1. בתאריך 14.6.01 בילה התובע, יליד 31.8.89, כבן 12 בעת האירוע, בפארק המים בשפיים, במסגרת פעילות בית ספרו.

במהלך הביקור אצל הנתבע 1 (להלן: "פארק"), נחבל התובע, על פי הטענה, בראשו.

בתום הבילוי, שבו הילדים באוטובוס ההסעות משפיים אל בית הספר בעכו, אז הובהל התובע על ידי הוריו לבית החולים בנהריה ומשם, לאחר שבבדיקת CT אובחן שבר דחוס של העצם הפריאטלית מימין, הועבר לבית החולים רמב"ם. ביום אשפוזו, נותח התובע, בוצעה קרניקטומיה והוא אושפז למשך ארבעה ימים.

1. התיק החל את דרכו אצל מותב אחר והועבר לשמיעה בפניי בשנת 2012. נשמעו בו ראיות וכעת, לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים, באה אני ליתן פסק דין.
2. לטענת התובע, האחריות לאירוע ולפיצוי בגינו רובצת על הנתבעים.

הפארק, אשר בשטחו נפגע התובע, אחראי, לטענתו, מאחר שהבריכה בה נפגע התובע היא בריכה מסוכנת, אך למרות זאת, הפארק לא טרח להזהיר מפני הסכנות, לא תידרך את המורים ולא את התלמידים ולא השגיח על התובע ועל חבריו, אשר למדו במסגרת של "חינוך מיוחד" ובשל כך טעונים היו השגחה מוגברת.

התובע טען כי משעה שלא ידע לשחות, אסור היה לאפשר לו להיכנס לבריכה. המדינה, בהיותה ממונה על מוריו של התובע, אשר ליוו אותו ואת חבריו לפארק, נושאת באחריות לפגיעתו. לטענת התובע, המורים ישבו הרחק מן הבריכה בה נפגע, מבלי שהיה להם קשר עין עימו, כאשר איפשרו גם לילדים אשר אינם יודעים לשחות, דוגמת התובע, להיכנס לבריכה, ולא דאגו להדריך, להזהיר ולפקח כראוי.

1. הנתבעים הכחישו את חבותם.

הנתבע 1, הפארק, טען כי התובע לא הוכיח את נסיבות הפגיעה ואת החבות הנובעת מכך. הפארק הכחיש כי התרשל באופן כלשהו וטען כי ככל שיש אחריות, אזי המדובר באחריות הרובצת על הנתבע 2.

הנתבע 2 טען כי אף אם יוכיח התובע את נסיבות הפגיעה, אזי האירוע היה בלתי צפוי, פתאומי וספונטני אשר לא ניתן היה למנעו. אם קיימת אחריות לאירוע, יש להטילה על הפארק, הממונה על עובדיו ובכלל זה על המצילים וכן אחראי לבטיחות מתקניו.

צד ג', צורף לתיק על ידי משרד החינוך במסגרת הודעה לצד ג', בה נטען כי אחריותו נובעת בשל היותו המעסיק של סייעת הכיתה המקדמת בה למד התובע, אשר היתה גם היא במקום והיה עליה לפקח על התלמידים ובכלל זה על התובע. צד ג' טען כי אין לו כל אחריות לאירוע הפתאומי אשר לא ניתן היה לצפייה. אם יש אחריות, אזי יש להטילה על הנתבעים בעצמם.

הנכות

1. בעניינו של התובע מונו מטעם בית המשפט מומחים בתחום הפסיכיאטרי, בתחום הנוירולוגי ובתחום הפלסטי.

ד"ר כמאל פרחאת, המומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי, בדק את התובע וקבע, כדלהלן, ביחס לנכותו הרפואית בגין האירוע:

"1 - הנבדק ע.א. סובל מפתולוגיה נפשית משולבת מתסמונת "לאחר חבלת ראש" כתוצאה מהאירוע מיום 14.06.2001 וכן ממצב חרדתי דיספורי תגובתי כתוצאה מהצלקות הבולטות באזור הראש והפגיעה בשלמות הגוף.

2 - שתי הפתולוגיות הנ"ל גרמו באופן שווה לנכות נפשית הסתגלותית מיתה משוערת בעשרה אחוז (10%) וזאת לפי סעיף נכות 34- ב של מבחני הנכות של מל"ל.

3 - ברקע קיימת נכות בשיעור 40% בשל פיגור קל, אינה קשורה לאירוע התאונה הנדונה (מסמך 23)."

1. פרופ' דוד ירניצקי, המומחה מטעם בית המשפט בתחום הנוירולוגי, קבע כי נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 5% בגין כאבי ראש וכך סיכם את חוות דעתו:

"לאחר התאונה יש ברשומה הרפואית איזכורים בודדים של כאבי ראש, בעיקר בשנים הראשונות. בביקורו במרפאתי התלונן על כאבי ראש, על הצלקת בראש ועל שינויים התנהגותיים. בבדיקתו לא מצאתי חסר נוירולוגי סומטי. יש לציין שמר ע. סובל מפיגור שכלי קל עד בינוני עוד קודם לתאונה, ולמד במסגרות מיוחדות במשך שנותיו במערכת החינוך. ההערכות הפסיכולוגיות מהתקופה שקודם לתאונה, מול התקופה שאחריה, לא מראות החמרה, והנכות ההתנהגותית הוערכה על ידי המומחה הפסיכיאטר שמונה על ידי בית המשפט. התמונה הנוירולוגית היא, אם כן, תמונת כאבי ראש מינימלית..."

1. פרופ' ירון הר-שי, המומחה מטעם בית המשפט בתחום הפלסטי, קבע כי נותרה לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור 10% ובסייפא לחוות דעתו, כתב כך:

"עלות הניתוח לשיפור מראה הצלקת כ- 10,000 ₪ (הכולל שימוש בחדר ניתוח, שכר מרדים ומנתח).

עלות קעקוע רפואי כ- 3,000 ₪.

מכל האמור לעיל הנני מעניק לנבדק נכות צמיתה בשיעור של 10% על פי סעיף 75(2)ב' של המוסד לביטוח לאומי. על פי תקנה 15, עקב גילו הצעיר של הנבדק הנני מעלה את אחוזי הנכות ב- 25% לסה"כ נכות צמיתה של 12.5%".

1. יוצא כי לתובע נכות פסיכיאטרית צמיתה בשיעור 10%, נכות צמיתה בתחום הנוירולוגי בשיעור 5% ונכות פלסטית בשיעור 10%.

הנכות הרפואית המשוקללת, אשר נותרה לתובע בגין הפגיעה היא 23%.

מהלך הדיון בתיק

1. בכתב התביעה מיום 23.7.09, כתב התביעה הראשון אשר הוגש בתיק כנגד הפארק בלבד, אין כל גרסה ביחס לנסיבות בהן נפגע התובע, לטענתו, בבריכה בפארק.

לא זו אף זו, בראשי הרשלנות המפורטים בכתב התביעה אף מוזכרת מגלשת מים, כאשר במהלך בירורו של התיק הובהר כי אין כל טענה למעורבות מגלשה ועניין זה נזנח לחלוטין.

1. כשנה לאחר שהוגשה התביעה, החליף התובע את ייצוגו בתיק.

בהמשך לכך, עתר התובע, באמצעות בא-כוחו החדש, לתיקון כתב התביעה באמצעות הוספת משרד החינוך – מדינת ישראל, כנתבע נוסף וכן לצורך הגשת חוות דעת רפואיות.

1. בכתב התביעה המתוקן, בסעיף 4, הוצגה, לראשונה, גרסה עובדתית לנסיבות התאונה, כך:

"בסביבות השעה 15:00 או סמוך לכך ושעה שהתובע שהה בבריכת אטרקציות במים רדודים יחד עם ילדים נוספים, הילדים רצו במים הרדודים, לפתע וללא ידיעת התובע וללא התראה מוקדמת, היתה פריצה (התזה) חזקה של זרמי מים מתחתית הבריכה כלפי מעלה - מזרקה , או אז התובע נפל ונחבט בצד ימין ובקדמת ראשו במים הרדודים ושכב שם ללא תנועה , משם נמשה ע"י ילדים.

מסכת אירועים זו תיקרא להלן "התאונה".

יש לציין ולהדגיש כי מי הבריכה היו רדודים והאטרקציה של אותה בריכה היה מסוכן במיוחד בכך שמים הוזרקו ו/או הותזו בפתאומיות ובפרץ עז מלמטה שהפתיעו את התובע וגרמו לנפילתו ולחבלתו." (ההדגשה שלי – ר.ג.מ.).

1. בדיון קדם המשפט הראשון נרשם מפי ב"כ התובע כי איש אינו יודע מה קרה לתובע וכי ביחס לנסיבות, נמסר לנתבעים תצהיר של נער שהיה עם התובע במקום.

בתום הדיון, הורה בית המשפט על הגשת תצהירים.

בהתאם, הוגשו ביום 3.3.13 תצהירי עדות ראשית מטעם התובע, אך תצהיר של התובע בעצמו- לא הוגש.

התצהיר היחיד העוסק בנסיבות האירוע, ניתן על ידי רמאל עבד, יליד 25.10.90, חברו לכיתה של התובע (להלן: "עבד").

בתצהיר זה, מסר עבד את שראו עיניו באירוע, כך:

"בשעות הצהריים התרחצנו בבריכה, היו הרבה ילדים בבריכה, הלכנו במים הרדודים, פתאום היתה פריצה חזקה של מים מלמטה כמין מזרקה ואז נפל ע. על צד ימין שלו במים ושכב שם ללא תנועה...

לא ידענו כי יש מזרקה כזו ושהיא פועלת בתאומיות כזו, זו היתה הפתעה מוחלטת." (ההדגשה שלי – ר.ג.מ.).

(ראו סעיף 4 לתצהיר המסומן כמוצג ת/4).

ב"כ נתבעת 2 מיהרה והגישה בקשה במסגרתה ציינה כי לא הוגש תצהירו של התובע בעצמו, אשר כבר היה כבן 24 באותם זמנים, והודיעה כי תתנגד להעדת התובע בלא תצהיר, אם יתבקש לעשות זאת בהמשך. בו ביום ניתנה החלטה בה הובהר כי עדות התובע, מטבע הדברים, רלוונטית ונחוצה ועל כן, ניתנה לתובע, ביזמת בית המשפט, ארכה בת 21 ימים על מנת שיגיש תצהיר מטעמו, ככל שחפץ להעיד. בתגובה, הודיע ב"כ התובע כי נבצר מן התובע למסור תצהיר, בשל מצבו.

בהמשך להודעתו זו של ב"כ התובע, הוגשו תצהירי הנתבעים וצדדי ג'.

בין היתר, במסגרת תצהירי הפארק, נטען מפורשות כי בריכת האטרקציות הכוללת מזרקות קטנות מן הקרקעית, נבנתה בפארק רק בשנת 2006, כאשר האירוע הנטען, כזכור, אירע חמש שנים קודם לכן. לתצהיר צורפו ראיות המלמדות על מועד בניית אותה בריכה ועל מצב הפארק קודם לכן ובאופן ספציפי ניתנה התייחסות לבריכת האטרקציות אשר בה, כאמור, על פי כתב התביעה המתוקן, אירעה הפגיעה.

