באמצעות עוה"ד יוסף מולאור

לפני תביעה של אמנונים חברה לעבודות עפר בע"מ (להלן: "אמנונים" או "החברה"), בעלי המניות שלה, מנהליה והערבים לה - מן הצד האחד, כנגד הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (להלן: "הבנק") - מצד שני. עניינה של התביעה הוא תשלום הסך של 7,622,807 ₪ נכון ליום 19.6.03 וזאת בהתאם לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק 940/89 מאוגוסט 1996.

הרקע

1. בחודש יוני 1989 הגיש הבנק לבימ"ש המחוזי בחיפה תביעה כספית בסדר דין מקוצר נגד אמנונים והערבים לחובותיה כלפי הבנק (הנתבעים דשם הם התובעים דכאן), לתשלום יתרת החוב בחשבונה של החברה בסך של 991,996 ₪ (ת"א (חי') 940/89). התובעים הגישו בקשת רשות להתגונן, שהתקבלה, והתביעה הועברה לפסים של תביעה רגילה.

2. בחודש פברואר 1993 הגישו התובעים תביעה נגד הבנק ע"ס של 2 מליון ₪ (ת"א (חי) 165/93). בתביעה כנגד הבנק נטען שלא זו בלבד שהבנק אינו זכאי לתשלום כלשהו, אלא עליו להחזיר לחברה סכומי כסף נכבדים, בשל חיובי ריבית בשיעורים מוגזמים, קביעות שרירותיות של מסגרת אשראי וכפיית תכניות חיסכון. בנוסף לטענות שעניינן ניהול החשבון, טענו התובעים בכתב תביעתם (שהוגדרה כ"תביעה שכנגד" ותיקרא גם כך להלן), כי בשל התנהלות הבנק קרסה החברה ונגרמו להם נזקים שהבנק נתבע לשפותם בגינם.

3. בחודש אוגוסט 1996 לאחר שנסתיימה שמיעת הראיות בתיק, ניתן ע"י כב' השופט פינקלמן פסק דין בו דחה את טענות התובעים בתביעה (165/93) אותה כינה תביעה שכנגד. בקובעו כי לדעתו אין בתביעה שכנגד ממש. באשר לתביעה העיקרית, קבע בית המשפט כללים לעריכת חישוב יתרת החוב שבחשבון החברה, אולם לא פסק מהם הסכומים שעל צד זה או אחר לשלם למשנהו. על פסק הדין הוגשו ערעור וערעור שכנגד.

4. בית המשפט העליון דן בשני הערעורים במאוחד ודחה אותם בציינו כי תביעת התובעים (התביעה שכנגד) לפיה התנהגות הבנק גרמה להם לנזקים, נדחתה בשל כך שלא נמצאו ראיות לקשר הסיבתי בין פגמים שהיו בהתנהגות הבנק לבין התמוטטות החברה (ע"א 7162/96 וע"א 7287/96, כב' השופט אנגלרד 09/11/98).

5. בעקבות פסק הדין בערעור, ערך מומחה מטעם התובעים תחשיב באשר ליתרת החוב בחשבון והגיע למסקנה כי הבנק חייב לשלם לתובעים 7,622,807 ₪. גם הבנק מצידו ערך תחשיב אולם הצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה ביחס לתוצאה הכספית של פסק הדין.

6. לנוכח המחלוקת בעניין סכום ההשבה, פנו התובעים לכב' השופט פינקלמן בבקשה למתן הבהרה לפסק הדין. בקשתם נדחתה בנימוק לפיו:

"משגמר בית משפט זה את מלאכתו שוב אין הוא יכול להתייחס לפסק דין שנתן גם חתם עליו, אלא בדרכים שהמחוקק קבע אותן."

7. בתאריך 14.2.02 פנה הבנק ללשכת ההוצאה לפועל בתל אביב בבקשה לביצוע פסק דין וטען כי יתרת חובם של התובעים לבנק מסתכמת ב-1,928,829 ₪. בתגובה הגישו התובעים בקשה בכתב בה טענו טענת "פרעתי" לפי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל.

