לפני תביעה כספית ע"ס 71,275 ₪ שעניינה תוקפה של ערבות שעליה חתמו הנתבעים בשנת 1997 להבטחת פירעון הלוואה שהעמיד הבנק לחייב העיקרי, משה דוד מיכאל ז"ל. הלווה לא עמד בתנאי ההלוואה ובתאריך 13.3.06 ניתן נגדו צו כינוס וכשנה לאחר מכן, בתאריך 5.5.07, הלך הלווה לעולמו.

עובדות הצריכות לעניין ואינן שנויות במחלוקת

בתאריך 28.12.95 התקשר המנוח, משה דוד מיכאל ז"ל (להלן: "החייב"), עם התובע (להלן: "הבנק" או "התובע") בהסכמים לצורך פתיחת חשבון מס' 74-442031 (להלן: "החשבון"). במסגרת ניהול החשבון נטל החייב מהתובע הלוואה בסכום של 25,000 ₪ (להלן: "ההלוואה") ולצורך כך חתם החייב על "הסכם הלוואה בריבית ניידת וערבות" (להלן: "הסכם ההלוואה").

ייאמר כבר כאן, כי הצדדים חלוקים ביניהם באשר למועד בו חתם החייב על הסכם ההלוואה. בעוד שהבנק טוען, כי החייב חתם על הסכם ההלוואה ביום 23.02.97 והבנק העמיד את ההלוואה לחייב העיקרי ביום 25.02.97 לאחר שהנתבעים ערבו לפירעון ההלוואה, טוענים האחרונים כי החייב חתם על הסכם ההלוואה ביום 23.2.94 ואילו ההלוואה ניתנה בפועל בתאריך 25.02.97, היינו 3 שנים לאחר מכן. למחלוקת זו אדרש ביתר פירוט בהמשך.

בתאריך 25.2.97 ערבו הנתבעים לפירעון מלא של ההלוואה, בחתימת ידם על הסכם ההלוואה הנ"ל. באותו מועד, חתמו הנתבעים גם על טופס "הודעה לערב בגין ערבות לאשראי ספציפי", במסגרתו גילה הבנק לנתבעים בטופס נפרד, מידע נוסף אודות ערבותם, כאמור בהסכם ההלוואה.

הנתבעים הינם ערבים יחידים, כמשמעות מונח זה בסעיף 19 לחוק הערבות התשכ"ז-1967.

בתאריך 25.2.97 לאחר חתימת הנתבעים על הסכם ההלוואה הנ"ל, הוזרמה ההלוואה ישירות לחשבון החייב העיקרי.

על-פי ההסכם, פירעון ההלוואה יהיה ל- 36 תשלומים החל מיום 02.03.97. ההלוואה לא נפרעה במלואה ונכון ליום 28.02.2007 (כך לטענת הבנק) עמדה יתרת החוב בגינה ע"ס 71,275 ₪.

על סכום זה עומדת התביעה דנן.

מאחר והחייב לא עמד בהתחייבויותיו כלפי הבנק, בין היתר, בפירעון תשלומי ההלוואה, פנה התובע, באמצעות בא-כוחו, לחייב במכתב מיום 17.10.99, שעותק ממנו נשלח לנתבעים, בהיותם ערבים, בדרישה לסילוק יתרת החוב של החייב לתובע, הכולל את יתרת החוב בגין ההלוואה.

משלא נענו הנתבעים והחייב לדרישת הסילוק הנ"ל, נקט הבנק כנגד החייב בהליכים משפטיים, לרבות בהליכי הוצל"פ לגביית החוב בגין ההלוואה. בתאריך 25.10.06 הורה כבוד ראש ההוצל"פ על עיכוב ההליכים בתיק ההוצל"פ בשל מתן צו כינוס נכסים כנגד החייב. בהמשך, הלך החייב לעולמו. עקב כך, פנה הבנק לנתבעים במכתב דרישה לפירעון יתרת ההלוואה, מתוקף ערבותם להלוואה הנ"ל. משלא סילקו הנתבעים את החוב חרף מכתב הדרישה, הוגשה תביעה זו.

התביעה החלה דרכה כתביעה בסדר דין מקוצר. בתצהירי הנתבעים אשר תמכו בבקשה למתן רשות להתגונן ומשמשים ככתב הגנה, העלו האחרונים מספר טענות הגנה כדקלמן:

1. הנתבעים הינם ערבים מוגנים וחלים עליהם ההגנות של ערב מוגן ;
2. התביעה נגד הערבים הוגשה בטרם מוצו ההליכים נגד החייב העיקרי ;
3. חתימת הנתבעים על כתב הערבות נעשתה בתאריך 25.02.97, דהיינו 3 שנים לאחר חתימת החייב העיקרי על ההלוואה שניטלה ביום 23.02.94, כאשר התובע לא גילה עובדה זו לנתבעים. כן לא גילה התובע לנתבעים מידע אודות מצב החשבון של החייב וכי החשבון נמצא כבר ביתרת חובה ;
4. התובע לא הסביר לערבים כי מדובר בהלוואה שניתנה בשנת 1994 טרם חתימתם על הערבות ואילו ידעו זאת לא היו מסכימים לחתום על הערבות ;
5. התובע לא הודיע לנתבעים, כי החייב העיקרי אינו עומד בתשלומי ההלוואה.

בהחלטתה של כב' הרשמת ג' ג'בארין-כליפה (כתוארה אז) מיום 23.03.2009 נתקבלה בקשת הרשות להתגונן בחלקה כדלקמן:

אי מיצוי הליכים; טענה זו נדחתה ע"י כב' הרשמת לאחר שנקבע על ידה, כי בנסיבות בהן הוכח כי ביום 13.03.2006 ניתן צו כינוס כנגד החייב העיקרי אשר הלך לעולמו ביום 05.05.2007, ולאור הוראות סעיף 27(ב) לחוק הערבות, התשכ"ז-1967, הרי שלא חלה ההגבלה של מיצוי ההליכים נגד החייב העיקרי וניתן להגיש תביעה נגד הערבים בנסיבות דנן.

אי גילוי ואי הודעה על אי קיום החיוב ע"י הלווה; כחלק מהתשתית העובדתית, ציינה כבוד הרשמת בהחלטתה, כי הסכם ההלוואה מושא כתב התביעה נחתם ביום 23.2.94 ע"ס 25,000 ₪ אשר ייפרעו ב- 36 תשלומים החל מחודש 3/97. עוד ציינה כב' הרשמת, כי הנתבעים חתמו על ההסכם כערבים ביום 25.2.97.

כבוד הרשמת דחתה את טענת הבנק, לפיה במועד חתימת הנתבעים על כתב הערבות לא חלה כל חובת גילוי על הבנק כלפי הנתבעים, משום שכתב הערבות נחתם לפני כניסתו לתוקף של תיקון תשנ"ח של חוק הערבות אשר הטיל חובות גילוי לערב "יחיד" או ערב "מוגן". בעניין זה קבעה כב' הרשמת כי כאשר הערבות ניתנה לאחר 24/4/92 ולפני 1/6/98 חלות כל הוראות תיקון תשנ"ב על המקרה שלפנינו, ללא קשר למועד הגשת התביעה נגד הערבים. עוד ציינה כב' הרשמת, כי חובת הגילוי החלה על בנק הייתה קיימת אף לפני תיקון תשנ"ח וכי מקורה העיוני של חובה זו נעוץ הן בדיני הנזיקין והן בדיני החוזים הכוללים את חובת תום הלב. כן קבעה כב' הרשמת כי גלוי לערב לפני תיקון תשנ"ח, יוכל לחסות בצלן של הוראות חוק הבנקאות וכן ניתן להחיל על ערב יחיד הגנה רחבה יותר מכוח הדוקטרינות המסורתיות ומכוח הדין הכללי.

בהקשר של חובת הגילוי הוסיפה כב' הרשמת וקבעה כי: "מעיון בהסכם ההלוואה עולה כי הוא נחתם ע"י החייב ביום 23/2/94 בעוד שהנתבעים חתמו על הסכם הערבות ביום 25/2/97, שלוש שנים לאחר חתימה על הסכם ההלוואה.

לא ברור מהמסכים שהוצגו בפני מתי הועמדה ההלוואה לחייב העיקרי, לא צורף לוח סילוקין ולא ברור האם החייב העיקרי עמד בחלק מהתשלומים ומתי הועמדה ההלוואה לפירעון מיידי. לטענת הנתבעים הם לא יודעים מתי הועמדה ההלוואה אך חשבו שזה היה במעמד החתימה על הערבות.

הנתבעים מעלים בעצם טענה כי כאשר ניתנה הערבות היה קיים חוב לבנק בסכום הערבות או בסכום גבוה יותר שלא נפרע עד אז, ובעצם הנתבעים הוחתמו על ערבות להחזרת חוב קיים. לטענתם, הבנק לא גילה להם באם החייב היה ביתרת חובה ערב החתימה על כתב הערבות או שהסכם ההלוואה נחתם שלוש שנים עובר להסכם הערבות.

בנוסף לטענות הנתבעים הם לא קיבלו התראה או הודעה כי החייב אינו מקיים את החיוב על-פי ההלוואה.

טענות הנתבעים לא הופרכו בחקירה שכנגד.

לכאורה הנתבעים מעוררים טענה הראויה להישמע כי התובע לא עמד בחובת הגילוי המוטלת עליו, אי גילוי המצב הנכון של חובו של החייב העיקרי וכי הערבות אינה להלוואה חדשה אלא להלוואה שנלקחה בעבר ובעצם הערבות באה לחזק בטחונות הבנק וכן מתי הועמדה ההלוואה ללווה, אי הודעת הבנק לערבים לענין אי קיום הלווה ואת חיוביו ומצב הפיגורים של ההלוואה.