1. מספר שבועות לאחר שהוגשו תצהיריהם של הנתבעים וחמישה ימים קודם למועד בו נקבע התיק לקדם משפט לאחר הגשת התצהירים, הגיש התובע בקשה להתיר לו להוסיף תצהיר של עדה נוספת, בטענה כי דבר קיומה הגיעה לאמו של התובע רק ימים ספורים קודם לכן. לבקשה צורף תצהיר העדה אחלאס חסן, ילידת 1989, תלמידה בכיתה רגילה מקבילה לזו המקדמת בה למד התובע (להלן: "אחלאס") ובו הועלתה גרסה עובדתית חדשה זו:

"אנחנו הילדים שיחקנו בבריכה בשעות הצהריים המאוחרות, זו היתה בריכה של גלים שהיו בה זרמים חזקים מכל הכיוונים, למיטב זכרוני, ראיתי פתאום שע. נפל בבריכת הגלים לא דחפו אותו אלא הוא איבד את שיווי המשקל שלו בתוך הבריכה ונפל על הראש ושכב בתוך המים שהיו רדודים לא עמוקים, התחילו צעקות של הילדים שלא ידעו מה לעשות עד שנים מהכיתה שלו הרימו אותו ולקחו אותו למורה שלו". (ההדגשה שלי – ר.ג.מ.).

(ראו סעיף 4 לתצהיר המסומן כמוצג ת/1).

בדיון קדם המשפט הביעו הנתבעים וצד ג' תרעומת על התנהלות התובע.

ב"כ התובע, התייחס לנסיבות האירוע, באותו הדיון, כך:

"לא שינינו את הגרסה. מדובר בבריכה ולא משנה מה השם שלה, אם קוראים לה גלים או עמקים או בריכת פעוטות, לא מדובר במאות בריכות, מדובר גם לפי התיאור שלכם, מדובר בבריכה אחת או שתיים."

לאחר שהוגשו תגובות הצדדים כולם, ניתנה החלטה במסגרתה נעתר בית המשפט לבקשה, תוך חיוב התובע בהוצאות בגין אילוץ הנתבעים להעריך בשנית תצהיריהם ולשקול הגשת תצהירים נוספים.

הנימוק המרכזי לקבלת הבקשה, כפי שצויין בהחלטה, הוא מגבלותיו של התובע, כפי שנמסרו, עד לאותה עת על ידי בא-כוחו, והקושי אשר תואר על ידי ב"כ התובע בניהול התיק במצבו של התובע. מעבר לכך, דובר בעדה אשר לכאורה, היה בעדותה כדי לסייע בבירור האמת.

ואכן, הפארק נאלץ להגיש תצהיר עדות ראשית מתוקן, במסגרתו נמסרו פרטים אודות בריכת הגלים, קרקעית הבריכה וצורת הפעלת הגלים בה, כמו גם ההתראות שניתנו לקהל המתרחצים.

יצויין בהקשר זה, כי טענת התובע בבקשתו להגשת תצהירה של אחלאס באיחור, היתה כי דבר קיומה הגיעה לאמו רק סמוך למועד הגשת הבקשה. טענה זו נסתרת בעדות אביו של התובע בפניי, ממנה עלה כי כבר שבוע לאחר האירוע שוחח הן עם עבד והן עם אחלאס (ראו בעמ' 31 בש' 28 עד עמ' 32 בש' 4) ובהמשך, חזר על כך בשנית (ראו בעמ' 36 ש' 31).

בחקירה חוזרת, אגב, תיקן את דבריו אלו, אך עדיין מסר כי נודע לו על אחלאס "יותר משנתיים" קודם למועד הדיון, היינו בחודש מאי 2012, או בסמוך לכך, כאשר הבקשה להגשת תצהירה של אחלאס הוגשה רק בחודש יוני 2013 (ראו בעמ' 40 ש' 14).

עדותה המאוחרת של אחלאס, אשר נולדה רק לאחר שהוגשו תצהירי הפארק מהם התברר כי במועד האירוע לא היתה בריכה עם מזרקה כנטען על ידי התובע בכתב התביעה המתוקן, רק בישרה על הבאות, על הבקשה המאוחרת להעיד את התובע, בלא שהוגש על ידו תצהיר, עניין אשר יידון להלן.

1. בדיון ההוכחות הראשון, העידה ראשונה מטעם התובע, העדה אחלאס. אחריה אמו של התובע ואביו, לאחר מכן העיד עבד ואחרונה, העידה דודתו של התובע, אחות אביו.

במהלך עדותה של האם, נשאלה היא על ידי ב"כ נתבע 2 האם החתימות על תצהיר התשובות לשאלון הן של התובע בעצמו ואישרה זאת. היא גם אישרה כי ניתן לשוחח עם התובע ולשמוע ממנו תיאור של מצבים וחוויות (ראו בעמ' 17 ש' 14-24).

בחקירתה החוזרת, נשאלה אמו של התובע על ידי בא-כוחו, כיצד היא מתקשרת עימו והשיבה כך:

"אני מדברת איתו רגיל, הוא שומע אותי, יש בנינו חיבור מיוחד יותר מהאבא. הוא לא מבין הכול, צריך לרדת לרמת ההבנה שלו כדי שהוא יבין. זו לא רמה של ילד רגיל. יש דברים שהוא צריך לעקל (צריך להיות "לעכל" – ר.ג.מ.) אותם ולפשט אותם כדי שהוא יבין."

(ראו בעמ' 27 ש' 23-25).

ובהמשך הבהירה כי ניתן לשוחח עם התובע ולברר עימו פרטים אודות התאונה.

בעקבות זאת, בתום עדותה של האם וקודם שהעיד האב, פנה ב"כ התובע לבית המשפט וביקש כי התובע יעיד. לדבריו, לאור דברי האם נכון שבית המשפט יתרשם גם הוא מן התובע.

הנתבעים וצד ג' התנגדו, כמובן, זאת לאור העובדה שסוגיה מפורשת זו הועלתה כבר בשלב הגשת התצהירים כפי שתואר לעיל, לתובע ניתנה הזדמנות להגיש תצהיר, אך הוא לא ניצל זאת ותחת זאת הגיש הודעה בה התרעם על גישת הנתבעת 2 אשר ביקשה כי יובהר שבלא תצהיר, לא יעיד התובע.

התיק נקבע להמשך שמיעת עדי הצדדים, אך ימים ספורים לאחר הדיון האמור, הוגשה על ידי התובע, שוב, בקשה להגשת תצהירה של עדה נוספת, אשר נטען כי אף היא עדת ראיה, אשר חתמה על תצהיר דומה בנסיבות התאונה לזה שהגישה ונחקרה עליו אחלאס, זאת, לטענת התובע, בעקבות עדות האם בבית המשפט ממנה עלה כי ידועים לה שמותיהם של עדים נוספים.

החלטת בית המשפט התייחסה לשתי בקשותיו של התובע.

הראשונה, להעיד בעצמו, חרף העובדה שלא הגיש תצהיר.

השניה, להגיש תצהיר עדה נוספת, אשר גם הוא לא הוגש קודם לכן.

חרף התנהלותו של התובע, ולאור הנימוקים המפורטים בהחלטה, נעתר, שוב, בית המשפט לבקשה זו של התובע, והותר לו להעיד בלא תצהיר.

הבקשה להגשת תצהיר עדה נוספת נדחתה, בין היתר, משעה שלא ניתן טעם סביר כלשהו אשר יש בו כדי להבהיר מדוע לא הוגש תצהירה קודם לכן, במועד הגשת התצהירים, או לכל הפחות במועד שבו הוגש תצהירה של אחלאס, אשר כאמור, הוגש באיחור ניכר. בית המשפט מצא כי הגשת תצהירה באיחור, בין היתר לאחר שאחלאס כבר נחקרה, לא רק שיגרום להוצאות לצדדים שכנגד, אלא שגם יפגע בזכויות מהותיות שלהם ועל כן נדחתה הבקשה להגשת תצהיר נוסף.

התובע העיד בבית המשפט, בהתאם להחלטה כאמור. גרסתו, בין היתר, תידון כעת.

נסיבות האירוע - הראיות

1. כאמור, בכתב התביעה אשר הוגש בתיק עם פתיחתו, לא נמסרו כלל נסיבות הפגיעה.

בהמשך, בכתב התביעה המתוקן אשר הוגש שנה לאחר מכן, נטען כי התובע נפל ב"בריכת אטרקציות" שבה זרמי מים יוצאים מקרקעית הבריכה באופן פתאומי.

זו היתה הגרסה בכתב התביעה וכך גם גרסתו של עבד בתצהירו, אשר הוגש, כאמור, כרונולוגית, ראשון, לפני העדה אחלאס ולפני שנשמעה עדות התובע.

בהמשך, לאחר שהוגשו תצהירי הפארק, הוגשה הבקשה להוספת תצהירה של העדה אחלאס, כאשר גרסתה לנסיבות האירוע שונה והיא כי האירוע אירע בבריכת גלים וכי נפילת התובע היתה כתוצאה מזרם חזק.

ואחרון, התובע, בעדותו, אשר ממנה, כפי שיובא להלן, עולה כי גרסתו דווקא דומה לזו שמסר עבד, היינו כי נפל כתוצאה מזרם מים שיצא מקרקעית הבריכה.

אבחן את הגרסאות, אחת אחת.

1. ראשונה, גרסת עבד, זו הגרסה הנטענת בכתב התביעה המתוקן.

כאמור, גרסתו של עבד בתצהירו לנסיבות התאונה היתה כדלקמן:

"...התרחצנו בבריכה, היו הרבה ילדים בבריכה, הלכנו במים הרדודים, פתאום היתה פריצה חזקה של מים מלמטה כמין מזרקה ואז נפל ע. על צד ימין שלו במים ושכב שם ללא תנועה".

(ראו ת/4. ההדגשה שלי – ר.ג.מ.).

בעדותו בבית המשפט, עדות אשר נמסרה, כפי שהובהר לעיל, לאחר שכבר נוסף תצהירה של אחלאס לתיק, משתנה הגרסה, כאשר לפתע, מכונה הבריכה אשר תוארה בתצהיר כ"בריכה" בלא כל תיאור נוסף, כעת היא "בריכת גלים", בדומה לאמור בתצהירה של אחלאס:

"ש: אתה זוכר באיזה בריכה הוא נפל.

ת: כן, בבריכת גלים.

ש: למה לא אמרת בתצהיר. אני מקריאה לך את סעיף 4.

ת: בדיוק זה היה באותו מקום. עכשיו תלכי לשם הכול שונה. היה שם מזרקה שמשפריצה מים, יותר מזרם אחד.

ש: אתה זוכר משהו מיוחד שהיה בבריכה.

ת: מתקנים (העד מדגים בידו מגלשה).

ש: בבריכה שאנו מדברים עליה.

ת: זו רק בריכה של גלים."

(ראו בעמ' 44 ש' 8-16. ההדגשה שלי – ר.ג.מ.).

ועוד בהמשך:

"ש: למה הוא נפל.

ת: אני הייתי רחוק ממנו אולי שלוש פעמים רוחב האולם אולי 30 מטר. אני הייתי בעומק והוא בחלק הרדוד, כשהגלים באים אלי אני עם הפנים אליהם, אני עם הגב אליו. הגלים מתחילים מקדימה.

ש: ראית את הנפילה עצמה.

ת: לא.

ש: מתי שהחלו כל הגלים.

ת: הוא כבר שכב בתוך המים. רצנו אליו, שהתחלנו להרים אותו הוא כבר התחיל להיות מעורפל.

ש: איך קיבל מכה.

ת: לפי מקום השכיבה, לא היה שם עומק. העומק לא היה הרבה איפה שהוא שכב. זה היה במקום שיוצאים המזרקות האלה."

