הקדמה

1. בפניי תביעת פיצויים בגין נזקי גוף אשר נגרמו לתובע, לטענתו, ביום 12.11.05, עת שהה בבית אחותו בשכונת אל פאח'ורה בעיר נצרת, כשלפתע נורתה לעברו דרך אחד מחלונות הבית אש חיה ע"י שוטר, שנמנה על כוחות המשטרה שנכחו במקום, ופצעה אותו באופן חמור בראשו (להלן: "האירוע" או "אירוע הירי").

הנתבעת הינה מדינת ישראל (להלן: "הנתבעת" או "המדינה").

יום קודם לכן, בליל שבת של יום 11.11.05, פרצה קטטה אלימה בין משפחת חילו לבין משפחת נפאפעה, ובמהלכה נדקר למוות בחור צעיר בשם סאמי נפאפעה (להלן: "המנוח"), וכן נפצעו מספר אנשים נוספים, ביניהם ג'מיל נפאפעה, דודו של המנוח (גיסו של התובע הנשוי לאחותו סברין), אשר נפצע קשה בראשו, פונה לביה"ח רמב"ם, שם עבר ניתוח בראשו.

הלווית המנוח נערכה יום למחרת (שבת 12.11.05), כשמסע ההלוויה יוצא מבית משפחת המנוח (לאחר הגעת גופתו מהמכון לרפואה משפטית באבו כביר), אל עבר המסגד הסמוך, ומשם לבית הקברות המוסלמי.

הסיבה לנוכחות הכוח המשטרתי בשכונה לאחר הקטטה הייתה לשם הפרדה בין המשפחות המעורבות בקטטה ויצירת חיץ אנושי בין בתי המשפחות הסמוכים (ממוקמים אלו מול אלו באותה סמטה), וזאת בשל חשש שבמהלך מסע ההלוויה ינסו מי ממשפחת המנוח (נפאפעה) לנקום או לפגוע ברכוש משפחת חילו.

נסיבות האירוע הנטען

1. התובע טוען כי בתאריך 12.11.05, שהה באזור בית אחותו בנצרת, כדי להשתתף בהלוויה שהייתה אמורה להיערך למנוח ממשפחת גיסו שנרצח יום קודם לכן. בהלוויה נכחו כוחות בטחון ומשטרה בכדי למנוע התלקחות עם המשפחה האחרת, אשר עפ"י החשד, הייתה מעורבת במות המנוח. התובע, אשר נכח בין הקהל שבא לנחם את משפחת המנוח, חש בעייפות והחליט לפרוש למנוחה קצרה בבית אחותו, הממוקם בסמוך לסוכת האבלים. התובע נכנס לסלון הבית כשבאותה עת חלונותיו היו סגורים. בסמוך לאחר כניסתו לבית, ועוד בטרם פרש למנוחה, נורתה לעבר התובע אש חיה ע"י כוחות המשטרה שנכחו במקום, וכתוצאה מכך נפגע התובע בראשו ובפניו מכדורים שפגעו בו, ועקב כך נגרמו לו נזקי גוף של ממש, מהם הוא סובל עד עצם היום הזה, וימשיך לסבול עד סוף ימי חייו.

עילות התביעה

1. התובע מבסס את עילת תביעתו על מספר עוולות נזיקיות: רשלנות, הפרת חובה חקוקה ותקיפה. כן טוען כי מתקיימים, בנסיבות העניין, התנאים להעברת נטל הראיה לפי הכללים 'הדבר מדבר בעד עצמו' ו/או 'דבר מסוכן'. עם זאת, ניתן לציין כי עילת התביעה המרכזית הינה עוולת הרשלנות.
2. נטען כי לאחר פציעתו הקשה באירוע הירי, הובהל התובע למרכז רפואי רמב"ם בחיפה, כשהוא מונשם וסובל מפצעים פתוחים ומשטפי דם קשים בראשו. בקבלתו במיון, אובחן התובע כסובל מקרע באפרכסת אוזן שמאל, ובפנים המטומה תת עורית אוקציפטאלי משמאל ללא דימום תוך מוחי או תוך גולגולתי. בעצמות הפנים שברים בפנים המקסילארי משמאל, שברים בזיגומה משמאל ובקיר קדמי של תעלת האוזן החיצונית, המטומה עם מספר בועות אויר ורסיסים קטנים ברקמות הרכות של לחי שמאלית; בשל מצבו, הובל התובע בדחיפות לחדר ניתוח, שם בוצעה שטיפת פצע, תפירת קצוות תעלת שמע חיצונית והשארת פתיל בתוכה, קירוב שליש עליון לשליש תחתון של אפרכסת שמאל, והשארת נקז תת עורי באזור קדמי לאפרכסת. לאחר הניתוח, אושפז התובע במחלקה כירורגית פלסטית עד ליום 20.11.05, ובמהלך אשפוזו נזקק לטיפול אנטיביוטי, עבר מס' צילומי CT עקב דימום. כמו כן, במהלך אשפוזו סבל התובע מדיכאון עמוק, ומצבו הנפשי נעשה ירוד, והוא נזקק לטיפול פסיכיאטרי. התובע שוחרר לביתו ביום 20.11.05 עם המלצות להמשך מעקב במסגרת קופת החולים/מרפאות חוץ רמב"ם, כולל חופשת מחלה למשך חודש ימים; בתאריך 29.11.05 הופנה התובע לרמב"ם, עקב החמרה בכאבי ראש ונפיחות באוזן שמאל, שם נבדק ועבר צילום CT נוסף, ושוחרר עם המלצות להמשך טיפול בפצע וביקורת. כמו כן, בוצע ביום 10.12.05 CT נוסף אשר הדגים הצללה בתאי מסטרואיד משמאל. ציסטה בגב הספנואיד, וחשד לגוף זר קטן הצמוד לעצם האורביטלית מימין.

הנכות הנטענת

1. לטענת התובע הוא סובל עקב פגיעתו באירוע הירי מנכויות צמיתות בתחומים שונים כמפורט להלן:

נכות צמיתה בשיעור 10% בגין שיתוק היקפי של עצם הפנים, ו- 10% בגין תסמונת פוסט טראומטית, בהתאם לחוות דעת מיום 27.12.08 שנערכה ע"י ד"ר סאהר עאבד, מומחה בתחום הנוירולוגי.

נכות צמיתה בשיעור 10% בגין טנטון תמידי ו- 10% נוספים בגין לקוי שמיעה, בהתאם לחוות דעת מומחה מיום 15.3.13, שנערכה ע"י ד"ר מוחמד חביבאללה, מומחה בתחום א.א.ג.

נכות צמיתה בשיעור 15% בגין צלקות בולטות ומכוערות בפנים משמאל ו- 5% נכות נוספת בגין עיוות בצורת האוזן השמאלית, בהתאם לחוות דעת מומחה מיום 3.4.13, שנערכה ע"י ד"ר עזיז שופאני, מומחה לכירורגיה פלסטית.

הגנת המדינה

1. המדינה דוחה מכל וכל את גרסת התובע לגבי נסיבות האירוע הנטען, את אחריותה הנזיקית לפציעתו של התובע באירוע, וכן את הנזקים הנטענים (והמוכחשים).

לטענת המדינה, ביום 12.11.05 בשעות הצהרים התקיימה הלווייתו של המנוח, ובעת הכנסת ארונו לבית משפחתו, החלו במקום הפרות סדר קשות, שכללו בין היתר, יידוי בקבוקי תבערה, אבנים, וחפצים שונים לעבר בית משפחת חילו, וכן לעבר השוטרים ששמרו על רכושם של משפחת חילו, אשר העמידו את חיי השוטרים בסכנה מוחשית ומידית. במהלך ניסיונות המשטרה להרגעת הרוחות, נערכה פנייה, בין היתר, למכובדים שונים בקרב האוכלוסייה המקומית, אולם מאמצים אלה העלו חרס. כתוצאה מההתפרעות, נפצעו מפקד תחנת נצרת ושוטר נוסף מרסיסי בקבוקי התבערה שנזרקו במקום, והם נזקקו לטיפול רפואי.

1. נטען כי בשלב זה או בסמוך לכך, נכנס התובע לתוך הבית הנמצא במתחם בתי משפחת המנוח, החזיק בידו בקבוק תבערה בוער תוך שהוא מתקרב לחלון המזרחי של הבית. התובע פתח את החלון (המזרחי), הבחין בשני שוטרים העומדים בסמוך לבית עם הגב אליו, שהם מגוננים על עצמם מפני אבנים והחפצים האחרים שנזרקים באותה עת לעברם מכיוון אחר. התובע התכוון להשליך את בקבוק התבערה הבוער לעבר שני השוטרים שעמדו בסמוך אליו ומחוץ לבית. שוטר אחר שעמד במרחק קצר משם, הבחין במעשי התובע ובעובדה ששני השוטרים נמצאים בסכנת חיים מוחשית ומידית, דרך את נשקו, צעק לעבר שני השוטרים שיזהרו, וירה ירייה אחת לעבר התובע להרחקת הסכנה והצלת חיי חבריו השוטרים. כתוצאה מהירי, נשמט בקבוק התבערה מידו של התובע על הקרקע שמחוץ לחלון הבית כשהוא בוער. התובע פונה מהמקום לחדר המיון, שם הבחין איש הצוות הרפואי שמבגדיו עולה ריח חריף של חומר דליק. עם סיום הלווית המנוח, ובסמוך לשעה 15:30 הונחו השוטרים לצאת מהשכונה על מנת למנוע פגיעה בהם. בשעה 15:50 או בסמוך לכך, הוצתו מספר בתים של משפחת חילו ונגרמה פגיעה ברכושם. רק בשעה 17:00 או בסמוך לכך, נרגעו הרוחות במקום.
2. המדינה מכחישה, כאמור, את נסיבות האירוע הנטען ואת אחריותה לפציעתו של התובע, וטוענת כי התובע נפגע עת סיכן חיי שוטרים כאשר עמד להשליך את בקבוק התבערה הבוער שהחזיק בידו דרך החלון אל עבר שני השוטרים. לא מתקיימים התנאים להחלת הכלל 'הדבר מדבר בעד עצמו' ו/או הכלל בדבר 'דבר מסוכן', ועל התובע להוכיח את כל רכיבי תביעתו. מוכחשות כל החובות המיוחסות לנתבעת בכתב התביעה, ומוכחשות הפרתן בנסיבות המקרה. האירוע ארע בשל אשמו המלא של התובע, ולחילופין בשל רשלנותו ו/או היפר חובות חקוקות על ידו. התנהגותו של התובע בנסיבות המקרה, עולה כדי הסתכנות מרצון ו/או הפר הוראה חקוקה. מעשי או מחדלי התובע, או חלקם, מהווים אשם תורם בשיעור 100% או בשיעור ניכר אחר. שוטרי משטרת ישראל היו נתונים בסכנה מוחשית לחייהם ו/או לגופם, ולחילופין, האמינו באופן סביר כי הם בסכנה שכזו. פעולות הנתבעת נעשו להגנה מפני פגיעה בחיים, בגוף או ברכוש, ולא חרגו ממידת הסבירות. שוטרי משטרת ישראל פעלו בנסיבות בהם פעולתם הייתה דרושה באופן מיידי להצלת חיים או הגוף שלהם ו/או של אחרים מסכנה מוחשית של מוות או פגיעה חמורה. התנהגותו של התובע הייתה הגורם המכריע לאירוע הנזק ו/או ניתקה את הקשר הסיבתי בין הנתבעת ושלוחיה לבין אירוע הנזק הנטען והמוכחש. את סבירותן של ההחלטות או המעשים יש לבחון עפ"י הנסיבות ששררו באותה עת. פעולות השוטרים והנתבעת היו סבירות ונועדו לקיום החוק והסדר הציבורי ו/או להגן על אזרחים ו/או אנשי משטרה מפני שימוש בכוח שלא כדין.
3. המדינה מוסיפה ומכחישה את כל ההפסדים ו/או הנזקים הנטענים, הן לעבר והן לעתיד, ומוכחש כל קשר סיבתי ביניהם לבין האירוע הנטען. לחלופין, מפנה הנתבעת לחוות דעת נוירולוגית מטעמה, שנערכה ביום 13.4.12 ע"י ד"ר בועז ווולר, ולפיה נגרמה לתובע נכות צמיתה בשיעור 5% בשל חולשה של שריר המצח משמאל. הנתבעת מכחישה את ממצאי חוות הדעת של ד"ר חביבאללה ו/או ד"ר שופאני בתחום א.א.ג/וכירורגיה פלסטית, בהתאמה, ושומרת על זכותה להגיש חוות דעת נגדיות בתחומים הנ"ל. כן נטען כי מומחה התובע בתחום הנוירולוגי אינו מוסמך לקבוע נכות בתחום הנפש.
4. כאן המקום לציין כי בדיון שהתקיים בפניי ביום 23.1.14 הצהיר ב"כ המדינה על הסכמתו לאימוץ ממצאי חוות דעת ד"ר שופאני בתחום הנכות הפלסטית. בנוסף, הגישה המדינה ביום 27.3.14 חוות דעת נגדית מטעמה בתחום א.א.ג, שנערכה ע"י פרופ' אבישי גולץ, ביום 13.3.14, לפיה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 10% בגין ליקוי שמיעה באוזן שמאל. בדיון שהתקיים בפניי ביום 19.6.14 הצהיר ב"כ התובע כי הוא מסכים להעמיד את שיעור הנכות הרפואית של התובע בתחום א.א.ג על 10% בגין ליקוי שמיעה, תוך ויתור על הטענה לנכות צמיתה בגין טנטון תמידי כאמור.