טענות הנתבעים הנ"ל לעניין אי הגילוי והנזק שנגרם בעקבות כך מהפרת חובת הגילוי או הפרת חובת ההודעה ראויות להישמע ואין מיקומן בהליך סף אלא עליהן להתברר באמצעות ראיות אשר תובאנה במסגרת ההליך העיקרי שינוהל" (הדגשה הוספה – ש.נ.).

בסיפא להחלטה האמורה קבעה כב' הרשמת, כי ניתנת לנתבעים רשות להתגונן בגין טענותיהם כמפורט לעיל.

להשלמת התמונה העובדתית יצוין, כי הנתבע 1 הלך לעולמו ביום 28.01.13 לאחר שכבר הושלמה שמיעת הראיות בתיק, ובכלל זה עדותו של המנוח הנ"ל. עקב כך, תוקן כתב התביעה בדרך של צירוף עזבונו של המנוח באמצעות יורשיו וכתב התביעה המתוקן הומצא לידיהם כדין.

עיקר טענות הבנק

באשר לטענת הנתבעים בדבר הפרת חובת הגילוי המוטלת על הבנק אודות הערבות, טוען הבנק כי יש לדחות טענה זו על שני ראשיה: האחד, כי ההלוואה אושרה או ניטלה כבר בשנת 1994, 3 שנים לפני החתימה על כתב הערבות ; השני, כי בעת מתן ההלוואה מצבו הכלכלי של החייב לא היה טוב והתובע ידע זאת.

לשיטת הבנק, על פי חומר הראיות שמונח בתיק וממצאי חקירת העדים, עולה כי טענות אלה נעדרות בסיס עובדתי ומשפטי ועל כן יש לדחותן.

בהתייחס לטענת הנתבעים, כי ערבו להלוואה שאושרה או ניטלה 3 שנים קודם לחתימתם על כתב הערבות, טוען הבנק כי הוכח שהחייב העיקרי חתם על הסכם הלוואה ביום 23.2.97, הערבים חתמו עליו ביום 25.2.97 וההלוואה הוזרמה לחשבונו של החייב העיקרי לאחר החתימה על הערבות, ביום 25.2.97. עוד נטען כי טענה זו הופרכה באמצעות הודאת בעל דין של הנתבע 2 אשר אישר במהלך הדיון בבר"ל מיום 21.12.08 (עמ' 3, ש' 15-21) כי ההלוואה התקבלה בשנת 1997, וכן באמצעות מסמכי פתיחת החשבון המעידים על כך, כי החייב העיקרי פתח חשבון אצל הנתבע ביום 28.12.95 ולכן הטענה כי ההלוואה ניטלה בשנת 1994, קודם לפתיחת החשבון, אין לה על מה לסמוך. עוד היפנה התובע לעדות נציגת הבנק, גב' רניא שוכן (להלן: "שוכן") אשר העידה כי בהסכם ההלוואה צוין בטעות כי מועד נטילת ההלוואה או אישורה היה בשנת 1994, בעוד שההלוואה ניטלה בפועל בשנת 1997.

אשר לטענת הנתבעים, לפיה במועדים הרלוונטיים היה מצבו הכלכלי של החייב העיקרי קשה, טוען הבנק כי טענה זו כלל לא הוכחה באשר הנתבעים נמנעו מלהוכיח בראיות את מצבו הכלכלי הרעוע של החייב העיקרי במועד מתן ההלוואה, כטענתם. נהפוך הוא, הנתבעים בעצמם העידו במהלך חקירתם הנגדית כי התרשמו שמצבו הכלכלי של החייב העיקרי היה טוב. כן לא השכילו הנתבעים להוכיח, כי הבנק ידע אודות מצבו הכלכלי הקשה של החייב העיקרי נכון למועד חתימתם על כתב הערבות. עוד טוען הבנק, כי דפי החשבון של החייב העיקרי מלמדים, כי בסמוך למועד מתן ההלוואה עמד החשבון ביתרת חובה בסכום של 6,965 ₪, דבר המעיד בנסיבות העניין על כך שהחייב לא היה מסובך כלכלית וכי ההלוואה ניטלה על ידו שלא לצורך כיסוי חובותיו כלפי הבנק אלא למטרה פרטית.

הבנק טוען, כי הואיל והנתבעים חתמו על ערבותם להלוואה ביום 25.2.97, דהיינו קודם כניסתו לתוקף של תיקון תשנ"ח לחוק הערבות, הרי שחובת הגילוי המעוגנת בסעיף 22 לחוק הערבות לא חלה על הבנק כלפי הנתבעים.

לשיטת הבנק, אף אם ייבחן המקרה שלפנינו על פי חובת הגילוי הכללית שהייתה קיימת קודם לתיקון תשנ"ח, הרי שהסכם ההלוואה מכיל את כל הפרטים המהותיים אודות ההלוואה, כאשר חתימת הערבים מתנוססת לצד פרטים אלה. משכך, חתימת הערבים על הסכם ההלוואה עם החייב המכיל את כל פרטי ההלוואה, שוללת כל טענה לאי גילוי פרטי הערבות, לפחות בכל הנוגע לחובה שחלה לפני התיקון הנ"ל.

הבנק גורס, כי גם חתימת הערבים על טופס ההודעה לערב, שבגדרו גילה הבנק פרטים נוספים אודות ערבותם, מקיימת אחר חובת הגילוי המוטלת עליו בהתאם להסדר המשפטי שחל לפני התיקון הנ"ל.

בהתייחס לטענת הנתבעים בדבר אי משלוח הודעה לערבים אודות הפרת החיוב הנערב, טוען הבנק כי הוא עמד בחובת ההודעה המוטחת עליו, עת שיגר לחייב העיקרי מכתב דרישה לסילוק יתרת החובה בחשבון, הכוללת את יתרת החוב בגין ההלוואה, עוד ביום 17.10.99, עם העתק ממכתב זה לנתבעים. הנתבעים לא הכחישו בתצהיר עדותם הראשית דבר קבלת המכתב ולא הביאו ראיה לסתור. עוד נטען כי בהתאם לסעיף 26(א) לחוק הערבות, אין באי מתן הודעה כדי לפטור את הערב אלא כדי הנזק שנגרם לו. הנתבעים כשלו בלהראות את נזקם שנגרם בשל אי היידוע ולהוכיח אותו, כן הם לא הוכיחו כי יידועם בזמן אמת אודות הפיגורים בהלוואה, היה גורם להם לנקוט בפעולות אופרטיביות אשר היה בכוחן להביא לפירעון החוב ואף לא עמדו בנטל להוכחת הנזק, גובהו והקשר הסיבתי בינו לבין האיחור במתן ההודעה. נוסף לאמור, הנתבעים הוכיחו בהתנהגותם כי לא היו נוקטים בפעולה אופרטיבית לצורך פירעון החיוב הנערב, ללא כל קשר למועד ידיעתם אודות הפרת החיוב הנערב, שכן הם העידו כי כבר ביום 11.4.06 נודע להם על הפרת החיוב הנערב וחרף זאת הם לא נקטו בפעולות כלשהן לסילוקו. משכך, דין טענתם של הנתבעים להפטר מערבותם, בהעדר הודעה על הפרת החיוב הנערב - להידחות.

לסיום, עמד הבנק בסיכומיו על המשקל הראייתית שיש לייחס לעדת התביעה שוכן, שמשמשת כמנהלת תחום בנקאות עסקית בסניף הבנק בעפולה, אשר עדותה נמסרה על יסוד עיון במסמכים המקוריים המצויים בתיק הלקוח בבנק והמהווים 'רשומה מוסדית' בהתאם לסעיף 36(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971. נטען כי עדותה של שוכן נועדה להציג את מסמכי הבנק כראיה קבילה להוכחת אמיתות תוכנם, בהיותם כאמור 'רשומה מוסדית' על כל המשתמע מכך, במיוחד שהנתבעים אינם חולקים על דבר חתימתם על מסמכי ההלוואה. עוד טוען הבנק, כי הגשת תצהיר מטעם שוכן ולא מטעם הפקיד שהחתים את הנתבעים על כתב הערבות, נבעה מחוסר ידיעה לגבי זהותו של אותו פקיד. לטענתו, אף שמדובר בתביעה שמתנהלת מאז שנת 2007, נזכר הנתבע 1 רק במעמד חקירתו הנגדית במהלך הדיון שהתקיים בשנת 2011, כי מי שהחתים את הנתבעים על מסמכי הערבות היה סגן מנהל הבנק. משכך, הנתבעים אינם יכולים להיבנות מכך שפקיד זה, ככל שאכן החתים אותם על מסמכי הערבות, לא נתן תצהיר מטעם התובע. שכן, בהסתירם את זהותו, הנתבעים הם שמנעו את האפשרות למתן עדות מטעמו, ובפרט נוכח העובדה שהבנק פעל לזיהוי הפקיד בפניו נחתמו מסמכי הערבות, ללא הצלחה.

עיקר טענות הנתבעים

טענתם המרכזית של הנתבעים היא, כי הסכם ההלוואה עליו מבוססת התביעה דנן נערך ביום 23.2.94 ונחתם על ידי החייב העיקרי באותו מועד, בעוד שכתב הערבות נחתם ע"י הערבים ביום 25.02.97, היינו 3 שנים לאחר שאושרה ההלוואה לחייב העיקרי. מילים אחרות, ההלוואה נשוא התביעה בסך 25 אלף שקלים אושרה לחייב העיקרי עוד ביום 23.2.94 ללא צורך בחתימת הנתבעים כערבים על ההלוואה.