(ראו בעמ' 44 ש' 19-30. ההדגשות שלי – ר.ג.מ.).

כלומר, מעדותו של עבד עולה כי הוא כלל לא ראה את רגע הנפילה והוא אינו יודע להסביר מדוע נפל התובע בבריכה (ראו בעמ' 44 ש' 23-24, בעמ' 45 ש' 4-6 ובש' 12-13).

לאור הסתירה בין גרסתו של עבד בתצהירו, שם מסר על פריצת מים מקרקעית הבריכה במעין מזרקה, לבין תשובותיו בתחילת עדותו כי המדובר בבריכת גלים אשר בה היה יותר ממזרקה אחת, נשאל הוא בהמשך עדותו, שוב, אודות אותן מזרקות ושב וטען שהתובע נפל באזור של אותן מזרקות מים (עמ' 46 ש' 2-3).

ועוד:

"ש: אתה ראית את השפריצים שיצאו מהבריכה לפני האירוע.

ת: כשאני לקחתי את התובע זה היה מתי שהחלו הגלים. קודם לאירוע לא ראיתי.

ש: אחרי זה ראית.

ת: ראיתי גלים חזקים.

ש: שפריצים ראית.

ת: מתי היו הגלים ולקחנו את התובע ראיתי שפריצים."

(ראו בעמ' 46 ש' 28 עד עמ' 47 ש' 1).

בגרסתו של עבד סתירה מהותית ברורה.

בתצהירו סיפר אך ורק על זרם חזק הפורץ מקרקעית הבריכה אשר על פי הטענה גרם לנפילת התובע. בעדותו בבית המשפט, טען כי המדובר בבריכת גלים אשר היו בה גם מעין מזרקות מקרקעית הבריכה.

אך יותר מכך, גם אם ניתן היה להתעלם, לצורך הדיון, מן השאלה המרכזית היכן נפל התובע על פי הטענה, אזי מעדותו של עבד מתברר כי כלל לא ראה את התובע ברגע הנפילה ועל כן, לא ניתן לקבל את עדותו ביחס לגורם הנפילה.

1. יצויין, קודם שתידון המשך התפתחות הגרסאות העובדתיות בתיק זה, כי התובע נבדק על ידי מומחים מטעם בית המשפט וגם להם התבקש למסור את פרטי האירוע.

כלומר המדובר בשתי הזדמנויות נוספות בהן התבקש התובע לספר למומחים את קורותיו, כאשר הבדיקות נעשו שנים קודם למועד שבו העיד בפניי וקודם שהוגשו התצהירים.

פרופ' ירניצקי תיעד את הדברים שנמסרו לו על ידי אביו של התובע ועל ידי התובע בעצמו. מחוות הדעת עולה כי אביו של התובע מסר כי אינו יודע את נסיבות הפציעה ואילו התובע בעצמו לא זכר למסור את הנסיבות. פרופ' ירניצקי ציין כי ייתכן שהתובע החליק.

בדיקתו של התובע אצל המומחה היתה ביום 1.2.2012, כמעט שלוש שנים קודם לעדותו בבית המשפט, בה טען התובע לנסיבות מסוימות, כפי שיובא להלן.

ד"ר פרחאת בדק את התובע כשנה קודם לפרופ' ירניצקי, בחודש מרץ 2011. ד"ר פרחאת לא הסתפק בתיעוד סיפור המעשה כפי ששמע, אלא ציטט ממש את דבריו של התובע, כך:

"זה היה תוך טיול של ביה"ס לבריכה בשפיים. ישבתי עם עוד תלמידים מסביב לבריכה. התחלנו לקפוץ למים, קפצתי והרגשתי מכה בראש, הרגשתי כאילו הראש נתלש, כמעט הפסקתי לנשום והקאתי. המורה ועוד תלמידים עזרו לי לצאת מהמים, הם עשו לי מסאג' בחזה. משם הלכתי ברגל למרפאה".

גרסה זו, כפי שעוד יובהר להלן, סותרת את דברי התובע בעצמו ואף אינה מתיישבת עם דבריהם של עדים נוספים, הן עדי התובע והן עדי הנתבעים.

1. מר אפרים ראובן, מנהל בפארק, מסר בתצהירו הראשון, מיום 11.3.13, כי בשנת 2001, שנת האירוע הנדון בתיק זה, היו בפארק מספר בריכות:

בריכת גלים הבנויה בעומק משתנה המתחיל במים רדודים ועד לגובה 1.70 מטרים, כאשר בחלקה העמוק מופעלים גלים בכל שעה עגולה.

בריכה אולימפית סטנדרטית.

בריכת עולם הילד, בריכה לפעוטות בה מים רדודים ומתקנים לילדים עד גיל 10.

בריכת סיום מגלשות.

בריכת סיום לאבובים.

רק בשנת 2006, כך מסר מר ראובן בתצהירו, שופצה בריכת השעשועים לפעוטות, הסמוכה לבריכת הגלים ונבנתה במקומה בריכת אטרקציות, שבה מזרקות מים קטנות המשפריצות מים מן הרצפה בצורה רנדומלית ומותאמות לבילוי של ילדים.

לתצהירו צורף רשיון עסק ותצלומים המציגים את הבריכות השונות וכן תצלום אויר של האתר.

1. לאחר שהוגש תצהירו של מר ראובן, כאמור, ממנו עלה כי בזמן הרלוונטי כלל לא היתה בריכה עם זרנוקי מים כפי שתיאר עבד בתצהירו, הוגש תצהירה של אחלאס.

זוהי הגרסה השניה בסדר הזמנים.

אחלאס בתצהירה, מצהירה גרסה שונה מזו שמסר עבד:

"אנחנו הילדים שיחקנו בבריכה בשעות הצהריים המאוחרות, זו היתה בריכה של גלים שהיו בה זרמים חזקים מכל הכיוונים, למיטב זכרוני, ראיתי פתאום שע. נפל בבריכת הגלים לא דחפו אותו אלא הוא איבד את שיווי המשקל שלו בתוך הבריכה ונפל על הראש ושכב בתוך המים שהיו רדודים לא עמוקים, התחילו צעקות של הילדים שלא ידעו מה לעשות עד שנים מהכיתה שלו הרימו אותו ולקחו אותו למורה שלו".

(ראו סעיף 4 לתצהיר המסומן כמוצג ת/1. ההדגשה שלי – ר.ג.מ.).

בעדותה, נשאלה אודות הסיבה לנפילתו של התובע:

"ש: התובע עשה איזה משהו חריג טרם שנפל. השתולל או משהו

ת: לא. איבד שיווי משקל"

(ראו בעמ' 11 ש' 11-12).

כלומר, מעדותה של אחלאס עולה כי לא זרם שהתפרץ מן הקרקעית וגם לא גל כזה או אחר, הם שגרמו לנפילת התובע, אלא לדבריה, וכאמור, לטענתה, היתה עדה לנפילה ממש, התובע פשוט איבד את שיווי משקלו.

1. גרסת התובע נשמעה רק לאחר ששני העדים מטעמו מסרו תצהירים ואף לאחר שנחקרו.

גרסתו לא הוגשה בתצהיר, אלא הוא העיד בעדות ראשית ולאחר מכן נחקר על ידי ב"כ הנתבעים וצד ג'.

עם זאת, בתצהיר תשובות לשאלון, אשר נחתם על ידי התובע בעצמו, ביום 26.9.10, צויין במענה לשאלה 49 בדבר נסיבות המקרה: "בבריכה בפארק המים בשפיים, המזרקה התיזה מים, נפלתי על הראש" (ראו מוצג נ2/ 1).

כאמור, במרץ 2011 מסר לד"ר פרחאת כי החל לקפוץ למים ובמהלך קפיצה חש במכה בראשו ואילו בחודש פברואר 2012 טען בפני פרופ' ירניצקי כי אינו זוכר את נסיבות הפגיעה.

בעת עדותו היה התובע כבן 22 ועדותו נמסרה באמצעות מתורגמן מהשפה הערבית.

בחקירתו הראשית, מתברר כי התובע זוכר ומסוגל למסור את פרטי האירוע כך:

"ש: מה היה בבריכה.

ת: שחיתי רגיל בבריכה, הרגשתי מכה של מים מלמטה מכל המקומות.

ש: אמרת מכל המקומות, מאיפה היו המים.

ת: משמאל ומימין. הייתי שוחה והרגשתי מכה על העין ואחר כך בראש מצד ימין מהמים מהלחץ של המים.

משיב לשאלות בית המשפט:

ש: את המכה קיבלת כששחית או עמדת.

ת: כששחיתי רגיל.

ש: עד לאן הגיעו לך המים בגוף כשאתה עמדת.

ת: אני מראה מתחת לברך.

ש: איך שחית.

ת: שחיתי כרגיל, הלכתי לבריכה השניה וחזרתי לאותה בריכה, אז ראיתי גלים, לא ידעתי מה לעשות."

(ראו בעמ' 52 ש' 24 עד עמ' 53 ש' 4. ההדגשות שלי – ר.ג.מ.).

בהמשך, בחקירתו הנגדית, נשאל אודות עובדות כתב התביעה המתוקן ואודות עדותו של עבד, כאשר בשני אלו גרסה דומה לנסיבות האירוע:

"ש: אני מקריא לך מכתב התביעה המתוקן, אתה תגיד אם זה נכון או לא, כתוב שבבריכה היו מים נמוכים?

ת: נכון.

ש: כתוב שהאטרקציה של הבריכה שמים הותזו בפתאומיות מלמטה, וזה הפתיע אותך ואתה נבהלת ונפלת?

ת: זה נכון.

ש: לפי מה שאתה טוען זה מה שהיה, מים נמוכים, מתחת לברז (צ"ל "ברך" – ר.ג.מ.) , פתאום השפריצו מים מהפתח ואתה נבהלת ונפלת, זה מה שהיה?

ת: בום כזה מלמטה. מדגים מצד שמאל ומקדימה.

ש: את עבד רמאללה אתה מכיר?

ת: כן.

ש: הוא נתן תצהיר בשמך בבית משפט?

ת: כן.

ש: עבד אומר "שבשעות הצהריים התרחצתם בבריכה, הלכנו במים הרדודים, פתאום הייתה פריצה חזקה של מים מלמטה כמין מזרקה, ואז נפלת למים"?

ת: מהצד, מהרצפה והקירות.

ש: הייתה שם מזרקה כן או לא?

ת: כן.

ש: הזרם הזה הפתיע אותך?

ת: זה היה חזק. כן זה הפתיע אותי, אם מישהו היה אומר לי שאסור לא הייתי הולך, אני לא יודע מה יש בבריכה."

(ראו בעמ' 65 ש' 18 עד עמ' 66 ש' 5).

ובהמשך:

"ש: אמא שלך גם העידה פה?

ת: כן.

ש: אחרי האירוע אמרת לה מה קרה?

ת: לא. שאני עוזב את בית המשפט אני ישר הולך הביתה, יושב ושוכח.

ש: מתי פעם ראשונה סיפרת לאמא שלך מה שקרה בשפיים?

ת: הבעיה שאני לא מספר לאמא.

הערת בית המשפט: בית המשפט מעיר בשנית לאמו של התובע, שתפסיק להעיר הערות ביושבה מאחורי התובע.

העד ממשיך:

ש: לא סיפרת לה אף פעם?

ת: לא.

ש: היא לא שאלה אותך, היית בבית חולים ועברת ניתוח והיא לא שאלה אותך?

ת: לא יודע שום דבר.

ש: אמא אמרה בהתחלה שהיית במים הנמוכים והייתה מזרקה מלמטה ואתה נפלת, זה מה שהיא אמרה בתצהירה?

