בפני בקשה להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין שניתן על ידי ביום 7.3.2013, וזאת עד למתן החלטה בערעור אשר יוגש על ידי המבקש הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (להלן: "הבנק"). לחלופין, התבקש בזאת סעד של עיכוב ביצוע פסק הדין עד הכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע שיגיש הבנק לערכאת הערעור לפי תקנה 468.

נימוקי בקשת העיכוב

עסקינן בפסק דין כספי בסכום עצום של כ-20,000,000 ₪ כשהמבקש הוא בנק ולא ניתן יהיה לגבות מהמשיבים את סכום הפסק אם ביצועו לא יעוכב. לטענת הבנק המשיבים המחו את מלוא סכום הפסק, דבר שיהפוך את גביית הסכום אם ישולם להם ותשונה התוצאה בהליך ערעור, לבלתי אפשרי.

המבקש מאמין כי סיכויי הערעור טובים (ולהלן יובאו הנימוקים לכך). בנסיבות העניין ולנוכח האמור לעיל, יש לעכב את ביצוע פסק הדין.

פסק הדין בענייננו אינו פרי של הליך שבו בוצע בירור עובדתי. פסק הדין ניתן בתביעה בה עתרו המשיבים לאכיפת הוראות של פסק דין, קודם שניתן בבית המשפט המחוזי בחיפה. בנסיבות העניין, הכרעות בית המשפט בסוגיות במחלוקת באשר לאופן בו יש לבצע חישובים כאלה ואחרים, הן הכרעות משפטיות - פרשנות של פסק הדין הקודם - ולא הכרעות עובדתיות.

פסק הדין קבע כי לאמנונים היה חשבון בבנק שהיה אמור להיות ביתרת זכות בסך 1,038,748 ש"ח ביום 30.6.1989. פסק הדין קובע כי יתרת הזכות האמורה צמחה, עד יום 1.12.2012, לסכום של 20,035,123 ש"ח. פסק הדין קבע כי על הבנק לשלם את הסכום האמור לאמנונים, למשיבים 2-5 שכלל אינם בעלי החשבון בבנק ולמשיבה 6 שלא רק שאינה בעלת החשבון בבנק אלא גם לא טענה מעולם שהבנק גרם לה נזק כלשהו. בית המשפט פסק למשיבים גם הוצאות בצירוף שכר טרחת עו"ד בסכום של 720,000 ש"ח. הבנק סבור כי פסק הדין מוטעה ועל כן יערער עליו ועל החלטות ביניים שנתן בית המשפט.

הסכום שבית המשפט פסק, 20,035,123 ש"ח, הוא תוצאה של שיערוך של יתרת זכות שבית המשפט קבע כי קיימת בחשבון הבנק של אמנונים. למרות שעסקינן בשיערוך חשבון הבנק של אמנונים, בית המשפט הורה לבנק לשלם ל"תובעים" (קרי, גם לאמנונים וגם ליתר המשיבים) את הסך של 20,035,123 ש"ח. בהחלטה מיום 1.5.2005 נקבע ביחס לתביעה דנן כי "הטענות הן לחוב של הבנק כלפי החברה" ולא כלפי המשיבים 2-6 (עמוד 6 לנספח "11"). אין מחלוקת בין הצדדים כי בעלת חשבון הבנק נשוא ההליכים בין הצדדים היא אמנונים בלבד. לפיכך, אף אם מגיע סכום כלשהו מהבנק, הוא מגיע לאמנונים ולא ליתר המשיבים. הנה כי כן, קרוב לוודאי שהערעור בעניין יתר המשיבים יתקבל אף אם יידחו יתר הטענות, והחוב (ככל שייקבע כי קיים) ייוותר כחוב אך ורק כלפי אמנונים.

לעניין זה משמעות רבה בשאלת עיכוב הביצוע. אמנונים, הינה חברה ללא פעילות, שהתמוטטה וחוסלה. כך טענו המשיבים בכתב התביעה שהוגש על ידם נגד הבנק כבר ביום 14.2.1993: "...וכתוצאה מכך התמוטטה התובעת 1 [אמנונים - הח"מ], אבדה את מעמדה ואת כושרה להמשיך בבצוע עבודות, וסיכוייה לפעול ולהרוויח חוסלו" (עמוד 4 לנספח "5").

הבנק טוען שניתן לומר ברמת וודאות מוחלטת שכל סכום שישלם הבנק לאמנונים לא ישוב אליו גם אם הבנק יזכה בערעור שיוגש. אמנונים אינה פעילה והכספים שישולמו יעברו ממנה "כצינור" אל המשיבים 2-6 אשר טענו במסגרת ההליכים כי הם "מבוגרים שחפצים בקבלת כספם עוד בחייהם" וכי הם "מבקשים לעת זקנתם לסיים במהירות המירבית את ההליכים"

הבנק חולק על טענת המשיבים 2-6 כי כספי חשבון אמנונים הם "כספם" ועומד על כך שאלו (ככל שקיימים) הם כספי אמנונים, אולם מדברי המשיבים 2-6 עולה כי הם יעשו שימוש בכספים שיגיעו והבנק לא יוכל להפרע מהם אם יזכה בערעור.

לא זו אף זו. המשיבים רשמו משכון ברשם המשכונות על כל סכום שיגיע מהבנק, במסגרת התביעה, למשיבים. כל סכום שישולם עתה יועבר איפוא לבעל המשכון, וודאי לא יהיה בידי המשיבים להחזירו.

אין חולק, כך לטענת הבנק, שלא ייגרם לאמנונים כל נזק אם ינתן עיכוב ביצוע על פסק הדין הואיל ומדובר בחברה שאינה פעילה אין גם סכנה כי עיכוב פסק הדין יפגע בכושר הפרעון של החברה מהבנק הואיל ואין חשש כי הבנק לא יוכל לשלם את פסק הדין במידה וידחה הערעור.

לפיכך שיקולי מאזן הנוחות מצדיקים קבלת הבקשה. ניתן לומר ברמת וודאות מוחלטת כי אם לא יעוכב פסק הדין והבנק יאלץ לשלם את הסכום שנפסק, סכום עצום לכל הדעות, סכום זה לא יוחזר לבנק גם אם יתקבל ערעורו. יש איפוא לקבל את הבקשה ולעכב את פסק הדין גם בשים לב לגובה הסכום שנפסק.

הרקע על פי בקשת הבנק

נקודת המוצא של פסק הדין היא פסק דין ישן שניתן ביום 4.8.1996 בבית המשפט המחוזי בחיפה על ידי כבוד השופט פינקלמן (להלן: "פסק הדין הישן").

פסק הדין הישן הכריע בשתי תביעות שאוחדו:

(1) תביעת הבנק לחייב את אמנונים והמשיבים (שהיו ערבים לחוב אמנונים) לשלם לו את יתרת החוב בחשבון אמנונים בבנק נכון ליום 30.6.1989, בסך של 991,996 ש"ח, בתוספת ריבית חובה בנקאית בשיעורים הנהוגים בבנק;

(2) תביעה נגדית של המשיבים 1-5 לחייב את הבנק לשלם לאמנונים יתרת זכות נטענת באותו חשבון בנק וכן לחייבו בפיצוי אמנונים והמשיבים 2-5 בטענה כי התנהלות הבנק הביאה להתמוטטות אמנונים וגרמה נזק למשיבים 2-5 (להלן: "התביעה המקורית").

המשיבים 1-5 תבעו את הבנק על סך כולל של 2,000,000 ש"ח בתוספת ריבית והפרשי הצמדה עד התשלום בפועל. המשיבה 6 לא היתה תובעת בתביעה המקורית.

בפסק הדין הישן נדחתה תביעת המשיבים. אולם, באשר ליתרת חשבון אמנונים בבנק, התקבלו חלק מהשגותיה של אמנונים על חיובים ופעולות שנעשו בחשבון וכבוד השופט פינקלמן קבע הוראות כיצד לתקן את החשבון ליום 30.6.1989. כבוד השופט פינקלמן קבע עוד (ולקביעה זו חשיבות רבה לענייננו), כי גם לאחר התיקונים על-פי הוראותיו, תיוותר יתרת חובה בחשבון אמנונים.

המשיבים הגישו תביעה כספית ביום 19.6.2003 (להלן: "התביעה הנוכחית") בה עתרו לאכוף את פסק הדין הישן "ולהורות לבנק על מילויו בהתאם להוראות האופרטיביות שבו, כמופיע בתחשבי ובחוות הדעת [מטעם אמנונים] המצורפת לכתב תביעה זה" המשיבים ביקשו בתביעה "לחייב את הנתבע לשלם לתובעים את הסך של 7,622,807 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה".

פסק הדין נשוא בקשה זו הכריע בתביעה זו. למרות שכבוד השופט פינקלמן קבע כי גם ביצוע הוראותיו יותיר את החשבון ביתרת חובה, המשיבים הגישו תביעה ובה טענו כי ביצוע התיקונים בחשבון אמנונים יעביר את חשבון אמנונים ליתרת זכות. יתרת זכות נטענת זו, בצירוף ריבית, היא התביעה הנוכחית.

לטענת הבנק בית המשפט הורה על שיערוך בדרך שלישית שכלל לא נתבעה על ידי אמנונים- על-פי ריבית נוהגת בבנק הבינלאומי.

הבנק סבור כי בשל טעויות שנפלו ביישום הוראותיו של כבוד השופט פינקלמן, ובשל מתן הוראות חדשות שלא נקבעו על ידו, בית המשפט פסק בסופו של יום סעד כספי גבוה פי כמה וכמה מהסעד שאמנונים ביקשה הן בתביעה המקורית והן בתביעה הנוכחית. לפיכך הבנק יערער על פסק הדין והחלטות הבינים השונות שניתנו. הבנק סבור כי טעה בית המשפט בכל אלה:

כאשר דחה את בקשת הבנק למחוק על הסף את תביעתם של המשיבים 2-6, ומכל מקום, כשנתן סעד לזכות משיבים אלה בגין יתרה בחשבון בנק שאינו שלהם.

במתן הוראות חישוב חדשות שלא נכללו בפסק הדין הישן עליהן השתיתו המשיבים את תביעתם בפני בית המשפט.

באישור תוצאת חישוב לפיה היתה קיימת יתרת זכות בחשבון אמנונים בבנק ביום 30.6.1989 זאת בניגוד לפסק הדין הישן, שקבע כי גם לאחר התיקונים תיוותר יתרת חובה בחשבון אמנונים נכון ליום 30.6.1989.

במתן הוראות לשיערוך יתרת החשבון מיום 30.6.1989 שלא נקבעו בפסק הדין הישן ואשר מנוגדות לו. הוראות השיערוך גרמו לכך שהמשיבים "זכו" בסעד גבוה פי כמה וכמה מהסעד שנתבע הן בתביעה המקורית והן בתביעה הנוכחית.

בקבעו שעל הבנק לשלם למשיבים (כולם) את סכום פסק הדין אף שבעלת החשבון היא אמנונים בלבד ואף שלמשיבים 2-6 אין בכלל עילת תביעה נגד הבנק לפי פסק הדין הישן ולפי כל החלטה שיפוטית שהתקבלה מאז.