בהמשך, מיניתי את ד"ר רואשדה חנא, כמומחה מטעם ביהמ"ש בתחום הנוירולוגי. כעולה ממצאי חוות דעתו מיום 20.6.14 נותרה לתובע נכות צמיתה נוירולוגית בלבד בשיעור 5% עקב פגיעה בענף העצב השביעי משמאל.

1. בתיק נשמעו ראיות הצדדים עד תום

מטעם התביעה העידו שני עדים: כמאל נפאפעה, תושב שכונת פח'ורה בנצרת, דודו של המנוח (להלן: "כמאל"), והתובע בעצמו.

מטעם ההגנה, העידו חמישה עדים: סגן ניצב רן לוי, ראש מחלק סיור בתחנת נצרת, בתקופה הרלבנטית לתביעה (להלן: "סגן ניצב לוי"); עיסא סמעאן, חוקר בתחנת נצרת, בתקופה הרלבנטית (להלן: "השוטר עיסא"); ד"ר סמיח נג'אר, אשר שימש בתקופה הרלבנטית רופא בבית חולים האנגלי בנצרת, אליו פונה בשלב ראשון התובע לאחר האירוע (להלן: "ד"ר נג'אר"); השוטר חיים כהן, אשר שימש בתקופה הרלבנטית, ראש צוות ביס"מ עמקים (להלן: "השוטר כהן"); השוטר אלי פרץ, אשר נמנה בתקופה הרלבנטית, על צוות ד' ביס"מ עמקים (להלן: "השוטר פרץ").

הוגשו סיכומים בכתב והתיק הובא בפניי לצורך מתן פסק דין סופי בתיק.

1. אין מחלוקת כנה כי ביום 12.11.05 (בין השעות 13:00- 14:00), בעת ששהה התובע בבית אחותו בשכונת פאח'ורה בנצרת, הוא נפגע בראשו (בצד השמאלי), כתוצאה מקליע חי שנורה לעברו מרובה M-16ע"י השוטר פרץ, שנמנה עם הכוח המשטרתי שנכח במקום.

הצדדים חלוקים בעיקרם בשאלה באלו נסיבות נפגע התובע בראשו, וכפועל יוצא מכך, האם אירוע הירי לעברו היה מוצדק או סביר בנסיבות העניין, ובאופן שיש בו כדי לפטור את הנתבעת מאחריות נזיקית כלפי התובע.

1. השאלות העומדות להכרעה
   1. מה הן הנסיבות בהן נפגע התובע? שאלה זו הינה שאלה שבעובדה אשר תוכרע על סמך הראיות שהובאו בפני ביהמ"ש.
   2. האם נסיבות האירוע, כפי שהוכחו ע"י התובע, מקימות חבות נזיקית כלפי הנתבעת? שאלה זו הינה שאלה שבחוק.
   3. היה והתשובה לשאלה ב' חיובית, מהו גובה הפיצוי הכספי לו זכאי התובע בעקבות האירוע?

דיון והכרעה

1. נסיבות האירוע הנטען

נסיבות האירוע הנטען פורטו בסעיף 3 לכתב התביעה המתוקן, וביתר פירוט בסעיפים 3-4 לתצהיר עדות ראשית התובע. בתמצית גרסת התובע לגבי הנסיבות שקדמו לפציעתו מביצוע הירי לעברו הינן:

הוא יצא בבוקר יום 12.11.05 עם אחותו סברין מבי"ח רמב"ם (לאחר ששהו בלילה לצד מיטת גיסו הפצוע ג'מיל) והגיעו לנצרת בסביבות 10:30-11:00, על מנת להשתתף בהלוויית המנוח, ומיד פנה התובע לשבת עם הגברים בסוכת האבלים.

גופת המנוח הגיעה בשעות הצהריים למקום, ומיד החלו במקום צרחות קורעות לב מצד הנשים שנכחו במקום. התובע שחש עייפות וכבדות, ביקש לפרוש לנוח בבית אחותו, הצמוד לסוכת האבלים, כדי לזכות במעט מנוחה לפני יציאת מסע ההלוויה.

התובע נכנס למפלס התחתון של בית אחותו, שאותה עת כל חלונותיו היו סגורים, וצעד לעבר כורסאות הישיבה הצמודות לקיר שממול דלת הכניסה. בחלוף מס' שניות, ובטרם הספיק להגיע לכורסאות הישיבה, הרגיש לפתע בפגיעה בפניו בצד שמאל, ואיבד את הכרתו או שהכרתו התערפלה מאד.

לאחר שהכרתו שבה אליו, נודע לתובע כי נפגע מכדור חי שנורה לעברו דרך אחד משלבי חלון הזכוכית בבית (שהיה סגור), ופגע בו ישירות בפנים ובראש.

1. במהלך חקירתו הנגדית העיד התובע כי כשהגיע לנצרת הגיע לסוכת האבלים (שמוקמה בין בית המנוח לבין בית הוריו, ראו: חקירת כמאל, פ' עמ' 7 ש' 22-23), וישב לצד אביו ודודיו שהיו במקום (פ' עמ' 16 ש' 8-10):

"ש. אז הגעת למקום ההלוויה. מה עשית?

ת. הגעתי לשם, היו שם הרבה אנשים ועשו סוכת אבלים. נכנסתי לרחבה. כל האנשים ישבו שם. מצאתי את האבא שלי והדודים שלי וישבתי שם".

מסעיף 4 ב' לתצהיר עדות ראשית התובע עולה לכאורה כי רק בסמוך לאחר שהגיע ארונו של המנוח למקום בשעות הצהריים, החליט לפרוש לבית אחותו למנוחה, אולם במהלך חקירתו הנגדית בביהמ"ש שינה התובע במעט את גרסתו והעיד כי פרש מסוכת האבלים בטרם ראה את ארון המנוח מגיע (פ' עמ' 16 ש' 15-18):

"ש. לא ראית את הארון מגיע?

ת. עד שאמרו שהארון יגיע, כבר ירדתי . הרגשתי שהארון מגיע והלכתי. לא יכולתי לראות את הארון. אמרתי לאבא שלי שאני הולך. לשאלתך למה זה לא מופיע בתצהיר, אני משיב שלא שאלו אותי".

עם זאת, יצוין כי גרסת התובע בביהמ"ש לעניין עיתוי עזיבתו את סוכת האבלים לעבר בית אחותו תואמת את חקירתו במח"ש מיום 7.12.05 (כחודש לאחר האירוע) שם מסר התובע (ש' 52-55 לטופס גביית הודעה, העתק ממנו צורף כנספח 18 לסיכומי המדינה):

"תשובה: אני לא ראיתי מתי הביאו את הארון אבל הבנתי מהקולות של הנשים שהוא הגיע"; "תשובה: אני לא ראיתי את ארון המת מגיע אני הבנתי מהצרחות של הנשים"

התובע נתבקש במסגרת חקירתו הנגדית בביהמ"ש להסביר מדוע בתשובותיו לשאלון ציין שביקש רשות מאחותו לפרוש לביתה, ואילו בעדותו בבימ"ש, לא אזכר זאת (פ' עמ' 17 ש' 26-31 ועמ' 18 ש' 1-4):

"ש. בתשובות לשאלון שהגשתי לבית המשפט אתה אומר שביקשת רשות מאחותך. בעדותך היום לא אמרת כלום. מדוע?

ת. באותו רגע, קמתי והלכתי ישר לבית של אחותי. כשהגעתי מבית החולים הייתי בבית עם אחותי. הלכתי עם אחותי עד הבית וכשירדתי מהאוטו. כשירדתי מהאוטו ביקשתי את הרשות של אחותי. ישבתי עם אבא שלי עד שהביאו את המנוח.

ש. איך אתה יודע שתהיה עייף?

ת. אני לא עייף. אני מפחד מזה. מזמן לזמן בכל פעם שיש הלוויה או ניחום אבלים אני לא סובל את המצב.

ש. ביקשת רשות מאחותך?

ת. אמרתי לה שאני אכנס לבית שלה בהמשך".

גרסת התובע לראשונה בביהמ"ש כאמור לפיה כשהגיע מבית החולים לנצרת הוא היה קודם בבית אחותו וביקש את רשותה לנוח בביתה בעת שירד מהרכב, אינה מאוזכרת כלל בכתב תביעתו ואינה מתיישבת עם גרסתו בתצהיר עדותו הראשית (סע' 4 א') שם הצהיר כי בעת שהגיעו הוא ואחותו לנצרת מביה"ח מיד פנה לשבת עם הגברים, וללא שפרט בגרסתו בתצהיר עדותו הראשית כי ביקר קודם עם אחותו בביתה, בטרם הצטרף לישיבה עם הגברים ו/או כי בעת שירדו מהרכב בנצרת נטל את רשותה של אחותו לנוח בביתה.

1. התובע עומת עם גרסתו במח"ש לפיה מיד בסמוך לאחר שנכנס לבית אחותו, הרגיש שנפגע בראשו, ובשלב השני מצא את עצמו בבי"ח רמב"ם, לבין עדותו של כמאל בביהמ"ש, לפיה כשעבר כמאל ליד בית אחיו ג'מאל, הוא שמע את התובע זועק מכאבים, והסביר זאת בכך שהיה מטושטש (פ' עמ' 5-9):

"ש. העד כמאל אמר שהוא שמע אותך צועק מכאבים וגם בעדותך במח"ש אמרת שאמרו לך שכמאל שאל מי אתה. האם דיברת איתו? הרופא שטיפל בך אמר שאמרת לו את שם שלך. בבית המשפט אמרת שפתאום הרגשת ברמב"ם.

ת. כשקיבלתי את המכה הרגשתי שנפלתי. חוץ מזה הייתי מטושטש. לא יודע מי דיבר איתי. לא הרגשתי... בן אדם שקיבל בן אדם בפנים (צ.ל קליע חי ג'.נ) . מה אתה רוצה ממני?".

התובע נתבקש להסביר מדוע אם מטרת הגעתו לנצרת הייתה כדי להשתתף בהלוויה בחר לפרוש לנוח ולא להשתתף בה (פ' עמ' 18 ש' 22-29):

"ש. למרות שכל התכנית שלך להגיע להשתתף בהלוויה של חברך ז"ל, בכל זאת אתה לא משתתף בהלוויה שלו.

