לטענת התובע, חתימתו על כתב הסכמה לרישום משכנתא זוייפה. תביעתו היא לפיצוי בגין חלקו בנכס ששועבד.

1. ראשיתו של ההליך בתביעה שהוגשה ביום 30.10.2003 לבית המשפט המחוזי בת"א (ת"א 2211/03) נגד נתבעים 1-3 למתן סעדים הצהרתיים, נזיקיים וחוזיים. בהחלטת כב' השופט זפט מיום 12.01.2004 במסגרת בש"א 19996/03, הסכימו הצדדים למחיקת הסעד ההצהרתי ולתיקון התביעה לתביעה כספית ובלבד שהתיקון יתייחס לנזק שלטענת התובע, במועד התיקון, נגרם כתוצאה ממימוש השעבוד הנטען של נכסיו. נתבעים 1 ו-2 הוציאו הודעת צד ג' נגד נתבע 3 ומרקוס אנריקה לנדה (אשר לא היה עד למועד צד להליך). בהחלטת כב' הנשיאה הילה גרסטל, מיום 28.11.2007, בשל העמדת סכום התביעה על 2 מיליון ₪, הועבר ההליך לבית משפט זה. ביום 2.8.2008 תוקן כתב התביעה על ידי התובע, על דרך הוספת נתבעים 4-6 כנתבעים.
2. ההליך נוהל ונשמע לפני כב' סגן הנשיאה, השופט מאיר שנהב (בדימוס). ישיבת הוכחות אחרונה התקיימה ביום 09.11.2009 בסיומה, הורה כב' השופט שנהב לצדדים להגיש סיכומיהם בכתב. (כב' השופט שנהב פיצל הדיון כך שהודעת צד ג' לא נידונה בשלב ראשון). בין לבין פנה התובע בבקשה למתן צו למשטרת ישראל להעתקת חומר החקירה, בקשת רשות ערעור, על החלטת כב' השופט שנהב, הדוחה את הבקשה התקבלה והדיון הועבר אליי. בדיון שהתקיים ביום 24.05.2011 הסכימו הצדדים לקבל את בקשתו של התובע לצירופם של המסמכים מתיק המשטרה כך:-

"מלוא תיק החקירה המשטרתי (עדות התובע, מר גילרמן, הגב' ממן, אליהו ממן, מר סרור, מר לנדאו ומר אביבי) יצורפו לתיק בית המשפט, ללא חקירות נוספות וזאת משיקולי יעילות, נוכח רצון הצדדים לסיים התיק בהקדם האפשרי תוך חיסכון בעלויות, כאשר כל צד שומר לעצמו לטעון כל טענה, לחומר הנוסף למעט טענה של קבילות".

בהתאם להסכמה ניתן על ידי צו להגשת סיכומי הצדדים, מתוך הנחה כי בהתאם למועדים שנקבעו להגשתם, כב' השופט שנהב, יכתוב את פסק הדין בטרם יפרוש מכהונתו.

1. ביום 07.07.2011 הודיע כב' השופט שנהב כי הוא פוסל עצמו מלדון בתיק, זאת מכיוון שהתובע הגיע לביתו ומסר לו מכתב ובו פרטים אישיים. במסגרת החלטת הפסילה המליץ כב' השופט שנהב על מינוי מומחה מטעם בית משפט לבדיקת חתימות התובע וזימון הצדדים לישיבת הוכחות נוספת להשלמת הבאת ראיות, תוך חקירת העדים החדשים לשם הערכת מהימנותם.
2. בהמשך להחלטת פסילה זו עתר התובע, בבקשה שהוגשה אליי לשמיעת הראיות בתיק בשנית, לרבות הבאתם של עדים נוספים ומינוי מומחה מטעם ביהמ"ש. בהחלטתי המנומקת מיום 15.01.2012 דחיתי את הבקשה והוריתי על הגשת סיכומים. עוד, קבעתי כי ככל שאסבור כי נחוצה שמיעת עדות כזו או אחרת, לשם השלמת מלאכת כתיבת פסה"ד, יינתנו על ידי החלטות והנחיות בהתאם. בקשת רשות ערעור שהגיש התובע נדחתה ביום 10.04.2013. סיכומי הצדדים הוגשו לאחר מכן.

פרשת התביעה:

1. בהתאם לנטען, המדובר בפרשה של מעשי זיוף, גזל ומרמה במקרקעין שנעשו במשך שנים ארוכות מאחורי גבו של התובע וללא ידיעתו אשר גרמו לו לנזקים נשוא כתב התביעה. בהתאם לנטען, כתוצאה מאותם מעשים ננקטו הליכי כינוס נכסים למכירת נכסיו ששועבדו שלא כדין ובמרמה.
2. לטענת התובע בשלהי שנת 1983 רכש, בחלקים שווים, עם מר לנדה פאבלו חורחה ומר בייריש גרניאץ (שניהם ביחד יכונו להלן "הרוכשים הנוספים") זכויות בנכס הנמצא ברחוב כינרת 51 בקריית אתא הידוע בלשכת רישום המקרקעין כחלקה 42 בגוש 11027 (להלן: "המקרקעין", ההסכם יכונה להלן: "הסכם 1983") מאת חברת ויבם בע"מ, נתבעת 5 (להלן: "החברה"). בהתאם לנטען, המוציא והמביא בעסקה הינו מר מרקוס לנדה, נתבע 4 (בהתאם לדו"ח רשם החברות מיום 25.11.2003 בעל מניות בחברה – נספח ב' לכתב התביעה המתוקן). ביום 25.02.1990 נרשמה הערת אזהרה לטובת התובע והרוכשים הנוספים על המקרקעין.
3. לטענת התובע, על המקרקעין תוכננו להיבנות 14 יחידות דיור של בתים צמודי קרקע. בפועל נבנו 16 יחידות דיור, 12 יחידות צמודות קרקע ו- 4 פנטהאוזים. לטענת התובע, הובטח לו כי יהיה זכאי ל- 3 יחידות דיור.
4. בהתאם לנטען, בשנת 1996, קיבל התובע לראשונה תשלום על חשבון חלקו במקרקעין בגין עסקת המכר של יחידת הדיור שלו, שנחתמה עם ה"ה ממן ביום 08.09.1996 (להלן: "הסכם ממן"). פרט לכך, טוען התובע כי לא קיבל תמורה נוספת בגין זכויותיו במקרקעין. לטענת התובע, בכתב התביעה המתוקן (טענה שלא נטענה בכתב התביעה המקורי), מעולם לא חתם על מסמכים למכירת חלקו במקרקעין ולא על ייפוי כוח לאיש לחתום בשמו.
5. בשנת 2003, נמסר לתובע צו מינוי כונס נכסים על חלקו במקרקעין, לפיו מונה עו"ד אלעד בנבג'י ככונס נכסים (להלן: "נתבע 2"). בהתאם לצו, פעל כונס הנכסים מטעמו של בנק דיסקונט לישראל בע"מ, נתבע 1 (להלן: "הבנק") כנגד החייבת במסגרת תיק ההוצאה לפועל 01-25083-03-2 (להלן: "תיק ההוצל"פ"), החברה וחברת ל.ל. השקעות ומקרקעין בע"מ (נתבעות 5 ו- 6).
6. מבירור שערך התובע, הובהר לו כי השעבוד על זכויותיו במקרקעין, לטובת הבנק, נרשם בהסכמת בעלי הערות האזהרה ולכן הינו קודם לזכויותיו. לטענת התובע, מעולם לא ידע על רישום השעבוד ולא נתן את הסכמתו לרישומו. תשובת כונס הנכסים הייתה כי הסכמה לרישום המשכנתא ניתנה על ידי התובע, במסמך עליו חתם בפני עו"ד גרי אביבי (להלן: "נתבע 3") ביום 29.12.1993 (צורף נספח ט' לכתב התביעה, להלן: "כתב ההסכמה לרישום המשכנתא" או "המסמך שבמחלוקת"). לטענת התובע, המסמך שבמחלוקת זויף. שכן לדבריו, מעולם לא פגש את נתבע 3, לא הגיע למשרדו ולא חתם על כל מסמך בפניו.
7. עוד נטען, כי במועד זה הובהר לתובע כי ביום 08.09.1994 נרשמה משכנתא ללא הגבלת סכום לטובת הבנק על זכות הבעלות של החברה (זכות אשר נמכרה לתובע ולרוכשים הנוספים בהסכם 1983), לצורך הלוואה לנתבעת 6. ביום 31.10.1994 נרשמה הערת אזהרה על זכויות התובע ועל זכויות הרוכשים הנוספים לטובת נתבעת 6. עוד נודע לתובע, כי שתי יחידות דיור שהיו בבעלותו הועברו, ללא ידיעתו וללא תמורה, לגיסו מר יוסי גילרמן.
8. בהינתן כל אלו, פנה התובע לכונס הנכסים לעכב את הליכי הכינוס, עד לפנייה לערכאות במטרה להשיב לידיו את נכסיו. במסגרת הליך זה פנה התובע לגב' אורה כבירי – גרפולוגית, אשר בהתאם לטענתו, בחוות דעתה מיום 07.08.2003 (צורפה נספח יב' לתצהיר התובע), קבעה "לאור האמור לעיל, הגעתי למסקנה בסבירות הגבוהה ביותר, שהחתימה בשם "ורקשטל גד" במסמך א' אינה חתימתו של גדי ורקשטל ולא נחתמה על ידו" (מסמך א' הינו "כתב ההסכמה לרישום המשכנתא" או "המסמך שבמחלוקת" – נספח ט' לכתב התביעה). וכן "שלוש החתימות במסמך א' – ורקשטל גדי, ב/מרקוס לנדה וה-"ב" שבחתימה השלישית וגם השם מרקוס לנדה ע"פ יפוי, משמאל לשם השלישי במסמך "א" נכתבו על ידי אותו אדם הם באותו הכתב יד".
9. בעקבות חוות הדעת הסכים כונס הנכסים לעכב את הליכי הכינוס. פנייתו של בא כוח התובע לנתבע 3, בטענת הזיוף נדחתה, האחרון טען כי התובע "חתם בפניו על כתב ההסכמה לרישום המשכנתא, ידע ידוע היטב על המשכנתא – והביע הסכמתו לרישומה" (מכתבו של עו"ד אביבי מיום 01.09.2003 – נספח ט"ז לכתב התביעה המתוקן).
10. ביום 18.01.2004 הוגשה על ידי התובע תלונה למשטרה בגין זיוף מסמכים (העתק התלונה – נספח כ"ב לכתב התביעה המתוקן). מהודעת משטרת ישראל מיום 08.03.2005 שנשלחה לתובע (נספח כ"ד לכתב התביעה המתוקן) "על פי בקשתך הרינו להודיעך שבבדיקה שערכנו במעבדת מסמכים במטא"ר חתימתך במסמך של בנק דיסקונט אכן זויפה". עוד לטענת התובע, מחוות דעתה של המומחית מטעם המחלקה לזיהוי פלילי, הגב' קרן ניסן, נקבע "מצאתי התאמה בתכונות כתיבה בין כתב היד בחתימה שבטיעון לבין דוגמאות כתב יד בשם מרקוס לנדה ולדעתי קיימת אפשרות סבירה שהחתימה בטיעון נכתבה על ידו" – (העתק חוות הדעת – נספח כ"ה לכתב התביעה המתוקן). ("החתימה שבטיעון" סומנה על ידי הגב' קרן ניסן כחתימה בשם "גד ורקשטל" – הערה שלי – ס.ר.ז)
11. בנוסף לאמור לעיל, טוען התובע כי גם ההסכם הנחזה להיות חתום על ידו מיום 26.07.1994 ולפיו מכר התובע והרוכשים הנוספים את מחצית מזכויותיהם לנתבעת 6, לא נחתם על ידו (העתק ההסכם – צורף נספח כ"ז לכתב התביעה המתוקן) (להלן: "הסכם הקבלן") וגם ייפוי הכוח מיום 26.07.1994 הנחזה להיות חתום על ידו לא נחתם על ידו (העתק ייפוי הכוח – צורף נספח כ"ח לכתב התביעה המתוקן).

לטענת התובע, במועדים נשוא החתימה על הסכם הקבלן וביום 26.07.1994 היה מרותק למיטת חוליו, לאחר שעבר ניתוח להסרת גידול ממאיר ועבר טיפולי הקרנות במהלך חודשים אוגוסט וספטמבר 1994 בבית החולים תל השומר (חוות דעת ותצהיר של ד"ר יגאל מדג'ר שטיפל בתובע – צורפו נספחים ל"ב – ל"ד לכתב התביעה המתוקן).

1. לטענת התובע, לא חתם על מסמכי העברה ללא תמורה ליוסף גילרמן אשר בהתאם לנחזה נחתמו על ידו גם כן ביום 26.07.1994 ואומתו על ידי נתבע 3 (העתק תצהיר העברה, העתק ייפוי הכוח, העתק דיווח לרשויות המס – נספחים ל"ו עד ל"ח לכתב התביעה המתוקן, להלן: "הסכם גילרמן"). וכן, לא היה גם מעורב בהליכי מכירת יחידת הדיור לה"ה ממן, שכן לא חתם על הסכם ממן, לא על מסמכי הדיווח לרשויות המס וגם לא על יפוי הכוח לנתבע 3.
2. כתוצאה מכל אלו, טוען התובע, כי נגרמו לו הנזקים הבאים: הפסד שווין של שתי היחידות שהועברו, כאמור, למר גילרמן במתנה (יחידות 11 ו – 16) בערכן ליום 30.10.2003 (יום הגשת כתב התביעה המקורי) בסך שבין 1,325,364.64 ₪ לבין 1,823,495.58 ₪. עוד טען התובע לנזקים נוספים ולהוצאות בשיעור של 175,000 ₪.
3. לטענת התובע, הבנק התרשל כאשר לא בדק בצורה נאותה את המסמכים אשר הוצגו לפניו, לטענתו ניתן ללמוד מהם על הבעייתיות באופן רישום המשכנתא והערות האזהרה. נתבע 3 התרשל בעשיית מלאכתו ובבחינת זהותו של האדם אשר חתם על המסמכים השונים בפניו. חומרה הבאה לידי ביטוי בכך שבהתאם לנטען, ידע או היה עליו לדעת כי עליו לנקוט משנה זהירות מיוחד במסמכים העוסקים בזכויות במקרקעין או במסמכים הנחתמים לטובת תאגיד בנקאי. לטענתו, הנתבעים כולם הפרו חובות חקוקות, לא פעלו בזהירות הנדרשת וסטו מסטנדרט התנהגות סביר.
4. נתבעים 1 ו- 2, הבנק וכונס הנכסים טענו, כי המשכנתא לטובת הבנק על המקרקעין נרשמה כדת וכדין, באישורו והסכמתו של התובע בעת שחתימת התובע אושרה על ידי עו"ד ולאחר מכן נרשמה כדין בספרי המקרקעין. התנהגותו ומחדליו של התובע מלמדים על הסכמתו, בין מלכתחילה ובין בדיעבד לשעבוד המקרקעין לטובת הבנק במשכנתא מדרגה ראשונה, הקודמת לזכותו של התובע. לעניין זה נטען, כי הסכם שחתם התובע למכירת חלקו במקרקעין בשנת 1996 (הסכם ממן) מפרט את השעבוד לטובת הבנק. בנוסף, טען הבנק כי פעל בתום לב והשלים את הרישום בעודו תם לב ולפי הוראות סעיף 9 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק המקרקעין").
5. נטען כי בשנת 1990 פתחה נתבעת 6, חשבון עו"ש בסניף של הבנק. מאז פתיחת החשבון העמיד לה הבנק הלוואות ואשראים לרבות הלוואות מט"ח וגישור, ערבויות בנקאיות ושירותים בנקאים נוספים. כבטוחה להחזרת חובותיה לבנק, חתמה נתבעת 6 ביום 30.12.1993 על שטר משכנתא בדרגה ראשונה למשכון זכויותיה במקרקעין. מכיוון שעל המקרקעין נרשמה עוד ביום 25.02.1990 הערת אזהרה "על כל הבעלים" לטובת הבנק, כתנאי לרישום המשכנתא, נדרש אישורם של הזכאים על פי הערת האזהרה ולפיכך דרש הבנק כי יומצא לו כתב הסכמה מבעלי ההערה, מאושר על ידי עו"ד, לפיו בעלי ההערה מסכימים כי תירשם לטובת הבנק משכנתא מדרגה ראשונה ללא הגבלה בסכום.

כתב ההסכמה לרישום המשכנתא, המאושר על ידי עו"ד, הומצא כנדרש ומסמכי השעבוד לרבות כתב ההסכמה הוגשו ללשכת רישום המקרקעין והשעבוד נרשם כדין בספרי המקרקעין ביום 08.09.1994 כמשכנתא מדרגה ראשונה. השעבוד נרשם גם כדין ברשם החברות ביום 09.10.1994 כשעבוד מספר 2 על נכסי החברה.

ברבות השנים, הפרה נתבעת 6 את התחייבויותיה לבנק, לא פרעה הלוואות וחרגה ממסגרות אשראי עד שנצברו לה חובות בסך העולה על 25,000,000 ₪, לפיכך ננקטו הליכים נגדה לרבות צו למימוש המשכון במסגרת תיק ההוצל"פ.

