1. התובעת – שמה דאז "אדם – פינוי ושינוע אשפה בע"מ" – והנתבעת 2 (להלן – החברה הכלכלית) חתמו ביום 7.12.1999 על חוזה לפיו התובעת תספק לחברה הכלכלית שירותי פינוי אשפה בתחומי עיריית קרית-שמונה. בתביעה זו טוענת התובעת כי היא זכאית לקבל כספים שלא שולמו לה בגין קיזוזים שבוצעו שלא כדין; תשלום בגין פינוי אשפה בחודשים 3-4.2005; והפרשי הצמדה וריבית בגין איחורים בתשלומים.

דחיית על אתר של רוב הטענות נגד העירייה

2. התובעת הגישה את מלוא התביעה נגד שתי הנתבעות. למעט בקשר לטענות התובעת בקשר לחודש 4.2005, לגביו יפורט בהמשך, לא היה מקום, מלכתחילה, לצרף את עיריית קרית-שמונה כנתבעת בתביעה זו. בחוזה מושא התביעה יש שני צדדים בלבד, הם התובעת והחברה הכלכלית. התובעת טענה בכתב התביעה המתוקן (שהוגש מחדש לתיק הממוחשב ביום 30.8.2015), כי העירייה הקימה את החברה הכלכלית והטילה עליה את ביצוע העבודות מושא ההסכם; כי היא מחזיקה במלוא המניות של החברה הכלכלית ושולטת במינוי נושאי משרה בכירים בה ומורשים מטעמה (פס' 4); וכי ההסכם מומן ותוקצב על ידי העירייה, אשר העבירה לחברה הכלכלית את התמורה (פס' 5). התובעת טענה כי "הנתבעות" לא עמדו בתנאי התשלום בסעיף 6.3 לחוזה (פס' 7), אך טענה זו אינה מתיישבת עם מושכלות ראשונים בדיני החוזים ודיני תאגידים, שכן אין חולק על כך שהעיריה היא אישיות משפטית נפרדת מהחברה הכלכלית, והצדדים לחוזה הם התובעת והחברה הכלכלית ואין בלתן. אמנם בחוזה הוקנו ל"מנהל" סמכויות שונות בדבר פיקוח על העבודה (ראו למשל פס' 4.8, 5.6, 7.4, לחוזה) ופיקוח עליה (פס' 9 לחוזה), ו"המנהל" הוגדר כ"מנהל מחלקת חזות העיר בעירית קרית שמונה או מי שימונה מטעם החברה". ברי שבכך אין כדי להפוך את העיריה לצד לחוזה; מדובר בכך ששני הצדדים לחוזה, החברה הכלכלית והתובעת, הסכימו כי צד שלישי (מנהל חזות פני העיר או מי שימונה מטעם החברה) ימלא תפקיד שיש בו כדי לקבוע זכויות וחובות של הצדדים על-פי החוזה שבין שני הצדדים לו (כגון אישור חשבון בגין עבודה על-פי החוזה בין התובעת לבין החברה הכלכלית, פיקוח על רמת העבודה שמבצעת התובעת עבור החברה הכלכלית על-פי החוזה). בכך שהחברה הכלכלית טענה כי לאור ההסכם שבו מסרה לה העיריה את הטיפול בפינוי אשפה היא התקשרה בין היתר עם התובעת והעבירה תשלומים שקיבלה מהעיריה "גב אל גב" (פס' 9 לכתב ההגנה של החברה הכלכלית) וכי ככל שהחברה הכלכלית איחרה בהעברת תשלומים לידי התובעת היא העבירה אותם עם קבלתם מהעיריה (פס' 77 לסיכומים מטעם החברה הכלכלית) אין כדי להוסיף או לגרוע לענין זה. אישור גזבר העירייה שהחברה הכלכלית עשתה עבור העיריה פינוי אשפה אינו מקים יריבות חוזית בין העיריה לבין התובעת (השוו פס' 13 לסיכומי התובעת), אלא: החברה הכלכלית היתה הקבלן של העיריה בחוזה בינן לבין עצמן, והתובעת היתה קבלן משנה של החברה הכלכלית, בחוזה בין התובעת והחברה הכלכלית. ההוראות בענין תשלום התמורה בחוזה בין התובעת לחברה הכלכלית קובעות מועד לתשלום הנמנה ממועד הגשת חשבון על ידי התובעת (פס' 6.3), אין בו כל התניה בענין העברת כספים על ידי העיריה לחברה הכלכלית (ראו והשוו בענין סעיף "גב אל גב" רע"א 3458/10 צוות קרע נ' הקודחים שבת בע"מ (5.9.2010)). ודוק: התובעת לא טענה נגד העירייה, כצד שלישי, גרמה הפרת חוזה, אלא טענה כי "הנתבעות" כביכול "הפרו את ההסכם עימה" (פס' 10 לכתב התביעה המתוקן; ההדגשה הוספה), כאילו גם העיריה היתה צד לחוזה וכאמור, לא היא. הדין דומה בענין טענת התובעת בענין קיזוז שלא כדין מהתשלומים ששולמו לה. אמנם כאמור שני הצדדים לחוזה, התובעת והחברה הכלכלית, הסכימו כי גורם בעיריה יקבע קביעות שישפיעו על הזכויות החוזיות של הצדדים, אולם, מאחר והצד היחיד אשר התחייב לשלם לתובעת הוא החברה הכלכלית, גם אם מי שהחליט על קיזוז היה "המנהל" בעירייה, ככל שקוזזו כספים מהתמורה, המקזז לא היה אלא החברה הכלכלית (ולא העירייה). סעיף הקיזוז מכוח חוזה (פס' 17 לחוזה) מקנה זכויות קיזוז לחברה הכלכלית ולא לצד אחר. בסעיפים בחוזה המרשים קיזוז או אי-תשלום עקב אי עמידת התובעת בהתחייבויותיה, נקבע כי "החברה" תהיה רשאית שלא לשלם (פס' 4.11 לחוזה) וכי רשאית "החברה" לקזז מתמורה (פס' 55). החברה הכלכלית – לא שלחה לעיריה הודעה לצד שלישי בתביעה זו. לאור כל האמור אני דוחה כבר כאן (למעט ענין חודש 4.2005 אליו עוד אשוב), את טענות התובעת לפיהן יש לחייב את העיריה לשלם לה סכומים כלשהם במסגרת תביעה זו.

התיישנות

3. התביעה דנן נמחקה מחוסר מעש ו"הוחייתה", פעמים (מחיקה ביום 7.7.2011 ו"החייאה" ביום 25.1.2012; מחיקה ביום 20.6.2013 ו"החייאה" ביום 22.7.2013). סעיף 15 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 קובע כי לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת תובענה לבין דחייתה באופן שלא נבצר מהתובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה. לטענת החברה הכלכלית, אמנם סעיף 15 הנזכר פורש כך שהוא כולל מחיקה של תביעה (ולא רק תביעה), אולם, כאשר נמחקה התביעה עקב רשלנות התובע, סעיף 15 לא יחול. עוד טענה החברה הכלכלית, כי במועד החייאת התביעה בשנית, 22.7.2013, כבר חלפו למעלה מ-7 שנים מסיום עבודת התובעת אצל החברה הכלכלית, ומכאן שהתביעה כולה התיישנה. התובעת טוענת כי דין טענה זו להידחות, שכן החברה הכלכלית לא העלתה אותה בהזדמנות הראשונה: החברה הכלכלית הגישה את כתב הגנתה ביום 24.11.2013, לאחר שהתביעה כבר "הוחייתה" בפעם השניה, אך היא לא טענה לאי-תחולה של סעיף 15 לחוק ההתיישנות. טענה זו מקובלת עלי. בכתב הגנתה אשר אכן הוגשה לאחר שהתביעה נמחקה ו"הוחייתה" פעמיים, טענה החברה הכלכלית מפורשות כי "כל עילה אשר קמה טרם 11.8.2001 התיישנה" (פס' 4), והיא לא העלתה כל טענה בענין אי-תחולת סעיף 15 לחוק ההתיישנות.

4. אוסיף, כי יש לדחות גם לגופן טענה חדשה זו בענין התיישנות, כמו גם טענת ההתיישנות המקורית של החברה הכלכלית בכתב הגנתה, לפיה כל עילה אשר קמה טרם 11.8.2001 התיישנה עקב הזמן שחלף בין המחיקה הראשונה של התביעה לבין "החייתה" הראשונה. ב-ת"א (מחוזי י-ם) 2261/00 גטהון נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, פס' 182-238 (23.8.2009) נקבע כי כאשר תביעה אשר הוגשה לפני חלוף תקופת ההתיישנות נמחקת מפאת חוסר מעש וההחלטה על המחיקה מבוטלת לאחר מכן, לא מדובר ב"תביעה חדשה" לפי סעיף 15 לחוק ההתיישנות, אלא באותה תביעה שהוגשה לפני חלוף תקופת ההתיישנות (ערעור וערעור שכנגד על פסק הדין נדחו בהמלצת בית המשפט – ע"א 8515/09 גטהון נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (10.1.2011)). עוד אוסיף כי אף אילו היה מקום לראות בתביעה ש"הוחייתה" תביעה חדשה לפי סעיף 15 לחוק ההתיישנות, טענת ההתיישנות היתה נדחית. זאת, נוכח סעיף 16 לחוק ההתיישנות הקובע "נתעכב מנין תקופת ההתיישנות כאמור בסעיפים 10 ו-12 עד 15, לא תסתיים התקופה לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו חדל העיכוב..." (פס' 2(ה) לסיכומי התשובה). העיכוב בגין הגשת התביעה המקורית (והמתוקנת) הסתיימה ביום המחיקה הראשונה 7.7.2011, והתביעה "הוחייתה" ביום 25.1.2012, לפני חלוף שנה (והמצב דומה בקשר למחיקה השניה, לגביה כאמור ממילא לא העלתה החברה הכלכלית את טענתה בהזדמנות הראשונה).