לשיטת הנתבעים, הם חתמו על כתב הערבות ביום 25.2.97, כפי שהדבר מופיע במסמכי הבנק, בגין הלוואה שניטלה באותו מועד או הייתה אמורה להתקבל ע"י החייב העיקרי באותו מועד. הם מעולם לא חתמו כערבים להלוואה שניטלה ע"י החייב העיקרי או אושרה בשנת 1994, לפני מועד חתימתם על הערבות.

לגרסת הנתבעים, הבנק נהג כלפיהם בחוסר תום לב, הטעה אותם והציג בפניהם מצג שווא, שעה שהחתים אותם על כתב ערבות בגין הלוואה שניטלה או אושרה 3 שנים קודם לכן, מבלי להסביר להם את תוכנו. לטענתם, לא הוסבר להם כי הם נדרשים לחתום על ערבות להלוואה שנלקחה עוד בשנת 94' או אושרה בשנת 94', כפי שהדבר מופיע בהסכם ההלוואה. משכך, הסכם הערבות הינו פגום ויש לפטור אותם מערבותם לחייב העיקרי, זאת בהעדר מתן הסבר אודות המסמך עליו הם חתומים ובהעדר זיקה להסכם כלשהו בין התובע לחייב לפני מועד החתימה על ההסכם.

עוד טוענים הנתבעים, כי מאז שנחתם כתב הערבות על ידם ביום 25.2.97, לא נמסר להם דבר אודות פעולותיו הבנקאיות של החייב העיקרי והם לא עודכנו כלל, לא מטעם הבנק ואף לא מטעם החייב העיקרי, אודות מצב חשבונו של האחרון ואם הוא עומד בהחזר תשלומי ההלוואה, עד שהוגשה הבקשה למיצוי הליכים נגד החייב העיקרי בהוצל"פ בסמוך ליום 11.4.06. אי מסירת הודעה כאמור, הינה בבחינת הפרת חובת תום הלב שחב הבנק כלפיהם, מכוח חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 והפרת חובת מתן הודעת "אי קיום" בהתאם לסעיף 26 לחוק הערבות.

לטענת הנתבעים, הבנק הטעה אותם והפר את חובת האימון והגילוי שחב כלפיהם כאשר העלים מהם את העובדה, כי בעת מתן ההלוואה היה חשבונו של החייב מצוי ביתרת חובה ומצבו הכלכלי של האחרון לא היה טוב. הפרה נוספת התקיימה כאשר נמנע הבנק מלהודיע להם, כי החייב העיקרי הפסיק לפרוע את ההלוואה, ובכך נמנעה מהם האפשרות לפעול נגד החייב לסילוק יתרת החוב ולהקטין את נזקיהם.

על יסוד האמור, סבורים הנתבעים כי יש להחיל עליהם את ההגנות של "ערב יחיד" או "ערב מוגן", כמשמעותם בחוק הערבות, שעה שלא ניתנו להם ההסברים הנדרשים עפ"י חוק. עוד טוענים הנתבעים, כי לא הוסברה להם מטרת ההלוואה ורק לאחר החתימה על כתב הערבות נודע להם כי ההלוואה נועדה לכיסוי יתרת חובה בחשבון העו"ש של החייב ובעצם הם הוחתמו על ערבות להחזרת חוב קיים והדבר לא גולה להם ע"י הבנק במעמד החתימה על כתב הערבות. בעשותו כאמור, היפר הבנק כלפיהם את חובת הגילוי המוסדרת בסעיף 22 לחוק הערבות, ומשכך פטורים הם מערבותם. לטענתם, בנסיבות אלה, מוטלת הייתה על התובע חובת גילוי פרטים, שהיו עשויים להשפיע על הסכמתם לחתום על כתב הערבות, ומשעה שחובת הגילוי הופרה, זכאים הם לבטל את ערבותם.

לטענת הנתבעים, מכתב הדרישה מיום 17.10.09, שלגביו נטען כי שוגר אליהם ע"י הבנק, מעולם לא נמסר לידיהם של הנתבעים והבנק לא צירף אישור מסירה המעיד על קבלתו בידי הנתבעים. בהקשר זה, לא היה בעדותה של עדת התביעה שוכן כדי להושיע לבנק, שכן עדה זו לא ערכה את מכתב הדרישה, לא שיגרה אותו לנתבעים ולא הייתה יכולה לאשר אם מכתב זה הגיע לנתבעים, אם לאו.

אשר לסכום התביעה, נטען כי הבנק לא צירף פירוט של התשלומים ששילם החייב העיקרי או יתרת ההלוואה ובחר להגיש את התביעה על מלוא סכום ההלוואה ואף לא צורפה הודעה על שיעור הריבית.

הנתבעים מוסיפים וטוענים, כי אין לייחס לעדותה של עדת התביעה שוכן כל משקל ראייתי, שכן התגלה במהלך חקירתה הנגדית כי הנ"ל לא עבדה בבנק במועדים הרלוונטיים לתביעה זו ולכן אין לה כל מעורבות או נגיעה להסכם הלוואה והערבות נשוא התביעה והיא אינה מכירה את פרטי הפרשה מידיעה אישית. נטען כי מדובר בעדה שאין להאמין לדבריה, ולא ניתן לבסס על פיהם כל ממצא או מסקנה. מכאן, התובע לא הצליח להרים את הנטל המוטל עליו להוכחת תביעתו, ובעיקר מועד מתן ההלוואה שאושרה לחייב העיקרי. לעומת זאת, התגלו עדויותיהם של הנתבעים כעדויות אמינות, קוהרנטיות ועקביות וגרסתם באשר לנסיבות החתימה על הערבות בכלל ומועד מתן ההלוואה לחייב העיקרי בפרט, לא נסתרה כלל ועיקר משלא הביא הבנק לעדות את הפקיד שבפניו חתמו הנתבעים על הערבות בכדי שזה האחרון יפריך את גרסתם בנושא זה.

עוד הדגישו הנתבעים, כי הימנעות הבנק מלהביא לעדות את פקידת הבנק, בן ארי אריאלה, שחתומה על מסמכי הבנק, ללא כל הסבר המניח את הדעת למחדל זה, ראוי כי תיזקף לחובתו של הבנק, ולכן יש להחיל על נסיבות המקרה את החזקה הראייתית ולפיה לו הובאה העדה בן ארי למתן עדות , היה בעדותה כדי לחזק את גרסת הנתבעים באשר לנסיבות החתימה על כתב הערבות.

הראיות

הצדדים הגישו עדויות ראשיות בתצהירים.

מטעם התובע הוגש תצהירה של רניא שוכן, מנהלת תחום בנקאות עסקית בסניף הבנק בעפולה, (להלן: "שוכן") על נספחיו.

מטעם הנתבעים הוגשו תצהירי הנתבעים.

גדר המחלוקת

המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב עמידת התובע בחובות המוטלות עליו כלפי הנתבעים כערבים, מכוח הוראות חוק הערבות, עובר לחתימת הנתבעים על כתבי הערבות ועד העמדת ההלוואה לפירעון מידי.

דיון ומסקנות

לאחר עיון בכתובים ושקילת עדויות הצדדים, אני מחליטה לדחות את התביעה נגד שני הערבים, ולהלן טעמיי לכך.

המתווה הנורמטיבי

הבנק חב חובת אמון כלפי לקוחו, שאחד הביטויים המובהקים לחובה זו הוא חובת הגילוי המוטלת על הבנק. הבנק כפוף לחובת גילוי מוגברת, לאור מעמדו המיוחד בחיי הכלכלה והמסחר, ועליו לגלות כל פרט מהותי ובעל חשיבות לשירות שניתן ולסיכונים הכרוכים בו [ראו ע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' ציגלר, פ"ד מט(1)369 (להלן: "עניין ציגלר"); ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח, פ"ד מח(2) 573; ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד נח(2) 145, 150 ; סעיף 5 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א - 1981) (להלן: "חוק בנקאות")] .

מורכבותם של ההתקשרויות בין בנק ולקוחו מצדיקה הטלת חובות גילוי על הבנק במטרה "למנוע מצב שבו לקוחות יוחתמו על מסמכים ארוכים ומסובכים המנוסחים על-ידי הבנקים, כאשר אין להם כלים אלמנטאריים להתמודד עמם ולהבין כהלכה את משמעותם" [ראו ע"א 1304/91 טפחות בנק למשכנתאות לישראל בע"מ נ' ליפרט, פ"ד מז (3) 309, 326 (להלן: "עניין ליפרט").

כבוד השופטת א' חיות התייחסה לרציונל העומד מאחורי חובות הבנק ברע"א 4373/05 אבן חיים נ' בנק עצמאות למשכנתאות ולפיתוח בע"מ, דינים עליון 2007 (57) 1255 בציינה כי "רציונאלים אלה, אשר בגינם הטיל חוק הבנקאות על הבנקים חובות רחבות היקף של גילוי ואיסור הטעיה כלפי לקוחותיהם, יפים בה במידה, ואולי ביתר שאת, במערך היחסים שבין הבנק לערבים". כדבריה של השופטת א' חיות, "הערב לא פחות מן הלקוח, סומך על הבנק ונותן אמון בפעולותיו ובמצגיו. כמו כן, קיימים במישור היחסים שבין הבנק לערב, לא פחות מאשר ביחסי בנק-לקוח, פערים משמעותיים ומובנים של ניסיון ומידע המצדיקים הטלת חובות גילוי ואי הטעיה ברמה מוגברת על הבנק כלפי הערבים. למעשה, ניתן לומר כי פערי המידע הקיימים במערך היחסים שבין הבנק ללקוח מתעצמים שעה שמדובר בערב חיצוני שאינו מעורב בהתקשרות הישירה שבין הבנק ללקוח-הנערב ואין לו נגישות לנתונים הרלוונטיים לאותה התקשרות" (שם, פסקה 6).