ת. הלכתי להלוויה. אני מפחד מזה. נכנסתי לבית של אחותי. בגלל הכבוד הייתי חייב ללכת לשם. ההורים שלי היו שם. אף אחד לא היה בבית.

ש. אם אתה מפחד, למה בכלל ללכת? למה לא נשארת עם ג'מיל?

ת. ומי יסע עם אחותי מחיפה לנצרת?

ש. אותו קרוב משפחה.

ת. נסעתי עם אחותי".

איני סבור כי גרסת התובע לגבי הטעם לאי נסיבות אי השתתפותו בהלוויית המנוח מעלה קושי מהותי. ראשית, לפי גרסתו הוא שהה עם אחותו כל הלילה (שלפני הלוויה) בבי"ח רמב"ם לצד מיטת גיסו הפצוע, דבר שיש בו כדי להסביר את תחושת הכבדות והעייפות עליה העיד ועל רצונו לפרוש לנוח טרם יציאת מסע הלווית המנוח. שנית, יש לזכור כי בעת האירוע היה התובע קטין (כבן 17), דבר שיש בו כדי להסביר את תחושת אי הנוחות ואת חששו מלהשתתף בהלוויה, ובעיקר שהמנוח היה צעיר ממשפחת גיסו, המוכר לו באופן אישי, שקיפד את חייו פחות מיממה קודם לכן, בנסיבות טרגיות. שלישית, התובע הסביר כי היה חייב להגיע להלוויה בגלל "הכבוד", אך לא מן הנמנע כי לאחר "שנראה במקום" (בסוכת האבלים), פרישתו לנוח בבית אחותו הייתה משילוב של שני הנימוקים יחדיו. רביעית, ברי כי לאור פגיעתו הקשה של התובע מאירוע הירי בסמוך לאחר להגעת ארונו של המנוח למקום, נבצר ממנו להשתתף במסע ההלוויה לעבר המסגד, ובהמשך לאתר קבורת גופת המנוח. מכל מקום, לא הוכח לטעמי בראיות מספיקות כי במועד שבו החל מסע הלווית ארון המנוח מבית המנוח לעבר המסגד, טרם נפגע התובע מאירוע הירי נשוא התביעה.

1. עוד העיד התובע בחקירתו הנגדית כי לא זכור לו שדיברו על "נקמה", אבל "..היו שם אנשים רבים... צעקות רבות ובלאגן" (פ' עמ' 19 ש' 11-21):

"ש. דיברו על נקמה?

ת. הגעתי לשם, היו שם אנשים רבים. היו שם צעקות רבות ובלאגן.

ש. כי נרצח סמי ושני הדודים שלו נמצאים בבית החולים?

ת. לא יודע כמה אחים היו בבית החולים.

ש. זה גם פגיעה בכבוד המשפחה של גיסך, נכון?

ת. אני יודע ששתי המשפחות הן למעשה משפחה אחת. הן בנות דודות.

ש. בכל זאת הם רצחו אחד את השני.

ת. לא שמעתי על נקמה."

וכשעומת התובע עם עדותו של כמאל לפיה היה רצון לנקום מצד הצעירים והוא ניסה להרגיע את הרוחות, חזר התובע על גרסתו כי לא שמע דיבורים על נקמה כשהגיע לסוכת האבלים, וכי מיד כשהגיעה הגופה ירד לכיוון בית אחותו (פ' עמ' 19 ש' 22-25):

"ש. כמאל העיד ואמר שהיה רצון לנקמה והוא ניסה להרגיע את הרוחות ואת הצעירים. לא שמעת ולא ראית?

ת. אני לא שמעתי על נקמה. אני כל הזמן כשהגעתי ישבתי עם האבא שלי והדודים שלי בסוכת האבלים ולא שמעתי דיבורים על נקמה. כשהגיעה הגופה ירדתי לכיוון הבית של אחותי".

1. בהמשך חקירתו הנגדית, נתבקש התובע להבהיר כיצד לטענתו "התחיל להרגיש רק ברמב"ם", בעוד שלפי גרסת הנתבעת, בעת הגעת התובע בשלב ראשון לבית החולים האנגלי בנצרת, מסר התובע לרופא המטפל את שמו, חזר התובע על גרסתו כי ייתכן שמסר את שמו (גם לרופא המטפל וקודם לכן לכמאל), אבל הוא אינו זוכר כי היה מטושטש (פ' עמ' 21 ש' 1-9), נימוק סביר לטעמי, בהתחשב בחומרת פציעתו של התובע, בנסיבות העניין. ראו: הודעת ד"ר נג'אר שנגבתה בפני השוטר עיסא מיום 12.11.05 (העתק ממנה צורף כנספח ב' לתצהיר עדות ראשית של ד"ר נג'אר:

"...היום עבדתי במיון והגיע למיון פצוע בראש ושמו מחמד סאלח גדיר אשר פצוע באורח קשה מאד בראשו באזור השמאלי בזיגומה כלומר עצם הלחי ויש כניסה ויציאה אך טרם ידוע לי בדיוק הסיבה לפציעה האיש היה בהכרה מעורפלת שאלתי אותו מה על שמו ואמר לי שמי מוחמד הוא היה פותח את העיניים ספונטני אני הנשמתי אותו כאשר הוא היה בהכרה..."

בהמשך חקירתו הנגדית, לא ידע התובע לתת כל הסבר לגבי גרסת הנתבעת כי גם הרופא שטיפל בו בביה"ח האנגלי וגם השוטר עיסא, הריחו על בגדיו בסמוך לאחר האירוע, ריח של נפט, והשיב "אין לי מושג"/ ""לא יודע", בהתאמה (פ' עמ' 21 ש' 10-14).

1. לתמיכה בגרסתו העיד התובע את כמאל שהינו אחיו של ג'מיל (גיס התובע). כעולה מחקירתו הנגדית בביהמ"ש ארון המנוח הגיע "לקראת הצהריים- 13:00 -14:00 " (פ' עמ' 7 ש' 12-13), ושהה כחצי שעה היכן שהנשים ישבו (פ' עמ' 7 ש' 16-17), ומשם נלקח הארון לבית המנוח, עפ"י המנהג, שנמצא כ- 15-20 מ' בין בית ההורים לבין בית המנוח (פ' עמ' 7 ש' 18-21), ומבית המנוח הובלה גופת המנוח למסגד ומשם לבית הקברות (פ' עמ' 7 ש' 24-25).

כמאל העיד כי הדברים היו רגועים עד שגופת המנוח הגיע לחצר, אז החלו צעירים ממשפחת נפעאפה לצעוק לנקמה, ורצו להיכנס לבתי משפחת חילו ולשבור חלונות, אך בסיוע המשטרה הצליחו להרגיע את המצב (פ' עמ' 7 ש' 29-32 ועמ' 8 ש' 1-5). בהמשך העיד כי "....הצעירים היו בשטח שבין הבתים שלנו, רחוקים מהשוטרים ואין מגיע (צ.ל מגע ג'.נ) בין השוטרים לצעירים" (פ' עמ' 8 ש' 17-18), והם צעקו, בכו וקיללו, בהמתנה להעברת הארון של המנוח לביתו (פ' עמ' 8 ש' 21-22).

בהמשך חקירתו הנגדית, עומת כמאל עם עדות שנתן מפקד תחנת נצרת, אבי חלויה במח"ש, שם תיאר סיטואציה קשה יותר של זריקות אבנים ובקבוקי תבערה לעבר שוטרים, אולם לגרסת כמאל, הסיטואציה המתוארת מתייחסת לשלב שלאחר ההלוויה (פ' עמ' 8 ש' 29-32):

"ש. עם כל הכבוד, אבי חלויה שנתן עדות במח"ש מתאר סיטואציה שהיא הרבה יותר פרועה ממה שאתה מתאר. הוא דיבר על כך ששוטרים שעמדו בסכנת חיים ועל זריקת אבנים מסיביות ובקבוקי תבערה לעבר השוטרים. אתה בתיאור שלך אתה מעוות את התמונה.

ת. יש להבדיל בין ההתפרעות והצעקות והקללות שהיו לפני ההלוויה ואחרי ההלוויה.

ש. מה שהקראתי לך מהדברים של אבי חלויה זה לגבי מה שהתרחש לפני ההלוויה.

ת. לפני ההלוויה מה שאבי מתאר לא ראיתי. אני יודע שאחרי ההלוויה ולאחר שגדיר נפצע ויצאה שמועה שהוא מת, הייתה התפרעות והשוטרים עזבו את השטח ויצאו לזמן קצר. לאחר שבדקו וידעו שמוחמד גדיר בחיים השוטרים חזרו. רוב הבלגן היה אחרי ההלוויה.

ש. מה זה בלגאן בעינייך? שריפת מכוניות ובתים?

ת. כן. זה הבלאגן. זה קרה אחרי ההלוויה ולא לפני. כל הרכבים והבתים היו אחרי השוטרים, לא ניתן להגיע אליהם. הכל קרה אחרי ההלוויה ובמיוחד אחרי ששמעו שעוד בן אדם מת".

1. איני מקבל את גרסת כמאל לפיה התפרעות הצעירים שהתבטאה בזריקת אבנים וחפצים וכן בקבוקי תבערה, החלה רק לאחר ההלוויה, ולא קודם לכן (במובחן, מגרסתו כי אירוע הצתת בתים, רכבים ורכוש של משפחת חילו נעשה לאחר שהשוטרים עזבו את המקום, והתמקמו בכביש הראשי). מחומר הראיות עולה כי ההתפרעות של צעירים ממשפחת נפאפעה לעבר השוטרים החלה בסמוך לאחר הגעת גופת המנוח למקום. בהודעתו של כמאל בעצמו במשטרה (מוצג נ/1 ש' 7-11) עולה כי גופת המנוח הגיע בשעה 13:30 בערך והוכנסה לתוך הבית היכן שישבו הנשים, והתחיל בכי וצעקות והיה קשה מאד, לאחר 10 דקות הוכנסה גופת המנוח לבית המנוח מרחק של 20 מ' מהיכן שישבו הנשים. כמאל יצא החוצה ובזמן זה שמע פיצוצים של רימונים מהצד של משפחת חילו, והוא ביקש מאחד השוטרים שיירגעו, והתבקש לעזוב את המקום.

במהלך חקירתו הנגדית של סגן ניצב לוי, הוא העיד כי ההתפרעויות החלו בהפתעה עם הגעת גופת המנוח לבית המשפחה (פ' עמ' 31 ש' 28-32 ועמ' 32 ש' 1-6):

"ש. אני מפנה אותך לסעיף 14 לתצהירך (מקריא). אתה נמצא ליד בית המשפחה, והחלו התפרעויות ויידוי בקבוקי תבערה, איך? מה ראית?

ת. אנו היינו בעמדה נחותה. כשהגופה נכנסת לבית המשפחה, הופתענו. אני השתתפתי בעשרות לוויות כאלו, הופתענו ביידוי אבנים מסיבי בצורה שאיני מכיר, מלווה בקרשים, בבלוקים, כל חפץ בהישג ידם והכי חשוב הכי מסוכן בקבוקי התבערה.

ש. אתה טוען שהחלו במקום התפרעויות ויידוי בקבוקי תבערה. בית המשפחה של המנוח נמצא היכן שהארון ואתה בין ההמון. תתאר את הסיטואציה?

ת. בגבעה סמוכה עמדו רעולי פנים, עשרות רעולי פנים.

ש. הגבעה הסמוכה היכן נמצאת?

ת. מעל בית המשפחה. היא הייתה צפונית למקום שבו עמדתי".

והמשך (פ' עמ' 32 ש' 16-17):

"ש. אותם רעולי פנים שעמדו קרוב, החלו להתפרע, לזרוק אבנים ובקבוקי תבערה, על מי?