התובעת הרימה את הנטל להוכיח זכות להפרשי הצמדה וריבית בגין איחורים בתשלום

5. התובעת התבססה, בתצהיר העדות הראשית מטעמה של מר דוד אוחנה אשר שימש כמנהלה בתקופה הרלוונטית, על "מסמך הנהלת חשבונות" (פס' 30 סיפא לתצהיר, נספח 12 לו) אשר מתיימר לפרט, בין היתר, מועדי תשלומים שקיבלה התובעת מהחברה הכלכלית במסגרת החוזה וסכומיהם. על בסיס מסמך זה ביקש מר אוחנה להצהיר על המועד שבו כל תשלום היה צריך להיות משולם ועל המועד שבו הוא שולם בפועל, תוך נקיבה בסכומי הפרשי ההצמדה והריבית המגיעים לתובעת בעקבות כך (פס' 32). החברה הכלכלית טענה, בצדק, כי המועד החוזי לתשלום כל חשבון נגזר ממועד הגשת אותו חשבון (פס' 6.3 לחוזה), אלא שהתובעת לא צירפה העתק של כל חשבון, לא כל שכן אישור קבלת חשבון. מר אוחנה טען שאין בידיו חשבונות כאלה (אך טען כי הם שמורים אצל הנתבעת; פרוטוקול 26.11.2014 ע' 15 ש' 30). התובעת גם לא הגישה חוות דעת מומחה בענין חישוב סכומי הפרשי ההצמדה והריבית ה"תיאורטיים" הכלולים ב"מסמך הנהלת החשבונות" (פס' 28-34 לסיכומי החברה הכלכלית). מר אוחנה אף אישר על דוכן העדים כי למרות שהצהיר על המועדים והסכומים, הוא לא עשה את התחשיב ואינו יודע כיצד התחשיב נעשה. מר אוחנה העיד כי התחשיב נעשה בהנהלת החשבונות של החברה, אך התובעת לא הביאה את הגורם שערך את התחשיב לעדות (פס' 39-44 לסיכומי החברה הכלכלית). אלו טענות נכוחות, ואולם, התובעת בכל זאת הצליחה להטות את מאזן ההסתברויות ולהוכיח שהיו איחורים, ואף איחורים רבים, בביצוע תשלומים על ידי החברה הכלכלית לתובעת. במה דברים אמורים. תשובתה של החברה הכלכלית בכתב ההגנה, לטענת התובעת לפיה היא איחרה בהעברת תשלומים לידיה היתה, כי לא היו איחורים ("הנתבעת תטען לענין זה, מבלי לפגוע בטענותיה האחרות, כי שילמה לתובעת התשלומים בהתאם למוסכם, בין אם בהסכם, בין אם בהתנהגות ובין אם בהסכמה מאוחרת" (פס' 11 לכתב ההגנה מטעם החברה הכלכלית). התובעת הוכיחה שהיו איחורים. מר אברהם, שמילא תפקידים בכירים בחברה הכלכלית, אישר בעדותו כי לאורך התקופה שלו היו טענות של התובעת שמשלמים לה תשלומים באיחור (פרוטוקול 4.3.2015 ע' 43 ש' 23-24). עוד אישר מר אברהם כי הסיבה לאיחור בתשלומים היתה איחור העירייה בתשלום (לחברה הכלכלית; שם, ש' 26-28). כרטסת של החברה הכלכלית אצל העירייה, אשר הוגשה בידי החברה הכלכלית עצמה (פס' 32 לתצהירו של דני קדוש, נספח ז'1 לתצהיר זה), פועלת לאישוש טענה זו. החוזה בין העיריה לבין החברה הכלכלית קבע כי החברה הכלכלית תגיש לעיריה חשבון בסוף כל חודש, והחשבון ישולם על ידי העיריה תוך 15 יום מיום הגשת החשבון של החברה הכלכלית (כנגד הוצאת חשבונית מס כדין על ידי החברה הכלכלית ולאחר שהחשבון אושר בידי המנהל; פס' 6.4 להסכם בין העיריה לבין החברה הכלכלית, נספח ג' לתצהירו של מר דני קדוש מטעם החברה הכלכלית). הכרטסת של החברה הכלכלית אצל העיריה מצביעה על העברת תשלומים בידי העיריה לחברה הכלכלית זמן רב, לעתים חודשים רבים לאחר סוף החודש מושא התשלום. ראו גם את עדות גזבר העיריה דאז, מר יגאל פנחס, בענין משבר גדול בעירייה והסכמה עם הספקים לתנאי תשלום של שוטף + 120 (פרוטוקול 4.3.2015 ע' 58 ש' 1-17). ודוק: למרות שכאמור לא היתה בחוזה בין התובעת לבין החברה הכלכלית כל התניה של התשלום לתובעת בתשלום של העיריה אל החברה הכלכלית, החברה הכלכלית טענה בסיכומיה כי "אף אם יימצא כי תשלום כלשהו בוצע באיחור ...הנתבעת 2 [החברה הכלכלית].....העבירה תשלומים לתובעת, עם קבלתם מהנתבעת 1 [העיריה]" (פס' 48 לסיכומים מטעם החברה הכלכלית). מר אברהם שכיהן בעת הרלוונטי בחברה הכלכלית אף העיד כי התובעת ניסתה לקדם את ביצוע התשלומים עד כדי כך שהיא היתה מביאה לחברה הכלכלית את התשלום של העיריה לחברה הכלכלית (פרוטוקול 4.3.2015 ע' 46 ש' 3). לאור דברים אלה, ובהעדר ראיה כלשהי בענין איחור בהגשת חשבונות על ידי התובעת, התובעת הטתה, באמצעות ראיות נסיבתיות, את מאזן ההסתברויות להוכיח שהחברה הכלכלית איחרה בהעברת תשלומים אליה.

6. החברה הכלכלית זנחה בסיכומיה את טענת ההגנה הנזכרת, לפיה האיחורים היו בהסכמה. אציין למעלה מן הצורך:

א. בענין הסכמה בהתנהגות, כבר עמדתי על עדותו של מר אברהם שכיהן בחברה הכלכלית, לפיה התובעת התלוננה על איחורים בזמן אמת. מר דני קדוש, אשר מכהן כמנכ"ל החברה הכלכלית וכיהן מ"אמצע 2004, 2005 עד 2009" כמנכ"ל העיריה, טען בתצהירו כי התובעת לא התלוננה על איחורים בזמן אמת (פס' 17), אך בעדותו אישר כי הוא מעיד על בסיס המסמכים ולא מנה את הסעיף הנזכר בתצהיר מבין הסעיפים שלגביהם הוא מעיד מידע אישי (פרוטוקול 4.3.2015 ע' 72 ש' 20-24).

ב. בענין הסכמה מאוחרת: מר דני קדוש המצהיר מטעם החברה הכלכלית צירף לתצהירו דרישה של התובעת מהחברה הכלכלית בענין ליקויים בהתחשבנות חובה כלפיה הנושא תאריך 2.12.2004, בו דורשת התובעת תשלום על פי היתרה בכרטסת של החברה הכלכלית (נספח ו'). אולם אין מקום לראות בכך הוכחה שהתובעת ויתרה בזמן אמת על טענותיה להפרשי הצמדה וריבית, שכן במכתב הנושא תאריך 30.1.2005 מציין חשב החברה הכלכלית מר יורם ביטון את בקשת התובעת לגבל הפרשי הצמדה וריבית בגין איחורים לכאורה בתשלומים של החברה הכלכלית אליה (נספח י' פסקה רביעית).

זכאות התובעת להפרשי הצמדה וריבית

7. התובעת תבעה בתביעתה הפרשי הצמדה בגין איחורי התשלומים וכן "ריבית פיגורים מכוח הוראות הסכם בין הצדדים, בשיעור החל באותה עת על משיכות חריגות מאושרות מחשבונות דביטוריים בבנק הפועלים בע"מ בצירוף הפרשי הצמדה למדד" (פס' 7 לכתב התביעה המתוקן). החברה הכלכלית טענה כאמור כי לא היו איחורים בתשלומים וכי הטענה לריבית חריגה משוללת יסוד עובדתי ומשפטי (פס' 11 לכתב ההגנה של החברה הכלכלית). כבר בעת הגשת תצהיר העדות הראשית מטעם התובעת הוסיפה התובעת התייחסות חלופית לריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה (ראו סעיפים 31 ו- 32 לתצהירו של מר אוחנה), ובסיכומיה טענה אך לזכאות לריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה (סעיף 35 לסיכומים מטעם התובעת). איחור בתשלום על-פי חוזה הוא בגדר הפרת חיוב כספי (גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני חוזים – התרופות 422 סימן 7.200 (2009)). שלו ואדר עומדים על כך שבתי המשפט הורו, בתביעות לאכיפת חיוב כספי, על שיערוך התמורה (וראו ע"א 6849/00 דדון נ' אמירת בע"מ, פס' 5 (15.11.2001) ואסמכתאות שם), ומוסיפים כי

"מובן אפוא, מכוח קל וחומר, שבית המשפט יורה על הצמדתו של חיוב כספי כאשר מי שמבקש זאת אינו המפר שחטא, אלא הנפגע שקיים את חיוביו (או שהוא נכון לקיימם). הפרשי ההצמדה אינם אלא הסכום המשקף באורח משוער ומקורב את אבדן הערך שנגרם לנפגע כתוצאה מהפרת חיובו הכספי של המפר. אבדן ערך זה הוא נזק ישיר, שכל מתקשר סביר בחוזה חייב לצפותו כתוצאה מסתברת של ההפרה. משום כך זכאי הנפגע לפיצויים על גרימתו של הנזק האמור מכוח סעיף 10 לחוק התרופות. לחלופין, רשאי הנפגע לתבוע פיצוי על ירידת ערך הכסף מכוח סעיף 11(ב) לחוק התרופות, המבוסס על אותו קו מחשבה.