בהחלת הוראות השיערוך המוטעות גם על סכום פסק הדין ובפסיקת ההוצאות.

לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו

אף שהתביעה הנוכחית הוגשה על ידי המשיבים כולם, למעשה, בעלת הזכות הנטענת היא בעלת החשבון בבנק, אמנונים, בלבד. אמנונים היתה זו שתבעה לקבל החזר מהבנק על חיובי יתר (ס' 7 לכתב התביעה המקורית) ופסק הדין פסק להשיב את יתרת החשבון שלה נכון ליום 30.6.1989 בצירוף הריבית שנקבעה. אמנונים אינה פעילה עוד, מדובר בחברה שקרסה כפי שהעידו עליה המשיבים 2-6 לאורך השנים. אין ספק שהסכומים אשר ישלם הבנק לאמנונים יעברו למשיבים 2-6. במצב זה אם יתקבל הערעור שיוגש, אין כל ספק כי הבנק יעמוד בפני שוקת שבורה הואיל ואמנונים בעלת החשבון לא תחזיק עוד בכספים ולא יהיה לבנק ממי להיפרע. די בסכום פסק הדין, 20,035,123 ש"ח, ובנסיבות שתוארו כדי ליתן עיכוב ביצוע.

בנוסף, בהחלטה מיום 4.10.2011, נרשם עיקול בתביעה הנוכחית על זכויות אמנונים עד לסך של 831,933 ש"ח. לולא יעוכב פסק הדין סכום זה ישולם לצד ג', נושה של אמנונים, ולא יהיה לבנק ממי להיפרע.

מצבם הכלכלי של המשיבים

למען הזהירות טען הבנק גם ביחס למצבם של המשיבים 2-6. המשיבים 2-6 טענו במסגרת ההליכים כי הם "מבוגרים שחפצים בקבלת כספם עוד בחייהם" וכי הם "מבקשים לעת זקנתם לסיים במהירות המירבית את ההליכים". אף שהבנק מתנגד לטענת המשיבים 2-6 כאילו יתרת חשבון אמנונים היא "כספם" ועומד על כך שהחשבון שייך לחברה, ברור מדבריהם שכספים שישולמו מהבנק לחברה יעברו עד מהרה לידיהם והם מעידים כאמור כי הם חפצים בקבלת הכספים כדי להספיק לעשות בהם שימוש. ברור כי אם ישלם הבנק את פסק הדין למשיבים לא יהיה לו ממי להפרע אם יזכה בערעור. מבדיקה שערך הבנק (באמצעות חוקר) לקראת הגשת הבקשה עולה כי אין למשיבים נכסים משמעותיים, לא כל שכן נכסים שיכולים להבטיח סכום של עשרות מיליונים, ועולים הנתונים הבאים: אמנונים אינה פעילה מזה שנים ואין בבעלותה נכסים; המשיב 2, מר אמנון בן יהודה, בן 78, ללא נכסים משמעותיים פרט לבעלות משותפת בנכס מגורים בקיסריה. לפי בירור שנעשה על הנכס רובץ שיעבוד מוגבל בסכום לטובת בנק הפועלים. למשיב 2 שלושה בנים; המשיבה 3, הגב' שרה וינברג, בת 71, ללא נכסים משמעותיים פרט לדירה בחדרה בה היא מתגוררת. הדירה בה מתגוררת המשיבה 3 היתה נשוא המחלוקת המכונה בפסק הדין "תקבולי דירת וינברג" והינה משועבדת כבר לטובת הבנק. הלכה למעשה המשיבה 3 הצליחה לסכל עד כה את מימוש השיעבוד לטובת הבנק. למיטב ידיעת הבנק המשיבה 3 עבדה בעבר כאחות מוסמכת בבית אבות, פרשה לגמלאות ומתקיימת מקצבת פנסיה. למשיבה 3 שלושה ילדים; למשיבה 4, הגב' סוניה (סבינה) בן יהודה, בת 59, ללא נכסים משמעותיים פרט לבעלות משותפת יחד עם אמה, המשיבה 6, בדירה בחדרה (המשיבה 6 מתגוררת בדירה והדירה משועבדת כבר לבנק); מאחורי המשיב 5, עזבון המנוח אמנון וינברג ז"ל, עומדת למעשה המשיבה 3 שהינה היורשת היחידה, כפי שהודיעו המשיבים בהודעה שנמסרה בתיק כבר בראשית ההליכים התביעה ; המשיבה 6, הגב' רגינה סרווסר, בת 93, ללא נכסים משמעותיים פרט לבעלות משותפת יחד עם המשיבה 4 בדירה בחדרה בה היא מתגוררת (המשועבדת כבר לבנק). למיטב ידיעת הבנק למשיבה 6 אין מקורות הכנסה פרט לקצבה על פי חוק.

מבדיקה שערך הבנק ברשם המשכונות עולה כי המשיבים 1-4 מישכנו את כספי פסק הדין למספר גורמים. נציין כי הואיל והמשיבה 3 היא היורשת היחידה של המשיב 5 והואיל והמשיבה 4 הינה בתה של המשיבה 6 (שהינה קשישה בת 93) ניתן לומר כי למעשה המשיבים כולם, בהסכמה ובתיאום, משכנו את מלוא כספי פסק הדין לטובת מספר גורמים ובעשותם כך גילו דעתם כי בכוונתם לעשות שימוש בכספי פסק הדין ולהעבירם לאותם גורמים.

ביום 18.1.2012 נרשם משכון על סכום של 920,000 ש"ח בתוספת מע"מ לטובת "שגיא חישובי ריבית" (להלן: "שגיא") בגין "סיוע בניהול התביעה". עוד נרשם כי סכום זה יתווסף לסך של 125,000 ש"ח הוא סכום נוסף שישולם לשגיא. מהרישום ניתן להבין שהסך של 920,000 ש"ח (בניגוד לסך של 125,000 ש"ח) מותנה בתוצאות התביעה. כך או כך, ברישום המשכון לא צויין היכן מופקדים אותם כספים עליהם נרשם המשכון ונראה כי מדובר בכספים שהמשיבים צפו לקבל מהבנק. הנה כי כן, שגיא, אשר בראשה עומד מר אמנון שוורץ המומחה מטעם המשיבים, צפויה לקבל למעלה ממיליון ש"ח מהכסף שישלם הבנק אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין. לא ברור היחס בין משכון זה לשני המשכונים שיפורטו להלן. עצם קיומו של משכון המבטיח את התשלום של המשיבים למומחה מטעמם, מתוך כספי התביעה, מעיד כי למשיבים עצמם אין כספים משלהם לשלם למומחה ששכרו וברור שהבנק לא יוכל להפרע מהמשיבים בגין כל סכום שישולם לחברת שגיא.

ביום 18.1.2012, באותו מועד בו נרשם משכון לטובת שגיא, נרשם גם משכון לפיו המשיבים 1-4 (ולמעשה ניתן לומר המשיבים כולם) ממחים את כל זכויותיהם לקבלת כספים או כל תמורה שתגיע מהבנק בקשר עם התביעה לעורך הדין אופיר צברי, ב"כ המשיבים, "בהתאם להסכם שכ"ט". הנה כי כן, למעשה תמורת פסק הדין, כולה, הומחתה זה מכבר לעו"ד צברי ותועבר אליו עם ביצוע התשלום על ידי הבנק (לולא יעוכב ביצוע פסק הדין). לא ברור היחס בין משכון זה למשכון לעיל ולמשכון להלן. עצם קיומו של המשכון מעיד כי הזכויות בכל כספי פסק הדין כבר הועברו וגם כי למשיבים עצמם אין כספים משלהם לשלם לבאי כוחם וברור שהבנק לא יוכל להפרע מהמשיבים בגין כל סכום שיועבר לבאי כוחם (ולפי המשכון מלוא סכום פסק הדין צפוי לעבור לעו"ד צברי).

ביום 24.3.2013, שבועיים לאחר מתן פסק הדין, נרשם משכון על זכויותיו של המשיב 2 (מר אמנון בן יהודה) לטובת המשיבה 4 (הגב' סבינה בן יהודה), גרושתו של המשיב 2. הזכויות שמושכנו הן זכויותיו של המשיב 2 לקבלת תמורה מהבנק בקשר עם התביעה. לא ברור היחס בין משכון זה לשני המשכונים שנזכרו לעיל. הנה, טרם יבשה הדיו מעל פסק הדין וחלקו של המשיב 2 כבר עבר ממנו לאחר.

מהאמור לעיל עולה כי אם תדחה בקשה זו והבנק יאלץ לשלם למשיבים את פסק הדין, סכום עתק של למעלה מעשרים מיליון ש"ח, הסכום שישולם ישמש את המשיבים, שאינם בעלי נכסים או הכנסה משמעותיים, לצרכים שונים והבנק לא יוכל להיפרע מהמשיבים אם יתקבל ערעורו.

מאזן הנוחות

אם תתקבל הבקשה לעיכוב ביצוע לא יגרם לאמנונים כל נזק הואיל והחברה אינה פעילה ומבקש העיכוב הינו בנק ואין חשש שלא יוכל לעמוד בתשלום פסק הדין עם ההכרעה בערעור. אמנונים לא תפגע אם יעוכב ביצועו של פסק הדין והסעד שנפסק לטובתה ישולם באיחור (אם ידחה הערעור) בתוספת ההצמדות והריביות הגבוהות שקבע בית המשפט . המשיבים 2-6 לא יפגעו גם הם אם ינתן עיכוב ביצוע משום שממילא הסכום שנפסק הוא שיערוך של יתרת חשבון אמנונים בבנק והם אינם בעלי החשבון. לעומת זאת הבנק יפגע פגיעה גדולה אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין עת יאלץ לשלם את פסק הדין למשיבים (אשר כבר העבירו את זכויותיהם בכספים לגורמים שונים ואף יש להם נושים כפי שמעיד צו העיקול בתיק). תשלום סך של 20,035,123 ש"ח בתוספת ריביות וכן הוצאות משפט בסך 720,000 ש"ח הוא תשלום עתק גם בסטנדרטים של בנק.

תגובת המשיבים לבקשת הבנק

הלכה היא שאין מעכבים ביצוע של פסק דין כספי ואין לסטות הימנה. בוודאי אין לאפשר לבנק לעכב תשלום כספים שמוחזקים אצלו שלא כדין זה למעלה מ- 24 שנים!

אך מעבר לכך - בניגוד לנטען בבקשה, למשיבים יכולת כלכלית נכבדת, אם וככל שיבוא יום פקודה: למשיבים 4 בתי מגורים ששווים המצטבר הוא כ- 15 מיליון ₪. אם בכך לא היה די, הרי שעל שניים מתוך נכסים אלה (שוויים של שני אלה גם יחד כ-6 מיליון ₪), רשומים שעבודים (!) עוד משנת 1989 לטובת המבקש, הבנק הבינלאומי שטרם הוסרו.

