לפניי בקשת לאכיפת פסק דין על המשיבים מיום 06.06.1983, זאת בהתאם לסעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט.

עיקר העובדות והליכים קודמים

בין הצדדים התנהלו במשך עשרות שנים שלל הליכים משפטיים בכל הערכאות השונות ואשר עניינם בקבלת זכויות במקרקעין המשתרעים על פני שטח של כ- 1000 דונם שהחזיקו בעבר ומחזיקים כיום המבקשים (להלן: "המבקשים" או "בני משפחת לוי") ביישוב פוריה ואשר אין חולק, כי הינם בבעלותו של המשיב 1 (להלן: "המינהל").

אקדים ואומר, כי במסגרת זו תובא רק תמצית של עיקרי ההליכים שהתנהלו בין בעלי הדין ורק עיקרי העובדות הרלוונטיות. המסכת העובדתית, ההליכים הקשורים בה, כמו גם ההליכים בתביעה הנדונה, הם מורכבים ורבים, ולכן ראיתי לנכון לפרט אך את עיקרה.

מבין ההליכים האמורים ראוי להזכיר שני פסקי דין שניתנו בשני הליכים קודמים העומדים במוקד ההליך שלפנינו: הראשון – ניתן בת"א 515/81 ע"י כבוד השופט גרשון ביום 06.06.1983 (להלן: "פס"ד גרשון"); והשני ניתן ע"י כבוד השופט קלך ביום 19.12.1984 במסגרת ת"א 632/77 (להלן: "פס"ד קלך").

בכדי לא להלאות את הקורא לא אכנס לפירוט מלא של שלל ההליכים שהתנהלו במסגרת התיקים הללו והליכי הוצל"פ שנפתחו בעקבותיהם, ולרבות הערעורים ובקשות רשות הערעור הרבות ביחס להחלטות שניתנו בתיקים אלה. כן לא אזכיר את ההליכים הנוספים שפתחו המבקשים בקשר לקרקעות ביישוב פוריה. עם זאת, ראוי לציין כי בהלכים אלה נקבע לא אחת, כי המבקשים דכאן הרבו בהגשת הליכים שונים בניסיון להרוויח זמן ולעכב את ביצועם של פסקי הדין האמורים, וכן מתוך מגמה לפתוח מחדש את הדיון לגבי נושאים שהוכרעו בעבר.

יחד עם זאת, אציין רקע עובדתי רלוונטי, כפי שעולה משלל הראיות והמסמכים אשר הניחו לפניי הצדדים.

ראשיתם של ההליכים שבין הצדדים בתביעה אזרחית שהתנהלה בבית משפט השלום בטבריה בפני כבוד השופט קלך במסגרת ת"א 632/77. תביעה זו הוגשה ע"י המבקשים דכאן ובגדרה עתרו לסילוק ידם של אחרים מהמקרקעין באזור היישוב פוריה, בטענה כי הינם בעלי זכויות במקרקעין אלה. המינהל בתורו הגיש תביעה שכנגד לסילוק המבקשים כאן מאותן קרקעות שהוחזקו על ידם שלא כדין. במהלך ההתדיינות, הגיעו בעלי הדין להסכמה דיונית, לפיה המחלוקת תתברר בפני ועדת ההחכרות המחוזית של המינהל שעל החלטתה הסופית יוכלו הצדדים לעתור לבג"צ תוך חודש ממועד נתינתה ובמידה ולא תוגש עתירה, יוכל כל אחד מהצדדים לבקש מכבוד השופט קלך לתת תוקף של פסק דין להחלטת הועדה ובית המשפט ייעתר לכך. בהמשך, הוקמה ועדה בראשות מר יעקב פרידמן, אשר הגיש דו"ח ביום 20.03.1984 ובגדרו המליץ שלמבקשים דכאן תוחכרנה 5 נחלות בהיקף של 40 דונם לנחלה, ובסה"כ 200 דונם לפי רשימה שמית שתוגש על ידם. ביום 19.12.1984 נתן כבוד השופט קלך תוקף של פסק דין לדו"ח הועדה והורה על סילוק ידם של המבקשים מהמקרקעין נשוא ההליך שם. פסק דין קלך הפך לחלוט לאחר שנדחתה בקשתם של המבקשים כאן להארכת מועד להגשת ערעור. בהערת אגב יצוין, כי המבקשים לא פנו לבג"צ כנגד החלטת הועדה טרם מתן פסק דין קלך אף שניתנה להם ארכה עד חודש אוקטובר 1984. תחת זאת, הגישו המבקשים ערר בפני ועדת הקרקעות שאף היא החליטה לאמץ את דו"ח הועדה, ובעקבות כך הוגשה בקשה לאימוץ הדו"ח וניתן ביום 19.12.1984 פסק דין קלך על סמך הדו"ח האמור.