אשר לנזק השני, המתבטא באבדן הריבית על הכסף שעוכב (או באבדן הפירות מהשקעה אחרת של הכספים שעוכבו), זהו נזק תוצאתי מסוג של 'אבדן רווח'. הוא משקף את ההפסד העקיף שנגרם לנפגע כתוצאה מאי שימוש מועיל בכסף לשם ייצור הכנסה (או לשם צמצום בהוצאה, כגון העלות הכרוכה במימון הלוואה או ריבית פיגורים על חוב שטרם נפרע). מכיוון שכך, שיטת הפיצוי של 'הפרש השווי', שנועדה לכימות הפגיעות הישירות מסוג של אבדן ערך, אינה ישימה לגבי נזק זה. אף על פי כן, מדובר בנזק תוצאתי שדרכם של מתקשרים בחוזה לצפותו כתוצאה מסתברת של הפרת חיוב כספי, ומכאן – שהנפגע זכאי לפיצויים גם בגינו.

אשר לשיעורו של נזק זה, גם כאן, כמו בהקשר לפסיקת הפרשי הצמדה, בהיעדר ראיות בדבר השקעה קונקרטית שנמנעה מן הנפגע ושהמפר חייב היה לצפותה, ייפסק הפיצוי על יסוד המדדים האובייקטיביים שנקבעו בחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961...." (שם, ע' 423-425)

דברים אלה – מקובלים עלי.

8. בהעדר ראיות בענין איחורים בהגשת חשבונות מטעם התובעת, ועל רקע הראיות המצביעות בצורה ברורה על עיכובים משמעותיים בהעברת כספים מהעיריה לחברה הכלכלית, קביעתי היא כי התובעת הטתה את מאזן ההסתברויות בניסיונה להראות שהיו איחורים בתשלומים ששילמה לה החברה הכלכלית. בגין איחורי החברה הכלכלית בהעברת התמורה החוזית, זכאית התובעת להפרשי הצמדה ולריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961. דא עקא, התובעת לא הגישה חוות דעת מומחה, המחשבת את שיעורי הפרשי ההצמדה והריבית. בדיני נזיקין, "הוכחת הנזק לצורך פסיקת פיצויים בגין נזק רכושי היא תנאי הכרחי, אך לא מספיק, לקביעת הפיצוי. על הניזוק מוטלת החובה להוכיח את הנתונים העובדתיים שמהם ניתן להסיק את הפיצוי, דהיינו את הערך הכספי של החזרת המצב לקדמותו" (הנשיא א' ברק ב-ע"א 1081/00 אבנעל חברה להפצה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 193, 206 (2005)). בקביעה הנזכרת הפנה הנשיא ברק לקביעתו הדומה בדיני החוזים, בדעת הרוב שכתב ב-ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800 (1981)). בדיני החוזים, לצד הלכת אניסימוב, נקבע לעתים בערכאות הדיוניות במצב שבו אין ספק שנגרם נזק, כי אם התובע לא הוכיח את שיעור הנזק, לבית המשפט שיקול דעת לעשות כן (ראו ת"א (מחוזי ת"א) 3205/99 אברי ורדי בע"מ נ' מיחשוב ישיר מערכות בע"מ (23.7.2007); ע"א 48/89 בוים נ' וילאר אינטרנשיונל בע"מ, פ"ד מו(3) 473, 477 (1992); שלו ואדר בע' 345-349 (2009)). שלו ואדר מביעים את דעתם לפיה –

"נתוני הנזק והפגיעה מצויים, בדרך כלל, בידיעתו או בהישג ידו של הנפגע, מה שאין כן לגבי בית המשפט. עובדה זו הופכת את הערכת הנזק בידי בית המשפט לא רק ליקרה יותר, אלא גם למדויקת פחות. שיקולים מוסדיים, כמו גם שיקולים של יעילות הדיון וחיסכון במשאבים שיפוטיים, מחייבים אפוא להטיל על התובע – ולא על בית המשפט (ובוודאי לא על המפר) – את העלות הכרוכה בבירור היקפו של הנזק ובהבאת הראיות הרלוונטיות" (שם, ע' 347, ה"ש 215).

בענייננו, על מנת, מצד אחד, להימנע מדחיית התביעה למרות שהתובעת הטתה את מאזן ההסתברויות בענין איחורים בתשלומים, ומצד שני להימנע מהחסרונות הברורים של הערכת נזק ממון ללא חישובים מקצועיים, האיזון הראוי לדעתי בענייננו הוא לאפשר לתובעת (ובעקבותיה – לחברה הכלכלית) להגיש חוות דעת בענין חישוב הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה. לענין זה ראו פסק דינו של בית המשפט העליון ב-ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (27.7.2008). באותו פסק דין חזר בית המשפט העליון על ההלכה לפיה תובע שלא מוכיח את שיעור נזקו, תביעתו תידחה (שם, פס' 15-16; ובענין זה מצוטט הוא רבות פסיקה מאז נתינתו). אלא שקריאת פסק הדין עצמו מאלה כי למרות החזרה על הכלל החד משמעי בענין דחיית תביעה כאשר שיעור בר-הוכחה של נזק לא הוכח, ולמרות הקביעות הברורות באותו פסק דין לפיהן התובעת שם לא הביאה ראיות המוכיחות את שיעור נזקה למרות שמדובר היה בסוג הנזק שלגביו אין קשיי הוכחה מובנים (שם, פס' 17-54), בפועל החזיר בית המשפט העליון את הדיון בתביעה שנדונה שם לערכאה הדיונית לדיון חדש בנושא שיעור הפיצויים. זאת, אפילו תוך העלאת האפשרות שהערכאה הדיונית שאליה מוחזר התיק ימנה מומחה מטעם בית המשפט: "... נחה דעתי, כי בנסיבות המקרה יהא זה ראוי להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי, כדי שיקבע את שיעור הנזקים על פי הנתונים שעל פיהם ניתן להגיע לאומדן של הסכומים אותם יש לפסוק על בסיס הראיות הממשיות העומדות בפניו, ואולי על ידי מינוי מומחה לענין זה, אשר יערוך את החישובים ויציע את התוצאות לבית המשפט" (שם, פס' 45 לפסק הדין של השופט ס' ג'ובראן, לו הסכים השופט ד' חשין). ודוק: המשנה לנשיאה א' ריבלין כתב בחוות דעתו באותו פסק דין כי התלבט האם יש מקום, נוכח מחדל התובעת בהבאת ראיות, להחזיר את הדיון לערכאה הדיונית כדי שיבחן את האפשרות להעריך את הנזק. התלבט – אך הצטרף לקביעת הרוב לענין זה. בענייננו, הגם שהבאת ראיות נוספות בענין שיעור הנזק תביא להתארכות ההליך המשפטי בשלב נוסף עקב מחדל התובעת בהבאת כל הראיות הנדרשות בענין הנזק (וענין זה יכול לבוא לידי ביטוי במסגרת ההוצאות בפסק הדין), דרך הילוך זו תביא לתוצאה הצודקת לפיה התובעת תקבל פיצוי בגין הפרת החוזה – והפיצוי ישקף נכונה, ככל הניתן, את נזקה.

טענות התובעת לקיזוזים שלא בהתאם לחוזה

9. התובעת טענה כי החברה הכלכלית קיזזה מתשלומים המגיעים לה, שלא כדין, בניגוד להסכם בין הצדדים ובאופן שרירותי, כספים הנאמדים בסך 135,838 ₪ (פס' 9 לכתב התביעה המתוקן). החברה הכלכלית לא הכחישה שקיזוזים נטענים אלה נעשו. אדרבא, היא הודתה שהם נעשו "הקיזוזים הנטענים נעשו" (פס' 13 לכתב ההגנה של החברה הכלכלית). עם זאת, טענה היא כי קיזוזים אלה נעשו בהתאם למנגנון הקבוע בהסכם וכי נוכח התנהלות התובעת היא היתה זכאית לבצע קיזוזים רבים נוספים (שם). המדובר בקיזוז מכוח חוזה (ראו ע"א 217/55 קניגסהופר נ' ליגה להטבת השמיעה, תל אביב, פ"ד יא 199 (1957); ע"א 522/72 מדינת ישראל נ' כונסי נכסים של וולטקס צמרון בע"מ, פ"ד כז(2) 393, 397 (1973); מנחם מאוטנר "קיזוז" ב-דיני החיובים – חלק כללי 462, 479 (דניאל פרידמן עורך, 1994)). הנטל להוכיח זכות לקיזוז רובץ על כתפי הטוען לזכות זו "על הטוען קיזוז להוכיח טענתו..." (ע"א 2196/93 מכבסת שלג חרמון בע"מ (בפירוק) נ' סלע חברה לביטוח, פ"ד נ(3) 744, 746 (1996)).

אעיר כי גם אם החברה הכלכלית לא היתה נוקטת בכתב הגנתה בלשון "קיזוז", הנטל בכל זאת היה רובץ על כתפיה בענין סכומים אלה. עסקינן בחוזה קבלנות לפי חוק חוזה קבלנות, התשל"ד-1974, שכן מדובר בחוזה לעשיית מלאכה בשכר כשהקבלן אינו עובדו של המזמין (סעיף 1 לחוק). סעיף 3(ב) לחוק הנזכר קובע כי אין המזמין יכול להסתמך על פגם אם לא הודיע לקבלן ונתן לו הזדמנות לתקנו (לשאלה אם מדובר בשלילה מוחלטת של כל תרופה בגין פגם שלגביו לא התמלאו תנאי סעיף 3 לחוק ראו ע"א (מחוזי חי') 155/08 פיורה נ' עד הואזה בע"מ (21.1.2009); רע"א 1777/09 פיורה השקעות (1996) בע"מ נ' עד הואזה בע"מ (30.3.2009)). במקום אחר קבעתי כי ככלל בתביעת אכיפת תמורה חוזית (של חוזה "רגיל") על התובע להוכיח, כחלק מיסודות עילתו, כי קיים את התחייבויותיו החוזיות ברמה הנדרשת (כפי שזו מוגדרת בחוזה, או לפי בררת המחדל בסעיף 45 לחוק החוזים, התשל"ג-1973). קבעתי, עם זאת, כי לאור סעיף 3 לחוק חוזה קבלנות השולל מהמזמין הסתמכות על פגם אם לא התמלאו הוראותיו, בתביעת אכיפת תמורה חוזית של קבלן בקשר לחוזה לפי חוק חוזה קבלנות, פטור הקבלן מלהוכיח כחלק מעילת התביעה ביצוע ברמה הנדרשת. שכן, פרשנות אחרת תביא לאבסורד, לפיו אמנם סעיף 3 לחוק חוזה קבלנות ישלול הסתמכות המזמין על הפגם אם לא התמלאו הוראותיו, אך הוא יוכל לעקוף זאת בכך שיוכיח שיסוד מבין יסודות תביעת האכיפה של הקבלן – ביצוע ברמה הנדרשת – לא התקיים (תא"מ (צפת) 42267-12-11 פארס נ' פרץ (14.1.2014)). מכאן שהנטל להוכיח בענייננו שרמת הביצוע לא היתה כפי שנדרש ממילא רובץ על כתפי המזמין, לא על כתפי הקבלן.

