רקע עובדתי

1. פסק דיני זה דן, בעיקרו, במחלוקת, אם, כטענת המודיעים, הפרו צדדי ג' הסכם למכר מניות בין המודיעים לבינם. ההכרעה בסוגיה זו, שהיא בעיקרה עובדתית, תקבע אם על צדדי ג' לשלם למודיעים פיצויים בסכום של 1,100,000 ₪, אותו שילמו המודיעים לבנק התובע בגין חובם בחשבונותיהם בבנק, שלו היה מקויים הסכם המכר של המניות, היו צדדי ג' נוטלים על עצמם את תשלומו.

2. התובעת, בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן "הבנק") תבע את הנתבעים (להלן "המודיעים") לשלם לו 2,914,419 ₪ בגין יתרות חובה בחשבונותיהם בבנק. המודיעים שלחו הודעת צד ג' לצדדי ג' וטענו כי על צדדי ג' לשאת בכל סכום, בו יחוייבו.

המודיעה 1 (להלן "כוכב ברקת", ובשמה הקודם "צ.ב.א.י") היא חברה פרטית הרשומה בישראל, שהחזיקה 66.6% של הונה המונפק והנפרע של חברה בשם "ליטוגרופ" (להלן "ליטו") שהייתה חברה ציבורית הרשומה בישראל ושמניותיה נסחרו בבורסה.

המודיע 2 (להלן "בכנר") היה בעל השליטה בכוכב ברקת ובמודיעה מס' 3. בשנים בהם נערכו חלק מההסכמים בין הצדדים, היה בכנר גם המנכ"ל של ליטו.

צד ג' 1 (להלן "אם.בי.אם") היא חברה פרטית, הרשומה בקליפורניה, שרכשה מהמודיעים מניות של ליטו, כפי שיפורט בהמשך. הצד השלישי 2 (להלן "בן משה") הוא תושב קליפורניה, אשר יחד עם הצד השלישי 3 (להלן "מימון") היו בעלי השליטה במועדים המתייחסים בחברת אם.בי.אם.

3. התביעה של הבנק נגד המודיעים הוגשה בהליך של סדר דין מקוצר. כשקיבלו המודיעים החלטה, שהעניקה להם רשות להתגונן, הם ביקשו רשות להגיש הודעה צד ג' נגד צדדי ג', ומשבקשתם נעתרה, הוגשה ההודעה, נשוא הדיון כאן.

4. המודיעים הגיעו להסכם פשרה, עם הבנק, לפיו שילמו לבנק 1,100,000 ₪, והבנק התחייב בתמורה שלא לגבות את יתרת החוב שנדרש בכתב התביעה (אלא אם יצליח לממש מניות של ליטו בבעלות כוכב ברקת, שהיו משועבדות לו, כפי שיפורט בהמשך, ואז תשמש תמורתן לכיסוי יתרת החוב, על גבייתה מהמודיעים ויתר הבנק בהסכם הפשרה). להסכם ניתן תוקף של פסק דין ביום 29/10/13. צדדי ג' לא הצטרפו להסכם. ההליכים המשיכו בהודעת צד ג' ששלחו המודיעים.

5. המחלוקות בין הצדדים מקורן במכירת המניות של ליטו, שהיו בבעלותה של כוכב ברקת, ושהקימו לה את השליטה בליטו, לאם. בי. אם בשתי מכירות במועדים שונים, כאשר המכרעת לעניינו היא המכירה השניה.

ביום 11/9/2007 נחתם הסכם בין המודיעים לצדדי ג', לפיו מכרה כוכב ברקת לאם.בי.אם תמורת הסכום של 10,900,000 ₪ 3299,570 מניות, שהיוו 44.04% מהונה הרשום למסחר של חברת ליטו.

ביום 19/11/07 נחתם הסכם מימון בין הבנק לבין הצדדים השלישיים והמודיעים (נ/7) לפיו, בין היתר, ערבה אם.בי.אם לחובותיהם של המודיעים. הבנק התחייב, שאם המודיעים (ובאותה עת צ.ב.א.י) לא ישלמו את חובותיהם, יהיה הבנק רשאי למכור את המניות של ליטו, שהיו ממושכנות אצלו להבטחת חובות המודיעים, והכספים שייגבו ישמשו בראש ובראשונה לתשלום חובותיה של אם. בי. אם.

ביום 3/2/2010 נכרת ההסכם השני (ת/5 - להלן "ההסכם") לפיו עמדה אם.בי.אם לרכוש מכוכב ברקת 22.2% מהונה הרשום למסחר של ליטו - 1,649,786 מניות רגילות. היו אלו יתרת המניות שעדיין היו בבעלותה של כוכב ברקת. מניות אלו יחד עם אלו שנרכשו בקניה הקודמת, עמדו להקנות לאם.בי.אם שליטה בליטו. גם מניות אלו היו משועבדות לבנק. עוד הוסכם כי בכנר יתפטר מכל תפקידיו ומשרותיו בליטו ובחברות הבת שלה, המודיעים יתנו יפוי כח לאם.בי.אם להצביע מכח המניות המועברות באסיפות הכלליות של ליטו ולנהוג בהן מנהג בעלים, ושטרי העברת המניות יופקדו בנאמנות בידי עו"ד איתן שמואלי (להלן "עו"ד שמואלי") שהיה המייצג של ליטו באופן שוטף ואף מזכיר החברה שלה. הוסכם כי עו"ד שמואלי יעבירן לאם.בי.אם, אם וכאשר ימולאו חובותיהם של המודיעים, כפי שנוסחו בסעיף 4.2 להסכם. מפאת חשיבותו של סעיף זה לדיון לפנינו, אביאו כלשונו.