במקביל, הוגשה ע"י המבקשים תביעה נוספת במסגרת ת"א 515/81 בבית משפט השלום בטבריה. המינהל הגיש תביעה שכנגד ובה עתר לסילוק ידם של המבקשים מהמקרקעין נשוא אותה תביעה. התביעה המקורית הופסקה לבקשת ב"כ המבקשים דכאן ונותרה לדיון רק התובענה הנגדית שהגיש המינהל נגדם. ביום 06.06.1983 ניתן פסק דין ע"י כבוד השופט גרשון אשר קיבל את תביעת המינהל, קבע כי אין למבקשים כל זכות במקרקעין נשוא ההליך והורה על פינוי וסילוק ידם של המבקשים מכל המקרקעין והחזרתם למינהל כשהם פנויים מכל אדם וחפץ.

יחד עם זאת, לאור הצהרת בא-כוח המינהל בדבר נכונותו של האחרון להחכיר למבקשים חלק מהבתים נשוא התביעה, שביחס אליהם קבע בית המשפט כי המבקשים הינם ברי רשות באותם מבנים, הורה כבוד השופט גרשון על עיכוב הפינוי למשך שנה בדירות מס' 7, 13, 14 ו- 42 בהן התגוררו המבקשים בפועל (בתים המשמש למגורים ולגביהם קיימת הצהרות "בר רשות", שסומנו בהליך הקודם כמוצגים ת/16 – ת/19), וזאת על מנת לאפשר למבקשים כאן להסדיר את החזקה ע"י חתימה על חוזי חכירה כמקובל במינהל.

כן הורה כבוד השופט גרשון על עיכוב הפינוי במשך שנה בדיר הכבישים, בית האריזה ובור הטבילה המצויים במגרשים 171-173 שלגביהם נקבע שהמבקש דכאן, יפת לוי, הינו בעל מעמד של בר רשות. עוד נקבע, כי יפת לוי זכאי להגיש תביעה לפיצוי כגון ההשקעות שהושקעו בהם, אם לא יצליח להגיע להסכמה והבנה עם המינהל באשר לחכירת המקרקעין המתייחסים למבנים אלה.

המבקשים כאן לא השלימו עם פס"ד גרשון והגישו ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת (ע"א 53/83) אשר דחה את הערעור, למעט שינוי שנערך בפסק הדין בקשר למגרשים 171-173, שביחס אליהם נקבע בערכאת הערעור כי אין לבצע את הפינוי וסילוק היד ממגרשים אלה כל עוד לא נקבע שיעור הפיצוי שש לשלם למחזיק בהם במעמד הפינוי. לצורך כך, החליטה ערכאת הערעור על החזרת הדיון בנקודה זו בלבד לבית משפט השלום על מנת שהשופט הדן בתיק ישמע ראיות נוספות בשאלה זו בלבד ולאחר מכן ייתן החלטתו באשר לגובה הפיצוי שישולם במעמד הפינוי.

בסופו של יום, נקט המינהל בהליכי הוצל"פ לפינוי המקרקעין נשוא פסקי הדין גרשון וקלך במסגרת שני תיקים שפתח בלשכת ההוצאה לפועל שמספריהם 1272/85 ו- 1598/83 (בהתאמה), למעט בתי מגורים שהמבקשים ממשיכים להתגורר בהם עד לעת זו. בהקשר זה יצוין, כי כל עתירות המבקשים דכאן לבטל את הפינוי, או למצער, לעכבו, אשר הגיעו עד לבית המשפט העליון, נדחו.

