תביעה שטרית שבמרכזה המחאה (שמועד פרעונה 5/3/08) אשר נמשכה ע"י הנתבע לפקודת התובעת בסך 65,000 ₪ כשיק בטחון.

ההמחאה חוללה מסיבת: "אכ"מ".

א. מבוא:

1. התובעת הינה רשות מקומית.

2. אשת הנתבע (להלן: "איבתסהם") ובנו של הנתבע (להלן: "חסן") הקימו בשנת 2004 חברה בשם אלמנזול דארנא בע"מ (להלן: "החברה").

החברה מפעילה חדר אוכל בעוספיה המשמש כאולם לעריכת שמחות – בפרט לעריכת חתונות (כאמור בסעיף 3 לתצהיר הנתבע).

3. איבתסהם וחסן רשומים כבעלי החברה, מורשי החתימה בה, ונטען כי הם המעורבים היחידים בהפעלתה, בעוד שלנתבע אין כל קשר לחברה פרט לעובדה כי הוא משמש כבא כוחה – כך ע"פ הנטען.

4. ממועד הקמת החברה (שנת 2004) ועד היום לא שלמה החברה לתובעת תשלומי ארנונה כלל, וחובה, נכון להיום, מסתכם במאות אלפי שקלים.

5. במסגרת הליכי הגביה שנקטה התובעת כנגד החברה בגין אי תשלום ארנונה, הטילה התובעת עיקול על רכב החברה (רכב מסוג רנו מ.ר 53-790-29), וכן על חשבון הבנק של החברה בבנק דיסקונט.

6. החברה התנגדה לקביעת התובעת ביחס לסיווג עסקה לצורך תשלום הארנונה, ונטען כי לאחר מספר פגישות שהתקיימו בנושא (בחודש 10/07), בין הנתבע לבין נציגי התובעת, הושג הסכם בע"פ לפיו תפעל גזברית התובעת לקבל החלטה במליאת העירייה כך שהחברה תסווג כ"עסק אחר" ולא כ-"מסעדה" (זאת בשל טענת הנתבע כי העסק המופעל ע"י החברה הינו "חדר אוכל עונתי"). סיווג העסק כ - "עסק אחר", משמעו העמדת חוב הארנונה על 50% מהסכום שנדרשה החברה לשלם באותה עת.

7. עוד טען הנתבע כי סוכם בינו לבין החשב וגזברית התובעת, כי התובעת תבטל את העיקול שהטילה על חשבון הבנק של החברה, על מנת לאפשר לחברה לקבל פנקסי שיקים מהבנק לצורך ביצוע התשלום לתובעת ע"פ הסיכום כאמור לעיל, דהיינו, תשלום של 50% מחוב הארנונה.

8. בנוגע לנסיבות מסירת שיק הביטחון נשוא התביעה טוען הנתבע בתצהיר שצורף להתנגדות כך:

"סוכם כי העירייה תעביר אלי כתב ביטול העיקול ותאפשר לחברה להזמין פנקסי צ'קים ותשלום החוב המוסכם. במקביל אפקיד שיק בטחון ללא תאריך, שאינו לפרעון אשר יוחזר אלי לאחר קבלת פנקסי הצ'קים והשלמת ההליכים עליהם הוסכם כולל: תשלום 50% מהחוב כמקובל בכפר חורפיש לעסק מהסוג של החברה, תיקון סיווג העסק בצו עיר מסים.." – סעיף 2 לתצהיר הנתבע מיום 13/7/09.

יצויין כי סכום החוב נכון למועד הרלבנטי (סוף שנת 2007) עמד על כ-130,000 ₪ ואילו שיק הביטחון ניתן על מחציתו – סך של 65,000 ₪.

9. אין חולק כי התובעת אכן מסרה לידי הנתבע מכתב הסרת עיקול המופנה לבנק. הנתבע או מי מטעמו העביר את האישור לבנק וזה הסיר את העיקול מחשבון הבנק של החברה.

התובעת אף טוענת כי נוכח קבלת שיק הביטחון, דאגה להסיר את העיקול שהוטל גם על רכב החברה.

10. ואולם לאחר שהחברה קיבלה את פנקסי השיקים מהבנק, הודיעה לו התובעת כי אין באפשרותה לשנות את סיווג העסק כפי שסוכם לטענתו.

עוד נטען כי התובעת פעלה, בענין זה, ברמיה שכן הנושא כלל לא הועלה לדיון במליאת מועצת העירייה כפי שהובטח לו על ידי הגזברית.

