ערעור על פסק הדין בת"א (שלום עכו) 11422-07-09 מיום 20.3.16 (כב' השופט הבכיר ג'מיל נאסר), אשר במסגרתו התקבלה תביעת נזיקין שהגיש המשיב כנגד המערערת.

השופטת תמר נאות-פרי:

האירוע נשוא ההליכים

1. ביום 11.11.2005 התפתחה בעיר נצרת קטטה אלימה בין בני משפחת חילו לבין בני משפחת נפאפעה. למרבית הצער, במהלך האירועים, נדקר למוות בחור צעיר בשם סאמי נפאפעה (להלן: "המנוח") ונפצעו אחרים, לרבות מר ג'מיל נפאפעה (להלן: "ג'מיל"). למחרת, ביום 12.11.2005 נערכה הלווית המנוח. מסע ההלוויה עבר, בין היתר, בשכונת המגורים אלפאח'ורה, שם מתגוררים רבים ממשפחת המנוח וממשפחת חילו (להלן: "השכונה"). על מנת למנוע התפרעויות ועל מנת להפריד בין בני המשפחות – נכח כוח משטרתי משמעותי בשכונה במהלך מסע ההלוויה. למרות נוכחות המשטרה, החלו מהומות, וכנגד השוטרים הופעלה אלימות, אשר אף כללה זריקת בקבוקי תבערה לעברם. אחד מהבתים באזור המהומות הינו הבית של ג'מיל ואשתו, הגב' סברין נפאפעה (להלן: "סברין" ו-"הבית"). בשלב מסוים, עמדו בסמוך לבית שני שוטרים, השוטרת ענת פלביאן (להלן: "פלביאן") והשוטר חיים כהן (להלן: "כהן"). השניים עמדו עם הגב לחזית המזרחית של הבית, החזית הפונה אל הרחוב (שכונה בחומר הראיות גם סימטה, להלן: "הרחוב"). בחזית זו, הפונה לרחוב, קיימים שני חלונות. שוטר נוסף, אלי פרץ (להלן: "פרץ") עמד מול פלביאן וכהן, פחות או יותר, כאשר הוא מביט לעברם ולעבר הבית.

2. אין חולק כי במהלך האירוע ירה פרץ ירייה בודדת אל עבר אחד מחלונות הבית (להלן: "החלון"), ופגע במשיב (התובע בתיק קמא) מר מוחמד גדיר (להלן: "גדיר"), תוך גרימת נזקי גוף.

3. יוער, ועל כך לא היתה מחלוקת, כי גדיר אינו בן משפחת נפאפעה ואינו מתגורר בנצרת, אך הוא קרוב משפחה של ג'מיל (שכן הגב' סברין הינה אחותו וג'מיל הינו גיסו), והוא אף הכיר את המנוח. עוד מוסכם כי גדיר הגיע להלוויית המנוח אחרי ששהה ביחד עם סברין בבית החולים בחיפה בו אושפז ג'מיל, וכי סוכת האבלים בבית המנוח סמוכה לבית של סברין וג'מיל.

תמצית טענות הצדדים בתיק קמא

4. גדיר הגיש תביעה לפיצוי בגין נזקיו כנגד מדינת ישראל - המשרד לביטחון פנים, המערערת בתיק הנוכחי (להלן: "המדינה"). גדיר טען כי הירי לעברו בוצע ללא כל הצדקה, וביסס את תביעתו לפיצוי על עוולת הרשלנות, עוולת הפרת החובה החקוקה ועוולת התקיפה שבפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"). עוד טען גדיר להעברת נטל הראיה אל שכם המדינה מכח הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" ולאור כך שירי בנשק חם מהווה "דבר מסוכן" כמשמעותו בפקודת הנזיקין.

המדינה טענה כי יש לדחות את התביעה. לשיטתה, הירי של פרץ לעבר החלון בוצע לאחר שפרץ הבחין בגדיר כמי שמנסה לזרוק בקבוק תבערה אל עבר הכח המשטרתי, באופן שעשוי היה לפגוע באופן וודאי ומיידי בפלביאן וכהן, והיווה סכנה לחייהם.

פסק הדין קמא

5. בית משפט קמא קיבל את גרסת גדיר לפיה הוא נכנס לבית על מנת לנוח, לא ניסה לזרוק בקבוק תבערה מהחלון ולא היה מעורב בניסיון שכזה או במהומות ובהשלכת בקבוקי התבערה שאירעו במקביל לאירוע באזור הבית. משכך, נקבע כי הירי מצד פרץ לא היה מוצדק, בניגוד להוראות הפתיחה באש, ובוודאי שרשלני, וכי על המדינה לפצות את גדיר בגין נזקיו. באשר לגובה הנזק – נקבע כי לגדיר נותרה נכות רפואית משוקללת בשיעור של 38% (הכוללת 15% נכות פלסטית בגין צלקת, 5% נכות פלסטית בגין עיוות באוזן שמאל, 10% נכות בגין ליקוי שמיעה באוזן ימין, 5% בגין פגיעה חלקית בענף העצב השביעי משמאל). עוד נקבע כי הנכות התפקודית הינה בשיעור של 10%, ולאחר שומת ההפסדים בראשי הנזק השונים – נפסק כי על המדינה לפצות את גדיר (אשר היה בן 17 במועד האירוע) בסכום של 416,250 ₪ (ולכך להוסיף שכר טרחת עורך דין והוצאות).

תמצית טענות הצדדים בערעור

6. המדינה (אשר הגישה את הערעור) סבורה כי בית המשפט קמא הנכבד שגה עת קבע כי פעולתו של פרץ הייתה רשלנית או כזו שמקימה חובת פיצוי, שכן הראיות מצביעות על כך שפרץ אכן ראה שגדיר מתכוון להשליך בקבוק תבערה לעבר השוטרים והירי בוצע על מנת להציל את חייהם. במצב דברים שכזה – לשיטת המדינה – לא הוכחה כל עוולה נזיקית, ולחילופין – עסקינן בסיטואציה שבה יש לזקוף לחובת גדיר אשם תורם בשיער של 100% ולראותו כמי שהסתכן מרצון. לחילופין, הועלו טענות לגבי גובה הנזק.

גדיר מנגד, סבור כי אין כל מקום להתערב בפסק הדין של בית המשפט קמא, ולו בשל שעסקינן בפסק דין המבוסס על קביעות עובדתיות מפורטות וקביעות של מהימנות. בנוסף, נדחו הטענות לגבי גובה הנזק.