אוסיף עוד, כי הצדדים לחוזה שבענייננו ממילא חילקו את הסיכונים ביניהם באופן המטיל על החברה הכלכלית להצדיק ניכוי מהתמורה. בנספח ג' לחוזה בענין התמורה, הצדדים אמנם קבעו תמורה בגין פינוי אחד של מכולה (40 ₪ + מע"מ), אולם מנגנון קביעת התמורה אינו נקבע למעשה על-פי המכולה הבודדת, אלא, נקבע תשלום חודשי "גלובלי": "סה"כ בגין פינוי של 149 מכולות, לפי פינוי גלובלי של 1614 פינויים חודשיים, שהם בתדירות של 2.5 פינויים בשבוע למכולה: סך של 64.560 ש"ח לחודש + מע"מ כחוק. (ובמילים: שישים וארבע אלף, חמש מאות ושישים ₪ לחודש + מע"מ כחוק)" (ההדגשה הוספה). מכאן שהצדדים קבעו תמורה גלובלית, ולא הטילו על התובעת להוכיח זכאות פרטנית לכל פינוי של כל מכולה. לצד מנגנון התמורה הגלובלי, קבעו הצדדים סעיפים בחוזה המאפשרים לחברה הכלכלית "לקזז" מהתמורה בגין מילוי יתר של מכולות (סעיף 5.5. לחוזה), "שלא לשלם" עבור פינויים באמצעות מכולה פגומה (סעיף 4.11 לחוזה), "לנקות [צ"ל לנכות]" עלות של 5 פינויים בגין הפרת ההוראות בענין תחזוקת מכולות (סעיף 13 לנספח א' לחוזה) או "להפסיק תשלום" עבור פינויים בעבור מכולה בעייתית (סעיף 14 שם). עינינו הרואות כי הצדדים לא הטילו על התובעת להוכיח כל פינוי תקין של מכולה, אלא קבעו בררת מחדל של תשלום תמורה חודשית גלובלית, תוך קביעת זכותה של החברה הכלכלית לנכות מהתמורה הגלובלתית אם מתקיימות הנסיבות המצדיקות זאת.

מכוח כל אחד מהטעמים לעיל ומכוחם המצטבר, הנטל רובץ על כתפי החברה הכלכלית להוכיח כי היא היתה זכאית לבצע את הקיזוזים שהיא הודתה שהיא עשתה. כפי שיבואר, החברה הכלכלית לא הרימה נטל זה.

10. התובעת טענה כי לא הוכח מקור חוזי או הצדקה כלשהי לקיזוזים, שהיו בגדר "קנסות" שהטיל "המנהל" על-פי החוזה, הוא מר אפרים לוי, מנהל מחלקת התברואה של העירייה. החברה הכלכלית הפנתה לסעיף 4.11 לחוזה, לפיו זכאית החברה הכלכלית שלא לשלם לתובעת בגין פינויים באמצעות מכולה פגומה ולסעיף 5.5, לפיו זכאית החברה הכלכלית לקזז מהתמורה המגיעה לתובעת סכום בגובה עלות 5 פינויים בגין כל מכולה אשר מלאה מעל 50% מתכולתה. כן הפנתה החברה הכלכלית לסעיפים 13 ו-14 לנספח א' לחוזה המהווה חלק בלתי נפרד ממנו (ראו סעיף 1.2 לחוזה). סעיף 13 לנספח קובע כי החברה הכלכלית רשאית לנכות עלות של 5 פינויים של כל מכולה אם הקבלן לא יעמוד בסעיף 9 לנספח שענייננו תחזוקת המכולות: צביעה, תקוני מסגרות ומכסים, שטיפה (אחת ל-5 ימים פנים וחוץ), סימון 4 דפנות בפסים זוהרים, מספור דפנות המכולה וסימון המכולה בססמאות בענין ניקיון. סעיף 14 לנספח קובע כי במידה והקבלן לא יעמוד בהתחייבויותיו לפי סעיפים 9 ו-11 לנספח (תחזוקה, החלפת מכולה שרופה ופינוי שארית האשפה מסביב למכולות), "החברה רשאית להפסיק תשלום עבור הפינויים בעבור המכולה הבעייתית, עד ביצוע הטעון תיקון".

11. המצהיר מטעם החברה הכלכלית מר דני קדוש הצהיר:

".... משך כל התקופות היו הפרות ואי טיפול כאמור בפחים, אי פינויים במועד, הפחים לא היו תקינים, מלוכלכים ולא עברו נקיונות ושטיפות כנדרש ותלונות רבות של תושבים הופנו אל העיריה לאור העניין.

הקיזוזים אשר נעשו, לתובעת אינם מהווים אלא חלק קטן מהנזקים הכבירים שנגרמו כתוצאה מהתנהלותם" (שם, פס' 42-43).

דא עקא, עד זה, המצהיר מטעם החברה הכלכלית, לא מנה סעיפים אלה מהסעיפים בתצהירו הידועים לו מידיעה אישית (פרוטוקול 4.3.2015 ע' 72 ש' 20-24; מר קדוש הצהיר בסעיף 41 לתצהירו, סעיף שאישר שהינו בידיעתו האישית, כי התובעת הפסיקה חד צדדית בשלב מסוים לפנות אשפה וכי העיריה נאלצה לפנות אשפה באמצעות טרקטורים ואמצעים שהשיגה (והוסיף, בסעיף 42 שאינו מידיעתו האישית, כי הענין עלה לעיריה עשרות רבות של אלפי שקלים); אולם החברה הכלכלית לא טענה כי ענין זה נמנה על רשימה שצורפה לכתב התביעה המתוקן, שהם הקיזוזים מושא התביעה; והחברה הכלכלית זנחה בסיכומיה את הטענות לענין זה ולא טענה לזכות לבצע קיזוז (נוסף) בגינן). נותרנו לענין הקיזוזים, אם כן, עם עדותו של מר קדוש על סמך המסמכים, ומדובר במסמכים שצורפו לתצהירו כנספח ד (ראו סעיף 16 לתצהיר), עליהם אעמוד כעת לפי סדר הופעתם בנספח זה:

א. מסמך הנושא תאריך 14.6.2004 אינו הודעה על ביצוע קיזוז עקב הפרות, אלא – התראה עם ארכה לכמה שבועות (עד 5.7.2004).

ב. במסמך הנושא תאריך 11.7.2004 ביקשו מפקח החברה הכלכלית מר יומטוב עמר ומנהל מחלקת תברואה בעירייה אפרים לוי, נוכח תוצאות סיור חוזר מיום 6.7.2004 בו נמצא כי מתוך 107 מכולות לא תוקנו 102 מכולות, לחייב את חשבון התובעת בסך של 4794 ₪.

ג. במסמך הנושא תאריך 24.11.2004 מודיע מר יום טוב עמר מפקח אשפה כי הוא "קונס" את התובעת וכי היא תקבל קנס במכתב נוסף. אולם, ברשימת הקיזוזים מושא התביעה אין כל קיזוז החל מיום 15.9.2004 ואילך (ראו שם, שורה 151 ואילך).

ד. במסמך הנושא תאריך 23.9.2003 מבקש מנהל מחלקת התברואה מגזבר העירייה לחייב את חשבונו של "קבלן אשפה חברה כלכלית" בגין ליקויים במכולות אשפה, בסך 1320 ₪. ואולם, כפי שיבואר, אין מקום להניח כי מכתב זה מתייחס לתובעת דווקא.

מר יואל אברהם, אשר מילא כאמור תפקידים בכירים בחברה הכלכלית, העיד כי "למעשה בזמנו היו שני קבלנים וחלק שהחברה הכלכלית שאת הכלים שלה פינתה. זה היה חוזה ראשון[.] אחרי החוזה הראשון חברה אחת הפסיקה לפעול ופעלה לפי החובה – השאירה את המיכלים שלה ושלום על ישראל. נגמר חשבון נסגר חשבון וחתמו שהם לא חייבים להם ואנחנו לא חייבים לנו. עכשיו חברת אדם [התובעת] המשיכה, לא רק שהמשיכה שנגמר החוזה השני..." (פרוטוקול 26.11.2014 ע' 36 ש' 9-15). דני קדוש לא ידע לענות על השאלה כמה קבלני אשפה היו בשנת 2003 כי הוא לא היה אז בעירייה, והעיד כי בשנת 2004 היה קבלן אחד – התובעת (פרוטוקול 4.3.2015 ע' 66 ש' 32 – ע' 67 ש' 6; ע' 71 ש' 2-3). החוזה שהגדיר מר אברהם כ"חוזה השני", שאחריו המשיכה התובעת לפנות אפשה, היא החוזה שבענייננו. על כן מוכן אני להניח כי בתקופה מושא ענייננו לא היו שני קבלנים בנוסף לחברה הכלכלית. אולם, החברה הכלכלית עצמה היתה קבלנית של העיריה בענין פינוי אשפה (והתובעת היתה קבלן משנה שלה); מר אברהם העיד כי החברה הכלכלית היתה מפנה לעצמה באזור התעשיה; ועל כן אין מקום להניח כי בקשתו של מר לוי לחייב את "הקבלן הנ"ל", כאשר הקבלן המוגדר בכותרת המסמך הוא "קבלן אשפה חברה כלכלית" מתייחסת דווקא לתובעת (במובחן מקבלן האשפה של העיריה, הוא "החברה הכלכלית").

אוסיף בשולי הדברים כי ברשימת הקיזוזים של התובעת, אין קיזוז על הסך הנזכר (או קיזוז כלשהו) בחודש 9.2003, ואין כל קיזוז ברשימה זו מחודש זה ועד יולי 2004.