1. לטענת הבנק, המשכנתא נרשמה כדין. הטענה לזיוף חתימתו של התובע נסתרת באישור החתימה, בשולי כתב ההסכמה על ידי נתבע 3 ובנסיבות אלו יש לדחות את חוות הדעת לכתב היד שצורפה על ידי התובע לכתב התביעה. בנוסף ולחלופין, נטען כי גם אם ייקבע שהחתימה על כתב ההסכמה אינה חתימתו של התובע, הרי שבהתנהגותו ובמחדליו של התובע, ניתן ללמוד על הסכמתו בין מלכתחילה ובין בדיעבד לשעבד המקרקעין לטובת הבנק במשכנתא מדרגה ראשונה הקודמת לזכותו. לעניין זה, הפנה הבנק להסכם ממן, ההסכם דן במפורש בשעבוד ובהתחייבות התובע לסלקו. לפיכך, העביר התובע לאחרים את מלוא זכויותיו במקרקעין, עד שכיום לא נותרו בידיו זכויות כלשהן, וממילא אין בידיו כל זכות לתבוע את הסעדים הנתבעים בתביעתו. לעניין, נטען כי לאחר שהעביר את מחצית זכויותיו לנתבעת 6, העביר גם ביום 26.07.1994 2/18 חלקים של המקרקעין ללא תמורה לגיסו, מר גילרמן בהסכם גילרמן. ביום 08.09.1996 העביר 1/18 חלקים של המקרקעין לידי ה"ה ממן. התוצאה היא איפוא כי לא נותרו לו זכויות כלשהן במקרקעין נשוא ההליך.
2. נתבע 3, טען כי דין התביעה נגדו להידחות בהיותה חסרת שחר וכי הוגשה בחוסר תום לב מובהק. כמו כן, נטען להתיישנות. לטענתו, המשכנתא לטובת הבנק נרשמה כדת וכדין באישורו ובהסכמתו של התובע, אשר חתימתו אושרה על ידו. עוד, הפנה להסכם ממן הדן מפורשות בשעבוד, המהווה ראיה נוספת לכך שהתובע ידע על השעבוד והסכים לו. בנוסף נטען, כי לתובע לא נותרו כל זכויות במקרקעין, בין אם זויפה חתימתו על כתב ההסכמה לרישום המשכנתא ובין אם לאו, זאת מאחר שהעביר את מלוא זכויותיו במקרקעין בהתאם לטענת הבנק.
3. נתבעים 4-6 בכתב ההגנה טענו כי דין התביעה נגדם להידחות גם כן בטענת התיישנות. כתב התביעה נגדם הוגש ביום 02.03.2008, עילת התביעה עוסקת בהסכם בין הצדדים שנחתם בשנת 1983 ובגין אירועים מוכחשים שאירעו, בהתאם לנטען, בשנים 1983-1996.
4. עוד נטען, כי גם בהתאם לגרסת התובע, בשנת 1996 קיבל תמורה ממכירת המקרקעין הרשומים על שמו מה"ה ממן בסכום של 165,000 דולר. לפיכך, יש לדחות את טענתו כי לא חתם על הסכם המכר, לא חתם על ייפוי כוח ולא חתם על דיווח לרשויות המס. גם אם זויפה חתימתו במועד, הרי בעת שקיבל את התמורה ומשלא חתם על המסמכים הרי שהיה עליו לדעת כי חתימתו זויפה. לפיכך, כבר ממועד זה התגבשה עילת התביעה בגין הזיוף הנטען ומשלא עשה כן הרי שתביעתו התיישנה כאמור.
5. עוד לטענת נתבע 4, במסגרת הסכם 1983 סוכם בין הצדדים כי התובע ישלם סך של 40,000 דולר בתמורה ליחידת דיור אחת גמורה ומוכנה למגורים. מעבר לכך, לא נדרש ולא שילם התובע דבר. התובע קיבל את מלוא התמורה בגין יחידת הדיור ואין לו זכויות נוספות מעבר לכך. לטענת נתבע 4, משיקולי מס החליטו יזמי הפרויקט לרשום חלק נוסף מהמקרקעין על שמו של התובע "מבלי שהדבר פגע בתובע ומבלי שהתובע עצמו השתתף אי פעם בתשלום כלשהו הנוגע למקרקעין..." (סעיף 1ח לכתב ההגנה, ההדגשה במקור). לפיכך נטען, כי תביעתו של התובע היא בבחינת עשיית עושר ולא במשפט וכי כתב התביעה הינו ניסיון להתעשר שלא כדין על חשבון הנתבעים וצדדים שלישיים. לנזקים הנתבעים נטען כי נוכח העובדה שהתובע רכש זכויות ליחידת דיור אחת בלבד הרי שאינו זכאי לפיצויים הנדרשים, במיוחד בעת שהפרויקט צבר הפסדים. עוד לטענת נתבע 4, לא היה בעל מניות או בעל תפקיד בחברה במועד נשוא ההסכמים ונרשם כבעל מניות רק שנים לאחר מכן.
6. נטען כי, טענתו המרכזית של התובע נטועה ונשענת על זיוף חתימתו על כתב ההסכמה לשעבוד זכויות החברה ונתבעת 6 לטובת הבנק. התובע נסמך בטענותיו על חוות דעת מומחים לזיוף חתימתו המתייחסות לכתב ההסכמה לרישום המשכנתא. בהמשך לטענות אלו ועל בסיסן, טוען התובע כי לא חתם על הסכם ממן ועל הסכם גילרמן, לגביהם לא הובאה כל ראיה, נהפוך – הוא, הוכח כי חתימתו מתנוססת עליהם.
7. בתיק התקיימו 7 ישיבות קד"מ ו- 5 ישיבות הוכחות, הפרוטוקולים הוקלטו ותומללו והצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

הראיות:

1. התובע, במסגרת ראיותיו, הגיש תצהיר עדות ראשית ותצהיר עדות משלים מטעמו, במסגרתו חזר על כל האמור בכתב התביעה, חו"ד של הגב' אורה כבירי, שתי חו"ד של הגב' קרן ניסן, תצהיר של מר גילרמן, תצהיר של ד"ר מאג'ר וחו"ד שמאי ערוכה על ידי מר קובי צפניה.
2. התובע בתצהירו טען כי בגין הרכישה שילם סך של 40,000 דולר בשונה מהנקוב בהסכם 1983. עוד הוסיף והצהיר כי הפיקוח על הבנייה, המכירה והתשלומים נעשו על ידי מר לנדה שהיה יזם הפרויקט. נטען כי מימון הבנייה של יחידות הדיור נעשה מכספי הרכישה של התובע ורוכשים אחרים וכן מתשלומי המקדמות ששילמו רוכשי יחידות הדיור. לטענת התובע, נמסר לו על ידי מר לנדה כי הרווח ממכירת מחצית מיחידות הדיור ישמש לתשלום עלויות הבנייה כך שהתובע ושותפיו יהיו זכאים ל – 3 יחידות דיור כל אחד.
3. התובע הצהיר כי בשנת 1996 קיבל לידיו, לראשונה, תשלום על חשבון חלקו במקרקעין, בגין עסקה שנחתמה עם ה"ה ממן בסך של 165,000 דולר שהתקבלו ממכירת יחידת דיור אחת. לטענת התובע, מדובר היה בתשלום חלקי בלבד עבור חלקו במקרקעין "היה ברור ומוסכם כי אני זכאי לקבל את יתרת חלקי ממכירת יתרת הקוטג'ים אשר עתידה היתה להתבצע בעתיד" (סעיף 19 לתצהיר התובע). לטענת התובע, פנה מספר שנים לאחר מכן אל נתבע 4 וביקש לדעת מדוע אינו מוכר את יחידות הדיור הנוספות שלו. לטענת התובע, נמסר לו על ידי נתבע 4, כי יחידות הדיור אינן נמכרות בשל שפל בענף הבניה, וכי נתבע 4 העביר לו כפיצוי במשך מספר חודשים תשלום בסך של 1000 דולר לחודש.
4. מר גילרמן הצהיר כי עניין את התובע בהשקעת סך של 40,000 דולר, בתמורה לקבלת שליש מזכויות הבנייה במקרקעין. לטענתו, על סמך המלצתו פעל התובע "ללא קבלת שום קבלה ו/או ללא רישום הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין ו/או ללא כל בטחונות, שכן הכל נעשה על בסיס אמון מלא והיכרות אישית בין הצדדים הנוגעים בדבר" (סעיף 4 לתצהיר גילרמן). בנוסף, הצהיר גילרמן "מעולם לא הייתי אמור לקבל מגדי קוטג'ים במתנה. משהציגו בפניי את תצהיר המתנה בו לכאורה קיבלתי מגדי קוטג'ים, ללא תמורה, אומר כי החתימות דומות לחתימתי, אולם מעולם לא נתבקשתי לקבל מתנה מגדי" (סעיפים 32-33 לתצהיר).
5. מטעם נתבע 3 הוגש תצהיר עדות ראשית ובו חזר על טענות כתב ההגנה. נתבע 3 הפנה לתצהיר מיום 26.07.1994, הנושא חתימת התובע ומר גילרמן בו הצהירו השניים כי התובע, אשר הינו הבעלים "רשום של 1/6 חלקים בחלקה 42 בגוש 11027... (להלן – "החלקה") וזאת לאחר שמכרתי 1/6 חלקים בחלקה לחברת ל.ל. השקעות ומקרקעין בע"מ... מעביר בזאת ללא תמורה לגיסי... מר יוסף גילרמן 2/18 חלקים בחלקה - כך שתיוותר לי בה 1/18 חלקים...". חתימתם אושרה ביום 26.07.1994, לפיה הופיעו בפניו במשרדו ברחוב חפץ חיים 3 בקריית אתא. לטענתו, עוד באותו מועד חתמו השניים על יפוי כוח מיוחד ובלתי חוזר וכן על הצהרה על מכירת זכות במקרקעין, בהתאם להעברה ללא תמורה כאמור (נספחים ל"ו-ל"ח לכתב התביעה המתוקן). כל החתימות אושרו על ידו. לטענת מר גילרמן, כי לא הועברו אליו יחידות של התובע ללא תמורה, הפנה עו"ד אביבי להסכמי המכר של שתי יחידות בפרויקט שנמכרו על ידי מר גילרמן לה"ה זוננברג וה"ה סרור, עליהם חתום מר גילרמן ובהתאם להם גם קיבל את תמורת המכירה לידיו (נספחים ז1-ז2 לתצהיר עו"ד אביבי).
6. בתצהיר עדותו הראשית טען עו"ד אביבי, כי לאחר שעיין בכתב ההסכמה ובאישורים שלו המתנוססים בשוליו, הוא מאשר ומצהיר, כי ביום 29.12.1993 הופיע בפניו התובע ולאחר שזיהה אותו והסביר לו את מהות העסקה, המפורטת בכתב ההסכמה ואת התוצאות המשפטיות הנובעות מכך, חתם התובע מרצונו על כתב ההסכמה. עו"ד אביבי הצהיר, כי מטבע הדברים ונוכח העובדה כי עברו כ – 14 שנה, מאז נחתם כתב ההסכמה ועד מועד החתימה על תצהירו, אינו זוכר את מעמד החתימה, "אולם סמוך ובטוח אני, נוכח שיטת עבודתי ולמקרא האישור בשולי כתב ההסכמה, כי כתב ההסכמה נחתם על ידי התובע בפניי לאחר שזיהיתיו שהרי אילולא כן, לא הייתי מצרף חתימתי לאישור שבשולי כתב ההסכמה" (סעיף 1.17 לתצהיר עו"ד אביבי).
7. עו"ד אביבי הצהיר, כי התובע ידע על המשכנתא והסכים לה. שתיקתו במשך שנים מדברת בעד עצמה. לעניין זה, אף הפנה "לשתיקתו" של התובע אשר טען במסגרת הליכים אחרים כי הינו "חסר כל", בעת שלטענתו, במסגרת הליך זה, הרי שהיה עליו לקבל תגמולים וסכומי כסף גדולים בהתאם להסכם 1983.
8. דומה, כי השאלות אשר בהן עלי להכריע כרוכות האחת בשניה. טענות התובע מתבססות על תמורה נטענת מהסכם 1983, אשר אינה מגובה במסמך כלשהוא בכתב, אלא על בסיס סיכום או הבטחה שקיבל בעל פה. זאת ועוד, גרסתו נסמכת כל כולה, בעקביות על הטענה כי כל ההסכמים, אישורים, הרשאות ודיווחים הנחזים להיות חתומים על ידו זוייפו למעט הסכם 1983. לכאורה סוגיית הנזק דינה להתברר בסיומו של הבירור המשפטי ולאחר הוכחת החבות והזיופים הנטענים. ברם בענייננו, בראש ובראשונה על התובע להוכיח את טענתו לכך שהתמורה שהובטחה לו בהסכם 1983 היתה 3 יחידות דיור, שכן ככל שלא תוכח טענה זו הרי שנשמטת הקרקע לכל תביעת הפיצוי נשוא הליך זה, שכן גם אם זוייף כתב ההסכמה לרישום המשכנתא, בהינתן שלא יוכיח התובע זכויות נוספות, שטרם קיבל תמורתן במקרקעין, אין רלבנטיות לטענת הזיוף וכך גם דין תביעתו של התובע לדחייה. מאידך, ככל שתוכח טענת התובע לתמורה הנטענת, הרי שאז יש לדון בטענת הזיוף של כתב ההסכמה לרישום המשכנתא. ככל שתתקבל טענת הזיוף, יש לדון בטענה לרשלנות מטעם הבנק ונתבע 3 ולבסוף בטענת המרמה והפרת ההסכם נגד נתבעים 4-6 ובנזקי התובע כתוצאה מכך.
9. אולם, ראשון ראשון ואחרון אחרון. הנתבעים כולם עתרו לדחיית התביעה על הסף בטענת התיישנות, שאלה שלא הוכרעה על ידי כב' השופט שנהב ועלי לדון בה בטרם ידונו טענות התובע כאמור לעיל.

עילת התביעה כנגד הבנק:

1. לשם בחינת טענת ההתיישנות יש להגדיר את עילת התביעה ומועד התגבשותה. עילת התביעה נגד הבנק בטענה לרשלנות, מתמצת בשאלה האם ראוי כי בנק, המסתמך כדבר שבשגרה על אימות, שמבצעים עו"ד לחתימות על גבי מסמכים, כראיה לאמיתותם, יימצא אחראי בנזיקין, כלפי מאן דהוא, ככל שיתברר בסופו של יום, כי עו"ד שאימת את החתימה על המסמך מעל בתפקידו.
2. לטענת הבנק, פסיקה המערערת מעמדם של אישורים כגון אלו, תפגע קשות בהתנהלות התקינה ובביטחון חיי המסחר השוטפים, המתבססת על אמון אותו רוכשת החברה לציבור עורכי הדין, ופועלת בהתאם לאותם אישורים. נטען, כי כל עוד לא הוכח סימן מחשיד כלשהו או עצימת עיניים מכוונת, הרי שהסתמכות הבנק על אישורו של עו"ד אביבי היתה סבירה, ראויה ומקובלת. הטלת חובה לאמת בשנית, כל מסמך שכבר אומת, הינה גזירה שהמוסדות אינם יכולים לעמוד בה, אינם מחוייבים בה ותרוקן מתוכן את מוסד אימות החתימה.
3. בסיכומיו טוען התובע, כי בהיות ההסכמה לרישום המשכנתא פגומה ובלתי תקפה, "והדבר נמסר לבנק, הרי שהבנק עצמו לא יכול ליהנות מפרי הזיוף... אשר גורם לבטלות מלאה של המשכנתא" (עמוד 6, סעיף 2 לסיכומי התובע), היינו, גם התובע אינו טוען להפרת חובה שבדין כלשהי על ידי הבנק, אלא מבקש לבסס את עילת התביעה נגד הבנק, בהתנהלות בלתי תקינה ומצביע לעניין זה על חקירתו של עו"ד יצחק קינן, נציג הבנק, אשר נדרש להעיד לנהלי הבנק, בניסיון לברר האם כאשר הבנק יודע כי נעשתה הפרת זכויות, עליו לדרוש ממקבלי הזכויות החדשים הסכמה לרישום משכנתא, במקרה בו מועברת זכות טרם רישום המשכנתא. זאת ועוד, לטענת התובע בסיכומיו, הוכח כי אי רישום הערת האזהרה לזכות מר גילרמן, מיד עם קבלת הזכויות מהתובע, נעשה על מנת להסתיר מהבנק, את ההעברה ללא תמורה ובדרך זו להימנע מדרישת הבנק לקבל את הסכמתו של גילרמן גם כן, לשעבוד המקרקעין. לבסוף, מסכם התובע כי ככל שיחויב הבנק בתשלום, הרי שניתן יהיה להשית את התשלום שיחויב בו, על הנתבעים 3 ו- 4 במסגרת הודעה צד ג' שהוציא הבנק, באשר הנתבעים 3 ו- 4 הם אלו אשר בגינם נגרמו בסופו של דבר נזקי התובע הנטענים.

היינו, גם התובע אינו מתמודד עם טענת הבנק כי דין התביעה נגדו להידחות בהיעדר יריבות כלשהי בינו לבין התובע נוכח התנהלותו כפי שפורטה לעיל.