טיעוני הצדדים – הן בבית המשפט קמא והן בשלב הערעור, בכתב ובעל-פה - היו מפורטות וסדורות ומפאת קוצר היריעה לא אחזור על מכלול הטענות.

דיון והכרעה

7. לאחר בחינת טענות הצדדים ועיון מעמיק בחומר הראיות – אמליץ לחברותי להרכב לקבל את הערעור.

התערבות בקביעות בית משפט קמא

8. כידוע, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים העובדתיים ובקביעות המהימנות של הערכאה הדיונית; ואולם, ישנם מקרים חריגים בהם יימצא כי יש מקום להתערבות שכזו. מקרים אלו כוללים, למשל, מצבים שבהם הערכאה הדיונית התעלמה מראיות שהובאו בפניה או לא נתנה לראיות שהוצגו את המשקל הראוי (ע"א 36/99 יפה נ' עזבון המנוחה חנה גלזר ז"ל, פ"ד נה (3) 272, 277 (2001), ע"א 7825/01 דאטא סיסטמס אנד סופטוור אינק. נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נח (5)  348, 355 (2004)). לגבי החריגים לכלל אי-ההתערבות, אפנה לע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל (8.9.2011), לאמור:

"כלל אי ההתערבות אינו הרמטי, וברבות השנים נקבעו לו מספר חריגים, שבהתקיימם, כך נקבע, אין לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור. אעשה כמיטב יכולתי לקבץ את החריגים מארבע כנפות הפסיקה ולהביאם בתמצית בפני הקורא (לחלק מהחריגים ראו פסק דינו של השופט מלצר בע"פ 567/07 פלוני נ' מדינת ישראל (25.5.2011) והאסמכתאות שם).

( - ) כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים שבהגיון ובשכל ישר או על סבירות של העדות (ע"פ 5714/08 פלוני נ' מדינת ישראל (1.9.2010)).

( - ) כאשר מדובר במסקנות להבדיל מעובדות (רע"א 7956/99 שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' עירית מעלה אדומים, פ"ד נו(5) 779 (2002)). ...

( - ) כאשר הערכאה הדיונית התעלמה לחלוטין מראיות או לא שמה לב לפרטים מהותיים בחומר הראיות (עניין יומטוביאן, בעמ' 645).

( - ) כאשר הערכאה הדיונית התעלמה מסתירות מהותיות בעדות עליה נסמכה או מסתירות בין העדות עליה נסמכה לבין עדויות אחרות (ע"פ 2977/06 פלוני נ' מדינת ישראל (13.7.2008), בפסק דינו של השופט לוי).

( - ) כאשר הערכאה הדיונית אימצה גרסה מופרכת וחסרת הגיון.

( - ) כאשר נפלה טעות מהותית או טעות "בולטת לעין" בהערכת המהימנות (ע"א 3107/01 עדני נ' אמיתי, פ"ד נז(3) 555, 559 והאסמכתאות שם (2003)). ...

כלל אי ההתערבות לא חוסם א-פריורי את דרכה של ערכאת הערעור מלבחון את חומר הראיות. גם מקום בו ייכתב בפסק הדין של הערכאה המבררת כי בית המשפט האמין לעד פלוני, אין זה סוף פסוק, אם וככל שהערכאה הדיונית לא תגבה את התרשמותה בחומר הראיות או בהנמקה משכנעת. עמד על כך בית המשפט בעניין חטאר:

"אמירה סתמית לפיה ניתן אמון בעדותו של אחד על פני יתר הראיות אין בה די כדי לשכנע בביסוס מסקנות והכרעות משפטיות ...."."

במיוחד תודגש ההלכה לפיה יש להבחין בין התערבות בקביעת העובדות לבין התערבות בהסקת המסקנות מן העובדות כפי שנקבעו, כאשר לגבי האחרונה - אין לערכאה הדיונית עדיפות על פני ערכאת הערעור, וכפי שנפסק בע"א 2731/07 אסעד יוסף חמוד נ' סעיד חטאר חאג'‏ (29.3.2009), פסקה 21:

"אכן, ככלל, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים

ובממצאי מהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, זולת מקרים נדירים ויוצאי דופן ... זאת בשונה מכל האמור במסקנות הנובעות מן העובדות, אשר תעמודנה תמיד תחת שבט ביקורתה של ערכאת הערעור, ולגביהן בטל טעם עדיפות הערכאה הדיונית (יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, בעריכת ש' לוין, 1995) 856 - 857; חמי בן-נון, הערעור האזרחי (2004) 232 - 242))."

9. אני מוצאת שהמקרה הנוכחי הוא אחד מאותם מקרים בהם יש הצדקה להתערבות במסקנות של בית המשפט קמא, על רקע קביעותיו לגבי המשקל שיש לייחס לראיות השונות (כלומר, משקלן האבסולוטי של הראיות), על רקע השקלול שנערך לגבי הראיות השונות (כלומר, משקלן היחסי) ובשל האופן בו הופעלו חזקות ראייתיות. סבורני כי יש לייחס משקל אחר לממצאים העובדתיים, יש לתת משקל יחסי שונה לראיות, יש להעדיף ראיות בעלות "מסה קריטית" על פני ראיות "שוליות" ויש להפעיל בצורה שונה את החזקות כאמור. כך, המסקנה היא שהראיות התומכות בגרסת המדינה מהותיות ובעלות משקל כולל העולה משמעותית על משקל הראיות שתומכות בגרסת גדיר, ויש בהצטברותן כדי להביא למסקנה שונה מאשר המסקנה שאליה הגיע כב' השופט קמא - והדברים יפורטו להלן.

10. עוד יובהר, בבחינת הערה מקדמית חיונית, כי מעיון בפסק הדין קמא עולה שלא הייתה מחלוקת בין הצדדים שנטל ההוכחה "העקרוני" רובץ על שכם גדיר. בהמשך, מצוין כי גדיר טען שהיה מקום להעביר את הנטל אל כתפי המדינה (בין היתר בשל הכלל הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין), אלא שבפועל, אין דיון בפסק הדין קמא בטענה זו ומסיכום הדיון בסוגיות העובדתיות בפסק הדין קמא עולה כי לשיטת בית המשפט קמא הנטל נותר על כתפיו של התובע, קרי, גדיר (וראו סעיפים 31-32 לפסק הדין קמא). מאחר ואין בפנינו ערעור שכנגד בהתייחס לקביעה זו, הרי שיש לראותה כקביעה חלוטה – ויוער כי ממילא אף אני סבורה כי נטל ההוכחה אכן נשאר על כתפי גדיר, התובע בבית המשפט קמא. בהתאם, יש לבחון את פסק הדין קמא לאור הקביעה לפיה נטל ההוכחה נשאר על כתפי גדיר.