זאת ועוד, למשיבה 4, הגב' סוניה בן יהודה, אשה אמידה מאד, נכסים ששוויים הכולל עולה על סכום פסק הדין. זאת מעבר לכך שיוותרו בידי כלל המשיבים, אנשים נורמטיביים בעלי עסקים, בתי מגורים, נכסים וכספים – את אותם כספים שישלם הבנק על פי פסק הדין, או לפחות את עיקרם. ונמצאנו כי קיימים כבר כיום נכסים בהיקף נכבד ביותר להם מתווספים הכספים שישלם הבנק (בהפחתת שכרי טרחה).

אין מקום לעיכוב ביצוע ולו מטעם ברור זה. האמירה כי מדובר ב"בנק" אינה אמירת קסם. העובדה שהנתבע הוא בנק אינה יוצרת לו באופן אוטומטי עיכוב ביצוע של פסק דין כספי. קל וחומר כאשר הזוכים בפסק הדין הינם גורמים נכבדים ובעלי יכולת.

אליבא הבנק, הכללים החלים בעיכוב ביצוע פסק דין כספי (ובטח פסק דין כספי שהינו סופו של הליך שנמשך 24 שנים), אינם חלים עליו. לטעמו, פסק הדין הכספי של הערכאה הראשונה אינו מחייב אותו בתשלום ופסק הדין ה"אמיתי", הינו אך ורק של ערכאת הערעור.

ואם באמור לא די, טענות רבות של הבנק בבקשתו, כלל לא הועלו על ידי הבנק בהליכים שהתנהלו בפני בית המשפט ואין לאפשר לבנק מקצה שיפורים כעת (החלפת עורכי דין אינה מזכה גם בזכות להחליף ולהוסיף טענות שלא נטענו במסגרת התיק). כמו כן, המשיבים מתנגדים לכל ניסיון לבצע הרחבה ו/או שינוי חזית ו/או להעלות טענות שלא הועלו בתיק עד כה - יש לדחות כל טענה המופיעה בבקשה לעיכוב ביצוע שלא בא זכרה בפני בית המשפט. ועוד, להסיר ספק, העלאת הטענות החדשות במסגרת הבקשה כאן (אף אם לא נתייחס אליה במפורש), אינה מאפשרת להרחיב גם את חזית הערעור והמשיבים אינם מסכימים לכך.

וגם נוסיף: לבקשה לא צורף תצהיר כדין של נציג הבנק כנדרש.

דומה כי לדידו של הבנק, פסק דין כספי כנגדו הוא בבחינת המלצה בלבד וזאת עד להכרעה סופית בבית משפט של ערעור, במקרה דנן של בית המשפט העליון. לעניות דעתנו, ככל שתתקבל עמדת הבנק המשמעות היא שלבנק מוענק יחס מועדף על פני יתר המתדיינים שכן הבנק אף פעם לא יחויב לפרוע את פסק הדין שניתן כנגדו אלא רק לאחר שניתן פסק דין בערעור. כמובן שאין לאפשר זאת לבנק, בוודאי שאין לאפשר לבנק לדחות תשלום כספים שגבה ביתר למעלה מ- 24 שנים.

משניתן פסק הדין, חרף ניסיונותיו הבלתי פוסקים של הבנק לדחותו בכל אמתלה אפשרית, עתה מנסה הבנק לדחות את ביצועו ואגב כך הבנק אינו מהסס להעלות כל טענה אפשרית. בית המשפט מתבקש לדחות ניסיון נפסד זה של הבנק לעכב את ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור.

מצבם הכלכלי של התובעים (המשיבים)

הבקשה רצופה אמירות סתמיות וחסרות בסיס בקשר עם יכולתם הכלכלית של המשיבים:

כך למשל בקשר לגב' סוניה בן יהודה נטען בבקשה (סעיף 29.3) כך: "המשיבה 4, הגב' סוניה (סבינה) בן יהודה, בת 59, ללא נכסים משמעותיים, פרט לבעלות משותפת יחד עם אמה, המשיבה 6, בדירה בחדרה...". על כך נאמר:

אמירה זו של ה"חוקר" אינה נכונה. אחת היא אם החוקר הפרטי (שרק תצהירו צורף באופן מתמיה לבקשה), התרשל במלאכתו ולא הצליח לגלות את הפרטים הנכונים, או אם נעשו הדברים בכוונת מכוון – דבר אחד מלמדים הדברים: אין לסמוך על תצהירו של זה.

ובכן, המציאות היא שהגב' סוניה בן יהודה הינה אשה אמידה מאד, בעלת איתנות פיננסית וכלכלית ממדרגה ראשונה. ובאופן ספציפי וראשית לכל - היא הבעלים של דירת יוקרה מפוארת בבניין מפואר ברחוב דיזינגוף בתל אביב ששוויה כ- 5.5 מיליון ₪ (בהתאם לחוות דעת שמאי). דירה זו אף אינה משועבדת.

פלא הדבר כי עובדה זו (קיומו של נכס מקרקעין מהותי) נשמט מן "החקירה" שביצע הבנק...

בנוסף, הגב' בן יהודה, הינה בעלת זכויות משותפות עם אמה, המשיבה 6, בבית פרטי בחדרה ששוויו כ- 3.5 מיליון ₪. הבנק קרא לבית זה "דירה", וטרונייתו ביחס לבית זה היא כי הוא "כבר משועבד לבנק". לא הבנו טענה מגוחכת זו (ולעניין זה ר' התייחסות גם ביחס לביתה של הגב' וינברג להלן).

הגב' בן יהודה מעבירה זמנה בין ניו-יורק וישראל, כאשר בבעלותה נכסים שם וכאן: היא חיה בניו יורק בבית המצוי בבעלותה ששוויו למעלה משלושה מיליון דולר.

כמו כן, הגב' בן יהודה מחזיקה במניות בחברת MedCPU שהיא חברה בינלאומית ולה משרדים בוול סטריט בניו יורק, וירג'יניה ובתל אביב ואשר שוויה עשרות מיליונים, ובחשבונותיה הפרטיים מצויים סכומי כסף בהיקפים, נכבדים ביותר. מצ"ב לגב' בן יהודה בלבד כספים ונכסים בסכומים העולים על הסכומים שנפסקו בפסק הדין.

וביחס למר אמנון בן יהודה:

בתצהירו של החוקר נאמר בקשר עם מר אמנון בן יהודה כי הינו עובד בחברת ביירון וכי בית בקיסריה מצוי בבעלות משותפת שלו ושל הגב' ברוזה. בסעיף 29.2 לבקשת הבנק נטען בקשר עם מר בן יהודה כי הוא: "בן 78, ללא נכסים משמעותיים פרט לבעלות משותפת בנכס מגורים בקיסריה. לפי בירור שנעשה על הנכס רובץ שעבוד מוגבל בסכום לטובת בנק הפועלים...".

נראה כי לדידו של הבנק החזקת בית בקיסריה ששוויו על פי חוות דעת שמאית הוא 3,600,000 ₪ אינו "נכס משמעותי". בניגוד לאמור בתצהירו של ה"חוקר", יתרת המשכנתא בסך למעלה מחצי מיליון ₪ שרבצה על הנכס, שולמה לאחרונה ונפרעה על ידי מר בן יהודה ובת זוגו. דהיינו, אין משכנתא. בחוות הדעת צוין כי הוצג על ידי מר בן יהודה אישור מבנק יהב מיום 24.3.13 על תשלום סך 543,870 ש"ח לפירעון המשכנתא בהתאם לדרישת בנק מישכן-הפועלים. בהתייחס לחברת ביירון, הנזכרת בתצהיר החוקר, בה מועסק מר בן יהודה, הרי שמר בן יהודה משתכר סך 400,000 ₪ לשנה.

אם כן, בניגוד לתמונה שניסה הבנק לצייר בקשר עם מר בן יהודה, הרי שמר בן יהודה הינו בעלים של מחצית זכויות בבית מגורים בקיסריה ששויין הוא בהיקף של כ-1.8 מיליון ₪, אף משתכר שכר נאה.

ביחס לגב' שרה וינברג – המשיבה 3 (לרבות המשיב 5 – עזבון המנוח וינברג):

במסגרת המגמתיות שבבקשה, הרי שלדידו של הבנק (באופן המעלה חיוך ממש) לגב' וינברג אין "נכס משמעותי" (סעיף 29.3 לבקשה) - נכס ששוויו כ- 2.5 מיליון ₪, אף הוא אינו נכס משמעותי. מפאת קוצר הזמן לא היה בידי הגב' וינברג להציג חוות דעת, אולם אף הבנק לא טרח לציין את שווי ביתה של הגב' וינברג.

הבנק טוען בסעיף 29.3 כך: "המשיבה 3, הגב' שרה וינברג, בת 71, ללא נכסים משמעותיים, פרט לדירה בחדרה בה היא מתגוררת. הדירה בה מתגוררת המשיבה 3 היתה נשוא המחלוקת המכונה בפסק הדין 'תקבולי דירת וינברג' והינה משועבדת כבר לטובת הבנק..."

לא עלה בידינו להבין את טענת הבנק בקשר עם ביתה של הגב' וינברג כי הוא משועבד זה כבר לבנק. ביתה של הגב' וינברג ששויו כ-2.5 מ' ₪ משועבד לבנק היסטורית. הוא אינו משועבד לצד שלישי, הוא מגן על הבית מפני כל תביעה והוא משועבד לבנק עצמו (זאת כאשר אין חוב לבנק – המצב הוא שהבנק חייב כספים למשיבים)

באשר לחברת אמנונים, טענת הבנק בסעיפים 6-7 לבקשה בקשר עם העדר יכולתה הכלכלית של המשיבה 1, חברת אמנונים, עזת מצח מאין כמוה. משנקבע בפסק דין כי בחשבון אמנונים היתה בשנת 1989 יתרה בחשבון בגובה למעלה ממיליון ₪ שנגזלה על ידי הבנק במשך שנים, הרי שהעלאת הטענה כי החברה כיום אינה פעילה ולכן הבנק לא יקבל חזרה את הכספים שישולמו על ידו לחברת אמנונים, חסרת תום לב. הבנק הוא שגרם לקריסתה של החברה, כפי שטענה החברה עוד בשנת 1989.

דומה כי הביקורת שהוטחה בבנק על ידי בית המשפט בהתייחס לטענות הבנק וניסיונותיו הבלתי פוסקים לדחות את פסק הדין בתיק זה, אינן עושות כל רושם על הבנק שממשיך להעלות טענות מופרכות וחסרות בסיס, במטרה לעכב את פסק הדין ככל יכולתו.

די באמור עד כה כדי להורות על דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע תוך חיוב המבקש בהוצאות בעין וכן בשכר טרחה עו"ד כדין.

אשר לסיכויי הערעור

מעיון בפסק דינו של ביהמ"ש עולה כי סיכויי הערעור אינם גבוהים. פסק דינו המפורט של ביהמ"ש המחוזי מבוסס על פסק דין חלוט, וכן על תחשיבים שבוצעו על פי הוראות בית המשפט במחשבי הבנק באמצעות מומחה שמונה על ידי בית המשפט. קביעותיו של בית המשפט בפרמטרים שבמחלוקת היו לאחר שלצדדים ניתנה אפשרות להביא את כלל הראיות שהוצגו בפני כבוד השופט פינקלמן וכן לאחר שלצדדים ניתנה האפשרות לבחור, האם לקיים דיון הוכחות אם לאו וכן לאחר שהצדדים הגישו סיכומים מטעמם בכל סוגיה וסוגיה שהיתה במחלוקת.