טענות המבקשים

בבקשה שבפניי עותרים המבקשים, כי בית המשפט יכוף על המשיבים את ביצועו של פסק הדין שניתן ע"י כבוד השופט גרשון ביום 06.06.1983 במסגרת ת"א 515/81, בנפרד ובמקביל לפסק דין קלך שניתן בתיק אזרחי 632/77.

המבקשים טוענים, כי פנו אין ספור פעמים אל המינהל וזה האחרון סירב לקיים את פסק דין גרשון. לטענתם, המינהל מעולם לא פנה אליהם ולא העביר חוזי חכירה לחתימתם.

לטענת המבקשים, המינהל עושה כל שלאל ידו על מנת לסכל את ביצוע פס"ד גרשון באמצעות החכרת הקרקעות החקלאיות ושיווק מגרשי בנייה לאחרים בטרם הוסדרה חזקת המבקשים בקרקעות אלו ובבתים המאוכלסים. עוד יוזם המינהל תכניות מתאר לשינוי ייעוד חלקים נרחבים מהקרקעות ביישוב מחקלאות למגורים.

המבקשים דוחים מכל וכל את טענת המינהל, לפיה המבקשים הם המונעים את ביצוע פסק דין גרשון. עוד מתנגדים המבקשים לניסיון המינהל לטעון, כי פסק דין גרשון "נבלע" בפסק דין קלך שניתן במועד מאוחר יותר. לשיטתם, מדובר בהליכים נפרדים ובגין כל אחד מהם נפתח תיק הוצל"פ נפרד. כן טוענים המבקשים, כי פסקי הדין גרשון וקלך מתייחסים לסוג שונה של מקרקעין. לשיטתם, בפסק דין גרשון נכללו מבנים, מגרשים ומשקים חקלאיים שנתקבלו מהסוכנות היהודית ולגביהם קיימת הצהרת בר רשות, כאמור, והוצאו האדמות החקלאיות באופן מפורש ובהסכמת הצדדים מגדר התביעה בתיק גרשון. לעומת זאת, פסק דין קלך מתייחס לנחלות שאינן כוללות את בנייני המגורים של המבקשים.

המבקשים מוסיפים וטוענים, כי על המינהל לבצע את הוראות פסק דין גרשון ולהסדיר את זכויותיהם במקרקעין ביישוב פוריה מבלי להתנות תנאים מוקדמים, כגון הסתלקות מתביעות וויתור על תביעת הפיצויים. בהקשר זה, מפנים המבקשים להחלטת כבוד השופט ארבל (בש"א 1284/05) שניתנה ביום 04.07.2005 במסגרת ת"א 1215/04 ובה נקבע, כי המינהל לא היה זכאי להעלות תנאים כלשהם כתנאי לקיום חיוביו עפ"י פסק הדין. עוד נקבע, כי מן הראוי שהמינהל יעשה כל שניתן ובהקדם האפשרי על מנת להעניק למבקשים דכאן את זכויותיהם.

ייאמר כבר כאן, כי בתצהירי וסיכומי המבקשים נכללו טענות מטענות שונות שאין להן רלוונטיות לבקשת הביזיון, ונדמה כי המבקשים מנסים בדרך עקיפה להשיג על הקביעות בפסקי הדין שניתנו ע"י השופטים גרשון וקלך, ניסיון שאין מקום להתירו במסגרת ההליך דנן.

טענות המינהל

המינהל מעלה שלל טענות מקדמיות, כגון שינוי והרחבת חזית אסורים, מעשה בית דין והשתק פלוגתא.

המינהל טוען, כי תצהירי וסיכומי המבקשים מאגדים בתוכם טענות שאין להן זכר בבקשה לביזיון, ועל כן הינן בחינת הרחבת חזית אסורה.

לגופו של עניין, טוען המינהל כי פסק דין גרשון לא הקנה למבקשים זכויות קנייניות כלל ועיקר. לשיטתו, עסקינן בפסק פינוי אשר עוכב לזמן מוגבל, על מנת לאפשר למבקשים להגיע להסדר חזקה עם המינהל ביחס לחלק ממקרקעי התביעה. ברם, משחלף המועד שנקצב לצורך כך מבלי שהושג הסדר חזקה קיימת, הרי שהזכות למימוש פסק הדין פקעה לפני למעלה מ- 20 שנה והיא אינה קיימת עוד.