"בתמורה להעברת המניות המועברות, מתחייבת אם בי אם לגרום לשחרור בכנר מערבותו האישית בגין החוב לבנק כהגדרתו לעיל – וזאת בכפוף לכך שכוכב תמציא לאם בי אם (והיא מתחייבת לעשות כן) אישור בכתב מבנק לאומי, עד 3 ימים, לפני מועד השלמת העסקה, לפיו החוב לבנק לא עולה על 1.6 מיליון ₪ וכי שעבוד המניות המעוברות מוגבל לסכום האמור וכי הבנק מוכן לשחרר את בכנר מערבותו לבנק כנגד תשלום הסכום האמור. היה ולא יתקבל האישור עד למועד כאמור ו/או לא גרמה אם בי אם לשחרור בכנר כאמור – יהיו רשאים הצדדים להאריך מועד זה בכתב. לא הוגש אישור בנק לאומי כאמור לעיל גם לאחר האורכה, לא יושבו המניות לכוכב, אלא יעברו לבנק או לכונס נכסים מטעמו שיהיה רשאי למוכרם לצדדים שלישיים"

כפי שעולה מהמצוטט, היה על המודיעים להציג את אישור הבנק עד שלושה ימים לפני ליום 28/2/10 (וראו סעיף 4.1 להסכם, אשר קבע את "מועד סיום העסקה" לתאריך זה). האישור היה צריך לכלול שלוש הסכמות של הבנק: החוב של המודיעים יעמוד על 1.6 מיליון ₪, שעבוד המניות הנמכרות יועמד עד לגובה סכום זה, בכנר ישוחרר מערבותו עם תשלום הסכום. כמו כן נקבע, שאם האישור לא יובא ובמועדו, יועברו המניות לבנק למימוש השיעבוד כפי שימצא לנכון, כאשר תמורת המניות ככל שיימכרו, תשמש להקטנת החוב של המודיעים.

עוד הוסכם בהסכם כי כל אורכה תיהיה בכתב.

6. אין בין הצדדים מחלוקת כי בכנר מלא את חובותיו על פי סעיף 4.2 להסכם, למעט הצגת האישור בכלל ובמועד בפרט, עובדות עליהן חלוקים הצדדים. בכנר התפטר מכל תפקידיו בליטו ובחברות הבת שלה; הוא מסר לצדדי ג' יפוי כח להצביע באסיפות הכלליות של ליטו שתוקפו היה עד למועד ביצוע העסקה, 28/2/10, וכן הפקיד את המניות אצל עו"ד שמואלי.

עיקר טענותיהם של המודיעים

7. המודיעים טענו בהודעה ששלחו לצדדי ג', כי על פי ההסכם רכשו צדדי ג' את המניות; נהגו בהן מנהג בעלים; השתמשו בזכויות ההצבעה שהמניות ויפוי הכח הניבו להם, תוך קבלת החלטות מהותית "שאין להן חוזר". כל זאת בלא שנתנו למודיעים תמורה עבור המניות.

8. באשר לאישור הבנק, שלגביו המחלוקת העיקרית בתיק, טענו המודיעים כי הבנק נתן פעמיים אישור כפי שנדרש בסעיף 4.2 להסכם: פעם ביום 7/2/10, כאשר הבנק הביע את נכונותו למועדים שנקבעו בהסכם, בהודעת מייל (ת/8) שנכתב על ידי עורך דינו של הבנק (להלן "עו"ד טימור") שנשלח אל מימון, ופעם נוספת, בתום שבעה חודשים, במייל מיום 14/9/10 (נספח 8 לתצהירו של בכנר) אשר צורף למכתבו מיום 26/9/10 של בא כוחם של המודיעים (להלן "עו"ד כהן").

9. לגירסת המודיעים צדדי ג' הסכימו לשלם לבכנר 1,500,000 ₪ על מנת שיוכל להקטין את חובו לבנק לסכום שנקבע – 1,600,000 ₪. נוהל מו"מ ארוך בין הצדדים על מנת להסדיר את ענייניהם בפשרה, אולם התברר למודיעים כי כל מה שצדדי ג' רצו במשא ומתן הוא להרוויח זמן במטרה להשאר עם המניות ברשותם מבלי לבצע את התחייבויותיהם על פי סעיף 4.2 להסכם, דהיינו לשחרר את בכנר מערבותו לחובותיהן של המודיעות 1 ו-3. הצדדים השלישיים היו אמורים לבצע "מספר פעולות" (סעיף 26 להודעה) על מנת להקטין את חובם הרשום של המודיעים לבנק, אולם הם לא ביצעו אותן. לפיכך, פעל בכנר בעצמו להקטנת חובו, וקיבל אישור של הבנק להעמדתו על 1,600,000 ₪. בעניין זה נשלח המייל מיום 14/9/10 של עו"ד טימור, לפיו הבנק מסכים להקטנת החוב לסכום של 1,600,000 ש"ח. משהוגש האישור של הבנק, היה על המודיעים לשחרר את בכנר מערבותו. מכיוון שהם לא עמדו בהתחייבותם זו, תבע הבנק את המודיעים, והם נאלצו, כאמור, להתפשר עם הבנק ולשלם לו את הסכום אותו תבעו מצדדי ג'.

10. הייתה מצד צדדי ג' הודאת בעל דין בדו"ח מיום 30/9/2010, לפיה הם יהיו בעלי המניות עם השלמת ההסכם. דו"ח זה נכתב כשבעה חודשים לאחר שתם המועד להגשת אישורו של הבנק לפי סעיף 4.2 להסכם, וכארבעה ימים לאחר שהמודיעים שלחו להם את אישור הבנק מיום 14/9/10 על הסכמתם להקטין את החוב ל-1,600,000 מיליון ₪ בהתאם לסעיף 4.2 להסכם, דהיינו יש בדו"ח הודאה כי במועד זה עדיין ראו צדדי ג' את ההסכם כתקף, שביצועו נדחה בהסכמתם. דיווח דומה הוצא גם בחודש נובמבר 2010.

11. נטען גם כי צדדי ג' לא החזירו את המניות שבידי הנאמן לבנק או לכונס כפי שהתחייבו בסעיף 4.2 להסכם, אם העסקה לא תצא לפועל.

