בפניי הודעה על תשלום במסגרת הסדר ובקשה לביטול צווי מאסר אשר הוגשה על ידי המבקשים ותגובת המשיבה לה מיום 4.1.18.

בקצירת האומר ייאמר, כי המבקשים הורשעו במסגרת תיק עמ"ק 5164/06 בביצוע עבירות של בנייה ללא היתר תוך הפרת צו שיפוטי.

במסגרת גזר הדין, בין היתר, הושת על כל אחד מן המבקשים קנס כספי בסך של 20,000 ₪.

המבקשים שילמו חלק מן הקנס אך בהמשך חדלו מלשלמו ומשכך, הוצאו כנגדם פקודות מאסר.

כעולה מתגובת המשיבה, הרי שהמבקשת 2 מצויה בהסדר תשלום החוב ומשכך, הביעה המשיבה הסכמתה לביטול פקודת המאסר אשר הוצאה כנגד המבקשת 2.

לפיכך, הנני מורה כבר כעת על ביטול פקודת המאסר אשר הוצאה כנגד המבקשת 2 במסגרת הליך זה.

ביחס לפקודת המאסר אשר הוצאה כנגד המבקש 1, הרי שהטענה המרכזית העומדת בבסיס הבקשה להורות על ביטול פקודת המאסר אף כנגדו הינה כי ביום 12.9.16 ניתן כנגדו צו פשיטת רגל במסגרתו עוכבו כל ההליכים כנגדו ובכלל זה הקנס נשוא פקודת המאסר אשר הוצאה כנגדו במסגרת תיק זה.

משכך, טען המבקש 1 כי דין פקודת המאסר כנגדו להתבטל.

מנגד טענה המשיבה, כי כעולה מן המסמכים אשר צורפו לבקשה טרם הוכרז המבקש 1 פושט רגל אלא רק ניתן כנגדו צו לכינוס נכסים וברי, כי אין בכך כדי לעכב את הליך גביית הקנס ממנו ובכלל זה את הוצאתה של פקודת המאסר.

בכל אופן, כך לטענת המשיבה, אין קנס מסוג זה בא בגדרו של הפטר והפנתה לפסיקה רלוונטית.

לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשתו של המבקש 1 להורות על ביטול פקודת המאסר אשר הוצאה כנגדו לדחייה.

אולם, בטרם אפנה לדון בטיעוני הצדדים, מצאתי לעמוד בקצרה על המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לענייננו.

המסגרת הנורמטיבית:

סעיף 71 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) אשר כותרתו: "מאסר במקום קנס" קובע כדלקמן:

"(א) בית המשפט הדן אדם לקנס, רשאי להטיל עליו מאסר עד שלוש שנים למקרה שהקנס כולו או מקצתו לא ישולם במועדו ובלבד שתקופת המאסר במקום קנס לא תעלה על תקופת המאסר הקבועה לעבירה שבשלה הוטל הקנס; נקבע לעבירה עונש קנס בלבד, או היתה העבירה של אחריות קפידה כאמור בסעיף 22(א) סיפה, לא תעלה תקופת המאסר במקום הקנס על שנה.

(ב) (בוטל).

(ג) נשא אדם מאסר לפי סעיף קטן (א), לא יחוייב בתשלום הקנס והתוספת; נשא חלק מתקופת המאסר, לא יחוייב בתשלום חלק הקנס היחסי לתקופה שנשא עליו מאסר, והתוספת שיהיה חייב בה תחושב לפי אותו חלק מן הקנס שלא נשא עליו מאסר.

(ד) הוטל מאסר לפי סעיף קטן (א) ולפני שנסתיימה תקופת המאסר שולם חלק מן הקנס תקוצר התקופה לפי היחס שבין הסכום ששולם לבין הקנס כולו.

(ה) מי שהוטל עליו מאסר בשל אי תשלום קנס ישא אותו בנוסף לכל מאסר אחר, לרבות מאסר בשל אי-תשלום קנס אחר, בין שהמאסר האחר הוטל באותו משפט ובין שהוטל במשפט אחר, זולת אם הורה בית המשפט הוראה אחרת".