ה. במסמך הנושא תאריך 17.3.2003, קובע מנהל התברואה אפרים לוי בענין קבלני אשפה יעקב אלון ואברי משה כי "אין צורך בחיוב".

ו. במסמך הנושא תאריך 28.4.2003 פונה מנהל התברואה למנהל אגף חזות העיר בבקשה לשקול העברת פינוי האשפה בחזרה לעירייה נוכח הפרות של "הקבלנים", אולם אין במסמך זה בקשה לבצע קיזוז לקבלנים או למי מהם.

ז. במסמך הנושא תאריך 6.8.2003 מבקש מנהל התברואה מגזבר העירייה לחייב, עבור אי שטיפת מכולות, את "קבלן המפנה" בסך של 7425 ש"ח, "חברה כלכלית" בסך 2880 ש"ח ו"אברי משה" בסך 7650 ש"ח. ברשימת הקיזוזים מופיע ביום 31.8.2003 סכום בסך 1770 המוגדר (יחד עם הפרשי הצמדה וריבית נטענים" בגדר "ניטרול קנסות", ואני קובע כי החברה הכלכלית ביצעה קיזוז זה כחלק מהחיוב שהתבקש נגד החברה הכלכלית במסמך הנזכר.

ח. מסמך הנושא תאריך 3.8.2003 הינו התראה על חיוב אם לא יתוקנו ליקויים בקשר לשטיפת מכולות, אך אין בו בקשה לבצע קיזוז בכלל או בפרט נגד התובעת (ייתכן ומדובר במכתב שהביא לחיוב בסעיף ז' שלעיל).

ט. במסמך הנושא תאריך 29.10.2003 מפנה מנהל התברואה אפרים לוי טענות נגד החברה הכלכלית בענין אי כיבוד ההסכם בין החברה הכלכלית והעיריה בענין פינוי אשפה, אך אין בו בקשה לקזז סכומים בכלל, ובפרט לא מצוינת התובעת.

י. במסמך הנושא תאריך 29.1.2003 מתריע מנהל מחלקת התברואה אפרים לוי בענין ליקויים במכולות של קבלן "גבי אדרי" (מדובר ככל הנראה בתובעת – ראו אישורו של מר אוחנה מטעם התובעת שמי שחתום על חוזה התובעת עם החברה הכלכלית הוא גבי אדרי (פרוטוקול 26.11.2014 ע' 16 ש' 30 – ע' 17 ש' 2), אולם אין במסמך זה בקשה לקזז לתובעת, אלא – ניתנת ארכה לתיקון הליקויים, ואם לא יתוקנו, יחויב הקבלן.

י"א. במסמך הנושא תאריך 2.6.2003 מבקש מנהל התברואה אפרים לוי מגזבר העירייה יגאל פנחס לחייב את התובעת בסך של 6000 ₪ בין אי שטיפת מכולות (כן מבוקש לחייב את החברה הכלכלית והתברואן בסכומים זהים). אלא שקיזוז בסכום זה אינו נמנה על רשימת הקיזוזים; הקיזוז העוקב ברשימת הקיזוזים הוא קיזוז על סך 1770 ₪ אותו כבר ציינתי לעיל (שורה 129 לרשימת הקיזוזים), ולאחר מכן מופיע רק קיזוז אחד נוסף, ממועד החל למעלה משנה לאחר מכן ביום 31.7.2004, והוא על סך 5609 ₪ (שורה 150 לרשימת הקיזוזים). אוסיף, כי צוין במכתב זה שהקיזוז הוא בגין חודש אפריל 2003, והתשלום בגין אותו חודש אמנם הועבר על ידי העיריה לחברה הכלכלית חודשים רבים לאחר מכן, אך הוא הועבר כבר ביום 6.8.2003 וכאמור, הקיזוז על סך 5609 ₪ בוצע על פי הרשימה כמעט שנה לאחר מכן ביום 31.7.2004. קביעתי היא שהחברה הכלכלית לא הוכיחה כי קיזוז זה אותו ביקש מר לוי במסמך זה מופיע ברשימת הקיזוזים.

י"ב. המסמך העוקב, הנושא תאריך 6.8.2003, הינו עותק נוסף של המסמך שנדון בסעיף ז' לעיל.

י"ג. במסמך הנושא תאריך 10.9.2003, מבקש מנהל התברואה אפרים לוי לחייב את החברה הכלכלית בגין ליקויים אצל התובעת במכולות, בסך של 3741 ₪; אלא שאין כל קיזוז ברשימה החל מחודש זה (שורה 131 לרשימת הקיזוזים) ועד כמעט שנה לאחר מכן, ביום 31.7.2004. על-פי הכרטסת של החברה הכלכלית אצל העיריה התשלום בגין חודשים 7-11.2003 בוצע ביום 6.1.2004 בתשלומים דחויים עד 24.5.2004, קרי – למעלה מחודשיים לפני הקיזוז העוקב הנזכר המופיע ברשימת הקיזוזים. קביעתי היא שהחברה הכלכלית לא הוכיחה כי הקיזוז המבוקש במסמך זה מופיע ברשימת הקיזוזים.

י"ד. במסמך הנושא תאריך 24.8.2003 מודיע יום טוב עמר מהחברה הכלכלית לתובעת על רשימת ליקויים ומעניק לה ארכה בת 15 יום כדי לתקן את הליקויים. אין במסמך זה הודעה על קיזוז מחשבון התובעת (וייתכן שמדובר בהתראה שקדמה לחיוב הנזכר בסעיף י"ג לעיל).

ט"ו. במסמך הנושא תאריך 8.5.2003 כותב מנהל אגף חזות העיר דני מלכה לראש העיר, תוך הפנית ביקורת קשה על הקבלני פינוי האשפה "ובמיוחד" התובעת. נכתב כי "אנו עובדי האגף נמצאים כל הזמן בביקורת קשה של התושבים ובצדק, רב המכולות ישנות והרוסות, הן לא שטופות, הפינוי מבוצע בצורה איומה ונגד כל ההליכים המתבקשים מההסכם. המצב החמיר עוד יותר ערב חג הפסח, כאשר עובדיו של הקבלן אדרי ברחו מהעבודה בשל מערכת יחסים בינם ובין הנהג ולא היה מי שיפנה את האשפה בזמן". במכתב זה אין התייחסות לקיזוז כלשהו.

ט"ז. המסמך האחרון בנספח ד' לתצהירו של מר קדוש, הנושא תאריך 23.9.2003, מהווה העתק נוסף של המסמך הנושא תאריך זהה אשר צוין לעיל בסעיף ה' לעיל.

על בסיס הסקירה שלעיל ניתן לומר כבר בשלב זה, שלמעט שני קיזוזים על סך 4794 ₪ ו-1770 ₪, לא עלה בידי החברה הכלכלית להוכיח זכותה לבצע את הקיזוזים שהיא מודה שהיא ביצעה – הקיזוזים שברשימת הקיזוזים, נספח ב' לכתב התביעה המתוקן. החברה הכלכלית טוענת כי יש לדחות את תביעת התובעת (גם בענין הקיזוזים) עקב שיהוי. אני דוחה את הטענה. גזבר העיריה יגאל פנחס העיד כי הוא חושב שהקיזוזים קיבלו ביטוי בספרי החברה הכלכלית ולא בספרי העיריה, אך הוא אישר כי ייתכן והעירייה חייבה גם את החברה הכלכלית (פרוטוקול 4.3.2015 ע' 50 ש' 14-17; פרוטוקול 4.3.2015 ע' 60 ש' 21 עד ע' 61 ש' 1). החברה הכלכלית לא הגישה העתק הכרטסת של התובעת אצלה. מר דני קדוש, אשר חתם על תצהירו ביום 24.11.2014, העיד כי לא איתר כרטסת כאמור (פרוטוקול 4.3.2015 ע' 71 ש' 4-7); דא עקא, תביעה זו הוגשה לראשונה למעלה משבע שנים לפני מועד זה (20.11.2007), וכבר ביום 1.9.2008 הודיע בא כוחה של החברה הכלכלית לבית המשפט שמתנהל משא ומתן בקשר לתביעה. עבודת התובעת אצל החברה הכלכלית הסתיימה כ-3.5 שנים קודם לכן. התובעת – אינה אחראית לאי-איסוף ראיות אצל החברה הכלכלית בשש השנים (לפחות) שחלפו מאז שהחברה הכלכלית ידעה על התביעה ועד חתימתו של מר קדוש על תצהירו.

12. בענין שני הסכומים, בסך 4794 ו-1770 ₪, לגביהם הטתה החברה הכלכלית את מאזן ההסתברויות להראות שמדובר בקיזוזים הקשורים לרשימת הקיזוזים בה הודתה: החברה הכלכלית לא הביאה לעדות את מר אפרים לוי, מנהל מחלקת התברואה. לכך לא ניתן כל הסבר, עד החקירה הנגדית של מר קדוש בידי בא כוח העיריה בסוף הדיון בתביעה, כאשר מר קדוש העיד כי מצבו של מר לוי היום הוא שאינו מתפקד בריאותית אחרי אירוע מוחי קשה (פרוטוקול 4.3.2015 ע' 77 ש' 10-12). אינני נדרש לשאלה האם בנסיבות אלה ישי לזקוף אל העדר העדות לחובת החברה הכלכלית; די בכך שבהעדר עדות כאמור, החברה הכלכלית לא הוכיחה את אמיתות תוכנם של מסמכים אלה. אוסיף, בענין הסכום הגדול משני סכומים אלה, על סך 4794 ₪, כי מר לוי לא היה היחיד החתום על מסמך זה, אלא חתום היה גם מר יומטוב עמר, מפקח החברה הכלכלית (ראו סעיף 11(ב) לעיל). נכתב במכתב זה כי הליקוים הנדונים בו נמצאו בסיור "בנוכחות מר יום טוב עמר". את אי-העדת מר עמר יש לזקוף לחובת החברה הכלכלית.