ונעבור עתה לפירוט עמדתי.

מציאת בקבוק תבערה מתחת לחלון

11. הראיה (בהא הידיעה) האובייקטיבית שקיימת בתיק זה הינה בקבוק תבערה שנמצא מתחת לחלון. פרץ העיד כי זה היה הבקבוק שאותו הוא ראה את גדיר מחזיק, כי זה היה הבקבוק אשר אותו הוא חשב שגדיר יזרוק, וכי גדיר שמט את הבקבוק לאחר שנורה.

לשיטתי, המשקל של ראייה זו משמעותי, עד כדי מכריע, ולוּ מבחינה סטטיסטית (רוצה לומר, מהו הסיכוי שבקבוק תבערה בוער ו"מוכן לשימוש" ימצא בדיוק מתחת לחלון שממנו (לשיטת פרץ) שמט גדיר בקבוק שכזה?).

איתורו של הבקבוק מתחת לחלון אינו שנוי במחלוקת, אלא שכבוד בית המשפט קמא לא ייחס לראייה זו משקל מחמת כמה נימוקים שלא אוכל לקבל – עם כל הכבוד.

העדרן של טביעות אצבע על הבקבוק

12. ביהמ"ש קמא (בעמ' 29-32 לפסק הדין) מציין כי מציאת הבקבוק במיקום בו נמצא, תומכת לכאורה בגרסת המדינה, אך לשיטתו, מאחר ולא הוצגה ראייה המעידה על כך שנמצאו טביעות אצבע של גדיר על הבקבוק, יש להניח כי לא נמצאו טביעות אצבע על הבקבוק, ולכן ממצא זה (או העדרו) מחליש את גרסת המדינה.

קביעה זו מחייבת התערבות. כבר נפסק כי: "הלכה היא כי כוחן של ראיות פורנזיות סוג טביעות אצבע הינו בעיקר בהימצאותן ולא בהעדרן" (ע"פ 8798/12 נבון נ' מדינת ישראל, פסקה 34 (30.7.2013); ע"פ 7063/14 רבאיעה נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (19.11.2015)), ואם כך הוא בדין הפלילי, קל וחומר בתביעה הנוכחית, דהיינו – שאין לייחס משקל ראייתי לחובת גרסת המדינה בשל העובדה שלא נמצאו טביעות אצבע של גדיר על הבקבוק. משכך, הקביעה של כב' השופט קמא לפיה אין לייחס לבקבוק כל משקל בשל שלא הוכח "קשר" פורנזי בין הבקבוק לבין גדיר – אינה יכולה לעמוד, והיה מקום לייחס למיקום מציאת הבקבוק, ולאופן מציאתו (בוער ושלם) - משקל רב.

סוגיית השמירה על הבקבוק

13. עוד קבע כב' השופט קמא כי יש קושי בגרסת פרץ לפיה הוא עצמו שמר על הבקבוק, אשר הועלתה לראשונה בעדותו, וכי יש סתירה בין גרסה זו לבין טענת פרץ לפיה בעת הגעת חוקר המז"פ גולדברג, פרץ כבר לא נכח בזירת האירוע. בית המשפט קמא עוד מציין כי לא נעלמה מעיניו עדותה של פלביאן בתיק מח"ש לגבי כך שהיא עצמה הורתה לשוטרים לשמור על הבקבוק עד להגעת חוקר המז"פ – אך אינו מציין מהו משקלה של עדות זו. לשיטתי, המדובר בעדות המהווה חיזוק לגרסת פרץ, והיה מקום לייחס לה משמעות ככזו, ובכל מקרה – ואף אם יש סימן שאלה לגבי עדות פרץ בנוגע ל"שמירתו" על הבקבוק – יש עדיין משקל מכריע להמצאות הבקבוק במקום שנמצא, במצב שנמצא ובמועד שנמצא. כלומר, נניח שפרץ לא "שמר" על הבקבוק כפי שטען – הדבר אינו גורע מהמשמעות הראייתית הנכבדה של המצאות הבקבוק מתחת לחלון כאשר פרץ מעיד שגדיר שמט בקבוק תבערה בדיוק למקום זה.

14. בנוסף, בית המשפט קמא מוסיף ומסיק, כי הטענה שהשוטרים אכן שמרו על הבקבוק אינה מסתדרת עם העדרן של טביעות אצבע על הבקבוק – אך מסקנה זו מוקשית היא, שכן אם לא הוכח שהיו טביעות אצבע על הבקבוק (לא של גדיר ולא של השוטרים ולא של אחרים), אזי שבוודאי שאין קשר בין שאלת השמירה על הבקבוק על ידי השוטרים לבין אי-מציאתן של טביעות אצבע. לכן, לא ניתן להסיק מהעדרן של טביעות אצבע על כך שהשוטרים שטענו כי שמרו על הבקבוק שיקרו, ולא ניתן להסיק מכך שיש סבירות לאפשרות שהמדובר בבקבוק "אחר" ולא הבקבוק שנשמט מידיו של גדיר.

האפשרות שמקורו של הבקבוק הינה בהשלכת הבקבוקים בסמוך למקום האירוע

15. בית המשפט קמא מציין כי מחקירתו של פרץ במח"ש עלה כי בעת האירוע הושלכו בקבוקי תבערה נוספים בסמוך לכוח המשטרתי, ולכן לא ניתן לשלול את הסברה כי אותו בקבוק שנמצא מתחת לחלון לא נשמט מידיו של גדיר, אלא הושלך על ידי אנשים אחרים בעת האירוע, ממיקום סמוך.