דרכי הטלת עונש המאסר במקום קנס נקבעו במסגרת סעיף 129א' לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ) הקובע כדלקמן:

"(א) לא הוטל מאסר במקום קנס כאמור בסעיף 71 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, בעת מתן גזר הדין, רשאי בית המשפט להטילו בצו מיוחד, על פי בקשת היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, שהוגשה לאחר שהקנס לא שולם במועדו; הוראות סימן ג' לפרק ו' לחוק העונשין, תשל"ז-1977, לא יחולו על מאסר לפי סעיף זה.

(ב) לא יינתן צו מאסר לביצוע מאסר במקום קנס, או צו מיוחד כאמור בסעיף קטן (א), אלא בנוכחות הנידון או סניגורו או אם בהזמנה למשפט או לדיון למתן הצו המיוחד צוין כי ניתן להטיל מאסר במקום קנס על נידון שלא יתייצב.

(ג) צו מאסר כאמור בסעיף קטן (ב) שניתן שלא בנוכחות הנידון או סניגורו, לא יבוצע בטרם הומצאה לנידון התראה בכתב על כך לפחות 14 ימים מראש; בהתראה תצוין מזכירות בית המשפט שאליה ניתן לפנות לבירורים וכן האפשרות לבקש פריסה או דחיה של תשלום הקנס ופטור מתשלום תוספת פיגורים, בהתאם להוראות סעיפים 66 ו-69 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וסעיפים 5ב ו-5ג לחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התשנ"ה-1995, לפי הענין; דרכי ההמצאה הקבועות בסעיף 237(ד) לא יחולו על התראה לפי סעיף קטן זה...".

במסגרת ע"פ 4919/14 שמעון אזולאי נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים המשפטיים) (להלן: עניין אזולאי) עמד כבוד השופט י' עמית על שלושת השלבים הרלוונטיים לעונש זה:

"...מכאן, שניתן להצביע על שלושה שלבים הצריכים לענייננו: שלב גזר הדין במסגרתו מוטל קנס ומח"ק, שלב החתימה על פקודת מאסר להפעלת המח"ק, ושלב הפעלת המח"ק בפועל, שאז מתחיל הנידון לרצות בפועל את תקופת המאסר חלף הקנס...".

(שם, פסקה 10).

בהמשך, עמד כבוד השופט עמית על שתי התכליות העומדות בבסיסו של המאסר חלף קנס (להלן: המח"ק): התכלית האכיפתית דהיינו, המח"ק הינו אמצעי לכפיית תשלום הקנס והתכלית העונשית המתבטאת בהוראות סעיפים 71(ג) ו-71(ד) לחוק הקושרות בין תשלום הקנס לריצוי עונש המאסר באופן בו המאסר מהווה תחליף לקנס ומשליך באופן ישיר על גובה הקנס כך שבמידה והנאשם מרצה עונש מאסר אזי, הוא מופטר מתשלום חלקו היחסי של הקנס.

לעניין היקף התערבותו של בית המשפט בהליכים לביצוע גזר הדין קבע כבוד השופט עמית, כי עם מתן גזר הדין סיים בית המשפט את מלאכתו וכי אין להוסיף לתפקידיו ביקורת על המרכז לגביית קנסות:

"...הכלל הוא שבית המשפט סיים את מלאכתו עם גזר הדין, ואין להוסיף לתפקידי בית המשפט הפלילי גם ביקורת מינהלית על החלטות המרכז הנוגעות לאכיפת גזר הדין. הצעתה של הסניגוריה עלולה ליצור מצב של פניות חוזרות ונשנות של החייב לבית המשפט בבקשות פריסה למיניהן ולהפוך את בית המשפט הפלילי למעין הוצאה לפועל זוטא לבחינת יכולתם הכלכלית של הנידונים-החייבים, לאחר שנדחתה השגתם על החלטת המרכז. מה עוד, שלשיטת הסניגוריה, סמכות זו אינה מוגבלת רק לקנס ומח"ק, אלא גם לקנסות "רגילים" המוטלים על ידי בתי המשפט כעניין שבשגרה, ללא מאסר חלף קנס בצידם. לשיטת הסניגוריה אנו עלולים להגיע למצב לפיו "רשאי החייב לשבת בחיבוק ידיים, וכאשר יקבל התראה לפני הוצאת פקודת המאסר, יוכל לפנות לבית המשפט על מנת שידחה ביצוע הפקודה, תוך פריסת הקנס" (ע"פ (מחוזי נצ') 9893-12-14 עלי נ' המרכז לגביית קנסות אגרות והוצאות [פורסם בנבו] (29.11.2015)). תוצאה זו קשה להלום..."