12. עוד טענו המודיעים כי בן משה ומימון חתמו כצדדים על ההסכם וחבים, לכן, בכל חיוביה ביחד ולחוד עם חברת אם.בי.אם.

13. בסיכומיהם, לאחר שלב ההוכחות, גילו המודיעים על מה הסתמכו בטענותיהם לחוסר תום לבם של צדדי ג' והעלו גירסה שלא הופיעה בכתב ההגנה ואף לא, למצער באופן מפורש, בהודעה לצדדי ג: בעת שנערך המו"מ עם צדדי ג', עמדה תביעה בבית הדין לעבודה של בכנר נגד ליטו, חברת בת של ליטו ונגד מימון. באותו מועד, היו צדדי ג' בעלי השליטה בליטו; בן משה שימש כיו"ר הדירקטוריון שלה, ומימון כמנכ"ל. בכנר תבע מליטו כ-2,300,000 ₪ מיליון ₪ עקב היותו מנכ"ל שלה עד ליום 11/9/08; בכנר טען בתביעתו, שלא שולם לו בגין עבודתו בתפקידי ניהול בליטו: כמו שכר עבודה, ביטוח המנהלים שלו, הצמדת רכב, דמי הודעה מוקדמת, דמי הסתגלות ופיצויים בגין הלנת שכרו. לטענת בכנר, הוסכם בינו לבין צדדי ג', כי הם יגיעו לפשרה באשר לתביעה זו, לפיה בכנר יקבל מליטו סכום של 1,500,000 ש"ח, אותו הוא יעביר לבנק על מנת להעמיד את יתרת החוב על 1,600,000 ₪ כפי שנדרש בסעיף 4.2 להסכם. עורכי הדין של הצדדים (עו"ד שמואלי ועו"ד גולדברג, שייצג את ליטו בתביעה של המודיעים בבית הדין לעבודה נגדה) הבהירו להם שעל בכנר להתפטר מתפקידיו בליטו בהתאם להסכם, ורק אז ניתן יהיה לחתום על הסכם הפשרה המתייחס לתביעה בבית הדין לעבודה. עורכי הדין דרשו זאת כיוון שאם היה הסכם הפשרה בין ליטו לבין בכנר נעשה בעודו מכהן בתפקידי ניהול בליטו, היו נדרשים הליכים ואישורים אחרים ומסובכים בהיותו של הנהנה בהסכם הפשרה בעל שליטה ובעל עניין בליטו. לפיכך, לא הוכנסו להסכם תנאים שונים שהוסכמו או עמדו להיות מוסכמים באשר לתביעה בבית הדין לעבודה. נוסח הסכם פשרה (נ/10) בין בכנר, ליטו, מימון ובן משה, אשר נחתם אך ורק על ידי בכנר ומימון, בעוד שליטו ובן משה לא חתמו עליו.

14. נטען כי מימון משך את בכנר באפו כאשר הוא חוזר ואומר לו לחכות עד שהסכם הפשרה בעניין התביעה בבית הדין האזורי לעבודה ייחתם גם על ידי בן משה והמוסמכים לחתום בשם ליטו וחברת הבת שלה (ליטו גרופ נדל"ן בע"מ) וכך חלפו אותם שבעה חודשים, כאשר כל אותה תקופה מאשר לו מימון כי ההסכם עדיין תקף. כאשר ראה בכנר כי אין בכוונת צדדי ג' לשלם לו בפשרה את שתבע בבית הדין לעבודה, הוא השיג בעצמו את הסכמת הבנק להעמיד את החוב על 1,600,000 ₪, בעקבותיה נחתם הסכם הפשרה, בין המודיעים לבין הבנק, שאף קיבל תוקף של פסק דין.

15. לצורך הוכחת טענותיהם באשר להסכם הפשרה בתביעה בבית הדין לעבודה הסתמכו המודיעים על תמליל הקלטה של ישיבה, בה נכחו בין היתר גם מימון, בכנר, שמואלי וגולדברג, ממנו עלה, לעמדת המודיעים, שאכן ההסכם והסכם הפשרה פוצלו לשני הסכמים, כאשר הכוונה הייתה שבכנר ישתמש בכספים שיקבל מליטו בהסכם הפשרה על מנת להקטין את החוב בבנק לסכום של 1,600,000 ₪, כפי שנרשם בהסכם.

עיקר טענותיהם של צדדי ג'.

16. המודיעים חתמו על החלק על שטר העברת המניות, שהופקד בנאמנות אצל עו"ד שמואלי. צדדי ג' אינם אוחזים במניות. הם לא עשו בהן כל שימוש לרבות להצביע מכוחן. אמנם על פי ההסכם הופקד יפוי כח שאיפשר לצדדי ג' להצביע בליטו מכח המניות, ברם יפוי כח זה היה בתוקף עד ליום 28/2/10, וצדדי ג' לא עשו מעולם שימוש בו.

17. לא התמלאו תנאיו של סעיף 4.2 להסכם לפיו היה על המודיעים להציג אישור מהבנק עד ליום 28.2.10 כי החוב לבנק אינו עולה על 1.6 מיליון ₪ וכן אישור של הבנק עד לאותו מועד כי השיעבוד של המניות הנמכרות המשועבדות מוגבל לסכום זה. עוד היה האישור צריך לכלול הסכמת הבנק כי בכנר יופטר מערבותו תמורת הסכום הזה.

נטען כי עד למועד הגשת ההגנה של צדדי ג' לא הציגו המודיעים את האישורים הנדרשים. המכתב מיום 26/9/10 והמייל מיום 14/9/10, שצורף לו, לא רק שהוגשו באיחור של כשבעה חודשים, אלא שהם לא מילאו את התנאים שבסעיף 4.2 להסכם, כיוון שכל מה שהיה במייל הוא שהבנק מאשר כי הוא מסכים לתנאי הסכם, לרבות סילוק החוב כנגד התשלום של 1,600,000 ₪. לא הוצג נוסח טיוטת ההסכם אליה מתייחס המייל, ולפיכך הכתוב בו איננו ממלא את התנאי בהסכם, לפיו האישור מטעם הבנק לא יהיה מותנה בתנאי כלשהו. כמו כן, לא היתה במייל התייחסות לעניין שיעבוד המניות ולהסכמת הבנק לשחרור בכנר מערבותו. אם היו המודיעים מגיעים להסכם עם הבנק, לא היה צורך בניהול התביעה בין הבנק לבין המודיעים. משמע שלא היה כל הסכם בתוקף בעת שנשלח המכתב של עו"ד כהן, אליו צורף המייל.