16. מעבר לעדויות לגבי כך שבמהלך האירוע הושלכו והתנפצו בקבוקי תבערה נוספים, אין ראיות לגבי כך שנצפה בקבוק אחר ש"נחת" דווקא מתחת לחלון. מנגד, ישנה בתיק החקירה של מח"ש עדות של שוטר נוסף שראה את הבקבוק נופל מהחלון בסמוך לפלביאן, וראו עדותו של השוטר שפירא (שורות 11-13), שמסר בחקירתו כי היה מוצב במורד הרחוב ביחס לפלביאן וכהן, כי הביט לכיוון בו הם עמדו וראה את נפילתו של הבקבוק הבוער במרחק של כמטר-מטר וחצי ממקום עמידתה של פלביאן (ויוער כי שפירא אישר שהוא לא ראה מי זרק את הבקבוק, שכן הוא עמד במקום שלו איפשר לו לראות זאת (ש' 10-15, 25-30 לחקירת שפירא במח"ש). כן ראו את עדויותיהם בתיק מח"ש של שוטרים אחרים שראו את הבקבוק שלם ובוער בסמוך מאוד לבית (עדויותיהם של גרינשפן, כהן, סרף וגיסר). אף פלביאן בעדותה במח"ש ציינה כי כאשר שמעה את צעקות האזהרה של פרץ הסתובבה עם "חצי גוף" ועם ראשה וראתה בקבוק בוער כמטר ממנה, כלומר, בסמוך מאוד אליה (ש' 82-84 לחקירתה במח"ש). עוד ציינה פלביאן בחקירתה, כי הבקבוק האמור היה הבקבוק היחיד שנזרק ממש בסמוך למקום עמידתה והיחיד שנחת במיקום הספציפי (ש' 294-295). מכאן, שמכלול עדויות אלו מהוות תמיכה ברורה ומשמעותית לגרסת פרץ לפיה הבקבוק שבו עסקינן הוא הבקבוק שנשמט מידיו של גדיר, ואין המדובר בבקבוק אחר שהושלך במהלך ההתפרעויות. כבוד בית המשפט קמא לא נדרש לעדויות שפורטו מעלה ולא נתן להן את המשקל שמן הראוי היה לתת להן, משמע - שמסתברת בהרבה הגרסה לפיה הבקבוק שנמצא נשמט מידיו של גדיר מאשר הגרסה לפיה הבקבוק הושלך במסגרת ההתפרעויות. לכן, השערה זו של בית המשפט קמא, לגבי מקור הבקבוק, אשר אף היא היוותה נימוק לדחיית גרסתו של פרץ, מעוררת קושי רב.

העדויות לגבי סוגו וצבעו של הבקבוק שאותר

17. בתיק החקירה במח"ש קיימות עדויות של חלק מהשוטרים לגבי תיאורו של הבקבוק, כדלקמן: כהן מסר שראה מתחת לחלון "בקבוק בירה מכבי עם חתיכת בד בתוכו" (שורות 20-22); השוטר אודי חן ציין ש מתחת לחלון "היה בקבוק בירה אני חושב של בירה מכבי שממנו יצא פלנלית שהיתה מפויחת אבל בלי אש" (עמ' 2 שורות 40-46 לחקירתו במח"ש); והשוטר גרינשפן ציין שנדמה לו שהיה מדובר בבקבוק של בירה מכבי (עמ' 2 שורות 35-36 לחקירתו במח"ש). אלא שהבקבוק שנלקח מהזירה (מתחת לחלון) והובא למעבדה היה בקבוק בירה מתוצרת גולדסטאר.

18. נוכח האמור, הנימוק האחרון של בית המשפט קמא לכך שהוא לא מייחס למציאת הבקבוק משקל ראייתי היה שהבקבוק שאותר היה בקבוק בירה מסוג גולדסטאר ואילו השוטרים דיברו על בקבוק בירה מתוצרת מכבי. הנמקה זו אינה יכולה לעמוד. ראשית, רק כהן מסר שהמדובר בבקבוק מתוצרת מכבי והשניים האחרים לא היו בטוחים בתוצרת. שנית, ההבדל בין שני הבקבוקים, לשיטת גדיר, הינו ככל הנראה שהאחד בצבע ירוק והשני בצבע חום. אף אם כך היה הדבר במועד הרלבנטי, הטעות של השוטרים לגבי התיאור של הבקבוק הינה שולית, במיוחד כשלוקחים בחשבון שעדיין המדובר בבקבוק בירה (ולא מים או אחר), עדיין מדובר בבקבוק בצבע כהה (ולא שקוף או אדום או כחול וכו') ועדיין מדובר בבקבוק עם חומר דליק ועם חתיכת בד או פלנלית. אי הדיוק של השוטרים לגבי החברה היצרנית בוודאי שאינו יכול להיות נימוק לאי מתן משקל למציאת הבקבוק כראיה מכרעת, במיוחד בשים לב לנסיבות הסוערות, במהלכן היו השוטרים "תחת אש", דבר אשר בוודאי השפיע על כך שהם לא נתנו דעתם לנתון כגון יצרן הבקבוק.

19. לסיכום, מציאת הבקבוק מתחת לחלון מהווה ראייה חפצית בעלת משקל דומיננטי, התומכת בגרסת המדינה באופן ברור, ולא אוכל לקבל את נימוקי בית המשפט קמא לכך שהוא לא ייחס לראיה זו משקל.

ריח של חומר דליק על בגדיו של גדיר

20. הראייה השנייה המכרעת, אשר כבוד השופט לא ייחס לה את המשקל הראוי, הינה העובדה שעל בגדיו של גדיר היה ריח של חומר דליק מיד בסמוך לפינוי שלו מהזירה לאחר הירי. כאשר גדיר הגיע לבית החולים מיד לאחר פציעתו, הרופא ציין כי נודף ממנו ריח של חומר דליק, וגם השוטר עיסא, אשר תפס את בגדיו של גדיר בבית החולים האנגלי בנצרת (לשם פונה גדיר בשלב הראשוני) ציין כי נודף ממנו ריח שכזה. על יסוד האמור, כבוד בית המשפט קמא קבע כי המדובר בעובדה שאכן הוכחה כדבעי (בעמ' 33 לפסק הדין קמא), אלא שלאחר קביעה עובדתית זו, ולאחר שבית המשפט קמא ציין כי היא מחזקת באופן עקרוני את גרסת המדינה – ממשיך בית המשפט קמא וקובע כי אין לייחס לראייה זו משקל משמעותי.

21. בקביעה זו יש להתערב. עסקינן בעוד ראייה חפצית "אובייקטיבית" אשר מחייבת את המסקנה שמסתברת בהרבה הגרסה לגבי מעורבותו של גדיר בהכנת בקבוק התבערה, מאשר גרסתו לפיה הוא לא היה מעורב בכל פעילות שכזו ונכנס לבית כדי לנוח על הספה.