1. עו"ד יצחק קינן, מנהל עסקים בבנק, התייחס להתנהלות הבנק בתצהיר עדותו הראשית. לדבריו, בשנת 1990 פתחה הנתבעת 6 חשבון עו"ש בבנק שמספרו 164720 בסניף קריית מוצקין. במהלך התקופה, מאז פתיחת החשבון העמיד הבנק לנתבעת 6, הלוואות ואשראים. כבטוחה להחזרת חובותיה של נתבעת 6 לבנק, חתמה נתבעת 5, הבעלים הרשום בלשכת הרישום המקרקעין של המקרקעין, ביום 30.12.93 על שטר משכנתא בדרגה ראשונה למשכון זכויותיה במקרקעין. על המקרקעין נרשמה עוד ביום 25.02.90 הערת אזהרה "על כל הבעלים" לטובת התובע וה"ה פבלו חורחה לנדה וביריש גרניאץ. מכיוון שבמקרקעין הכפופים להערת אזהרה, כתנאי לרישום משכנתא נדרש אישורו של הזכאי בהתאם להערת האזהרה, דרש הבנק כי יומצא כתב הסכמה מבעלי ההערה, מאושר על ידי עו"ד, לפיו בעלי ההערה מסכימים כי תירשם לטובת הבנק משכנתא מדרגה ראשונה וללא הגבלה בסכום על המקרקעין, שתהיה קודמת לזכותם על פי הערת האזהרה. לטענת עו"ד קינן, כתב הסכמה כאמור הומצא כנדרש ביום 08.09.94, נרשם כדין השעבוד ברשם החברות ביום 09.10.94 כשעבוד מספר 2 על נכסי נתבעת 5. ברבות השנים, הפרה נתבעת 6 את התחייבויותיה לבנק, לא פרעה את ההלוואות שניתנו לה וחרגה ממסגרות האשראי עד שנצברו לה חובות בבנק בסך העולה על 25,000,000 ₪. בנסיבות אלו, ביום 25.07.01 הוגשה תביעה בסדר דין מקוצר נגד נתבעים 4 ו- 6. ביום 06.03.03, פנה הבנק לכב' ראש ההוצאה לפועל בת"א (תיק הוצל"פ מספר 01-25083-03-2) ליתן צו למימוש המשכון. בד בבד, עם הגשת הבקשה למימוש, הוגשה מטעם הבנק בקשה למינוי כונס נכסים, לפיה מונה נתבע 2 ככונס נכסים על המקרקעין וזאת על מנת לאכוף ולממש את המשכון על המקרקעין, לשם הקטנת חובה של נתבעת 6 לבנק.
2. לטענת עו"ד קינן, המשכנתא נרשמה באישורו ובהסכמתו של התובע, כעולה מכתב ההסכמה. משאושרה החתימה על ידי עו"ד, נרשם השעבוד כדין. עוד נטען, כי פעולות הבנק נעשו בתום לב ועל פי דין, ללא כל ידיעה או חשד כי נפל פגם כלשהו בכתב ההסכמה או כי מדובר במסמכים מזויפים.
3. בנוסף נטען, כי לא נותרו בידי התובע זכויות במקרקעין, בהינתן כי ביום 26.07.94 מכר מחצית מזכויותיו במקרקעין לנתבעת 6 ובאותו היום העביר 2/18 חלקים של המקרקעין, ללא תמורה, לגיסו, כך שלאחר מכן נותר בעל זכויות ב 1/18 חלקים של המקרקעין בלבד. בהסכם מיום 08.09.96 מכר את יתרת זכויותיו במקרקעין לה"ה ממן. לפיכך, ממילא אין לתובע כל זכות תביעה.
4. עו"ד קינן, בחקירתו הנגדית, נדרש להסביר ולנמק מדוע לא דרש הבנק את אישורו של מר גילרמן להסכמה לרישום המשכנתא בעת שהוכח כי 2/18 מהמקרקעין הועברו אליו במתנה, מאת התובע ביום 26.07.94. עו"ד קינן השיב, כי אין באפשרותו לענות לשאלה זו מכיוון שאינו יודע מה ידע הבנק לגבי הבעלויות במקרקעין באותו מועד. עו"ד קינן הבהיר, כי כאשר הבנק יודע שישנם בעלי זכויות, כמוטבי הערת אזהרה, הוא מבקש את הסכמת כל המוטבים (פרוטוקול דיון מיום 28.10.09, עמודים 20-23).

התובע לא הוכיח כי הבנק ידע שנעשתה הפרת זכויות במקרקעין או כי חלקם הועבר לאחר, אשר נדרשת הסכמתו לרישום משכנתא גם כן.

1. בא כוח התובע, הפנה בסיכומיו לע"א 250/89 בנק עצמאות למשכנתאות ולפיתוח בע"מ נ' יהודית שפוך ואח', פ"ד מא(3)593. לטענתו, משמעות המסמכים המזויפים הינה כי זכויות הבנק לא התגבשו, בהיות הערת האזהרה בטלה מעיקרה. בניגוד לטענת בא כוח התובע, דווקא בפסק דין זה, נקבע על ידי כב' השופט דב לוין כי הבנק (המערער) היה רשאי להסתמך על מסמך רשמי, על נייר מכתבים של החברה הקבלנית, אשר נחתם ידנית, תוך ציון תאריך החתימה ואשר נחזה להיות מסמך אמין. עוד, נקבע כי אין במסמך זה כדי להעמיד את הבנק במצב בו יש לו יסוד להניח כי האישור שהוצג לו, כאמור, אינו נכון. "הבנק המערער רשאי היה, לדעתי, להסתפק במצג שיצר נייר מכתבים של החברה, הנושא עליו את "הלוגו" של החברה וחתימה ידנית לצורך מתן ההלוואה, ורשאי היה להניח, כי המסמך נחתם כדין על ידי מורשה חתימה או מנהל של החברה הקבלנית... אין לדרוש מהמערער "לפשפש בציציותיו" של אותו אישור מעבר לסביר... די במצג המשכנע לכאורה שבאותו אישור כדי לספק." (שם, עמוד 609). בנסיבות אלו, התקבל ערעור הבנק. כב' השופט לוין, ביסס את פסק דינו על המישור החוזי קנייני והתייחס לנפקות הפרת מסמך ההוראות של בנק ישראל, במישור היחסים שבין בנק ישראל לבין המערער וקבע כי צד ג', המוכרים – הבעלים, אינם יכולים להיבנות, כאמור מהפרה כזו, אם הייתה, אלא אם כן ההפרה הייתה כה יסודית ובסיסית עד שהביאה לבטלותו ולאיונו של הסכם ההלוואה מעיקרו. נקבע, כי בטלות כזו עשויה לנבוע בעת שהסכם ההלוואה נכרת בחוסר סמכות, במרמה או בזיוף ובמקרה כזה הרי שכלל לא בא לעולם.
2. מנגד, בא כוח הבנק בסיכומיו הפנה לת"א (שלום חי') 1528/04 עו"ד כהן רפאל נ' קליין תמנע ואח' (מיום 04.02.2007), במסגרתו קבע כב' השופט ש. לבנוני:- "ככל שעסקינן בבנק, ברי שכאשר הוא, כמוהו ככל צד ג' אחר, רואה מסמך החתום על ידי פלוני, והמאומת על ידי עו"ד אלמוני בתוספת חותמתו, הוא אמור להניח שדברים כהווייתם והוא אינו צריך לחשוד ולחשוש" (סעיף 35 לפסק הדין). וכן לת"א (שלום ת"א) 28815/04 בנק הפועלים נ' גורן רפאל (מיום 09.02.2006), במסגרתו קבעה כב' השופטת א. כהן "הבנק לא התרשל כלל ועיקר בטיפולו במתן ההלוואה. פקידי הבנק מקבלים כדבר שבשגרה הסכמי מכר, טפסי התחייבות מוכרים ומסמכים נוספים. המסמכים אף נשאו חותמת של עו"ד. אין לצפות מפקידי בנק, להתקשר כדרך שבשגרה לכל צד לחוזה על מנת לשאול אותו, אם הוא עומד מאחורי החוזה ואם אין מדובר בתרמית/עוקץ/זיוף וכו'. המסמכים שקיבל הבנק לא הראו חשד. הבנק נתן כספים על יסוד מסמכים חתומים ומאושרים." (עמוד 16 לפסק הדין).
3. זאת ועוד, תקנות המקרקעין (נוהל ורישום), תשע"ב – 2011, מסדירות כיום את אישור העסקה לרישום וחתימת שטרות רלוונטיים בפני עו"ד ורישום העסקה. בהתאם לתקנה 14, אימות חתימת הצדדים מבוצע על ידי עו"ד, לאחר שזיהה אותם והסביר להם את מהות העסקה שהם עומדים לבצע, לרבות התוצאות המשפטיות הנובעות ממנה, לאחר ששוכנע שהדבר הובן כראוי. משהוגש לרישום שטר העסקה, שנחתם ואומת על פי תקנה זו, יאשר הרשם את העסקה ואם נמצאה כשרה לרישום היא תירשם בפנקס המקרקעין. (במועד נשוא ההליכים היו בתוקף תקנות המקרקעין (נוהל ורישום), התש"ל – 1969 – תקנה 16).
4. בע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו, פ"ד נ"ד (2) 559, נקבע על ידי כב' השופטת ד. דורנר, בהתייחס לאישור חתימה על ידי עו"ד, כי הבנק רשאי לצפות כי חתימה המתנוססת על שטר משכנתא בוצעה לאחר קבלת הסבר מעוה"ד על מהות העסקה וכי אישור עוה"ד יש בו כדי להניח דעתו של הבנק לעניין זה. בע"א(מרכז) 38571-10-11 זוהר יעקב נ' לשכת רישום המקרקעין ת"א (מיום 06.03.2013), התייחס בית המשפט לתקנות המקרקעין (ניהול ורישום), התש"ל – 1969, נקבע כי כאשר אימות חתימה נראה תקין (וזהו המצב בענייננו), רשאי הרשם לרשום בהתאם לו את המכר, ללא דרישת מסמכים נוספים, כיום מכוח הסמכות הקבועה בתקנה 14 (ו) לתקנות בנוסחן החדש, מוקנית לרשם הסמכות לדרוש מסמכים נוספים. בה"פ 15159-04-10 גמליאלי נ' שרגא בודה – כונס נכסים (מיום 07.06.2012), כב' השופט א. בכר, התייחס לנפקות חתימה בנוכחות עו"ד בהתאם לתקנות המקרקעין וקבע כי אימות חתימה שכזה מלמד על רצינות והבנת המשמעות העולה מהפעולה המשפטית. ברע"א 11519/04 לבקוביץ נ' בנק הפועלים (מיום 07.07.2005), חזר כב' השופט (כתוארו אז) א. גרוניס, על ההלכה כי קיימת חזקה לפיה חתימת אדם, על גבי מסמך כלשהו, מהווה למעשה עדות לכך שנתן הסכמתו לתוכן האמור במסמך, לאחר שקרא והבין את מהותו, כאשר דברים אלו וודאי נכונים במסמכים כגון שטר משכנתא. זאת במיוחד בראי תקנות המקרקעין. "הבנק רשאי להניח בעת קבלת שטר המשכנתא החתום על ידי עו"ד, כי הסברים אלו אכן ניתנו לבני הזוג".
5. בענייננו, מתקיימים הטעמים ביתר שאת, שהרי המדובר באישור חתימה הנחזה להיות ערוך וחתום כדין, ומקובלת עליי טענת הבנק כי פעל בהתאם למקובל, לדין ובהתאם למצופה, כאשר התייחס לאישורי החתימה של עו"ד אביבי בהתאם למתבקש, היינו, שעו"ד אביבי פועל כדין ובהתאם לחוק. זאת במיוחד, בשעה שלא הוכח כי היה עליו לדעת או לחשוד כי החתימה זוייפה, או כי במועד הועברו זכויות במקרקעין לאחר. די בכך, איפוא כדי לדחות את התביעה נגד הבנק. עם זאת, הרי שאדון בכל טענות התובע אחת לאחת כנגד כל הנתבעים גם יחד.

לטענת ההתיישנות

1. לטענת הנתבעים כאמור, דין התביעה להידחות על הסף בטענת התיישנות. התביעה הוגשה, ביום 31.10.2003 כנגד הנתבעים 1-3. ביום 02.03.2008 תוקן כתב התביעה והוספו הנתבעים 4-6. לטענת הבנק, עילת תביעה שנולדה לפני יום 30.10.1996 התיישנה עובר למועד הגשת התביעה. זאת, מכיוון שהוכח שהתובע חתם על הסכם ממן, לכן נודע לו או היה עליו לדעת, לכל המאוחר ביום 08.09.1996, מועד חתימת הסכם ממן, אודות רישום המשכנתא על המקרקעין לטובת הבנק. בנסיבות אלו נטען, כי דין התביעה להידחות גם מחמת התיישנות.
2. נטען, כי כל המסמכים עליהם חתם התובע, נחתמו על ידו בין השנים 1994-1996 (האחרון שבהם נחתם ביום 08.09.1996). משהוגשה התביעה ביום 31.10.2003, הרי שחלפו 7 שנים מהמועד האחרון, בו בהתאם לנטען קמה לתובע עילת התביעה.

כאמור, בתאריך 08.09.1996 חתם התובע על הסכם מכר למכירת יחידת הדיור לה היה זכאי במקרקעין (1/18 חלקים מהמקרקעין) לה"ה אליהו ואיריס ממן. במסגרת ההסכם, הצהיר התובע: בהואיל השני, בעמוד הראשון להסכם:- "...כי זכויותיו בדירה נקיות מכל חוב ו\או שיעבוד ו\או עיקול ו\או זכויות צד שלישי כלשהן פרט לשעבוד כמפורט בסעיף 1א, בנספח להסכם זה...". בנספח להסכם מצהיר התובע, בסעיף 1, מפורשות כי קיים על זכויותיו שעבוד לטובת הבנק. לפיכך, ככל שהתובע ביקש להתכחש או להצהיר כי השעבוד לטובת הבנק אינו תקף או בוצע ללא הסכמתו, מכל סיבה שהיא, הרי שהיה עליו לעשות כן, לכל המאוחר, עד ליום 07.09.2003. משהוגש כתב התביעה במועד שהוגש (30.10.2003), הרי שחלפה תקופת ההתיישנות.

1. לטענת נתבעים 4-6, הרי שעד שתוקנה התביעה והם הוספו כנתבעים, חלפו כ – 4 וחצי שנים נוספות, לפיכך כל עילות התביעה, הנובעות מההסכם בין הצדדים, שנחתם בשנת 1983 ואירועים, מוכחשים, אשר אירעו לטענת התובע בין השנים 1983-1996 (12-25 שנה לפני הגשת התביעה) התיישנו זה מכבר. גם נתבעים 4-6 מפנים להסכם ממן מיום 08.09.1996 ובו התייחסות למשכנתא שנרשמה, כאמור לטובת הבנק, קדימותה על זכויותיו והתחייבותו לסלק שעבוד זה. זאת ועוד, על משכנתא זו הצהיר גם התובע בדיווח לרשויות מיסוי מקרקעין עליו חתם במסגרת עסקת ממן. יוער, כי להבנתי, ככל שתתקבל טענת התובע לזכויות הנטענות במקרקעין – היינו 3 יחידות דיור, הרי שעילת התביעה נגד נתבעים 4-6, התגבשה במועד בו הועברו היחידות לגילרמן, ככל שתדחה טענת התובע כי לא היה מודה להסכם גילרמן וכי לא חתם עליו, תביעתו התיישנה 7 שנים לאחר מועד החתימה על ההסכמים מיום 26.7.1994 ודין טענת ההתיישנות להתקבל.
2. נטען, כי יש לדחות את טענת התובע כי לא חתם על הסכם ממן וגם לא על הדיווח לרשויות המס בגין עסקה זו. לעניין זה נטען, כי התובע אינו מכחיש ואף טוען כי קיבל תמורה בגין המכירה לה"ה ממן. הינו, ככל שקיבל תמורה בגין עסקת המכר במועד, וככל שטען כי חתימתו על הסכם המכר והדיווחים לרשויות המס זויפה, הרי שהיה עליו לדעת זאת מכיוון שמיד ובסמוך קיבל את התמורה בגין המכירה (ראו לעניין זה חתימתו של התובע על ההמחאות לפקודתו – התובע אינו טוען כי חתימות אלו זוייפו). בנסיבות אלו, משלא טען לזיוף במועד, הרי שיש לדחות את טענתו כיום.
3. לפיכך, נטען כי ממועד קבלת התמורה, לכל המאוחר, מתחיל מרוץ ההתיישנות בנוגע לטענות הזיוף. לעניין זה, הפנו הנתבעים לעדותה של הגב' קרן ניסן, מומחית מטעם המחלקה לזהות פלילי של משטרת ישראל, אשר בחוות דעתה ועדותה מיום 25.12.2008, טענה כי בדקה את הסכם ממן, הדיווח לרשות המיסים ואת הנספחים הנלווים לו ואישרה כי החתימות המופיעות על גבי הסכם ממן הן חתימותיו של התובע, זאת בדומה למסקנתו של מומחה הנתבעים מר יונתן נפתלי. לעניין זה הודגש, כי הגב' אורה כבירי, גרפולוגית מטעם התובע, בחוות דעתה, התייחסה למסמך בודד אחד, כתב ההסכמה לרישום המשכנתא, אשר אינו רלוונטי בשלב זה למחלוקת הנדונה ולהסכם ממן.
4. יודגש, כי התובע בחר שלא להתייחס בסיכומיו, וגם לא בסיכומי התשובה, לטענת ההתיישנות שהועלתה ופורטה כאמור, למעט הטענה כי "זיוף במרשם המקרקעין אינו מתיישן, משמעות הזיוף בכל מקרה הוא ביטול כלל הפעולות שנעשו מכוחו" וכן כי טענת ההתיישנות לא הוכחה, בעת שהיה על הנתבעים להראות כי התובע ידע על ביצוע הזיוף וכי זכויותיו מועברות לאחרים. התובע הפנה לעדותה של גב' ממן במשטרה, במסגרתה סתרה את עדותם של הנתבעים. לטענת התובע, מעדותה עולה, כי ההסכם נחתם אצל מתווך ברחוב העצמאות בקריית אתא, על ידה ועל ידי בעלה בלבד, כאשר לא הכירה את התובע, לא שמעה את שמו ולא ראתה אותו, זאת בניגוד לגרסת בעלה ונתבעים 3 ו – 4, לפיה ההסכם נחתם במשרדו של עו"ד אביבי ובנוכחותו של התובע. לעניין זה, הפנה התובע גם לעדותו של מר ממן לפיה אינו זוכר את התובע, אינו יכול להעיד כי נכח במועד החתימה על ההסכם וכי ייתכן שהאישור נחתם בחדר אחר, זאת בנוסף לעדותו של נתבע 4 במשטרה, כי הצ'ק של ממן נמסר לידיו וכי הוא העביר אותו לתובע בת"א. לטענת התובע, יש לזקוף את אי זימונה של הגב' ממן לעדות לחובת הנתבעים.