8. בהחלטתו מיום 10.10.02, קבע כב' ראש ההוצאה לפועל, כי לנוכח העובדה שפסק הדין אינו קובע סכומים לתשלום, אין הוא מוסמך לדון בבקשות.

9. לנוכח התוצאה דלעיל, אשר מנעה מהתובעים לאכוף ביצועו של פסק הדין, הוגשה על ידם לבית המשפט המחוזי בתל אביב בתאריך 19.6.03 תביעה לתשלום הסך של 7,622,807 ₪ - הסכום שעל פי חוות הדעת שבידם, מהווה את יתרת החובה שחב להם הבנק.

10. כנגד תביעה זו הגיש הבנק, בין היתר, בקשה לדחייה על הסף מחמת השתק עילה לאור פסק דינו של השופט פינקלמן, אשר דחה את תביעת התובעים באשר לנזקיהם ומשכך, כך נטען, אין הם רשאים לשוב ולתבוע את הבנק בגין אותן עילות, ובהינתן שפסק דינו של השופט פינקלמן אושר על ידי בית המשפט העליון (באשר ערעורים הדדיים שהוגשו כנגדו נדחו על ידי כב' השופט אנגלרד).

11. כב' הרשם אזר ז"ל דחה את בקשת הבנק לדחות את התביעה דנן על הסף לאחר שהגיע למסקנה שדחיית התביעה הנגדית כוונה אך ורק לדחיית פיצויים על קריסת החברה וכל הכרוך בכך, אולם לא כוונה לדחות את החלק הכלול בסעיף 7 של התביעה הנגדית, והוא דרישה ליתרת החשבון (אם תעמוד) לזכות החברה.

12. החלטתו של השופט אזר שניתנה בכובעו כרשם בית המשפט המחוזי בת"א, אושרה על ידי כב' השופטת דותן שדנה בערעור על החלטתו. על החלטתה של כב' השופטת דותן הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. כב' השופטת ארבל דחתה את בקשת רשות הערעור. וכך מתייחסת כב' השופטת ארבל לפסק דינה של כב' השופטת דותן (סעיף 5 ואילך להחלטה רע"א  12018/04 מיום 7/3/05):

"5. ערעור המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה. בית המשפט נימק את החלטתו בכך שהמחלוקת בין הצדדים במסגרת התביעה החדשה עניינה "יישום הכללים שנקבעו בהליך הראשון" על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה. בנוסף לכך, קבעה השופטת, כי אף אם הוכרעו חלק מהעילות העומדות בפני בית המשפט בהליך השני, מדיניות משפטית ראויה מובילה למסקנה כי אין למנוע מהחברה להביא לבירור את תביעתה להשבת הכספים לאור חשיבותו של האינטרס הציבורי "שלא למנוע ביצועו של פסק דין שעקרונותיו אינם שנויים עוד במחלוקת".

6.  איני מוצאת את טענות המבקש כמצדיקות את התערבותו של בית משפט זה כערכאת ערעור שנייה. טענות המבקש נוגעות לפרשנות אותה נתן בית המשפט, על שתי ערכאותיו, לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בת.א. 940/89 ולהפעלת שיקול דעתו. שני אלו עניינם ביישומו של הדין על ידי בית המשפט ואין הם נוגעים לשאלה משפטית עקרונית או בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה אשר מצדיקה  להיעתר לבקשה. לנוכח האמור, דין הבקשה להידחות."

(ראו החלטתו של הרשם ד"ר עדי אזר ז"ל מיום 25.5.2004 בבש"א ת"א 17239/00 וע"א (ת"א) 04/ 2777 מיום 1/12/04 וכן רע"א  12018/04 מיום 7/3/05 בהתאמה).

13. הטיפול בתביעה הועבר לטיפולו של בית המשפט המחוזי מרכז עם הקמתו בשנת 2007. ביום 20/1/2009 הגיש הבנק תביעה שכנגד (שמהותה על פי הכתוב הוא הצהרתי) בגין חוב נטען של התובעים כלפיו. התביעה הוכתרה במספר של התיק דנן 5542-08-07. עד עצם היום הזה לא הוגשה על ידי הבנק בקשה להארכת המועד להגשתה וב"כ התובעים ביקש להוציאה מתיק בית המשפט. (עניין זה הוכרע בהחלטת ביניים).