בע"א 7451/96 אברהם נ' בנק מסד בע"מ, פ"ד נג(2) 337, 351 (להלן: "עניין אברהם"), פסק כב' השופט אריאל :

" לבנק נגישות למידע באשר למצבם הכספי של לקוחותיו וניסיון המאפשר לו להעריך רמות סיכון שונות בכל התקשרות והתקשרות. הערב , להבדיל, חסר את המידע בקשר לסיכון שאותו הוא נוטל על עצמו במתן הערבות. חוץ מהמידע הנמסר לו על-ידי החייב ואשר לרוב הוא 'אופטימי' מטבעו, קשה לערב להעריך את ההשלכות הכספיות העשויות לנבוע כתוצאה מחתימתו כערב (שם, 351) ... הבנק עשוי באמצעים פשוטים למנוע נזק שעשוי להיגרם לערב... הבנק חייב לגלות לערב כל גורם סיכון המצוי בידיו של הבנק" (שם, 351).

על היקף ההגנה אותה ביקש המחוקק ליתן לערבים יחידים עמד כב' השופט רובנשטיין בע"א 8822/04 יהודה גבאי נ' בנק המזרחי המאוחד (פורסם בנבו) 09.11.2005, סעיף 11 לפסק הדין:

"אכן, המחוקק ביקש ליתן הגנה לערבים, בפרט ליחידים – מפני אפשרות ניצול של תמימותם ורצונם הטוב על-ידי נושה, במיוחד כמו בנק המחתים אותם על שפע אותיות קטנות, וזאת על-ידי כך שיימסר להם מידע ראוי על החוב לו הם ערבים; ראו גם סעיף 17א לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) תשמ"א-1981; כן ראו ע"א 1570/92 בנק המזרחי נ' ציגלר, פ"ד מט(1) 369; ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי, פ"ד נח(2) 145, 150 (השופטת חיות) והאסמכתאות הנזכרות שם. חובתם של בתי המשפט היא לעמוד לימינם של ערבים תמימים, כדי שלא יעמדו בפני שוקת שבורה ביום שבו לא יעמוד החייב בהתחייבויותיו. במציאות שבה חתימה על טפסים של ערבות על אותיותיהם הקטנות היא עניין שבכל יום, נתן המחוקק דעתו לכך בתיקון מתשנ"ח בחוק הערבות, כשם שחוקק שנים לפני כן את חוק החוזים האחידים תשמ"ג-1982. ועם זאת, על כל מקרה להיבחן לגופו ולעובדותיו ..."

באשר למקורה של חובת הגילוי, הרי שזו מעוגנת בחוק הבנקאות שנועד להבטיח כי הבנקים ינהגו בציבור הלקוחות בהגינות ולא יעשו שימוש לרעה נוכח פערי הכוחות והידע הקיימים בינם לבין הלקוחות מקבלי השירות (עניין ליפרט הנ"ל). חוק זה חל גם על ערב בהתאם לסעיף 17א' לחוק, אשר הוסף במסגרת תיקון מס' 2 לחוק בנקאות (מיום 23.6.1994), והקובע באופן מפורש כי יש להחיל את הוראות חוק הבנקאות גם ביחסי בנק-ערב, לרבות איסור הטעיה (סעיף 3 לחוק) וגילוי נאות (סעיף 5 לחוק). עוד נאמר בחוק כי "חוק זה בא להוסיף על כל דין ולא לגרוע ממנו". משמע, לצד כפיפותם לחוקים הספציפיים הרלוונטיים למערכת הבנקאית, וביניהם חוק הבנקאות, כפופים הבנקים לדין הכללי. בענייננו, חתמו הנתבעים כערבים להסכם ההלוואה בשנת 1997, לאחר התיקון, ולכן התיקון תקף ביחסי הצדדים. יוער, כי גם טרם לתיקון לחוק הבנקאות, נקבע בפסיקה כי ערב הינו בגדר "לקוח" לעניין הוראות סעיף 3 לחוק הבנקאות (עניין אברהם הנ"ל).

סעיף 3 לחוק הבנקאות מעגן בחובו הסדר הנוגע להסברת פרטי העסקה ולמניעת הטעיות ומחייב, בין היתר, את התאגיד הבנקאי לגלות ללקוח פרטי העסקה הנחשבים פרטים מהותיים, וזו לשונו: "לא יעשה תאגיד בנקאי – במעשה או במחדל, בכתב או בעל-פה או בכל דרך אחרת – דבר העלול להטעות לקוח בכל ענין מהותי למתן שירות ללקוח (להלן – הטעיה); מבלי לגרוע מכלליות האמור יראו ענינים אלה כמהותיים: ... ". בין יתר העניינים המהותיים, מונה הסעיף האמור את מהות השירות, מועד מתן השירות, זהות נותן השירות, תנאי אחריות השירות, תקופת מתן השירות וכדומה.

בנוסף לחוק בנקאות גם חוק הערבות, תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק הערבות") מבסס את ההסדרים העיקריים הנוגעים לעסקה עליה חותם הערב, להגנה עליו ולמניעת הטעייתו.

בהקשר זה, ראוי לציין את שני התיקונים שהתקבלו לחוק הערבות בשנת תשנ"ב ובשנת תשנ"ח, הוספו לו בתיקון תשנ"ב (ס"ח 1390, התשנ"ב (14/11/92) עמ' 144) המונח "ערב יחיד", כהגדרתו בסעיף 17 לתיקון, ובתיקון תשנ"ח (ס"ח 1637, התשנ"ח (14/11/97) עמ' 6) המונח "ערב מוגן", כהגדרתו בסעיף 19 לתיקון. תיקון תשנ"ב הוסיף לחוק פרק שעניינו ערבות היחיד, אשר עוסק בעיקרו במיצוי הליכי הוצל"פ כנגד החייב בטרם יתאפשר לנושה לנסות להיפרע מן הערב (סוגיה שאינה מתעוררת בענייננו). עם זאת, ראוי לציין כי מטרתו של התיקון הייתה להגן על הערב היחיד מפני פגיעה בלתי סבירה בו כתוצאה מחתימת ערבות ומפני ערבות בלתי מוגבלת ויש בו גישה צרכנית המגבילה את אפשרות הנושה להיפרע מהערב (ראה הצ"ח מס' 2072 (16/7/91) (בעמ' 331).

תיקון תשנ"ח המשיך את המגמה הצרכנית המגנה על הערב, והסדיר, בין היתר, את חובת הגילוי המוטלת על הנושה. תיקון זה מתייחס להסכמי ערבות שנחתמו לאחר 14/5/98 (ולכן איננו רלוונטי לענייננו). חובת הגילוי לפי תיקון זה המוסדרת בסעיף 22 לחוק הערבות משתרעת על פרטים הנוגעים למעמדו של הערב (סע' 22(ב) לחוק הערבות), בין היתר, מעמדו כערב יחיד או כערב מוגן, מספר הערבים וחלקו היחסי של הערב בחיוב ולרבות החובה לגלות לערב האם ערבותו היא "לחיוב קיים או לחיוב המחליף חיוב קיים", שמטרתה לאפשר לערב להיות מודע להיקף ההתחייבויות שהוא נוטל על עצמו (ראו עניין גבאי הנ"ל) ואשר הפרתה עשויה לפטור ערב יחיד מערבותו לפי סעיף 23(א)(5) לחוק הערבות, אלא אם כן, הוכיח הנושה שהערב ידע שהערבות היא לטובת חיוב המחליף חיוב קיים (סעיף 23(ב) לחוק הערבות). החובה מתייחסת גם לפרטים הנוגעים לעסקה בין הבנק לחייב (סע' 22) ולמתן הודעה על כך שהחייב לא עמד בחיובו (סע' 26). חובת הגילוי אינה מטילה על הנושה חובה לדווח באופן שוטף לערב על מצבו של החייב, אלא מוגבלת לפרטים מהותיים הנוגעים לעסקה שבין הנושה לבין החייב, כפי שהם מתבטאים מפעם לפעם במהלך היחסים שביניהם, ואשר יש בהם להשפיע על מידת האחריות של הערב (ראו: ת"א (מח'/ת"א) 1430/01 אשכנזי שלום נ' בנק הפועלים בע"מ (4.7.2006), פסקה 36).

אמנם, תיקון תשנ"ח אינו תקף ביחסי הצדדים, משום שתחולתו הינה לאחר מועד בו נחתמה הערבות נשוא תיק זה, ואולם תיקון זה ממחיש את החשיבות של חובת הגילוי שלה ייחד המחוקק את הוראת סעיף 22 לחוק הערבות.

בנוסף לדין הספציפי המעגן את חובת הגילוי, הרי שחובה זו גם נובעת מחובות תום הלב ואיסור הטעיה הקיימות על פי הדין הכללי והקבועות בחוק החוזים (חלק כללי) , תשל"ג-1973. הפסיקה קבעה, כי אחד המאפיינים של חובת תום הלב היא חובת גילוי ומסירת מידע רלוונטי (סעיף 12 לחוק החוזים). מקור סטטוטורי נוסף להטלת חובת הגילוי של בנק כלפי ערב ניתן למצוא בסעיף 15 לחוק החוזים שמעניק ברירת ביטול למי שהתקשר בחוזה עקב הטעייה של הצד השני או מי מטעמו, כאשר ההטעיה יכולה להיות על דרך המעשה (מצג שווא) או על דרך המחדל, מקום בו הייתה מוטלת על המתקשר חובת גילוי.

לעניין זה יפים דבריו של כבוד השופט מצא בעניין ציגלר הנ"ל בעמ' 396-397:

"יש שחובת הנושה, להסביר (או לגלות) לערבו של החייב את תוכן החבות שהוא עומד ליטול על עצמו, נובעת מדין ספציפי (דוגמאות אפשריות לכך מצויות בסעיף 17א' לחוק הבנקאות ... אך גם בהעדר דין ספציפי, כאמור, עשויה חובת ההסבר (או הגילוי) של הנושה להיבחן כחלק מחובתו לנהוג בערב, בשלב המשא-ומתן ביניהם, בדרך מקובלת ובתום לב, כמצוות סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 ..."