דיון בטענת ההתיישנות של הנתבעים 1-3:

1. בסעיף 7 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958, נקבע: "הייתה עילת התובענה תרמית או הונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה."

בסעיף 8 לחוק, נקבע: "נעלמו מהתובע עובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא היה יכול למנוע אותם, תתחיל עילת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה."

יוער, כי טענת תרמית היא טענה המטילה אשם "מעין פלילי" ועל מנת להוכיחה בעניין אזרחי, הרי שיש להרים נטל גבוה יותר ממאזן ההסתברות הרגיל של 51% המקובל במשפט האזרחי.

1. לפיכך, עליי להכריע בשאלה מהו המועד הראשון בו נודעו לתובע עילות התובענה, היינו התרמית או ההונאה מצד הנתבעים. באשר לנתבעים 1 ו-2, הרי שבהתאם לנטען, בשנת 2003 נמסר צו מינוי כונס נכסים לתובע על חלקו במקרקעין. מיד ובסמוך לכך, טען התובע, נודע לו לראשונה על שעבוד זכויותיו במקרקעין לטובת הבנק. היינו, העובדות המקימות את עילת התביעה, הנובעות מהתרמית הנטענת, נודעו לו לראשונה בשנת 2003 במועד מינוי כונס הנכסים. לעניין זה, מופנית טענת הנתבעים כולם להסכם ממן, בו צוין במפורש נושא השעבוד. בתגובה טוען התובע, כי גם חתימתו על הסכם זה זויפה. בנסיבות אלו, הרי שלא יכול היה לדעת על השעבוד במועד החתימה על ההסכם ועד למינוי כונס הנכסים כאמור. התובע לא טען לחילופין, כי ככל שיקבע כי חתם על הסכם ממן, הרי שלא היה מודע לתנאיו.
2. בכתב התביעה, אשר הוגש ביום 30.10.03 לבית המשפט המחוזי בת"א, טען התובע, כי בשנת 1996 קיבל לראשונה, תמורה בסך 165,000 דולר על חלקו במקרקעין, שהתקבלו ממכירת יחידת דיור אחת. בכתב התביעה המתוקן (סעיפים 13-18), חזר על הטענה, כי בשנת 1996 קיבל לראשונה תשלום על חלקו במקרקעין וטען לראשונה, כי לא היה מעורב בעסקת המכר ולא ידע מה תוכנה. לטענתו, מדובר היה בתשלום חלקי בלבד, עבור חלקו במקרקעין וכי היה ברור ומוסכם כי הוא זכאי לקבל את יתרת חלקו ממכירת יתרת יחידות הדיור שתתבצע בעתיד. התובע טען, כי התשלום התקבל מנתבע 4, עימו היה בקשר לאורך כל התקופה.
3. בחקירתו הנגדית (ביום 23.09.2009), טען התובע, לראשונה, כי אינו יודע אם חתימתו מתנוססת גם על הסכם 1983. יוער, כי ההסכם המקורי לא הוגש ולא הוצג לתיק בית המשפט (שם, עמוד 8, שורה 23). לבסוף השיב "אם יש חתימה שלי אז סביר להניח שאני חתמתי, אני כרגע לא יכול לזכור מה היה לפני 26 שנים." (שם, עמוד 9, שורות 18-19) והוסיף כי על המסמך שחתם "לא היו סכומים... רואים שהם הוספו אחר כך..." (שם, עמוד 11, שורות 17-19). בהמשך חקירתו, הודה, כי על גבי ההסכם צוין, כי שולמו על ידו 26,000 דולר בלבד וכי המגרשים נרכשו על ידי 5 קונים (כולל התובע). עם-זאת, דבק בגרסתו, כי שולם על ידו סך של 40,000 דולר וכי היה שותף בעסקת המכר בשליש. התובע הודה, כי אין ברשותו קבלה או אסמכתא לטענות שנטענו על ידו בעל פה ואשר אינן עולות בקנה אחד עם המסמך שהוגש כאמור. בניגוד לסעיף 6 להסכם 1983, בו צוין כי הקונה, היינו התובע, מתחייב לשלם למוכר סך בשקלים השווה ל 26,000 דולר. ובניגוד לסעיף 15 בו נקבע כי הממכר יירשם – חלקה 11026/34 ( להלן: "החלקה הנוספת") על שם מרקוס אנריקה לנדה ויוסף גילרמן בחלקים שווים ואילו חלקה 11027/42 על שם התובע, לנדה פבלו חורחה וגרניאץ ביריש בחלקים שווים. התובע טען, כי ידע שהינו שותף בעסקה עם מר מוטי לנדה ויוסי בירנבוים בלבד. בחקירתו השיב, כי אינו זוכר את שמות כל הקונים אשר הופיעו בהסכם 1983 (שם, עמוד 22, שורות 19-23). לתובע לא היה הסבר לשוני בין הקבוע בהסכם 1983 לגרסתו, למעט הטענה כי זוהי העסקה שהובטחה לו. בחקירתו הנגדית, של התובע, על ידי עו"ד מויאל, טען לראשונה, כי הינו זכאי גם לשליש משווי החלקה הנוספת. הגם שחלקה זו, בהתאם להסכם, הועברה למרקוס אנריקה לנדה ויוסף גילרמן. התובע הודה, כי לא פנה מעולם לקבלת תמורה בגין חלקו בחלקה הנוספת, זאת מכיוון שהובהר לו כי הקרקע אינה שווה דבר. זאת ועוד, אשר לדיווח על העסקה למס רכישה השיב התובע "לא יודע מה זה בכלל, אין לי מושג... זה פעם ראשונה בחיים שלי שעשיתי עסקה כזאת..." (שם, עמוד 21, שורות 5-8). "לא זוכר, לא קראתי, לא יודע... לא קראתי" (שם, עמוד 23, שורות 14-16). "חתמתי על מה שהוא נתן לי... בלנקו... בלי לקרוא, בלי לבדוק. זה לאחר שהוא אמר לי מה אני בא להחתים אותך." (שם, עמוד 25, שורות 13-19). בהמשך חקירתו, הוסיף התובע, כי ידע שהוא עומד לקנות שני מגרשים, האחד של שלושה דונם והשני בין שישה לשמונה דונם, כאשר על אחד מהם ניתן לבנות בתוך שנתיים-שלוש (שם, עמודים 26-28). לטענת התובע, נתבע 4 היה אמור לדאוג לקבלן שיבנה את היחידות על הקרקע ולקבל בתמורה לכך מחצית משווי היחידות, ואילו התובע היה אמור להתחלק עם שותפיו ביתרת 50 האחוזים. התובע הודה, כי לא נערך הסכם בין הצדדים וכי התמורה סוכמה בעל פה (שם, עמודים 32-33). עוד, העיד התובע, כי על גבי המקרקעין היו אמורים להיבנות מינימום 14 יחידות דיור. התובע הבהיר, כי על זכויותיו גם במגרש השני למד רק בשנת 2003 במסגרת מינוי הבנק ככונס נכסים. התובע הודה, כי לא היה מעורב בהליכי ההתקשרות עם הקבלנים, הליכי התכנון, תשלומי מס וכיוצ"ב, כי לא נדרש לשלם דבר וגם לא לחתום על מסמכים בעניין זה, והוסיף, כי לא רק שלא נדרש לשאת בתשלומי מס, אלא אף קיבל החזר לתשלומי מס שנגבו ממנו ופיצוי מנתבע 4 בעת שהבנייה התעכבה (שם, עמוד 37). בחקירתו הנגדית, על ידי עו"ד מויאל, שב וטען, כי לא נדרש לתשלומי מיסים כלשהם "אני פטור מהכל, בהסכם שלי הוא אמור לשלם הכל. מעבר לזה הוא שילם לי 1,000 דולר כל חודש..." (שם, עמוד 83, שורות 11-12). "ש: חוץ מעלויות בנייה יש מס שבח שלך, של גדי ורקשטל? ת: הוא אחראי לשלם את הכל והוא גם שילם את הכל" (שם, עמוד 89, שורות 20-21). יודגש, כי התובע, בחקירתו הנגדית, טען, כי אינו זוכר כמה תשלומים קיבל מנתבע 4 בגין האיחור כאמור, ורק לאחר שאומת עם תשובות שמסר במסגרת שאלון השיב, כי ייתכן שקיבל 30 תשלומים בשיעור של 1,000 דולר לחודש. "הוא שילם לי עד שמכרתי את הקוטג'" (שם, עמוד 39, שורה 24). התובע הוסיף והעיד, כי לא היה מעורב בהליכי הבנייה בפרויקט, כי לא ידע מי בנה את הפרויקט, מי מימן את הבנייה ורק חזר על גרסתו כי הינו זכאי לתמורה שהתקבלה "שליש מהעסקה" (שם, עמודים 41-44).
4. להסכם המכר עם ה"ה ממן העיד התובע, כי הסכים למכירת היחידה לה"ה ממן, אולם לא פגש אותם בחייו "אני אמרתי לו תמכור, הוא הביא לי כסף לאחר שהוא מכר את זה אליי לת"א והחתים אותי שקיבלתי כסף, זה כל מה שהיה" (שם, עמוד 53, שורות 3-5). לתובע לא היה הסבר מדוע החתים אותו נתבע 4 על אישור קבלת הכסף, בעת שגם בהתאם לגרסתו לא חתם מעולם על מסמך במסגרת יחסיו עם נתבע 4 שהיו, כאמור, מושתתים על אמון מלא. התובע העיד, כי לא חתם על הסכם ממן מכיוון שלא ידע כי עליו לחתום על הסכם "לא ידעתי שצריך לחתום על משהו... עוד הפעם, אני לא יודע שאני צריך לחתום... אני נתתי לו הסכמה למכור... אני לא ידעתי שצריך לחתום אני אומר לך" (שם, עמוד 53 שורה 3, עמוד 55 שורה 9, 22, 24). בהתייחס לתצהירו של מר ממן, ממנו עולה כי חתם על ההסכם בנוכחות התובע, השיב התובע בחקירתו הנגדית "הוא ראה אותי חותם על ההסכם הזה? אז הוא משקר. אם ממן אומר שהוא ראה אותי חותם הוא משקר, איפה הוא ראה אותי חותם על זה, אצל גרי אביבי? אני בחיים שלי לא הייתי אצל גרי אביבי." (שם, עמוד 56 שורות 13-15). בחקירתו הנגדית, טען התובע, כי ראה את הסכם ממן רק אחרי שנת 2003. כאשר הוצג לתובע, במהלך חקירתו, הסכם ממן, שב על גרסתו "בחיים לא הייתי ולא ראיתי, לא הייתי ולא ראיתי... לא, לא חתמתי... זה לא חתימתי... לא חתימתי... לא זוכר שחתמתי עליו בשום מקום" (שם, עמודים 58-59). בהמשך, הסכים התובע להודות כי ייתכן שחתם על ההסכם "בלנקו", אולם "אינו זוכר". אולם, כאשר נשאל ספציפית "ש: אתה לא מוציא מכלל אפשרות שכן חתמת ואתה לא זוכר? ת: לא, לא, לא, לא חתמתי, זו לא חתימה שלי." (שם, עמוד 60, שורות 22-23). התובע הוסיף, כי לא דרש לקבל הסברים מנתבע 4 וכי האמין שהתמורה בעסקת המכר הינה 165,000 דולר "בלי לראות את ההסכם". לטענת התובע, לא ידע כלל שנכרת הסכם (שם, עמוד 64). "לא ראיתי, לא ידעתי שקיים עד שהתחילה הפרשה איתך" (שם, עמוד 65, שורה 2).
5. ראיות התובע כללו, כאמור גם את חוות דעתה של הגב' אורה כבירי מיום 07.08.03. הגב' כבירי, בעלת תואר ראשון באנגלית, תרבות צרפת ובפסיכולוגיה ותואר שני בפסיכולוגיה קלינית. עוד בפרטי השכלתה, לימודי גרפולוגיה על כל תחומיה במשך 5 שנים אצל פרופ' ר. פוקורני, בין השנים 1967-1972. גב' כבירי פירטה לניסיונה ולפיו החל משנת 1974 הינה עובדת כגרפולוגית עצמאית, בין היתר עוסקת בניתוח גרפולוגי של מועמדים למשרות, בהכוונה מקצועית וכן בהשוואת כתבי יד וזיהוי חתימות. גב' כבירי, לצורך עריכת חוות דעתה, קיבלה לבדיקה "צילום מכתב אל רשם המקרקעין בחיפה בעניין חלקה 42 בגוש 11027 מיום 29.12.93 מאת גד ורקשטל, פבלו חורחה לנדה וביריש גרניאץ" - כתב ההסכמה לרישום המשכנתא" והתבקשה לקבוע, האם החתימה הראשונה משמאל הנחזית להיות חתימתו של התובע, היא חתימתו. גב' כבירי, פירטה בחוות דעתה את המסמכים אליהם השוותה את חתימתו של התובע, מכתבים בכתב ידו ומסמכים נוספים משנת 2002 וחתימות שהתובע חתם לפניה. בחוות הדעת צוין, כי נמצאו הבדלים משמעותיים בין חתימתו של התובע לבין החתימה הנבדקת. בין היתר, כי התובע חותם בשמו המלא "גדי ורקשטל" ולא "ורקשטל גד". לעניין זה נטען, כי החתימה הנבדקת, כתובה בצורה שגויה שכן חסרות בה אותיות, כתב ידו של התובע גדול יותר מכתב היד בחתימה, כתב ידו של התובע "יותר מהיר ונמרץ" מכתב ידו בחתימה, השם "ורקשטל" בחתימתו צפוף ולא קריא בעוד שהשם "ורשקטל" בחתימה לא צפוף כלל. בנוסף צוין, כי שלוש החתימות, במסמך הנבדק, נכתבו על ידי אותו אדם, שכן הן באותו כתב יד. מסקנתה של הגב' כבירי הייתה "הגעתי למסקנה בסבירות הגבוהה ביותר, שהחתימה בשם "ורקשטל גד" במסמך "א" איננה חתימתו של גדי ורקשטל ולא נחתמה על ידו".
6. בחקירתה הנגדית, ביום 25.12.08, על ידי עו"ד אוסישקין, נדרשה הגב' כבירי להסביר לפרטי הסמכתה. לדבריה, למדה אצל פרופ' ר. פוקורני במשך 5 שנים, מטעם מכון בשוויץ. בנוסף, בעת שביקשה להצטרף לאגודה לגרפולוגיה מדעית נבחנה וקיבלה הסמכה. עוד, גב' כבירי נדרשה לפרט אילו פרטים היא מבררת לגבי האדם שאת כתב ידו היא בודקת. לדבריה, המידע היחיד שהוא רלוונטי מבחינתה הוא אם האדם חולה. "כי אם הוא חולה אז יש הבדלים, אבל לא מעניין אותי ההיסטוריה שלו או כל הסיפורים מסביב." (שם, עמוד 41, שורות 21-23). מבחינת שיטת העבודה, הבהירה, כי החתימות נבדקות "בהגדלה עם אור... עושה סריקות ובמחשב אני רואה את החתימה בגדול ואני סורקת את החתימה שבמחלוקת מול החתימות להשוואה, ורק אז אני יכולה להתחיל בעבודה כי רק אז רואים את הניואנסים." (שם, עמוד 42, שורות 15-18). גב' כבירי, הבהירה בחקירתה הנגדית, כי ניתן לבצע בדיקה גם במסמך מצולם כאשר "הצילום טוב וגם שההבדלים הם כל כך מהותיים אז בטח שאני יכולה" (שם, שם, שורה 21-22). באשר לכך שבצילום לא ניתן לבחון ולהתייחס לסוגית "הלחץ", הבהירה הגב' כבירי, כי המדובר בפרמטר אחד מתוך מספר פרמטרים ובנסיבות של החתימה נשוא המחלוקת, כאשר אבחנה פרמטרים רבים נוספים, לא נדרשה לבחינה נוספת והוסיפה כי הבדיקה הנערכת על ידה מתבצעת בזכוכית מגדלת המגדילה פי 20. עוד, השיבה גב' כבירי, כי העובדה שישנו פער של 10 שנים, בין החתימה שבמחלוקת לדוגמאות החתימות שהציג התובע, אינה רלוונטית כאשר אין המדובר באדם מבוגר או חולה. עם זאת, הבהירה כי אירוע טראומטי או מחלה עשויים להשפיע על גודל כתב היד. בתגובה לכך שהתובע עבר שני ניתוחים, בין החתימה שבבדיקה לבין החתימות שהציג, השיבה הגב' כבירי "זה לפעמים משפיע ולפעמים לא. אני ראיתי כתב שלו עכשיו אותו דבר זה נשאר" (שם, עמוד 48, שורות 20-21). גב' כבירי, בחקירתה הנגדית, הופנתה לנספח א' לתיק המוצגים מטעם התובע, הסכם 1983, עליו אין מחלוקת כי מתנוססת חתימתו של התובע, הגב' כבירי סברה כי אין המדובר בחתימתו של התובע (שם, עמוד 51). בהתייחס למסקנתה לזהות כותב השמות, על גבי המסמך שבדקה הסבירה, כי זווית הנטייה בכתבי היד זהה (שם, עמוד 64). בחקירתה הנגדית, על ידי עו"ד מויאל, הוסיפה הגב' כבירי, כי היא נוהגת לבקש מסמכים, לצורך השוואה, שיהיו סמוכים במועד למסמך אותו היא בודקת, "כי זה הכי קרוב וזה הכי דומה, התנאים, כאילו מאז הוא לא כל כך השתנה אולי או מאז זה אותו דבר, יש סיבה." (שם, עמוד 74, שורות 22-23). עם זאת, הבהירה כי יש לבחון כל מקרה לגופו, ישנם מקרים בהם לנבדק מספר רב של חתימות ולכן אין אפשרות לתת לו חוות דעת. מאידך, ישנם מקרים, בהם גם לאורך השנים, כתב היד אינו משתנה ולכן אין לחלוף הזמן ולפער השנים בין החתימות חשיבות.