13. התוצאה היא כי תביעת התובעת בענין השבת הקיזוזים ברשימת הקיזוזים מתקבלת; זאת, כאשר לסכומי הקיזוזים הנומינאליים (בעמודה השלישית מימין בנספח ב' לכתב התביעה המתוקן, בכל שורה שבה מופיע סכום בעמודת "ניטרול קנסות") יתווספו הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 מהמועד המופיע עבור כל סכום בעמודה הראשונה מימין בנספח הנזכר ועד הפרעון בפועל.

14. אציין בשולי הדברים, בענין הביקורת כלפי התובעת אשר עולה מחלק מהמסמכים בנספח ד' לתצהיר מטעם החברה הכלכלית, כי הנדון כאן הוא טענות לגבי קיזוזים מסוימים ברשימת הקיזוזים, ולא השאלה אם יש מקום לקזז מהתמורה שהגיעה לתובעת סכומים נוספים. החברה הכלכלית לא טענה טענת קיזוז בכתב הגנתה בענין קיזוזים נוספים אלה (למעט טענה כללית לפיה היא היתה רשאית לקזז יותר ממה שקיזזה בפועל), והיא לא הגישה תביעה שכנגד. איני נדרש להכריע בענין הצדקת הביקורת הנזכרת כלפי התובעת, במסמכים לגבי אמיתות תכנם איש לא העיד (וראו והשוו עדותו של מר אברהם שמילא תפקידים בכירים בחברה הכלכלית לפיה "סך הכל העבודה איתם היה בסדר פנצ'רים יש בכל עבודה" (פרוטוקול 26.11.2014 ע' 36 ש' 27-29).

התביעה לתשלום תמורה בגין חודש 3.2005

15. תקופת האופציה בחוזה מושא התביעה בין התובעת והחברה הכלכלית הסתיימה ביום 31.12.2004 (פס' 11.2 להסכם). אין מחלוקת על כך שהתובעת נתנה שירותים עד יום 31.3.2005 (פס' 15 לכתב ההגנה מטעם החברה הכלכלית) וזאת על-פי הארכה באישור משרד הפנים (פס' 33 לתצהירו של מר קדוש). התובעת טענה כי לא קיבלה את התמורה בגין חודש 3.2005. החברה הכלכלית טענה כי התובעת קיבלה תמורה מלאה בגין חודש זה (סעיף 15 הנזכר לכתב הגנתה). מדובר, בקשר לחודש 3.2015, טענה מסוג "פרעתי" הנטענת אל מול עילת תביעה כספית, שהנטל להוכיחה רובץ על כתפי הנתבע (רע"א 296/11 נג'אר נ' עליאן, פס' 7 (23.2.2012); ע"א 4600/08 האולפנים המאוחדים בע"מ נ' ברקי פטה המפריס ישראל בע"מ - מר יצחקי שני, פס' 8 (4.4.2012); יעקב קדמי על הראיות חלק רביעי 1746 (מהדורה משולבת ומעודכנת 2009)).

16. בתצהירו של מר אוחנה מטעם התובעת נטען כי עיון בכרטסת של החברה הכלכלית אצל התובעת מעלה כי בנוסף לאי-תשלום בגין חודש 3.2005 ו-4.2005 (חודש אשר יידון בהמשך), גם לא קיבלה התובעת תשלום בגין חודשים 11.2003 ו-1.2005; עם זאת ביום 10.6.2005 קיבלה התובעת תשלום בסך 84,000 ₪ מבלי שהוא שויך לחודש מסוים. עוד טענה התובעת כי עיון בכרטסת של התובעת אצל החברה הכלכלית משנת 2009, אשר צורפה לכתב ההגנה של העיריה, מראה חוב כלפי התובעת בסך 88,752 ₪ (ואכן כך).

17. מר קדוש טען כי החוב בכרטסת נובע מבלבול שיצרה התובעת עקב בקשותיה החוזרות ונשנות להחליף שיקים שאבדו, או להעביר בדרך של קיזוז לעיריה כספים להם היא היתה זכאית (פס' 26 לתצהירו). לטענתו של מר קדוש "סך זה מתאים לסכום של כחודש פינוי אשפה, אך התובעת אינה טוענת כי לא שולם לה סכום של חודש בו פינתה" (פס' 36). הטענה אינה מובנת לי. הרי התובעת טוענת כי לא שולם לה בגין חודש 3.2005. ולמרות שככלל התשלומים לתובעת מסומנים לפי חודש פינוי אשפה (כגון "תש לאדם, חן 3/04"), ולמרות שמופיע בכרטסת תשלום לתובעת בגין חודש 2.2005 ("תש לאדם, פינוי 2/05") ומופיע רישום בדבר חשבון שהגישה בגין חודש 3.2005 ("אדם פינוי אשפה 3/05") בסך הנטען של 83,927 ש"ח, לא מופיעה בכרטסת תשלום בגין חודש 3.2005 (או בכלל בסכום הנזכר). יתרת הפתיחה של הכרטסת היא 31.12.2013 ואין רישומים בה בענין חודש 11.2013, אולם בענין חודש 1.2005, כטענת התובעת נזקפת זכות לתובעת בגין "אדם, פינוי אשפה 1/05" בסך 84,262 ₪, אך לא מופיעה חובה בגין תשלום עבור חודש זה, או בסכום זה. מכאן שלפי העתק הכרטסת של התובעת אצל החברה הכלכלית (אשר הוגש כנספח לכתב ההגנה של העיריה), ישנם שני חודשים שבגינם מופיעה זכות (סך של 84,262 ₪ בגין חודש 1.2005 וכן סך של 83,927 ₪ בגין חודש 3.2005 מושא הטענה הנדונה כעת), אך לא מופיע חיוב המצביע על ביצוע תשלום לתובעת; ורק חיוב אחד המצביע על תשלום לתובעת, ללא שיוך חודשי, בסך 84,000 ₪. ברי כי בטענת מר קדוש בענין איפוס הכרטסת ביום 31.12.2004 (פס' 37 לתצהירו) אין כדי לגרוע מהאמור לעיל לגבי שני חודשים בשנה מאוחרת יותר שבהם עסקינן, חודשים בשנת 2005. החברה הכלכלית לא הוכיחה את הבלבול הנטען. היא לא הוכיחה, למשל, כי שולם לתובעת פעמים בגין חודש מסוים מבלי שהשיק הכפול בוטל, או כל בלבול אחר שיש בו כדי לאיין את החוב המופיע לטובת התובעת בכרטסת.

18. מר קדוש הפנה בתצהירו לנספח ט, מכתב בענין ביטול שיק על סך 84,178 ₪ שאבד (פס' 36 לתצהיר). דא עקא, עיון בכרטסת מעלה כי אין בלבול בענין שיק זה. בשורה השניה מלמטה בע' 1 לכרטסת מופיעה הזכות לטובת התובעת בגין "פינוי אשפה 12/04" על סך זה בדיוק; בשורה השלישית מלמעלה בע' 2 לכרטסת מופיעה חובה בגין "תש לאדם, חן 12/04" בסכום זה בדיוק; בשורה השלישית מלמטה באותו עמוד מופיע ביטול חובה זו בגין "ביטול שיק שיק אבד" בסכום זה בדיוק; ובשורה האחרונה מופיעה חובה חדשה בגין "תשלום עבור ביטול שיק" בסכום זה בדיוק קרי, העברת תשלום על הסך הנדון חלף השיק שאבד. המעגל שנפתח בענין חודש 12/04 נסגר. אוסיף כי ככל שיש להבין את טענתו של מר קדוש כך שהתשלום בסך 84,000 ₪ שאינו משויך לחודש מסוים קשור לבלבול הנטען, הרי החובה (המסמנת תשלום לתובעת) בסך 84,000 ₪ נרשמה בכרטסת ביום 3.3.2005, חודשים לפני שהתובעת פנתה לחברה הכלכלית לגבי אבדן השיק בגין חודש 12/04, כך שממילא סכום זה אינו בגדר תשלום כפול לגבי חודש 12/04.

19. החברה הכלכלית טענה כי התובעת לא עימתה את מר קדוש בענין חודש 3.2005 (פס' 71 לסיכומיה), אולם הסעיפים הרלוונטיים לתצהירו, סעיפים 35-40, ממילא אינם נמנים עם הסעיפים הידועים לו מידיעה אישית (ראו פרוטוקול 4.3.2015 ע' 72 ש' 20-24), והחברה הכלכלית נמנעה מלחקור את מר אברהם, שכיהן בחברה הכלכלית בתקופה הרלוונטית, בענין חודש 3.2015, או להביא לעדות גורמים מהנהלת החשבונות של החברה הכלכלית בענין זה.

20. לא זו בלבד שהחברה הכלכלית לא הרימה את הנטל הרובץ על כתפיה להוכיח שהיא שילמה בגין חודש 3.2005; אף אם נטל זה היה רובץ על כתפי התובעת, הייתי קובע כי היא הרימה אותו, באמצעות הכרטסת הנחזה להיות הכרטסת של התובעת אצל החברה הכלכלית ואשר הוגשה על ידי רשות ציבורית, עיריית קרית שמונה, לגביה החברה הכלכלית נמנעה מלטעון לזיוף.

21. על כן, התובעת הוכיחה את תביעתה נגד החברה הכלכלית בענין חודש 3.2005 והיא זכאית לקבל מהחברה הכלכלית בגינו סך של 83,927 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית הצמדה, התשכ"א-1961 מיום 31.5.2005 ועד הפרעון בפועל.

חודש 4.2015

22. כאמור לעיל, אין מחלוקת על כך שהתובעת סיפקה שירותים במסגרת החוזה המוארך עד חודש 3.2015, כולל. בכתב התביעה המתוקן טענה התובעת כי היא סיימה את השירות בתאריך 17.4 (פס' 11 לכתב התביעה המתוקן). הנתבעת 2 טענה בכתב הגנתה כי התובעת לא נתנה שירותים בחודש 4/05 (פס' 16 לכתב ההגנה של החברה הכלכלית). העיריה הכחישה את האמור בפס' 11 לכתב התביעה המתוקן מבלי לפרט בענין חודש 4.2005 דווקא, וטענה כי היא אינה יודעת מכוח איזה הסכם סיפקה התובעת שירותים לחברה הכלכלית לאחר חודש 12.2004 – פס' 21(א) לכתב ההגנה של העיריה).