ניתוח הראיות שהונחו לפניי מוביל למסקנה, כי הבנק לא עמד בחובות הגילוי המוטלות עליו כלפי הערבים, כפי שיפורט בהרחבה בהמשך.

מן הכלל אל הפרט

כאמור, בהחלטתה של כבוד הרשמת ג'. ג'בארין-כליפה (כתוארה אז) בעניין הבקשה למתן רשות להתגונן הותוותה, הלכה למעשה, מסגרת הדיון שמכוחה ייבחנו טענות הצדדים במקרה שלפנינו. משכך, יש לדחות את טענות הבנק הן בעניין אי תחולת חובת הגילוי על המקרה המונח בפניי והן בדבר הרחבת חזית מטעם הנתבעים. מהחלטתה של כבוד הרשמת עולה מפורשות, כי ניתנה רשות להתגונן בטענות הנתבעים שלהלן: (1) חתימת הערבים על כתב הערבות נעשתה בתאריך 25/2/97, דהיינו 3 שנים לאחר חתימת החייב העיקרי על ההלוואה שניתנה ביום 23/2/94, כאשר התובע לא גילה זאת לנתבעים; התובע לא גילה לנתבעים במעמד החתימה על הערבות אודות מצב החשבון של החייב העיקרי וכי הוא נמצא כבר ביתרת חובה (2) התובע לא הסביר לערבים כי מדובר בהלוואה שניתנה בשנת 94, ואילו ידעו זאת הם לא היו מסכימים לחתום על ערבות כאמור; (3) התובע לא הודיע לנתבעים כי החייב העיקרי אינו עומד בתשלום ההלוואה.

טענת הנתבעים בעניין אי מיצוי הליכים נגד החייב העיקרי והטענה, כי התביעה אינה ראויה להתברר בסדר דין מקוצר- נדחו.

משכך- תביעה זו תעסוק בשלושת הטענות הנ"ל, שבגינן ניתנה לנתבעים רשות להתגונן, לפי סדרן, ראשון ראשון ואחרון אחרון.

הפרת חובת הגילוי אודות הערבות

כפי שעולה מתצהירי הנתבעים, טענה זו מתחלקת לשני רבדים : הראשון - נוגע לגילוי מועד נטילת או אישור ההלוואה בשנת 1994, כשלוש שנים טרם חתימת הערבים על הערבות בשנת 1997 ; השני נוגע לגילוי אודות מצב החשבון של החייב במעמד החתימה על כתב הערבות וכי החשבון היה באותה עת ביתרת חובה. כבוד הרשמת הוסיפה וקבעה, כי טענת הנתבעים בדבר הפרת חובת הגילוי אף מתייחסת למטרה שלשמה נועדה ההלוואה, וכלשונה "אי גילוי המצב הנכון של חובו של החייב העיקרי וכי הערבות אינה להלוואה חדשה אלא להלוואה שנלקחה בעבר ובעצם הערבות באה לחזק בטחונות הבנק".

נדון תחילה ברובד הראשון של חובת הגילוי, שעניינו מועד נטילת ההלוואה או אישורה ביחס למועד החתימה על הערבות .

עיון בהסכם ההלוואה מעלה, כי עסקינן בערבות להלוואה ע"ס 25,000 ₪, שנחתמה על ידי החייב העיקרי ביום 23.02.94, לתקופה של 34 חודשים, כאשר מועדי הפירעון נפרסו ל- 36 תשלומים חודשיים שווים ורצופים, וזאת החל מיום 2.3.97 בהתאם ללוח הסילוקין. חתימת הערבים נעשתה ביום 25.2.97, קרי 3 שנים לאחר חתימתו של הלווה על הסכם ההלוואה בתאריך 4.2.94. אחריותם של הערבים הינה ביחד ולחוד, כאמור בסעיף 15(יא) להסכם ההלוואה בריבית ניידת וערבות המצורף לכתב התביעה.

בעמוד הראשון של הסכם ההלוואה צוין, כי הסכם זה נערך ונחתם בעפולה ביום 23.02.94. גם בדף האחרון של הסכם ההלוואה נכתב, כי חתימת הלווה על ההסכם נעשתה ביום 04.02.94.

בשים לב למועד מילוי פרטיו של החייב וחתימתו על הסכם ההלוואה ביום 23.02.94, לעומת מועד חתימתם של הנתבעים על הערבות 3 שנים לאחר מכן, ביום 25.02.97, והקביעה לפיה תשלומי ההלוואה יחלו להיפרע מיום 02.03.97, הרי שאין לכחד כי במצב שכזה חובה היה על הבנק לגלות בפני הערבים מידע רלוונטי באשר למועד נטילת ההלוואה או אישורה בטרם הוחתמו על ערבות זו.

אין בידי לקבל את טענת הבנק, לפיה ציון השנה 1994 על גבי הסכם ההלוואה, כמועד בו ניטלה ההלוואה או נחתם הסכם ההלוואה ע"י החייב העיקרי, מקורה בטעות דפוס, וזאת מכמה טעמים שלהלן.

בתצהירו, סיפר הנתבע 2, סעדון יהודה (להלן: "יהודה") כי "הבנק נהג כלפינו בחוסר תום לב והעדר ניקיון כפיים בעת שהחתים אותנו על כתב ערבות ביום 25.2.97 עבור הסכם הלוואה מיום 23.2.94 מבלי להסביר לנו תוכנו. לנו לא הוסבר כי מדובר בהלוואה שנלקחה בשנת 94 או בהסכם הלוואה שנערך ונחתם בשנת 94, או שאנו נדרשים לחתום על ערבות שנלקחה עוד בשנת 1994. מעולם לא היינו ערבים להלוואה זו שנלקחה בשנת 94 או במועד אחר, ואין כל קשר לחתימות משנת 97 להסכם ההלוואה שצורף משנת 1994, על כן הסכם הערבות הנו פגום ויש לפטור אותנו מערבותנו לחייב בהעדר מתן הסבר אודות על מה הם חותמים" (סעיף 14 לתצהיר). עוד ציין יהודה בסעיף 15 לתצהירו כי "הננו להצהיר כי הוטעינו על ידי הבנק כאשר הוחתמנו בשנת 97 על הסכם הלוואה שניטלה על ידי החייב משנת 1994, ואילו היה מוסבר לנו הדבר על ידי הבנק, לא היינו מסכימים לחתום על ערבות של הלוואה שנטל החייב שנת 94 או על הסכם ערבות משנת 94" (ראו סעיפים 15 ו- 16 לתצהירו של המנוח שמואל סעדון ז"ל).

גרסתם זו של הנתבעים הנוגעת למועד חתימת הסכם ההלוואה ואישורה בשנת 1994 ואי גילוי עובדה זו לנתבעים במועד בו הם חתמו על הערבות, שלוש שנים לאחר מכן, כלל לא נסתרה.

לא היה בעדותה של נציגת הבנק שוכן כדי להושיע את הבנק בהוכחת טענתו בדבר טעות דפוס שנפלה ברישום מועד החתימה על הסכם ההלוואה.

בעדותה בפניי מסרה שוכן, חרף הרושם שעלה מהאמור בתצהירה, כי "לא נמניתי על עובדי הבנק בשנת 97 ולא אוכל להעיד שאני באופן אישי ישבתי עם הערבים. לגבי פרוצדורה של חתימות הפקידים, אני לא הייתי בבנק ולא יכולה להעיד לגבי הפרוצדורה" (עמ' 16, ש' 17-20).

במהלך חקירתה הנגדית של שוכן התברר, כי האמור בתצהירה אינו מידיעתה האישית וכי היא לא טיפלה בהעמדת ההלוואה וחתימת הנתבעים כערבים לאותה הלוואה. מעדותה בפניי עולה, כי היא לא ידעה דבר אודות הפרשה נשוא תיק זה, ובעיקר נסיבות החתימה על ההלוואה והערבות וכי הכנת תצהירה נעשה על סמך מסמכים הקיימים בתיק הבנק שהונחו לפניה. ראוי לציין כי עובדות חשובות אלו כלל לא צוינו בתצהיר עדותה הראשית.

משום כך, לא היה בעדותה של שוכן שאין לה כאמור כל ידיעה אישית באשר לנסיבות החתימה על ההלוואה והערבות, כדי להפריך את גרסת הנתבעים באשר למועדי חתימת ההלוואה והערבות, כפי שאלה מתועדים בהסכם ההלוואה.

עוד חשוב להדגיש, כי טענת הבנק אודות טעות דפוס ברישום מועד חתימת הלווה על ההלוואה, עלתה לראשונה במהלך חקירתה הנגדית של שוכן ולגרסה זו לא היה כל זכר בתצהיר עדותה הראשית, לא כל שכן בשלב הדיון בבר"ל (ראו סיכומי הבנק בשלב זה של הדיון). כשהיא נשאלה במהלך חקירתה הנגדית באשר למועד החתימה על ההלוואה המצוין בהסכם ההלוואה, ענתה שוכן כי: "כתוב 97. איך יכול להיות שהחייב יחתום בשנת 94 כשהחשבון נפתח בשנת 95? ככל הנראה מדובר בטעות, כתב לא נכון" (עמ' 18, ש' 6-7).

ואולם, שוכן הודתה כי היא לא טיפלה באופן אישי במסמכי ההלוואה והערבות, ומשלא הובא לדיון פקיד הבנק אשר טיפל בהעמדת ההלוואה והערבות על מנת למסור גרסתו באשר למועד החתימה על הסכם ההלוואה, הרי שאין לעדותה של שוכן בהקשר זה כל משקל ראייתי שהוא.