11. על כן נטען כי הנתבע הגיע יחד עם בנו לגזברית התובעת, מסר לה בחזרה את מכתב ביטול העיקול, ובמקביל דרש ממנה להשיב לו את שיק הביטחון.

הגזברית הבטיחה להשיב לו, לטענתו, את השיק למחרת היום, וכעבור יומיים נאמר לו כי ההמחאה תשלח לו בדואר.

לאחר עשרה ימים, ומשהשיק לא הוחזר, פנה שוב לגזברית, הפעם בליווי חתנו סאמר, ונטען כי הגזברית מסרה לו כי השיק נמצא בכספת וכי תשיבו ללא דיחוי או תשמידו.

12. בסופו של יום ההמחאה לא הוחזרה לנתבע, הופקדה על ידי התובעת וחוללה מסיבת אכ"מ.

13. ההמחאה הוגשה על ידי התובעת ללשכת ההוצאה לפועל לביצוע.

התנגדות שהגיש הנתבע התקבלה ע"י כבוד הרשם ציזי'ק בדוחק רב, רק בגין הטענה כי התובעת התחייבה להשיב ההמחאה לנתבע כאמור בהחלטתו מיום 9/3/12:

" בכל הנוגע לטענה הראשונה איני סבור כי מדובר בטענת הגנה המעניקה הגנה ולו הדחוקה ביותר. טוען הנתבע לתנאי במסירה הנשען על בסיס הסכמה אשר היתה לנתבע עם מנהל מחלקת הארנונה של התובעת..טענה עקרונית זו אינה סבירה בשים לב למהותה של התובע כרשות מוניציפלית...ברור כי מדובר בהסכמה אשר אינה אכיפה....

התנאי הנוסף אשר יש לו רלבנטיות באותו "תנאי במסירה" הינה הטענה לפיה השטר כאמור ניתן על מנת להבטיח את העובדה כי החברה תוכל להזמין פנקס המחאות ולהחליף את השטר בהמחאות מטעמה (ולפיכך השטר לא הבטיח את החבות, אלא הבטיח רק את החלפתו בהמחאות מטעם החברה) שכן לדברי הנתבע העיקול שהוטל מנע את הזמנת פנקס הההמחאות.

טענה זו אינה סבירה ואף אינה תואמת את הדין או את רמת הידיעה אשר ניתן לייחס לנתבע כעו"ד במקצועו...ברור כי הטלת עיקול אינה מגבילה הפקת פנקסי המחאות, אלא מגבילה היא משיכתן בלבד....

ניתנת רשות להתגונן בפני התובענה, בטענה כי לאחר מסירת השטר, התחייבה התובעת להשיב את ההמחאה, ואולם בהיות טענת ההגנה דחוקה עד מאוד, סבורני כי יש להתנות את מתן הרשות להתגונן בהפקדת עירבון בגובה הקרן הנקובה בשטר, קרי, 65,000 ₪".

14. בעקבות ערעור שהגיש הנתבע הוחלט, בהסכמת הצדדים, כי תינתן רשות להתגונן ביחס לכל טענות הנתבע.

15. בישיבת ההוכחות שהתקיימה בתיק נשמעו עדויות שתי גזבריות של התובעת (הגזברית הנוכחית והגזברית שכהנה בתפקיד במועד הרלבנטי להתרחשות האירועים נשוא התביעה). מטעם הנתבע העידו (פרט לנתבע) חסן-בנו, סאמר-חתנו, ואשתו - איבתסהם.

ב"כ הצדדים סכמו טענותיהם בע"פ.

ב. טענות הצדדים (בתמצית):

התובעת:

16. השיק ניתן להבטחת תשלום חוב הארנונה על ידי החברה כאשר גם לשיטת הנתבע אין חולק כי על החברה היה לשלם לפחות 50% מהחוב – סכום שיק הבטחון שניתן. משלא שולם החוב באמצעות המחאות של החברה כפי שהובטח, היתה התובעת רשאית לעשות שימוש בשיק הבטחון לצורך פרעון חובות החברה.

17. בתמורה למתן ההמחאה הסירה התובעת עיקולים הן מרכב החברה (אשר נמכר בהמשך בזכות הסרת העיקול), והן מחשבון הבנק של החברה.

18. אף אם נערך הסכם בע"פ בין הנתבע לגורם כלשהו אצל התובעת לתשלום 50% מחוב הארנונה (הסכם שאין לו זכר בכתובים), הרי שממילא אין לו תוקף משפטי נוכח האמור בסעיף 203 לפקודת העיריות המחייב הסכם בכתב ואישור ראש העיר והגזבר.