22. לקושי בלתי מבוטל זה מצטרפת העובדה כי בית המשפט קמא אף לא התייחס לעובדה שהן גדיר והן העד היחיד מטעמו, כמאל נפאפעה (אחיו של ג'מיל, אשר נטען כי מצא את גדיר לאחר פציעתו, ולהלן: "כמאל") – הכחישו באופן מפורש את הטענה לפיה מבגדיו של גדיר נדף ריח של חומר דליק, למרות הראיות האובייקטיביות שהוצגו. בנוסף, כאשר הוצגו לתובע הנתונים הראייתיים בהקשר זה, הוא העלה סברה לפיה אולי "דבק" בו הריח בשל שבא במגע עם אחרים או בשל שהיה ריח שכזה ברכב אשר הוביל אותו לבית החולים, אלא שכבוד בית המשפט קמא דוחה הסבר זה ומכנה אותו "השערה גרידא" (עמ' 34). בנסיבות של תיק זה, עצם ההכחשה של גדיר ושל כמאל לגבי נתון זה, מעוררת קושי רב בכל הנוגע לגרסת גדיר (וכמאל), ובית המשפט קמא לא התייחס לנתון זה ולא ייחס לו את המשקל שמן הראוי היה לייחס לו, לחובת גרסת גדיר ולטובת גרסת המדינה, במיוחד שעה שההסבר שהציע גדיר - נדחה.

קריאת "האזהרה" מטעם פרץ עובר לירי

23. הראייה השלישית המשמעותית אשר לא קיבלה את המשקל הראוי לשיטתי מתייחסת לכך שפרץ העיד כי לאחר שראה את בקבוק התבערה, ולפני שירה, צעק אל עבר פלביאן וכהן: "תיזהרו, תיזהרו".

24. כהן העיד במח"ש כי שמע צעקה "תיזהרו" ואז ירייה (שורות 20-21 לחקירתו במח"ש). על גרסה זו חזר כהן גם בתצהירו, כפי שהוגש לתיק קמא, וגם בחקירתו בבית המשפט קמא (עמ' 51-52). פלביאן, בהודעתה במח"ש מסרה כי בעת האירוע שמעה צעקות של שוטרים "תיזהרי בקבוק תבערה" (82-83), אם כי לא זיהתה מי מהשוטרים צעק (שורות 163-167). גרינשפן בהודעתו במח"ש מסר כי ראה דמות מסתובבת בסמוך לחלון ושמע קריאות "זהירות" מהכוח, והוא לא ידע מי היה הגורם שצעק (שורות 49-51 לחקירתו במח"ש).

25. מכאן, שיש תימוכין משמעותיים לגרסה של פרץ לפיה הוא קרא "תיזהרו" לפני שביצע את הירי, הגם שהעדים לא זיהו את פרץ דווקא כמי שצעק. המדובר בראייה משמעותית התומכת בגרסתו העובדתית של פרץ באשר לנסיבות הירי, שהרי אם צעק "תיזהרו" היה זה בגלל שהוא אכן ראה שגדיר מתכוון לזרוק את בקבוק התבערה ואין סיבה שהוא יצעק "תיזהרו" לפני הירי, אם החליט סתם כך לירות לעבר החלון.

26. דא עקא שכב' בית המשפט קמא אינו מתייחס לטענה העובדתית של פרץ לגבי הקריאה "תיזהרו", אינו דן בעדויות בהקשר זה של שלושת העדים שצויינו מעלה, ולכן – אינו קובע ממצאים עובדתיים לגבי טענה זו ואינו דן במשקלה. אני סבורה כי היה מקום לקבוע כי אכן הוכח שפרץ צעק "תיזהרו, תיזהרו" לפני הירי, וכי המסקנה המתחייבת מקביעה עובדתית זו הינה שגרסת המדינה מסתברת יותר מאשר גרסת גדיר.

אי זימון עדים שעדותם נמצאת בתיק החקירה במח"ש

27. תיק החקירה במח"ש (להלן: "תיק מח"ש") הוגש לתיק בית המשפט קמא מטעם המדינה במסגרת תעודת עובד ציבור, ללא התנגדות מצד גדיר. משכך, תיק מח"ש היווה חלק מחומר הראיות בתיק קמא. עם זאת, כבוד בית המשפט קמא התייחס לתוכנו של תיק מח"ש באופן שמעורר קושי, לרבות באופן שבו הוא הסיק מסקנות לחובת גרסת המדינה בשל שלא זומנו למתן עדות עדים שמהם נגבתה עדות שנמצאת בתיק מח"ש. ולמה כוונתי?

28. בית המשפט מוצא לבקר בפסק הדין קמא את המדינה על כך שלא זימנה את פלביאן לעדות, שכן היה בעדותה כדי לשפוך אור על נסיבות האירוע, וקובע כי אי זימונה של פלביאן, ללא שניתן הסבר מניח את הדעת לכך, הינו מחדל שיש לזקוף לחובת המדינה (פסקה 26 לפסק הדין קמא). אני סבורה, עם כל הכבוד, שקביעה זו באשר ליישום החזקה בדבר אי-זימון עד - שגויה. שעה שתיק מח"ש הוגש לתיק בית המשפט ושעה שעדותה של פלביאן שבתוך תיק מח"ש תומכת ברובה העיקרי בגרסת פרץ (במיוחד לגבי הבקבוק שמתחת לחלון ולגבי קריאת "האזהרה") – אזי שמי שהיה צריך לבקש לזמן אותה הינו גדיר ולא המדינה, והאינטרס של גדיר לקעקע את עדותה משמעותי יותר מאשר האינטרס של המדינה לזמן את פלביאן. בכל מקרה, בוודאי שלא היה מקום לקביעה לפיה אי זימונה מטעם המדינה עולה כדי מחדל שיש לזקוף לחובתה.