עניין מועד החתימה על הסכם ההלוואה ופער הזמנים בין מועד זה לבין מועד החתימה על הערבות מקבלים משנה חומרה נוכח טענת הנתבעים אודות הפרת חובת הגילוי שחב הבנק כלפי הערבים למסירת מידע בנוגע למצב חשבונו של הלווה עובר לחתימה על הערבות.

בעניין זה מסר יהודה בסעיף 21 לתצהירו שתמך בבקשה למתן רשות להתגונן, כדלקמן:

" 21. הטעיה והפרת חובת גילוי ואמון שעמדו כפגם בבסיס הערבות: הבנק העלים מידיעתנו את העובדה כי בעת מתן ההלוואה היה חשבונו של החייב מצוי ביתרת חובה ומצבו הכלכלי היה לא טוב, ובכך הפר את חובת הגילוי הנאות, האמון והנאמנות אותם הוא חב לנו כערבים, יתר על כן, בשל העובדה שהבנק העלים מאתנו את העובדות הנוגעות לחשבון העו"ש, יצר מצב שכבר בעת חתימתנו על ההלוואה, עמדנו בסיכון מיידי לתביעה". (ראו סעיף 22 לתצהירו של שמואל ז"ל).

בהמשך בסעיף 25 לתצהירו ציין יהודה כי:

"25. הנני להצהיר כי נתבקשנו אני ואחי ע"י החייב לחתום לו על ערבות כספית ע"ס 25,000 ₪ שהיה אמור לקבל כהלוואה מהבנק. הוזמנו על ידו אצל פקיד הבנק אשר החתים אותנו מבלי לתת לנו כל הסבר אודות מטרת ההלוואה, מצב החשבון של החייב בבנק, לא הוסבר לנו דבר וחצי דבר אודות חשבון החייב או מצב חשבון העו"ש שהתברר לנו כי היה באותה תקופה ביתרת חובה ומצבו היה לא טוב" (ראו סעיף 26 לתצהירו של שמואל ז"ל).

בסעיף 26 לתצהירו, התייחס יהודה למטרת ההלוואה כדלקמן:

"26. נודע לנו רק לאחרונה לאחר בירור, כי ההלוואה נלקחה ע"י החייב נלקחה לצורך כיסוי יתרת חובה בחשבון העו"ש שלו, וכי באותו מועד בו נתקבלה ההלוואה מצב חשבון העו"ש שלו היה ביתרת חובה והחייב נקלע באותה תקופה לקשיים כלכליים, והדבר לא הובא לידיעתנו ע"י נציגי הבנק למרות חובת לעשות כן עפ"י חוק" (ראו סעיף 27 לתצהירו של שמואל ז"ל).

לאור הפרות חובות הגילוי כאמור לעיל, טוענים הנתבעים כי הם פטורים מערבותם.

גם גרסה זו של הנתבעים בדבר הפרת חובות הגילוי ע"י הבנק כלפיהם בנוגע למצב החשבון של החייב העיקרי עובר לחתימה על הערבות וכן בנוגע למטרה של ההלוואה, לא הופרכה כלל ועיקר.

כפי שכבר צוין לעיל, לשוכן לא הייתה ידיעה אישית באשר לנסיבות החתמת הערבות ובעיקר מהות והיקף ההסבר שניתן לנתבעים והמידע שנמסר להם (אם בכלל) באשר למצב חשבונו של הלווה עובר לחתימתם של הנתבעים על הערבות, לא כל שכן בנוגע למטרת ההלוואה שנטל הלווה מהבנק. משום כך, לא סתרה שוכן בעדותה את טענת הנתבעים, כי לא הוסבר להם דבר על מצב חשבונו של הלווה עובר לחתימתם על הערבות.

חומרת הדברים מתעצמת לנוכח חוסר יכולתו של הבנק לאתר את הפקיד/ה אשר החתים/ה את הנתבעים על הערבות, על מנת שזה האחרון יעיד על ההסבר (אם בכלל) שניתן להם במעמד החתימה על הערבות.

אין בידי לקבל את טענת הבנק כי לא עלה בידו לאתר את זהות הגורם שהחתים את הנתבעים על הערבות. הרושם שהתקבל מעדותה של שוכן, כי הבנק לא עשה די על מנת לאתר את הפקיד האמור. שוכן העידה, כי "אנו לא זיהינו את הכתב ואת החתימות של העובד שהחתים את הערבים והחייב" (עמ' 16, ש' 15). שוכן נשאלה ע"י ב"כ הנתבעים בחקירה נגדית באשר לניסיונות שנעשו לצורך איתור פקיד הבנק שהחתים את הערבים, והלה השיבה כי "אני זוכרת שעברנו עם הטפסים בין העובדים ושאלנו אם הם מזהים את הכתב, האם מזהים חתימות ואף אחד לא היה יכול לעזור... זה היה בתחילת השנה" (עמ' 17, ש' 9-10). ואולם, בהמשך עדותה התברר, כי לא נעשה כל בירור עם אריאלי אשר החתימה את הלווה על טופס פתיחת החשבון בשנת 1995 (שם). באשר לסיבה בעטיה לא נעשה בירור עם אריאלי, העידה שוכן כי בעת שנעשו הניסיונות לאיתור זהות הפקיד שהחתים את הערבים, אריאלי לא הייתה בסניף. כאשר נשאלה שוכן באשר למועד פרישתה של אריאלי מהסניף, היא השיבה כי הפרישה של אריאלי הייתה בחודש דצמבר 2010, היינו 3 שנים לאחר הגשת התביעה דנן. רוצה לומר, כי הבנק לא טרח כלל לברר עם הפקידה אריאלי אם היא החתימה את הערבים והלווה על הסכם ההלוואה והערבות, אף שהלה טיפלה בנושא פתיחת החשבון ולא מן הנמנע שהיא הייתה גם אחראית על החתמת ההלוואה והערבות. מחדל זה של הבנק עומד בעוכרו (ראו עמ' 17 לפרוטוקול מיום 16.11.11 ש' 1-19).

על יסוד האמור לעיל, עדותה של שוכן לעניין קיומה של טעות ברישום מועד החתימה על הערבות אינה יכולה להתקבל, משלא הובאו ראיות ועדים רלוונטיים על מנת לסתור את האמור במסמכים של הבנק ולא שוכנעתי כי נעשה ניסיון רציני לאתר עדים אלה.

בהקשר זה ראוי להדגיש, כי החובה להביא עדים להוכחת המידע שנמסר הערבים טרם החתימה על הערבות ומועד החתימה על הערבות מוטלת על כתפי הבנק, בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". עסקינן במידע המצוי ברשותו של הבנק ועליו להביאו בפני בית המשפט בכדי להוכיח כי עמד בחובות הגילוי המוטלות עליו עפ"י הדין והפסיקה.

חומרת הדברים מקבלת משנה תוקף לנוכח האופן בו הוחתמו הערבים והלווה על ההסכמים ללא שצוינו על גביהם פרטי הפקיד המטפל. עיון בהסכם ההלוואה מעלה, כי למעט חתימה בלתי מזוהה במקום המיועד לחתימת פקיד הבנק שטיפל בנושא החתמת ההלוואה והערבות, אין כל פרט מזהה בצד החתימה (כגון פירוט שם מלא) היכול להעיד על זהות הפקיד המטפל מטעם הבנק. יתרה מכך, שוכן לא ידעה לומר בעדותה מה היו נוהלי ההחתמה על הסכמי הלוואה וערבויות בתקופה הרלוונטית לתביעה דנן. עוד ציינה שוכן, כי במועדים הרלוונטיים לתביעה דנן פקידים שונים נהגו להחתים את הלווים והערבים, במובחן מהנהלים הקיימים כיום בבנק ולפיהם כל פקיד בנק אחראי על תיק לקוח ספציפי.

לשאלת בית המשפט באשר לנוהלי חתימות של פקידי בנק, השיבה שוכן:

"לשאלת ביהמ"ש: הפקיד חותם, לא יודעת מה היה בשנת 97. היום אנו חותמים עם חותמות בד"כ. בשנת 97 אני לא עבדתי בבנק. לא נמניתי על עובדי הבנק בשנת 97 ולא אוכל להעיד שאני באופן אישי ישבתי עם הערבים.

לגבי פרוצדורה של חתימות הפקידים, אני לא הייתי בבנק ולא יכולה להעיד לגבי הפרוצדורה.

ש. האם אין דרך להשיג את אותו פקיד שעסק בתיק הזה ברישומי הבנק.

ת. "היום כל פקיד/עובד בנק יש לו לקוחות ספציפיים שהוא מטפל. יש חלוקה מסודרת וכל פקיד מטפל בלקוחות שלו ופעם זה לא היה כך. יכול להיות שמישהו שהחתים על מסמכי הלוואה, לאחר מכן עובד אחר החתים על מסמכי ערבות" (עמ' 16, ש' 22-25).

עדותה של שוכן מעלה תהיות רבות אודות הדרך בה נהג הבנק להחתים לווים וערבים וניתן ללמוד ממנה, כי לא הונהגו בבנק נהלים ברורים באשר לטיפול בתיקי לקוחות והחתמת לווים וערבים, דבר שמקשה כיום על איתור הפקיד שטיפל בהלוואה ובערבות נשוא דיוננו, במיוחד שאין עסקינן בחתימה שמית.