המינהל טוען, כי המבקשים מעולם לא פנו אליו לצורך הסדרת החזקה במקרקעין נשוא פס"ד גרשון בתוך פרק הזמן שנקבע לכך. לפיכך, רשאי היה המינהל לנקוט בהליכי הוצל"פ לפינוי המבקשים מהמקרקעין שאין לאחרונים כל זכות בהם, כפי שקבע פס"ד גרשון.

עוד טוען המינהל, כי לאחר פסק דין קלך אותרו 5 נחלות ע"י המינהל והוצעו למבקשים, כאשר כל נחלה מורכבת ממגרש בנייה בגודל של 2 דונם וחלקה חקלאית בשטח של 38 דונם. לפנים משורת הדין, ועל אף שהמועד להסדרת החזקה במקרקעין נשוא התביעה בתיק גרשון כבר חלף, הנחלות שאותרו עבור המבקשים כללו בתוכן את הבתים בהם מתגוררים המבקשים בפועל, והכול במטרה להימנע מפינויים מהבתים המאוכלסים. באשר לשטחים החקלאיים של הנחלות , היה המינהל נכון לאפשר למבקשים לקבוע את מיקומם, אף שבפסק דין קלך לא נקבע כי המבקשים דכאן שותפים לקביעת מיקום וגבולות הנחלות.

המינהל מוסיף וטוען, כי לאחר שניתן פסק דין קלך נעשו אין ספור פניות, הן בכתב והן בע"פ, אל המבקשים על מנת להסדיר את זכויותיהם ולחתום על חוזי חכירה המקובלים במינהל, ברם האחרונים סירבו לשתף פעולה, מיאנו להגיע למשרדי המינהל לצורך חתימה על חוזים, והכול בכדי להימנע מפינוי השטחים העודפים המוחזקים על ידם ומלשאת בתשלום הכרוך בהסדרת הזכויות במקרקעין, לרבות תשלום בגין דמי שימוש עבור תקופת העבר.

באשר לקביעת תנאים מוקדמים לקיום פסקי הדין, טוען המינהל כי הוא חזר בו מכל דרישה לחתום על וויתורים והסתלקות מתביעות וכל שדרש מהמבקשים הוא להתייצב במשרדי המינהל בכדי לחתום על חוזים ולהסדיר את נושא התשלום הכספי הכרוך בהסדרת החזקה במקרקעין.

בסיכומיו, מפנה המינהל אל קביעותיו של בית המשפט העליון (כב' השופט מלץ) בבקשת רשות ערעור שהגישו המבקשים ואשר עניינה עיכוב הליכי הפינוי בהם נקט המינהל ביחס למקרקעי התובענות, ולפיהן מדובר בעיכוב ביצוע בלבד לזמן מוגבל והמועד לכך חלף זה מכבר. עוד נסמך המינהל על קביעתו של כבוד השופט מלץ במסגרת "תקיפת" הליכי הפינוי ע"י המבקשים, ולפיה אין כל זיקה בין חובתם של המבקשים לפנות את המקרקעין המוחזקים על ידם לבין חובת ההקצאה של המינהל מכוח פסק קלך. לטענת המינהל, קביעות אלו הינן בבחינת מעשה בית דין ו/או השתק פלוגתא אשר סותמים את הגולל על הבקשה לביזיון.

המתווה הנורמטיבי

ההליך של ביזיון בית המשפט הוא הליך מעין פלילי לפי סעיף 6 לפקודה המכונה גם "ביזיון אזרחי", מאחר ונקיטת ההליך היא באינטרס הצד הזוכה בדין, הנפגע באי קיום ההחלטה השיפוטית (ע"פ 300/74 מדינת ישראל נ' ארזי, פ"ד ט 813). ההליך לפי פקודת בזיון ביהמ"ש הוא הליך מיוחד, "המצוי באותו איזור דמדומים שבין ההליך האזרחי לבין ההליך הפלילי (ע"א 371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' ביטון, פ"ד לד (4) 232, 241).