בנוסף, אין בסמכות גורם כלשהו בעיריה לשנות את צו הארנונה.

19. לא הוכחה טענת הנתבע לפיה אין לו כל קשר לחברה, ומנגד הוכח כי אשתו ובנו אינם מעורים כלל בעניני החברה.

הנתבע:

20. ההמחאה נמסרה לתובעת מחשבון פרטי של הנתבע אשר אין לו כל קשר לחברה (פרט להיותו בא כוחה). כן נמסרה ההמחאה לביטחון בלבד - על מנת לאפשר לחברה להזמין פנקסי שיקים מהבנק כדי לשלם את חוב החברה ע"פ ההסכם שנכרת בין הצדדים בע"פ, ולא לכיסוי חובות הארנונה של החברה.

מסיבה זו גם אין כל רישום בספרי החשבונות של התובעת, המתעד את מסירת ההמחאה כפי שנדרש לבצע ע"פ האמור בעדויות הגזבריות מטעם התובעת.

21. משהתובעת חזרה בה מההסכם לפיו ישונה סיווג עסקה של החברה וחוב הארנונה שלה יועמד על 50%, ומשהנתבע החזיר לתובעת את מכתב הסרת העיקול מחשבון הבנק, היה על התובעת להשיב לו את שיק הבטחון.

22. מטרת ביטול העיקול על חשבון הבנק, היתה לאפשר לחברה לקבל פנקסי שיקים מהבנק, ולשלם באמצעותם את חוב הארנונה לאחר שינוי סיווג העסק. כן לא הוכח כי התובעת בטלה עיקול על רכב.

23. על אף שההמחאה נתנה מחשבון פרטי של הנתבע, שהינו משותף גם לבעלת החברה (אשת הנתבע), נטען כי היחיד שמזרים כסף לחשבון הינו הנתבע ולא רעייתו.

24. התובעת פעלה במרמה בכך שלא הביאה לדיון במליאת העירייה את נושא שינוי סיווג עסקה של החברה כפי שסוכם בין הנתבע לגזברית.

ג. דיון והכרעה:

בפתח הדברים אומר כי לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ועיינתי במלוא המסמכים שהוגשו אני סבורה כי דין התביעה להתקבל.

להלן הנימוקים:

25. ראשית יש להסיר מן הדרך טענת סף שהעלה הנתבע (בבקשה שהוגשה ביום 22/11/12 ושנקבע לגביה בהחלטה מיום 22/12/12 כי היא תידון במסגרת פסק הדין), ולפיה מנועה התובעת מהגשת התביעה.

נטען כי התביעה הוגשה לאחר פירוקה של עיר הכרמל, ולאחר שחלפה תקופת המעבר בחוק לביטול האיחוד כאשר סעיף 5 לחוק ביטול האיחוד קובע כי בתום תקופת המעבר "תבוטל הרשות המאוחדת ותחדל להיות אישיות משפטית".

עוד נטען כי ההמחאה נשוא התביעה ניתנה לפקודת עיריית עיר הכרמל ולא לפקודת המועצה המקומית עוספיא, בעוד שב"כ התובעת הציג יפוי כח לניהול התיק מטעם המועצה המקומית עוספיא ולא מטעם עיר הכרמל.

26. ראוי היה שלא להעלות הטענה כלל !

ראשית - מדובר בטענה שהועלתה לראשונה רק לאחר שלוש שנים מאז פתיחת ההליך ואין לה זכר בהתנגדות שהגיש הנתבע. די בכך על מנת לדחותה שכן מדובר בהרחבת חזית אסורה מה גם שדומה כי הנתבע זנח אותה בסיכומיו משלא חזר עליה.

שנית – ההמחאה נמשכה לפקודת "עיר הכרמל" במועד שקדם לחקיקת החוק לביטול איחוד המועצות, אך היא הוגשה לביצוע ללשכת ההוצאה לפועל ביום 16/6/09 – מועד מאוחר לכניסת חוק פירוק עיר הכרמל.

סעיף 5 לצו הרשויות המקומיות (ביטול איחוד המועצות המקומיות דלית אל כרמל ועוספיא) תש"ע 2009 קובע כי:

"...המועצה המקומית עוספיה תהיה חליפתה של עיר הכרמל לגבי השטח שהיה בתחום שיפוט עיר הכרמל הכלול בתחומה..וכן כל זכות ראויה או מוחזקת..