הצדדים ביכרו לסכם על המחלוקות שביניהם ולהסתמך על ראיות שהוצגו זה כבר בהליכים בפני כבוד השופט פינקלמן בשים לב לכך שעילת התביעה הינה קביעותיו של כבוד השופט פינקלמן בפסק דינו. בעניין זה יצוין כי הבנק צרף לסיכומיו שלל נספחים מההליכים בבית המשפט בחיפה, כך שהטענה כי המדובר בקביעות שלא מבוססות על ראיות אינה נכונה בלשון המעטה.

יתר על כן וכאמור הצדדים הם שביכרו להגיש סיכומים בלא צורך בהבאת ראיות תוך הסתמכות על הראיות שבתיק. מכל מקום החלטותיו של בית המשפט ניתנו לאחר שלצדדים ניתן יומם וניתנה להם האפשרות ההוגנת להעלות את כל טענותיהם בפני בית המשפט.

הבנק מצידו ניצל זאת עד תום ועשה ככל לאל ידו על מנת לדחות את הקץ ואת מתן פסק הדין, דבר שמצא את ביטויו בפסק דינו של בית המשפט .

במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה על ידי באי כוחו החדשים של הבנק, הועלו טענות מן הגורן ומן היקב בניסיון לעמוד בתנאי הראשון להראות סיכויים טובים בערעור. בעניין זה נדמה כי הבנק סבור שהחלפת באי כוחו יש בה משום אישור להעלות טענות חדשות שזכרן לא בא טרם פסק הדין וזאת בניסיון לעשות מקצה שיפורים לפני הערעור.

מאזן הנוחות

לעניין מאזן הנוחות, נקודת המוצא היא כי יש לאפשר לזוכה ע"פ פסק הדין ליהנות מזכייתו. כשמדובר על עיכוב ביצוע של חיוב כספי, הרי שככלל הנטייה היא שלא לעכבו, והחריג העיקרי לכך הוא חוסר יכולתו של המבקש להיפרע מן הזוכה במקרה של קבלת הערעור.

במקרה דנן וכמפורט לעיל בהרחבה, בבעלותם של המשיבים נכסים העולים על גובה פסק הדין.

בהתייחס לטענת הבנק בדבר עיקול לטובת צד שלישי (בסך כ-850 אלף ₪), מצופה מן הבנק לעמוד בהוראות הדין ככל שיתקבל אצלו צו עיקול. אין בכך כדי להצביע ולהוכיח דבר מה ביחס למשיבים, וראינו לעיל את מצבם הכלכלי האיתן.

בהתייחס לטענות הבנק אודות משכונות שנעשו להבטחת שכר טרחה, לא הבנו פשר הטענה בעניין זה. הח"מ היו ממליצים לכל נותן שירותים להבטיח את כספם, בטח ובטח לאחר שנים כה רבות של טיפול מסור. ממילא לא ברור הכיצד יש בכך כדי לסייע לבקשה לעיכוב הביצוע. כמעט בכל פסק דין של זכייה, קיימים נותני שירותים (עורכי דין וכיו"ב), הזכאים לקבל את שכרם ומה רבותא יש בכך? די בכך בכדי לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע.

סוף דבר

הבנק לא הצביע על סיבה כלשהי בגינה על בית המשפט לסטות מההלכה הפסוקה לפיה אין מעכבים ביצועו של פסק דין כספי. בקשת הבנק רובה ככולה מושתתת על טענות ונימוקים שזכרם לא בא בפני בית המשפט . טענות אלה הועלו לראשונה במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע ולו מטעם זה יש לדחותן. כמו כן, הראינו כי למשיבים נכסים בהיקף העולה על הסכומים שנפסקו בפסק דינו של בית המשפט, ודי בטעם זה בוודאי בכוחם המצטבר של הטעמים שפורטו לעיל כדי להורות על דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע. לתמיכה בתשובה זו בשם כלל המשיבים מצורף תצהירו של מר אמנון בן יהודה.

תגובת הבנק

לשיטת הבנק תגובת המשיבים מאשרת את הנטען בבקשה כי הבנק לא יוכל להפרע מהמשיבים אם יזכה בערעור. על פי משכון שנרשם לטובת בא כוחם של המשיבים כל סכום פסק הדין, למעלה מעשרים מיליון ש"ח, כלל לא יהיה בידי המשיבים אלא בידי בא כוחם. עצם קיומו של משכון על כל סכום פסק הדין מראה כי הכספים אינם מיועדים למשיבים אלא לנושים שונים. עוד מעיד המשכון שמצבם הכלכלי של המשיבים אינו מאפשר להם לשלם לנושיהם והם מחכים לכספי הבנק כדי לשלם. המשכון מעיד כאלף עדים על מצבם הכלכלי הרעוע של המשיבים. המשיבים לא הסבירו בתגובה את פשר המשכון ושתיקתם מהווה הודאה בצדקת הבנק בבקשה.

המשיבים ליקטו מפה ומשם נכסי מגורים וחצאי נכסים אולם גם אם נסכום את שווי הרכוש הנטען בתגובה (ללא תצהירים וחוות דעת כדין) לא נגיע לסכום של פסק הדין, אפילו לא קרוב.

גם המענה שניתן בתגובה למרכיב סיכויי הערעור בבקשה איננו משכנע.

במקרים ההולמים יעוכב ביצועו של פסק דין כספי וזאת כאשר הוכיח המבקש שאם יזכה בערעור יתקשה להיפרע מבעל דינו. תגובת המשיבים מוכיחה כי אלו בדיוק הנסיבות במקרה דנן.

לטענת הבנק מופרכת מכל הטענה כי הבנק מבקש "לדחות תשלום כספים שגבה ביתר למעלה מ-24 שנים". הבנק לא גבה מהמשיבים שקל במשך למעלה מ- 24 שנים. פסק הדין הישן קבע כי חשבון המשיבה 1 יעמוד ביתרת חובה ביום 30.6.1989 וכי המשיבים הם שחייבים לבנק כספים.

סכום פסק הדין הומחה לבא כוח המשיבים ולא יהיה לבנק ממי להפרע

כל זכויות המשיבים לקבלת כספים מהבנק הומחו לטובת בא כוחם. לא ניתן יהיה להפרע מהמשיבים כי הכספים נשוא פסק הדין לא יהיו בידיהם להחזיר. המשיבים התעלמו לחלוטין בתגובתם מטענות הבנק בעניין זה ולא הבהירו מדוע הומחו כל זכויותיהם לקבלת כספים מהבנק לבא כוחם (ולא הומחו זכויות רק בגובה שכר טרחתם של באי הכוח). לא בכדי לא ניתנו הבהרות לדברים ושתיקת המשיבים מהווה הודאה בטענות הבנק בבקשה.

המשכון מעיד כי המשיבים אינם משלמים היום לנושיהם, משום שידם אינה משגת והם ממתינים לקבלת הכספים מהבנק, שהומחו כולם לטובת באי כוחם, כדי לשלם לנושים וסך של 1,228,521 ש"ח מתוך הכספים כבר עוקל לטובת אחד הנושים. מטעם זה לבדו יש לקבל את הבקשה.

אין למשיבים יכולת כלכלית מספיקה ולא יהיה לבנק ממי להיפרע

תגובתם של המשיבים מלמדת כי הם אינם אוחזים בנכסים משמעותיים וכי הבנק לא יוכל להיפרע מהם. אין למשיבים חשבונות בנק או כספים נזילים, כל רכושם הוא בתי המגורים שלהם ומדובר ברכוש שמימושו כרוך בהוצאת המשיבים מבתיהם, ימשך שנים וספק אם יצלח. גם אם נסכום את שווים הנטען של בתי המגורים של המשיבים (שלא הוכח בתצהירים וחוות דעת) לא נגיע לסכום פסק הדין והשווי הראלי של הנכסים עוד פחות בהרבה. ממילא הטענות ביחס למשיבים 3, 4, 6 לא נתמכו בתצהיר ויש לדחותן. המשיב 2 "לקח על עצמו" להצהיר בשמם של אותם משיבים אולם אין לקבל את תצהירו לגביהם.

ביחס למשיבה 1, אין מחלוקת כי לחברה זו אין יכולת כלכלית וטענת המשיבים מתמצית בטענה הישנה נושנה כי הבנק גרם לקריסת החברה. ממילא הטענה נדחתה בפסק הדין החלוט של כבוד השופט פינקלמן.

ביחס למשיב 2, לפי התגובה, הנכס המשמעותי היחיד שבבעלותו הוא מחצית זכויות בבית מגורים בקיסריה לפי התגובה, שווי הזכויות בנכס (כולו) הוערך על ידי שמאי בסכום של 3,600,000 ש"ח בלבד (וגם הערכה זו היא בתנאים של קונה ומוכר מרצון). מכאן ששווי הזכויות בבעלות המשיב 2 הוא, לכל היותר, סך של 1,800,000 ש"ח (וסביר להניח שהשווי הראלי אף נמוך מכך). המשיב 2 פרט את השתכרותו, 400,000 ש"ח ברוטו לשנה, מדובר בשכר שאיננו מעיד על יכולת כלכלית נכבדת. בשים לב לגובה סכום פסק הדין ולמצבו הכלכלי של המשיב 2 הבנק יתקשה מאד להיפרע ממנו אם יזכה בערעור.

ביחס למשיבה 3, הגב' שרה וינברג (לרבות המשיב 5 – עזבון המנוח וינברג), תגובת המשיבים מאשרת, כפי שנטען בסעיף 29.3 לבקשה, כי פרט לנכס המגורים בחדרה אין בבעלותה נכסים אחרים. אם כן, יכולתה הכלכלית של המשיבה 3 נסמכת אך ורק על נכס המגורים בחדרה. בתגובת המשיבים כלל לא נכלל תצהיר של המשיבה 3 בקשר עם יכולתה הכלכלית או נכסיה וגם לא נכללה חוות דעת שמאי לגבי שווי נכס המגורים בחדרה. הטענה כי שוויו של נכס המגורים בחדרה הוא 2,500,000 ש"ח נתמכה בתצהירו של המשיב 2, שאין לו כל קשר לנכס ואיננו שמאי במקצועו. ממילא התצהיר ניתן בניגוד לדין. המשיבים לא הביאו ראשית ראיה כי נכס המגורים בחדרה שווה 2,500,000 ש"ח ויש לדחות את הטענה. בשים לב לגובה סכום פסק הדין ולמצבה הכלכלי של המשיבה 3 הבנק יתקשה מאד להיפרע ממנה אם יזכה בערעור.

ביחס למשיבה 4, הגב' סוניה בן יהודה, פרטו המשיבים על עושרה המופלג אולם לא הביאו לטענותיהם ראשית ראיה ואף לא תמכו את טענותיהם בתצהיר של המשיבה 4 עצמה. המשיבים ניסו לתמוך את טענותיהם ביחס ליכולתה הכלכלית של המשיבה 4 בתצהירו של המשיב 2 בניגוד לדין. נראה כי המשיבים סומכים את עיקר טענותיהם בתגובה על עושרה ונכסיה של המשיבה 4 אולם, טענות המשיבים בדבר יכולותיה הכלכליות של המשיבה 4 אין להן על מה לסמוך ויש לדחותן (הן משום שנטענו ללא תמיכה בתצהיר וחוות דעת והן לגופן). נתייחס לטענות אחת לאחת.