7. עוד, צורפה לראיות התובע (נספח כ"ה לתיק המוצגים מטעם התובע), חוות דעתה של הגב' קרן ניסן מהמחלקה לזיהוי פלילי מיום 11.04.05. תוצאות בדיקתה, כפי שסוכמו בחוות הדעת, היו: "מצאתי התאמה בתכונות כתיבה בין כתב היד בחתימה שבטיעון (החתימה בשם גד ורקשטל בכתב ההסכמה לרישום המשכנתא – הערה שלי ס.ר.ז.) לבין דוגמאות כתב יד בשם מרקוס לנדה ולדעתי קיימת אפשרות סבירה שהחתימה שבטיעון נכתבה על ידו". כן, צורפה חוות דעת נוספת של הגב' ניסן מיום 06.08.07, אשר בדקה את אותו המסמך ודוגמאות כתב יד של התובע. ממצאי הבדיקה היו כי "נמצאו מספר אי התאמות בתכונות כתיבה בין חתימתו של התובע על גבי כתב ההסכמה לרישום המשכנתא לדוגמאות שהוצגו במסגרת הבדיקה". עוד צוין, כי יתכן ובעזרת המסמך המקורי ניתן יהיה ליתן חוות דעת החלטית יותר.
8. גב' ניסן, בחקירתה הנגדית, ביום 25.12.08, הבהירה לגבי המסמכים, דפי העבודה והדוגמאות שעמדו לרשותה בעת ביצוע הבדיקה, אשר הוגשו וסומנו ת/1, ת/2 וטבלאות ת/3-ת/5. עוד, פרטה הגב' ניסן לשיטת הבדיקה, במסגרתה מבוצעת השוואה של מגוון תכונות כתיבה. לעניין זה, הובהר כי התובע שיגר דוגמאות חתימה וכן חתם "דוגמאות אקראי", לפני חוקרת במשטרה במועד הגשת התלונה. בחקירתה הנגדית, על ידי עו"ד סובול, עלה כי נספח ל"ז לתצהירו של התובע, היינו יפוי-כוח מיוחד ובלתי חוזר, מתאריך 26.07.94 לעסקת גילרמן, הוגש לגב' ניסן על ידי התובע, במסגרת המסמכים אשר יש בהם כדי להעיד על חתימתו שלו, לצורך הבדיקה כאמור – מסמך ג'10 למסמכי הגב' ניסן וכן תצהיר מיום 26.07.94 – מסמך ג'7 למסמכי הגב' ניסן (פרוטוקול דיון מיום 25.12.08, עמוד 20). גב' ניסן, אישרה בחקירתה, כי על גבי שניהם מתנוססת חתימתו של התובע (שם, עמוד 21). יוזכר, כי במסגרת ההליך טוען התובע כי חתימתו זויפה גם על גבי מסמכים אלו. גב' ניסן, התבקשה להתייחס גם לג'11, ג'17, ג'18 וג'26 למסמכיה, מסמכים מיום 26.07.94 ו- 08.09.96 ואישרה כי כל החתימות על גבי המסמכים הינן חתימות של התובע (הסכם ממן לרבות יפוי הכח וכל המסמכים הנלווים להסכם). עו"ד אוסישקין, בחקירתו הנגדית, הפנה את גב' ניסן לנספח ד' לתצהירו של נתבע 3, מסמך ג'6 של גב' ניסן, הסכם ממן מיום 08.09.96, גב' ניסן, אישרה כי מסמך זה נמסר לה על ידי התובע כדוגמת אקראי החתומה על ידו. גב' ניסן, אישרה כי נספח ל"ח לתצהיר התובע, הינו מסמך ג'6 למסמכיה, הצהרה על מכירת דירה על ידי התובע למר גילרמן מיום 26.07.94, גם הוא אחד מהמסמכים שהגיש התובע כדוגמת אקראי לחתימתו (שם, עמוד 28 לפרוטוקול).
9. נתבעים 4-6, במסגרת ראיותיהם, הגישו את חוות דעתו של עו"ד יונתן נפתלי, מיום 08.02.09, חבר האגודה לגרפולוגיה מדעית, חבר האגודה האמריקאית לניתוח כתב יד, תלמידו של ד"ר א. נפתלי מקים המז"פ במשטרת ישראל בין השנים 1982-1985, בוגר 3 שנים קורס גרפולוגיה כללית במכון נפתלי ובעל ניסיון של 23 שנה בזיהוי כתב יד – וגרפולוגיה משפטית. עו"ד נפתלי, התבקש במסגרת חוות דעתו, להתייחס לחתימות אשר אומתו בתצהיר ובייפוי כוח, הנושאים את התאריך 26.07.94, חתימות הנחזות להיות חתומות על ידי התובע ומר יוסף גילרמן (מסמכי הסכם גילרמן). לעו"ד נפתלי נמסרו מסמכי המחלוקת המקוריים, דוגמאות חתימה בלתי מוכחשות שנמסרו על ידי התובע, אשר כללו דפי דוגמאות הכתבה שבוצעו בפניו וצילום מסמך מיום 30.03.97, דוגמאות וצילום דוגמאות שנמסרו על ידי עו"ד אוסישקין, שכללו מסמכים משנת 2003, יפוי כוח והסכם מיום 08.09.96 וטופס מש"ח מיום 26.07.94. צוין בחוות הדעת, כי הדוגמאות שנמסרו על ידי עו"ד אוסישקין, הוכחשו על ידי התובע, למעט מסמך מיום 13.06.03, בקשה לפטור מאגרת ערעור. עוד, נמסרו לעו"ד נפתלי, דוגמאות בלתי מוכחשות, של מר יוסף גילרמן, שכללו דפי דוגמאות הכתבה וצילום דוגמת אקראי בדרכון. בממצאי חוות הדעת נקבע, כי בהשוואה בין דוגמאות התובע לבין החתימות שבמחלוקת קיימת זהות ברוב תכונות הכתב, כאשר הזהות קיימת גם בתכונות כתב להן הכותב אינו מודע וקשות לחיקוי, בין היתר, באשר למיקום יחסי, לחץ כתיבה, פריסה במרחב, ריווח, עיצוב ספציפי, קווי פתיחה וסיום. נקבע, כי "קיימת זהות כמעט בכל תכונות הכתב בהשוואה בין הדוגמאות הנוספות לבין חתימות המחלוקת ורקשטל". לחתימות המחלוקת של גילרמן נקבע, כי קיימת זהות ברוב תכונות הכתב וכי היא קיימת בתכונות כתב להן הכותב אינו מודע וקשות לחיקוי, כפי שפורטו לעיל. מסקנותיו של עו"ד נפתלי היו "קרוב לוודאי שחתימות המחלוקת ורקשטל נחתמו על ידי מר גדי ורקשטל ... קרוב לוודאי שחתימות המחלוקת גילרמן נחתמו על ידי מר יוסף גילרמן." עו"ד נפתלי צירף לחוות דעתו "מדרג המסקנות הנהוג במכון נפתלי". ממדרג המסקנות עולה אפוא, כי במדרג בין אפס לארבע מסקנות חוות הדעת דורגו "2".
10. בחקירתו הנגדית, מיום 14.05.09, נדרש עו"ד נפתלי לפרט מהן הסיבות שמנעו ממנו להגיע לרמת וודאות גבוהה יותר בחוות דעתו. תשובתו הייתה "יש מספר הופעות צורניות בחתימות המחלוקת שלא מצאתי בדוגמאות הלא מוכחשות, מה שלא אפשר להגיע למסקנה ברמת וודאות מוחלטת או גבוהה יותר. כן מצאתי את מרבית התופעות הללו בדוגמאות המוכחשות." (שם, עמוד 3, שורות 18-21), עו"ד נפתלי, פירט את התופעות בחקירתו. בהמשך חקירתו הבהיר, כי הדוגמאות אליהן התייחס בסעיף 3 לחוות דעתו, אשר נמסרו לו על ידי עו"ד אוסישקין והוכחשו על ידי התובע, כוללים וריאנטים טבעיים ומצביעים על כך שנחתמו על ידי אותו אדם (שם, עמוד 7). בהתעלם מהכחשת התובע למסמכים, העיד עו"ד נפתלי, כי היה מגיע למסקנה שקרוב מאוד לוודאי האדם שחתם את הדוגמאות הללו גם חתם את חתימת המחלוקת שנדרש לבדוק (שם, שם, שורות 17-18). עוד השיב, כי מצא זהות בתופעות של רווח, מרחקים ופריסה במרחב בין הדוגמאות, שהוכחשו על ידי התובע, לבין הדוגמאות שאישר לבין החתימה שבמחלוקת והוסיף, כי מצא וריאנטים בין הדוגמאות לבין עצמן, אשר אינן מעידות על זיוף, אלא מעידות על כך שלכותב "טווח וריאציה טבעי, רחב וזה טבעי לגמרי" (שם, עמוד 13, שורות 6-8). עו"ד נפתלי העיד, כי במסמכים שבדק, חתימותיהם של התובע ומר גילרמן נחתמו בעט כדורי ונראה שכל אחת מהחתימות נחתמה בעט שונה. חתימתו של עוה"ד אביבי, נראה כי נחתמה בעט פיילוט או דמוי פיילוט (שם, עמוד 21). בהתייחס לרווח בין האותיות, בחתימתו של התובע ולטענה כי הוא שונה מחתימתו האותנטית של התובע, השיב המומחה, כי הדבר אינו נכון שכן יש תנודתיות ברווח, הן בחתימות שבמחלוקת והן בדוגמאות. עו"ד נפתלי, הבהיר כי אינו מודד את הרווחים, אלא בודק "תיאוריות ולא כמותיות" (שם, עמוד 26). עו"ד נפתלי, התבקש להבהיר כמה פרמטרים דרושים כדי לקבוע את הקביעה של "קרוב לוודאי" והשיב "ככל שיש יותר תכונות שכותב לא מודע להן או לא יכול לשנות אותן כמו לחץ כתיבה, כמו מבנה מיקרוסקופי, כמו פרופורציות פנימיות, כך האפשרות לקבל מסקנה ברמת וודאות גבוהה יותר עולה. זאת אומרת אני לא יכול להגיד לך מספר של תכונות כי גם יש משקל שונה לתכונות." (שם, עמוד 29, שורות 1-9). לדבריו, הדוגמאות שמוספרו בחוות דעתו 4, 5 ו – 18 והחתימות שבמחלוקת "קרוב מאוד לוודאי" שנחתמו על ידי אותו חותם (דוגמא 4 – הינו צילום ערעור על טופס של המל"ל מיום 30.03.97, שנמסר למומחה על ידי התובע, דוגמא 5 – הינו בקשה לפטור מאגרת ערעור מיום 13.06.03, התובע ציין כי אינו יודע אם זו חתימתו, ו – דוגמא 18 – הינו העמוד האחרון להסכם מיום 08.09.96, התובע הכחיש חתימתו על גבי מסמך זה – הסכם ממן) (שם, עמוד 30).
11. מהראיות והעדויות שפורטו לעיל, עולה כי די בעדותה של הגב' ניסן, עדה מטעמו של התובע, עדה אובייקטיבית בהיותה עובדת המעבדה לבדיקת מסמכים במחלקה לזיהוי פלילי במשטרת ישראל, בצירוף המסמכים אשר נמסרו לה על ידי התובע ועדותה כאמור, כדי לקעקע, להזים ולדחות את טענות התובע וגרסתו כי לא היה מעורב ולא חתם על הסכם ממן, לרבות כל המסמכים והנספחים לו וכדי לשכנע אותי כי התובע, חתם על הסכם ממן ונספחיו ובנסיבות אלו הרי שיש לקבל את טענת הנתבעים כי היה מודע לשעבוד הנטען לטובת הבנק כבר ביום חתימת הסכם ממן ב- 08.09.96.
12. מנגד, עדותה וחו"ד של הגב' כבירי, גרפולוגית במקצועה, אשר אין בהכשרתה כדי להעיד ולחוות דעה אודות אמיתות חתימות. זאת ועוד, השכלתה בתחום השוואת כתבי יד אינה פורמאלית ולמעשה היא עוסקת בהסקת תכונות אופי של אישיות הכותב, על פי בדיקת כתב ידו. כידוע, השוואת כתבי יד ומסמכים אמורה להתבצע בדרך מדעית מסוימת ובכלים מסוימים, כל אלו לא בוצעו על ידי הגב' כבירי. זאת במיוחד בעת שלא קיבלה לידיה את המסמך המקורי והתבססה על צילום, שכידוע, מאבד תכונות רבות ובוודאי מקשה על מתן מסקנות כלשהן, בנוסף בעת שלא ניתן לדעת באיזה אופן צולם (האם לצורך העניין צולם בהגדלה או הקטנה).
13. לפיכך, אין באפשרותי לקבל את מסקנות חוה"ד של הגב' כבירי ממספר טעמים. הראשון, חו"ד ניתנה על סמך עיון ובחינת מסמך מצולם. כידוע, כפי שהעידו גם המומחים הנוספים וכפי שגם הודתה גב' כבירי, בדיקה זו אינה מיטבית ובוודאי שיש להתייחס למסקנותיה בזהירות. השני, מסמכי ההשוואה שנבחנו על ידי הגב' כבירי, נחתמו על ידי התובע כ- 10 שנים לאחר שנחתם המסמך הנבדק, כאשר גם לטענתה, לצורך בדיקת חתימה יש לקבל דוגמאות שנחתמו על ידי אותו אדם בסמוך למועד בו נחתם המסמך השנוי במחלוקת. השלישי, אין מחלוקת כי התובע מאז נחתם כתב ההסמכה, חלה במחלה קשה, נזקק לשני ניתוחים להסרת גידול ממאיר ועבר טיפולים רפואיים קשים לרבות הקרנות, מצב רפואי, אשר גם לטענת הגב' כבירי, לא ניתן להתעלם ממנו, בנסיבות אלו דוגמאות החתימה שנתן משנת 2002 והחתימות שחתם לפני הגב' כבירי, כוחם ההשוואתי הינו נמוך במיוחד. ואם לא די בכל אלו, הרי שהגב' כבירי, לאחר שהעידה כי היא מכירה את כתב ידו של התובע סברה כי הסכם 1983 לא נחתם על ידי התובע, כאשר נראה כי הסכם זה, הינו המסמך היחיד לגביו התובע אינו טוען כי חתימתו זוייפה.
14. בנוסף לכל אלו, נתבע 3 בתצהיר עדותו הראשית הצהיר, כי החל משלהי שנת 1993 טופלו במשרדו עניינים שונים הנוגעים לחלקה נשוא הליך זה, לרבות מכירת יחידות הדיור שנבנו במקרקעין, מבעלי המקרקעין לצדדים שלישיים. נתבע 3 הצהיר, כי לא ייצג ואינו מייצג את התובע או בעלי הערות האזהרה הנוספים בכל הנושאים הקשורים לרכישת המקרקעין, וקיבל לידיו מצב נתון בו התובע כבר רכש זכויות במקרקעין, נרשם כבעל הערת אזהרה תוך שקיבל לידיו ייפוי כוח להשלים את רישום הזכויות לאחר גמר הבנייה ומכירת הדירות.