ת. עלינו. אנו היינו בין ההמון. האנשים שהשתתפו בהלוויה קיבלו בקבוקי תבערה".

1. גרסת סגן ניצב לוי לגבי עיתוי התחלת ההתפרעויות והפרות הסדר של הצעירים כאמור, נתמכה גם בעדות השוטר כהן. כעולה מסעיף 6 לתצהיר עדותו הראשית, עם הגעת גופת המנוח לבית המשפחה, החלו במקום התפרעויות וידוי מסיבי של אבנים, בקבוקי תבערה, וחפצים שונים. במהלך חקירתו הנגדית של השוטר כהן הוא העיד כי הגיע עם צוות יס"מ עמקים למקום בשעה 6:30 בבוקר ושהה שם עד שהתפתח האירוע שהתרחש לקראת שעת הצהריים כשהגיעה גופת המנוח (פ' עמ' 47 ש' 6-10). לגרסתו הוא לא ראה מי זרק את בקבוקי התבערה ואת האבנים אבל הם הגיעו מכיוון בית הנרצח (פ' עמ' 48 ש' 18-26):

"ש. האם מהמקום בו עמדת, לפי התיאור שלך בסקיצה, אתה יכול לזכור אם ראית את האנשים האלה שאתה טוען שהתפרעו וזרקו אבנים?

ת. האנשים לא ראיתי, אבל כן עפו עלינו אבנים, לא ראיתי מי זרק, עפו עלינו בקבוקי תבערה שהתנפצו והתלקחו. מי זרק לא ראיתי.

ש. מאיפה שהיית לא ראית אנשים שזורקים.

ת. לא ראיתי זורקים אבל האבנים את האבנים. הם הגיעו מכיוון בית הנרצח, בקבוקי תבערה, בקבוק אחד במעלה הרחוב איפה שעמדה יחידת אלון, נזרק והתלקח, ראיתי את הלהבה שנוצרה שם, בקבוק אחד התלקח לידינו, לא רחוק מאיתנו, למזלנו אף אחד לא נפגע....".

1. כאמור לגרסת התובע הוא נפגע בראשו כתוצאה מירי קליע חי לעברו בעת ששהה לבדו בדירת אחותו אליה נכנס כדי לנוח בנסיבות "תמימות". מלבד התובע, לא הוצג עד נוסף מטעמו שהיה עד בזמן אמת לפעולות התובע בתוך הדירה בסמוך לפני מועד ביצוע הירי ו/או בעת ביצוע אירוע הירי עצמו (בתוך הבית ו/או מחוץ לבית).

לתמיכה בגרסתו לאירוע, העיד התובע את כמאל. במהלך חקירתו הראשית בביהמ"ש העיד כמאל כי לא היה עד ישיר לאירוע הירי אלא עבר בסמוך לבית אחיו ג'מיל ואז שמע קול של מישהו הזקוק לעזרה, הוא נכנס לבית וגילה את התובע שוכב במרכז הסלון פצוע מתבוסס בדמו (פ' עמ' 4 ש' 26-29 ועמ' 5 ש' 1-3):

"בשלב מסוים שמעתי פצצות. הלכתי לכיוון הפיצוצים ואז ראיתי שוטרים שהתחילו לצעוק עלי לחזור אחורה. חזרתי בין הבית של ג'מיל לבית של המנוח והתחלתי לחזור ופתאום אני שומע קול של כאב, קול של מישהו שזקוק לעזרה. הבחנתי שהקול יוצא מהבית של אחי ג'מיל. הדלת הייתה סגורה. פתחתי, נכנסתי ומצאתי את מוחמד גדיר שוכב על הרצפה במרכז הסלון ומלא דם. ברגע הראשון בכלל לא זיהיתי מי זה. כל הפנים שלו היו דם וגם על הרצפה. שאלתי מי זה והוא אמר שהוא מוחמד. ביקשתי עזרה מהחבר'ה בחוץ. הם הוציאו אותו החוצה לכיוון בית החולים".

במהלך חקירתו הנגדית דחה כמאל את האפשרות שהוצגה בפניו לפיה ייתכן שהקריאות לעזרה ששמע, לגרסתו, כשחלף ליד בית אחיו ג'מיל, היו של אחד מבניו (אחמד או אסדקנדר) ולא של התובע, ואף העיד כי לא היה לו מושג איפה היו בניו באותה עת (פ' עמ' 10 ש' 22-29).

בהמשך חקירתו, חזר כמאל על גרסתו לפיה שאל את התובע בעת שנכנס לדירת אחיו, אותו גילה שכוב בסלון פצוע, מי הוא והוא השיב "מוחמד", וזה היה הדבר היחיד שאמר, אך לגרסתו לא הריח שנדף מבגדי התובע ריח של נפט או בנזין, וכן דחה את האפשרות כי הוא סובל מבעיה רפואית בחוש הריח (פ' עמ' 11 ש' 14- 26):

"ש. כשבאת למוחמד ושאלת אותו מי הוא, מה הוא אמר לך?

ת. מוחמד. כשהוא אמר מוחמד, הבנתי שזה הגיס של ג'מיל. רק את זה הוא אמר לי.

ש. אתה הרחת עליו דברים?

ת. לא. כמו מה?

ש. נפט, גז בנזין?

ת. לא. בכלל לא. אני ניגשתי אליו ולא הרחתי דברים כאלה. גם לא הרחתי דם.

ש. איפה ששכב מוחמד, הייתה שלולית גדולה של דם?

ת. כן.

ש. יש לך בעיה באף, בעיה רפואית?

ת. לא.

ש. איך יכול להיות שהשוטר שלקח את הבגדים של מוחמד לבדיקה והרופא ד"ר סמיח נג'אר שטיפל בתובע הריחו מהבגדים שלו ריח חריף של נפט?

ת. תשאל אותם".

1. לתמיכה בגרסתה העידה המדינה כאמור חמישה עדים מטעמה. אין חולק כי השוטר עיסא וד"ר נג'אר לא נכחו בסמטה בין בתי המשפחות המעורבות בעת התרחשות האירוע נשוא התביעה. לגבי יתר העדים, אין חולק כי מלבד השוטר פרץ (שהוא זה שביצע את הירי לעבר התובע), אף אחד מעדי התביעה לא חזה באופן ישיר ובזמן אמת ברגע ביצוע הירי ו/או בפעולות התובע בדירה בסמוך לפני ביצוע הירי, כך שאין הם יכולים להעיד מהתרשמות ישירה לגבי הנסיבות שהובילו לביצוע הירי לעבר התובע ע"י השוטר פרץ.

כעולה מתע"ר השוטר פרץ, הוא שימש במועד הרלבנטי לתביעה כשוטר ביס"מ עמקים צוות ד', בפיקודה של השוטרת ענת פלביאן (להלן: "ענת", ס' 2-3 לתע"ר); ביום 12.11.05 בשעה 7:00 בבוקר, הגיע צוות ד' וצוות נוסף של יס"מ עמקים לשכונת פאח'ורה, בעקבות רצח בין משפחת נפאפעה שהיה במקום ערב קודם, ובוצע תדריך ע"י ענת שכלל תרחיש לביצוע נקמה ברכוש משפחת החשודים ברצח מצד משפחת נפאפעה וכן הוראות שימוש בכוח ופתיחה באש במצב של סכנת חיים (ס' 3-5 לתע"ר). כשוטר בצוות יס"מ עמקים הוא היה היחידי שקיבל רובה M-16 ותפקידו היה לאבטח את הצוות (ס' 7 לתע"ר). בשלב מסוים, החלו יידויי אבנים בצורה מסיבית לעבר בתי משפחת חילו וגם לעבר שוטרים כולל חפצים (קרשים) ובקבוקי תבערה. כתוצאה מזריקת האבנים ובקבוקי התבערה נפצע מפקד תחנת נצרת (סנ"צ חליווא) בידו, וכן נפצע שוטר נוסף מיס"מ גליל בפיו (ס' 10 לתע"ר).

לעניין הנסיבות הנטענות שהובילו לביצוע הירי לעבר התובע ובסמוך לאחריו, גרסת השוטר פרץ הינה:

במרחק 8 מ' מהמקום שבו עמד כמאבטח הכוח, עמדה המפקדת ענת יחד עם השוטר כהן מאחורי רכב רנו מסחרי, ומולו היה בית עם חלון הזזה שחלקו השמאלי פתוח במקצת. הוא הבחין דרך החלון בפתח כניסה לחדר שהיו בתוכו שני אנשים שאחד מהם החזיק בידו בקבוק עם פתיל והשני הדליק עבורו בעזרת מצית את הפתיל, והפתיל בער. הוא זיהה בבירור שמדובר בבקבוק בצבע חום כהה שבער. באותו הזמן נזרקו מהסמטה שמאחורי הרכב הלבן בקבוקי תבערה שהתנפצו משמאל לענת והשוטר כהן. הוא ראה בתוך הבית את האדם שהחזיק בבקבוק תבערה הבוער מתקרב לעבר החלון שפוף בניסיון להסתתר. בשלב זה, הוא דרך את הנשק והמשיך לצפות לעבר החלון, כשהוא מזהה את האדם שהחזיק את בקבוק התבערה ביד, מרחיב את פתח החלון בעזרת ידו השמאלית. הוא זיהה את ידו של האדם עם בקבוק התבערה יוצאת מהחלון ואף מסתכל הצידה לכיוון ענת והשוטר כהן, כאשר בקבוק התבערה עדיין בער. הוא זיהה כי החשוד מבצע תנועה של זריקת בקבוק לעבר ענת והשוטר כהן בידו הימנית בתנועת הנפה. בשלב זה הוא צעק "תזהרו" וכיוון את הנשק לעבר ידו הימנית שהחזיקה בבקבוק התבערה מחוץ לחלון והייתה מול פניו (הפנים מאחורי החלון), וזאת על מנת לסכל את זריקת בקבוק התבערה לעבר ענת והשוטר כהן, וירה באמצעות הנשק כדור אחד בודד. הוא ראה את הבקבוק נשמט מידו של האדם שאף הספיק לסגור תא החלון בעזרת ידו השמאלית ונעלם אל תוך הבית; אחרי כחצי דקה הוא ראה אנשים שנכנסו לבית והרימו את האדם והוציאו אותו מהבית והוא דיווח לענת על אירוע הירי. לאחר מספר דקות הייתה תנועה בתוך הבית והוא ראה אנשים עם מגב או מטאטא משתמשים בו לצורך ניקיון. זריקות האבנים והחפצים נמשכו לעבר המשטרה במקום, ולאחר כעשר דקות הייתה רגיעה, וזאת בשל יציאת ארון הנרצח לעבר המסגד בהשתתפות המונים (ס' 12- 21 לתע"ר, ההדגשות אינן במקור ג'.נ).

מיקום השוטר פרץ בזירה בעת אירוע הירי

1. במהלך חקירתו הנגדית נשאל השוטר פרץ לגבי מיקומו בסמטה המפרידה בין בתי המשפחות המעורבות בסמוך לביצוע הירי, אך הוא לא ידע "למקם" את עצמו בזירה באופן משכנע (פ' עמ' 61 ש' 7- 16):

"ש. תתאר לי בבקשה באיזה מצב עמדת ביחס לאותו חלון? היית בקו ישר לאותו חלון, באלכסון מצד ימין או שמאל?

ת. לא זוכר שזה היה באלכסון.

ש. היית בקו ישר?

ת. התרשים הזה מדבר על שרטוט שאני ביצעתי. זה לא שהייתי בשטח ומדדתי את המרחקים ואז באתי וציירתי את השרטוט הזה. לא יכול לומר בוודאות שעמדתי מול, באופן ישיר.

ש. הנטייה באופן כללי שהיית בקו ישר או אלכסוני לחלון?