כאמור, למרות שהמשיבה 4 הינה העוגן הכלכלי עליו מנסים להתלות המשיבים, הם לא מצאו לנכון לתמוך את טענותיהם בדבר יכולתה הכלכלית, בתצהיר של המשיבה 4 עצמה. כבר מטעם זה יש לדחות את כל הטענות בעניין יכולותיה הכלכליות של המשיבה 4.

בקשר לטענת המשיבים כי המשיבה 4 הינה בעליה של דירת יוקרה בתל אביב המוערכת בשווי של 5,500,000 ש"ח ותמכו את הערכת השווי ב"חוות דעת שמאי", אשר בניגוד לנטען בתגובה, איננה חוות דעת שמאי. "חוות דעת השמאי" (וספק אם ניתן לכנותה בכלל "חוות דעת"), נספח א לתגובה, ניתנה על ידי אדריכל ולא על ידי שמאי ואיננה ראיה לשוויו של הנכס הנטען. המשיבים טענו (בסעיף 10.1.4 לתגובה) כי שוויו של נכס מגורים בחדרה המצוי בבעלות משותפת של המשיבות 4 ו-6 הוא 3,500,000 ש"ח אולם לא תמכו את טענתם בחוות דעת שמאי (או אפילו בתצהיר של המשיבות 4 או 6). לא הובאה שום ראיה לשוויו של הנכס ויש לדחות את טענות המשיבים בתגובה.

המשיבים טענו (בסעיף 10.1.5 לתגובה) כי המשיבה 4 "חיה בניו יורק בבית המצוי בבעלותה ששוויו למעלה משלושה מיליון דולר". טענו ולא הוסיפו. המשיבים לא פרטו אפילו את כתובתו של הבית הנטען, לא הובאה שום ראיה לקיומו של הבית, לבעלות בו ולשוויו. מדובר בטענה סתמית שלא נתמכה בתצהיר כדין ואשר יש לדחות על הסף.

המשיבים טענו (בסעיף 10.1.6 לתגובה) כי המשיבה 4 מחזיקה במניות בחברת MedCPU ששוויה מיליונים. מדובר בטענה סתמית נוספת שלא נתמכה בתצהיר כדין ויש לדחותה. לא הובאה שום ראיה להחזקה במניות על ידי המשיבה 4 ולשווי ההחזקה.

ביחס למשיבה 6 לא נטען בתגובת המשיבים דבר בעניין יכולותיה הכלכליות ומכאן שאין לה יכולות כלכליות נכבדות והבנק לא יוכל להפרע ממנה אם יזכה בערעור.

הנה כי כן, מתגובת המשיבים עצמם עולה כי אין למשיבה 1 יכולת כלכלית וגם יכולתם הכלכלית של יתר המשיבים (שממילא אינם בעלי החשבון ואינם זכאים לשום סעד מכוח פסק הדין הישן) איננה יכולת כלכלית מספיקה כשמדובר בסכום של למעלה מעשרים מיליון ש"ח. הבנק הוכיח כי מצבם הכלכלי של המשיבים לא יאפשר לו להפרע מהם אם יזכה בערעור ותגובתם של המשיבים מהווה רק אימות של טענותיו בדבר מצבם הכלכלי. המשיבים ניסו אמנם לטעון כי יש ביניהם מי שיוכל לשלם לבנק חזרה את כספו, המשיבה 4, אולם לא הביאו ראשית ראיה או אפילו תצהיר כדין לתמוך טענה זו. די בכך כדי לקבל את הבקשה.

המשיבים לא הציגו בתגובתם שום נזק שיגרם להם אם יעוכב פסק הדין. בנסיבות אלה, גם מאזן הנוחות), שלא נסתר בתגובת המשיבים, מורה על קבלת הבקשה.

סיכויי הערעור

טענת המשיבים בדבר סיכויי הערעור על ההחלטה מיום 1.5.2005 להותיר את המשיבים 2-6 צד להליך דינה דחייה. לאורך כל ההליך חזר הבנק וטען שהמשיבים 2-6 אינם זכאים לשום סעד ממנו וכי תביעתם נדחתה בפסק הדין הישן. בהחלטה מיום 1.5.2005 נקבע כי הטענות בתביעה הן לחוב של הבנק כלפי המשיבה 1 וכי המשיבים 2-6 הם רק בעל דין ראוי בהיותם ערבים לחשבון נשוא התביעה. החלטה זו הביאה לכך שבפסק הדין נפסקו סכומים לטובת המשיבים 2-6 (בניגוד להחלטה עצמה כי הטענות בתביעה הן לחוב רק כלפי החברה) לפיכך המועד הנכון לערער על ההחלטה ועל פסק הדין הוא לאחר מתן פסק הדין. לו יושמה ההחלטה מיום 1.5.2005 אחרת בפסק הדין, באופן שהמשיבים 2-6 היו רק שותפים להליך אולם לא היה נפסק להם הסעד בגין חשבון המשיבה 1, לא היה נגרם לבנק שום נזק והבנק לא היה מערער על ההחלטה. כמובן שפסיקת הסעד למשיבים 2-6 (בעוד שלמעשה הם אינם זכאים לשום סעד מהבנק) הוא עניין רלוונטי ביותר להחלטת בית המשפט בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.

טענת המשיבים בדבר סיכויי הערעור על ההחלטה מיום 24.8.2010 ביחס לחישוב ריבית על הלוואות שיקליות, החלטה שנקבעה שלא על בסיס פסק הדין הישן, דינה דחייה. בית המשפט הנכבד דן בתביעה ליישום הוראות כבוד השופט פינקלמן בפסק הדין הישן. הבנק סבור כי בקבלו את טענת הבנק כי בפסק הדין הישן לא ניתנו הוראות בעניין חישוב הריבית על ההלוואות השקליות היה על בית המשפט הנכבד לדחות את טענות המשיבים לגבי אותה ריבית ולהורות כי בעניין זה אין לבצע שום שינוי בחשבון.

טענות המשיבים בדבר סיכויי הערעור על ההחלטות בדבר יתרת זכות בחשבון אמנונים דינן דחייה. נגד המשיבים יש פסק דין חלוט לפיו החשבון יהיה ביתרת חובה לאחר ביצוע התיקונים הנדרשים. בית המשפט הנכבד הגיע לתוצאה שסותרת פסק דין חלוט ולכן מדובר בטעות. בניגוד לנטען על ידי המשיבים בסעיף 24.3.3 לתגובה, בית המשפט העליון לא קבע "כי יש לברר האם לאור הפרמטרים שנקבעו בפסק הדין של כבוד השופט פינקלמן היתה יתרת זכות ואם קיימת יתרת זכות שכזו, יש לשלמה". החלטת כבוד השופטת ארבל בעניין זה היתה במסגרת בקשת רשות ערעור (העתק ההחלטה מצורף לשם הנוחות כנספח "2"). כבוד השופטת ארבל לא נתנה רשות ערעור לבנק בנימוק שהיא אינה מוצאת לנכון להתערב בשיקוליו של בית משפט הנכבד בדחותו את בקשת הבנק לדחות את התביעה על הסף. בית המשפט העליון עדיין לא דן בטענת הבנק למעשה בית דין בעקבות פסק הדין הישן. הבנק מערער על החלטותיו של בית המשפט הנכבד (החלטות מיום 2.5.2004 ו-1.12.2004) שדחו את בקשת הבנק לדחות על הסף את תביעת המשיבים משום מעשה בית דין (הערעור בעניין זה מכוח תקנה 411). בהחלטה מיום 19.4.2012 ובכל החלטה לאחר מכן נסמך בית המשפט הנכבד על אותן החלטות מוטעות לפיכך הבנק מערער על ההחלטות.

טענות המשיבים בדבר סיכויי הערעור על ההחלטות בדבר שיערוך יתרת הזכות שנקבע דינן דחייה. החלטותיו של בית המשפט הנכבד ניתנו נדבך אחר נדבך וכל החלטה נסמכה על ההחלטות שקדמו לה. אכן הוגשו סיכומים לפני ההחלטות, אולם בסיכומיו של הבנק צוין כי עמדתו ניתנת בכפוף להחלטות קודמות ואינה מהווה הסכמה להן.

בעניין הסכום אותו יש לשערך טענת המשיבים בסעיף 24.4.2 לתגובה היא חוסר תום לב של ממש. המשיבים יודעים היטב כי הסכום אותו יש לשערך נקבע למעשה בהחלטות מיום 24.8.2010 ומיום 16.3.2011, שאישרו את טענות המשיבים בתחשיב שהציגו במסגרת חוות דעתו של המומחה אלמן ביום 13.1.2010. המשיבים יודעים היטב כי ההסכמה של הבנק בפרוטוקול שצוטט בתגובה, היא רק הסכמה מתמטית והסכמה לכך שאין טעם בביצועו של חישוב מחדש כי למעשה החישוב של המשיבים מיום 13.1.2010 התקבל במלואו בהחלטות שניתנו לאחר שהוצג (והבנק מערער כעת על ההחלטות). הבנק מעולם לא הסכים לתוצאת החישוב ולסכום אותו יש לשערך, לא במסמך הפרוטוקול ולא בשום אופן אחר.

בעניין שיעור הריבית טענו המשיבים דבר והיפוכו. המשיבים טענו בסעיף 24.4.4. כי בית המשפט הנכבד נסמך בעניין זה על פסק הדין הישן "הא ותו לא" ובהמשך הפסקה טענו שבית המשפט נסמך גם על "תצהירי הבנק" (ולא ברור על אילו תצהירים מדובר, המבקש מכיר רק את תצהירו של מר לוין מיום 10.1.2002, נספח 21 לבקשה, בדבר חישובי ריבית בין השנים 1989 עד 1998). המשיבים לא הצביעו בתגובתם היכן בפסק הדין הישן נקבעה הוראת שיערוך כלשהי לגבי יתרת החשבון מיום 30.6.1989. הסיבה לכך פשוטה. לא ניתנה בפסק הדין הישן שום הוראת שיערוך ולא נקבע בו איזו ריבית תחול על יתרת החשבון מיום 30.6.1989.

המשיבים טענו בתגובה כי אם לא נקבע בפסק הדין הישן כיצד יש לשערך את יתרת החשבון כיצד זה שהבנק הציג חישובים ושערך את היתרה. התשובה לשאלה זו, שאין לה דבר עם טענות הערעור עצמן, היא כי הבנק פעל לפי הסכם פתיחת החשבון שנחתם בין הצדדים וחישב את הריבית על יתרת החובה כדין לפי סעיף 17 להסכם (וראה סיכומיו של הבנק מיום 9.1.2013). ברור למשיבים שהסכם פתיחת החשבון אינו מקנה להם זכות לקבל את הריבית שנטענה על ידם (ונפסקה להם בסופו של יום). ממילא אין ללמוד מחישוביו של הבנק (שנעשו ביחס ליתרת חובה) על האופן שבו יש לשערך את יתרת הזכות שנקבעה.