נתבע 3 הצהיר, כי ביום 29.12.93 התבקש לאשר את חתימות בעלי הערות האזהרה, על גבי כתב ההסכמה המופנה אל רשם המקרקעין בחיפה:-

"16. למותר לציין כי שיטת עבודתי, ואני מקפיד על כך הקפדה רבה, היא ליתן אישור כגון דא אך ורק בכפוף לכך שהחותם אומנם הופיע באופן אישי בפניי והזדהה באמצעות תעודת זיהוי כנדרש.

17. לאחר שעיינתי בכתב ההסכמה ובאישורי שבשוליו, אני מאשר ומצהיר כי ביום 29.12.03 הופיע בפניי התובע ולאחר שזיהיתי אותו והסברתי לו את מהות העסקה המפורטת בכתב ההסכמה ואת התוצאות המשפטיות הנובעות ממנה ולאחר ששוכנעתי שהדבר הובן לו כראוי, חתם התובע מרצונו על כתב ההסכמה."

1. נתבע 3, הוסיף, כי עברו כ – 14 שנה מאז נחתם כתב ההסכמה לרישום המשכנתא וכי אינו זוכר את מעמד החתימה, אולם נוכח שיטת עבודתו, הינו סמוך ובטוח כי כך היה. נתבע 3 הוסיף, כי אינו זוכר את פניו של התובע וכי לו היה פוגש אותו כיום, באקראי, ברחוב או בכל מעמד אחר לבטח שלא היה זוכר אותו. נתבע 3, הוסיף, כי הוא עוסק בעסקאות מקרקעין למעלה מ – 20 שנה ומול פניו עוברים מאות ואף אלפי אנשים בשנה, אשר אינו זוכר את מראה פניהם. "אין באפשרותי לזכור מעמד מדויק של חתימה זו או אחרת, ולפיכך אני מעיד כי למיטב ידיעתי ולמיטב היכרותי את סדרי עבודתי – אני מאמת חתימה רק לאחר שהחותם הגיע והזדהה בפניי – ואני מצהיר כי כך עשיתי גם בעניינו של התובע" (סעיף 17.4 לתצהיר). לכן, הצהיר נתבע 3, כי טענות התובע לזיוף הינן מופרכות ושקריות.
2. נתבע 3 בחקירתו הנגדית, על ידי ב"כ התובע, שהתקיימה ביום 28.10.09, שב על טענתו, כי אינו זוכר את התובע מהמועד נשוא ההליכים וכי הוא מזהה אותו רק מכיוון שראה אותו בתוכנית טלוויזיה חצי שנה לפני מועד העדות. נתבע 3, שב והבהיר, כי תחום התמחותו הינו מקרקעין, במסגרת זו הוא עוסק בהסכמי מכר דירות מידי יום. נתבע 3, הוסיף, כי גם אינו זוכר את מר גילרמן, אשר בהתאם לנטען, היה במשרדו וחתם לפניו גם כן על הסכמים ומסמכים נוספים:- "אני יכול להביא לך עוד מאות אנשים שעושים אצלי עסקאות, שאני אסתכל על התאריך ואם האישה והבעל חתומים על ההסכם אז אני יודע ששניהם היו אצלי. ואם יש רק מוכר אחד שחתום, אני לא יכול לזכור כל האנשים שמופיעים אצלי במשרד ובאיזה נסיבות הם היו ומה היה ומה לא היה. לא ראיתי את העסקה הזאת חריגה, עסקה לא חריגה, זה עסקה שאנחנו עושים אותה." (שם, עמוד 55, שורות 7-12).

בחקירתו הנגדית, של נתבע 3, על ידי עו"ד מויאל, פירט, נתבע 3 לנוהל העבודה הננקט על ידו ולפיו כאשר הוא מאשר חתימת אדם לפניו הוא מזהה אותו באמצעות תעודת זהות או דרכון, מצלם את התעודה ומאמת עם הנתונים הרשומים בנסח הטאבו.

1. אל מול חוות הדעת שפורטו לעיל, אשר אינן מסקנה חד משמעית או סופית, אלא "מסקנה בסבירות הגבוהה ביותר", בתחום של גרפולוגיה וניתוח אישיות הכותב על פי כתב היד, עומדת עדותו החד משמעית של נתבע 3, עו"ד במקצועו, אשר לא הוכח ולא נטען כל מניע או הסבר אשר יניח את הדעת בסבירות כלשהי, כי יפעל בניגוד לדין ויאשר חתימת אדם שלא חתם לפניו, על מסמכים מהותיים, תוך שהוא מבצע עבירות חמורות העשויות לעלות לו באובדן רישיונו.
2. משקל נוסף לחיזוק, עדותו של נתבע 3, מצאתי בתצהיר עדותו הראשית של מר ממן, הרוכש בהסכם ממן. ממן הצהיר, כי הוא ואשתו רכשו מאת התובע את הדירה. מהתצהיר עלה, כי בטרם נרכשה הדירה נוהל משא ומתן לרכישתה עם נתבע 4, אשר הסביר, כי הוא פועל מטעמו של בעל הדירה וכי הוא מוסמך מטעמו להציג את הדירה ולנהל את המשא ומתן למכירתה. נטען, כי פרטי העסקה סוכמו עם נתבע 4 ונקבע מועד לחתימת ההסכם במשרדו של נתבע 3. ממן הצהיר:-

"7. כפי שאני זוכר (מדובר באירוע משנת 1996) הגענו לחתימת החוזה במשרדו של עו"ד גרי אביבי בקריית אתא, פגשנו שם לראשונה אדם אשר הציג עצמו כבעל הדירה ואמר שהוא זה שמוכר לנו את הדירה.

8. מוכר הדירה אמר שקוראים לו גדי ורקשטל וכי הוא חותם על החוזה כבעל הדירה.

9. ואכן לאחר שקיבלנו את אישורו של עו"ד גרי אביבי כי אכן מר ורקשטל הוא בעל הדירה – חתמנו על ההסכם לרכישת הבית.

10. המוכר – ורקשטל גדי חתם מול עיניי על החוזה למכירת הבית ועל מסמכים הנוספים הקשורים למכירת הבית."

1. בחקירתו הנגדית , מיום 09.11.2009, על ידי ב"כ התובע, הוסיף מר ממן, כי הגם שמדובר באירועים שהתרחשו לפני 14 שנה וכי אינו זוכר את כל הפרטים, הוא זוכר כי בעת שהגיע למשרד היו שם רוכשי דירות נוספים "עמדנו בתור שם אצל משרד עו"ד אביבי, גרי אביבי ונכנסנו ממש כמו בשרשרת לחתום על החוזים שאותם סגרנו עם מוטי לנדה, את כל הפרטים." (שם, עמוד 3, שורות 2-4). עוד הוסיף מר ממן, כי הוא זוכר שבעת שהתבקש, באותו מעמד, לתת צ'ק אישי עבור התשלום קיבל לידיו צילום של הצ'ק שחתם עליו בעל הדירה כאישור קבלה. לשאלת בית המשפט (כב' סגן הנשיאה מאיר שנהב), אם הוא זוכר את התובע, השיב מר ממן "ממש לא. אפילו את מוטי לנדה שמכר לי את הבית,... ונפגשנו כמה פעמים..." (שם, עמוד 5, שורות 13-18). בחקירתו הנגדית, על ידי עו"ד מויאל, חזר והבהיר מר ממן "אני יכול לזכור את החתימות שלי ואני זוכר, אם רשמתי בתצהיר אז כנראה שזה נכון, לא זוכר ממתי התצהיר הזה. אבל אני זוכר שביקשתי לדעת מי בעל הדירה והראו לי אותו... אבל מה שאני זוכר שאמרתי מי בעל הנכס? אמרו לי, הציגו לי אותו והאישור שביקשתי וזה הכל, זה מה שאני זוכר מעבר לזה." (שם, עמוד 20, שורות 14-24). עדות ממן לכך שהמו"מ שקדם לחתימת ההסכם, התקיים עם נתבע 4 ולכך שבמועד החתימה הוצג לו מר ורקשטל, יש בא כדי להצביע על הימצאותו של אדם נוסף, שבוודאי אינו נתבע 3 או נתבע 4, אשר היה מעורב בחתימת ההסכם. זאת ועוד, מר ממן הדגיש והבהיר כי דרש לקבל חתימה של המוכר על גבי ההמחאה, שמסר במועד החתימה על ההסכם, וכי החתימה בוצעה על גבי ההמחאה במועד זה. התובע, אינו מכחיש כי קיבל את ההמחאה וכן כי חתם עליה. כל אלו מחזקים את גרסת הנתבעים.
2. אל מול כל אלו עומדת עדותו היחידה של התובע.

לפיכך, שוכנעתי כי התובע חתם באופן אישי על הסכם ממן, לרבות כל המסמכים והאישורים הנדרשים מתוקפו ולכן היה מודע לשעבוד לבנק, כבר במועד זה. מכיוון שלא נטען על ידי התובע, לחילופין, כי ככל שיקבע כי חתימתו מתנוססת על הסכם ממן, שלא קרא את ההסכם או כי לא היה מודע לתנאיו, הרי שאין מקום כלל לדון בטענה זו. זאת ועוד, מצאתי גם כבלתי סבירה את הטענה שלא ידע שעליו לחתום על הסכם המכר ומסמכים נוספים לרשויות מתוקפו. טענה בלתי סבירה, במיוחד כאשר התובע בעצמו הודה שעמד על מימוש זכויותיו במקרקעין, בעת שטרם נמכרה יחידת הדיור וכי פנה בענין זה לעו"ד וכתוצאה מכך, קיבל פיצוי מנתבע 4. בנסיבות אלו, אני קובעת כי התובע היה מודע לכך שנתן הסכמתו לרישום המשכנתא על זכויותיו בנכס לפחות ביום 08.09.1996.

זאת ועוד, אני קובעת כי לא הוכח שחתימתו של התובע זוייפה על גבי כתב ההסכמה. מחד, חוה"ד של גב' כבירי, אשר לא קיבלתי אותה, כפי שפורט לעיל. בנוסף, חו"ד של גב' ניסן, לחתימתו של התובע על גבי כתב ההסכמה לרישום המשכנתא, גם היא ניתנה על בסיס בדיקת צילום ולא על בסיס בדיקתו של המסמך המקורי ובנסיבות אלו יש להתייחס בזהירות למסקנותיה. ומנגד, עדותו של נתבע 3, העולה בקנה אחד עם הקביעה ולפיה חתימותיו של התובע מתנוססות על כל המסמכים הנוספים שהוכחשו על ידו (הסכם גילרמן והדיווחים לרשויות) ומולה עדותו המגמתית של התובע אשר הוכח כי חוץ מלהיות עקבית לעניין זיוף חתימותיו על גבי כל מסמך ומסמך לא היתה עקבית בדבר.

1. יוער, כי בנסיבות אלו, אין כל נפקות לחוות דעתו ותצהירו של ד"ר מאג'ר, ולפיו התובע חלה ונזקק לניתוח דחוף בתאריך 03.07.1994 ושהה בתקופת מחלה של כחודש ימים, למועד החתימה הנטען על כתב ההסכמה לרישום המשכנתא, שכאמור נחתם ביום 29.12.1993, שישה חודשים קודם לכן. זאת, גם לגבי חתימת הסכם ממן, שכאמור נחתם ביום 08.09.1996, כשנתיים לאחר מכן. המועדים הרלוונטיים, למצבו הרפואי הנטען, יכול שיהיה בהם כדי להשליך על חתימות התובע על הסכם גילרמן בלבד. ברם, בחקירתו הנגדית, הבהיר, ד"ר מאג'ר, כי התובע עבר טיפולי הקרנות וכי לא אושפז לשם קבלתם. עוד, הודה ד"ר מאג'ר, כי באופן תאורתי, מטופלים העוברים טיפולים מסוג זה, ניידים ואף נוסעים ממקום למקום לשם קבלתם וכי התובע אושפז בבית החולים לתקופה קצרה של יום עד יומיים בלבד. היינו, אין בחוות הדעת ובמצבו הרפואי של התובע, כדי להוות משקל ראייתי כנגד כל המפורט לעיל וכדי לשנות את קביעתי.
2. אני קובעת כי עילת התביעה נגד הנתבעים 1-3 התיישנה ביום 07.09.2003. בנסיבות אלו, הרי שיש לקבל את טענת הנתבעים 1-3 לדחיית התביעה גם בטענה זו. עילת התביעה נגד נתבעים 4-6, ככל שתוכח התמורה הנטענת, על ידי התובע, התיישנה בהעברת היחידות לגילרמן, ביום 26.7.94. אני קובעת, כי גם הסכם גילרמן נחתם על ידי התובע, לפיכך אני קובעת כי עילת התביעה נגד נתבעים 4-6 התיישנה גם כן. עוד, לא הוכח כי כתב ההסכמה זוייף ולכן גם מטעם זה דין התביעה נגד כל נתבעים להידחות.
3. למעלה מהצורך, אמשיך ואדון בטענות הנוספות שהועלו על ידי הצדדים. עילת התביעה נגד נתבעים 4-6 נעוצה, כך עולה, בתמורה הנטענת על ידי התובע להסכם בינו ובין נתבע 4. לטענת התובע, כפי שפורטה לעיל, התמורה שקיבל ממכירת יחידת הדיור לה"ה ממן, היתה תמורה חלקית בלבד, על חשבון זכויותיו במקרקעין. עוד לטענת התובע, המתין לקבלת מלוא התמורה בהתאם לבקשת נתבע 4. עם ההודעה על כינוס הנכסים, הבין כי לא יקבל תמורה נוספת ולכן ממועד זה התגבשה, לטענתו, עילת התביעה. לפיכך, אדון בטענת התובע לתמורה שהובטחה לו והאם הוכחה על ידו.

תמורת העסקה:

1. התובע נדרש, בחקירתו הנגדית, להסביר באיזה אופן ומתי הובטחה לו התמורה של שלוש יחידות דיור, בתמורה להשקעתו במקרקעין. התובע השיב "לא אמרתי בהתחלה שהבטיחו לי שלוש, אחר כך... בגלל שהוא התעכב והתעכב הוא אמר לי אנחנו נקבל זכויות ליותר קוטג'ים. אז החלק שלי, אם הוא אמר בסופו של דבר נקבל יותר ונבנו 6 מכל צד זה 12 ועוד 3 מצד אחד ועוד אחת שהיא כמו 3 לאורך הזה אז החלק שלי זה 3 ... הבטיחו לי שליש ממה שיהיה, אבל יש עוד מגרש. לא ידענו מה יהיה, אז אמרנו, הוא אמר לי שיהיה שליש, אנחנו שלושה שותפים כל אחד זה שליש... אז לא ידעתי על חמישה" (שם, עמודים 65-67). התובע, הודה, בהמשך חקירתו, כי בתחילה דובר על בניית 7 יחידות ולכן התמורה היתה קטנה מ – 3 יחידות לכל שותף. אולם, לדבריו כיוון שהפרויקט התעכב, הובטח לו פיצוי נוסף. זאת ועוד, התובע הבהיר לאופן החישוב המבוצע על ידו, ולטענה כי הוא זכאי לתמורה של 3 יחידות דיור, זאת, מכיוון שבסופו של דבר, נבנו במקרקעין 16 יחידות, יחידה אחת מביניהן, שווה בערכה ל- 3 יחידות. מחצית, היינו 9 יחידות, הועברו לקבלן והיתרה הייתה אמורה להתחלק באופן שווה בינו לשני הרוכשים הנוספים. יודגש, כי התובע הודה, בחקירתו הנגדית, כי לא הובטחו לו יחידות מסוימות, אולם הובטחה לו תמורה בהתאם לגרסתו.
2. בחקירתו הנגדית, הודה התובע, כי נתבע 4 החתים אותו על מסמך (שהוגש וסומן נ/1 לישיבה מיום 23.09.09) ולפיו: "לכבוד מרקוס לנדה 09.05.90 הריני לאשר שקיבלתי ממרקוס לנדה 24,000 ₪ שמהווים 12,000 דולר אמריקאי. סכום זה הינו בקשר לעסקה שבה קיבלת ממני בנאמנות כסף בשנת 1984. (-) גדי ורקשטל". לתובע לא היה הסבר לאמור במסמך ולפיו התמורה הינה בגין כספי נאמנות שנתן לנתבע 4 "אמרתי לך שהוא הכתיב לי, לא שאלתי שאלות מה זה בנאמנות... כבר ב 90' הוא כבר תכנן את הקומבינה איך לכתוב שיהיה משהו לא מובן, מה זה בנאמנות, למה נתתי לו בנאמנות, מה לא קניתי, מה זה בנאמנות." (שם, עמוד 90-91). עוד, בחקירתו הנגדית, על ידי עו"ד סובול, הודה התובע, שקיבל מנתבע 4 החזרים בגין חיובי מס שבח ומע"מ (שם, עמוד 116).