ת. בכללי, בגלל שהמיקום שלי היה במקום שבו אני יכול לראות מי מגיע לכיוון החלון, עמדתי בצורה שהיא לא כל כך אלכסונית. יותר לכיוון הישר. או באמצע שביניהם".

......

ובהמשך (פ' עמ' 61 ש' 29-32 ועמ' 62 ש' 1-15):

"ש. אתה במהלך עדותך במח"ש נתבקשת לצייר עוד תשריט, מהתשריט הנוסף הזה, אני רואה שסימנת איפה שכתבת אלי פרץ, זה המיקום שלך ואיפה שציירת חלון, אני רואה קו ממש ממש אלכסוני שלא נוטה לכיוון ישר. זה נעשה שעתיים אחרי האירוע. מה יותר נכון לומר, שעמדת בקו אלכסוני או מה שתיארת עתה שהיית יותר נוטה לכיוון ישר?

ת. אני יכול לומר שהשרטוט לא משקף את הניסיון שיש לי בציור ורואים זאת גם על גבי הדף. אני לא צייר. התיאור שם הוא תיאור כללי. מן הסתם, דברים שרשמתי לפני 9 או 10 שנים השתנו לאחר פרק זמן מסוים. אתה מתייחס לאופן התרשים. התרשים לעומת מה שאני אמרתי לא מתחבר אחד לשני. אני לא צייר. ייתכן שטעיתי בקו שלי ועשיתי עוד קצת יותר שמאלה.

ש. אתה עיינת בתצהירך לפני שחתמת עליו.

ת. נכון.

ש. עיינת בחקירתך במח"ש לפני שחתמת על התצהיר.

ת. נכון.

ש. לדו"ח החקירה צורפו שני התשריטים. כשראית אותם לפני שחתמת על התצהיר, מדוע לא מצאת לנכון להעיד שיש משהו לא מדויק בדו"ח של מח"ש?

ת. לא רלבנטי לעצם הפעולה שלי.

ש. מדוע כעת במהלך עדותך אתה חושב שזה כן רלבנטי לומר שזה לא מדויק מה שציירת שעתיים אחרי האירוע?

ת. אתה שואל, אני עונה".

יש לציין כי לפי גרסת השוטר פרץ בתע"ר (ס' 12), הוא עמד מול הבית על מנת לאבטח את הכוח וראה את ענת והשוטר כהן עומדים מאחורי רכב הרנו, גרסה התואמת את השרטוט הידני שסומן מוצג ת/1 (תשריט מס' 1 שערך השוטר פרץ במהלך חקירתו במח"ש ביום האירוע), וממנו עולה כי מיקומו של השוטר פרץ היה לכאורה בקו כמעט ישר לחלון הבית המזרחי שבו שהה התובע בעת הירי.

לעומת זאת, לפי תשריט מס' 2 (שערך השוטר פרץ במהלך חקירתו במח"ש אף הוא מיום האירוע), מיקומו בסמוך למועד ביצוע הירי, הוא אלכסוני (ביחס לחלון המזרחי של הבית), באופן היוצר קושי עם גרסתו בתע"ר הן בהיבט של יכולתו הטכנית להבחין במתרחש בתוך חלל הבית לרבות כניסת אנשים לתוכו מכיוון פתח הכניסה מצד דרום ושימת לב לחפצים שנשאו בידיהם, והן בהיבט של החלטתו לבצע ירי לעבר החלון המזרחי של הבית על מנת למנוע סכנה ממשית לפגיעה בשוטרים מבקבוק תבערה, כשלמעשה ענת והשוטר כהן, ממוקמים לכאורה בקו האש.

ראו גם תצלום מס' 1 ללוח הצילומים (סומן מוצג נ/3) המדגים את החזית המזרחית של בית ג'מיל לרבות המיקום והממדים של החלון המזרחי דרכו בוצע הירי לעבר התובע ותצלום מס' 6, המדגים את תצלום החדר מתוך הבית (הסלון במבט רחב), וכן תצלום מס' 8 תצלום מכיוון בית מס' 3 השייך למשפחת חילו בו נמצא תרמיל הקליע שירה השוטר פרץ.

יצוין כי במהלך חקירתו החוזרת של השוטר פרץ הוא אישר כי תצלום 8 למוצג נ/3 מדגים את המיקום שבו עמד בעת ביצוע הירי, וכי מיקום זה ביחס לחלון המזרחי היה אלכסוני (פ' עמ' 70 ש' 21-27):

"ש. נשאלת לגבי השרטוט שעשית במח"ש ואמרת שאתה לא מומחה לשרטוטים. אני מפנה אותך לתמונה מספר 8, היא יותר מתאימה לתיאור מאשר לשרטוט?

ת. יותר מתאימה לשרטוט.

ש. זה המקום אתה עמדת?

ת. כן.

ש. איפה החלון ביחס אליך?

ת. בצורה אלכסונית".

מספר האנשים ששהו בבית בעת ביצוע הירי ומעשיהם בדירה (עמ' 63-64)

1. בסע' 13 לתע"ר השוטר פרץ הוא העיד כי הבחין ממרחק של כ- 8 מ' מהמקום שבו עמד כי בתוך החדר (בית ג'מיל) ישנם שני אנשים שאחד מהם החזיק בידו בקבוק עם פתיל והשני הדליק עבורו בעזרת מצית את הפתיל, והפתיל בער.

במהלך חקירתו הנגדית בביהמ"ש עמד השוטר פרץ על גרסתו, כי אכן הבחין בשני אנשים בתוך החדר (פ' עמ' 62 ש' 24-27 ועמ' 63 ש' 11-15), וכשנשאל האם הבחין בכניסתם לחדר השיב בשלילה (פ' עמ' 62 ש' 28-29). בשלב זה, עומת השוטר פרץ, עם הגרסה שמסר בחקירת מח"ש לפיה הבחין בכניסת שני האנשים לחדר (טופס גביית עדות במח"ש ש' 70-71), ותגובת השוטר פרץ הייתה (פ' עמ' 62 ש' 32 ועמ' 63 ש' 1-10):

"ת. אם אמרתי כנראה שזה מה שהיה.

ש. ראית אותם כשהם נכנסים או כשהם בתוך החדר?

ת. מסירת התצהיר שלך (צ.ל שלי ג'.נ) נעשתה 9 שנים אחרי האירוע. התצהיר שלי מדבר על הארוע בכלליות ואם אני מסתכל לעומקו, אז הדגש של ההתייחסות שלי היא על עצם העובדה שביצעתי ירי בנסיבות הקיימות, אם אני מסתכל על תצהיר הוא מתייחס יותר לעצם הפעולה. מה שמסרתי לפני 9 שנים היה רלבנטי לרמת הזיכרון שלי באותו יום, זה היה טרי".

בהמשך חזר השוטר פרץ על גרסתו בתע"ר לפיה אחד משני האנשים שבהם הבחין בדירה החזיק בידו בקבוק עם פתיל והשני הדליק עבורו בעזרת מצית את הפתיל , והפתיל בער (פ' עמ' 63 ש' 11-28). וכשעומת השוטר פרץ עם גרסתו במח"ש מיום האירוע שם מסר כי הבחין בשני אנשים ובידם בקבוקי תבערה דלוקים ומוכנים לזריקה (פ' עמ' 63 ש' 29-30), הסביר השוטר פרץ (פ' עמ' 63 ש' 31-32):

"ת. זה הגיוני לחלוטין שעדות שנמסרה כ- 9 שנים לאחר מכן מזמן הארוע, לא תהיה ברמת המילה מול מילה ולפי דעתי זה בסדר גמור. זה לא הופך אותי לשקרן".

ובהמשך חקירתו הנגדית באותו עניין (פ' עמ' 64 ש' 1-20):

"ש. אתה בטוח שראית שני אנשים נכנסים לחדר?

ת. במיליון אחוז.

ש. את דו"ח הפעולה ערכת בעקבות האירועים אתה זוכר?

ת. אני זוכר שכתבתי דו"ח פעולה.

ש. קראת לפני שחתמת על התצהיר?

ת. עברתי עליו.

ש. אני מפנה אותך לעמוד השני בשורה השביעית לדו"ח הפעולה שכתבת (מקריא מנספח ג' לתצהיר העד) שם כתבת שזיהית אדם נכנס לבית קרקע מחזיק בידו השמאלית תחילה בקבוק תבערה מוכן להשלכה וכאשר הבקבוק בוער... זה נעשה יומיים אחרי האירוע. אתה בא ואומר שאתה מזהה אדם אחד, לא שניים. בתצהירך דיברת על שני אנשים וכך גם במח"ש. תסביר לי את הסתירה?

ת. כאנשי משטרה כאשר הגענו אחרי אירוע כזה או אחר למתן עדות בתחנה או במח"ש, אין צורך להוסיף דו"ח פעולה. לאחר יום או יומיים, קיבלתי טלפון מאחד החוקרים או מקצין החקירות שביקש שאגיע בכל זאת לתחנה על מנת לרשום דו"ח פעולה כללי על האירוע. כך אמר לי במפורש. שאלתי אותו אם עדותי במח"ש לא מספקת והוא מסר לי שעדיף שאוסיף גם דו"ח פעולה. אם אני מתייחס לדו"ח הפעולה, לתצהיר ולעדות במח"ש, אם לא צילמתי אותם במכונת צילום, סביר להניח שהמילים לא יהיו אחת מול השנייה באופן ברור ומוחלט.

ש. אתה אומר את זה כדי ליצור אמינות בגרסתך?

ת. בהחלט כן".

יש לציין כי למרות רלבנטיות עדותה של המפקדת ענת לבירור המחלוקת העובדתית בסוגיית נסיבות האירוע הנטען, בחרה הנתבעת שלא לזמנה לעדות, ללא שניתן הסבר מניח את הדעת, ומחדל זה יש לזקוף לחובתה. עם זאת, במהלך חקירתה של ענת במח"ש (12.11.05), מסרה ענת כי לא ראתה את האדם שעמד בחלון אך לפי מה שמסר לה השוטר פרץ (ביום האירוע) היה בן אדם אחד בחלון הבית (טופס גביית עדות ענת ש' 133-135).

תנוחת גופו של התובע ביחס לחלון המזרחי בעת ביצוע הירי

1. לגרסת השוטר פרץ בתע"ר (ס' 15-17) הוא זיהה כי האדם שהחזיק את בקבוק התבערה בידו הימנית מתקרב שפוף לעבר החלון, ומרחיב את פתח החלון בעזרת ידו השנייה השמאלית. בשלב הבא, הוא ראה את ידו של אותו אדם יוצאת מהחלון, כשהוא מסתכל הצידה לכיוון ענת והשוטר כהן, כאשר בקבוק התבערה בוער. בשלב הבא, הוא זיהה כי אותו אדם מבצע תנועה של זריקת הבקבוק לעבר ענת וחיים, בידו הימנית בתנועת הנפה. ואז צעק "תיזהרו" וכוון את הנשק לעבר ידו הימנית של אותו אדם שאחזה בבקבוק התבערה מחוץ לחלון והייתה מול פניו (הפנים מאחורי החלון), על מנת לסכל את זריקת בקבוק התבערה לעבר ענת וחיים, וירה באמצעות הנשק כדור אחד בודד.

במהלך חקירתו הנגדית נשאל השוטר פרץ לגבי היקף פעולת הרחבת החלון של אותו אדם והשיב (פ' עמ' 67 ש' 3- 8):

"ש. אח"כ אמרת שזיהית כי האדם שהחזיק את הבקבוק מרחיק את פתח החלון בעזרת ידו השנייה. באיזה מידה הוא הרחיב?

ת. הרחיב אותו על מנת שהיד שלו תצליח לצאת החוצה. לא יודע אם הוא יכול בחצי פתיחה לעשות את זה. תלוי במנה (צ.ל במבנה ג'.נ ) הגוף שלו. ראיתי אותו מרחיב את פתח החלון.