המשיבים לא הוכיחו כי קיים מקור חוקי כלשהו לטענתם בדבר השיערוך בריבית שנפסקה והם אינם זכאים לריבית. הריבית שנקבע כי יש לשערך לפיה לא נקבעה כריבית שהמשיבים זכאים לה בהסכם פתיחת החשבון, היא לא נפסקה בפסק הדין הישן, היא לא נטענה בתביעות שהגישו המשיבים, לא הובאו לגביה ראיות, לא נשמעו לגביה עדים והמשיבים מעולם לא הוכיחו כי נגרם להם נזק בשיעורי הריבית שנפסקו וכי הם זכאים לתרופת הריבית שנפסקה לטובתם.

תצהירו של מר לוין עליו נסמכים המשיבים ועליו התבסס בית המשפט הנכבד מעיד רק על חישוביו של הבנק. הוא אינו מעיד על גביה ואינו מעיד על שום נזק שנגרם למשיבים. המשיבים מעולם לא שילמו את הסכום שחושב בתצהירו של מר לוין וממילא לא נגרם להם נזק בגובה הריבית שנפסקה. וגם זאת. בתצהירו של מר לוין מצוין כי אחרי יום 30.12.1998 הבנק לא חישב בכלל ריבית על יתרת החשבון. לפיכך לא ניתן ללמוד מתצהיר זה דבר בעניין הריבית מאותו מועד עד יום 1.12.2012 והבנק סבור שהסתמכותו של בית המשפט הנכבד על התצהיר מוטעית.

בסעיף 24.4.8 לתגובה נטען כי הבנק טען בסיכומיו כי יש לבצע את שיערוך יתרת החשבון לפי שיעור הריבית שהיה עד שנת 1989. טענת הבנק בעניין זה, כמו בעניינים נוספים, נטענה בכפוף להחלטותיו הקודמות של בית המשפט הנכבד ואינה מהווה הסכמה לאותן החלטות. טענת הבנק בדבר שיעור הריבית הספציפי שיש להחיל נטענה לאחר ההחלטה מיום 19.4.2012 לפיה יחולו שיעורי הריבית בבנק הבינלאומי ולאחר שטענתו של הבנק כי אין להחיל ריבית כלל וכי בתביעות המשיבים התבקשה רק ריבית לפי חוק, נדחתה.

תגובת המשיבים מלמדת יותר מכל שסיכויי הערעור גבוהים הואיל ותשובותיהם של המשיבים לטענות התמצו ברובן בציטוט ההחלטות נשוא הערעור ואין בהן מענה ענייני לטענות הבנק.

וגם זאת. המשיבים נתפסו בקלקלתם. הבנק גילה על המשכון שנרשם לטובת המומחה מטעמם ועל היחסים המיוחדים בין המשיבים למומחה, שסייע להם בניהול התביעה ולא שימש כמומחה בלבד. גם בעניין זה העדיפו המשיבים לשתוק בתגובתם. המשיבים לא הבהירו בתגובה את פשר דבר המשכון על התשלום למומחה מטעמם והאם התשלום מותנה או שאינו מותנה בתוצאות ההליך. המשיבים גם לא הבהירו את פשר השירותים הנוספים שנתן המומחה למשיבים (סיוע בניהול התביעה) ושתיקתם היא הודאה בכך שנפל פגם במומחה המשיבים עליו סמך בית המשפט הנכבד. כאמור בבקשה, הבנק יבקש להביא את דבר המשכון כראיה נוספת בערעור ויטען גם בעניין זה.

לבקשת המשיבים התרתי להם להגיב לתשובה וזכות מקבילה ניתנה לבנק.

המשיבים הוסיפו וטענו

בהתייחס לטענת הבנק בקשר עם הגב' בן יהודה – המשיבים צרפו מסמך מטעם רו"ח שמואל הירשפלד, שותף בכיר במשרד רו"ח שטיינמץ - עמינח, אחד מעשרת משרדי רו"ח הגדולים בישראל (אשר משמש כרו"ח של הגב' בן יהודה), אשר ביצע בקורת של נכסיה של הגב' בן יהודה בארץ ובחו"ל. מהמסמך עולה שנכסיה של הגב' בן יהודה (בתים בניו יורק ובארץ, הכנסה שנתית גבוהה מאד, אחזקת מניות וכספים נזילים), עולים על מלוא סכום פסק הדין.

בהתייחס לטענה בדבר המשכון שנעשה לטובת עו"ד צברי- אין בכך כל פסול. הסיבה היא שבעלי המניות והערבים ביכרו להמחות בנאמנות לעו"ד צברי את כספי פסק הדין עד להסדרת חלוקת הכספים שיתקבלו מהבנק, ככל שיתקבלו, וכן להבטחת שכר טרחתו של עו"ד אופיר צברי בגין הייצוג שניתן במשך שנים רבות.

בהתייחס לטענה בדבר המשכון שנעשה לטובת חברת שגיא – המדובר בשכר טרחה של חברת שגיא, המומחית מטעם התובעים, בגין עבודתה במשך 24 שנים בהליכים אלה.

המשכון לטובת חברת שגיא נרשם על סכום קבוע בסך 920,000 ₪ בתאריך 18.1.12, זאת עוד טרם ידעו הצדדים מה יהיה פסק דינו של בית משפט. שכר הטרחה לא מותנה בתוצאות.

הבנק טוען שאין לקבל את תגובת המשיבים מאחר שלא צורף תצהיר לאימות העובדות. אין תצהיר אודות מצבה הכספי של המשיבה 4, אלא רק מכתב מרואי החשבון שלה. בתגובה הנוספת נטען כי המשיבים ביכרו להמחות בנאמנות את כספי פסק הדין "עד להסדרת חלוקת הכספים". דבר לא נאמר על ידי המשיבים על החלוקה עצמה של הכספים והם אינם מכחישים את טענת הבנק כי הכספים מיועדים לנושים שונים. בתגובה הנוספת נטען גם כי שכר טרחתה של "שגיא" אינו מותנה בתוצאות (טענה שלא נתמכה בתצהיר) וכי הדבר עולה מלשון המשכון עצמו. מכל מקום, עיקרה של התגובה יוחד לעניין השאלה האם שכר טרחתה של חברת שגיא היה תלוי בתוצאות אם לאו. נתון שאינו דרוש להכרעה בעניין עיכוב הביצוע כלל ועיקר.

דיון והכרעה

בהתאם לתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים." זאת ועוד, הלכה היא עימנו לפיה ביצועו של פסק-דין לא יעוכב רק בשל ערעור שהוגש עליו. נקודת המוצא בעניין זה היא, כי הזוכה בדין זכאי לקבל לידיו את פירות זכייתו מיד עם הינתן פסק-הדין המזכה; יפים לעניין זה דברי כב' השופט י' זמיר בבש"א 2966/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד נ (1) 668, 670:

"צריך טעם מיוחד כדי שבית משפט לערעורים ימנע בעד מי שזכה בדין ליהנות מפרי הזכייה. לכן הגשת ערעור, כשהיא לעצמה, אינה מונעת בעד הזוכה להוציא לפועל את פסק הדין או לפעול על-פי פסק-הדין בכל דרך אחרת. מי שמבקש כי בית המשפט לערעורים ימנע בעד הזוכה לפעול על-פי פסק הדין, ולו רק באופן זמני, נושא בנטל, ואין זה נטל קל, לתמוך את הבקשה בטעם טוב" (ע"א 8935/09 ופא טורס בע"מ נ' אבנר כהן, 10/11/2009).

כשמדובר בעיכוב ביצוע של פסק דין, הכלל הוא שיש לשקול שני שיקולים – והם סיכויי הצלחה בערעור והיכולת להשיב את המצב לקדמותו אם יבוצע פסק הדין (ראו א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, עמ' 622). כשמדובר בעיכוב ביצוע פסק דין כספי, הכלל הוא שאין מעכבים ביצועו אם ניתן להבטיח את השבת הכספים למערער במידה שיזכה בערעורו (ראו בש"א 7875/96 ע.ר.מ. רעננה לבניה בע"מ נ' שוקר, פ"ד נב' (3) 285; וכן ע"א 9296/03 אהרוני נ' מנשה, פ"ד נח'(2) 301.

בע"א 3191/99 בראשי נ' ויינשטיין ע"א 3191/99 אלי בראשי ו-2 אח' נ' אדוארד ויינשטיין (פורסם בנבו, ניתן ביום 25.5.96) התייחס בית המשפט באופן מקיף לתנאים הנדרשים לעיכוב ביצוע פסק דין:

"בהכרעה בבקשה לעיכוב ביצועו של פסק-דין יש לערוך איזון בין האינטרס של הזוכה להגשמת זכויותיו, כפי שאלו נקבעו בפסק-הדין, לבין האינטרס של המפסיד להגשמת זכויותיו אם יזכה בערעור. בהתנגשות שבין אינטרסים אלה שמור מעמד בכורה לאינטרס של הזוכה.... הכלל הוא אפוא שפסק-דין מחייב מיום שימועו, והזוכה בו זכאי לתבוע את ביצועו המיידי, וזאת גם אם המפסיד הגיש ערעור. ואולם במקרים חריגים תופעל סמכותו של בית המשפט על-פי תקנה 467 לתקנות האמורות לעכב את ביצועו של פסק הדין...

...לחריג זה שני סייגים, המשקפים את המעמד העדיף של אינטרס הזוכה, ובהתקיים אחד מהם פסק הדין לא יעוכב גם אם לא ניתן יהיה להחזיר את הגלגל אחורה: (א) הערעור על פניו הוא חסר סיכוי; (ב) עיכוב ביצועו של פסק הדין עלול לגרום לזוכה נזק העולה, או למיצער, השווה לנזק שיישא בו המפסיד כתוצאה מביצוע פסק-הדין."

בהחלטה מיום 11.11.09 שניתנה בתיק ע.א. 8621/09 דחה בית המשפט העליון את בקשתה של חברת הביטוח "הפול" לעיכוב ביצוע של תשלום של 500,000 ₪ מתוך סכום פיצויים של 1,190,302 ₪ שנפסק נגדה לנפגע בערכאה הדיונית. בית המשפט העליון קבע, בין השאר, כדלקמן (סעיף 9 רישא):

"הכלל הרחב קובע, כי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים". רק במקרים חריגים יעוכב ביצועו של פסק הדין, במיוחד כאשר עסקינן בפסק דין כספי. כך, למשל, ינתן עיכוב ביצוע כאשר המבקש מצליח להראות כי אם לא יעוכב פסק הדין, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, היה וערעורו יתקבל. נטל השכנוע, כי קיים נימוק אשר יצדיק היעתרות לבקשה, מוטל על המבקש (ראו ע"א 2965/96 עטיה נ' עירית תל-אביב-יפו ואח', פ"ד נ(1)668,672; ע"א 6626/96 בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד השומה פד נ10). כידוע, כלל הוא, כי פסק דין לתשלום כסף אינו מסווג בגדר אותם עניינים חריגים, אשר לגביהם נוטה בית המשפט להיענות לבקשת עיכוב ביצוע, שהרי מימוש פסק-דין לתשלום כסף הינו בדרך כלל הפיך על דרך ההשבה (ראו ע"א 7221/01 י.ג.רובינשטיין יצור וסחר בע"מ נ. שובל שיווק מוצרים והפצתם בע"מ פ"ד נו(4)178,181). כדי לזכות בעיכוב ביצוע של פסק דין כספי, מוטל על המבקש להראות שאם יזכה בערעור לא יוכל לגבות בחזרה מן התובע את כספו. טענה בדבר מצבו הכלכלי של הזוכה וחוסר יכולתו של זה להשיב את אשר זכה בו אם יפסיד בערעור, אינה יכולה להיטען בעלמא וצריכה להיות מבוססת (ראו ב"ש 978/84 שיכון עובדים בע"מ נ' מלובנציק, פ"ד לח(4)5)".