(שם, בפסקה 25).

בהמשך דבריו, התייחס כבוד השופט עמית לאפשרות למתן ארכה לתשלום הקנס במסגרת בקשה לפי סעיף 87 לחוק:

"...מצאתי טעם בטענות המדינה, כי יש לפרש את האפשרות לתת אורכה לתשלום הקנס במסגרת בקשה לפי סעיף 87 כמוגבלת לנסיבות כגון דא, כלומר שדחיית תשלום הקנס תהיה לתקופה קצרה ומוגבלת, ובמטרה לאפשר לחייב הזדמנות נוספת לשלם את הקנס שהוטל עליו בטרם יישלח למאסר. אין הדבר זהה לדחיית תשלום הקנס בדרך של פריסה מחדש של תשלומים, שאז יש לראות זאת כהשגה הלכה למעשה על החלטת המרכז באשר לאופן תשלום החוב. סבורני כי לכך התכוון בית המשפט בפרשת גוסקוב בהדגישו כי "אין משמעות הליך ההשגה בחינה מחדש של עניינו של החייב כבמעין הליך ערעורי", ויש לאפשר לערכאה השיפוטית להידרש לטענות החייב רק כשהן "בגדר סמכות הערכאה הדיונית לעכב ביצועו של עונש" (ע"פ 29/13 בירנבוים נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 9 (‏13.1.2013)).

ומן הכלל אל הפרט-

בהתאם לאמור לעיל, הרי שבית המשפט אשר נתן את גזר הדין ובהמשך חתם על פקודת המאסר חלף קנס סיים הוא למעשה את תפקידו.

למן שלב זה, תפקידו של בית המשפט הסתיים ולמעשה הסמכות היחידה שנותרה בידיו הינה האפשרות למתן דחייה לשלם את הקנס ואף זאת לתקופה קצרה ומוגבלת ובנסיבות חריגות.

ברי, כי בקשתו של המבקש 1 חורגת מתחום סמכותו זו של בית המשפט ודי בכך כדי להביא לדחיית בקשתו.

למעלה מן הצורך אעיר, כי דין בקשתו של המבקש 1 לדחייה אף מן הטעמים הבאים.

ראשית יצוין, כי מעיון בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 12.9.16 עולה, כי המבקש 1 טרם הוכרז כפושט רגל וכל אשר ניתן בעניינו הוא צו כינוס נכסים.

במצב דברים זה, הרי שהמבקש 1 טרם הופטר מכל חובותיו.

ודוק, גם אם יופטר המבקש 1 בסוף ההליך מחובותיו, הרי שבהתאם לסעיף 69(א) לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש) התש"ם 1980, חוב למדינה בגין קנס יעמוד בתוקף חרף ההפטר.

בכל אופן, כפי שכבר נקבע במסגרת ע"א 5735/09 עיריית טבריה נ' סינואני [פורסם במאגרים המשפטיים], קיומו של צו כינוס בהליכי פש"ר אינו פוטר מתשלום קנס פלילי, בין אם ניתן לטובת המדינה ובין אם ניתן לטובת הרשות המוסמכת, ואינו מעכב הליכי ביצועו. (ראה לעניין זה גם: חע"מ (נצ') 20609/07 ו.מ.לתכנון ובניה גליל מזרחי נ' עיסאם עלי מועדי [פורסם במאגרים המשפטיים].

לפיכך, לא מצאתי ממש בטיעוניו לעניין השלכת הליך פשיטת הרגל בו הוא מצוי על ההליך דנן ומשכך, נדחות טענותיו של המבקש 1 לעניין זה.

סוף דבר:

לאור כל האמור לעיל, הנני מורה על ביטול פקודת המאסר אשר הוצאה כנגד המבקשת 2 במסגרת הליך זה.

פקודת המאסר אשר הוצאה כנגד המשיב 1 תוסיף לעמוד בתוקפה ודין בקשתו לעניין זה לדחייה כאמור.

ניתנה היום, כ"ג טבת תשע"ח, 10 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.