התובע, בחקירתו הנגדית, התבקש להסביר מדוע לא דרש מנתבע 4 לקבל תמורה, לפחות בגין שכר הדירה של שתי היחידות הנוספות, שלא נמכרו, בדומה לפיצוי שקיבל עבור היחידה שנמכרה לה"ה ממן. לתובע לא היה הסבר להתנהלותו. התובע טען, כי בין השנים 1999-2000 פנה לנתבע 4 ובירר מדוע לא קיבל תמורה בגין יחידות נוספות, וכי במועד זה בדק ומצא כי שתי יחידות נותרו בפרויקט ריקות. עוד, בחקירתו הנגדית, הודה התובע, כי לא כלל במסגרת הצהרות הון שהגיש, דיווח על יחידות הדיור הנוספות בהתאם לנטען. כמו כן, הודה, כי במסגרת תצהיר, שהוגש על ידו לבית המשפט באפריל 2003, בבקשה לפטור מאגרה, הצהיר כי אין בבעלותו נכסים או חסכונות. התובע, הסביר בחקירתו הנגדית, כי התכוון לכך שאין לו הכנסות מנכסים (שם, בעמוד 99). כך, גם בתצהיר משלים, בבקשה למתן פטור מאגרת ערעור מיום 10.04.03 (הוגש וסומן נ/2 לישיבת יום 23.09.09). ההסבר שמסר התובע היה, כי התכוון לכך שאין לו הכנסות ולכן לטענתו לא שיקר בתצהירים שמסר. הנתבעים הרחיבו לעניין זה, הן לאמינותו של התובע והן כהוכחה לכך כי לא סבר במועדים הרלבנטיים כי בבעלותו נכסים כלשהם. לא מצאתי כי יש לייחס חשיבות רבה לטענות אלו, תשובתו של התובע כי לא היו לו, במועד הכנסות מהנכסים, הינה סבירה בנסיבות.

1. לתיק המוצגים של התובע צורף (נספח כ"ז) הסכם מיום 26.07.94, במסגרתו מכרו התובע, והרוכשים הנוספים מחצית מחלקה 11027/42 במקרקעין לנתבעת 6. במסגרת ההסכם, נקבע כי תמורת מכירת המגרש וזכויותיו ישולם למוכרים סכום בשקלים השווה ל 73,000 דולר, כאשר סכום זה כולל את חובות המוכרים למס רכוש בגין החלקה כולה. בצמוד להסכם, הוגש גם ייפוי כוח מיוחד ובלתי חוזר מהמוכרים לעוה"ד גרי אביבי, אברהם אביבי ואורי שרם. על גבי ההסכם וייפוי הכוח, מתנוססת חתימה הנחזית להיות חתימתו של התובע, לרבות שמו בראשי תיבות על גבי המסמכים. נתבע 3, גם אישר חתימתם של החותמים על גבי ייפוי הכוח. עוד, לתיק המוצגים, צורפה הצהרה על מכירת המקרקעין (נספח כ"ט לתיק המוצגים), חתימתו של התובע מתנוססת על גבי ההצהרה ומאושרת על ידי נתבע 3.

עדות גילרמן

1. גילרמן, בתצהיר עדותו הראשית, טען כי היה שותף עם נתבע 4 במספר עסקאות במקרקעין. לטענתו, נתבע 4 ביקש ממנו לגייס משקיע של 40,000 דולר, בתמורה הובטח לגילרמן כי יקבל שליש מזכויות הבנייה במקרקעין. לטענת גילרמן, נתבע 4 אמר לו, כי זכויות הבנייה במקרקעין הן של כ 17 יחידות דיור. לטענת גילרמן, עניין את התובע בהשקעה ועל סמך המלצתו השקיע התובע את כספו במקרקעין ושילם ישירות לנתבע 4 סך של 40,000 דולר ללא קבלה, ללא רישום הערת אזהרה וללא בטחונות, שכן, הכל נעשה על בסיס אמון מלא והיכרות אישית בין הצדדים הנוגעים בדבר.

עוד, הצהיר גילרמן, כי בעסקה קודמת, במתכונת דומה, השקיע בעצמו במסגרת פרויקט מקרקעין של נתבע 4 והיה אמור לקבל בתמורה יחידת דיור. לטענתו, משהושלמה בניית היחידה, הסכים להלוות לנתבע 4 את תמורת היחידה שהייתה שלו, מכיוון שנתבע 4 היה זקוק בבהילות לכסף. בתמורה לכך, הבטיח לו נתבע 4 שיקבל מאחת מעסקאותיו העתידיות יחידת דיור אחרת. לטענת גילרמן, נתבע 4 נותר חייב לו חוב כספי אותו היה אמור לקבל במסגרת הפרויקט נשוא הליך זה. גילרמן, הצהיר גם שנתבע 4 שיתף אותו בכך שנאלץ להמציא לבנק בטחונות למימון פעולות נתבעת-6.

1. לטענת גילרמן, כאשר הסתיימה בניית אחת מיחידות הדיור, שהיו בבעלותו במקרקעין, קיבל מנתבע 4, חוזה וחתם עליו וקיבל תמורה בסך של כ – 140,000 דולר. לטענתו, חודשים ספורים לאחר מכן, הגיע אליו נתבע 4 עם חוזה מכר נוסף, למכירת יחידת דיור נוספת, שהייתה גם כן בבעלותו. לטענת גילרמן, חתם על המסמכים וקיבל במועד החתימה על החוזה השני כמה אלפי שקלים, ככל הנראה, מפרעה על חשבון התמורה. משלא קיבל את יתרת התמורה הניח שהעסקה לא יצאה לפועל. אולם, "לפי מיטב ידיעתי אז, יש לי בחלקה בקריית אתא שני קוטג'ים נוספים השייכים לי." (סעיף 25 לתצהיר). מר גילרמן הצהיר, כי כעבור מספר שנים, נתבע באופן אישי, בגין ליקויי בנייה ביחידת הדיור שמכר. נתבע 4, הודיע לו כי התביעה תטופל על ידי נתבע 3 מטעמו. לטענת מר גילרמן, "זו הפעם היחידה בא חתמתי ביודעין על יפוי הכוח לעו"ד גרי אביבי, וגם אז בנוגע לתביעת ליקויי בנייה בלבד. אדגיש כי עד לתחילת המשפט בין גדי לבינו, מעולם לא פגשתי את עו"ד אביבי, מעולם לא הייתי במשרדו, ואין לי מושג מהיכן נובעת טענתו שאני חתמתי בפניו על מסמכים כלשהם, למעט המסמך האמור לעיל שנשלח למשרדו באמצעות הפקסימיליה. גם הסכמי המכר הנוגעים לזוננברג וסרור, שעו"ד אביבי טוען שחתמתי עליהם במשרדו יחד עם הרוכשים הנ"ל, לא נחתמו בפניו אלא במשרדי בנוכחות מוטי בלבד. מעולם לא הייתי אמור לקבל מגדי קוטג'ים במתנה. משהציגו בפניי את תצהיר המתנה בו לכאורה קיבלתי מגדי קוטג'ים, ללא תמורה, אומר כי החתימות דומות לחתימתי, אולם מעולם לא נתבקשתי לקבל מתנה מגדי" (סעיפים 29-33 לתצהיר).

גילרמן, הוסיף והצהיר, כי נתבע 4 הגיע למשרדו, מספר פעמים, והחתים אותו "בלנקו" על מסמכים שונים, אשר מהותם לא ידועה לו.

1. בחקירתו הנגדית, על ידי עו"ד מויאל, ביום 23.09.09, נדרש להתייחס להצעתו העסקית של נתבע 4, באשר למקרקעין נשוא הליך זה ולטענה שנתבע 4 ביקש ממנו לגייס משקיע, אשר ישקיע 40,000 דולר ובתמורה יקבל יחידת דיור אחת הוא (מר גילרמן) ויחידת דיור נוספת יקבל המשקיע. גילרמן העיד, כי לא מסר לתובע מהי התמורה שהוא עתיד לקבל מההשקעה, אלא רק קישר בין השניים "תגייס לי משקיע שיתן לי 40,000 דולר, אתה בתמורה תקבל קוטג' והוא, אני אעשה איתו עסקה... תביא לי משקיע תקבל קוטג'." (שם, עמודים 130-131). גילרמן טען, כי לא בירר וגם לא קיבל מידע מנתבע 4, לתמורה שיקבל התובע עבור השקעתו (שם, עמוד 132). אולם, בהמשך, הודה כי לא שמע על כך שהתובע היה עתיד לקבל שלוש יחידות בפרויקט (שם, עמוד 153). לטענתו, בעסקה ובהסכם 1983, הוא לא היה אמור להשקיע דבר, אולם מכיוון שקישר בין התובע לנתבע 4, כמשקיע בעסקה, אזי היה זכאי לקבל בתמורה יחידת דיור. גילרמן, טען, כי אינו יודע אם נרשם כבעל זכויות במגרש, או אם היה אמור להירשם ככזה "אין לי מושג, אולי... לא מעניין אותי הדברים האלה... לא דאגתי, אם הייתי דואג לא הייתי נותן לו... לא הייתי שם בחיים שלי, לא ראיתי את המקום, אני לא יודע איך זה נראה." (שם, עמודים 143-145).

בהמשך חקירתו הנגדית, הוצגו לגילרמן המסמכים החתומים על ידו, במסגרת הסכם גילרמן, לרבות העברת 2/18 מהמקרקעין מהתובע אליו. גילרמן התייחס והשיב, כי יכול להיות שאלו חתימותיו על גבי כל המסמכים (שם, עמוד 155). אולם, בהמשך טען, כי מעולם לא היה במשרדו של נתבע 3 בקריית אתא (שם, עמוד 184). "אני לא מבין בעסקאות מקרקעין שום דבר. כל העסקאות נוהלו פיזית בפועל עם הרבה עבודה ושכל על ידי מוטי, כל החלק שלי הסתכם בזה שהוא בא ואמר תחתום, תחתום, תחתום, חתמתי, חתמתי, חתמתי, נגמר הסיפור. נפגשנו עוד פעם, תחתום... חתמתי... נגמר הסיפור, אני לא יודע על מה חתמתי,... אני לא יודע מה נעשה, איך נעשה, מוטי גאון כלכלי... הוא עושה את הכל בשיא היושר ובשיא הדייקנות שבעולם. כל מה שנעשה נעשה על מנת שנמקסם את הרווחים. אני חתמתי על בליינד. ש: אתה אומר אני חתמתי בלנקו? ת: לא, לא, גם אם היה כתוב אני לא קראתי... יכול היה להחתים אותי על מה שהוא רוצה." (שם, עמוד 156, שורות 10-24). בהמשך, שב על גרסתו, כי חתם על כל מסמך שהציג לו נתבע 4, ללא כל שאלה, אולם ייתכן שקיבל הסברים כי המדובר בתכנון עסקי משיקולי מס (שם, עמוד 158). "אני יודע שאני מכרתי שני קוטג'ים וקיבלתי תמורה עבור אחד" (שם, עמוד 159, שורות 10-11). בהמשך, הבהיר, כי היה צפוי לקבל גם תמורה בגין יחידת הדיור הנוספת, כנגד הלוואה שהעמיד לנתבע 4 במסגרת פרויקט אחר.

בחקירתו הנגדית, התבקש להתייחס לטענותיו בתצהיר, באשר לשעבוד המקרקעין לטובת הבנק. מעדותו עלה, כי אינו בקיא בפרטים שמסר בתצהיר "מוטי סיפר לי... לא יודע, לא זוכר, לגמרי לא זוכר... כן, אבל זה עבור בטחונות לעסקה אחרת שלא קשורה לפה, היא עסקה של מוטי פרטית עם חברה אחרת במקומות אחרים." (שם, עמודים 164-165). בהמשך, הובהר כי להבנתו, נתבע 4 שעבד את המקרקעין, כביטחון לעסקאות אחרות של נתבעת 6. "אני לא זוכר בדיוק למה הוא סיפר לי את זה, אני חושב שזה קשור לדירה מרחוב מאפו שהייתי אמור לקנות ממנו..." (שם, עמוד 168, שורה 3).

בחקירתו הנגדית, על ידי עו"ד אוסישקין, התבקש גילרמן "לשים את האצבע" על המועד המדויק, בו נודע לו לראשונה, כי החלק שלו במקרקעין הועבר אליו מהתובע. גילרמן, השיב, כי נודע לו על כך רק בהקשר של האירועים נשוא התביעה.