ת: נכון.

ש: זה מה שאתה אמרת לה?

ת: כן.

ש: אז כן אמרת לה?

ת: כן.

ש: מתי אמרת לה את זה?

ת: בבוקר לפני שהגענו לפה."

(ראו בעמ' 66 ש' 6-30. ההדגשות שלי – ר.ג.מ.).

כלומר, חרף דבריו של התובע, בראשית עדותו, כי הרגיש מכה של מים משמאל ומימין, אזי בחקירתו הנגדית, בה נשאל, פעם אחר פעם, על ידי ב"כ הצדדים, אודות מנגנון הפגיעה, הוא שב וטען כי נפילתו אירעה כתוצאה ממים שהשפריצו מן הקרקעית (ראו בעמ' 67 ש' 16, ש' 19).

התובע טען בתחילה כי שחה בזמן שקרה האירוע, אך בהמשך, מסר כי נפילתו במים היתה ממצב של עמידה (ראו בעמ' 67 ש' 9-16). עבד, כזכור, לא היה עד לנפילה ועל כן גם אינו יכול להעיד על מצב התובע קודם לנפילה. אחלאס גם היא תיארה את התובע מאבד שיווי משקל ונופל (ראו בעמ' 11 ש' 8-12).

התובע נשאל עם אלו מחבריו שיחק בבריכה והשיב כי היו לו חברים רבים. כאשר נשאל אודות עבד, השיב כי הוא היה חבר טוב שלו.

ואולם, חרף עדותו של עבד אשר טען כי היה באותה הבריכה בה נפגע התובע ולדבריו, היה עד למצב שבו שכב התובע במים לאחר הנפילה, טען התובע כך:

"ש: אתה זוכר שהיו לך בכיתה חברים.

ת: לא. חברים לבית הספר לא בשכונה.

ש: מי היה חבר שלך.

ת: הרבה, לא זוכר.

ש: עבד ראמל זוכר.

ת: כן. הוא היה חבר שלי חבר טוב שלי.

ש: כשאתם שחיתם בבריכה, הוא גם שחה איתך יחד.

ת: לא, הוא היה בבריכה השניה. כי הוא יודע לשחות יותר טוב ממני בים. הוא שחה בבריכה הגדולה.

ש: איזה חברים היו איתך בבריכה.

ת: לא ראיתי. כל בית הספר היה אבל לא ראיתי תלמידי כיתתי.

ש: וחברים אחרים מכיתה אחרת היו.

ת: לא.

ש: ששיחת במים שיחקת לבד.

ת: כן."

(ראו בעמ' 56 ש' 5-19. ההדגשות שלי – ר.ג.מ.).

כלומר, לשיטת התובע, עבד כלל לא היה בקרבתו לפני שנפגע.

1. האם היה מציל במקום?

עבד בתצהירו, לא התייחס לעניין. בעדותו מסר שכן:

"ש: ליד כל בריכה יש מציל.

ת: כן.

ש: גם בבריכה הזו היה מציל.

ת: כן.

ש: היה מציל בזמן שאתם נאספתם לידו כשנפל.

ת: לא. לקחנו אותו עד למורה ואמרתי לו שאני הולך לקרוא לחובש.

ש: את המציל ראית .

ת: ראיתי שהיה אבל הוא לא ניגש לתובע."

(ראו בעמ' 46 ש' 10-17).

אחלאס דווקא התייחסה לנושא כבר בתצהירה ומסרה "ואני כמעט בטוחה שגם מציל לא היה בסביבה כי אם היה מציל הוא היה מטפל בע. מיד" (סעיף 5 לת/1).

בעדותה, היתה תשובתה נחרצת:

"ש: היה מציל בבריכה

ת: לא"

(ראו בעמ' 11 ש' 9-10)

התובע טען באופן נחרץ כי לא היה מציל במקום, זאת הגם שמתיאור מצבו של התובע לאחר התאונה, קשה להבין כיצד זה הצליח במצבו, להבחין אם היה במקום מציל. התובע מסר בעדותו כי אינו זוכר כלום אחרי שנפל. כיצד, אם כן, הוא זוכר שלא היה מציל? יש לזכור כי עסקינן במי שהיה כבן 12 בעת התאונה, תלמיד בכיתה מקדמת בבית ספר יסודי:

"ש: אתה זוכר מה קרה אחרי שנפלת.

ת: לא.

ש: מה אתה כן זוכר.

ת: לא זוכר שום דבר.

ש: מי הוציא אותך מהבריכה.

ת: בני כיתתי כולם היו לצידי.

משיב לשאלות בית המשפט:

ש: מי הילדים שהוציאו אותך.

ת: הייתי בהלם ולא זכרתי. לידי לא היה אף אחד. הם היו לידי אבל קצת רחוקים. מבוגרים לא היו.

ש: אבל קודם ששאלתי אותך מי היו הילדים, אמרת לא זוכר, אז איך אתה זוכר שלא היו מבוגרים.

ת: את הילדים אני לא זוכר, אני רק זוכר שהיו ילדים, אבל מבוגרים לא היו.

ש: מתי כן הגיעו מבוגרים.

ת: נופפתי לילדי הכיתה והם ראו אותי והוציאו אותי.

...

משיב לשאלות בית המשפט:

ש: אתה יודע מה זה מציל.

ת: כן, אבל לא היה שם אף אחד.

ש: איפה כן היה מציל?

ת: באף בריכה לא היה מציל.

ש: ועובדי המקום עם תלבושת של המקום היו?

ת: לא.

ש: ובתוך הבריכה היו ילדים ומצילים, או מה.

ת: לא היו מצילים."

(ראו בעמ' 53 ש' 30 עד עמ' 54 ש' 27).

טענת התובע כאילו כלל לא היו מצילים בבריכות כולן, אינה מתיישבת עם ההגיון.

וכאמור, לד"ר פרחאת, המומחה בתחום הפסיכיאטרי, מסר התובע כי גם מורתו, יחד עם חבריו, הוציאה אותו מהמים.

1. לגבי נוכחות המורים סמוך לבריכה המדוברת, טען התובע במקום אחד כי המורות ישבו על הדשא, הרחק מן הבריכה (בעמ' 52 ש' 20-23) והאם יכולות היו לראות את התלמידים בבריכה? השיב בשלילה:

"ש: אם אני יושבת לידך על הדשא ועל הכיסאות אני יכולה לראות את הבריכה?

ת: לא. המורה ישבה יותר פנימה.

ש: אם אני יושבת יותר פנימה אני יכולה לראות את הבריכה?

ת: לא. בלתי אפשרי."

(עמ' 64 ש' 19-22).

ואולם בהמשך עדותו, מסר תשובה הפוכה:

"ש: עבד העיד בבית משפט?

ת: כן.

ש: שאלו אותו "כל הילדים הלכו ביחד לאותו מקום" והוא ענה "שכל אחד הלך לאן שהוא רצה, זה נכון?

ת: כן, ומי שלא יודע לשחות הלך לבריכה הקטנה.

לשאלות בית המשפט:

ש: למה מי שלא יודע לשחות הלך לבריכה הקטנה?

ת: בגלל שהבריכה קרובה למורה, והמורה כל הזמן משגיחה עלינו.

ש: זאת אומרת שאת הבריכה הקטנה המורה ראתה והשגיחה?

ת: כן.

ש: אתה ידעת שמי שלא יודע לשחות הולך למקום שהמים נמוכים?

ת: כן.

המשך עדות:

ש: עבד בעדותו בבית המשפט אמר שהילדים הלכו לבריכה לא כגוש אחד אלא התפזרו בין הבריכות?

ת: מי שיודע לשחות, אני לא יודע לשחות.

לשאלות בית המשפט:

ש: הבריכה הקטנה, זאת הבריכה שהיית בה?

ת: כן זאת הבריכה שבה השפריצו המים. (עושה תנועה של השפרצה מלמטה למעלה)."

(ראו בעמ' 67 ש' 22 עד עמ' 68 ש' 13).

בחקירה חוזרת, פנה אל התובע בא –כוחו וביקש לברר עימו באיזו בריכה היה בעת האירוע ומה היה גובה המים:

"ש: הבריכה הקטנה איפה שנפלת היו המים עד הברכיים. איך היו המים בבריכה עצמה, בכל הבריכה?

ת: מים עד מתחת לברך.

ש: כל הבריכה הייתה באותו גובה?

ת: כן, הכל היה עד הברך.

ש: איפה המורה הייתה ליד הבריכה?

ת: ישבה על הדשא.

ש: היה אפשר לראות אותה מהבריכה?

ת: לא."

(ראו בעמ' 69 ש' 7-15)

כלומר, לטענת התובע, בחקירתו החוזרת, התרחץ בבריכה אשר זוהתה על ידו כ"בריכה קטנה" אשר אליה הופנה כל מי שלא ידע לשחות. גובה המים בכל אותה בריכה היה עד לגובה הברך.

האם היתה מורה שצפתה על אותה בריכה? בעניין זה התשובות סותרות.

התובע טען בתחילה כי לא היו מורים במקום, אך בהמשך אישר ואף הסביר כי הבריכה הקטנה היתה כזו שהמורה ישבה בקרבתה על מנת שתוכל להשגיח על התלמידים. כאמור, בהזדמנות קודמת, כמעט ארבע שנים קודם לכן, טען כי המורה הוציאה אותו מהמים יחד עם חבריו (ראו דבריו המצוטטים בחוות דעתו של ד"ר פרחאת).

עבד טען כי לא היו מורים, אולם כלל לא ברור אם היה בקרבת התובע, שכן התובע הכחיש שעבד היה עימו וטען כי עבד היה בבריכה הגדולה. אחלאס טענה כי לא היו מורים בקרבתם, אך כאמור, מן התיאור השונה של הבריכה, תיאורה של אחלאס אל מול התיאור של התובע ושל עבד, כלל לא ברור באיזה בריכה מדובר והיכן ישבו המורים ביחס אליה.

1. גם עבד וגם אחלאס מסרו כי התובע נפל בחלק שבו המים רדודים, מקום בו המים הגיעו לילדים עד לברכיהם (עדות עבד בעמ' 45 ש' 32 עד עמ' 46 ש' 1; עדות אחלאס סעמ' 11 ש' 1-8).

גם התובע בעצמו, נחקר בשאלה זו ופעם אחר פעם, הבהיר כי היה בעמידה וכי המים הגיעו לו עד לגובה הברכיים.

1. כאמור מעלה, בתצהירו של מר ראובן מטעם הפארק (מוצג נ1 /3) עלה כי במקום בו מצויה כיום בריכת האטרקציות היתה, אמנם, בריכה במועד האירוע, אולם זרמי מים מן הקרקעית הוכנסו רק במהלך שיפוץ שנעשה כחמש שנים לאחר האירוע הנטען.

הוכח בפניי כי במועד הרלוונטי לא היתה כל בריכה שהופעלו בה פריצות מים מן הקרקעית.

לאחר שהוגש תצהירה של אחלאס, אשר שינתה מן הגרסה אשר היתה בכתב התביעה המתוקן ובתצהיר העד עבד, וטענה כי האירוע אירע בבריכת הגלים, הגיש מר ראובן תצהיר נוסף אשר התייחס לבריכת הגלים הנטענת. מתצהירו זה עולה כי בריכת הגלים הופעלה ברשיון. המדובר בבריכה מגודרת אשר בה גם שילוט אזהרה. באזור המים הרדודים, בו על פי חלק מן הטענות נפל התובע, הרצפה מחוספסת על מנת למנוע החלקה והמים הולכים ומעמיקים, עד לעומק של 1.7 מטרים. מתצהירו של מר ראובן עולה כי הגלים מופעלים רק מחלקה העמוק של הבריכה. במים הרדודים אין כלל גלים. קודם להפעלת הגלים, מכריזים המצילים במערכת השמע המקומית ומתריעים על כך ואינם מפעילים את הגלים עד שכל המתרחצים עוברים לחלק שבו המים רדודים.