18. הארכת המועד להגשת האישור של הבנק הייתה צריכה, על פי סעיף 4.2 שבהסכם, איננה תקיפה אלא אם נעשתה בכתב.

19. על פי סעיף 4.2 להסכם היתה רק אחת משתי תוצאות אמורה להתממש: מולאו התנאים, אזי המניות עוברות לאם.בי.אם, החוב של כוכב ברקת ובכנר מבוטל, ובכנר מופטר מערבותו. אם לא מולאו – המניות עוברות לבנק או לכונס מטעמו, החוב נשאר בתוקפו, והבנק רשאי להפרע מהמניות. בשום מקרה המניות אינן חוזרות לכוכב ברקת. אם.בי.אם נטלה סיכוי וסיכון: הסיכוי - אם יובא אישור מהבנק, היא תשלם לבנק 1,600,000 ש"ח ותקבל את המניות. הסיכון: אם לא יובא האישור, אם.בי.אםלא תקבל את המניות, השליטה בליטו לא תיהיה שלה, ואין יודע לאן יתגלגלו המניות (שהיא הייתה מעוניינת בהן על מנת לרכוש את השליטה בליטו).

20. ההסכם נחתם על סמך מצב שביום עריכתו. אין הגיון בעסקה לרכישת מניות תשעה חודשים מראש כאשר אין יודע מה יהיה ערכן בעתיד.

21. בן משה ומימון לא חתמו על ההסכם כערבים. ההתחייבויות בהסכם היו בין המודיעים לבין אם.בי.אם. לפיכך, אין עילת תביעה נגד בן משה ומימון.

דיון והכרעה

הקשר בין הסכם הפשרה בתביעה בבית הדין לעבודה לבין ההסכם

22. כאמור, טענתם של המודיעים הייתה שצדדי ג' התחייבו לחתום עמם על הסכם פשרה, לפיו ישלמו צדדי ג' למודיעים סכום של 1,500,000 ₪, כאשר סכום זה ישמש את המודיעים להקטין את חובם לבנק לסכום של 1,600,000 ₪, צדדי ג' ישחררו את בכנר מערבותו לו, ואף השעבוד על המניות יועמד על הסכום של 1,600,000 ₪. המודיעים טענו, כי צדדי ג' התנהלו בחוסר תום לב כאשר לא מלאו דאגו שגם בן משה וליטו יחתמו על הסכם הפשרה ולא שלמו להם את הסכום המובטח; מימון דחה אותם ב"לך ושוב", עד שעבר המועד על פי ההסכם. עוד נטען כי בשל התנהלותו של מימון, אשר חזר והבטיח כי הסכם הפשרה בתביעה בבית הדין לעבודה ייחתם, הוארך למעשה המועד להגשת האישור של הבנק על פי ההסכם עד למועד בו הוגש בפועל, במייל שצורף למכתבו מיום 26/9/10 של עו"ד כהן. עוד טען בכנר כי בנסיבות אלו, כאשר צדדי ג' סרבו לשלם לו את הסכום על פי הסכם הפשרה, הוא נאלץ לפעול בעצמו בבנק והגיע עמו להסכם לפיו הבנק יפטור אותו מכל חובותיו תמורת הסכום של 1.1 מיליון ₪ והזכות לעשות במניות כרצונו על מנת להקטין את יתרת החוב, עליה ויתר לבכנר.

23. מכאן שככל שעמדתם של המודיעים תתקבל וייקבע כי נחתם הסכם פשרה תקף וכי ההסכמים היו תנאים שלובים זה בזה, יש לקבל את עמדת המודיעים כי האיחור באישור של הבנק נבע מכך שהמודיעים חיכו לקבל את הכספים מצדדי ג' ולשלם אותם לבנק על מנת להקטין את חובם לסכום של 1,600,000 ₪.

24. אוסיף, כי התביעה בבית הדין לעבודה עדיין תלויה ועומדת, והצדדים מחכים למתן פסק דין, לאחר שנוהלו הוכחות בתיק והוגשו סיכומיהם.

25. בין הצדדים נערכה פגישה, שנכחו בה בכנר, מימון, עו"ד שמואלי ועו"ד גולדברג (ויתכן שנכחו עוד אנשים שלא זוהו בתמליל). הישיבה הוקלטה על ידי בכנר בהסתר. תמליל ההקלטה הוגש. הצדדים חלוקים אם הפגישה נערכה ביום 2/2/10 כטענת המודיעים או ביום 25/1/10 כטענת צדדי ג'.

לאחר קריאת התמליל ועדויותיהם של בכנר, שמואלי וגולדברג, שוכנעתי, כי אכן, כטענת בכנר, תחילה סברו הצדדים לערוך הסכם אחד, אשר יכלול גם את המחלוקות בבית הדין לעבודה בין ליטו לבין בכנר וחברותיו. מניחה אני כי בכנר, שהיה לו חוב גדול בבנק, שהגיע קרוב ל-3,000,000 ₪, התקשה לשלם סכום כלשהו על מנת להקטין את החוב לסכום של 1,600,000 ₪, כפי שהיה עליו לעשות לפי ההסכם. מכאן שהוא ודאי הסתמך על המשא ומתן לפיו עמדו צדדי ג' להתפשר עמו בגין התביעה בבית הדין לעבודה שעמדה על סכום של כ-3,000,000 ₪. בשלב זה התערבו עורכי הדין שמואלי וגולדברג ועמדו על כך שיש להפריד בין שני ההסכמים כיוון שבכנר שמש באותה עת כמנכ"ל ליטו שהייתה הנתבעת בבית הדין לעבודה. עורכי הדין סברו כי עקב מעמדו יש צורך בהליכים ואישורים מסובכים על מנת לאשר לאורגן של ליטו לקבל סכום כסף גבוה מליטו בהיות בעל עניין בחברה (וראו, בין היתר, עדותו של שמואלי בעמ' 47 לפ', משורה 9 ואילך).