ש. אם בהתחלה החלון היה בחצי, אחרי שהוא הרחיב, באיזה שלב היה החלון?

ת. אין לי הערכה מדויקת. זה היה פתח מספיק גדול להוציא את היד".

בשלב זה, עומת השוטר פרץ, עם גרסתו במח"ש לפיה הבחין שהיד (השמאלית) ממשיכה את הפתיחה של החלון עד הסוף (טופס גביית עדות במח"ש ש' 86-88), והוא אישר כי פתיחת החלון בוצעה ע"י אותו אדם "עד הסוף", מימין לשמאל, מכיוון הנפגע (פ' עמ' 67 ש' 9-13, ועמ' 68 ש' 30-32, לשאלת ביהמ"ש).

עוד עומת השוטר פרץ עם הגרסה הראשונית שמסר במח"ש מיום האירוע לפיה הרחבת החלון ע"י אותו אדם נעשתה על מנת שגופו יוכל לעבור דרכו (טופס גביית הודעה ש' 89-90), ולדבריו :

"ת. יכול להיות שזיהיתי גם את הכתף עוברת. לא הכוונה לכל הגוף. הוא לא יכול לצאת כל הגוף מהחלון. הוא היה צריך לבצע קפיצה. זה היה דבר כזה של הוצאת היד מהחלון. לא חצי גוף החוצה.

ש. את התיאור שתיארת כאן מסרת לענת?

ת. לא מסרתי לה מה היה, אלא שיריתי לא ירדתי לפרטים.

ש. אם היא מתארת במח"ש פרטים בפרטי פרטים, אז היא ממציאה?

ת. אני לא יכול לענות במקומה.

ש. אני מקריא לך מעדותה במח"ש.

ת. בסדר גמור.

ש. מה אתה אומר על תיאורה?

ת. תיאורה הוא תיאור נכון לפי מה שאני אמרתי לה. היא כינתה את זה גוף, אז היא כינתה את זה לא נכון. אני לא אמרתי שהכתף מצד ימין עברה את פתח החלון. זה תיאור כללי. היא השתמשה במונחים האלה.

ש. לחקירה במח"ש אתה וחיים וענת נסעתם ביחד?

ת. כן".

יש לציין כי לפי גרסת ענת במח"ש מיום האירוע, הנסמכת לכאורה על פרטים שמסר לה השוטר פרץ ביום האירוע (כי לגרסתה הייתה בעת הירי עם הגב לכיוון החלון), הוא ראה אדם עם בקת"ב שהתכופף לזרוק את הבקת"ב לעברה (טופס גביית עדות ענת במח"ש ש' 139-141:

"תשובה: אני מוסרת לרשותך שרטוט מתחם בית הנרצח מיקום השוטר אלי פרץ והמיקום של חלון הבית בבית המשפחה ממנה סיפר השוטר אלי פרץ כי ראה בן אדם עם בקבוק תבערה ביד שהתכופף לזרוק את בקבוק התבערה עלי...".

גרסת ענת במח"ש לפיה האדם עם הבקת"ב בסמוך לחלון התכופף לזרוק את הבקת"ב ימינה לעבר ענת והשוטר כהן, תומכת באפשרות שהכנף הימנית הורחבה לצד שמאל עד הסוף.

השוטר פרץ הסביר בחקירתו הנגדית בביהמ"ש לגבי אופן תנועת ההנפה של זורק הבקת"ב כי תנועת ההנפה של הבקת"ב בוצעה כשכתף ימין ויד ימין מחוץ לחלון (פ' עמ' 68 ש' 1-2):

"ת. אני מדגים לך. (העד מדגים שהכתף ימין עם היד יוצאים מחוץ לחלון והיד מושטת על מנת לזרוק משהו)".

וכשנתבקש השוטר פרץ להסביר את תנוחת גופו של הנפגע ביחס לחלון הבית ואת האופן שבו כיוון את נשקו לעבר היד המונפת, השיב (פ' עמ' 68 ש' 13-17):

"ברגע שירית, ירית לעבר היד?

ת. כיוונתי את הנשק לעבר היד. פניו היו אחרי החלון ולא בחוץ.

ש. שאלתי אותך הרגע אם הראש היה בחוץ.

ת. אני לא יכול לדעת אם כל הראש שלו היה בחוץ. יד שמאל אחזה בחלון בכל העת, לא עוזבת כשהחלון פתוח על מנת להוציא את יד ימין".

אציין כי גרסת השוטר פרץ לפיה הבחין ביד שמאל של אותו אדם (התובע) אוחזת בכל העת בחלון על מנת להוציא את ידו הימנית החוצה (לא ברור הצורך שבדבר), הועלתה על ידו לראשונה בביהמ"ש (לא בכתבי הטענות או בתע"ר מטעמו, ולא בחקירתו במח"ש). אומנם אין לצפות כי השוטר פרץ יזכור בפרטי פרטים את תנוחת גופו, גפיו העליונים, או ראשו של התובע בעת הנפת הבקת"ב, וזריקתו על פי הטענה, לעבר ענת, כ- 9 שנים לאחר האירוע, וייתכנו פערים הקשורים בחולשת הזיכרון האנושי בין הגרסה במח"ש מיום האירוע לבין העדות בביהמ"ש.

עם זאת, מיקום החור בחלון הזכוכית שבו חדר הקליע לבית ג'מיל ופצע את התובע (ראו מיקום נקודת חדירת הקליע בחלון המודגמת בתצלומים מס' 4 -5 למוצג נ/3) והעובדה כי הקליע חדר את הזכוכית של כנף הימנית של החלון בלבד (מכיוון פנים הבית) ולא את שתי זכוכיות כנפי החלון, יוצרים, לטעמי, קושי עם כל אחת מהתנוחות אותם הדגים או תיאר התובע במהלך חקירתו הנגדית בביהמ"ש, בהתחשב, בין היתר, במיקום הנטען של התובע בסמוך לפני הטלת הבקת"ב, מיקום ענת והשוטר כהן, מיקום הפגיעה של התובע כתוצאה מהירי לעברו (הצד השמאלי של פניו), והעובדה כי הקליע חדר את זכוכית כנף ימנית של הבית, כשפניו של התובע מאחורי חלון הבית (בתוך הבית).

סגירת כנף החלון המזרחי לאחר ביצוע הירי

1. אם לא די באמור לעיל, גרסת השוטר פרץ לפיה לאחר ביצוע הירי לעבר התובע הוא ראה אותו מספיק לסגור את החלון בעזרת ידו השמאלית (ס' 18 לתע"ר), אינה נראית לי סבירה, בנסיבות העניין. גם אם נניח לטובת הנתבעת כי התובע נורה במהלך ניסיונו להשליך לעבר ענת וחיים מחלון הבית בקת"ב בוער, עדיין לאור מיקום הפציעה וחומרתה, לא סביר בעיניי, כי התובע היה מסוגל בזמן אמת לחשוב (וכל שכן לבצע), פעולה של סגירת החלון, ובעיקר שלא באמצעות ידו השמאלית (לכאורה הלא דומיננטית בהתחשב בגרסת השוטר פרץ כי הבקת"ב הושלך מידו הימנית של התובע).

את "הסבריו" של התובע בביהמ"ש בעניין זה, איני מקבל (פ' עמ' 69 ש' 18- 23):

"ש. אני מפנה אותך לסעיף 18 לתצהירך. טענת שראית את האדם שאף הספיק לסגור את החלון ונעלם מהבית. מה זאת אומרת?

ת. ראיתי את החלון נסגר. כאשר הוא נפגע, החלון נסגר. בו זמנית. לא יודע אם הוא נפל.

ש. קח בחשבון שהוא נורה בראש ולא ביד.

ת. כדור אם 16 שלא חודר את הגולגולת משאיר לאדם לבצע פעולות שהמוח נתן להם כבר פקודה לבצע".

ממצאים פורנזיים (חפציים) מהזירה

1. מציאת בקת"ב מתחת לחלון המזרחי

לתמיכה בגרסתה טוענת הנתבעת כי הבקת"ב אותו השליך התובע מהחלון המזרחי לעבר ענת והשוטר כהן, נתפס ע"י קצין זיהוי גולדברג, שהגיע לפי גרסת ענת במח"ש, כחצי שעה לכל היותר לאחר ביצוע הירי. הנתבעת טוענת בס' 48 לסיכומיה, כי מחוות דעת מומחה מיום 22.11.05 עולה כי בבקבוק הזכוכית שנתפס והועבר למח"ש נמצא כ- 100 מ"ל נוזל צהבהב שהנו בנזין, וכן על הפתיל (פיסת בד חרוכה בקצה), שהיה בתוך הבקת"ב, נמצאו שרידי בנזין.

מנגד טוען התובע כי למרות שלטענת הנתבעת הבקת"ב שזרק התובע, לפי הטענה, לעבר השוטרים נתפס ע"י חוקר מז"פ, לא הוצגה ע"י הנתבעת כל ראיה פוזיטיבית העשויה לקשור בין הבקת"ב לתובע, ומאחר וחרף בדיקות שבוצעו במז"פ, לא נמצאו טביעות אצבע של התובע, הדבר מעמיד על בלימה את טענת הנתבעת לפיה התובע אחז בבקבוק וביקש להשליכו לעבר השוטרים.

אומנם תפיסת בקת"ב בצמוד לחלון המזרחי של בית ג'מיל, תומכת לכאורה בטענת הנתבעת כי הירי בוצע ע"י השוטר פרץ, בעת שהתובע ניסה להשליך בקת"ב לעבר השוטרים שהיו מחוץ לבית, ובשל הירי נשמט הבקת"ב מידיו ארצה. עם זאת, לטעמי, העובדה כי הנתבעת לא הציגה כל ראיה לפיה על הבקת"ב שנתפס נמצאו במז"פ טביעות אצבע של התובע (ולא התייחסה לעניין זה בסיכומיה), תומכת במסקנה ההפוכה כי לא נמצאו טביעות אצבע של התובע על הבקת"ב.

במהלך חקירתו הנגדית העיד השוטר פרץ כי מצב הבקבוק לאחר שנשמט היה במצב של עמידה על הרצפה והוא עדיין המשיך לבעור (פ' 69 ש' 26-27). עוד העיד בחקירתו הנגדית (למרות שאין לכך כל תיעוד בדו"ח הפעולה/ חקירתו במח"ש/תצהיר עדות ראשית מטעמו כי הוא באופן אישי שמר על הבקבוק שלא יקחו אותו (פ' עמ' 70 ש' 1-7):

"ש. כן. שמרתי עליו שלא יקחו אותו. אני שמרתי עליו. לא זוכר כמה זמן שמרתי עליו. קצין הזיהוי היה אמור לקחת אותו.

ש. מדוע אמרת ששמרת על הבקבוק, אם זה לא נכון? לא כתבת באף מקום ששמרת עליו. אתה ממציא את זה כעת.

ת. אני לא ממציא. אני וידאתי שהבקבוק לא נלקח על ידי אף אחד.

ש. בדו"ח הפעולה כתבת ששמרת על הבקבוק?

ת. לא. כאשר זיהיתי את הבקבוק עדיין בוער שמנו עין שאף אחד לא יגע בו עד שהגיע גולדברג. בזמן הזה נתבקשנו להגיע לחיפה. לא היינו בשטח כשגולדברג הגיע למקום. לא נתבקשנו להשגיח על הבקבוק, זו יוזמה שלי אישית. רציתי לוודא שגולדברג יקח אותו. לא התקרבתי לבקבוק. זה היה בקבוק בצבע חום כהה, גולדסטאר.

ש. איך זה שכל השלושה שוטרים מתארים שזה היה בקבוק מכבי?

ת. לא יודע. אולי לא הסתכלו על הכיתוב. גם מכבי לפני 15 שנה היה בצבע חום".

