה ממשיך לעלות בשיעור אותו ביקש. אמנם בשלוש השנים שקדמו לתאונה, היתה עליה של כאלף שקל לחודש בממוצע במשך כל אחת משנים אלו, אולם יש להתחשב בגילו המבוגר יחסית של התובע ובכך שלא ניתן להניח באופן סביר, ששכרו היה ממשיך לעלות. בנסיבות אלו החלטתי לעמיד את שכרו על 9,000 ₪ עד לסיום תקופת העבודה שלו.

לעניין גיל הפרישה, התובע היה עצמאי, ונהוג להניח כי תובע עצמאי יעבוד עד גיל 70 (וראו השופט א. ריבלין, תאונת הדרכים - סדרי דין וחישוב הפיצויים, מהדורה שלישית (1999), בעמ' 906 וכן ב-ת"א (חי') 187-06 עזבון המנוח משה אביב ז"ל נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, 05/10/09). החישוב יהיה, אם כן, כדלקמן: 9,000 ₪ X 56% נכות תפקודית X 156.0210 (מקדם היוון ל- 198 חודשים עד הגיע התובע לגיל 70) = 786,346 ₪.

סך הכל הפסדי השתכרות לעתיד- 786,346 ₪.

הוצאות ניידות נסיעה בעבר לרבות "נלוות וכרוכות"

19. לאחר התאונה, אושפז התובע בבית החולים במשך 25 ימים. התובע טען כי במהלך האשפוז, ובשל כך שלא יכול היה לדרוך על רגלו ונזקק לעזרה צמודה, בני משפחתו שהו ליד מיטתו מדי יום. התובע העריך כי ההוצאה המשפחתית היומית הממוצעת בגין הנסיעות לבית החולים, דמי החנייה והוצאות נלוות אחרות, הגיעה ל-150 ₪ לפחות, ובסה"כ כ-5,000 ₪.

התובע צירף תחשיב נזק מטעמו וכלל בתוכו קבלות המעידות על תשלום לאמבולנס שהסיעו מביתו בכפר יפיע, אל בית החולים האנגלי בנצרת. התשלום לשירותי אמבולנס עומד על 3,160 ₪. מעבר לכך, התובע לא הציג קבלות כלשהן בגין נסיעות בני משפחתו במהלך אשפוזו בבית החולים.

20. כן טען התובע כי בשל הפגיעה ברגלו נאלץ להזדקק לשירותי אמבולנס של חברת "ה.צ.ל.ה" שבכפר יפיע על מנת להגיע למוסדות הרפואיים; הוא היה במעקב רפואי למשך תקופה ארוכה, והנסיעות בוצעו על ידי בני משפחתו ברכבם הפרטי כשאשתו התלוותה אליו והגישה לו עזרה כנדרש. התובע טען שהוציא סכומי כסף נוספים עבור הוצאות ניידות, אף מעבר לאלו העולים מהקבלות, כיוון שלא שמר את כל הקבלות. התובע תבע בראש נזק זה 50,000 ₪ מעבר לתשלומי המל"ל.

21. לטענת הנתבעת, הסכום הנתבע מופרז: התובע הוכר כנפגע עבודה, וזכאי להחזר נסיעות מלא עבור טיפולים רפואיים [תקנה 7 לתקנות המל"ל (מתן טיפול רפואי לנפגע עבודה),התשכ"ח- 1968]. חובה על התובע לפעול להקטנת נזקיו, היינו לפנות למל"ל ולבקש החזר כספי עבור הוצאות אלו. כמו-כן, לא הוכח לטענתה, שהתובע נזקק לטיפול רפואי נוסף ולכן, על פי ההלכה, אין לפצותו בגין הוצאות ניידות עודפות כפי שטען. עבור תקופת האשפוז הציעה הנתבעת לפצות את התובע בסכום גלובלי של 2,500 ₪.

22. ההלכה היא שעל התובע להוכיח הוצאות מעין אלו שבוצעו בעבר ושהיה ביכולתו לאסוף קבלות עבור קבלתן. על אף זאת, במקרה כאן, אני סבורה כי ניתן לאמוד את הוצאותיו בסכום כולל של של 6,000 ₪, בגין הוצאות ניידות, שלו ושל משפחתו.