23. מר אוחנה מטעם התובעת הצהיר כי התובעת המשיכה לספק שירותים עד יום 17.4 (או למצער עד 15.4) "לבקשת הנתבעות", קרי, לבקשת החברה הכלכלית והעירייה.

24. מר דני קדוש, אשר העיד מטעם החברה הכלכלית, הפנה למכתב שהוא הוציא, עת כיהן כמנכ"ל העירייה, לפיו ההסכם בין החברה הכלכלית והתובעת הוארך באישור משרד הפנים עד יום 31.3.2005 (נספח ח' לתצהירו). הוא טען בתצהירו כי התובעת לא סיפקה שירותים בחודש 4.2005 וצירף מכתב מאת מר יואל אברהם יו"ר החברה הכלכלית הנושא תאריך 3.4.2005 בו נכתב "הריני להודיעכם שתפסיקו לפנות אשפה לאלתר... []כל פינוי אשפה מעבר לתאריך ה-31.3.05 לא יהיה תשלום עבורו. אין מקור תקציבי ולא ניתן לשלם לכם עפ"י חוק, היות ויש קבלן אשפה – זכיין חדש..." (שם).

25. מר אברהם, אשר כיהן במועדים הרלוונטיים כיו"ר החברה הכלכלית, העיד:

"ש. האם אתה זוכר מתי התובעת הפסיקה לפנות אשפה?

ת. התאריכים אני לא זוכר. מה שכן, להיות הגון וישר בסוף תקופת החוזה העיריה ביקשה מאיתנו להאריך עוד חודש את ההסכם עם הקבלן ועשינו. אחרי החודש הזה הקבלן החדש לא היה מוכן והוא עבד עוד כמה ימים" (פרוטוקול 4.3.2015 ע' 43 ש' 29 – ע' 44 ש' 3).

כאן מעיד יו"ר החברה הכלכלית באופן חד משמעי ובניגוד לעמדת החברה הכלכלית, ולמרות מכתבו שצורף לתצהירו של מר קדוש מיום 3.4.2005 לפיו אין להמשיך בפינוי אשפה ולא יהיה תשלום בגין פינוי אשפה לאחר 31.3.2005, כי לאחר תקופת ההארכה התובעת עבדה "עוד כמה ימים". לא נעלם מעיני כי העד שגה לגבי אורך הארכת החוזה – ההארכה היתה למשך 3 חודשים ולא חודש אחד. אולם ברור לי שעדותו של מר אברהם לגבי "עוד כמה ימים" מתייחסת לתקופה לאחר הארכה של שלושה חודשים. שכן, כפי שעולה מהמסמכים אליהם כבר הפניתי לעיל, ההסכם הוארך בעוד שלושה חודשים לא לשיעורין, אלא, בפעם אחת, כאשר מר קדוש (אז, מנכ"ל העירייה) מודיע, ביום 13.12.2004, כי משרד הפנים אישר, מראש, ארכה בת שלושה חודשים (נספח ח' לתצהיר דני קדוש). העדות בענין "הארכה" לעומת "עוד כמה ימים" גם תואמת, בענין זה, לעדות מר פנחס גזבר העירייה. ודוק: מר אברהם מעיד ש"הארכה" היתה לבקשת העירייה; הוא אינו מציין האם "עוד כמה ימים" היו, אף הם, לבקשת העירייה.

26. עדותו של מר פנחסי, שהיה גזבר העירייה, תומכת אף היא בעמדת התובעת, לפיה היא עבדה בחודש 4.2005:

"מה שאני זוכר בסיום ההתקשרות הקבלנים בעיקר באו בטענות שהעיריה יוצאת למכרז חדש. זה אני זוכר. אם אני זוכר נכון היה שם סיפור עם כלי אצירה שהקבלן לא אפשר לתובעת. הקבלנים של החברה הכלכלית לקחו את כלי האצירה ואז הקבלן שהיה אמור להיכנס לא נכנס, הזוכה לא נכנס, ואז החברה, אני חושב שהקבלנים המשיכו לפנות והיה על החשבון שהם הגישו החברה הכלכלית לא רצתה לשלם. לא רצו לשלם את החשבון האחרון כי מנעו מהכניסה של הקבלן החדש. אני זוכר במעורפל סיפור כזה" (פרוטוקול 4.3.2015 ע' 51 ש' 1-6).

ראו גם עדותו בחקירה הנגדית בידי ב"כ התובעת:

"ש. הטענה של התובעת היא שהיה לה חוזה עד 31.12.2004 שלבקשת העיריה הוארך ועל זה אין מחלוקת בשלושה חודשים נוספים עד 31.3.2005 ושגם אחריו בגלל כל מיני בעיות של התארגנות עם המחליף התובעת המשיכה לתת סדר גודל של שבועיים עבודה עד אמצע אפריל 2005. מר אברהם ציין טענה דומה – בעצם לתפיסתי תמך בעמדה של התובעת שהחוזה הסתיים, היתה הארכה ואחר כך עוד כמה ימים. הוא ציין מנגנון של אורכה אחת ועוד כמה ימים. אתה זוכר משהו כזה?

ת. אני זוכר מהצד של העיריה שביצענו מכרז והיה זוכה והייתה בעיה לזוכה להיכנס לעבודה. מה שאני זוכר שלא אהבו את קבלני פינוי אשפה של החברה הכלכלית את המהלך הזה שהעיריה יוצאת למכרז והיו אז טענות, הקבלן שנכנס הוא היה מחויב לעיריה לפינוי האשפה ואני זוכר שהוא לא נכנס במועד שבעצם עשינו את המכרז עוד בשלהי 2004 והוא לא נכנס ואני זוכר שהיה בתפר הזה.

ש. הטענה של התובעת היא שהיה סיום חוזה, הארכה מוסכמת ועוד X זמן בימים. האם כגזבר העירייה המנגנון שאני מתאר נשמע לך וזכור לך שכך היה?

ת. כן אני זוכר שכן, הארכה מאולצת ולא מוסכמת. חוזה, הארכה מאולצת ועוד כמה ימים. כשאני אומר מאולצת אני מתכוון שהיה זוכה במכרז שהיה צריך להתחיל והייתה מניעה לא נתנו לו להיכנס. נותני השירות של החברה הכלכלית לא נתנה לזוכה להיכנס" (פרוטוקול 4.3.2015 ע' 59 ש' 29 – ע' 60 ש' 12).

27. בסיכומיה, ביקשה החברה הכלכלית לטעון שלא הוצגה כל ראיה על כך שהתובעת נתנה שירות כלשהו בחודש 4.2005 (פס' 73). לטענתה, טענת התובעת בענין מתן שירותים בחודש 4.2005 היא בגדר טענה בעל פה נגד מסמך בכתב. טענות אלה של החברה הכלכלית נדחות. כפי שצוין לעיל, יו"ר החברה הכלכלית דאז מר אברהם, ואף גזבר העירייה, העידו כי התובעת המשיכה ליתן שירותים לאחר הארכת החוזה. מכתבו של מר אברהם לפיו יש להפסיק את מתן השירותים ולא יהיה תשלום בגינם אינו הופך את טענת התובעת לטענה בעל פה הנטענת נגד מסמך בכתב שכן, לא התובעת עשתה מסמך זה. עדותו של מר אברהם אף אינה סותרת את מכתבו: הוראה לתובעת ביום 3.4.2005 לפיה יש להפסיק את פינוי האשפה אינה מוציאה את האפשרות שלאחר הוצאתה, החברה הכלכלית (או העיריה) הסכימו להמשך מתן השירותים.

28. התובעת התייחסה לעדותו של גזבר העיריה בענין המשך פינוי אשפה בחודש 4.2005 וסירוב העיריה לשלם, תוך שהיא טוענת שמדובר בהרחבת חזית (פס' 70 לסיכומי התובעת). ב"כ החברה הכלכלית דווקא דאג בסיכומיו, ובצדק, שלא להרחיב חזית, ונצמד לטענתו (שנדחית כאמור) לפיה לא הובאה כל ראיה שהתובעת ביצעה כלל שירותים בחודש 4.2005 (בלי קשר להסכמה או אי הסכמה לביצועם או לתשלום בגינם; פס' 69-77 לסיכומי החברה הכלכלית). בסיכומי העיריה נטען כי התובעת ממילא לא טענה כל טענה נגד העירייה בענין תשלום זה (פס' 6.5 לסיכומי העיריה). טענות העיריה בענין חודש 4.2005 בסיכומים הסתכמו בטענות שכבר נדונו לעיל (ראו פס' 6.4 לסיכומי העיריה; וכן בענין השאלה האם התובעת טענה טענה נגד העיריה בענין חודש זה – פס' 6.5). על כן, נוכח טענת התובעת לפיה סיפקה שירותים עד 17.4.2005; מאחר והגרסה לפיה התובעת לא נתנה שירותים בחודש 4.2005 הופרכה; ובהעדר גרסה של מי מהנתבעות לגבי המשך הספקת שירותים בחודש 4.2005 לתקופה שהסתיימה לפני יום 17.5.2005, הנני קובע כי התובעת המשיכה לספק שירותי פינוי אשפה עד יום 17.4.2005.