מן הכלל אל הפרט

הרקע

בחודש יוני 1989 הגיש הבנק לבימ"ש המחוזי בחיפה תביעה כספית בסדר דין מקוצר נגד אמנונים והערבים לחובותיה כלפי הבנק (הנתבעים דשם הם המשיבים דכאן), לתשלום יתרת החוב בחשבונה של החברה בסך של 991,996 ₪ (ת"א (חי') 940/89). התובעים הגישו בקשת רשות להתגונן, שהתקבלה, והתביעה הועברה לפסים של תביעה רגילה.

בחודש פברואר 1993 הגישו התובעים (המשיבים בבקשה זו) תביעה נגד הבנק ע"ס של 2 מליון ₪ (ת"א (חי) 165/93). בתביעה כנגד הבנק נטען שלא זו בלבד שהבנק אינו זכאי לתשלום כלשהו, אלא עליו להחזיר לחברה סכומי כסף נכבדים, בשל חיובי ריבית בשיעורים מוגזמים, קביעות שרירותיות של מסגרת אשראי וכפיית תכניות חיסכון. בנוסף לטענות שעניינן ניהול החשבון, טענו התובעים בכתב תביעתם (שהוגדרה כ"תביעה שכנגד" ותיקרא גם כך להלן), כי בשל התנהלות הבנק קרסה החברה ונגרמו להם נזקים שהבנק נתבע לשפותם בגינם.

בחודש אוגוסט 1996 לאחר שנסתיימה שמיעת הראיות בתיק, ניתן ע"י כב' השופט פינקלמן פסק דין בו דחה את טענות התובעים בתביעה (165/93) אותה כינה תביעה שכנגד. בקובעו כי לדעתו אין בתביעה שכנגד ממש. באשר לתביעה העיקרית, קבע בית המשפט כללים לעריכת חישוב יתרת החוב שבחשבון החברה, אולם לא פסק מהם הסכומים שעל צד זה או אחר לשלם למשנהו. על פסק הדין הוגשו ערעור וערעור שכנגד.

בית המשפט העליון דן בשני הערעורים במאוחד ודחה אותם בציינו כי תביעת התובעים (התביעה שכנגד) לפיה התנהגות הבנק גרמה להם לנזקים, נדחתה בשל כך שלא נמצאו ראיות לקשר הסיבתי בין פגמים שהיו בהתנהגות הבנק לבין התמוטטות החברה (ע"א 7162/96 וע"א 7287/96, כב' השופט אנגלרד 09/11/98).

בעקבות פסק הדין בערעור, ערך מומחה מטעם התובעים תחשיב באשר ליתרת החוב בחשבון והגיע למסקנה כי הבנק חייב לשלם לתובעים 7,622,807 ₪. גם הבנק מצידו ערך תחשיב אולם הצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה ביחס לתוצאה הכספית של פסק הדין.

לנוכח המחלוקת בעניין סכום ההשבה, פנו התובעים לכב' השופט פינקלמן בבקשה למתן הבהרה לפסק הדין. בקשתם נדחתה בנימוק לפיו:

"משגמר בית משפט זה את מלאכתו שוב אין הוא יכול להתייחס לפסק דין שנתן גם חתם עליו, אלא בדרכים שהמחוקק קבע אותן."

בתאריך 14.2.02 פנה הבנק ללשכת ההוצאה לפועל בתל אביב בבקשה לביצוע פסק דין וטען כי יתרת חובם של התובעים לבנק מסתכמת ב-1,928,829 ₪. בתגובה הגישו התובעים בקשה בכתב בה טענו טענת "פרעתי" לפי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל.

בהחלטתו מיום 10.10.02, קבע כב' ראש ההוצאה לפועל, כי לנוכח העובדה שפסק הדין אינו קובע סכומים לתשלום, אין הוא מוסמך לדון בבקשות.

לנוכח התוצאה דלעיל, אשר מנעה מהתובעים לאכוף ביצועו של פסק הדין, הוגשה על ידם לבית המשפט המחוזי בתל אביב בתאריך 19.6.03 תביעה לתשלום הסך של 7,622,807 ₪ - הסכום שעל פי חוות הדעת שבידם, מהווה את יתרת החובה שחב להם הבנק.

כנגד תביעה זו הגיש הבנק, בין היתר, בקשה לדחייה על הסף מחמת השתק עילה לאור פסק דינו של השופט פינקלמן, אשר דחה את תביעת התובעים באשר לנזקיהם ומשכך, כך נטען, אין הם רשאים לשוב ולתבוע את הבנק בגין אותן עילות, ובהינתן שפסק דינו של השופט פינקלמן אושר על ידי בית המשפט העליון (באשר ערעורים הדדיים שהוגשו כנגדו נדחו על ידי כב' השופט אנגלרד).

כב' הרשם אזר ז"ל דחה את בקשת הבנק לדחות את התביעה דנן על הסף לאחר שהגיע למסקנה שדחיית התביעה הנגדית כוונה אך ורק לדחיית פיצויים על קריסת החברה וכל הכרוך בכך, אולם לא כוונה לדחות את החלק הכלול בסעיף 7 של התביעה הנגדית, והוא דרישה ליתרת החשבון (אם תעמוד) לזכות החברה.

החלטתו של השופט אזר שניתנה בכובעו כרשם בית המשפט המחוזי בת"א, אושרה על ידי כב' השופטת דותן שדנה בערעור על החלטתו. על החלטתה של כב' השופטת דותן הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. כב' השופטת ארבל דחתה את בקשת רשות הערעור. וכך מתייחסת כב' השופטת ארבל לפסק דינה של כב' השופטת דותן (סעיף 5 ואילך להחלטה רע"א  12018/04 מיום 7/3/05):

"5. ערעור המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה. בית המשפט נימק את החלטתו בכך שהמחלוקת בין הצדדים במסגרת התביעה החדשה עניינה "יישום הכללים שנקבעו בהליך הראשון" על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה. בנוסף לכך, קבעה השופטת, כי אף אם הוכרעו חלק מהעילות העומדות בפני בית המשפט בהליך השני, מדיניות משפטית ראויה מובילה למסקנה כי אין למנוע מהחברה להביא לבירור את תביעתה להשבת הכספים לאור חשיבותו של האינטרס הציבורי "שלא למנוע ביצועו של פסק דין שעקרונותיו אינם שנויים עוד במחלוקת".

6.  איני מוצאת את טענות המבקש כמצדיקות את התערבותו של בית משפט זה כערכאת ערעור שנייה. טענות המבקש נוגעות לפרשנות אותה נתן בית המשפט, על שתי ערכאותיו, לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בת.א. 940/89 ולהפעלת שיקול דעתו. שני אלו עניינם ביישומו של הדין על ידי בית המשפט ואין הם נוגעים לשאלה משפטית עקרונית או בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה אשר מצדיקה  להיעתר לבקשה. לנוכח האמור, דין הבקשה להידחות."

(ראו החלטתו של הרשם ד"ר עדי אזר ז"ל מיום 25.5.2004 בבש"א ת"א 17239/00 וע"א (ת"א) 04/ 2777 מיום 1/12/04 וכן רע"א  12018/04 מיום 7/3/05 בהתאמה).

הטיפול בתביעה הועבר לטיפולו של בית המשפט המחוזי מרכז עם הקמתו בשנת 2007. ביום 20/1/2009 הגיש הבנק תביעה שכנגד (שמהותה על פי הכתוב הוא הצהרתי) בגין חוב נטען של התובעים כלפיו. התביעה הוכתרה במספר של התיק דנן 5542-08-07. עד עצם היום הזה לא הוגשה על ידי הבנק בקשה להארכת המועד להגשתה וב"כ התובעים ביקש להוציאה מתיק בית המשפט. (עניין זה הוכרע בהחלטת ביניים).

במסגרת ניהול התביעה שלפני מונה כמומחה מטעם בית המשפט בהסכמת הצדדים עוה"ד ורו"ח אלמן. לאחר החלטות ביניים של בית המשפט ונוכח העובדה שמדובר בחשבונות בנק שהתנהלו בשנות השבעים והשמונים, היה צורך להקים מסד נתונים ממנו ניתן יהיה לבצע את החישובים המתמטיים. לאחר שהצדדים הגיעו למסד נתונים מוסכם התעוררו ביניהם מחלוקות בדבר אופן ביצוע החישוב.

ביום 22.7.09 הגיעו הצדדים להסכמות שגובשו במסמך פרמטרים, אשר צורף לחוות דעתו הראשונה של רו"ח אלמן (להלן: "מסמך הפרמטרים"). כעולה ממסמך הפרמטרים, ביחס לחלקם הגיעו הצדדים להסכמה בדבר אופן החישוב. ביחס לחמישה פרמטרים אשר פורטו בסעיפים 5-9 למסמך הפרמטרים, נותרו הצדדים חלוקים בדבר דרך חישובם, והיה על בית המשפט להכריע אפוא בדבר.

באשר לפרמטרים שלגביהם לא הייתה הסכמה, ניתנו החלטות ביניים מפורטות שהכריעו במחלוקות שנפלו בין הצדדים.

ביום 24/8/2010 ניתנה החלטה בחלק מהפרמטרים שבמחלוקת:

בשאלת דרך חישוב הריבית בהלוואות השקליות - סעיף 5 למסמך הפרמטרים, הוחלט שיש לחשב את הריבית בגין ההלוואות השיקליות על בסיס רבעוני.

בשאלת הנזק שנגרם בגין הפיחות בשתי הלוואות המט"ח - סעיף 6 למסמך הפרמטרים, הוחלט שהנזק שנגרם בעקבות המרת ההלוואות למט"ח ביום 28.6.85 הוא ההמרה של 302,000$ כפול ההפרש של השער היציג של הדולר ביום 28.6.85 (1,501 ש"י) לעומת השער היציג של הדולר ביום 2.7.85 (1,254 ש"י). הפרש זה משקף נזק בסכום של 74,421.86 ₪ אותו יש לזכות בחשבון החברה.

בשני פרמטרים שהם שיעור הריבית בה תזוכה יתרת זכות בחשבון וכן חיוב החשבון בגין מה שכונה על ידי הצדדים "תקבולי דירת וינברג", לא ניתנה החלטה והצדדים זומנו לדיון בקשר אליהם.