14. במסגרת ניהול התביעה שלפני מונה כמומחה מטעם בית המשפט בהסכמת הצדדים עוה"ד ורו"ח אלמן. לאחר החלטות ביניים של בית המשפט ונוכח העובדה שמדובר בחשבונות בנק שהתנהלו בשנות השבעים והשמונים, היה צורך להקים מסד נתונים ממנו ניתן יהיה לבצע את החישובים המתמטיים. לאחר שהצדדים הגיעו למסד נתונים מוסכם התעוררו ביניהם מחלוקות בדבר אופן ביצוע החישוב.

15. ביום 22.7.09 הגיעו הצדדים להסכמות שגובשו במסמך פרמטרים, אשר צורף לחוות דעתו הראשונה של רו"ח אלמן (להלן: "מסמך הפרמטרים"). כעולה ממסמך הפרמטרים, ביחס לחלקם הגיעו הצדדים להסכמה בדבר אופן החישוב. ביחס לחמישה פרמטרים אשר פורטו בסעיפים 5-9 למסמך הפרמטרים, נותרו הצדדים חלוקים בדבר דרך חישובם, והיה על בית המשפט להכריע אפוא בדבר.

16. באשר לפרמטרים שלגביהם לא הייתה הסכמה, ניתנו החלטות ביניים מפורטות שהכריעו במחלוקות שנפלו בין הצדדים. אינני רואה מקום לחזור על הנימוקים שהובילו להחלטות הביניים אך יש לראותן חלק בלתי נפרד מפסק דין זה. במסגרת פסק הדין יצוינו ההחלטות בלבד.

17. ביום 24/8/2010 ניתנה החלטה בחלק מהפרמטרים שבמחלוקת:

בשאלת דרך חישוב הריבית בהלוואות השקליות - סעיף 5 למסמך הפרמטרים, הוחלט שיש לחשב את הריבית בגין ההלוואות השיקליות על בסיס רבעוני.

בשאלת הנזק שנגרם בגין הפיחות בשתי הלוואות המט"ח - סעיף 6 למסמך הפרמטרים, הוחלט שהנזק שנגרם בעקבות המרת ההלוואות למט"ח ביום 28.6.85 הוא ההמרה של 302,000$ כפול ההפרש של השער היציג של הדולר ביום 28.6.85 (1,501 ש"י) לעומת השער היציג של הדולר ביום 2.7.85 (1,254 ש"י). הפרש זה משקף נזק בסכום של 74,421.86 ₪ אותו יש לזכות בחשבון החברה.

בשני פרמטרים שהם שיעור הריבית בה תזוכה יתרת זכות בחשבון וכן חיוב החשבון בגין מה שכונה על ידי הצדדים "תקבולי דירת וינברג", לא ניתנה החלטה והצדדים זומנו לדיון בקשר אליהם.

לאחר שנערך דיון בין הצדדים בשני פרמטרים אלה, הציע בית המשפט הצעת פשרה בקשר לדירת ויינברג. ביום 16/3/2011 ניתנה החלטה בקשר לשיעור הריבית בה תזוכה יתרת הזכות בחשבון.

ההחלטה הופנתה לרו"ח אלמן, המומחה מטעם בית המשפט, על מנת שיחשב, על פי הפרמטרים שנקבעו, מהי יתרת חשבונה של אמנונים בבנק נכון ליום 30/6/89.

18. ביום 26/4/11 ניתנה חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט ולפיה יתרת החשבון של אמנונים בבנק, מחושבת נכון לסוף יום 30/6/89 הינה יתרת זכות בסך של 1,038,748 ₪. נדרשה אפוא החלטה שיפוטית כיצד לשערך סכום זה. שהוא כאמור נכון לסוף יוני 1989.

