עניינה של החלטה זו בבקשת התובעים לכוף על הנתבעים לקיים אחר פסה"ד מיום 5.12.12 מכח הוראת סעיף 6 לפקודת ביזיון בית משפט.

רקע עובדתי וטענות הצדדים :

התובעים הינם בעלי זכות החכירה בבית משותף בן שתי דירות המצוי במקרקעין הידועים כגוש מספר 11094 חלקה 165 ברחוב היסמין 31 יוקנעם-עילית. הנתבעים הינם בעלי זכות חכירה בבית הסמוך לבית התובעים, ברחוב היסמין 33 (חלקה מספר 164).

בתאריך 9.10.07 הגישו התובעים תביעה לסילוק ידם של הנתבעים מהמקרקעין, בנימוק כי אלה פלשו אל תוך שטח חלקתם (הרכוש המשותף להם ולנתבעת הפורמאלית) והקימו בו גדר אבן וחנייה מקורה.

המחלוקת, כאמור בפסק הדין, נסובה סביב מיקומו של קו הגבול בין החלקות.

במהלך התנהלות ההליכים בביהמ"ש הודיעו הנתבעים, כי בכדי לסיים את ההתדיינות בתיק זה הם מסכימים לקבלת התביעה ולמחיקת התביעה שכנגד שהגישו הם כנגד התובעים.

בהתאם, נקבע בפסק הדין כי על הנתבעים לסלק את ידם מהמקרקעין של התובעים ולהחזירם לידי התובעים.

התובעים ציינו בבקשתם דנן כי  המציאו את פסה"ד לידי הנתבעים באמצעות שליח מטעמם ביום 20.12.12, ברם הנתבעים התעלמו מקביעותיו של ביהמ"ש, לא הרסו את הגדר, החניה והמשטח המרוצף כפי שנקבע, ובד בבד ממשיכים הם לעשות שימוש בחנייה שבנו שלא כדין כבתוך שלהם וממשיכים להחנות שם את רכביהם.

בהמשך, ובתשובה לתגובת הנתבעים כי פסק הדין בוצע, הוסיפו התובעים וטענו כי פסק הדין בוצע רק לאחר הגשת הבקשה, וכי בעת הגשתה היה המצב בשטח כפי שהיה לפני מתן פסק הדין.

לאחר הגשת הבקשה פורקה החניה המקורה.

נטען על ידי התובעים, כי אף שהמבנה המקורה הוסר, הרי שהנתבעים ממשיכים לחנות בחניה, ועדיין מצויים בשטח חומה ומשטח מרוצף השייך לנתבעים.

בתגובה לטענות התובעים ציינו הנתבעים, כי הליך בזיון בית-המשפט הינו הליך הצופה פני עתיד ואיננו מהווה הוראה עונשית.

לדבריהם, התובעים לא טרחו כלל לבדוק את מפת המדידה, ואילו היו עושים כן היו נוכחים לדעת שהגבול הינו אלכסוני וכל טרונייתם מתייחסת לשטחים ציבוריים.

התשריט ששימש בסיס לתביעה אינו יכול להוות בסיס לקביעת קו הגבול, מאחר ואינו מהווה נתון רשמי לצורך כך. כמו כן, התשריט לא היווה חלק מפסק הדין, ובית המשפט בחר שלא להכריע בסוגיית מיקום הגבול.

התובעים מתעלמים מכך שהגבול הינו אלכסוני, ומבקשים לנכס לעצמם שלא כדין רכוש ציבורי.

פסק הדין בוצע במלואו. הנתבעים הסירו את כל מה שהיה בשטח התובעים בהתאם למפת מדידה של מודד מוסמך.

פסק הדין אינו נוגע לשטח הציבורי, וממילא הנתבעים אינם רשאים לבצע פעולות הריסה בשטח ציבורי.

הנתבעים הבהירו כי מכל מקום, הם אינם עושים עוד שימוש בחנייה.

דיון והכרעה :

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל, ואנמק.

בפסק הדין שניתן ביום 5.12.12 התקבלה תביעת התובעים נוכח הסכמת הנתבעים. הנתבעים צוו לסלק ידם מן המקרקעין הידועים כגוש 11094 חלקה 165 ברח' היסמין 31 יוקנעם עילית וכן להשיבם לידי התובעים והנתבעת הפורמלית.

תביעת התובעים התקבלה ללא סייג כלשהו. משמעות הדבר הינה כי נתקבלה גם קביעת הגבול בין החלקות כפי שצורפה לתביעה באמצעות תשריט, שערך המודד המוסמך מטעמם, מר סוהיל זידאן. תשריט המדידה הביא לידי ביטוי בכתב את אותה פלישה נטענת לחלקת התובעים.

בענייננו, מעדותו בביהמ"ש של מר עובד רחום (בנם של הנתבעים), וכן גם מעיון בתמונות ובתשריטים שהציג, עולה כי גג החנייה פורק וכך גם קירות החנייה והמרפסת המרוצפת. ואולם, אף לדבריו, פסה"ד בוצע בהתאם לחווה"ד שערך המומחה מטעם הנתבעים מר שגיא לוין (עמ' 27 ש' 14-15).