הוצאות ניידות ונסיעה בעתיד

23. התובע טען כי עקב נכותו, תגרם לו בעתיד הגבלה ממשית בניידות והוא יהיה תלוי בעזרת הזולת לצורך ניידות, בעיקר ככל שיתקדם בשנים. הוא ביקש לפסוק לו בגין ראש נזק זה פיצוי גלובאלי בסך של 100,000 ₪.

24. הנתבעת טענה כי התובע לא הוכיח מוגבלות בניידות, הא ראיה שאף ענף ניידות במל"ל קבע שהתובע אינו סובל ממגבלה כלשהי העשויה לזכותו בקבלת קצבת ניידות.

25. אינני סבורה שצפויים לתובע קשיים לנהוג ברכב וכי יזדקק לנסיעה בתחבורה ציבורית או לעזרתם של אחרים לצורך ניידות. התאונה אירעה בדצמבר 2007, וניתן לראות על פי הקבלות ומסמכים רפואיים שצירף התובע כי הוא הסתייע בשירותי נסיעות באמבולנס פרטי לשם קבלת טיפולים רפואיים בסמוך לתאונה ועד למחצית שנת 2008. התובע לא צירף מסמכים אשר מעידים כי כיום הוא נזקק לטיפולים רפואיים נוספים. טענת הנתבעת לפיה זכאי התובע להחזרים עבור הוצאותיו מהמל"ל עקב היותו נפגע עבודה, מקובלת עליי. כמו-כן, וכפי שטענה הנתבעת, אם התובע יזקק להחזרים עבור "הוצאות ניידות עודפות", פתוחה לו הדלת להגיש תביעה למל"ל, ובקשתו תידון.

על אף הכתוב לעיל ובשל מצב רגלו, אני סבורה כי התובע ישתמש יותר במכוניתו או באמצעי הסעה אחרים כמו מוניות במקום ללכת ברגל. לפיכך, אני קובעת לו סכום גלובאלי לעתיד בגין ראש נזק זה בסכום של 10,000 ₪.

הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד

26. בעקבות התאונה, היה התובע במעקב רפואי אינטנסיבי ועבר בדיקות וטיפולים רפואיים, טיפולי פיזיותרפיה והידרו-תרפיה ופנה פעמים חוזרות לטיפולים במרפאות המקצועיות. בסמוך לתאונה וגם כיום ממשיך התובע ליטול תרופות לשם הקלה על כאביו. התובע טען כי הוציא הוצאות ניכרות עבור תרופות, טיפולים רפואיים ועזרים אורטופדיים לשם הקלה על כאבי הגב ושיפור ניידותו. התובע דרש עקב נזקיו אלו סכום גלובאלי של 25,000 ₪ (מעבר לתשלומי המל"ל).

לגבי הוצאות רפואיות לעתיד, התובע טען כי ימשיך להזקק לתרופות ולטיפולים עקב כאב ברגליו, ודרש פיצוי חודשי למשך חייו המצטבר לכדי 117,000 ₪ לפי 500 ₪ לחודש.

27. לטענת הנתבעת, התובע זכאי גם עבור ראש נזק זה לקבל את הוצאותיו הרפואיות, לרבות בדיקות וטיפולים רפואיים, תרופות, שיקום רפואי ואביזרים, הן לעבר והן לעתיד, מהמל"ל ו/או מקופת החולים, בה הוא חבר מכוח סעיפים 87-88 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995. הנתבעת הוסיפה שעל התובע לצמצם נזקיו, ואם החליט שלא לפנות למל"ל ולקבל החזר בגין הוצאה רפואית, אין הוא זכאי לקבל פיצוי מהנתבעת עבור הוצאות אלו. יתרה מכך, התובע לא הוכיח כי כיום הוא נזקק לטיפול רפואי כלשהו.

28. במחלוקת זו, אני קובעת כלדקמן: התובע זכאי לקבל את צרכיו בתחום הרפואי ללא תשלום מקופת החולים בה הוא מבוטח. זאת על פי תיקוני החקיקה שחוקקו במסגרת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט- 2009. אין, לכן, לחייב את הנתבעת בגין הוצאות אלו. זאת ועוד: התובע הוכר כנפגע עבודה. הוא זכאי לפיצוי בגין הוצאותיו הרפואיות מהמל"ל, ועליו לפעול לקבלת עזרה או החזר כספי במסגרת זכויותיו החוקיות לשם הקטנת נזקו. אולם, בהנחה שהתובע יזדקק בעתיד לטיפולים שאינם חלק מהטיפולים, אותם מחויבת קופת החולים להעניק או שאינם בסל הבריאות, אני פוסקת לו בראש נזק זה 10,000 ₪.