המועצה המקומית עוספיה תהיה חליפתה של עיר הכרמל ביחס למיטלטלין ..וכן לזכויות ולחובות שלא נזכרו בסעיף (א)...

המועצה המקומית עוספיה תהיה חליפתה של עיר הכרמל בכל הליך משפטי תלוי ועומד ערב יום הביטול מטעם העיריה או נגדה..".

27. ברי כי ע"פ חוק ההוצאה לפועל לא ניתן היה לפתוח את התיק אלא על שם הנמשך בהמחאה (עיר הכרמל), אך כעת מייצג ב"כ התובעת את המועצה המקומית עוספיא אשר באה בנעלי עיר הכרמל כאמור בצו שצוטט לעיל, ויש לראותה כחליפתה של עיר הכרמל בכל הליך משפטי, כך שדין טענת הנתבע להעדר יריבות להידחות, וראוי היה, כאמור, כי לא היתה מועלית כלל.

ולגוף הענין:

28. אין חולק בין הצדדים כי השטר נשוא התביעה ניתן כשטר בטחון כפי שנרשם על גבו של השטר.

בתביעה ע"פ שטר בטחון נטל ההוכחה לעובדות המצדיקות את מימוש הבטחון על ידי האוחז בשטר מוטל על חותם השטר אשר נדרש להוכיח כי אוחז השטר אינו רשאי לתבוע על פיו. השטר, ובכלל זה שטר בטחון, יוצר חזקה לטובת האוחז בו, ומכאן שחותם השטר - הנתבע הוא בגדר "המוציא מחברו" כאמור סעיף 29(א) לפקודת השטרות.

ראה בענין זה האמור בע"א 562/88 אהרון נ' סופר פ"ד מה(1) 647, ע"א 333/63 שמולביץ נ' סיקו פ"ד יח(1) 550.

עוד ראה האמור בספרו של ש. לרנר, דיני שטרות, מהד' שניה 2007 בעמ' 313:

"נטילת שטר לחיזוק התחייבות חוזית מלמדת שהצדדים התכוונו להעניק לתובע יתרונות שונים שלא היו לו ע"פ העילה החוזית – "לו היה מקבל שטר הבטחון יכול לממש את זכותו לפרוע את השטר רק אם הוכיח זכות מכוח החוזה, כי אז התועלת שאותה התכוונו הצדדים להשיג על ידי ניתנת שטר הביטחון היתה מסוכלת" ע"א 421/74 שגן נ' מדר..".

29. הנתבע מאשר כי השטר ניתן בתמורה לכך שהתובעת תסיר עיקול שהטילה על חשבון הבנק של החברה, זאת על מנת לאפשר לחברה לקבל פנקסי שיקים מהבנק, ולשלם לתובעת את תשלומי הארנונה ע"פ ההסכם שנטען כי הושג עימה, דהיינו, תשלום 50% מחוב הארנונה.

ראה, בענין זה, האמור בסעיף 2 לתצהיר הנתבע אשר הוגש במסגרת ההתנגדות:

"סוכם כי העירייה תעביר אלי כתב ביטול העיקול ותאפשר לחברה להזמין פנקסי צ'קים ותשלום החוב המוסכם. במקביל אפקיד שיק בטחון ללא תאריך, שאינו לפרעון אשר יוחזר אלי לאחר קבלת פנקסי הצ'קים והשלמת ההליכים עליהם הוסכם כולל: תשלום 50% מהחוב כמקובל בכפר חורפיש לעסק מהסוג של החברה, תיקון סיווג העסק בצו עיר מסים..".

ההדגשה לא במקור – ע.ב.

באופן דומה העיד הנתבע גם במסגרת חקירתו בהתנגדות:

"אני נתתי את השיק בתמורה לזה שהם נתנו לי אישור ביטול עיקול ע"מ ללכת לבנק ולהביא להם שיקים של החברה ולשלם להם ע"פ חמישים אחוז.." – עמ' 2 שר' 5 לפרוטוקול הדיון מיום 24/2/10.

30. שטר בטחון משמעו כי הנפרע מחזיק בשטר כבטחון למקרה שהמושך לא יקיים חיוב כלשהו שהתחייב כלפיו, ואז הוא יהא רשאי לתבוע על פי השטר.

מכאן שלפי עדות הנתבע עצמו היתה התובעת זכאית לתבוע ע"פ השטר שכן אין חולק כי החברה לא מסרה לתובעת, ולו המחאה אחת, על חשבון חוב הארנונה, ובוודאי שלא פרעה את החוב, אף לא את החוב שלדעתה היה מקום לחייבה בו – 50% מהסכום.