26. הסכם הפשרה, שלא נשא תאריך, לא נחתם על ידי בן משה ועל ידי ליטו אלא על ידי בכנר ומימון בלבד. לעמדתי, "הסכם הפשרה" לא גובש לידי הסכם המחייב את ליטו. מדובר היה במסמך עליו חתמו כאמור מימון ובכנר וכאשר הוא היה מותנה בחתימה כדין של בן משה ושל ליטו.

27. בשאלה מדוע לא חתמו בן משה וליטו על הסכם הפשרה, אם בחוסר תום לב או מסיבות אחרות, שפכו אור עדויותיהם של עו"ד שמואלי ושל עו"ד גולדברג: עו"ד שמואלי מסר כי דובר שבכנר יעביר את קופות הגמל שלו לליטו, ואז ליטו תשלם לו 1,600,000 ₪ (עמ' 78 מש' 18). עו"ד גולדברג העיד כי היה על בכנר להמציא אישור מחברת כלל ומחברת הראל, שם היו לו ביטוחי מנהלים, בסדר גודל של כמיליון ₪. אולם בכנר "בתעלול הצליח לקבל מחברות הביטוח הלוואה בסכום של 600 או 500 אלף ₪ שכדי לקבל את ההלוואה הוא למעשה זייף את חתימת ליטו מפני שליטו הייתה זקוקה לשתי חתימות והוא חתם בעצמו בשם ליטו". התברר להם כי הכספים בקופות משועבדים להבטחת החזרה של אותה הלוואה, ולפיכך ליטו לא תקבל אותם כפי שהוסכם (עמ' 69 ש' 28 - עמ' 70 ש' 6). המצאת האישור של החברות הללו היה תנאי לכניסתה של ליטו להסכם הפשרה.

מעדויות אלו, שלא נסתרו, עולה כי היו לליטו סיבות, לכאורה מוצדקות, שלא לאשר את הסכם הפשרה המוצע. הסכמתו של מימון להתקשרות, לא יכלה לחייב את ליטו כל עוד לא אושר ההסכם כדין על ידי ליטו.

28. שוכנעתי כי בכנר היה ער לכך, שעל מנת שהסכם הפשרה יחייב היה עליו לקבל את חתימתה של ליטו ושל בן משה, והוא לא ראה בהסכם כהסכם מחייב. הא-ראיה שהוא המשיך לבקש ממימון להשיג את החתימות, ומימון ביקש ממנו לחכות כיוון שלא ניתן ללחוץ על בן משה, ועליו להשתכנע בעצמו לחתום על הסכם הפשרה .

29. משהבין בכנר, כי הסכם הפשרה לא יאושר, יתכן שעמדה לפניו האפשרות לבטל את ההסכם בטענה כי הסתמך על כך שהסכם הפשרה יאושר והכספים לתשלום לבנק על מנת להקטין את החוב יבואו מהתשלום על פי הסכם הפשרה (וראו על חיובים שלובים או מותנים זה בזה בע"א 765/82 משה אלתר נ' יחזקאל אלעני פ"ד לח (2) 701). בכנר לא בחר באפשרות זו, אלא, כפי שהצהיר, בחר להמשיך ולקיים את ההסכם, בכך שניסה להגיע בעצמו עם הבנק, במו"מ אינטנסיבי, להקטנת החוב, כך שיעמוד על הסכום של 1,600,000 ₪.

30. בפועל, ביום 19/4/10 הודיע עו"ד כהן לעו"ד גולדברג במכתב נושא תאריך זה (נ/5א) כי המודיעים מבטלים את הסכם הפשרה בתביעה בבית הדין לעבודה כיוון שהוא טרם נחתם. לא מן המותר להביא את לשונו:

"ביום 5.1.10 נמסרו לידי הנמענות הסכם פשרה בין מר צפריר בכנר לבין חברת ליטו גרופ בע"מ וכן כתב הוראות בלתי חוזרות המהווים חלק מהמסמכים שנועדו לסיום הסכסוך בין הצדדים. ואולם חרף הזמן שחלף וחרף מכתבי אליך מיום 7.1.10, הסכם הפשרה לא נחתם באורח סופי, מרשתך לא פרעה את חובה למרשי והעניין נשאר תקוע ועומד כך למעלה מארבעה חודשים. לפיכך, הריני מודיעך בזאת כי כל ההסכמים וההבנות שבינינו בקשר לעניין הנ"ל, בטלות ומבוטלות וכי בכוונת מרשי להמשיך בהליכים המשפטיים כנגד חברת ליטו"

31. מכאן שגם אם נקבל את טענותיו של בכנר שהיה איחור בהגשת האישור בשל התנהלותם של צדדי ג' באשר להסכם הפשרה, הרי טענות אלו עומדות לו עד המועד שבו הודיע כי מבחינתו אין ל"הסכם הפשרה", שלא הגיע לכדי הסכם שכן לא נחתם באופן סופי, כל תחולה נוספת. משלא בחר לבטל את ההסכם באשר למכר המניות, הרי ממועד זה של ביטול המגעים באשר להסכם הפשרה, יש לחשב זמן סביר לקיום ההסכם על ידי המודיעים. יש לזכור כי הצדדים ראו במועד שנקבע כחשוב, וכי הארכתו תיעשה רק בכתב. לעמדתי, זמן סביר בנסיבות המקרה הוא הזמן שנכתב בהסכם, חודש ימים – דהיינו עד ליום 19/5/10 אלא אם הוארך המועד להגשת האישור הארכה נוספת.