עדותו של השוטר פרץ יוצרת מספר קשיים: ראשית, אם לטענתו שמר באופן אישי ומיוזמתו לאחר הירי על קשר עין עם הבקבוק כדי שלא ייקחו אותו כי חוקר מז"פ היה אמור להגיע, מדוע הדבר לא בא לידי ביטוי בחקירתו במח"ש מיום האירוע ו/או בדו"ח הפעולה שערך כיומיים לאחר מכן (לא נעלם מעיניי שבחקירת ענת במח"ש היא מסרה כי לא נגעה בשום אופן בבקבוק וגם אמרה לשני שוטרים שיעמדו סמוך לבקבוק על מנת שאף אחד לא ייגע בו, טופס גביית הודעת של ענת במח"ש, ש' 279-281). שנית, אם נתנה ענת הוראה לשוטרים לשמור שאף אחד לא ייגע בבקבוק עד הגעת חוקר מז"פ, מדוע לא נמצאו טביעות אצבע של התובע על הבקבוק. שלישית, השוטר פרץ העיד בביהמ"ש כי בזמן הגעת גולדברג ותפיסת הבקבוק הם לא היו במקום.

גרסה זו סותרת את הדברים שמסר בחקירתו במח"ש מיום האירוע (טופס גביית עדות של השוטר פרץ במח"ש ש' 101-103:

"...אני ראיתי אחר כך את קצין הזיהוי הפלילי הקצין גולדברג אוסף את התרמיל שלי ואת בקבוק התבערה שנזרק מידי החשוד שהיה מתחת לחלון ואפילו מתעד בצילום...".

ככל שהגרסה כי השוטרים ששמרו על הבקבוק עזבו את השטח בטרם הגיע החוקר גולדברג, אין ודאות שהבקבוק שנתפס ע"י החוקר גולדברג, הוא אותו בקבוק שנזרק, לפי הטענה ע"י התובע. ודוק: כפי שצוין לעיל התפרעות הצעירים במקום לאחר הגעת גופת המנוח, והשלכת הבקת"בים לעבר השוטרים ופציעת חלק מהם, נעשתה באותו אזור בסמטה, במקביל למועד ביצוע הירי בתובע, כך שאין להוציא מכלל אפשרות שהבקבוק שנמצא בצמוד לחלון המזרחי מקורו באותן מיידי הבקתב"ים במהלך הפרות סדר מאותו יום. ראו: חקירת השוטר פרץ במח"ש ש' 70- 77:

"...אני מבחין דרך החלון בדלת הכניסה לאותו חדר בכניסה של שני אנשים אשר בידם בקבוקי תבערה דולקים ומוכנים לזריקה..... בשלב הזה נזרקים מהסימטה עוד בקבוקי תבערה שמתנפצים לעבר הכוח ואני עומד מוכן סמוך לעמוד הקורה של הבית הגדול בבית משפחת הרוצח בעמדה שממנה אני מבחין גם בכוח שלי וגם בענת ובחיים וגם בבקבוקי התבערה שנזרקים מהסימטה ומתפוצצים..".

רביעית, גם אם נניח כנכונה את הטענה כי השוטרים טעו את מסרו בחקירתם במח"ש שהבקבוק שנמצא לידי החלון היה מתוצרת חברת "מכבי" ולא "גולדסטאר", מאחר ולא שמו לב לתווית, וזאת מאחר, ולפי הטענה, לפני 15 שנים, שתי החברות ייצרו בקבוקי בירה מזכוכית חומה, הרי שלא הובאה כל ראיה מצד הנתבעת בעניין זה.

1. כתמי דם

לתמיכה בגרסתו, טוען התובע כי לא נמצאו כתמי דם על אדן החלון המזרחי, אלא בעיקר במרכז הסלון (היכן שנמצא התובע שכוב על הרצפה). מנגד טוענת הנתבעת בסיכומיה (ס' 63), כי בתמונה מס' 5 למוצג נ/3 רואים בבירור כי בסמוך לחלון המדובר, ישנם כתמי דם שהחלו מתחת לחלון ובמסלול יציאה מן החדר.

עיון בתמונות 5-7 מעלה כי כתמי הדם המצויים על רצפת הסלון "בקרבת החלון" הינם במרחק של לפחות 60 ס"מ פנימה לתוך הבית, מה שלטעמי, עשוי לתמוך בגרסת התובע כי נפגע בעת שפסע לכיוון כורסאות הישיבה הממוקמות בקיר שמול הכניסה לבית. ניתן היה לצפות, אליבא דגרסת הנתבעת, לקיומם של טיפות דם על מסגרת החלון או על הרצפה בסמוך יותר לקיר המזרחי, בהתחשב בכמות טיפות הדם, המודגמת על רצפת החדר בתצלום 5 הנ"ל.

1. ריח של חומר דליק מבגדי התובע

הנתבעת טוענת כי לאחר אירוע הירי הובהל התובע לבי"ח האנגלי בנצרת, שם טופל ע"י ד"ר נג'אר. כעולה מהודעתו מיום 12.11.05 שעה 14:40 (כשעה לאחר האירוע), שנגבתה ע"י השוטר עיסא, הוא הריח שמבגדיו של התובע נדף ריח חריף של דלק או נפט. בגדיו של התובע הורדו ממנו בביה"ח בנצרת כשבמזכר שנערך ע"י השוטר עיסא באותו יום צוין כי "נדף מהם ריח חריף של נפט הושארה מדבקה על השקית של הבגדים כמובן הבגדים היו מגואלים בדם". עוד נטען כי באותו יום הועברו בגדי התובע ע"י השוטר עיסא לחוקר מח"ש, עאמר עלי, והוו חלק בלתי נפרד מהמוצגים בתיק מח"ש (ס' 53-56 לסיכומי הנתבעת).

מנגד טוען התובע בסיכומיו (ס' 36) כי לא ניתן לבסס ממצאים על עדותם של ד"ר נג'אר והשוטר עיסא בעניין זה, מה גם שלא הובאה ראיה פוזיטיבית הנתבעת שתצביע על מקור של אותו ריח חומר דליק שנדף מהבגדים, על אף שהבגדים הנטענים נתפסו על ידה. לחלופין, טוען התובע, כי ככל שיוכח בפני ביהמ"ש שמבגדי התובע נדף ריח של חומר דליק, אין בעובדה זו כדי להוביל לקביעה כי התובע התעסק עם חומרים דליקים טרם פגיעתו, כפי שהנתבעת מנסה לרמוז.

במחלוקת זו אני מקבל את טענות הנתבעת. עדות ד"ר נג'אר בביהמ"ש לא נסתרה לפיה בעת הגעתו של התובע, בסמוך לאחר אירוע הירי, הריח ד"ר נג'אר שמבגדי התובע נודף ריח של חומר דליק, והדבר צוין באותו יום, בהודעה שנגבתה בבהי"ח מד"ר נג'אר ע"י השוטר עיסא. לא מצאתי ממש בטענה כי במהלך עדותו בביהמ"ש לא ידע ד"ר נג'אר להסביר מדוע לא ציין בגיליון חדר המיון עובדה זו, מאחר וריח בגדיו של פצוע המגיע במצב של פציעה חמורה בראשו לחדר מיון בבי"ח, אינו נתון כה חשוב, לצורך הערכת מצבו הרפואי ושקילת אופן הטיפול בו. כך גם לגבי הטענה כי השוטר עיסא לא ידע להשיב בחקירתו הנגדית בביהמ"ש כיצד ניתן להיווכח שאותם בגדים שנמסרו לו הם בגדיו של התובע. השוטר עיסא ביקר בחדר המיון בסמוך לאחר אירוע הירי ושוחח עם ד"ר נג'אר. אין טענה בפי התובע, כי בגדיו לא הופשטו ממנו בעת ששהה בחדר המיון בביה"ח האנגלי בנצרת. השוטר עיסא, קיבל את בגדיו של התובע, אשר כפי שצוין במזכר, היו מגואלים בדמו, ואין כל יסוד סביר להניח, שהבגדים שנמסרו לשוטר עיסא, לא היו בגדי התובע.

התובע טוען כי גם אם ישתכנע ביהמ"ש כי מבגדי התובע נדף ריח חריף, אין בכך כדי להוביל למסקנה כי התובע התעסק עם חומרים דליקים טרם פציעתו, מאחר והתובע הובהל לאחר פציעתו ע"י אנשים שנכחו במקום, והעברתו הייתה ברכב פרטי כך שייתכן שמקור הריח הוא מהם. איני מקבל טענה זו. אומנם אין לשלול אפשרות תיאורטית זו על הסף, אך מדובר בהשערה גרידא, שלא נתמכה בראיה כלשהי.

המסקנה המתבקשת הינה כי בעת שהובהל התובע לביה"ח בסמוך לאחר אירוע הירי (שעה 13:48), נדף מבגדיו ריח של חומר דליק, נתון שיש בו כדי לתמוך בגרסת הנתבעת לפיה התובע נורה בעת ניסיונו להשליך מחלון בית ג'מיל בקבוק תבערה לעבר שוטרים שנכחו בסמוך. קביעה זו יש בה כדי לכרסם בראיות התביעה, בכל הקשור לנסיבות הנטענות שהובילו לביצוע הירי לעבר התובע. עם זאת, אין בה די לטעמי, כדי לשנות את המסקנה אליה הגעתי כפי שיפורט להלן.

הכרעה בין הגרסאות לגבי נסיבות אירוע הירי

1. נטל השכנוע במשפט אזרחי מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין (תובע או נתבע) להוכיח את טענותיו כלפי יריבו, כאשר אי עמידה בה- משמעה דחיית הטענות, ואילו נטל הבאת הראיות משמעו- החובה להביא ראיות לשם עמידה באותו נטל. ברע"א 3646/98 כ.ו.ע לבנין בע"מ נגד מנהל מס ערך מוסף, נז(4) 891 נקבע:

"נטל השכנוע" הוא נטל ראייתי מהותי, והוא חלק מדיני הראיות. נטל זה הוא הנטל העיקרי המוטל על בעל- דין הנדרש להוכיח את העובדות ביסוד טענותיו. אי עמידה בנטל זה משמעותה דחיית תביעתו של מי שהנטל מוטל עליו. "נטל הבאת הראיות" הוא נטל דיוני, המטיל על בעל –דין להביא את ראיותיו כדי לעמוד בנטל השכנוע אם נטל זה מוטל עליו, או כדי לשמוט את הבסיס מתחת לכוחן של טענותיו וראיותיו של יריבו. נטל זה הוא נטל משני, ועיקר קיומו הוא לצורכי הנטל העיקרי".

1. די שגרסתו של מי שנושא בנטל השכנוע תשכנע את ביהמ"ש ב- 51% מתוך 100% המבטאים וודאות מוחלטת על מנת לצאת ידי חובתו ואין נפקא מינא שנותרים 49% של אי ודאות (ראו: יעקב קדמי, בספרו "על הראיות" חלק רביעי, עמ' 1719- 1724 והפסיקה המובאת שם).

בעניינו, שקלול גרסאות בעלי הדין לגבי נסיבות האירוע הנטען, מוביל למסקנה, מהנימוקים שפורטו לעיל, כי התובע עמד בנטל הראיה במשפט אזרחי והוכיח כי גרסתו לגבי האירוע הנטען עדיפה על פני גרסת הנתבעת. אומנם כעולה מנספח ג' לתע"ר השוטר פרץ, הוא קיבל בתום חקירת מח"ש בעניין האירוע נשוא התביעה, הודעה מיום 19.2.06 בדבר אי העמדתו לדין פלילי בגין האירוע נשוא התביעה (בנימוק של אי אשמה), והתיק בעניינו נסגר, אולם אין בכך כדי לשנות את המסקנה אליה הגעתי לעיל.