1. גרסתו של גילרמן נסתרה בעדותו. ראשית, מסר פרטים לא נכונים למספר יחידות הדיור, שהיו אמורות להיבנות על המקרקעין, במועד גיוס המשקיע. זאת ועוד, מחד, ידע כי חלק מהיחידות נרשמו על שמו של התובע והועברו אליו משיקולי מס, זאת, בהתאם להסברים שניתנו לו, לדבריו, על ידי נתבע 4, בסמוך למועד. מאידך, בחקירתו הנגדית טען, כי מעורבותו של התובע וההעברה שבוצעה מהתובע אליו, נודעו לו בסמוך לנקיטת ההליכים במסגרת התביעה. זאת ועוד, בתצהיר עדותו הראשית טען, כי לאחר שקיבל תמורה של יחידת דיור אחת, נותר נתבע 4 חייב לו שתי יחידות נוספות בפרויקט. בחקירתו הנגדית, הובהר, כי הובטחה לו יחידת דיור אחת בלבד, בפרויקט ונתבע 4 היה "חייב" לו תמורת יחידה נוספת, כנגד הלוואה שנתן לו בפרויקט אחר - היינו סך הכל שתי יחידות בלבד. מעל הכל, שוכנעתי, כי גילרמן, התבקש מעת לעת לחתום על הסכמים, מסמכים ויפויי-כוח על ידי נתבע 4, כי עשה זאת וכי חתימתו מתנוססת על גבי המסמכים שהוצגו. שתי היחידות הועברו אליו בידיעה ובהסכמה, במתנה משיקולי מס. גילרמן, קיבל תמורה מלאה, בגין היחידה שהיה זכאי לה, כתמורה לגיוסו של התובע, כמשקיע. תמורת היחידה השניה, הועברה לקבלן בידיעה ובהסכמה. טענתו, בתצהיר, כי לא היה אמור לקבל דבר במתנה מהתובע, הינה סתמית, שכן הוסבר לגילרמן, על ידי נתבע 4, במועד החתימה על המסמכים והתצהירים, כי הדבר מבוצע לצורכי מס, בהתאם למתווה העסקי ולתמורה שהובטחה לתובע ולגילרמן בעסקה. לעניין זה, גם איני מקבלת את ניסיונותיו של גילרמן להתחמק מפירוט התמורה המוסכמת, לה היה זכאי התובע, בגין השקעתו במסגרת הפרויקט. גרסה זו, בלתי מתקבלת על הדעת ונסתרה בתחילת חקירתו הנגדית בעת שמסר כי הן הוא והן התובע היו זכאים לקבל יחידת דיור אחת בלבד במסגרת העסקה (שם, עמודים 130-131).
2. אל מול גרסת התובע וגילרמן, לתמורה הנטענת, נטען על ידי נתבע 4, כי כל הפעולות שבוצעו בפרויקט נעשו בשקיפות, היו ידועות לכל בזמן אמת ולא נשמעה כל טענה מהמעורבים לרבות מהתובע או גילרמן. יוער, כי גם גילרמן, לאורך כל עדותו טען כי נתבע 4 הינו ישר ונהג בו בהגינות בכל העסקאות בהם היה מעורב עימו. נתבע 4 טען, כי התובע חתם על הסכם ממן ובו כאמור התייחסות למשכנתא מדרגה ראשונה לטובת הבנק. לטענת נתבע 4, ממועד חתימת הסכם ממן, חדל התובע להיות בעלים רשום של זכות כלשהי במקרקעין. נתבע 4 טען, כי בשנת 1984 התקשר התובע עם חברה בבעלותו, במסגרת זו סוכם כי התובע ירכוש "על הנייר" יחידת דיור אחת בפרויקט עתידי בקריית אתא, אשר נבנה לאחר מספר שנים על חלקה 42 בגוש 11027. בהתאם להסכם, שילם התובע סך כולל של 40,000 דולר, בתמורה ליחידת דיור אחת. עוד, באותה תקופה, נערכו שני הסכמים נוספים, למכירת שתי יחידות דיור נוספות, בתמורה זהה למר פבלו לנדה וביריש גרחניק (כך סעיף 7 לתצהיר נתבע 4 – הערה שלי ס.ר.ז.). לטענת נתבע 4, המדובר באירועים שאירעו לפני כ – 20 שנה ולכן לא נשתמרו בידו ההסכמים (כיום חלפו 30 שנה – הערה שלי ס.ר.ז.). נתבע 4, הצהיר כי המחיר ליחידת דיור, אותה רכש התובע היה מחיר נמוך מאוד ו"מגוחך". אולם, נקבע בהתחשב כי המדובר בפרויקט עתידי. עוד הוסכם, לטענתו, כי מעבר לתשלום שהשקיע התובע, הוא לא יידרש להוצאה נוספת או תשלום כלשהו לקופת הפרויקט, לרבות: היטלי פיתוח, היתרי בנייה, היטלי השבחה, שכר טרחת עו"ד, שכר טרחת מתכנן, שכר טרחת פיקוח וניהול, עלויות מימון, עלויות בנייה, מס שבח, מס רכוש, מע"מ, הנהלת חשבונות, עלויות חיבור הפרויקט לחשמל, הוצאות פיתוח ועלויות הכרוכות באחריות ובשנת הבדק.
3. לפיכך, נטען יש לדחות טענת התובע להיותו שותף בשליש מהזכויות בפרויקט. נתבע 4 הפנה, לעניין זה, גם לחוסר הסבירות בגרסת התובע, אשר לא פנה בבקשה לקבלת חשבונות, מסמכים, דו"חות על הוצאות והסכמים כלשהם, בקשר עם הפרויקט לאורך כל השנים. מנגד, לאחר שחלף המועד שנקבע בין הצדדים, למסירת יחידת הדיור לתובע, ובעקבות מכתב התרעה מבא כוחו של התובע, בגין האיחור במסירה, סוכם כי ישולם לתובע שווה ערך לדמי השכירות של יחידת דיור אחת אשר לא נמסרה לו במועד. פיצוי מוסכם זה שולם לתובע במזומן ובהעברות בנקאיות, חלקם לחשבון התובע וחלקם לחשבונה של אימו. אישור על תשלום 24,000 ₪, צורף כאמור כנספח א' לתצהיר נתבע 4. לעניין זה, הפנה נתבע 4, שוב לחוסר סבירות גרסת התובע, אשר לא דרש תמורה נוספת כלשהיא לאורך כל השנים, עבור שתי יחידות הדיור הנוספות שכאמור מעולם לא הובטחו לו. זאת ועוד, נתבע 4, בתצהירו הצביע על כך שהשקעת התובע הניבה לו רווח של מעל ל- 400 אחוזים, בעת שנמכרה לה"ה ממן. לתצהיר נתבע 4 צורפו אישורי קבלת ההמחאות בגין מכירת יחידת הדיור לה"ה ממן בחתימת התובע (נספחים ג' ו- ד' לתצהיר). לטענת נתבע 4, מאז ועד הגשת התביעה, נשוא הליך זה לא פנה אליו התובע בטענה כלשהי בנוגע לפרויקט נשוא התביעה.
4. נתבע 4 הודה, במסגרת תצהירו (סעיף 18), כי משיקולים שונים ובכלל זה גם שיקולי מס, בחרו יזמי הפרויקט לרשום מראש חלק מהמקרקעין על שם התובע, זאת מבלי שהדבר פגע בו ומבלי שנדרש אי פעם לשאת בתשלום כלשהו. בהתאם, נרשמה הקרקע על שם שלושת הרוכשים ונחתמה עסקת קומבינציה עם חברה יזמית בשליטתו של נתבע 4. בהתאם להסכם ייבנו יחידות הדיור, ומתוכן שלוש ימסרו לרוכשים והחברה הקבלנית תקבל את יתרת יחידות הדיור. עקב בעיות פיתוח ותכנון לא נחתמה עסקת הקומבינציה במתכונת המתוכננת אלא במתכונת אחרת. לטענת נתבע 4, תכנון מס זה כמו גם השינוי שבוצע לאחר מכן הוסברו לתובע וקיבלו את הסכמתו. לפיכך, עוד קודם למכירת יחידת הדיור של התובע, ביום 26.07.94 העביר התובע, ביחד עם יתר בעלי הערת האזהרה על המקרקעין, מחצית מהמקרקעין לנתבעת 6, ובנוסף העביר 2/18 חלקים של המקרקעין, ללא תמורה, לגילרמן. בהתאם לנטען, בדומה לתובע, גם גילרמן, לא נשא בהוצאות הקשורות לבניית יחידות הדיור בפרויקט. גילרמן מכר את זכויותיו במקרקעין בהסכמים עם ה"ה זוננברג וה"ה סרור. תמורת יחידה אחת נשארה אצלו, בהתאם לחלקו בפרויקט, בדומה לתובע ואילו תמורת היחידה הנוספת הועברה לחברה לשם מימון הפרויקט. לעניין זה, הוסיף נתבע 4, כי ככל שטענת התובע ולפיה זויפו ההסכמים בינו לבין גילרמן נכונה, הרי שעליו לתבוע מגילרמן פיצוי בגין התמורה "שנגזלה" והועברה לגילרמן, בהתאם לאותם הסכמים.
5. בנוסף ולחילופין, נטען על ידי נתבע 4, כי הפרויקט כולו הפסיד ונותר חייב כספים לבנק. לפיכך, ככל שהתובע טוען כי הינו שותף בשליש מהזכויות והחובות, הרי שיהיה עליו להשיב את התמורה שקיבל במסגרת ההסכם עם ה"ה ממן. עוד, טען נתבע 4, כי טענתו של התובע לרווחים אשר היה עליו לקבל מהפרויקט בסך של 2,000,000 ₪, מעבר לתמורה שקיבל בגין יחידת הדיור שמכר, הינה בלתי סבירה ומחייבת רווח כולל לפרויקט בשיעור של כ –8,000,000 ₪. לעניין זה, הצהיר נתבע 4, יזם בתחום הנדל"ן ובעל ניסיון רב שנים, כי עסקת קומבינציה המבוצעת עם צדדים שלישיים, אינה מניבה לבעלי הקרקע אף לא יחידת דיור אחת, במיוחד פרויקט במקרקעין הממוקמים בשולי קריית אתא. טענת התובע, לרווח של 9 יחידות לבעלים הינה בלתי סבירה ואבסורדית. לו היה פונה התובע לקבלן, כבעלים של שליש ממקרקעין הוא לא היה מקבל יותר מיחידת דיור אחת (לעניין זה, הפנה נתבע 4 לחוות דעת הכלכלן מטעמו מר דותן דרעי, אשר לא נסתרה בחוות דעת נגדית מטעמו של התובע).
6. בחקירתו הנגדית, התבקש נתבע 4, על ידי בא כוח התובע, להסביר את מתווה הסכם 1983 והסיבה לרישום הבעלויות בכל חלקה וחלקה. ההסבר שמסר היה, כי חלקה אחת מתוך השתיים הייתה חקלאית והעסקה הבסיסית הייתה ששלושה רוכשים קונים את הקרקע לבנייה ולאחר מכן תתבצע עסקת קומבינציה. חברה בבעלותו ובבעלות גילרמן, תבנה את היחידות ובעלי הקרקע יקבלו יחדיו 3 יחידות דיור מתוך 14 יחידות (פרוטוקול דיון מיום 09.11.09, עמוד 26). בהמשך הודה, כי יתכן שלא נחתם הסכם עם התובע לעניין התמורה הנטענת ואף הודה כי לא חתם על הסכם עם אחיו וחמו, ה"ה לנדה וגרניאץ (שם, עמוד 28). אולם, חזר על טענתו ולפיה "אני התחייבתי בפני גדי, בפני אחי ובפני אבא של אשתי שכל אחד יקבל יחידת דיור ופעלתי לאורך כל הדרך כדי שזה יקרה. היו עיכובים, כעסו עליי לאורך הדרך בגלל העיכובים, זה קיבל פיצוי מסוים, כל מיני שכירויות ודברים כאלה וכיסוי של מיסוי, אחרים קיבלו פיצוי אחר." (שם, עמוד 34, שורות 5-8). עוד, הסביר, כי שתי היחידות שהועברו לגילרמן מהתובע נמכרו. תמורת יחידה אחת הועברה ישירות לבנק שמימן את הפרויקט ותמורת יחידת דיור נוספת הועברה לגילרמן, בהתאם לתמורה שסוכמה עימו (שם, עמודים 40-41). בהמשך חקירתו הנגדית, נדרש לפרט להפסדי הפרויקט הנטענים והעריך אותם בכ- 1.2 עד 1.3 מיליון שקלים. נתבע 4 הוסיף והבהיר, בחקירתו הנגדית על ידי עו"ד מויאל, כי שתי היחידות שנותרו מהפרויקט ושועבדו לבנק, אחת מהן היתה שלו (מתוך ה- 4 שקיבל במסגרת נתבעת 6) והשנייה היתה של חמו שלא הספיק למכור את היחידה שלו (שם, עמוד 71).
7. בנוסף, נתבעים 4-6, במסגרת ראיותיהם, הגישו כאמור חוות דעת מומחה מטעמם באמצעות מר דותן דרעי, כלכלן ושמאי מקרקעין מוסמך. בחוות דעתו, מיום 01.02.09 התבקש להתייחס לסוגית הערך הריאלי (שיעור הקומבינציה הראוי) לעסקת קומבינציה בין בעל מקרקעין לקבלן במקרקעין, הידועים כגוש 11027 חלקה 42 בקריית אתא, נכון לשלהי שנת 1984 (נטו וברוטו) וכן לתקופה שבין השנים 1993-1995. כנגזרת משאלה זו, לקבוע מהי עסקת קומבינציה סבירה וריאלית לבעלים של שליש מזכויות הבעלות בחלקה, היינו כמה יחידות דיור ברוטו או נטו היה צפוי לקבל התובע. כן, נדרש המומחה, להתייחס גם לעלות בנייה סבירה לפרויקט המגורים אשר נבנה בפועל במקרקעין לאותם שנים.
8. מסקנתו של מר דרעי לשנת 1984, טרם קבלת היתר בנייה בחלקה, הייתה כי שיעור הקומבינציה הסביר בעסקת ברוטו לבעל הקרקע הינו 20-22 אחוז בקירוב. היינו, מתוך 14 יחידות דיור, ניתן לצפות לכל היותר כי בעל הקרקע יקבל 3 יחידות מהקבלן. בהתאם, בעלים של שליש יקבל יחידת דיור אחת בלבד, כאשר בעל הקרקע יידרש לשלם מס שבח מקרקעין, הנובע מהעסקה, לרבות חובות מס רכוש והיטל השבחה. "בעסקת נטו", קבע המומחה, כי בעל שליש קרקע היה מצפה לקבל 70-75 אחוז מיחידת דיור אחת.

מסקנתו לשנים 1993-1995, הייתה כי שיעור הקומבינציה הסביר, ברוטו לבעל קרקע, הינו 25 אחוז בקירוב. לפיכך, מתוך 15.5 יחידות, ניתן היה לצפות כי בעל הקרקע יקבל 3.88 דירות מהקבלן. בעלים של שליש, היה מקבל 1.3 יחידת דיור, כאשר בעל הקרקע משלם מס שבח מקרקעין, חובות מס רכוש והיטל השבחה. היינו, יחידת דיור אחת פלוס 36,000 דולר בקירוב. "בעסקת נטו" בעל שליש מהקרקע היה מצפה לקבל 90-95 אחוז מיחידת דיור אחת.

1. מומחה התובע, השמאי קובי צפניה, לא דן במסגרת חוה"ד שהגיש בעסקאות קומבינציה והוסיף בחקירתו הנגדית, כי אינו בעל התמחות בנושא זה. בחוות הדעת שהגיש רק העריך שווי יחידת דיור בפרויקט, לנזקיו הנטענים של התובע.
2. מכל האמור לעיל, אני דוחה את גרסתו של התובע לתמורה הנטענת. גרסתו, כאמור, אינה מגובה במסמכים. עוד, התובע פירט גרסתו לתמורה נטענת, שהתפתחה עם השנים נוכח עיכוב בהשלמת הפרויקט. עד להגשת התביעה, לא פנה בכל דרישה לנתבע 4, בדומה לדרישותיו לשכר דירה, בעת שלא נמכרה יחידת הדיור שכנטען הובטחה לו. בנוסף, מגרסתו של גילרמן, שוכנעתי כי התמורה שהובטחה למשקיע הייתה יחידת דיור אחת בלבד. שוכנעתי כי היחידות שהועברו לגילרמן במתנה מהתובע, נרשמו כך משיקולי מיסוי, תצהירי המתנה ומסמכי ההסכם נחתמו כולם על ידי התובע וגילרמן, תוך שהם מודעים לתוצאות המכר וההעברה. זאת ועוד, מחוה"ד הכלכלית שהוגשה על ידי הנתבעים ולא נסתרה, עולה כי גרסתו של התובע לתמורה, הינה בלתי סבירה ובלתי הגיונית ולא עולה בקנה אחד עם הגיון עסקי כלשהו. זאת ועוד, גרסתו של התובע נסתרת בכל ההסכמים שנחתמו על ידו לאורך השנים, התנהלות הצדדים וגם התנהלותו של התובע עצמו. מחד, עד למכירת יחידת הדיור שלו לה"ה ממן, דרש וקיבל פיצוי בגין איחור במסירתה ובמכירתה. לאחר שמכר את היחידה, במשך 7 שנים לא פנה בדרישה כלשהיא לקבלת פיצוי או תמורה נוספת. זאת ועוד, ככל שלטענתו לא היה מודע או שותף להעברת היחידות לגילרמן, הרי שבהתאם לנטען, גילרמן מכר וקיבל את תמורת אותן היחידות ולכאורה לתובע עילת תביעה נגד גילרמן ולא נגד הנתבעים.

מכל האמור, הרי שאני דוחה גם את טענת התובע כי היה זכאי לקבלת תמורה של שתי יחידות דיור נוספות במקרקעין.

סוף דבר:

1. כל טענות התובע נדחו על ידי. תביעתו נגד הבנק, נתבע 2 ונתבע 3 התיישנה, באשר קבעתי כי חתם על הסכם ממן ובו התייחסות לשעבוד זכויותיו לבנק. גם תביעתו של התובע נגד נתבעים 4-6 נדחתה בטענת התיישנות, לאחר שקבעתי כי התובע חתם על הסכם גילרמן. עוד, קבעתי שלא הוכח שחתימתו על גבי כתב ההסכמה לרישום המשכנתא זויפה ולכן דין התביעה כנגד כל הנתבעים להידחות. בנוסף, נדחתה תביעתו נגד הבנק בהיעדר עילה ונדחתה טענת התובע לתמורה הנטענת מהסכם 1983, מתוקף תמורה נטענת זו הוגשה התביעה כולה.
2. הליך זה נוהל משנת 2003, החל בביהמ"ש המחוזי בתל אביב, עבר לביהמ"ש המחוזי מרכז והועבר לבית משפט זה בשנת 2008. מאז קוימו 7 ישיבות קד"מ ו- 5 ישיבות הוכחות. ההוכחות נשמעו על ידי כב' השופט שנהב. התובע הגיש בקשות רשות ערעור, אחת התקבלה, בהסכמת הצדדים והשנייה נדחתה. במהלך שמיעת הראיות הוצע לתובע, על ידי כב' השופט שנהב, לשקול המשך ניהול ההליכים כנגד חלק מהנתבעים, עולה כי התובע דבק בגרסתו ועמד על המשך ניהול ההליכים כנגד הנתבעים כולם. כב' השופט שנהב, פסל עצמו בשלב בו נדרשו הצדדים לסכם טיעוניהם בכתב, בעקבות צעד חריג שנקט התובע, כאשר הגיע לביתו של כב' השופט שנהב ומסר לו מכתב בעל אופי פרטי ואישי.
3. התובע עתר כי הראיות ישמעו מחדש על ידי, בקשה זו נדחתה על ידי וכך גם בר"ע שהוגשה על החלטתי. בהחלטתי קבעתי, כי שופט הממשיך לדון בהליך בהתאם לתקנה 177 לתקנות סדר הדין האזרחי, רשאי לשקול מהימנותם של העדים, גם ללא היתרון של התרשמות בלתי אמצעית מעדותם והפניתי לדברי כב' השופט לנדוי בע"א 79/72 האפוטרופוס נגד פולק, פ"ד כז(1) 768 אשר התייחס לעניין זה והנחה:- "... וכיצד הוא ישקול עדות כתובה כזאת: בראשית, ישתדל לגלות בה עצמה אם ניכרים בה דברי אמת או להיפך, על-פי סבירות הדברים וההגיון הפנימי שלהם, ולאחר-מכן ישווה אותה עם כתבי-הטענות ובמיוחד עם הראיות האחרות המצויות לפניו, כדי לברר כיצד משתלבת העדות עם נתונים אובייקטיביים שהוכחו ועם עדויות אחרות הנראות מהימנות." - בדרך זו הלכתי. הבהרתי במסגרת החלטתי, נשוא הבר"ע, כי ככל שאסבור שעלי לשמוע עדות פעם נוספת או לפנות לצדדים לשם הבהרה אעשה כן. פניתי לצדדים כאשר נוכחתי כי מוצגים שנמסרו לכב' שופט שנהב לא נשמרו בתיק ביהמ"ש.
4. כפי שקבעתי, הוכח כי התביעה כולה הייתה תביעת סרק, אשר מטרתה אחת היא - עשיית עושר תוך גרירת כל הצדדים להליך יקר, ארוך ומסורבל. בנסיבות אלו, החלטתי לחייב התובע לשאת בהוצאות הצדדים בגין שכר העדים, שכר המומחים ועלות הקלטת הישיבות וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור של 60,000 ₪, לכל אחד מהצדדים (נתבעים 1 ו- 2 ביחד, נתבע 3, נתבעים 4-6 ביחד).
5. בהתאם להחלטת כב' השופט שנהב מיום 30.07.2009 הופקדה על ידי התובע ערבות בסך של 30 אלף ₪ בקופת ביהמ"ש, בהתאם לבקשה משותפת של הנתבעים. הגזברות תעביר לכל אחד מעוה"ד 1/3 מהפקדון, על חשבון שכה"ט שנפסק כאמור.
6. הודעת צד ג' כאמור לא נידונה, בנסיבות אלו נדחית ללא צו להוצאות, לא התקיימו דיונים במסגרת ההודעה ולכן מורה לגזברות להשיב אגרה בהתאם לתקנות.

ניתן היום, א' ניסן תשע"ד, 01 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.