בעדותו מסר מר ראובן כי הגלים מופעלים מדופן הבריכה בעומק כך שהם נעים אל עבר המים הרדודים (עמ' 74 ש' 17-24). הוא התבקש לתאר את הגלים כאשר הם מגיעים אל אזור המים הרדודים והשיב כך:

"כשהגלים מגיעים מהמים העמוקים לרדודים בצורה של שפיכה זה מגע מינורי"

(עמ' 83 ש' 25).

תצהיר נוסף אשר הוגש הוא של מר מיכה מסטרמן (מוצג נ1 /4) אשר ביצע בדיקות בטיחות למתקנים בפארק בשנת 2002 ולדבריו, באותה התקופה לא היו בפארק בריכות שהיתה בהן פריצת מים בהתזה מן הרצפה.

עוד הוגש תצהירו של מר שרון בינוביץ, כי החברה שבבעלותו ביצעה בשנת 2006 שדרוג של בריכת הפעוטות "עולם הילד" לבריכת אטרקציות ובין היתר הוספו 50 נקודות פיזור מים מזרקות על כל רצפת משטח הבריכה (מוצג נ1 / 5).

מכל אלו עולה תמונה לפיה בשנת 2001, בה אירע המקרה מושא תיק זה, לא היו בפארק בריכות אשר בהן התזת מים מן הקרקעית, או מזרקה כלשון עדי התביעה.

1. האם ניתן ללמוד על נסיבות הפגיעה מעדות החובש, עובד הפארק אשר אליו הובא התובע?

מתצהיר מר תמיר רצבי, החובש (נ1/ 7) עלה כי ביום האירוע בסביבות השעה 15:00 הובא אליו התובע כשהוא סובל מכאבי ראש ודימומים מהאף, סחרחורת והקאות. החובש טען כי המקרה זכור לו, מאחר שכל המעורבים כולל התובע, טענו כי לא קיבל מכה בראש ואילו החובש עמד על כך שזה מה שאירע, לאור הממצאים והתסמינים. לטענת החובש, לאחר ששוחח זמן רב עם התובע, מסר לו התובע כי חבר דחף אותו והוא קיבל מכה במצח.

גרסה נוספת זו, לא בא זכרה בשום שלב במהלך ניהולו של תיק זה, אך כאמור, כך דברי החובש.

החובש מסר כי הכין הפניה לבית החולים כיוון שחשד כי נגרם לתובע זעזוע מוח.

גם החובש הוסיף וציין כי בזמנים הרלוונטים לא היתה בתחומי הפארק בריכה עם זרם מים מן הקרקעית.

בעדותו, מסר החובש כי במרפאה קיים יומן מרפאה שבו מתועדת כל פניה (עמ' 108 ש' 17-20).

החובש מסר כי עדכן אודות האירוע את מנהל הפארק ואת המורה או המנהל הרלוונטי, כי התובע הובא לפארק על ידי בית הספר ולא בליווי הוריו (עמ' 108 ש' 27 ועמ' 109 ש' 4).

עדותו של החובש ניתנה בהסתמך על תצהירו ועל מסמך ההפניה עליו הוא חתום – כך עולה מדבריו, זאת לאור חלוף הזמן והעובדה שהחובש לא זכר פרטים רבים. כך, בין היתר, לא זכר אם לווה התובע בחברים והאם לווה על ידי מורָה או מורֶה, או בכלל כמה מלווים היו עימו.

לדברי החובש, נאמר לו, כאמור, כי דחפו את התובע והוא קיבל מכה בבריכת גלים (עמ' 110 ש' 24-31).

1. מורתו של התובע באותם זמנים, גב' סלאם שלון, אשר פרשה כשנתיים קודם לעדותה לאחר 34 שנים בהן חינכה תלמידי כיתות מקדמות, מסרה בתצהירה כי עד לימים אלו אין היא יודעת מהן נסיבות פגיעתו של התובע. לדבריה, מילאה דו"ח על נסיבות האירוע.

גב' שלון מסרה כי היא שקראה לתובע לשבת לצידה, לאחר שראתה אותו יושב בשמש ללא כל אמצעי הגנה ולא כובע. לדבריה, הוא ישב לצידה, אכל ושתה ואז החל להקיא. גב' שלון לקחה את התובע יחד עם הסייעת אל החובש. לדבריה, התובע כלל לא ידע למסור מה קרה לו. היא שאלה את התובע וגם ילדים נוספים האם ראו מה קרה לו, האם נפל והאם קיבל מכה, אולם כולם השיבו בשלילה. לדבריה, גם לאחר הטיול חקרה את תלמידי הכיתה, אך למיטב זכרונה, כל התלמידים לא ידעו לומר.

ממסמך שנכתב, על פי התאריך המופיע בראשו, ביום 3.7.01, חתום על ידי גב' שלון, עולה כי בחלוף הזמן הבחינה בשינוי צבע סביב עינו וחשדה, לכן, כי הוא קיבל מכה. היא שאלה את התובע אם נפל או קיבל מכה אך הוא הכחיש.

גב' שלון שבה והדגישה בעדותה כי הורתה לכל תלמידי הכיתה המקדמת להיות רק בבריכה עם המים הרדודים, שבה גובה המים היה עד מתחת לגובה הברך. לדבריה, התלמידים היו באותה הבריכה תחת השגחתה ותחת השגחת הסייעת שלה.

כאשר התבקשה לתאר את הגידור שסביב הבריכה, זאת לאחר שלפניה העיד מר ראובן אשר מעדותו עלה כי בריכת הגלים מגודרת, טענה כי הבריכה שעליה היא מדברת ואשר לשם הפנתה את התלמידים, היתה פתוחה ולא מגודרת (עמ' 91 ש' 6, 9-11).

גב' שלון תיארה כי ראתה את התובע יושב תחת "פטריה" שממנה ירדו מים (עמ' 93 ש' 6) ללא כובע ולכן הוציאה אותו, כדי שינוח וישתה. לדבריה, לא ראתה זרם מים שמגיע מן הקרקעית ובכלל לא היתה עם תלמידיה בבריכת הגלים במהלך אותו ביקור אלא רק באותה בריכה רדודה

(עמ' 104 ש' 12-26).

גב' שלון העידה כי שאלה את התובע אם נפל או קיבל מכה והוא השיב כי אינו יודע ואינו זוכר (עמ' 95 ש' 4). לדבריה, גם החובש שאל אותו אם נפל או קיבל מכה והתובע השיב בשלילה (עמ' 95 ש' 14). גב' שלון מסרה כי היא זו שתרגמה את דברי התובע והחובש מערבית לעברית ולהפך, אך לא ידעה להסביר מדוע נכתב במכתבו של החובש כי נמסר לו שהתובע קיבל מכה ומהיכן למד זאת החובש אשר אינו דובר ערבית (עמ' 96 ש' 24 עד עמ' 97 ש' 21). גב' שלון טענה כי אינה זוכרת שהחובש אמר שחייבים לפנות את התובע בדחיפות לבית חולים, אך לדבריה מסרו להורים שהמלצת החובש היא לפנות לבית חולים וההורים ביקשו שיביאו את התובע לעכו ומשם ייקחו אותו (עמ' 103 ש' 10-22).

גב' שלון טענה כי עבד לא היה עימם אצל החובש וכי כלל לא היה מעורב באירוע (עמ' 103 ש' 28-31).

מעבר לכך שגב' שלון נחקרה על אירוע שהיה 14 שנים קודם למועד העדות ומטבע הדברים היו עניינים אשר אותם לא זכרה, התרשמתי כי חשוב היה לה, באופן טבעי, להבהיר כי ביצעה את תפקידה על הצד הטוב ביותר, תוך אכפתיות ואחריות לתלמידיה.

עם זאת, מעדותה, לא ברור מתי ובאלו נסיבות יכול היה התובע להיפגע.

עיון בעדותה של גב' שלון ובתצהירו של מר ראובן מלמד כי הבריכה שבה היה התובע היא הבריכה המיועדת לילדים קטנים – בריכת האטרקציות - בריכה שאינה מגודרת שבה היו בזמנים הרלוונטיים גם "פטריות" שמהן זלגו מים. טענתה זו גם מתיישבת עם עדות התובע אשר העיד כי היה בבריכה קטנה המיועדת למי שאינו יודע לשחות בעוד שעבד, חברו העד, היה בבריכה הגדולה.

1. הסייעת אשר התלוותה גם היא ליום הבילוי, גב' רולא בכר, מסרה בתצהירה (מוצג צג/2) כי הבחינה, בשלב מסוים, במורתו של התובע עומדת לידו, כאשר לפתע הוא החל להקיא. לדבריה, שמעה את המחנכת שואלת אותו האם קיבל מכה או נפל והוא השיב בשלילה.

בעדותה טענה כי כל קבוצת התלמידים של הכיתה המקדמת היתה מרוכזת יחד בבריכה אשר תוארה על ידה כ"בריכה קטנה כזו עם פטריות אולי גם דולפינים שהשפריצו מים" (עמ' 118 ש' 10). לדבריה, אסרו על התלמידים ללכת לבריכת הגלים בשל הסיכון הטמון בה (עמ' 118 ש' 8 ובהמשך בעמ' 122 ש' 20-21).

נסיבות האירוע - דיון ומסקנות

1. כפי שעולה מן המתואר לעיל, לתובע אין גרסה ברורה ועקבית בדבר נסיבות האירוע. גם עדיו של התובע אינם מסייעים במתן גרסה ברורה בדבר נסיבות האירוע.

חרף העובדה שמדובר בתובע הסובל מפיגור שכלי קל עד בינוני, התרשמותי ממנו, במהלך עדותו, היא כי הוא הבין היטב את שנשאל ויותר מכך, ניכר היה כי מנסה הוא למסור את הגרסה הנוחה לתביעה. התרשמתי כי התובע הבין את האינטרסים שלו בהליך ומה נכון לו לומר, עד כדי שלעתים לקה בהגזמה או בקיצוניות.

שבתי ובחנתי את הראיות כולן והגעתי לכלל מסקנה כי לא ניתן לחלץ מתוך שלל הגרסאות שהוצגו על ידי התובע ועדיו, גרסה כלשהי בדבר הנסיבות בהן נחבל התובע.

לא ניתן לקבוע כל ממצא עובדתי ביחס לבריכה אשר בה על פי הטענה נפגע התובע.

האם עסקינן בבריכת האטרקציות?

התובע טען בכתב התביעה כי היה בבריכת האטרקציות אשר בה היה זרם חזק מן הקרקעית וכך גם העיד עבד, אך כאמור, טענה זו נסתרה בראיות מהן עולה כי זרמים שכאלה כלל לא היו קיימים במועד האירוע.

ועבד, לטענת התובע, כלל לא היה עימו בעת שנפגע.

אחלאס היתה הראשונה לטעון כי התובע נפגע בבריכת הגלים.