פן נוסף להפרת חובת הגילוי ע"י הבנק ניתן למצוא גם בהסברים שניתנו לערבים בנושא מטרת ההלוואה. בעניין זה שתקה שוכן בתצהיר עדותה הראשית ולא ציינה דבר באשר למטרת ההלוואה. רק במהלך החקירה הנגדית של הנתבעים נטען לראשונה ע"י ב"כ הבנק, כי ההלוואה ניתנה לחייב העיקרי לצרכי שיפוצים. טענה זו נטענה בעלמא ולא נתמכה ולו בבדל ראיה. מעבר לכך, יצוין כי הנתבעים בעצמם לא ידעו לומר בחקירתם מה הייתה מטרת ההלוואה (ראו עדותו של יהודה עמ' 24, ש' 19-28). יודגש, כי גרסת הבנק לפיה ההלוואה נועדה לביצוע שיפוצים ע"י הלווה, הועלתה לראשונה במעמד חקירת הנתבעים, כאשר לא נמצא לגרסה זו כל אזכור במסמכי ההלוואה והערבות עליהם הוחתמו הערבים והלווה, ודי בכך כדי לדחות גרסה זו.

אם לא די בכל אלה, הרי שהבנק לא הביא בפניי ראיות שמראות את גובה החוב של הלווה טרם החתימה על הערבות. שוכן נשאלה על כך בחקירתה הנגדית והיא השיבה "אין לי פה מסמך להוכיח את גובה החוב". עוד נשאלה שוכן באשר לסכומים ששילם החייב העיקרי על חשבון החוב והיא ענתה "אני יודעת שההלוואה נכנסה לפיגור ב- 8/97. אם אתה רוצה אני ייחשב לך כמה הלוואות נפרעו בחשבון. שולמו רק 5 תשלומים של 800 ₪" (עמ' 21, ש' 18-20). ואולם, שוכן לא הניחה לפתחו של בית המשפט שום ראיה להוכחת גובה תשלומי ההלוואה שסולקו ע"י החייב העיקרי וגרסתה בהקשר זה נטענה בעלמא ללא תימוכין.

כזכור, טענה נוספת שבפי הנתבעים עניינה בהפרת חובת הגילוי המוטלת על הבנק בכל הקשור לגילוי מצב חשבונו של החייב העיקרי עובר לחתימה על הערבות, ובכלל זה שחשבונו של החייב נמצא ביתרה שלילית.

יצוין כי גם בנושא זה לא נסתרה גרסת הנתבעים, שכן פקיד הבנק שטיפל בערבות לא הובא למתן עדות בבית המשפט.

יתרה מכך, הראיות שהובאו ע"י הבנק בהקשר זה תמכו דווקא בגרסת הנתבעים.

עיון בדף חשבון שצורף לתצהיר עדותה הראשית של שוכן (נספח ב') והמתייחס לתקופה מיום 25.02.97 ועד ליום 21.03.97 מעלה, כי לפני מועד הזרמת כספי ההלוואה לחשבונו של החייב העיקרי, עמד חשבונו של זה האחרון ביתרת חובה בסך של 6,965 ₪ וביום שבו הוזרמה ההלוואה נשוא התביעה ע"ס 25 אלף שקלים, קרי בתאריך 25.2.97, משך החייב סכום של 20 אלף שקלים בבת אחת ועקב כך חשבונו נותר ביתרת חובה בסכום של כ- 2,000 ₪. ביום 2.3.97 גדל סכום החוב והגיע לסך של 5,000 ₪ והמשיך לתפוח עד ליום 20.3.97, בו הגיע סכום החוב לסך של כ- 23,470 ₪. עוד מעלה העיון, כי ביום 21.3.97 הופקד בחשבונו של החייב העיקרי שיק ע"ס 66 אלף שקלים ובמקביל באותו יום נמשך סכום של 35 אלף שקלים ובכך חזר החשבון להיות ביתרת זכות.

ברם, למעט דף החשבון האמור המתייחס לתקופה קצובה וקצרה בת פחות מחודש ימים, כאמור בין התאריכים 25.2.97 - 21.3.97, לא צירף הבנק כל מסמך המפרט את מצב החשבון של החייב העיקרי עובר למועדים אלה. עוד לא צורף תיעוד המלמד על התנועות בחשבון החייב קודם לתקופה האמורה ומסגרת האשראי בחשבון הלווה עובר להזרמת ההלוואה והחתימה על הערבות. נהיר כי צירוף דף פירוט חשבון שמתייחס לתקופה קצרה, יומיים טרם החתימה על הערבות, אינו משקף נאמנה את מצב החשבון של הלווה לאישורו.

יותר חמור מכך, הימצאות החייב ביתרת חובה במועד החתימה על מסמכי הערבות, לא מצאה לה כל ביטוי במסמכים עליהם הוחתמו הערבים, ובכך לא עמד הבנק בחובת הגילוי המוטלת עליו גם בהיבט זה.

לא זו אף זו, בטופס "הודעה לערב בגין ערבות לאשראי ספציפי" עליו חתמו הערבים ביום 25.2.97 (נספח א' לתצהירה של שוכן), נרשם כי החתימה עליו מהווה הבעת הסכמה לערוב לטובת הבנק "עבור חובות הלקוח" וכי ערבות הינה "להבטחת אשראי ספציפי" ובכתב יד הוסף המשפט "הל ר. ניידת" (הלוואה בריבית ניידת) בסכום קרן של 25,000. עוד נכתב, כי הערבות מבטיחה בנוסף לסכום הקרן הנ"ל גם את סכומי הריבית והפרשי ההצמדה או הפרשי השער, וכל תשלום אחר שהלקוח יהיה חייב לבנק על פי תנאי האשראי. אלא מאי, חרף קיומה של אפשרות לסמן בטופס ההודעה לערב בסעיף 3, כי "הערבות הינה גם לחוב קיים ו/או לאשראי המחליף חוב קיים" או הערבות נועדה להחליף את ערבותו של אחר או "הלקוח אינו עומד בהתחייבויותיו לפרוע לבנק את החוב הקיים" או "הלקוח הינו "לקוח מוגבל" בבנק מזרחי" – אף אחת מהתיבות הללו לא סומנה ולא מולאה. לעומת זאת, בסעיף 4 לטופס ההודעה לערב, סומן כי הנתבעים הינם מסוג ערב יחיד, פרק ב' לחוק הערבות חל עליהם, מספר הערבים הינו 2 וכי הערבות של כל אחד מהם הינה בשיעור של 50% מהחוב (פרטים אלה אינם מעוגנים בהסכם הערבות עצמו).

נקבע זה מכבר ועוד טרם עיגון חובת הגילוי בחוק הערבות, "שהבנק חייב לגלות לערב כל גורם סיכון המצוי בידיו של הבנק ובכלל זה היותו של החשבון ביתרת שלילית" (עניין אברהם הנ"ל). בע"א (ת"א) 1746/00 אריה שניידר נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (4.11.2001), אימץ בית המשפט המחוזי את השקפתם של המלומדים ד' פרידמן ונ' כהן, ולפיה "אם נקלע החייב לקשיים של ממש (הידועים לנושה), ובשלב זה "מגייס" החייב ערב, מן הראוי לגלות לו את הנתונים המחמירים את הסיכון. במקרה כזה אין לסמוך על החייב שיעשה זאת, ויש להכיר בכך שהדבר מוטל גם על הנושה. עמדה זו מתחזקת כאשר מדובר בערב הפועל חינם, המבקש להיטיב עם החייב". באותו מקרה דובר בערבות שנחתמה עוד ב-1993. בית המשפט שחרר את הערב מחבותו לאחר שמצא כי "קיימת חובת גילוי, כי חובה זו הפרה על ידי המשיב וכי קיים קשר סיבתי בין הפרת החובה לחתימת המערער על כתב הערבות" (ראו והשוו: ת"א (ת"א) 117014/01 בנק הפועלים בע"מ נ' ברויאר שמואל (30.6.04)).

כמו כן, יפים לענייננו דבריה של כב' השופטת שטרסברג-כהן בעניין ציגלר הנ"ל (עמ' 388):

"אמנם אין להתעלם מכך שערב לקח על עצמו ערבות ללא הגבלה בסכום, אולם זאת עשה מתוך הנחה של מצב נתון שבו אין יתרת חובה. לדבריו, אילו ידע שיש יתרת חובה בסדר גודל כזה לא היה מוכן לערוב לו כלל. התוצאה היא שהערב (המשיב) מופטר לחלוטין מערבותו ואין לחייבו באופן חלקי בחוב שצמח לאחר חתימתו ...".

מהמקובץ עולה, כי הבנק כשל בחובתו למסור לנתבעים מידע מלא אודות מצב החשבון של הלווה. ללא מידע מלא ומפורט לא יכלו הנתבעים לדעת את מצב החשבון לאשורו, ובכלל זהה האופן בו התנהל החשבון עובר להזרמת ההלוואה, מסגרת האשראי ואת היקף התחייבויותיו של החייב העיקרי קודם לחתימה על הערבות. מטרת חובת הגילוי היא למסור לערב את הפרטים המהותיים הדרושים לו לצורך הערכת הסיכון שנטל על עצמו עם חתימתו על כתב הערבות. אין ספק, כי מצבו של החייב העיקרי הינו עניין מהותי אשר היה משפיע על אדם סביר בבואו לערוב לו. משכך, ניתן לקבוע כי קיים קשר סיבתי בין הפרת החובה לחתימת הערבים על כתב הערבות. משלא עמד הבנק בחובת הגילוי המוטלת עליו מכוח חובת תום הלב והן מכוח חוק הבנקאות, הרי שהפרה זו גוררת את הפטר הערב מערבותו.