לאחר שנערך דיון בין הצדדים בשני פרמטרים אלה, הציע בית המשפט הצעת פשרה בקשר לדירת ויינברג. ביום 16/3/2011 ניתנה החלטה בקשר לשיעור הריבית בה תזוכה יתרת הזכות בחשבון.

ההחלטה הופנתה לרו"ח אלמן, המומחה מטעם בית המשפט, על מנת שיחשב, על פי הפרמטרים שנקבעו, מהי יתרת חשבונה של אמנונים בבנק נכון ליום 30/6/89.

ביום 26/4/11 ניתנה חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט ולפיה יתרת החשבון של אמנונים בבנק, מחושבת נכון לסוף יום 30/6/89 הינה יתרת זכות בסך של 1,038,748 ₪. נדרשה אפוא החלטה שיפוטית כיצד לשערך סכום זה. שהוא כאמור נכון לסוף יוני 1989.

ביום 1/5/11 ניתנה החלטה לפיה באין הסכמה בין הצדדים בשתי השאלות שבמחלוקת – דרך שיערוך סכום היתרה, ותקבולי דירת ויינברג, יסכמו הצדדים בשתי שאלות אלה. נוכח העובדה שהצדדים העלו, חדשות לבקרים, שאלות עליהן הם חלוקים, למרות מסמך הפרמטרים שהיה אמור לצמצם את יריעת המחלוקת, התבקשו להודיע לבית המשפט במסגרת סיכומיהם האם יש עוד מחלוקות שיש לדון בהן, או שמא שתי סוגיות אלו הן האחרונות באופן שההכרעה בהן תהווה פסק דין. לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים, הסתבר שבנוסף לשתי השאלות יש להכריע בשלוש שאלות נוספות: טענה שהעלה הבנק בדבר הסמכות העניינית של בית המשפט להיזקק לתובענה, השאלה מה הסכום המקורי ממנו יש לבצע את השיערוך וזאת נוכח ההפרש בין הסכום המקורי של התובענה ויתרת הזכות על פי חוות דעתו של המומחה, וכן המועד ממנו יש לבצע את השיערוך.

ביום 19/4/12 לאחר שהתקבלו סיכומי הצדדים בשאלות השנויות במחלוקת ניתנו החלטות כדלקמן: בשאלה מהו הסכום שאותו יש לשערך הוחלט שנוכח העובדה שביום 30/6/89 יתרת הזכות של אמנונים בבנק הייתה סך של 1,038,748 ₪ יש לבצע את השיערוך בהתאם לסכום זה. באשר לשיעור הריבית הוחלט שלשונו הברורה של פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה, מלמדת כי יש לחשב את ריבית הזכות על פי היקף הריביות שחשבון אמנונים חוייב בבנק הבינלאומי. באשר לשאלה מאיזה מועד יש לבצע את השיערוך נקבע שיש לבצעו החל מיום 30/6/89. טענת הבנק שאין לבית המשפט סמכות עניינית להידרש לתביעה נדחתה (ראו החלטה מיום 19/4/12).

כדרכם של הצדדים בתיק זה כל החלטה של בית משפט הולידה מחלוקות נוספות ולכן התבקש בית המשפט ליתן החלטות משלימות בקשר לאופן שיערוך היתרה. ביום 17/7/12 ניתנה החלטה לפיה יש לערוך תחשיב במסגרתו ישוערך הסכום 1,038,748 ₪, על בסיס רבעוני, על פי שיעורי הריבית בחשבון חח"ד שהיו נהוגים בבנק הבינלאומי מיום 30.6.89 ועד היום. שיעור הריבית מורכב מריבית הפריים בשנים אלה ובתוספת הריבית המרבית שהייתה נהוגה מעת לעת בבנק הנתבע. ההחלטה הועברה למומחה מטעם בית המשפט על מנת שיבצע את החישוב.

ביום 7/3/13 ניתן פסק דין שקבע על הבנק לשלם לתובעים סכום של 20,035,123 ש"ח. וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 720,000 ₪.

דיון והכרעה

באשר לסיכויי הערעור, אין זה ראוי שהמותב שישב בדין יאמר דברו באשר לסיכויי הערעור. לעיתים ניתן להעריך במידת מה את סיכויי הערעור כאשר מדובר בערעור שמופנה כלפי ממצאים עובדתיים בלבד. במקרה דנן אין הדבר כך. לאור הקושי להעריך את סיכויי הערעור, כשמדובר במותב שנתן את פסק הדין עליו מערערים, תמוקד ההכרעה בשאלת מאזן האינטרסים.

למרות האמור לעיל, פטור בלא כלום אי אפשר, בפי הבנק טענה שהמשיבים 2-6 אינם זכאים לדבר מתוך פסק הדין וזאת בהתאם להחלטה של כב' השופט ברוך ז"ל לפני שמונה שנים – משנת 2005. כפי שהובהר לעיל התיק הועבר למותב זה רק בשנת 2007 ומאז לא טרח, לפי מיטב זכרוני, ב"כ הבנק להעלות את הטענה למרות שהיו לו אפשרויות למכביר לעשות כן.

בהכרעה בבקשה לעיכוב ביצועו של פסק-דין, יש לערוך איזון בין האינטרס של הזוכה להגשמת זכויותיו, כפי שאלו נקבעו בפסק-הדין, לבין האינטרס של המפסיד להגשמת זכויותיו, אם יזכה בערעור. בהתנגשות שבין אינטרסים אלה שמור מעמד בכורה לאינטרס של הזוכה. על מנת להצליח בטענתו צריך הבנק להראות שמצבם הכלכלי של המשיבים הוא כזה שלא יוכלו להחזיר לבנק את הסכום שהבנק יעביר להם במידה ויזכה בערעור.

כפי שהובהר בתגובת המשיבים כספי הפיצוי שועבדו לב"כ המשיבים על מנת שזה יחלקם. לא הובהר בפני מה חלקו של כל אחד מהתובעים. יש לדבר חשיבות מאחר שמצבם הכלכלי של כל אחד מהם שונה. מצד אחד אין לקבל את טענת הבנק שהמשיבים הם חסרי חסרי כל או שיש להם נכסים מועטים בלבד ומצד שני אין לקבל את טענת המשיבים לפיה לא תהיה להם כל בעיה להשיב את הכספים שקיבלו במידה שפסק הדין ישונה.

באשר לגב' סוניה בן יהודה המשיבה 4, נטען על ידי המשיבים שהיא אשה אמידה מאד, בעלת איתנות פיננסית וכלכלית ממדרגה ראשונה. היא הבעלים של דירת יוקרה מפוארת בבניין מפואר ברחוב דיזינגוף בתל אביב ששוויה כ- 5.5 מיליון ₪ דירה זו אף אינה משועבדת.

בנוסף, הגב' בן יהודה, הינה בעלת זכויות משותפות עם אמה, המשיבה 6, בבית פרטי בחדרה ששוויו כ- 3.5 מיליון ₪. דירה המשועבדת לבנק. הגב' בן יהודה מעבירה זמנה בין ניו-יורק וישראל, כאשר בבעלותה נכסים שם וכאן: היא חיה בניו יורק בבית המצוי בבעלותה ששוויו למעלה משלושה מיליון דולר. כמו כן, הגב' בן יהודה מחזיקה במניות בחברת MedCPU שהיא חברה בינלאומית לה משרדים בוול סטריט בניו יורק, וירג'יניה ובתל אביב ואשר שוויה עשרות מיליונים, ובחשבונותיה הפרטיים מצויים סכומי כסף בהיקפים נכבדים ביותר.

נטען שלגב' בן יהודה בלבד כספים ונכסים בסכומים העולים על הסכומים שנפסקו בפסק הדין.

באשר לגב' בן יהודה הובא מכתב מרואי החשבון שלה שנכסיה עולים על הסכום שנפסק. גב' בן יהודה עצמה לא צרפה תצהיר בדבר נכסיה. כך גם לא הובהר לפני מה חלקה היחסי של הגב' בן יהודה בפיצוי שנפסק. לעמדת המשיבים למר אמנון בן יהודה מחצית בית בקיסריה בשווי של כ- 1.8 מליון ₪ והוא משתכר כ 400,000 ₪ לשנה. ביחס לגב' שרה וינברג – המשיבה 3 (לרבות המשיב 5 – עזבון המנוח וינברג): על פי עמדת המשיבים לגב' וינברג נכס ששוויו כ- 2.5 מיליון ₪ כשהנכס משועבד לבנק.

התוצאה היא שלא ניתן לומר מצד אחד כי אין לחששו של הבנק על מה שיסמוך. גם המשיבים בחרו לערפל במידת מה את מצבם הפיננסי באופן שקשה לבית המשפט להשתכנע שבמידה ויועברו להם מלוא הכספים הנקובים בפסק הדין, ופסק הדין ישונה, כי אז יהיה בכוחם להשיב לבנק את ששולם להם. יחד עם זאת המדובר בתיק שמתנהל מזה 24 שנים שתחילתו בתביעה של בנק בגין חוב נטען של כמליון ₪ בשנת 1989 כאשר בה בעת היה חשבון החברה להיות ביתרת זכות משמעותית.לפיכך מאזן האינטרסים נותן שיש לאפשר למשיבים להנות מפירותיו של פסק הדין תוך הקטנת הסיכון של הבנק. הדרך לעשות זה היא על דרך מתן עיכוב ביצוע חלקי.

ביום 6/8/12 עובר למתן פסק הדין ראה ב"כ הבנק לשלוח הודעה לבית המשפט בזו הלשון:

"מבלי לגרוע באיזה מטענות הבנק והגם שהבנק כבר טען לעניין זה, טרם שנערך התחשיב הסופי ומאחר ובתיק דנן לא הוגשו סיכומים כלליים בהתייחס למכלול התביעה ולאחר שהתקבלה חוות דעתו הסופית של המומחה מטעם ביהמ"ש (רו"ח נחום אלמן) מיום 1/8/12, מבקש הנתבע להפנות את כבוד ביהמ"ש לאמור בכתב התביעה, על פיו עתרו התובעים לחייב את הנתבע בתשלום סך של 7,622,807 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדיו. מיום הגשת התביעה ( 19.06.03 ) ועד התשלום בפועל, שתוצאת חישובה, נכון למועד הנוכחי, עומד על סך של 12,137,544 ₪. על כן, הגם שחוות הדעת הסופית של רו"ח אלמן נכונה מבחינה תחשיבית, הרי שתוצאתה אינה יכולה לעמוד לתובעים, שממילא לא עתרו לקבלה.

בהתאם למכתבו זה של בנק שנוקב בסך של 12,137,544 ₪ אני סבור שהאיזון הראוי בין הצדדים, בנסיבות העניין, להיעתר באופן חלקי לבקשה באופן שיעוכב ביצוע התשלום של סך של 7,897,579 ₪ (ההפרש שבין הסכום הנקוב בפסק הדין 20,035,123 ₪ לבין הסך של 12,137,544).

התוצאה היא שאני מורה על עיכוב ביצוע תשלום הסך של של 7,897,579 ₪ עד להכרעה בערעור. מאחר שחלקה של הבקשה התקבל/נדחה לא ראיתי לעשות צו להוצאות בגין בקשה זו.

ניתנה היום, י"א סיון תשע"ג, 20 מאי 2013, בהעדר הצדדים.