עבד, בעקבותיה, שינה את גרסתו לפיה התובע נפגע מזרם חזק שהגיע מקרקעית הבריכה וטען כי הפגיעה היתה בבריכת הגלים וגם התובע ניסה לדבר על בריכת גלים, אך בהמשך עדותו, כאשר נשאל באופן ברור לגבי הבריכה שבה נפל לטענתו, מסר כי המדובר בבריכה הקטנה שבה הורו לכל מי שאינו יודע לשחות, להישאר ואף מסר כי המורה ישבה ליד הבריכה הזו והשגיחה.

המורה, גב' שלון, לא היתה עדה לפגיעה, הגם שהתובע, בהזדמנות אחת, טען כי היא משתה אותו מן המים.

גם הסייעת, אשר שמרה אף היא על הילדים בבריכת האטרקציות, לא היתה עדה לאירוע הפגיעה.

יוצא כי הבריכה שבה אירעה הפגיעה, לטענת התובע, היא בריכת האטרקציות, הבריכה הקטנה שלידה ישבו המורות.

הטענה כי הפגיעה אירעה בבריכת הגלים אינה מתיישבת עם עדותו של התובע בעצמו, אשר שב ועמד על כך שהיה בבריכה הקטנה שיועדה למי שאינו יודע לשחות.

מה היתה הסיבה לנפילת התובע?

התובע, לד"ר פרחאת, בשנת 2011, אמר שקפץ למים עם חבריו ונפגע.

לפרופ' ירניצקי, שנה לאחר מכן, אמר כי אינו זוכר.

בכתב התביעה המתוקן, טען התובע לזרם פתאומי מן הקרקעית ובתצהיר התשובות לשאלון טען כי המזרקה התיזה מים. גם עבד טען ל"פריצה חזקה של מים מלמטה מעין מזרקה", אך מתברר, מעדותו, כי כלל לא ראה את רגע הנפילה. חרף זאת, הקפיד עבד לנסות ולאחד את גרסאותיו וטען כי נוסף על הגלים היו גם "שפריצים" – יובהר כי מן הראיות עולה כי בריכת הגלים יש בה גלים בלבד, לא שפריצים, לא זרמים תת- קרקעיים ולא דבר שיכול להתיישב עם הטענה לזרם כלשהו מן הקרקעית.

בעדותו, טען התובע לזרמים "מלמטה" וטען כי חש תחושה של "מכה של מים מלמטה", אך בהמשך, שב לגרסתו אודות זרם מים מן הקרקעית של הבריכה.

ושוב, כאמור, בבריכת הגלים אין כל מתקן המזרים מים מן הקרקעית, כך שגרסת התובע אינה מתיישבת עם האפשרות שהאירוע אירע בבריכת הגלים.

אחלאס טענה שהיו בבריכת הגלים זרמים חזקים והתובע איבד את שיווי משקלו. אחלאס נחקרה ומעדותה עולה כי לא היה כל זרם חזק מן הקרקעית כפי שנטען על ידי התובע ועל ידי עבד.

החובש מסר כי התובע הכחיש בפניו כי קיבל מכה, אך לאחר שלחץ עליו, הודה כי חבר דחף אותו.

כלומר, גם ביחס לסיבה בעטיה נפל התובע, על פי הטענה, בבריכה, לא ניתן להגיע לכל ממצא ברור מן העדויות אשר הובאו במהלך שמיעת התיק.

1. מגרסאות שלושת עדי התביעה, התובע בעצמו, עבד ואחלאס, ביחס לנסיבות האירוע, עולה כי התובע עמד במים רדודים אשר הגיעו עד לגובה ברכיו.

לא ברור האם היה מציל במקום. בפועל, לא הובאו ראיות כי מציל ניגש אל התובע. עניין זה אינו מתיישב עם העובדה שבבריכת הגלים מוצב מציל, כך עלה מן הראיות. כיצד זה נפל התובע מבלי שמציל ניגש אליו? כפי שהאירוע תועד על ידי חובש הפארק, ניתן היה לצפות כי הוא יתועד על ידי מציל, אולם בפועל, אין כל תיעוד שכזה. ויודגש, בריכת הגלים מופעלת ידנית, כפי שתואר על ידי מר ראובן, כך שאין כל אפשרות שהיא תיוותר מיותמת ממציל או מעובד המקום.

לא ברור אם היו מורות שצפו אל הבריכה בה היה התובע, תהא זו אשר תהא. גב' שלון, הסייעת רולא בכר וכן התובע מסרו שהמורות שמרו על הילדים בבריכת האטרקציות, שם היו הילדים אמורים להיות. לגבי בריכת הגלים, לא נמסר מי מן המורים נכח שם. גרסתם של עבד ואחלאס היא כי התובע הובא אל מורתו מלווה בילדים, התובע מסר לד"ר פרחאת כי הילדים ומורתו משו אותו מן המים אך עניין זה מוכחש על ידי גב' שלון. גב' שלון מצידה מסרה כי היא ביקשה מן התובע לצאת מן הבריכה כדי לנוח לידה וכי לא היתה עדה לפגיעה כלשהי בתובע.

ואולם, עיקר הקושי, והמדובר בקושי ממשי, מרכזי ומהותי, הוא בכך שמעדויות התביעה לא הוכח היכן נפל התובע ובאלו נסיבות, כפי שתואר בסעיף מעלה.

הסתירות בין גרסאות העדים בינם לבין עצמם ובינם לבין אחרים, הן מהותיות. אין המדובר בעניינים שוליים או בעניינים שהזמן יכול היה להשכיח.

השאלה האם התאונה אירעה בבריכת גלים או בבריכה שבה זרמי מים מן הקרקעית אל-על, היא שאלה מהותית ולכאורה, מי שנכח במקום בעת האירוע, צריך לדעת את המענה לה.

הגרסה המתפתחת אשר הוצגה על ידי התביעה, שינתה פניה בעקבות הראיות שהגישו הנתבעים, אך לא רק. היא הוסיפה והשתנתה והתפתחה במהלך הדיון עצמו. בפועל, אין בפני כל גרסה שהיא, ולו הבסיסית ביותר, ממנה ניתן לגזור חבות לנתבעים.

מן הראיות עולה ברורות כי התובע נפגע.

אולם היכן? ממה נפגע? התובע לא הצליח להוכיח זאת.

ערה אני למצבו המיוחד של התובע, אולם כאמור, מעדותו התרשמתי כי התובע לא רק שמסוגל למסור פרטים אודות האירוע, אלא שניכרה מוטיבציה רבה להגזים ולהקצין.

ועדיין, גם תוך שימת דגש על מצבו של התובע, עדיין ניתן היה לצפות כי התובע, או לכל הפחות עדיו, יידעו לספר היכן קרה האירוע ומה היה הגורם לנפילה הנטענת.

לאורך ניהולו של תיק זה, פעם אחר פעם, ניתנו החלטות ההולכות כברת דרך אל התובע וזאת, בעיקר, בשל הטענות בדבר הקושי בניהול התיק לאור מצבו המנטלי של התובע, אולם גרסת התביעה ההפכפכה רק הסתבכה והלכה.

לא מצאתי כל טעם שיש בו כדי להצדיק את התנהלות התובע בתיק זה, אשר לא הגיש תצהיר תוך העלאת טענות בדבר מצב מנטלי שאינו מאפשר זאת, כאשר בסופו של דבר, מתברר כי התובע הוא שחתם על תצהיר תשובות לשאלון מבלי שהועלתה טענה כלשהי בדבר אי –כשירות לכך, התובע הוא שמסר פרטים למומחים אשר בדקו אותו ביחס לנסיבות האירוע הנטען, וכאמור, הוריו של התובע לא מצאו כל סיבה שלא יעיד.

מדוע המתין התובע עד למועד שבו העידו הוריו? מדוע לא הוגש קודם לכן תצהיר של התובע בהתאם להחלטות בית המשפט?

לא מצאתי כל הסבר סביר לכך.

1. אם נפל התובע בבריכת האטרקציות, אזי לא מזרם מים מתפרץ מן הקרקעית הוא נפל, שכן זרם שכזה, כלל לא היה במועד האירוע.

אם נפל התובע בבריכת הגלים, מדוע נפל?

לא הובאה כל ראיה כי המדובר בבריכה מסוכנת.

מנגד, מן הראיות שהובאו על ידי הפארק ואשר לא נסתרו, עלה כי אזור המים הרדודים בבריכת הגלים צבוע בצבע מחוספס המונע החלקה, כי הגלים אינם מופעלים כל עוד לא עבר כל קהל המתרחצים אל האזור הרדוד, כי הגלים מופעלים מדופן הבריכה המצוי במים העמוקים והם זורמים אל עבר החלק הרדוד, כאשר עד שמגיעים הם אליו, המדובר במגע שהוא "מינורי" ובצורה של "שפיכה".

אחלאס תיארה אבדן שיווי משקל.

התובע מסר שלל גרסאות, בין היתר כאלו שאינן יכולות להתיישב עם הטענה שנפל בבריכת הגלים, דוגמת זו לפיה היו גם זרמים מתפרצים מן הקרקעית. מכל אלו, לא ניתן לקבל גרסה ברורה בדבר הסיבה שגרמה לנפילתו.

האם נדחף על ידי אחד הילדים כפי שטען החובש כי התובע מסר לו? גם זו אפשרות, אך לגרסה זו אין זכר בראיות נוספות.

האם נפל במהלך קפיצה למים כפי שמסר לד"ר פרחאת? גם זו גרסה שלא עלתה בשום שלב בראיות התובע.

חרף העדויות הרבות והארוכות אשר נשמעו בתיק זה, לא הצליח התובע להעמיד גרסה ברורה ממנה ניתן ללמוד באלו נסיבות נפגע התובע ומהם הפגמים, אם היו, במתקן בו אירעה הפגיעה והכשלים, אם היו, בפיקוח המורים על התובע.

העברת נטל הראיה – האם?

1. התובע טען להעברת נטל הראיה בהתאם לסעיפים 38 ו- 41 לפקודת הנזיקין.

סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע כי:

"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה."

שלושת היסודות עליהם עומד, אם כך, הכלל "הדבר מעיד על עצמו" הם אלו:

1. לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה יכולת לדעת, בעת האירוע, מה היו למעשה הסיבות שגרמו למקרה שהביא לנזק.
2. הנזק נגרם על ידי נכס אשר לנתבע היתה שליטה מלאה עליו.
3. נראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט בזהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה."

(ע"א 206/89 חמוטל רז נ' בית חולים אלישע בע"מ ואח' , פ"ד מז(3), 805 ,עמ' 816-817.)

כאשר התובע מצליח להוכיח את שלושת היסודות הללו, יכול והנטל יועבר על כתפי הנתבע (ע"א 600/86 פורטונה מגידש ו-8 אח' נ' גת גבעת חיים, פ"ד מו(3), 233 ,עמ' 240-241; וראו פסק דינו של כב' השופט בייסקי בע"א 101/81 דג נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) בעמוד 32).

1. בענייננו, לא הוכחו אותם תנאים מצטברים.

התובע הציג גרסה לגבי האירוע בו נפגע. בהמשך, כאמור, שינה מגרסתו זו, בהתאם לראיות ולעדים שהובאו, אך גרסה לאופן קרות הנפילה – כתוצאה מזרם מים פתאומי, כמפורט בכתב התביעה המתוקן – גרסה שכזו הוצגה. גם בעדותו מסר התובע את גרסתו וגם העדים שהעידו מטעמו, עדי ראיה על פי טענתם, מסרו גרסה בדבר נסיבות התאונה.