האם היתה הסמכה שבהתנהגות להארכה נוספת לאחר ביטול הסכם הפשרה שהתייחס לתביעות בבית הדין לעבודה.

32. המודיעים טענו כי צדדי ג' המשיכו לראות את ההסכם כתקף גם לאחר מועד זה. כך עולה מהשיחה שהוקלטה בין בכנר לבין מימון ביום 27/5/10, שבו אמר מימון בין היתר כי:

"יש לי הסכם אתך צריך לעבור מיליון וחצי שקל.. כל הדברים האלה חייבים לקרות, אין.. דבר אחר... אבל הלחץ הזה שאתה תיצור ממנו אנטגוניזם. אני מכיר את הבנאדם הזה עשרות שנים. אתה מבין? בזמן האחרון הוא עצבני בצורה שאתה לא מאמין, מי שמביא את הכסף לבנק זה לא אתה ולא אני. זהו, אני אומר לך, בוא...

צפריר: מה גם הבנק אל תחשוב שהבנק, הבנק בסוף יכול לקבל קריזה אתה יודע..

מימון – אין סיכוי הבנק לא יקבל שום קריזה, יקבל קריזה ומה יעשה? יאיר כבר לא אכפת לו להכנס עם הבנק , מה הוא יעשה הבנק"

לעמדת המודיעים גם מדו"ח הדירקטוריון שהוציאה ליטו ביום 30/9/10, עולה הארכת המועד להשלמת העסקה שבהסכם. לפי הדו"ח חברת אם.בי.אם מחזיקה באותה תקופה במניות וכי העסקה עודנה שרירה וקיימת והצדדים מחכים להשלמתה.

33. בנסיבות אלו, על אף שבהסכם נכתב כי כל הארכה של המועד להגשת אישור הבנק יהיה בכתב, שוכנעתי כי הצדדים ראו את העסקה כתקפה עד לסביבות סוף חודש ספטמבר 2010.

כאן המקום להוסיף, כי ההלכה לעניין הסכם שבו נכתב כי כל שינוי בו יהיה בכתב היא, שעל הפרשן לרדת לאומד דעת הצדדים; אם הצדדים התכוונו שקביעה זו תיהיה קונסטיטוטיבית או ראייתית. כתבה על כך המלומדת שלו בספרה "דיני חוזים" מהדורה שניה בעמ' 283-284:

"במקרים רבים הדרישה החוזית לצורה מסוימת מופיעה כתנאי לשינוי עתידי או לתיקון ההסכם. דרישה כזו יכולה להיכלל גם בחוזים שמראש לא היו טעונים צורה מסוימת, אך בפועל נערכו בכתב, והכתב כלל דרישה שכל שינוי עתידי בהסכם ייעשה בכתב. גם בנסיבות אלה יש להתחקות אחר כוונתם האמיתית של הצדדים להסכם, כדי לקבוע את טיב הדרישה לכתב, האם הוכחתית היא או מהותית. הוא הדין לגבי דרישת הכתב כאשר זו מוסבת, מכוח קביעת הצדדים, על ביטול החוזה".

בנסיבות שלפנינו, ניתן על פי התנהגות הצדדים, אשר המשיכו לראות בהסכם כבר-ביצוע על אף שחלף המועד לביצועו, להסיק כי אומד דעתם היה שבהסכמה ניתן לסטות מהקביעה כי כל אורכה תיהיה בכתב.

האם נמסר אישור כנדרש לפי סעיף 4.2 להסכם

34. עיון בהסכם ובסעיף 4.2 שבו, מראה כי הצדדים ייחסו חשיבות מרובה למועד בו יימסר אישור הבנק ולמועד בו תבוצע העסקה. מקובלת עלי עמדת צדדי ג' כי לזמן בו בוצעה העסקה הייתה חשיבות על מנת לרכוש שליטה ככל שהמניות היו עדיין בעלות ערך בשוק ולצדדי ג'. לפיכך, הקפידו הצדדים לכתוב בהסכם כי כל אורכה תינתן בכתב.

35. אבחן עתה את שני המסמכים, שהמודיעים טוענים כי הם "אישור" של הבנק, כפי שנדרש בסעיף 4(2) להסכם.

המסמך הראשון הוא מיום 7/2/10, כארבעה ימים לאחר שנחתם ההסכם וכשלושה שבועות לפני המועד הנקוב בסעיף 4.1 שבהסכם. המסמך כולל, כאמור, שרשרת הודעות מייל (ת/8), אשר לא הוזכרו בכתבי בי-דין או בתצהירים מטעם המודיעים. המודיעים הסתמכו במסמכיהם השונים אך ורק על המייל מיום 14/9/10.

במייל (מיום 7/2/10 שעה 11:27 כתב עו"ד טימור לבכנר, למימון ולשמואלי כי:

"בהמשך לשיחות שקיימתי אתכם בשבוע שעבר, הריני להודיעכם כי תנאי ההסכמים שנחתמו על ידיכם (בשלב זה באופן חלקי) אינם מקובלים על הבנק – זאת לאור הדחייה המשמעותית במועדי התשלומים לעומת אלו שסוכמו. במצב דברים זה, הסכמתו של הבנק לתנאי ההסכמים בטלה והבנק רואה עצמו חופשי לנקוט בהליכים משפטיים מקיפים לגביית סכומי החוב – הן הבקשת (כך במקור וככל הנראה הכוונה "להגשת") בקשה למתן פס"ד בתביעה שהוגשה והן נקיטת הליכים נוספים".

על כך ענה עו"ד שמואלי במייל מאותו יום כדלקמן:

"דרור שלום. האם תוכל להעביר אלי את הצעת הבנק במייל, כמובן שהדבר לא יחייב את הבנק ורק הסכם חתום יחייב אותו".