29. מעבר לכך, בית המשפט קמא מפנה לחלק מהחקירות והממצאים בתיק החקירה של מח"ש, כדי להצביע על סתירות בגרסת פרץ, אך אינו מתייחס לחלקים אחרים בתיק החקירה, הכוללים עדויות, תמונות ותשריטים שדווקא תומכים בגרסת פרץ (כגון העדויות בהתייחס לנפילת הבקבוק בסמוך לפלביאן, העדויות לגבי המראה של הבקבוק, לגבי כך שנאלצו לכבותו בשל הבעירה, לעדויות באשר להיותה של הדמות שנצפתה בתוך הבית סמוכה לחלון (ולא כפי שנטען על ידי גדיר בגרסתו), לעדויות לגבי השמירה על הבקבוק לאחר האירוע ותפיסתו וכיוצא באלו). היות ולא הייתה מחלוקת שיש מקום להתייחס לגופן של העדויות והראיות שבתיק מח"ש (והן לא הוגשו רק לצורך ראייה באשר לעצם הגשתן) – ברי שאין כל פגם בכך שכבוד השופט קמא ניתח את הראיות והעדויות שבתיק מח"ש – השווה בין העדויות ששם לבין העדויות שנשמעו מעל דוכן העדים בבית המשפט, ואף השווה בין העדויות שבתיק מח"ש לבין עצמן. אלא שהיה מקום לנתח את כל הראיות שבתיק מח"ש ולהתייחס בפסק הדין לכולן – גם אלו שמחזקות את גרסת גדיר וגם אלו שמחזקות את גרסת פרץ. בפסק הדין אין ניתוח של הראיות התומכות בגרסת המערערת, וכנגזר מכך - אין קביעות לגבי משקלן – ובכך יש קושי.

עדות יחידה של בעל דין

30. עדותו של גדיר באשר לאירוע היתה עדות יחידה של בעל דין. העד היחיד מטעמו התייחס רק לאירועים לאחר הירי. כך למשל, לא הובאו לעדות מטעם גדיר אחותו או אביו, שיתמכו בטענותיו באשר למועד בו הגיע לנצרת, המועד בו עזב את סוכת האבלים וטענתו כי ביקש רשות מאחותו לנוח בביתה (שם נורה). מעבר לתהיות שצריך היה להעלות לגבי אי זימונם, הרי שעסקנן בסיטואציה שבה העדות של גדיר לגבי העובדות שנמצאות "בגרעין הקשה" של האירוע הינה עדות יחידה של בעל דין. במצב דברים שכזה, הוראות החוק והפסיקה מחייבות לנמק מדוע ניתן להסתמך על עדות שכזו, ואין התייחסות בפסק הדין קמא למשמעות של העובדה שעסקינן בעדות יחידה כאמור.

סיכום ביניים

31. מהאמור עד כה עולה, לשיטתי, כי היו ראיות שלא קיבלו משקל ראוי וכי הופעלו חזקות ראייתיות באופן שאינו תואם את הנסיבות. די בכך כדי לחייב את המסקנה שאין מנוס אלא להתערב במסקנה "הסופית", ובמיוחד כאשר הדברים מצטרפים לסוגית נטל ההוכחה.

32. ניתן היה להסתפק באמור, אך על מנת להשלים את התמונה, אעיר עוד כמה הערות לגבי הקביעות קמא לגבי הגרסה של פרץ. בית המשפט כאמור לא קיבל את גרסת פרץ ונימק בהרחבה מדוע הגרסה אינה מקובלת עליו, אלא שלגבי חלק מהנימוקים – עמדתי שונה. אני מסכימה כי הגרסה של פרץ אינה נטולת ספקות והיא אינה "מושלמת", אך חלק מהקביעות לחובתה אינן במקומן, והמשמעות הינה שהגרסה פחות "בעייתית" מאשר סבר בית המשפט קמא (ובוודאי שאינה בעייתית יותר מגרסת גדיר). אתייחס בקצרה לכמה נושאים.

גרסת פרץ באשר למיקומו יחסית לחלון

33. ביהמ"ש קמא קבע (בעמ' 20-22 לפסק הדין) כי פרץ בעדותו לא הצליח "למקם" את עצמו באופן ברור בזירה, במועד הירי. בית המשפט מציין כי בתצהיר העדות הראשית של פרץ, מיום 21.10.2014, ציין פרץ כי עמד ממול לבניין הנדון, וכי לגרסה זו תמיכה גם באחד מהשרטוטים של הזירה שעשה פרץ ביום האירוע. לעומת זאת, תשריט נוסף של הזירה שעשה פרץ ביום האירוע, מראה כי מיקומו של פרץ ביחס לחלון היה אלכסוני, ומיקום זה הודגם אף באמצעות תמונה שצולמה מהבית שבסמוך אליו עמד פרץ, ופרץ אישר בחקירתו כי זה היה מקום עמידתו. לשיטת בית המשפט קמא, האמור מלמד הן על סתירה בגרסה של פרץ לגבי המיקום ("ישר" ממול או באלכסון) והן על כך שאם פרץ היה "באלכסון" יחסית לבית ולחלון – אזי שהוא לא היה יכול לראות את המתרחש בתוך הבית. עוד מציין בית המשפט קמא כי אם פרץ עמד "באלכסון" הגרסה בעייתית גם לאור כך שפלביאן וכהן ממוקמים לכאורה ב"קו האש". אלא שהדברים אינם מדויקים. ראשית, לא מצאתי שיש סתירה בין תצהיר העדות הראשית של פרץ לבין חקירתו של פרץ או לבין התשריטים שצייר במהלך חקירת מח"ש. יש לראות כי בתצהיר העדות הראשית צוין רק כי "מולי היה בית עם חלון הזזה שחלקו השמאלי פתוח במקצתו" (סעיף 12 לתצהיר פרץ בבית המשפט קמא), ובוודאי שלא ניתן לומר שבמשפט זה, מיקם עצמו פרץ במדויק ישר ממול הבית או החלון. ברי, כי אם עמד פרץ בצדו השני של הרחוב (או הסמטה), הרי שהוא עמד "ממול" לבית, ואין בהכרח הכוונה למיקום בזווית זו או אחרת ביחס לבית או לחלון. שנית, מהתשריט הראשון שאליו התייחס בית המשפט קמא, כלל לא ניתן להבין את מיקומו של פרץ בזירה, שכן הוא לא סומן עליו (אלא סומן מיקום הכוח באופן כללי). מהתשריט השני שהוגש, נראה כי המיקום הוא מעט אלכסוני, אך יש לראות כי המדובר בתשריט סכמטי, ולא ניתן ללמוד ממנו על מרחקים, כיוונים וכיוצא באלו נתונים. שלישית, הראייה המשמעותית ביותר לגבי סוגיה זו היא התצלום אליו מתייחס בית המשפט קמא (תצלום מס' 8 בלוח התצלומים בתיק מח"ש) אשר עדיף על פני שלל השרטוטים ששרטטו העדים השונים ביד חופשית וללא קנה מידה. מעדותו של פרץ לגבי תצלום זה עולה כי הוא היה בזווית אלכסונית מתונה יחסית לחלון, ומהצילום עולה כי פרץ יכול היה לראות את החלון באופן ברור והיה אף יכול לראות דמויות הנעות בתוך החדר בסמוך לאותו חלון, מהמקום בו עמד. רביעית, המסקנה לגבי זוויות הראיה המדויקות דורשת חישובים טריגונומטריים, לגבי הזווית, יחסית למרחק, יחסית לרוחב החלון וכו'. שעה שלא הוצגו כל חישובים מסודרים בהקשר זה (לרבות באמצעות חוות דעת מקצועיות), קשה לקבל את המסקנה לפיה מהמקום של פרץ אי אפשר היה לראות את החלון או את הנעשה מאחורי החלון. הוא הדין לגבי המסקנה לפיה פלביאן וכהן היו "בקו האש" של פרץ, לו נקבל את גרסת פרץ לגבי מיקומו. לכן, אינני סבורה כי העדות של פרץ לגבי מיקומו כללה סתירות פנימיות או שסתרה עדויות של אחרים ואני סבורה כי המיקום שהוכח מלמד על כך שהוא יכול היה לראות את החלון ואת גדיר עובר לירי.