לפיכך, לא ניתן לומר כי לתובע אין כל ידיעה על נסיבות האירוע שהביא לידי הנזק. הסתירות הרבות ושינוי הגרסה אין ביכולתם להוות בסיס להעלאת הטענה כי התובע אינו יודע מה אירע לו, שהרי, כאמור, התובע בחר בגרסה מסוימת.

גם לא ניתן לומר כי הנזק לתובע נגרם על ידי נכס המצוי בשליטה מלאה של הנתבעים, או מי מהם, זאת לאור הנסיבות הנטענות באירוע כאן.

ואחרון, התובע לא הצליח להוכיח כי אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעים, או מי מהם, לא נקטו בזהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהם נקטו בזהירות סבירה.

אכן, המדובר בתלמיד אשר היה תחת פיקוח מוריו, במסגרת פעילות בית ספרית, אולם עדיין, גם בשים לב לחובות המוטלות על המסגרת החינוכית או על בעליו של המקום, הפארק, לא ניתן להסיק מכך באופן ישיר, כפי שעותר התובע, על כך שהאירוע מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעים לא נקטו בזהירות סבירה.

יכול שיקרו אירועים מסוג זה, גם בלא שתימצא רשלנות אצל בעל המקום או אצל הממונים מטעם המסגרת החינוכית.

בשים לב לעדויות שנשמעו, לא ניתן להוציא מכלל אפשרות שסיבות אחרות ובנסיבות שונות מאלו שנטענו, נפגע התובע ובמצב דברים שכזה, על התובע מוטל הנטל להוכיח כי מעשי הנתבעים הם שגרמו לנזק.

משכך, לא הוכחו התנאים הנדרשים ואין מקום להעברת הנטל אל כתפי הנתבעים.

הנטל להוכיח את רשלנות הנתבעים ואחריותם לנזק, אם כן, הוא על התובע.

1. התובע טען, עוד, להעברת הנטל גם מכוחו של סעיף 38 לפקודת הנזיקין, העוסק בנזק שנגרם על ידי "דבר מסוכן":

"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה."

טענה זו, אף היא, דינה להידחות.

לא הוכח כי נגרם לתובע נזק על ידי דבר מסוכן. כבר בכך, די כדי לדחות את הטענה, אך גם אם נמשיך ונבחן את הסעיף, נמצא כי בנסיבות כאן, אין לסעיף זה תחולה.

לא הוכח כי בריכה כלשהי מסוכנת לרוחצים בה, לא הוכח כי התובע נפגע כתוצאה משהייתו בבריכה כזו או אחרת, ודאי לא הוכח הסיכון כאמור.

ובכלל, לתובע היתה היכולת להביא ראיות שעשויות לתמוך בגרסתו.

העברת הנטל היא החריג. לא הכלל. בענייננו, אין כל הצדקה להעבירו ולחרוג מן הכלל הקובע כי התובע הוא הנושא בנטל להוכיח את תביעתו.

1. כידוע, הכלל הוא כי "המוציא מחברו עליו הראיה".

התובע אינו יכול לצפות כי משעה שנגרם לו נזק כלשהו, יימצא הגורם שיפצה אותו. עליו להוכיח את אחריותו של אותו גורם. לא בכל מקרה בו נגרם נזק, קיים אשם.

התובע, בסיכומיו, טען "יהיו המים רדודים או עמוקים או גליים או ניתזים או עומדים – כשקיימת פגיעה שכזו – לא יכול להיות שאין אשם". טיעון שכזה, מכוון לאחריות מוחלטת, הנובעת מן התוצאה של אירוע הפגיעה, אך זהו אינו המצב המשפטי ולא כך מורים דיני הנזיקין.

נטל השכנוע מוטל על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו, כאשר אי עמידה בו משמעה דחיית הטענות. נטל השכנוע פירושו, כי בעל הדין שנושא בו, חייב להוכיח את העובדה השנויה במחלוקת ואשר הוכחתה מהווה תנאי לזכייתו במשפט, כך שאם לא ישכיל להוכיחה תיפול ההכרעה בגינה לרעתו.

לאור הסתירות הרבות כפי שהוצגו לעיל, לא ניתן ליתן אמון בעדויות עדי התביעה בתיק זה ולא ניתן לבסס ממצא עובדתי כלשהו על יסוד הדברים שמסרו.

התובע לא הוכיח את נסיבות נפילתו ופגיעתו והדברים שהובאו בפניי מפיו ומפיהם של יתר העדים הן ספקולציות ודברים שהם בבחינת חוכמה שבדיעבד.

אחריות הנתבעים – המסגרת הנורמטיבית

1. קביעת האחריות האזרחית בעוולת הרשלנות מורכבת משלוש שאלות (ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז (1) 112) :

הראשונה, האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק, בהיבט העקרוני (האם ביחס לסיכון מסוים קיימת חובת זהירות) ובהיבט הקונקרטי (האם ביחס לניזוק פלוני, בנסיבותיו של אירוע ספציפי, קיימת חובת זהירות). את התשובה לשאלות הללו מוצאים במענה למבחן הצפיות, דהיינו, האם אדם סביר יכול וצריך היה לצפות את קיומו של הנזק.

השנייה, האם המזיק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו. הנגזרת לשאלה זו היא, האם נקט המזיק באמצעי זהירות סבירים למניעת הסכנה.

השלישית, האם הפרת חובת הזהירות היא שגרמה לנזק.

1. רמת הזהירות מחייבת לנקוט אמצעים לא רק כלפי סיכון ידוע, אלא גם כלפי סיכון בלתי ידוע, אשר קיימת לגביו הסתברות סבירה של התרחשות. עם זאת, רמת הזהירות אינה מחייבת נקיטת אמצעים כלפי כל סיכון אפשרי, כלומר אין חובה מוחלטת למנוע כל סיכון באשר הוא. רמת הזהירות מחייבת נקיטת אמצעים כלפי סיכון אשר לגביו קיימת הסתברות סבירה כי יתרחש (ראו דנ"א 1740/91 בנק ברקליס - דיסקונט בע"מ נ' שרגא פרוסט קוסטמן, פ"ד מז (5) 85).

אחריות הפארק

1. לאחר שבחנתי את הראיות שהובאו לפניי, הגעתי לכלל דעה כי לא הוכחה אחריות הפארק לנזק אשר נגרם לתובע.
2. חובת זהירות מושגית מוטלת על הפארק, בהיותו מחזיק השטח ואחראי על תפעול המתקנים והבריכות.

כשמגיעים אנו לבחון את השאלה האם מוטלת על הפארק חובת זהירות קונקרטית, יש לבחון האם בין המזיק הספציפי לניזוק הספציפי קיימת חובת זהירות בנסיבות הייחודיות למקרה ובגין הנזק הספציפי שהתרחש. ההלכה הפסוקה הבחינה בין סיכון סביר לסיכון בלתי סביר כאשר אחריות קונקרטית תוטל רק בעטיו של סיכון שהוא בלתי סביר.

עצם קיומו של סיכון אינו יוצר, בהכרח, חבות בנזיקין וקבע:

"...אינני סבור כי בדיני הנזיקין הקיימים...ניתן לקבוע, ולו כ"הנחת עבודה", כי כל אדם היוצר סיכון שניתן לחזותו מראש אחראי לנזק. רבים הם הסיכונים החזויים שאינם מטילים אחריות בנזיקין. גם במסגרת עוולת הרשלנות, יש שסיכונים חזויים אינם מטילים אחריות, אם משום שאינם מבססים "חובת זהירות", אם משום שאינם מבססים סטייה מסטנדרט הזהירות הנדרש, ואם משום שלא מתקיים הקשר הסיבתי הנדרש. טרם הגענו בגדרי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] לאחריות (מוחלטת) של אדם בגין כל סיכון שהוא יוצר".

(ראו ע"א 3124/90, מאיר סבג נ' דוד אמסלם ואח', פ"ד מט(1), 102, 111).

1. בענייננו, המדובר, לטענת התובע, בפגיעה שנגרמה במהלך רחצה בבריכה.

בתי המשפט כבר שבו ושנו כי חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין, זאת מאחר שקיימים סיכונים שהם טבעיים ורגילים לפעילות השגרתית וכאן, חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. מי שמשתתף בפעילות של רחצה בבריכה, עשוי להיפגע מסיכונים הכרוכים בפעילות שכזו.

הוריו של התובע נחקרו ומעדויותיהם עלה כי היו ערים לכך שהתובע נוסע ליום בילוי בפארק. מטבע הדברים, התובע יצא באותו היום לבית הספר כאשר הוא מצוייד בבגד-ים ובכל ציוד נוסף הכרחי, דוגמת כובע ומזון מתאים עד לשעות הערב. מעדויותיהם אף עלה כי גם הם נהגו לקחת את התובע לבילוי במים וגם הם לא סברו כי קיימת מניעה לאפשר לתובע להיכנס למים שגובהם עד מתחת לברכיו.

פגיעתו של התובע, לא הוכח כי נגרמה בעטיו של מפגע כזה או אחר.

גם אם התובע איבד את שיווי משקלו בבריכה, כפי גרסתה של אחלאס, לא מצאתי כל רשלנות מצידו של הפארק. וכי איזו חובת זהירות הופרה על ידי הפארק?

מן הראיות עלה כי ככל שהמדובר בבריכת הגלים, קרקעית הבריכה היתה מחוספסת, ניתנו התראות לפני הפעלת הגלים והם לא הופעלו עד שכל קהל המתרחצים היה באזור המים הרדודים, הגלים אינם גבוהים והם נשפכים לכיוון האזור הרדוד, התובע על פי כל העדויות היה במים רדודים אשר בהם ממילא לא יכולים היו להיות גלים משמעותיים, לא היה כל זרם פתאומי שהוא, לא נטען, קל וחומר לא הוכח, כי היתה התפרעות כלשהי במים אשר לא הופסקה על ידי הפארק או כל נסיבות אחרות שעשויות להוביל להטלת אחריות על הפארק בשל התנהלות עובדיו.

ככל שמדובר בבריכת האטרקציות, וכאמור, קשה לקבל את טענת התובע כי נפגע בה, שכן זו היתה מפוקחת, גם לשיטת התובע, על ידי מורתו, אזי המדובר בבריכה המיועדת לקטנטנים וגם בה אין כל זרם מפתיע שעלול לגרום לנפילה כפי שטען התובע ובכלל, לא הוכח מפגע כלשהו בבריכה זו.

התובע לא הביא כל ראיה שיש בה כדי להצביע על פגם כלשהו בפארק או במתקניו. לא הוגשה חוות דעת בתחום הבטיחות, לא הוכחה תקלה כזו או אחרת ואף לא זומנו לעדות עדים נוספים אשר יכולים היו, אולי, לשפוך אור על המקרה.

אין די בנפילתו של התובע כדי להוביל למסקנה כי מוטלת על הפארק אחריות. התובע צריך היה להצביע על חובות הזהירות שהופרו על ידי הפארק ובכך כשל התובע.

1. מכל אלו, מסקנתי, כאמור, כי פארק המים אינו נושא באחריות כלשהי לנזק אשר נגרם לתובע על פי הטענה במהלך ביקורו בפארק.

אחריות נתבע 2 - משרד החינוך

1. אין מחלוקת כי במערכת היחסים בין המורים לבין תלמידיהם מתקיימת חובת זהירות מושגית וכי על המורים מוטלת החובה להשגיח על ביטחונם הנפשי והפיזי של התלמידים.