עזרת צד ג' לעבר לרבות מיטיבים

29. התובע היה מאושפז לאחר התאונה כ-25 ימים. בתקופת אשפוזו ועקב השברים ברגלו הימנית, לא היה מסוגל לתפקד ולהתנהל בעצמאות, ונדרשה לו עזרה יומיומית בסיסית, כאשר לפחות בן משפחה אחד נכח לצד התובע בכדי לסעוד אותו במהלך היום. התובע נדרש לעזרה צמודה גם לאחר שחרורו מבית החולים לשם ביצוע פעולות בסיסיות, התניידות בבית ולטיפולים הרפואיים להם נזקק. כן טען התובע שאינו מסוגל לבצע עבודות בבית ולערוך קניות כפי שעשה לפני התאונה.

התובע טען כי אשתו ובני משפחתו, מסייעים לו במהלך היום על חשבונם, והסיוע שהם נותנים לו הוא מעבר לעזרה המקובלת בין בני משפחה. התובע טען כי לא שכר עזרה חיצונית בשל מחסור באמצעים כספיים.

התובע תבע לפסוק לו בראש נזק זה סכום גלובאלי של 100,000 ₪.

30 לטענת הנתבעת, עבור תקופת האשפוז אין לפסוק לתובע פיצוי בגין עזרה מכיוון שכל צרכיו מולאו על ידי צוות בית החולים. העזרה אשר ניתנה לתובע על ידי בני משפחתו היתה מסוג הסיוע המקובל להעניקו על ידי בני משפחה בעיתות קושי. נכותו אינה מצדיקה עזרה רציפה כל שעות היממה. טענותיו אלו, באשר לקשיו בגינן הוא נזקק לעזרה הן חסרות בסיס ראייתי ועומדות בסתירה לעדות רעייתו ולמנגנון פגיעתו. הנתבעת הציעה פיצוי גלובאלי בסך של 5,000 ₪.

31. כזכור, לאחר התאונה היתה לתובע נכות זמנית של 100% למשך שלושה חודשים, ולאחר מכן, נקבעה לו נכות זמנית בשיעור 50% למשך תשעה חודשים. התובע עבר ניתוחים ברגלו, ונדרשה תקופת החלמה ארוכה לאחריהם ומכאן, שהתובע נזקק לעזרת צד ג'. התובע לא שכר עזרה חיצונית אלא הסתייע בעזרת אשתו ובני משפחתו. אני סבורה כי עזרה זו חרגה מעזרת בני משפחה המקובלת ויש לפצותו בגינה. ההלכה היא כפי שנקבע בע"א 142/89 גמליאל נ' אושיות חברה לביטוח בע"מ (עליון), פורסם בנבו ביום 31/12/89, עמ' 3, כי אם נפגע לא שכר עזרה בגלל מחסור באמצעים כספיים, הרי שבית המשפט יאמוד את סכום הפיצויים עבור העזרה שניתנה על ידי בן המשפחה. בהתחשב בעובדה כי התובע לא היה סיעודי ולא נזדקק לעזרה במשך כל שעות היממה, אני קובעת, שיש לפצותו לתקופה של חצי שנה לאחר התאונה לפי 2,100 ₪ לחודש X 6 חודשים, דהיינו ב- 12,600 ₪. לאחר תקופה זו, אני מעריכה כי התובע נזקק לעזרה מופחתת - החל משישה חודשים לאחר התאונה ועד היום, אני סבורה כי יש לפצות את התובע בסכום גלובלי של 15,000 ₪.

סך הכל פיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר- 27,600 ₪.

עזרת צד ג' לעתיד לרבות מיטיבים

32. לטענת התובע, עקב מוגבלותו כיום הוא נזקק לעזרת רעייתו ובני משפחתו בפעולות רבות במתכונת מצומצמת יותר מהתקופה שלאחר התאונה, אולם צפוי כי עזרה זו תגבר בעתיד; פגיעות אורטופדיות מחמירות במהלך השנים כאשר מדובר בפגיעה קשה כשל התובע ובגילו. התובע תבע לפצותו ב-1,500 ₪ לחודש עד הגיעו לגיל 80 (תום תוחלת החיים הצפויה) X 224 (מקדם היוון) ובסך הכל 336,000 ₪.