31. כשנשאל חסן מדוע לא שולם גם 50% מהחוב לגביו אין כל מחלוקת בין הצדדים לא ידע לתת תשובה:

"ש. אז למה אתה לא משלם את מה שאתה חושב שצריך לשלם ?

ת. אבל לא הגענו להסכמה. לא יודע למה לא שלמתי את מה שאני חושב שצריך לשלם.

ש. עד היום שלמתם שקל אחד במשך כל התקופה עבור ארנונה ?

ת. לא" – עמ' 15 שר' 5.

כן אישר חסן בעדותו כי הסיבה היחידה בגינה לא שולמו חובות הארנונה נעוצה בכך שהחברה היתה בהפסדים:

"ש. למה לא שילמתם ?

ת. כי החברה היתה בהפסדים.

ש. אם החברה לא היתה בהפסדים היית משלם ?

ת. בטח" – עמ' 12 שר' 7.

איבתסהם (אשת הנתבע) העידה אף היא כי חובות הארנונה לא שולמו עד כה בשל העובדה כי החברה אינה רווחית ונמצאת בקשיים:

"...היה לנו מבנה, שפצנו אותו....לקחנו הלוואות מהבנק...קנינו ציוד והתחלנו לעבוד..חשבנו שאנחנו ראשונים הקמנו את העסק, אבל בשנה השניה יש אנשים שעוד הקימו עסקים דומים..הורידו מחירים..זה היה קשה לנו להתקיים, לפרוע את החובות שלקחנו..בגלל זה לא שלמנו כל השנים ארנונה, כי לא היה לנו כסף, אין רווחים בכלל" – עמ' 7 שר' 16.

32. באשר לטענת הנתבע לפיה גם הסכום שלא היה שנוי במחלוקת לא שולם על ידי החברה נוכח חזרת התובעת מההסכם שהושג עימה לשינוי סיווג העסק ותשלום 50% מהחוב, אומר כי גם ע"פ עדות הנתבע עצמו טרם הושג הסדר סופי עם התובעת. כל שסוכם הוא כי הנושא יועלה במועצת העיר לצורך קבלת אישור:

"..גזברית התובעת הבטיחה טיפול וקבלת החלטה במליאת העירייה לשנות את הסיווג ולהעמידו על המקובל בכפר חורפיש" – סעיף 9 לתצהיר הנתבע (נ/3).

עדות הנתבע, כאמור לעיל, עולה בקנה אחד עם האמור במכתב התשובה שכתבה גזברית התובעת לנתבע לאחר הפקדת ההמחאה (ת/4- מכתב מיום 10/4/08) ובו היא כותבת לו כך:

"3. בפגישה שנערכה לשם הסדרת חובות החברה...סוכמו הדברים הבאים:....בישיבה זו טענת כי אין בצו המיסים של העירייה סיווג מתאים לנכס כדוגמת הנכס שבבעלות החברה ויש לשנותו כפי שנעשה בשפרעם ובחורפיש, לפיכך הוסכם כי הליך גבייתם של ה-50% הנותרים מגובה החוב, יוקפא עד קבלת החלטה במליאת מועצת העיר, ואישור השרים הרלבנטיים בדבר הוספת סיווג נכס חדש לעסקים דוגמת החברה....

....

7. עלי לציין כי בישיבת מועצת העיר נדחתה בקשתך לתיקון צו המיסים ולהוספת סיווג חדש לנכס כדוגמת הנכס שברשות החברה..".

כלומר - 50% מתשלום החוב לא היה מותנה בדבר, ובאשר לתשלום 50% הנוספים סוכם כי הנושא יועלה במועצת העיר ברם לא הובטח כי הסיווג ישונה.

33. אין בעובדה כי ההסדר לא התקבל (בין אם לא התקבל לגוף הענין כאמור בסעיף 7 למכתב הגזברית, ובין אם לא התקבל משכלל לא הועלה לדיון במליאת העיריה כפי שטוען הנתבע) כדי להעלות או להוריד לעצם התחייבות אישית של הנתבע לפיה תשלם החברה 50% מהחוב – סכום שכלל לא היה שנוי במחלוקת, ושבגינו ניתן שיק הביטחון לאחר שהתובעת הסירה, בתמורה, עיקול מחשבון הבנק של החברה לאחר שקבלה, כאמור, התחייבות הנתבע כי זה ימציא לה המחאות של החברה לפרעון החוב – לכל הפחות החוב שאינו במחלוקת (מסיבה זו גם נכתב בשטר הביטחון סכום המהווה מחצית החוב בלבד – הסכום שלא היה שנוי במחלוקת).