פגיעת הקליע בחלון

34. בית המשפט קמא קבע כי גרסת פרץ ביחס לאופן פתיחת החלון וזווית הנפת היד של גדיר עם הבקבוק, אינה מתיישבת עם מיקום החור של הקליע בכנף החלון, כפי שתועד בתיק מח"ש (תצלומים 4 ו-5). מהראיות האמורות עולה בבירור שהכדור חדר מבעד לכנף אחת של החלון ולא דרך שתיים, ומסקנת בית המשפט קמא הייתה כי מיקום החור בחלון והעובדה שהקליע חדר רק דרך כנף אחת - אינה מתיישבת עם הגרסה של פרץ. גם בהקשר זה, המדובר במסקנה אשר מחייבת חישובים מסוימים לגבי הזוויות הרלבנטיות, ולא הודגמו חישובים שכאלו. אין חולק כי גם כאן קיימות תמיהות מסוימות לגבי גרסת פרץ, אך שוב – אין בהן כדי לשלול את גרסת המדינה והיא עדיין מסתברת יותר מגרסת גדיר.

סגירת החלון לאחר הירי

35. בית המשפט קמא (בעמ' 29) קבע כי הוא לא מקבל את עדות פרץ לפיה גדיר סגר את החלון לאחר שנורה, ונקבע כי טענה זו אינה מתקבלת על הדעת ואינה אפשרית. אני מסכימה כי הטענה מעלה סימני שאלה, אך קביעה חד משמעית לפיה לא יתכן מבחינה רפואית שנוכח הפגיעה בגדיר הוא יוכל לסגור באופן חלקי את החלון לאחר הפגיעה – מחייבת תשתית מתאימה שאינה קיימת בתיק.

מיקום טיפות הדם

36. בית המשפט קמא קבע כממצא עובדתי כי טיפות דם של גדיר נמצאו בקרבת החלון במרחק של 60 ס"מ ממנו (והיו טיפות דם נוספות בחלקים אחרים של החדר לכיוון היציאה, ראו צילום מס' 7). בית המשפט קובע כי ממצא זה מתיישב עם גרסת גדיר לפיה הוא פסע לכיוון כורסאות הישיבה, הממוקמות בקיר שמול הכניסה לבית, לצורך מנוחה. עוד נקבע כי ממצא זה אינו מתיישב עם גרסת פרץ, שכן אם גדיר נורה כאשר היה ליד החלון (בעודו מנסה לזרוק מבעד לחלון את הבקבוק) – היו חייבות להימצא טיפות דם גם על אדן החלון, והעדרן - מחליש את גרסת המדינה. לשיטתי, המסקנה לפיה היו חייבות להיות טיפות דם על אדן החלון, לא בוססה בראיות ויתכן וגם בהקשר הזה היה צורך בחוות דעת מקצועית. אפשר בהחלט שגדיר עמד ליד החלון ו"עף" אחורה עקב הפגיעה בראש מהירי, כך שטיפות הדם החלו במרחק של כ-60 ס"מ מהקיר. ללא חוות דעת פורנזית, הממצא לגבי מיקום טיפות הדם יכול להתיישב עם גרסת גדיר בדיוק כפי שהוא יכול להתיישב עם גרסת המדינה, והוא אינו מחליש את גרסת המדינה כפי שהסיק בית המשפט קמא הנכבד.

סיכום ביניים שני

37. האמור הינו דוגמאות לכך שחלק מהקשיים שמצא בית המשפט קמא בגרסה של פרץ אינם קשיים. אין להתעלם מכך שכן קיימות תמיהות לגבי גרסת פרץ, אליהן התייחס בית המשפט קמא בפירוט (כגון לגבי השאלה אם פרץ ראה אדם אחד בחלון עובר לירי או שניים, ואם ראה שני אנשים עם בקבוקי תבערה או שני אנשים כאשר אחד מהם החזיק בקבוק והשני רק הדליק עבורו את הפתיל (עמ' 24) ועוד). בית המשפט אף שמע באריכות את עדותו של פרץ ובוודאי שלא ניתן לקבוע כי עדותו הייתה נטולת פגמים. בצדק קבע בית המשפט קמא כי קיימות בגרסת פרץ סתירות מסוימות, אך זאת בעיקר בהתייחס לנתונים אשר אינם ב"מרכז הכובד" הראייתי או בהתייחס לנתונים שניתן להבין את אי העקביות לגביהם בשל חלוף הזמן. עם זאת, משקלן של התמיהות (לחובת גרסת המדינה) אינו כה רב כפי שסבר בית המשפט קמא והוא אינו שקול למשקל המצטבר של שאר הראיות והקביעות דלעיל (לחובת גרסת גדיר). בשקלול מכלול הראיות, קיימות ראיות עם "מסה יחסית" המחייבות את המסקנה כי גדיר לא הראה שגרסתו עדיפה על פני גרסת המדינה על פי מאזן ההסתברויות האזרחי הרלבנטי, בשים לב לנטל הראיה (ואעיר כי אף אם הנטל היה רובץ על שכם המדינה, לשיטתי הוא הורם מבחינתה).

לכן, יש לקבוע כי גדיר לא הוכיח כי נכנס לבית לצורך מנוחה, כי פסע לתומו לכיוון הספות לצורך ישיבה עליהן, ונקלע לאש מצד פרץ. יש לקבוע כי מסתברת יותר גרסת המדינה לפיה פרץ ראה את גדיר מחזיק בידו בקבוק תבערה, בחלון, ולאור זריקת בקבוקי התבערה בזירה ונוכח האלימות הכללית נגד השוטרים בזירה, סבר פרץ כי גדיר הולך להשליך את הבקבוק אל עבר השוטרים ולפגוע בפלביאן וכהן, ולכן ביצע את הירי.