במייל מיום 7/2/10 שעה 1.44 כתב עו"ד טימור לעו"ד שמואלי, כי:

"הגם שמועדי התשלום שנקבעו בהסכמים חורגים משמעותית מהמוסכם, הבנק נכון לשקול בחיוב מתן הסכמה למועדים החדשים שנקבעו בהסכמים שנשלחו על ידיכם, בכפוף לכך שיתווסף לתשלום האחרון (שמועדו 15.5) סכום של 50 א' ₪"

בהמשך, במייל מיום 9/2/10, כתב עו"ד טימור לשמואלי, לבכנר ולמימון כי

"לפנים משורת הדין, הבנק הסכים למועדי התשלום שנקבעו על ידיכם, ובלבד שנקבל עד מחר את ההסכמים כשהם חתומים באופן מלא . אנא דאגו להשלמת החתימות"

מימון ענה במייל מיום 9/2/10 שעה 15:56, שהופנה לעו"ד טימור והעתקים לשמואלי ולבכנר,:

"דרור די עם המילים האלו לפנים משורת הדין אז לידיעתך אנו באים לבנק לפנים משורת הדין מאחר והבנק יודע בדיוק את ההיסטוריה של ליטו, שלנו ושל הבנק, אז לידיעתך אנו אלו שפועלים לפנים משורת הדין ולא אתם ואני מודיע לך שמחר אתה לא יכול לקבל את ההסכם חתום כי יאיר צריך ללכת לקונסוליה הישראלית ולחתום שם מול הקונסול וזה דבר שתלוי בקונסוליה צריך לקבוע טור (כך במקור, ש.ש) או פגישה בקונסוליה בכל מקרה אני חתמתי על ההסכם ואיתן שלח אותו אליך".

לא מצאתי בהתכתבות זו הסכם בין הבנק לבין מי מהצדדים או אישור לכך שהחוב הועמד על 1,600,000 ₪, וכי בכנר יופטר מערבותו אם הסכום ישולם וכי המניות תשארנה משועבדות רק עד גובה סכום זה. מצאתי במיילים הצעות שלא הגיעו לידי הסכם ואינם ממלאים אחר הדרישות של סעיף 4(2) להסכם. יצויין כי המודיעים לא צרפו למיילים אלו את הצעות ההסכם. לא הוכח לפני כי הצדדים הגיעו להסכמה עם הבנק. לפיכך, לא הוכח לפני, כאמור, כי יש כאן מילוי הדרישות שבסעיף 4.2 להסכם.

זאת ועוד: אני מקבלת את עמדת צדדי ג' בסיכומיהם כי אין התאמה בין הנתונים במייל לבין נתוני האישור: בת/8 מדובר על תשלומים, כאשר את אחרון התשלומים היו אמורים לשלם ב-15/5/10 - בעוד שעל פי ההסכם היה מדובר בתשלום אחד לבנק שמועדו ביום הקובע.

לא הובאה ראיה כלשהי, כי בכנר שלם כספים כלשהם לבנק על מנת להפחית את הסכום ל-1,600,000 ₪. אם היה מתבצע תשלום כזה לבנק, היה ודאי מוגש לבית משפט זה הסכם פשרה בין הבנק לבין המודיעים ואולי גם צדדי ג' על מנת לאשרו ולסיים את ההליכים בתיק. יתכן כי המייל התייחס לפשרה עם ליטו בתביעה בבית הדין לעבודה, אולם כבר קבעתי שהסכם זה לא נחתם בסופו של יום, ובאותו מועד לא חייב את ליטו או את צדדי ג'.

36. מקובלת עלי אף עמדתם של צדדי ג', לפיה המודיעים לא ראו בתכתובת זו מעולם, עד לסמוך לתום ההוכחות, משום מילוי התנאי של הגשת אישור על פי סעיף 4(2) להסכם. כאמור, גירסתם של המודיעים הייתה שהאישור על פי סעיף 4.2 להסכם ניתן במייל של עו"ד טימור מיום 14/9/10 שצורף למכתבו של עו"ד כהן מיום 26/9/10 ושבו מודיע עו"ד כהן כי האישור הוא במייל. והנה אין במכתב זה כמו במכתבים הנוספים טענה כי הם כבר הודיעו לצדדי ג' על אישור הבנק. המודיעים אף לא שאלו את טימור או את שמואלי בעת מתן עדותם על הסכמים בעניין זה.

37. המסמך מיום 14/9/10 : מסמך זה הוא מייל מאותו יום, שבו כותב עו"ד טימור למודיעים כי:

"בהמשך לשיחתנו, מצ"ב נוסח מוצע של ההסכם להסדרת החוב נושא התביעה. אודה לקבלת התייחסותכם בהקדם. לבקשתך, הריני להבהיר כי הבנק מסכים לתנאי ההסכם, לרבות סילוק החוב כנגד תשלום של 1.6 מיליון ₪, זאת בהתאם ובכפוף לתנאים הקבועים להסכם".

למכתב מיום 26/9/10 (נ/6 נספח 6 לתצהיר בכנר) של עו"ד דר' כהן, שהופנה אל עו"ד שמואלי, לא צורף ההסכם. בעדותו של טימור הובא ההסכם עליו הסתמכו המודיעים (ת/2) לפיו התחייבו המודיעים לשלם לבנק עד ליום 31/10/10 סכום של 1,600,000 ₪ ואז ישוחררו מכל חובותיהם והתחייבויותיהם לבנק, אולם המניות יישארו ממושכנות לחובותיה של אם.בי.אם (ויש לזכור כי על פי ההסכם היתה צריכה להיות הגבלה על גובה המשכון של המניות עד ל-1.6 מיליון ₪). אף הסכם זה לא נחתם על ידי הבנק ועל ידי המודיעים מסיבות שלא הובהרו. גם אם המודיעים לא קיבלו עדיין את המימון של 1.6 מיליון ₪ מצדדי ג', הם יכלו לחתום על ההסכם בציינם כי תנאי לכניסתו לתוקף היא התשלום של 1.6 מיליון ₪ על ידי צדדי ג'. יש לציין כי הטיוטה שבת/2 אמורה הייתה להחתם רק על ידי המודיעים והבנק. מכאן שיש במסמך זה הצעה בלבד.