29. השאלה הבאה היא – עבור מי ביצעה התובעת את השירותים בתקופה 1-17.2005, עבור החברה הכלכלית או עבור העיריה. השאלה מתעוררת, כי כעולה מהעדות שמצוטטת לעיל, בסוף החוזה המוארך של התובעת כקבלן משנה אצל החברה הכלכלית, אשר היתה בתורה כקבלן של העירייה, לכאורה העיריה הוציאה מכרז חדש ונבחר זכיין לעיריה. אפשרות זו מקבלת תמיכה נוספת מכך שתקופת האופציה בחוזה שבין העיריה לבין החברה הכלכלית הסתיימה ביום 12.12.2014 (הכוונה כנראה ליום 31.12.2014, שכן מדובר באופציה ל"שנה נוספת" החל מיום 31.12.2003; פס' 7.2 לחוזה זה). ואכן, במכתב הנזכר של דני קדוש כמנכ"ל העיריה, הוא הודיע על אישור משרד הפנים לארכה "לחברה הכלכלית" עד 31.3.2005. העיריה והחברה הכלכלית הכחישו כאמור כי התובעת ביצעה שירותים בתקופה 1-17.4.2005, וטענה זו הופרכה, ואולם, לא הוכח מי מהן, אם בכלל, הסכימה (או ביקשה, לטענת התובעת) להמשך השירותים בתקופה זו. ככל שהתובעת חפצה להוכיח זכאות לתשלום בעילה חוזית בגין המשך ביצוע השירותים בתקופה זו, היה עליה להוכיח שאחת מצדדים אלה הסכימה או ביקשה זאת. התובעת – לא עשתה כן. כאמור, מר אברהם שהיה בתקופה הרלוונטית יו"ר החברה הכלכלית, העיד כי הארכה בת שלושת החודשים לאחר 31.12.2004 היתה לבקשת העיריה, אך הוא לא העיד בשאלה האם החברה הכלכלית או העיריה ביקשה (או הסכימה) להמשך השירותים בחודש 4.2005. גזבר העיריה דאז מר פנחס העיד כאמור כי מדובר היה בהארכה "מאולצת" וכי העיריה סירבה לשלם. ייתכן ועדות זו ניתנת לפרשנות (קרי, ייתכן ומדובר היה ב"הסכמה מאולצת" וכי העיריה סירבה בדיעבד לשלם), אך התובעת לא הרימה את הנטל להראות שיש לפרש את עדותו של מר פנחס בדרך זו. קביעתי היא כי התובעת לא הוכיחה עילה חוזית נגד אף אחת מהנתבעות בגין המשך מתן השירותים בחודש 4.2005.

30. השאלה הנותרת, אם כן, היא האם יש מקום לחייב מי מהנתבעות לשלם לתובעת בגין תקופה 1-17.4.2005 מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. תשובתי היא שיש לחייב את העירייה לשלם לתובעת בגין תקופה זו מכוח עילה זו. על סמך הראיות שבפני, ובהעדר ראיות להסכמה שנתנה החברה הכלכלית לתובעת לגבי תקופה זו, החברה הכלכלית "נעלמה" ביום 31.3.2005 ממפת מספקי שירותי פינוי אשפה בקרית-שמונה. החוזה של החברה הכלכלית מול העירייה הסתיימה, וגם הארכה שאישר משרד הפנים הסתיימה. פינוי האשפה לכאורה שב באותו מועד מידי החברה הכלכלית לידי העיריה. על כן, ככל שמאן דהו נהנה מהמשך פינוי האשפה על ידי התובעת בקרית-שמונה החל מיום 1.4.2005, היתה זאת העיריה. העיריה הכחישה בכתב הגנתה כי התובעת נתנה שירותי פינוי אשפה עד 17.4.2005 ולא פירטה את הכחשה, למעט הטענה שלא ידוע לה אם החברה הכלכלית המשיכה את ההתקשרות עמה לאחר 31.3.2004 (פס' 21(א) לכתב ההגנה מטעם העיריה). משהופרכה טענה זו (ומאחר ולא הוכחה התקשרות ישירה בין התובעת לבין החברה הכלכלית לאחר סוף ההארכה ביום 31.3.2004); מאחר והעיריה לא טענה כי למרות שהתובעת פינתה אשפה עד 17.4.2005 היא לא נהנתה מכך; מאחר והעיריה לא טענה כי התובעת קיבלה תשלום בגין התקופה 1-17.3.2005 (ואף לא הביאה ראיות בענין היום הראשון שבו הזכיין החדש החל בפועל את עבודת הפינוי); ומשהחזית שקבעה העיריה לא כללה טענה לפיה התובעת המשיכה את פינוי האשפה בחודש 4.2005 אך זאת כי היא "אילצה" אותה (עקב הכשלת הזכיין החדש או מכל סיבה אחרת), הנני מחייב את העיריה לשלם לתובעת, מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, בגין התקופה 1-17.4.2005, את הסך הנתבע, בסך 49,198 ₪ (כולל מע"מ) (פס' 12 לכתב התביעה המתוקן).

טענות התובעת לזכאות לחיוב העיריה בגין הסכם פשרה

31. ביום 25.1.2012 הוגשה בקשה מוסכמת לביטול מחיקת התביעה מחוסר מעש. נטען בה, כי בין התובעת לבין העיריה "נכרת" הסכם פשרה. נטען, כי הסכם הפשרה אושר במועצת העיר, "אך הוא כפוף לאישורו של שר הפנים טרם הגשתו לבית המשפט הנכבד למתן תוקף של פסק דין". ביום 23.6.2014 הוגשה הודעת המדינה, לפיה אין באפשרות משרד הפנים לאשר את "הסכמי הפשרה" (מדובר בהסכם הפשרה שבנדון וכן הסכם פשרה עם חברה אחרת בשליטת גבי אדרי – ראו פס' 1 להודעת המדינה והכותרת לנספח ב' להודעה זו), שכן למרות פניות רבות, טרם הגיע אישור מועצת העיריה לפי סעיף 122א פקודת העיריות, אשר נדרש עקב קרבה משפחתית בין מר אדרי לבין חבר מועצת העיריה. הסעיף 122א(א) קובע בין היתר כי תאגיד שלקרובו של חבר מועצה חלק העולה על עשרה אחוזים בהונו או רווחיו או שאחד מהם מנהל או עובד אחראי בו "לא יהיה צד" לחוזה או עסקה עם העיריה. סעיף 122א(ב)(3) קובע כי סעיף קטן (א) לא יחול לגבי חוזה או עסקה שהמועצה ברוב של שני שלישיים מחבריה ובאישור השר התירה ובתנאים שהתירה. התובעת ניסתה במהלך ההוכחות, אשר התקיימו לאחר הודעת המדינה בענין אי-אישור הסכם הפשרה, לחקור עדים לגבי הסכם הפשרה ולגבי המשא ומתן שהוביל אליו; הנתבעות התנגדו לניסינות אלה. בסיכומיה ביקשה התובעת להפנות אל הסכם הפשרה הנטען כהודאת בעל דין ביריבות בין העיריה לבין התובעת וכהודאת בעל דין של העיריה בחוב כלפי התובעת בסך 200,000 ₪ בצירוף מע"מ (ראו שם, החל מפס' 19). בענין זה הפנתה התובעת לפסיקה בענין שאלת תוקפו המחייב של הסכם עליו חל סעיף 122א לפקודת העיריות גם אם לא ניתנו אישורים לפיו וזאת, נוכח האמור בסעיף 122א(ג) לפקודה, לפיו חוזה שנערך בניגוד להוראות הסעיף "ניתן" לביטול (תא"מ (ב"ש) 26713-02-10 אלקרינאוי נ' עיריית רהט (25.12.2011)).

ראשית יובהר, כי התובעת לא ביקשה לחייב את העירייה עקב הסכם הפשרה הנטען בעילה חוזית, על בסיס ההסכם, אלא טענתה היא כאמור, כי הסכם הפשרה הנטען מהווה הודאת בעל דין ביריבות ובחוב בסך 200,000 ₪ בתוספת מע"מ (כתב התביעה המתוקן הוגש לפני הודעת הצדדים על "כריתת" הסכם הפשרה, כך שכתב התביעה המתוקן לא כלל טענה עובדתית בענין הסכם הפשרה, כך שבהעדר תיקון נוסף של כתב התביעה, ממילא טענה לעילה חוזית כאמור, אם היה נטענת, היתה בגדר הרחבת חזית אסורה).

הטענה בענין הודאת בעל דין – נדחית. בהודעה המוסכמת של כל הצדדים לפיה העיריה והתובעת "כרתו" הסכם פשרה (ואף אם אניח כי העיריה חתמה באופן המחייב אותה על נוסח הזהה לטיוטה שצורפה לתצהירו של מר אוחנה (כנספח ב')), הודתה העיריה שהיא הסכימה להתפשר עם התובעת; היא לא הודתה שהתובעת צדקה וכי התקיים קשר חוזי בין התובעת ובינה בענין מתן השירותים מושא התביעה. בהודעה על כריתת הסכם הפשרה, הודתה העיריה כי היא התפשרה עם התובעת בתביעה זו אשר הוגשה נגדה על סך 671,109 ₪ צמוד למדד 2/99 (פס' 22 לכתב התביעה המתוקן); היא לא הודתה כי אמנם היה לה חוב כלפי התובעת.

סיכום

32.(א) בענין תביעת התובעת בדבר קיזוזים מתשלומים: הנתבעת 2, החברה הכלכלית לקרית שמונה בע"מ, תשלם לתובעת את הסכומים המופיעים בעמודה השלישית מימין בנספח ב' לכתב התביעה המתוקן, בכל שורה שבה מופיע סכום בעמודה "נטרול קנסות", וזאת בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 מהמועד המופיע עבור כל סכום בעמודה הראשונה מימין בנספח הנזכר ועד הפרעון בפועל.

(ב) בענין תביעת התובעת בדבר חודש 3.2005: הנתבעת 2 תשלם לתובעת סך של 83,927 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית הצמדה, התשכ"א-1961 מיום 31.5.2005 ועד הפרעון בפועל.

(ג) בענין תביעת התובעת בקשר לתקופה 1-17.4.2005: הנתבעת 1 עיריית קרית-שמונה תשלם לתובעת סך של 49,198 ₪ (כולל מע"מ), בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, מיום 30.6.2005 ועד הפרעון בפועל.

(ד) התובעת רשאית להגיש תוך 60 יום חוות דעת מומחה בענין חישוב הפרשי ההצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, בענין איחורים בתשלום במסגרת חוזה מושא התביעה בין התובעת לבין החברה הכלכלית, אשר מבוססת על כך שתובעת הגישה את החשבונות בזמן. לא תגיש חוות דעת כזו – תידחה תביעת התובעת בענין הפרשי הצמדה וריבית בקשר לסכומים אלה. אם תוגש חוות דעת כזו, תהיה לחברה הכלכלית רשאית להגיש חוות דעת נגדית.

(ה) לעיוני בעוד 62 יום.

(ו) אפסוק בדבר הוצאות ושכר טרחת עורכי דין עם מתן פסק הדין המשלים.

ניתן היום, ז' תשרי תשע"ו, 20 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.