לדברי מר רחום, המודד מטעם התובעים, מר סוהיל זידאן, אישר בעצמו כי טעה במדידה הראשונה, ובשיחה עם מומחה הנתבעים הודה בטעותו וסימן במקום סימון על הקיר (ראה עמ' 29 ש' 5 ואילך). לפיכך, למעשה פעלו הנתבעים בהתאם לתשריט של לוין.

כתוצאה ממצב דברים זה, הרי שנכון להיום קיימת מחלוקת על השלמת הביצוע הנוגעת להריסת חלק מהמרפסת (כ – 30 ס"מ).

מצאתי לדחות את טענת הנתבעים, כי התובעים היו צריכים לצורך הליך זה להצטייד במפת מדידה נוספת או כי יש לקבל שדי במה שבוצע כדי לקבוע כי הוראות פסק הדין קוימו במלואן.

כאמור, במסגרת פסק הדין נדרשתי לסוגיית הגבולות, כאשר קבעתי כי אין מקום לשעות לבקשה למינוי מודד מטעם בית המשפט במסגרת פסק הדין. שכן, מינוי כזה עומד בניגוד להצהרת הנתבעים כי הם מוכנים שהתביעה תתקבל ומותירים למעשה סוגיות במחלוקת.

משלא מונה מודד אחר לצורך הביצוע והתביעה כאמור התקבלה, אף עתה לא יכולה לקום מחלוקת בנוגע לסוגיית מיקום הגבול בין החלקות.

מדברי עד הנתבעים עולה כי הנתבעים לא פעלו בהתאם לתשריט שצורף לתביעה (ראה דבריו בעמ' 29 לפרוטוקול), ומכאן יש לקבל את הבקשה.

הליך לפי סע' 6 לפקודת בזיון בית המשפט הינו הליך צופה פני עתיד ומטרתו לכוף את מי שכלפיו ניתן צו, לקיימו.

בע"פ 519/82 ידידה גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד לז (2) 187 קבע כך:
"אחד מאותם הליכים אחרים הוא הליך בזיון בית המשפט. על-פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט. זהו הליך מיוחד במינו, שמחד גיסא אינו מטיל אחריות פלילית, אך מאידך גיסא אינו הליך אזרחי גרידא. "זוהי הוראה SUI GENERIS המצויה באותו תחום דמדומים שבין ההליך האזרחי לבין ההליך הפלילי" (ע"א 371/78, בעמ' 241). מטרתו של הליך זה היא להביא לידי קיומו של הצו והוצאתו מהכוח אל הפועל (ע"א 422/77). הסנקציה שבו היא כפייתית ולא עונשית. מכאן הגישה, כי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט "צופה פני העתיד". הוא בא לכפות ביצוע מעשה או מחדל "מחר" (ע"פ6/50, בעמ' 468). על-כן אין תחולה לסעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט, מקום שאכיפת ההוראה שוב אינה אפשרית, אם משום שבוטלה (ע"פ 43 /50), ואם משום שבין הגשת הבקשה לאכיפה לבין שמיעתה היא כבר קוימה (ע"פ6/50 הנזכר), ואם משום שנוצר מצב דברים, שבו אין אפשרות לקיים את ההוראה בעתיד, ואף אין להחזיר את המצב לקדמותו (ע"פ 300/74). לעומת זאת, אם קיומו של הצו בעתיד אפשרי מבחינה פיסית ומשפטית, וקיים חשש סביר - לאור ניסיון העבר, או מטעם אחר - כי הצו לא יקוים בעתיד, יש מקום לשימוש בהליכי ביזיון בית המשפט כדי לאכוף את קיומו של הצו בעתיד (ע"א 24/78; ע"פ 281/80)".

אשר על כן, הנני מקבלת את הבקשה ומורה לנתבעים להשלים את הטעון השלמה בהתאם לתשריט שצורף לתביעה ולסלק ידם מחלקת התובעים בהתאם להוראות פסק הדין, וזאת בתוך 60 יום ממועד קבלת החלטה זו.

ככל שהנתבעים לא ימלאו אחר קביעה זו עד למועד שנקבע, הם יישאו בתשלום קנס בשיעור של 500 ₪ בעבור כל יום הפרה.

הנתבעים יישאו בהוצאות בקשה זו בסכום של 1,500 ₪.

בשולי הדברים ולמען הסדר אציין, כי בשל תקלה, מוצגי התיק המקורי, לרבות חווה"ד של המומחה מטעם התובעים, לא נסרקו לתיק בית המשפט.

הואיל ואלה לא נדרשו לי לצורך החלטתי זו, לא ראיתי לנכון להורות בשלב זה על שחזור התיק והגשה חוזרת של מוצגים אלה.

יחד עם זאת, ככל שתקום מחלוקת עתידית בגדר הליך זה, יהיה על הצדדים לשחזר את התיק.

ניתנה היום, ל' סיוון תשע"ד, 28 יוני 2014, בהעדר הצדדים.