המסקנה המשפטית

38. נוכח האמור, היה מקום לדחות את התביעה של גדיר.

במסגרת הערעור לא התעמקו הצדדים בניתוח ההלכות המשפטיות סביב העוולות הנזיקיות הנטענות למקרה שמבחינה עובדתית הקביעות אחרות מאשר נקבע בפסק הדין קמא, והדיון התמקד בהיבט העובדתי. לשיטתי, ברי כי שעה שהיה לפרץ חשד סביר שגדיר מתכוון לזרוק בקבוק תבערה על הכוח המשטרתי – פעולתו הייתה סבירה, לא הייתה רשלנית ואינה מהווה תקיפה.

ההלכות בהקשר זה ברורות מזה ימים ימימה, ותמצית ההלכה הינה כי יש לבחון את סבירות תגובת השוטרים בעת פעולה תחת לחץ, כאשר הנסיבות מחייבות פעולה מהירה להצלת חיים. אף אם טעה פרץ בהערכת הסכנה שניצבה מולו, אין לקבוע כי התרשל, ופעולתו הייתה בגדר הסביר כנגזרת של תנאי המקום, השטח והזמן. יש להתחשב גם בטעויות בשיקול דעת שאינן מגיעות כדי התרשלות (ע"א 5604/94 חמד ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2), 498 עמ' 507-508 (2004)), ואין מקום לנתח את שיקול הדעת לגבי אותו "שבריר שנייה" שבו הוחלט על ביצוע הירי מצוידים ב"חוכמה שבדיעבד" (ת"א (מחוזי ירושלים) 1030/98 עאשור נ' מדינת ישראל, (20.11.2000), וראו אף את הפסיקה הבאה, לרבות על דרך ההשוואה למקרים בהם נבחנו פעולות של חיילי צה"ל, תוך בחינת הגנת "פעולה מלחמתית" - ע"א 3684/98 מדינת ישראל נ' אלחלייל (7.3.1999); ת"א (מחוזי ירושלים) 5133/03 עזבון המנוח אלחלאיקה נ' מדינת ישראל, פיסקה 27 (2.9.2008); ת"א (מחוזי ת"א) 1982/04 עאטף נ' מדינת ישראל (30.5.2010)), דנ"א 3554/13 פלוני נ' מדינת ישראל (2.7.2013), בעקבות ע"א 5179/11 אבו פדה נ' מדינת ישראל (2.5.2013), אשר ניתן לגבי ת"א (מחוזי חיפה) 459/06 פלוני (קטין) נ' מדינת ישראל (22.5.2011) – והניתוח המפורט שם, לרבות האסמכתאות.

לכן, לא הוכחו רכיבי עוולת הרשלנות או התקיפה.

39. הנושא האחרון אליו יש להידרש הינו האזכור של הוראות הפתיחה באש, נוכח ההתייחסות לעוולת הפרת ההוראה החקוקה. יש לראות כי בסיכומי גדיר בבית המשפט קמא הוא טען, בבחינת טענה חלופית, כי אף אם ייקבע שגדיר החזיק בידו בקבוק תבערה – אזי שפרץ פעל בניגוד להוראות הפתיחה באש ולכן מתקיימים רכיבי עוולת הפרת הוראה חקוקה (סעיפים 43-46 לסיכומיו שם). בפסק הדין קמא, אין התייחסות לטענה זו, שכן כל כולו של פסק הדין מבוסס על הקביעה העובדתית שגדיר לא התכוון לזרוק בקבוק תבערה, והאזכור היחיד לנושא זה הינו בעמ' 36 לפסק הדין קמא (שורות 9-10), שם נקבע כי "בהתאם לתשתית העובדתית כפי שהוכחה ... השוטר פרץ החליט לבצע ירי שלא בהתאם להוראות הפתיחה באש". כלומר, הייתה הפרה של הוראות הפתיחה באש לשיטת בית המשפט קמא כל עוד התשתית העובדתית הינה כפי שנקבעה מטעמו (כלומר, שגדיר לא החזיק בקבוק תבערה ביד). אלא שאין דיון או קביעה בפסק הדין קמא לגבי השאלה, האם הופרו הוראות הפתיחה בהינתן שגדיר כן החזיק את הבקבוק. בעיקרי הטיעון שבפנינו אין טיעון מפורט לגבי נושא זה, ובניגוד לאמור בסעיף 23(ז) לעיקרי הטיעון מצד גדיר, אני סבורה כי הוא היה צריך להגיש ערעור שכנגד לגבי נושא זה – כך שדומה שטענה חלופית זו נזנחה (מה גם שלא מצאתי שהוראות הפתיחה באש הרלבנטיות בכלל הוצגו או הוכחו בתיק קמא). לכן, לא אדרש לנושא מעבר לאמור מעלה (ורק אפנה, מעבר לצורך, לת"א (מחוזי ירושלים) 21108-10-10‏ עזבון המנוח קואריק ז"ל נ' מדינת ישראל (29.4.2014), ולכך שהערעור שהוגש לגבי פסק הדין (ע"א 4201/14) נמשך).

40. נוכח האמור – אין צורך להתייחס לטיעוני המדינה בערעור לגבי "הסתכנות מרצון", אשם תורם או גובה הנזק.

סיכום

41. לאור כל האמור מעלה, אציע לחברותי הנכבדות להרכב לקבל את הערעור, לבטל את חיובה של המדינה בפיצוי גדיר ולהשית עליו הוצאות בגין שכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ₪ (כולל מע"מ) בכל הנוגע להליכי ערעור אלו.

השופטת יעל וילנר (אב"ד):

אני מסכימה.

השופטת עפרה ורבנר:

אני מסכימה.

הוחלט כאמור בפסק דינה של כב' השופטת תמר נאות-פרי.

הערעור מתקבל. פסק דינו של בית משפט קמא מבוטל לרבות ההוצאות שנפסקו למערערת במסגרת פסק הדין, ותביעת המשיב שהוגשה לבית משפט קמא נדחית.

המשיב ישלם למערערת הוצאות ערעור זה בסכום כולל של 15,000 ₪.

ניתן היום, ט' חשוון תשע"ז, 10 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.