34. אציין כי הנתבע התנגד להגשת מסמך ת/4 משלא גולה בגילוי המסמכים.

יש לדחותו התנגדותו שכן על אף שראוי היה כי המסמך יצויין במפורש ברשימת גילוי המסמכים מטעם התובעת, הרי נכתב ברשימת המסמכים כי נכלל גם כל חומר המצוי ב-"פנקסי העיריה", ויש לראות את מכתב הגזברית כחלק מפנקסי העיריה.

מעבר לכך – עורכת המסמך הובאה לעדות (לבקשת הנתבע עצמו), העדה אישרה בעדותה כי כתבה את הדברים במועד הרלבנטי, וכי המכתב נשלח לנתבע כך שלא ניתן לומר כי הופתע מתוכנו (הנתבע אף טען בסיכומיו כי יש לאמץ ולקבל עדות העדה, שהינה אף קרובת משפחתו).

35. עוד יש לדחות גם את טענת הנתבע לפיה סוכם כי העיקול על חשבון הבנק של החברה יבוטל, רק על מנת שזו תוכל לקבל פנסי שיקים מהבנק ולשלם את חוב הארנונה.

מסתבר יותר לקבל, גם בעניין זה, את טענת התובעת לפיה שיק הביטחון ניתן בתמורה להסרת העיקול ועל מנת להבטיח את תשלום החוב שלא היה שנוי במחלוקת (50%), כאשר היה ברור כי ככל שהחוב לא ישולם על ידי החברה כפי שהתחייב הנתבע בפני התובעת, ניתן יהיה לעשות שימוש בשיק הביטחון.

36. הנתבע לא הביא בדל ראיה מטעם הבנק להוכיח טענתו כי לא ניתן לקבל פנקסי שיקים כאשר מוטל עיקול על חשבון בנק, להבדיל מלעשות שימוש בהמחאות להוצאת כספים מהחשבון.

אין גם כל סבירות בקבלת טענה כי התובעת היתה מסכימה לבטל עיקול שהטילה על חשבון בנק מבלי שניתנה לה בטוחה ראויה, שיש בה להסדיר את חוב הארנונה.

ודוק - התובעת שינתה מצבה לרעה בכך שהסירה את העיקול שהיה מוטל על חשבון החברה בבנק, ואין לקבל טענת הנתבע כי ממילא העיקול הוחזר כך שלא נגרם לה כל נזק.

ראשית - לא הובאו נתונים כלשהם בדבר מצב החשבון במועד הטלת העיקול, במועד הסרתו ובמועד שנטען כי נרשם מחדש (אם בכלל נרשם מחדש).

משמלוא המידע בנוגע למצב החשבון מצוי בידי משפחת הנתבע: בנו ורעייתו שהם בעלי החשבון של החברה, ומשהם בחרו שלא להציגו הרי שיש בכך כדי להפעיל את החזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, שהיא בהישג יד ואין לכך הסבר סביר, הייתה פועלת לחובת הצד שנמנע מהבאתה, ולקבוע כי ממועד הסרת העיקול ע"י התובעת ועד החזרתו (אם בכלל הוחזר) שינתה התובעת מצבה לרעה.

לעניין החזקה, כאמור לעיל, ראה בע"א 548/78 שרון נ' יוסף פ"ד לה(1) 736, ע"א 55/89 קופל נ' טלקאר פ"ד מד(4) 602, י. קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1648 ואילך, 917; ע"א 2275/90 לימה נ' פרץ פ"ד מז (2), 605; ע"א 78/04 המגן נ' גרשון, תק-על 2006 (4), 64).

37. אוסיף כי הנתבע אף כלל לא הוכיח טענתו כי העיקול הוחזר לחשבון, כאמור בעדות בנו שבחר לא לתת תשובה לשאלה הישירה בעניין:

"ש. אז איך אתם מפעילים את החשבון של החברה אם יש עיקול ?

ת. היום יש לנו מתחרים. היום אנחנו משכירים את האולם" – עמ' 14 שר' 13.

38. יתר על כן - בנו של הנתבע אישר בעדותו כי עם מתן שיק הביטחון הסכימה התובעת לבטל גם את העיקול שהטילה על רכב החברה, והוברר כי לאחר הסרת העיקול הרכב נמכר.