אף עו"ד טימור בעדותו מאשר כי ההסכם לא נחתם וכי הבנק נאלץ לכן להמשיך בתובענה (וראו עמ' 36 לפ' ש' 21-25).

38. צדדי ג' הוסיפו וטענו כי מאחר שלא קיבלו את ההסכם, ומכיוון שהמיילים אינם ממלאים אחר הדרישות, הרי הם ראו עצמם כפטורים מלפעול על פי ההסכם, שכן אישור כדין ובמועד לא התקבל ומכאן, כפי שצויין בהסכם, המניות עברו לידי הבנק על מנת למוכרן למי שימצא לנכון, כאשר התמורה תועבר על חשבון חובם של המודיעים. בינתיים, בהתאם לגישתם זו, הם מכרו את המניות שקנו לפי ההסכם הראשון בתוספת למניות שהיו בידיהם ממוכר אחר, לאחרים, ולא השתמשו במניות נשוא הדיון. הם התפטרו מכל תפקיד בליטו, ולא נותרה להם כל נגיעה לליטו. יהיה זה, לעמדתם, שלא כדין ולא צודק לחייבם עתה לשלם לבכנר את נזקיו, מה גם שבמשך כל התקופה הוא לא הודיע על ביטול ההסכם.

39. על אף שעמדתם של צדדי ג' מקובלת עלי, אני סבורה כי יש תרומת התרשלות מטעמם; צדדי ג' לא טרחו לדרוש לקבל את ההסכם, ואף לא לנהל מו"מ עם הבנק, כך שבסופו הם יקבלו את כל דרישותיהם על פי ההסכם. לו היו פועלים בתום לב במטרה לקיים את ההסכם, היה עליהם לפעול כפי שציינתי לעיל.

בע"א 3912/90‏ ‎eximin s. A‏, תאגיד בלגי ‎‎נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ, פ''דמז(4) 064: נקבעה ההלכה שמאחר שהרעיון העומד בבסיס עקרון הסיבתיות הוא שהמפר אחראי לנזק שנגרם כתוצאה מפעולתו, הרי, אם שניים גרמו סיבתית לנזק, אין להעדיף אחד על רעהו, אלא יש לחלק את האחריות ביניהם באופן שכל צד יישא בחלקו בנזק. הלכה זו יפה גם לאחריות חוזית בנוסף לאחריות בדיני הנזיקין.

בנסיבות אלו, אני סבורה כי יש לחלק את הנזק בין המודיעים לבין צדדי ג', כאשר צדדי ג' יישאו ב-30% מנזקם של המודיעים, דהיינו בסכום של 330,000 ₪ בתוספת ריבית חוקית והפרשי הצמדה החל מיום התשלום לבנק שעל פי הסכם הפשרה היה ביום 28/10/13.

האם יש לחייב את בסכום שנפסק לזכות המודיעים גם את בן משה ומימון או רק את אם.בי.אם

40. כאמור, על ההסכם חתמו מימון ובן משה בנפרד מחתימת החברה, כאשר ישנה גם חתימה בשם החברה. המודיעים טענו כי מימון ובן משה ערבים באופן אישי.

ההלכה היא ש"משחתם מנהל חתימה אישית בלא ציון, שהוא חותם בשם החברה, יש מקום להטיל עליו אחריות אישית, רק אם מתוך עיון במסמך כולו עולה, כי הוא התכוון להטיל על עצמו אחריות אישית" (וראו עא 230/80‏ ‎‎פנידר, חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ‎‎ נ' דוד קסטרו, פ''ד לה(2) 713 בעמ' 721). דהיינו יש לרדת לאומד דעת הצדדים אם המנהל יחוב באופן אישי בנוסף לחבות החברה. ראייה, שראיתיה בבעלת משקל לנושא הנדון כאן, הייתה של עו"ד שמואלי אשר ניסח את ההסכם, והבהיר מדוע הוחתמו הבעלים של החברות:

"ש. בתור מי שערך את ההסכם, מדוע צפריר ויאיר בן משה ומר מימון, צורפו כצדדים להסכם?

....

ש. אני חוזר על השאלה, מדוע ככל שידוע לך, צפריר מר בן משה ומר מימון צורפו כצדדים להסכם?

ת.לגבי צפריר אני חושב שזה ברור לחלוטין, כי הוא עומד להתפטר מתפקידיו.

ש. לה הכנסת את שלושת האנשים הללו כצדדים להסם?

ת. למיטב זכרוני מאחר ואן (כך במקור.ש.ש) בי. אם הייתה חברה זרה שיושבת בקליפורניה הכוונה ככה אני רואה את זה, לערב אנשים בשר ודם בתחייבויות של החברה.

ש. כך אתה רואה את זה או כך ראית את זה אז.

ת. כך ראיתי אז למיטב זכרוני" (עמ' 39 ש' 19 עמ' 40 ש' 17).

מעדות זו שוכנעתי כי מימון ובן משה הוכנסו להסכם על מנת שיהיו, אישית, צדדים להתחייבויותיה של אם.בי.אם אשר רשומה בחו"ל, ועלולים להיות קשיים בחיובה, ככל שהיא תחוב חיוב כלשהו.

לסיכום

41. בהתאם למסקנותי דלעיל, אני מקבלת חלקית את התביעה ומחייבת את צדדי ג' ביחד ולחוד לשלם למודיעים ביחד ולחוד סכום של 333,000 ₪. זאת בתוספת ריבית חוקית והפרשי הצמדה מהיום שבו שלמו המודיעים את הסכום של 1,100,000 ₪ לבנק על פי הסכם הפשרה אתו.

42. בנסיבות החלטתי שאין מקום לפסוק הוצאות ושכ"ט ואני מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו ושכר טרחת עורך דינו.

ניתן היום, כ"ד ניסן תשע"ו, 02 מאי 2016, בהעדר הצדדים.