חובתם של אנשי חינוך, בדומה לחובתו של הורה, היא בהשגחה על הקטין הן מפני פגיעתו של גורם חיצוני בו והן מפני פגיעתו של הקטין באחרים, לרבות פגיעה של הקטין בעצמו. חובה זו מבוססת, בין היתר, על ההנחה שהקטין חסר את אותם מנגנוני הגנה ושיקול דעת הנרכשים עם השנים אצל המבוגר.

משכך, בקביעת היקף חובת הזהירות, יש לשקול את גיל הילדים בו מדובר, טיבם וטבעם, הסיבה לנזק והיכולת למנעו, כאשר חובתו של המורה כלפי תלמידיו היא לנקוט באמצעים סבירים למניעתו של נזק צפוי.

התשובה לשאלת מידתם והיקפם של אמצעי הזהירות תלויה לא רק בחומרת הסכנה, אלא גם בקושי למנעה. ככל שמדובר באמצעים קלים ופשוטים הנדרשים לצורך מניעת הנזק, כך גם סביר יותר לדרוש הקפדה עליהם גם כשאין סכנה חמורה דווקא צפויה.

מטבע הדברים, לא כל סיכון גורר אחריו את החובה לנקוט אמצעי זהירות. יש למצוא את האיזון הנכון בין האינטרס להשגיח על הילדים ולמנוע תאונה לבין הקצאת כוח האדם לצורך כך.

אחריות בית הספר לפגיעות של תלמידים אינה אחריות מוחלטת והיא קמה רק מקום בו יוכח מחדל של נקיטת אמצעי זהירות מתאימים למניעת הנזק שנגרם לתלמיד.

בענייננו, מוטלת על המורים ובפועל יוצא, על הנתבע 2, חובת זהירות קונקרטית, למנוע במהלך פעילות בית ספרית פגיעות מסוג זו שנגרמה לתובע, על פי הטענה, במהלך יום הבילוי בפארק. מורה סביר יכול וצריך היה לצפות את האפשרות כי תלמיד ייפול וייפגע.

1. הפרת חובת הזהירות נקבעת על פי אמות מידה אובייקטיביות, אשר בבסיסן מושג הסבירות. יש לבחון מהם האמצעים הסבירים על מי שחובה כזו חלה עליו.

בענייננו, העידו המורה גב' שלון והסייעת גב' בכר, כי הורו לתלמידים להתרחץ אך ורק בבריכת האטרקציות בה היו המים רדודים ומותאמים גם לילדים אשר אינם יודעים לשחות וטענה זו אושרה על ידי התובע בעצמו.

מעדויותיהן עלה כי דאגו להעיר לילדים לחבוש כובע, לשתות ולאכול.

שתיהן היו באזור אותה הבריכה כאשר מדי פעם הסתובבו.

התובע בסיכומיו טען כי עד גיל 9 אסור היה לאפשר לילדים להיכנס לבד למים. התובע בענייננו, היה כבן 12 וטענה זו, על כן, אינה טעונה ליבון והכרעה.

התובע, אשר לא ידע לשחות, טען כי אסור היה לאפשר לו להיכנס לבריכת הגלים, אולם כאמור, התובע לא הוכיח היכן אירעה הפגיעה ובכלל, מן העדויות כולן עלה כי התובע שהה באזור של מים רדודים, כאשר המים הגיעו לתובע עד לברכיו, כך שלא ברור איזו סכנה נשקפה, לשיטת התובע, בנסיבות אלו וכיצד היה על המורים לפעול כדי למנוע נפילה ממצב שכזה.

כאשר באים אנו לקבוע את רמת הפיקוח הנדרשת, יש לזכור כי עסקינן, בענייננו, באירוע, אשר על פי המתואר, הוא אירוע פתאומי. אירוע שכזה, של אבדן שיווי משקל, גם פיקוח צמוד יותר לא היה מונע.

אין המדובר באירוע מתמשך, אלא באבדן שיווי משקל פתאומי, אשר גם הסיבה לו- לא הוכחה.

דומה כי האמצעי היחיד אשר יכול היה, אולי, למנוע את האירוע על פי הנסיבות הנטענות על ידי עדי התובע, הוא כי תעמוד עימו במים מורה ותאחז בידו. ברי כי אין לצפות כי המורה תחזיק בכל ילד וילד השוהה במים רדודים. גם הוריו של התובע, אשר העידו בתיק, הודו כי לא היתה להם כל ציפייה שכזו וגם הם לא פעלו כך, כהורים, כאשר לקחו את ילדיהם לרחצה בבריכה או בים. אימו של התובע העידה כי נתנה את הסכמתה לנסיעת בנה לפארק וכי אינה רואה קושי כלשהו בכך שאיפשרו לו להיכנס למים רדודים אשר מגיעים עד לגובה ברכיו. היא גם אישרה כי לא היה צורך בתנאים שכאלו, לאחוז בידו.

אכן, יום בילוי מחוץ לבית הספר, בפארק מים, טומן בחובו סיכונים, יותר מאשר בעת שהייתם של הילדים בתוך תחומי בית הספר.

"חובת הזהירות הנדרשת ממורה בכיתה, אינה זהה בהיקפה לחובה אשר מורה יחוב בה מקום שהתלמידים נמצאים בחצר בית הספר, והחובה תרבה ותלך כאשר התלמידים נמצאים בטיול מחוץ לכותלי בית הספר".

(ראו ע"א 2061/90 אילנה מרצלי נ' מדינת ישראל, משרד החינוך והתרבות (פ"ד מז(1) 802)).

עם זאת, לא בכל מקרה בו נפצע ילד במהלך פעילות בית ספרית מחוץ לכתלי בית הספר, יש להטיל את האחריות על מוריו:

"יחד עם זאת, ועל אף הסיכון המסויים הכרוך בכך - המתממש לעיתים, למרבה הצער - מערכת החינוך מעודדת, ובצדק, הוצאת ילדים בגילאים שונים לטיולים וסיורים. אין לאיין מדיניות זאת באמצעות הטלת אחריות נזיקית רחבה מידי, ואף מוחלטת, בגין כל התממשות של סיכון כזה או אחר. יש להישמר פן ההפסד יעלה על הרווח, ובלשון חובת הזהירות - פן יתפרסו גבולות החובה מעבר למידה הראויה ותיווצר הרתעת יתר".

(ראו ע"א 10083/04 חגי גודר נ' המועצה האזורית מודיעים (15.9.05) בסעיף 9).

1. נפילה במים היא בגדר סיכון טבעי ורגיל לפעילות מסוג רחצה בבריכה.

אם היה מוכח כי היה קיים במקום מפגע כלשהו, יכול והדבר היה מטיל אחריות גם על המורים, בהיבט הפיקוח והסרת המפגעים מן האזור שבו מתרחצים הילדים.

אם היה מדובר בהשתוללות במהלכה ניזוק התובע, גם אז, תלוי בנסיבות כמובן, יכול והדבר היה מביא להטלת אחריות, אך כאמור, איש מן העדים לא טען כי היתה השתוללות כלשהי במהלכה נפגע התובע או כל התנהגות אחרת שיכולה היתה להוביל לפגיעה. רק החובש טען כי נאמר לו שהתובע נדחף על ידי חבר, אולם לכך אין זכר ביתר הראיות וגם אין תיעוד של החובש ממועד האירוע, אלא המדובר בעניין שאותו, כך טען החובש, זכר במשך 14 שנים עד למועד עדותו.

עסקינן בתובע שהיה אמנם כבן 12 בעת האירוע, כבר לא ילד רך בשנים, אולם בשל מצבו הקוגניטיבי והסיבות בעטיין למד בכיתה מקדמת, דומה כי מוטלת אחריות רבה יותר על סגל המורים שליוו את הבילוי.

כיתתו של התובע, כיתה מקדמת, מחייבת הקפדה וזהירות מוגברת מאלו הנדרשות כאשר עסקינן בתלמידים בחינוך הרגיל. ילד כמו התובע, הלוקה בפיגור קל עד בינוני, דורש השגחה רבה יותר בהשוואה לכל בני גילו, בני ה- 12.

ואכן, התרשמתי כי בוצע פיקוח ראוי, בנסיבות. משעסקינן בפארק מים, לא ניתן לצפות כי המורה תהיה בכל רגע נתון בכל רחבי הפארק, מפקחת על כל תלמיד ותלמיד, אולם טענתה של גב' שלון, מורתו של התובע, כי היתה ליד בריכת האטרקציות בה הורתה לילדים להיות, נתמכת כאמור, גם על ידי התובע וגם על ידי הסייעת, גב' בכר.

כפי שהבהיר כב' הנשיא ברק בפרשת ועקנין (שם, בעמ' 126):

"חיי היומיום מלאים סיכונים אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים ישאו באחריות בנזיקין, הטעם לכך שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כענין שבמדיניות משפטית כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת".

מסקנתי, אם כן, כי צוות המורים נקט באמצעי זהירות סבירים, כדי להגן על הילדים ולמנוע סיכונים עבורם.

את האירוע הנטען, של נפילה במים רדודים בלא כל מפגע שגרם לכך, לא ניתן היה למנוע באמצעי זהירות סבירים. דומה כי הדבר היחיד שיכול היה, אולי, למנוע זאת, הוא אם היתה מורה מחזיקה בגופו של התובע. אני סבורה כי זהו אינו "אמצעי סביר" ודרישה שכזו מן המורים אינה סבירה ואינה כזו שהציבור יכול לשאת.

לפיכך, כבר בשלב זה, ניתן לומר כי לא הוכחה חבות הנתבע 2, שכן לא הוכח כי לא ננקטו אמצעי זהירות סבירים.

אוסיף ואומר, וזאת מעבר לצורך, כי אף אם הייתי מוצאת מחדל בנקיטת אמצעי זהירות כלשהם, איני מוצאת כי הוכח שמחדל כלשהו הוא שגרם לנזק.

עצם העובדה שאירעה פגיעה, אין בה די כדי להביא להטלת אחריות בנזיקין.

(ראו ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם (23.2.95) וראו גם ת"א 3001/09 (מחוזי ב"ש) א' ח' נ' מדינת ישראל). גם אם ניתן היה לקבוע שהאירוע היה בבריכת הגלים וכי לא היתה מורה במקום סמוך לבריכה, אין כל קשר בין המחדל לכאורה לבין קרות הנזק.

משלא הוכיח התובע כי מחדל כלשהו מצד המורים הוא שגרם לנזק, לא מתקיימים יסודות הרשלנות ודין התביעה, גם ככל שהיא נוגעת לנתבע 2, להידחות.

משנדחתה התביעה, נדחית גם ההודעה לצד ג', אך מעבר לצורך אציין כי בדומה לקביעותיי בנוגע למורה אשר הועסקה על ידי משרד החינוך, לא מצאתי כל דופי בהתנהגות הסייעת, עובדת צד ג', באופן המטיל אחריות בדרך כלשהי על צד ג'.

סוף דבר

1. התביעה נדחית וכך גם ההודעה לצד ג'.

התובע יישא בהוצאות הנתבעים וצד ג', כל אחד מן השלושה בסך של 10,000 ₪.

כמו כן, יישא התובע בתשלום אגרת בית המשפט אשר שולמה על ידי שולחת ההודעה לצד ג' וכן ביתרת האגרה בגין התביעה העיקרית ובגין ההודעה לצד ג'.

לסכום אשר נפסק לטובת הנתבעים וצד ג', יתווספו הסכומים אשר שולמו על ידם למומחים בהתאם להחלטות מן התאריכים 11.4.11 ו- 15.1.12.

הסכומים כולם ישולמו בתוך 30 ימים מהיום אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

זכות ערעור כחוק.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ה' שבט תשע"ו, 15 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.