מכאן שהסרת העיקול אפשרה מכירתו והוצאתו של הרכב מכלל הנכסים שהתובעת היתה יכולה להפרע מהם כאמור בעדות חסן:

"ש. אחרי שבטלתם את ביטול העיקול על הרכב, הוא עבר בעלות למשהו אחר כי מכרתם אותו למשהו אחר ?

ת. מכרנו אותו נכון" – עמ' 14 שר' 4.

הנתבע טען כי בהמשך עדות הבן נאמרו דברים אחרים ביחס לעיקול על הרכב ברם בהמשך העדות מתייחס הבן לעיקול שהוטל בבנק ולא לעיקול שהוטל על הרכב.

אוסיף כי גם במסגרת חקירתו הנגדית של הבן בבקשת ההתנגדות אישר הבן כי הוטל עיקול גם על רכב החברה (ראה עדותו בדיון מיום 24/2/10).

39. ביטול העיקול על הרכב, כפי שהעיד חסן, אף מחזק את טענת התובעת לפיה שיק הביטחון ניתן להבטחת תשלום חוב הארנונה על ידי החברה, ולא רק על מנת לאפשר לחברה לקבל פנקסי שיקים, שאם כך היה הדבר ניתן היה להסיר את העיקול על חשבון הבנק בלבד, ולהותיר העיקול על הרכב.

מכל מקום אין כל סבירות בקבלת טענה כי התובעת היתה מסכימה לבטל עיקולים שהטילה, גם אם מדובר רק בעיקול שהוטל על חשבון הבנק של החברה, מבלי שניתנה לה בטוחה ראויה שיש בה כדי להסדיר את חוב הארנונה (למעשה את מחציתו בלבד), שלא היה שנוי במחלוקת.

40. לכל האמור לעיל אוסיף את הדברים הבאים:

שיק הבטחון ניתן מחשבון בנק משותף של הנתבע ורעייתו – איבתסהם, שהינה בעלת החברה.

הוברר כי במהלך השנים משכו אשת הנתבע ובנו מפעם לפעם משכורת מהחברה.

הנתבע הכחיש כי המשכורת של רעייתו נכנסה לחשבון הבנק המשותף שלהם ברם לא הציג מסמכים לתמוך בטענה זו על אף שמדובר במסמכי בנק המצויים בשליטתו הבלעדית וגם ענין זה צריך לפעול לחובתו.

כן הובהר בעדותו כי לאשתו אין חשבון בנק נוסף מעבר לחשבון הבנק המשותף לו ולה (ראה עדותו בעמ' 16 שר' 6).

41. כן אין בידי לקבל את עדות הנתבע לפיה לא היה לו כל קשר לחברה וכי זו מנוהלת באופן בלעדי על ידי אשתו ובנו:

אשת הנתבע ובנו לא ידעו לתת תשובות, ולו בסיסיות, בכל נושא הקשור לחברה: מחזור, הוצאות, הכנסות, חובות, מיסים, משכורות, וכו'.

אשת הנתבע אף העידה, ביחס למסירת שיק הבטחון, כי: "אני לא יודעת למה הוא נתן להם את השיק" – עמ' 10 שר' 24.

לכך אוסיף גם את העובדה כי בעת הקמת החברה, היה חסן בן 19 שנים בלבד ושירת בצה"ל בשירות סדיר (ראה עדות אימו בעמ' 8 שר' 19). עוד הוברר כי עד סיום שירותו בצבא (2006) הוא שירת בבסיס סגור ולא הגיע הביתה במהלך השבוע אלא בסופי שבוע בלבד.

בנוסף – הוצגה קבלה וחשבונית מיום 4/12/10 בגין "אספקת 60 מנות (ארוחות צהרים) ע"פ סיכום עם יו"ר המועצה...", על סך 4,176 ₪ - מנות שספקה החברה, ברם הקבלה ניתנה מאת הנתבע בעצמו - "זאהר מחפוז שירותי ביטוח והנהלת חשבונות ממוכנת".

התנהלות זו מלמדת על כך שהנתבע היה יותר ממעורב בעסקי החברה ובניהולה, וספק רב אם יש לקבל את ההסבר שסיפק ביחס לסיבה בגינה הוצאה קבלה פרטית שלו בקשר לפעילות החברה.

יצוין כי בניגוד להסבר שסיפק הנתבע (לפיו אשתו ובנו לא הסכימו להתקשר עם התובעת ולכן הסכים הנתבע להוציא חשבונית פרטית שלו), אזי, אשתו כלל לא ידעה לומר מה היתה הסיבה להוצאת החשבונית הפרטית של הנתבע כאמור בעדותה בעמ' 10 שר' 10.