19. ביום 1/5/11 ניתנה החלטה לפיה באין הסכמה בין הצדדים בשתי השאלות שבמחלוקת – דרך שיערוך סכום היתרה, ותקבולי דירת ויינברג, יסכמו הצדדים בשתי שאלות אלה. נוכח העובדה שהצדדים העלו, חדשות לבקרים, שאלות עליהן הם חלוקים, למרות מסמך הפרמטרים שהיה אמור לצמצם את יריעת המחלוקת, התבקשו להודיע לבית המשפט במסגרת סיכומיהם האם יש עוד מחלוקות שיש לדון בהן, או שמא שתי סוגיות אלו הן האחרונות באופן שההכרעה בהן תהווה פסק דין. לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים, הסתבר שבנוסף לשתי השאלות יש להכריע בשלוש שאלות נוספות: טענה שהעלה הבנק בדבר הסמכות העניינית של בית המשפט להיזקק לתובענה, השאלה מה הסכום המקורי ממנו יש לבצע את השיערוך וזאת נוכח ההפרש בין הסכום המקורי של התובענה ויתרת הזכות על פי חוות דעתו של המומחה, וכן המועד ממנו יש לבצע את השיערוך.

20. ביום 19/4/12 לאחר שהתקבלו סיכומי הצדדים בשאלות השנויות במחלוקת ניתנו החלטות כדלקמן: בשאלה מהו הסכום שאותו יש לשערך הוחלט שנוכח העובדה שביום 30/6/89 יתרת הזכות של אמנונים בבנק הייתה סך של 1,038,748 ₪ יש לבצע את השיערוך בהתאם לסכום זה. באשר לשיעור הריבית הוחלט שלשונו הברורה של פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה, מלמדת כי יש לחשב את ריבית הזכות על פי היקף הריביות שחשבון אמנונים חוייב בבנק הבינלאומי. באשר לשאלה מאיזה מועד יש לבצע את השיערוך נקבע שיש לבצעו החל מיום 30/6/89. טענת הבנק שאין לבית המשפט סמכות עניינית להידרש לתביעה נדחתה (ראו החלטה מיום 19/4/12).

21. באשר לתקבולי "דירת וינברג" - המדובר בתקבולים שהתקבלו בגין מכירת דירה משועבדת שהביאו להקטנת חשבונה של אמנונים בבנק עובר להגשת התביעה. לימים נדרש הבנק להשיב את התמורה שהתקבלה. נוכח העובדה שהבנק לא השכיל להעמיד את המחלוקת בדבר תקבולי דירת וינברג לדיון בתובענה זו, לא היה מנוס אלא לקבוע שאין מקום להביא בחשבון את תקבולי דירת וינברג במסגרת התובענה דנן.

22. כדרכם של הצדדים בתיק זה כל החלטה של בית משפט גוררת מחלוקות נוספות ולכן התבקש בית המשפט ליתן החלטות משלימות בקשר לאופן שיערוך היתרה. ביום 17/7/12 ניתנה החלטה לפיה יש לערוך תחשיב במסגרתו ישוערך הסכום 1,038,748 ₪, על בסיס רבעוני, על פי שיעורי הריבית בחשבון חח"ד שהיו נהוגים בבנק הבינלאומי מיום 30.6.89 ועד היום. שיעור הריבית מורכב מריבית הפריים בשנים אלה ובתוספת הריבית המרבית שהייתה נהוגה מעת לעת בבנק הנתבע. ההחלטה הועברה למומחה מטעם בית המשפט על מנת שיבצע את החישוב.

23. נוכח העובדה שעל פי החישוב שנערך נכון ליום 19/6/03 החישוב הצביע על סך של כ- 10,000,000 ₪, היה מקום לקבל התייחסות הצדדים בשל העובדה שהתביעה הוגשה על סך של 7,622,807 נכון למועד האמור. בדיון שנערך ביום 10/12/12 לאחר קבלת תגובת הצדדים התבקש רו"ח אלמן התבקש לבצע חישוב שיהיה נכון ליום 1/12/12. למרות שהצדדים העלו את כל טענותיהם בתיק בהתאם להחלטה מיום 5/11/11 ראה ב"כ הבנק לבקש להגיש סיכומים נוספים. בית המשפט התיר לו להגיש סיכומים כאמור ובלבד שלא יעלה בסיכומיו שאלות שבהן בית המשפט דן והכריע.