הבנק לא הודיע לנתבעים כי החייב העיקרי אינו עומד בתשלום ההלוואה

סעיף 26 לחוק הערבות, כפי שתוקן בתשנ"ח, מחייב את הנושה להודיע ל-"ערב יחיד" בתוך 90 יום על כך שהחייב לא קיים את חיובו, כאשר הסעד העומד ל- "ערב היחיד" במקרה זה הוא: "לא הודיע כאמור, יופטר הערב כדי הנזק שנגרם לו בשל כך". סעיף זה מטיל על הנושה חובות שעניינן מתן הודעות שונות לערב, על מנת לסייע לו בהגנה על זכויותיו. תכליתה של חובות היידוע הקבועות בו היא לתת בידי הערב הזדמנות למנוע מראש, או לפחות לצמצם, שינויים לרעה במצבו של החוב שלקיומו הוא ערב. הדברים עולים באופן ברור מדברי ההסבר להצעת החוק בדבר תיקון תשנ"ח שם נאמר: "מוצע לחייב את הנושה להודיע לערב על אי קיום החיוב בידי החייב, כיוון שפיגור של החייב בקיום חיוביו מגדיל את סיכונו של הערב בשניים: ראשית, אי קיום החיוב עלול להצביע על קשיים שהחייב נקלע אליהם ואשר רצוי שהערב ידע עליהם בשלב מוקדם; שנית- חובו עלול 'לתפוח' בשל אי קיום החיוב. כך למשל, פיגור בפירעון עלול לגרום לחיוב בחיובים נלווים או להעמדה לפרעון מיידי של החוב כולו" (דברי ההסבר להצעת חוק הערבות (תיקון מס' 2) (ערבויות מוגנות), התשנ"ו- 1995, בעמ' 216).

בע"א 1756/11 עו"ד קרול חבה נ' בנק הפועלים בע"מ (8.4.2013) קבעה כבוד השופטת ד' ברק-ארז כי תכליתו של סעיף 26 היא, לאפשר לערב לצמצם את הסיכונים המוטלים עליו, והיא מושגת באמצעות הפטרתו של הערב מנשיאה בנזק כלכלי שיכול היה למנוע לו ידע על ההרעה במצב החוב מבעוד מועד. בהתייחס למצב דברים שבו הנושה מבקש להעמיד את החוב לפירעון מיידי, הנחת המוצא של המחוקק היא, כי "פעולת המנע" שאותה יבקש הערב לנקוט בנסיבות אלו היא כניסה לנעלי החייב ופריעת התשלום או התשלומים שאותם כשל החייב מלפרוע חלף פריעת החוב כולו (שם] פיסקה 34).

המצב המשפטי הנוגע לחובת יידוע הערבים בדבר אי פירעון החוב ואשר קדם לתיקון תשנ"ח היה דומה. ברע"א 2443/98 ליברמן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (5.9.1999) נפסק מפי כב' הנשיא א' ברק, כי חובת הנושה להודיע לערב על מתן אורכה לחייב העיקרי מבוססת על עקרון תום הלב הקבוע בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, בלא כל קשר להוראות סעיף 26 לחוק הערבות. מטרת חובה זו היא לאפשר לערבים להבטיח את האינטרסים שלהם, ולנסות להביא לפירעון ההלוואה. עוד פסק כב' הנשיא א' ברק, כי כאשר הופרה חובה זו ע"י הנושה, "יש לשחרר את הערבים מחובתם כדי הנזק שאי מתן ההודעה גרם להם". בנסיבות המקרה שנדון בעניין ליברמן הנ"ל, משמעות הדבר הייתה שחרור מלא של הערבים מחובתם כערבים על פי השטר, שכן החייב עזב את הארץ, בתקופת הארכה שנתן לו הבנק, בלא ידיעת הערבים (ראו והשוו: רע"א 4396/10 חוסין עומר נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (11.4.11)).

ובחזרה לענייננו.

הבנק לא צירף דו"ח סילוקין מלא, חרף החלטה מפורשת של כבוד הרשמת, ואשר ממנו ניתן היה את המועד שבו החל החייב העיקרי לפגר בתשלומי ההלוואה. עיון במכתב הדרישה מיום 17.10.99 (נספח ג' לתצהיר העדות הראשית של שוכן) מעלה, כי במועד הנ"ל נשלחה הודעה על קיום חוב לחייב העיקרי עצמו שהסתכם נכון לאותו מועד בסך של 74,009 ₪, ובמסגרתו הוא נדרש לשלם את החוב בתוך 10 ימים בטרם יינקטו נגדו הליכים משפטיים לצורך גביית החוב. מכתב זה נערך ע"י עו"ד מ. שמחוביץ ונשלח כאמור לחייב העיקרי עם עותקים לתובע ושני הנתבעים.

מכתב דרישה זה לא הוגש באמצעות עורכו ולא צורף לו אישור מסירה שיכול ללמד על המצאתו למי מהנתבעים. עפ"י מכתב הדרישה, ניתנה לחייב העיקרי ארכה בת 10 ימים לסילוק החוב. לא נטען וממילא לא הוכח, כי הבנק שלח הודעה לערבים בדבר אי-עמידתו של החייב בתשלום החוב. הבנק, משיקוליו, בחר שלא לחקור את הנתבעים בעניין טענתם בדבר אי קבלת מכתב הדרישה האמור לידיהם. מדובר בתקופה ארוכה בת 7 שנים תמימות ורצופות שלא הראה הבנק, כי נעשתה פנייה בעניין זה אל מי מהנתבעים. משום כך, שוכנעתי כי הבנק לא הוכיח שעמד בחובת ההודעה המוטלת עליו, ובכך גרם לערבים נזק (ראו והשוו: ת"א 3808-11-10 בנק המזרחי טפחות בע"מ נ' פלדמן (28.5.13)).

יתרה מכך, מאחר והבנק במכתבו הנ"ל, קבע לחייב תקופה קצבה לסילוק החוב, בתוך 10 ימים ממועד שיגורו, הרי שומה היה עליו, לשלוח הודעה לערב, לאחר חלוף התקופה האמורה, במידה והחייב לא עמד בסילוק החוב במועד שנקבע לכך. משלא עשה כן הבנק, משך תקופה ארוכה בת 7 שנים, אין לומר כי מילא הבנק אחר חובתו זו.

עדותה של שוכן מטעם הבנק לא היה בה כדי לסייע בידי הבנק. אמנם, היא מסרה בתצהירה כי "מאחר והחייב לא עמד בהתחייבויותיו לבנק, בין היתר, בפירעון תשלומי ההלוואה, פנה הבנק לתובע (באמצעות ב"כ) במכתב שעותקו נשלח לנתבעים, בדרישה לסילוק יתרת החוב של החייב לבנק, הכולל את יתרת החוב בגין ההלוואה". בהמשך, היא מסרה כי "משלא נפרע החוב, לרבות יתרת ההלוואה כמתחייב, לא ע"י החייב ולא הנתבעים, נקט הבנק (באמצעות ב"כ) כנגד החייב בהליכים משפטיים, לרבות הליכי הוצל"פ, אולם ללא הצלחה" (סעיפים 4-5 לתצהיר). ברם, כאשר נחקרה שוכן אודות הפנייה לסילוק ההלוואה התגלה, כי היא לא השתתפה בעריכתו של מכתב הדרישה ששוגר אל החייב העיקרי ולא ידעה למסור פרטים כלשהם בעניין פנייה אל הנתבעים לפירעון החוב, מידיעה אישית. בתשובה לשאלה ישירה, אם היא יודעת אם מכתב הדרישה התקבל ע"י מי מהנתבעים, ענתה שוכן בשלילה (עמ' 14, ש' 10-17).

לאור נוסחו הנוכחי של חוק הערבות, המשמעות של אי עמידה בחובת היידוע כי חייב אינו פורע את החוב, הינה שהערב פטור מערבותו. כמו כן, סבורה אני כי למסקנה זהה ניתן להגיע גם מכוח ההלכה הפסוקה שנקבעה עובר לתיקון תשנ"ח בחוק הערבות. לפיכך, הוכח כי בנסיבות האמורות הפר הבנק את חובת האמון שלו כלפי הנתבעים ולכן יש לפטור אותם מערבותם.

הנתבעים טענו בתצהיריהם, כי לו ידעו בזמן אמת כי החייב העיקרי אינו עומד בתשלומי ההלוואה, היה בכוחם דאז לגרום לחייב להסדיר את חובו ובכך לפטור אותם מערבותם.

הבנק בחר, משיקוליו, שלא לחקור את מי מהנתבעים בנקודה זו. ולכן גרסתם בהקשר זה כלל לא נסתרה.

יודגש כי חובת היידוע מתעצמת בנסיבות המקרה שלפנינו זאת לנוכח ההיכרות בין חייב העיקרי לבין הנתבעים שהייתה עסקית באופייה, באופן המגביר את חובת הבנק להביא לידיעת הנתבעים כי החייב העיקרי אינו עומד בפירעון ההלוואה.

על יסוד כל המקובץ לעיל, אני קובעת כי לא הוכח כדבעי שלנתבעים או למי מהם הומצאה הודעה לערב. לא הוכח בפניי כי עותק ממכתב הפנייה מיום 17.10.99 הומצא לערבים וחשוב מכך לא הוכח, כי לאחר משלוח מכתב זה לחייב העיקרי, ומשלא עמד האחרון בסילוק ההלוואה בתוך המועד שהוקצב לו ע"י הבנק כאמור במכתב הדרישה, נשלחה לערבים הודעה או התראה מתאימה על כך, זאת לתקופה ארוכה בת 7 שנים עד לשנת 2007, מועד הגשת התביעה דנן. לפיכך, משוחררים הנתבעים ממלוא ערבותם.

סוף דבר

לאור כל המקובץ לעיל, דין תביעה זו להידחות.

אני מחייבת את התובע לשלם לכל אחד מהנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪. התשלום הנ"ל יבוצע תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ג אייר תשע"ה, 02 מאי 2015, בהעדר הצדדים.