האם נסיבות האירוע, כפי שהוכחו, מקימות חבות נזיקית

1. משנקבעה הגרסה העובדתית לאירוע הירי הנטען, דומה כי שאלת האחריות הנזיקית קמה מאליה. הירי כפי שבוצע על ידי השוטר פרץ היה אקט רשלני ובלתי סביר בנסיבות העניין. אין מחלוקת כי קיימת בנסיבות חובת זהירות מושגית. חובה זו קיימת כעניין שבמדיניות משפטית. זאת ועוד, בנסיבות הקונקרטיות של העניין קיימת גם חובת זהירות קונקרטית, וחובה זו על שני היבטיה הופרה. הנזק שנגרם הינו תולדה של הפרת חובת הזהירות ולכן הקשר הסיבתי (הן העובדתי והן המשפטי) קיים.

לכך אוסיף, כי גם עוולת התקיפה כהגדרתה בסעיף 23 לפקודת הנזיקין קיימת מאחר וכל יסודותיה מתקיימים. נעשה שימוש בכוח, במתכוון, נגד גופו של התובע שלא בהסכמתו.

אוסיף ואציין כי בהתאם לתשתית העובדתית כפי שהוכחה בפניי ניתן לציין כי השוטר פרץ החליט לבצע ירי שלא בהתאם להוראות הפתיחה באש.

מעבר לדרוש אוסיף ואציין כי יש בסיס ממשי לטענה לעניין תחולת "הכלל מדבר בעדו" כאמור בסעיף 41 לפקודת הנזיקין, אך לא ראיתי צורך לדון בעניין זה נוכח מסקנתי לעיל.

הנזק והפיצויים

34. עקב פציעתו הקשה באירוע הירי, אושפז התובע בבית רמב"ם בחיפה למשך 9 ימים, לשם הוא כשהוא מונשם וסובל מפצעים פתוחים ומשטפי דם קשים בראשו. אצל התובע אובחנו קרע באפרכסת אוזן שמאל, ובפנים המטומה תת עורית אוקציפטאלי משמאל ללא דימום תוך מוחי או תוך גולגולתי. בעצמות הפנים שברים בפנים המקסילארי משמאל, שברים בזיגומה משמאל ובקיר קדמי של תעלת האוזן החיצונית, המטומה עם מספר בועות אויר ורסיסים קטנים ברקמות הרכות של לחי שמאלית.

התובע הוכנס בדחיפות לחדר ניתוח, שם בוצעו שטיפת פצע, תפירת קצוות תעלת שמע חיצונית והשארת פתיל בתוכה, קירוב שליש עליון לשליש תחתון של אפרכסת שמאל, והשארת נקז תת עורי באזור קדמי לאפרכסת.

התובע אושפז עד ליום 20.11.05. במהלך אשפוזו נזקק לטיפול אנטיביוטי, וכ"כ סבל מדיכאון, ומצב נפשי נעשה ירוד, ונזקק לטיפול פסיכיאטרי.

התובע שוחרר לביתו ביום 20.11.05 עם המלצות להמשך מעקב במסגרת קופת החולים/מרפאות חוץ רמב"ם, כולל חופשת מחלה למשך חודש ימים.

בתאריך 29.11.05 הופנה התובע לרמב"ם, עקב החמרה בכאבי ראש ונפיחות באוזן שמאל, שם נבדק ועבר צילום CT נוסף, ושוחרר עם המלצות להמשך טיפול בפצע וביקורת. כמו כן, בוצע ביום 10.12.05 CT נוסף אשר הדגים הצללה בתאי מסטרואיד משמאל. ציסטה בגב הספנואיד, וחשד לגוף זר קטן הצמוד לעצם האורביטלית מימין.

הנכויות הרפואיות

35.התובע טען לנכויות הבאות: בתחום הנוירולוגי טען התובע לנכות צמיתה בשיעור 10% בגין שיתוק היקפי של עצם הפנים, ו- 10% בגין תסמונת פוסט טראומטית, בהתאם לחוות דעת מיום 27.12.08 שנערכה ע"י ד"ר סאהר עאבד.

בתחום א.א.ג טען לנכות צמיתה בשיעור 10% בגין טנטון תמידי, ו- 10% נוספים בגין לקוי שמיעה, בהתאם לחוות דעת מומחה מיום 15.3.13, שנערכה ע"י ד"ר מוחמד חביבאללה.

בתחום הפלסטי טען לנכות צמיתה בשיעור 15% בגין צלקות בולטות ומכוערות בפנים משמאל, ו- 5% נכות נוספת בגין עיוות בצורת האוזן השמאלית, בהתאם לחוות דעת מומחה מיום 3.4.13, שנערכה ע"י ד"ר עזיז שופאני.

המדינה העמידה את התובע לבדיקה על ידי מומחים מטעמה. בתחום הנוירולוגי טענה המדינה לנכות בשיעור 5% בשל חולשה של שריר המצח משמאל לפי חוו"ד של ד"ר בועז ווולר.

בתחום הפלסטי הודיע ב"כ המדינה על הסכמתו לאימוץ ממצאי חוות דעת ד"ר שופאני. בתחום א.א.ג, מסתמכת המדינה על חוות דתו של פרופ' אבישי גולץ, לפיה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 10% בגין ליקוי שמיעה באוזן שמאל. בדיון שהתקיים בפניי ביום 19.6.14 הצהיר ב"כ התובע כי הוא מסכים להעמיד את שיעור הנכות הרפואית של התובע בתחום א.א.ג על 10% בגין ליקוי שמיעה, תוך ויתור על הטענה לנכות צמיתה בגין טנטון תמידי כאמור.

בהמשך, מיניתי את ד"ר רואשדה חנא, כמומחה מטעם ביהמ"ש בתחום הנוירולוגי. כעולה ממצאי חוות דעתו מיום 20.6.14 נותרה לתובע נכות צמיתה נוירולוגית בלבד בשיעור 5% עקב פגיעה בענף העצב השביעי משמאל.

מכל האמור לעיל ניתן לסכם כי נכות הרפואית המוסכמת (המשוקללת) הנה 30.485%.

35. ראשי הנזק:

להלן אתייחס לראשי הנזק שהתובע טוען להם, תוך בחינת הראיות שהובאו בפניי וכן בשים לב לטיעוני הצדדים בעניין זה. בפתח הדברים אציין כי בעוד שב"כ התובע פירט את ראשי הנזק וניסה לבסס את טענותיו על סמך הראיות והפסיקה הרלוונטיות, נמנע ב"כ הנתבעת מהתייחסות ממשית לטיעונים אלה והסתפק בטענה כללית לפיה התובע סובל מנכויות נמוכות והוא עובד כמפעיל קידוחים החל מגיל 20 ואין לפסוק לו פיצויים כלשהם (עמוד 33 לסיכומים).

התובע יליד 1988 והיה בגיל כ – 18 עת נפגע באירוע הירי נשוא הדיון. הוא למד עד כיתה ט' ולאחר מכן נשר לשוק העבודה המזדמן כאשר השתכרותו לפני האירוע עמדה על שכר מינימום בגין עבודות מזדמנות בעיקר בתחום הבנייה. החל מ – 6/1/08 החל התובע לעבוד כשכיר בחברת אחים יצחק בע"מ. התובע עבד בחברה זו בעבודות של חפירת תעלות והנחת כבלים של חשמל אך לאחר מכן הוא התקדם בעבודה והחל עובד כמפעיל ציוד קידוחים עם השתכרות חודשית ממוצעת של כ – 7500 ₪ לחודש.

הנכויות מהן סבל התובע פורטו לעיל בהרחבה וזאת בהסתמך על חוות הדעת שהוגשו וכן הסכמת הצדדים. בתחום הפלסטי נקבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור 15% בגין צלקות בולטות ומכוערות המפוזרות בפנים מצד שמאל וכן נקבעה נכות פלסטית נוספת בשיעור 5% בגין עיוות בצורת אוזן שמאל.

בתחום א.א.ג., הוסכם על הצדדים כי התובע סובל מ – 10% נכות צמיתה בגין ליקוי שמיעה באוזן ימין.

בתחום הנוירולוגי, קבע המומחה מטעם בית המשפט, וקביעתו איננה שנויה במחלוקת, כי הנכות עומדת על 5% עקב פגיעה חלקית בענף העצב השביעי משמאל.

הנכות הרפואית המשוקללת עומדת כאמור על 30.485%. נכות רפואית זו אינה משקפת את הפגיעה התפקודית בתובע, שכן מרבית הנכויות אינן תפקודיות. יחד עם זאת, לאור גילו של התובע, השכלתו, וכן מהות עיסוקו, אני סבור כי הנכות התפקודית אשר מבטאת את הפגיעה בכושר השתכרותו של התובע, עומדת על 10%.

הפסד שכר מלא בעבר:

התובע עותר לפיצוי בגין 7 חודשים מלאים מאז האירוע על בסיס שכר מינימום, נכון לאותם ימים, בסך 3,350 ₪. עתירה זו נראית סבירה, הן לאור פגיעתו של התובע והן לאור יכולותיו להשתכר נכון לתקופה הנ"ל. לתובע מגיע פיצוי בסך 24,000 ש"ח (עם עיגול קל).

הפסד שכר חלקי בעבר:

לאחר התקופה שנקבעה לעיל ועד היום חלפו 111 חודשים. כפי שהובהר לעיל לא הייתה לתובע עבודה קבועה לפני האירוע ואילו לאחר מכן, בחלוף כשנתיים הוא החל עובד בעבודה מסודרת עם הכנסה קבועה אשר עומדת על סך כ – 7,500 ₪ להיום. נראה לי לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסד חודשי בסך 500 ₪ למשך כל התקופה שחלפה עד היום. סכום זה עומד על סך של 55,500 ₪.

פגיעה בכושר ההשתכרות בעתיד:

כפי שציינתי לעיל, נראה לי צודק וסביר לקבוע כי פגיעתו התפקודית של התובע הינה 10%. השתכרותו של התובע המוכחת הינה 7,500 ₪. לתובע נותרו 43 שנות עבודה ולכן מקדם ההיון המתאים הינו 289. מכפלת הנתונים הנ"ל מביאה לסך של 216,750 ₪.

נזק לא ממוני:

התובע סבל מחבלה חמורה שתוארה לעיל בפרוטרוט. הוא אושפז משך 9 ימים ונותר עם נכות רפואית צמיתה בשיעור 30%. אני פוסק לתובע פיצוי בגין נזק לא ממוני בסך 100,000 ₪.

הוצאות גלובליות לעבר ולעתיד:

אין ספק כי נגרמו לתובע הוצאות בגין נסיעות, הוצאות רפואיות מעבר לסל הבריאות וכן הוצאות אישיות שנזקק להן התובע בעקבות האירוע. ראש נזק זה לא הוכח באופן פרטני, אך נראה לי נכון וצודק לפסוק לתובע על דרך האומדנה בגין העבר והעתיד סך של 10,000 ₪.

הוצאות בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד:

גם ראש נזק זה לא הוכח באוןפ פרטני על ידי התובע, אך אין ספק כי התובע נזקק לעזרה מיוחדת לאחר פגיעתו באירוע הירי ובמהלך השנים שחלפו עד היום, הוא נזקק לעזרה נוספת, אם כי במידה פחותה. לכך יש להוסיף כי יש מקום לפסוק סכום מתון גם בגין העתיד. הפיצוי הסביר בגין נזקים אלה לעבר ולעתיד עומד, לדעתי, על סך 10,000 ₪.

סה"כ הפיצויים שנפסקו הם סך של 416,250 ₪.

36. סוף דבר:

אשר על כן, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסך 416,250 ₪. לסכום זה יש להוסיף הוצאות משפט בסך 7,500 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 20% + מע"מ.

סכומים אלה ישולמו תוך 30 יום מהיום.

המזכירות תעביר העתק מפסק הדין אל ב"כ הצדדים.

ניתן היום, י' אדר ב' תשע"ו, 20 מרץ 2016, בהעדר הצדדים.