33. הנתבעת טענה שיש לדחות את תביעותיו של התובע בעניין עזרת צד ג' לעתיד: היקף העזרה ועלותה לא הוכחו ואף לא נתמכו בראיות כלשהן. רעייתו של התובע היא זו שמבצעת את עבודות הבית השוטפות ועל כן אינו זקוק לעזרה בעבודות אלו. התובע עצמאי ולא זקוק לעזרה ממשית בביצוע פעולות בסיסיות בחיי היום יום, ואין הוכחה כי העסיקו או כי התובע ורעייתו מעסיקים כיום עזרה קבועה בשכר. הנתבעת הציעה לפצותו בסכום גלובאלי של 75,000 ₪.

34. אני סבורה כי הפגיעה האורטופדית שנותרה לתובע עקב התאונה לא מצריכה עזרה חיצונית אינטנסיבית. יחד עם זאת, כפי שטען התובע, צפוי כי בחלוף השנים יזדקק לעזרה רבה יותר בפעולות יומיומיות ובניידות. על כן, אני מקבלת את עמדת הנתבעת, וקובעת כי התובע יפוצה בסך של 75,000 ₪ בראש נזק זה.

הפסד עזרת התובע בבית ולאחרים (לעבר ולעתיד)

35. התובע טען שעובר לתאונה עזר רבות במטלות הבית ובעריכת קניות למשפחה. בנוסף, ובהיותו איש מקצוע, סייע לחברים קרובים בעבודות ריתוך ומסגרות, והם היו עוזרים לו בתחומים בהם הם התמחו. התובע העיד, כי חסך כך כ-1,000 ₪ בממוצע בכל חודש. התובע העמיד את תביעתו בראש נזק זה, לעבר ולעתיד, על 200,000 ₪.

לפי הנתבעת, התובע לא הוכיח טענותיו אלו, ונטען שיש לדחות את תביעתו בראש נזק זה.

36. אינני סבורה שהתובע הוכיח שלפני התאונה הוא עזר בעבודת הבית או בעבודות אחרות. לא שוכנעתי שלא יוכל לבצע עבודות קלות בבית, לרבות קניות. זאת ועוד, משפוצה התובע בגין עזרת צד ג' לעתיד, כולל פיצוי זה פיצוי עבור עזרת התובע בבית (ראו ע"א דברי השופט דנציגר בסעיף 89 לפסק דינו בע"א 878/06 וע"נ טויהפט נ' עטיה ואח', פס"ד מיום 4/1/109).

לפיכך, תביעתו בראש נזק זה נדחית.

כאב וסבל

37. התובע ערך חישוב בהתבסס על גילו, נכות רפואית בשיעור 37% ו- 25 ימי אשפוז. סך הכל 62,017 ₪. הנתבעת מסכימה לחישוב שערך התובע בעניין זה.

לפיכך, יפוצה התובע עבור ראש נזק זה בסך של 69,538 ₪ נכון להיום.

הסכומים לתשלום

38. הפסדי השתכרות לעבר 376,074 ש"ח

הפסדי שכר לעתיד 786,346 ש"ח

הוצאות ניידות ונסיעה בעבר ובעתיד 16,000 ש"ח

הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד 10,000 ש"ח

עזרת צד ג' לעבר 27,600 ש"ח

עזרת צד ג' לעתיד 75,000 ש"ח

כאב וסבל 69,538 ש"ח

______________________________________________________________

סיכום 1,360,558 ש"ח

ניכויים

39. על פי חוות דעת אקטוארית מיום 11/03/13, יש לנכות סך של 878,050 ₪ מהפיצויים שייפסקו. כמו-כן, יש לנכות את התשלומים התכופים ששולמו לתובע בסכום של 27,033 ₪. מכאן, שיש לנכות מסכום הפיצוי הכולל המגיע לתובע סך של 905,083 ₪.

לסיכום

40. התוצאה היא שאני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע 455,475 ₪.

כמו כן אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את הוצאותיו ושכר טרחת עורך דינו בסכום כולל של 13% + מע"מ.

ניתן היום, ד' שבט תשע"ד, 05 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.