24 למרות הנחיה מפורשת של בית המשפט, סיכומי הבנק, משופעים בטענות ממוחזרות שבהן דן בית המשפט והכריע. כך למשל מעלה ב"כ הבנק טענות אודות שיעורי הריבית שעל פיהם יש לשערך את יתרת הזכות בחשבון התובעים מיום 30.6.89 ואילך. כפי שהובהר לעיל טענות הצדדים בעניין שיעורי הריבית שעל פיהם יש לשערך את יתרת הזכות הובאו בהרחבה על ידי הצדדים בכתבי טענותיהם והוכרעו

על ידי בית המשפט במסגרת החלטותיו המפורטות לעיל. מקובלת עלי טענת התובעים שסיכומי הבנק מהווים זלזול מוחלט בהוראות בית המשפט ונועדו אך לדחות את הקץ ולעכב את מתן פסק הדין בתיק זה. לא זו אף זו ב"כ הבנק ניצל את הסיכומים כדי לנסות ולשנות החלטות ביניים מנומקות שניתנו על ידי בית המשפט.

כך למשל נכתב בסעיף 12 (ב) לסיכומי הבנק, "ביהמ"ש מוזמן לשקול מחדש החלטתו...". ובסעיף 14 לסיכומי הבנק המתייחס להחלטת בית המשפט מיום 17.7.12, נטען כך: "בכל הכבוד, ביהמ"ש הנכבד נתפס לטעויות השלובות אלה באלה...". וכן טענת הבנק בסעיף 20 לסיכומיו "טרם שביהמ"ש הנכבד יקום מכיסאו ויתן את פסק דינו ועל מנת למנוע עיוות דין – ככל שביהמ"ש יסבור, כי יתכן ושגה בהחלטתו בנוגע לשערוך הסכום מאז יום 30.6.89 – מתבקש כב' בית ביהמ"ש לבחון מחדש את החלטתו מיום 17.7.12...",

25. החלטות בית המשפט הנכבד ניתנו בפלוגתאות שהוגדרו בצורה מפורשת על ידי הצדדים הן במסמך הפרמטרים המוסכם מיום 22.7.09 והן בדיון שהתקיים בבית המשפט ביום 25.1.10, במסגרתו הסכימו הצדדים שאין צורך לשמוע ראיות בקשר לפרמטרים שבמחלוקת וניתן להסתמך על מסמכים שהוצגו בהליך בחיפה בפני כבוד השופט פינקלמן. בעקבות הסכמות אלה הוגשו סיכומים על ידי הצדדים בקשר עם הפרמטרים שבמחלוקת וכל אחד מהם הוכרע בהחלטה מפורטת.

אין זאת כי ב"כ הבנק ניצל באופן בלתי ראוי את הזכות שניתנה לו, להגיש סיכומים בתיק, לנסות לשנות החלטות ביניים של בית המשפט שניתנו לאחר דיון ממצה בטענות הצדדים ובאין כל שינוי בנסיבות המתיר שינוי כאמור.

26. המומחה מטעם בית המשפט הגיש חוות דעת לפיה תוצאת החישוב שנעשה בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 10/12/12 הינה כי שווי הסך של 7,662,807 ₪ כשהוא משוערך מיום 19/6/03 מסתכם ליום 1/12/12 (כולל ריבית עד ליום 30/11/12) עולה כדי הסך של 20,035,123.13 ₪.

27. אשר על כן הבנק ישלם לתובעים סך של 20,035,123.13 ₪. סכום זה יישא ריבית על בסיס רבעוני על פי שיעורי הריבית הנהוגים בחשבון חח"ד בבנק הבינלאומי מיום 1/12/12 (במתכונת ועל פי הפרמטרים שלפיהם חושב הסכום עד לכאן) ועד לתשלומו המלא בפועל.

28. הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד

המדובר בתביעה של הבנק שהוגשה בשנת 1989 לתשלום הסך של בסך של 991,996 ₪. מסתבר שביום הגשת התביעה לא רק שהתובעים לא חבו דבר לבנק אלא שבה בעת שהבנק הגיש תביעה הייתה לתובעים יתרת זכות בסך של 1,038,748 ₪. למרות זאת נוהלו בין הצדדים הליכים שתחילתם בשנת 1989 בבית המשפט המחוזי בחיפה, ערעורים לבית המשפט העליון, תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב שהועברה לטיפולו של מותב זה עם הקמת בית המשפט המחוזי מרכז. בבואי לפסוק את שכר טרחת עורכי הדין וההוצאות, עלי להתחשב בין היתר בשפעת ההליכים שנוהלו במשך 24 השנים שבהם התנהלו ההליכים.

קשה להשתחרר מהרושם שהבנק נקט בכל הדרכים שעמדו לו על מנת להאריך את הדיון בתיק ולעכב את מתן פסק הדין. כך גם נדמה שלרשות הבנק עמדו כל האמצעים לראות נכוחה את העובדה שמדובר בחוב של הבנק ולא חוב של אמנונים, אך הבנק בחר למצות את ההליך עד תומו. התרשמותי דומה להתרשמותה של כב' השופטת דותן שדנה בערעור על החלטתו של הרשם אזר:

"ראשית אומר כי אף אני, כמו ראש ההוצאה לפועל, סבורה כי הבנק, בנסיונותיו הבלתי נלאים למנוע ביצועו של פסק הדין, נוהג מידה רבה של חוסר תום לב ונראה כי אין הוא בוחל בשום אמצעי דיוני או אחר כדי למנוע בירור השאלה מהי היתרה בחשבון החברה – המשיבה" (החלטה מיום 1/12/04 בע"א (תל אביב) 2777/04).

ההלכה היא שבעיקרון יש לפסוק לבעל הדין שזכה שכר טרחה והוצאות ריאליות. לערכאה הדיונית ניתן שיקול דעת רחב ואף רחב מאוד בשאלה מה סכום ההוצאות ושכר הטרחה שיושת על בעל הדין שהפסיד בדינו. הערכאה הדיונית היא זו שבפניה נשמע ההליך, והיא זו המודעת לדרך התנהלותם של בעלי הדין וליתר הגורמים המשפיעים על קביעת שכר הטרחה וההוצאות. (ר' בג"צ 891/05 ע"א 2617/00 תנובה ואח' נגד הרשות המוסמכת למתן רישיונות ואח' (לא פורסם 30/6/05; ע"א 9535/04 סיעת ביאליק 10 ואח' נגד סיעת יש עתיד ואח' פ"ד ס' (1) 391.)

בנסיבות העניין ולאחר שהתחשבתי בשווי הסעד השנוי במחלוקת ובשווי הסעד שנפסק ובדרך שבה ניהל הבנק את הדיון. ראיתי לפסוק לתובעים שכר טרחה בשיעור של 720,000 ₪.

לסיכום

ההחלטות מיום 24/8/10; 16/3/11; 19/4/12 ו- 17/7/12 מהוות חלק בלתי נפרד מפסק דין זה.

הבנק ישלם לתובעים סך של 20,035,123.13 ₪. סכום זה יישא ריבית על בסיס רבעוני על פי שיעורי הריבית הנהוגים בחשבון חח"ד בבנק הבינלאומי, מיום 1/12/12 (במתכונת ועל פי הפרמטרים שלפיהם חושב הסכום עד לכאן) ועד לתשלומו המלא בפועל.

הבנק ישלם לתובעים הוצאות בצירוף שכר טרחת עו"ד בשיעור של 720,000 ₪ בתוספת הסכום השווה למע"מ. סכום זה יהיה צמוד למדד ויישא ריבית חוקית מהיום ועד לתשלומו המלא בפועל.

ניתן היום, כ"ה אדר תשע"ג, 07 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.