42. כן יש לדחות את טענת הנתבע לפיה העובדה כי התובעת לא מסרה לו קבלה עם קבלת ההמחאה, ולא רשמה אותה בספריה מלמדת כי גם היא סברה שמדובר בשיק בטחון בלבד שאין מקום להציגו לפירעון בשום תנאי.

הוברר כי בספרי התובעת הוצאה קבלה (ת/3) בגין קבלת ההמחאה כך: "קבלה למשלם" מיום 5/3/08: "תשלום ע"ח עוספיא מיסים 2006, 2007, ...65,000 ₪".

ואולם גם אם הדבר לא נרשם בעת קבלת ההמחאה (התנהלות שאינה תקינה וחוקית כאמור בעדות גזבריות המועצה) הרי שהדבר אינו מעלה או מוריד ביחס לטענות כלפי הנתבע לפיהן סוכם עימו כי מדובר בשיק ביטחון שנועד להבטיח תשלום מחצית החוב ע"י החברה (סכום שלא היה שנוי במחלוקת), ברם משהחברה לא מסרה המחאות ולא פרעה את החוב – ניתן היה להיפרע משיק הביטחון.

43. אין בידי גם לקבל את טענת הנתבע לפיה הובטח לו כי השטר יוחזר לו.

תמוה ביותר כי הנתבע, שהינו עו"ד בהכשרתו, לא טרח לנקוט פעולה משפטית כלשהי ואף לא שלח כל מכתב לתובעת לצורך קבלת ההמחאה בחזרה, זאת בהתחשב בגרסתו כי הובטח לו שההמחאה תוחזר לו, ועל אף שחלף זמן רב ממועד החזרת כתב ביטול העיקול – חודש 11/07, ועד שהשיק הוצג לפרעון – 5/3/08.

לכך אוסיף כי עדות הבן חסן בחקירתו הנגדית שונה לחלוטין מעדות אביו שכן חסן אישר בחקירתו הנגדית כי התובעת סירבה להשיב לנתבע את ההמחאה:

"ש. שבוע אחרי שאבא שלך נתן את השיק, הלכתם וביטלתם את השיק?

ת. לא, הם סרבו להחזיר לנו את השיק" – עמ' 13 שר' 15.

44. עדות חסן, כאמור לעיל, אכן עולה בקנה אחד עם עדות הגזברית שכהנה במועד הרלבנטי אשר כתבה לנתבע, בזמן אמת, את הדברים הבאים:

"4. בסיום הפגישה מסרת לי שיק אישי שלך מכיוון שלא היה ברשותך פנקס שיקים של החברה, ובקשת שהות של שבוע ימים להחליף את השיק האישי בשיק של החברה. הבטחתי כי עם מסירת שיק החברה לידי מחלקת הגבייה, יוחזר לך השיק האישי. עם זאת מעולם לא הובטח כי השיק יוחזר בטרם תפרע החברה לפחות את 50% מחובותיה כפי שסוכם.

5. בתמורה למסירת השיק האישי ובהתאם לסיכום אליו הגענו בפגישה, הוסר העיקול מחשבון הבנק של החברה.

6. מאז הפגישה נשמר השיק האישי בכספת העיריה ועם זאת, עד היום לא הסדירה החברה את חובותיה ולא הוחלף השיק האישי בשיק של החברה.." (ת/4).

44. סוף דבר – הוכח בפני כי שיק הבטחון שמסר הנתבע נמסר להבטחת תשלום 50% מחוב הארנונה של החברה נכון לשנת 2007 - סך של 65,000 ₪ (סכום בגינו לא היתה כל מחלוקת בין הצדדים).

משהנתבע לא מסר לתובעת המחאות של החברה לפריסת חוב זה, ומשהחוב לא שולם על ידי החברה בכל דרך אחרת, רשאית היתה התובעת לתבוע ע"פ השטר.

הנני מתירה לתובעת להמשיך בהליכי הגביה בתיק ההוצאה לפועל.

הגזברות תעביר לתובעת באמצעות בא כוחה את הסכום שהופקד בקופת בית המשפט על פירותיו, וסכום זה יופחת מגובה החוב בתיק ההוצאה לפועל.

הנתבע ישלם לתובעת שכ"ט עו"ד בגין ניהול הליך זה בסך 10,000 ₪ וזאת בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ב' אייר תשע"ג, 12 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.