מטרת הליך זה להביא לקיומו של צו שיפוטי, והוצאתו מן הכוח אל הפועל באמצעי של קנס או מאסר (בש"פ 4445/01 גל נ' קצובשווילי, פ"ד נו(1) 210 (2001)). מושכלות יסוד הם, כי הליך ביזיון בית משפט אינו הליך עונשי במהותו, אלא מטרתו העיקרית היא אכיפת ההחלטה השיפוטית שניתנה במבט צופה עתיד והוא בא לכפות מעשה או להימנע מלעשותו (רע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט, פ"ד נט(4) 49, פסקה 8 לפסק דינה של השופטת ארבל (2004).

האמצעי המוטל מכוח הליך בזיון בית משפט הינו בעל אופי של כפייה לביצוע מעשה, או לחדול ממעשה, ואין עניינו בהכתמתו של מפר הצו בכתם עונשי (ע"פ 1160/98 שיז"ם שיווק ייזום ופרויקטים לבניה נ' אשכנזי, פ"ד נד (1), 230 (2000)).

מכאן, אין מקום לנקיטת הליך על-פי סעיף 6 לפקודה, מקום שאכיפת הצו השיפוטי אינה אפשרית. אין להיזקק להליך ביזיון כל אימת שההפרה הושלמה, אלא אך למקרה שההפרה נמשכת וניתן הלכה למעשה, לחייב את הממרה לקיים את הצו השיפוטי. מסקנה זו נגזרת מאופיו ההרתעתי של ההליך, תוך שימת דגש על כך שאין בהליך זה כדי לבוא חשבון עם המפר בגין הפרה שהינה נחלת העבר, אלא דווקא להרתיעו מהמשכה של הפרה עתידית. עוד הדגישה ההלכה הפסוקה, כי בהליכים מכוח פקודת ביזיון בית המשפט יש לקחת בחשבון את הנופך הפלילי של ההליך וההשלכות הנלוות אליו מעצם טיבן, ולהעדיף ככל האפשר את הפנית המבקש לדרך משפטית חלופית, פוגענית פחות, ככל שקיימת כזו בידו (רע"א 4231/90 אתת טכנולוגיות (1985) בע"מ נ' מכ"ש מפסקי כרם שלום ואח', פ"ד מה (1) 617).

לעומת זאת, אם קיום הצו אפשרי מבחינה פיסית ומשפטית, וקיים חשש סביר כי הצו לא יקוים בעתיד, יש מקום להפעלת הליכי בזיון בית משפט, כדי לאכוף את קיומו במבט צופה פני הבאות (ע"פ 517/06 בועז מנור נ' KPMG INC (פורסם במאגרים, ניתן ביום 24.07.07).

מאחר והמטרה של הליכי הביזיון אינה ענישתית אין צורך להוכיח כוונה פלילית ותיתכן הפרה של החלטה שיפוטית גם בתום לב (ע"פ 2351/95 מובי בירנבאום נ' שמעוני, פ"ד נא (1) 661, בעמ' 669). הליך בזיון בית משפט הוא הליך אכיפה קיצוני שהשלכותיו בדרך של הטלת קנס מתמשך או מאסר עלולות להיות פוגעניות עד מאד. על רקע זה, השימוש באמצעי אכיפה על-פי הפקודה, צריך להיעשות במשורה, כעניין חריג המוגבל למצבים בהם כל יתר האמצעים כבר מוצו ולא הועילו, ולא נותרה אלא דרך הליך בזיון בית משפט כדי להבטיח את אכיפתה של ההוראה השיפוטית (ע"פ 519/82 גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 187, 192). מאחר שפניו של הליך הביזיון נשואות לעתיד, כהרתעה מפני הפרה ומניעת המשך ההפרה בעתיד, והוא אינו נושא אופי עונשי, הרי מקום שדבר ההפרה הושלם ושוב אינו ניתן לתיקון, לא יינקט הליך על-פי פקודת בזיון בית משפט.

עוד נקבע, כי צו שיפוטי שאכיפתו מתבקשת צריך להיות בעל תוכן ברור, וחד-משמעי, ומבוסס על אדנים מוצקים. צו הלוקה בדו-משמעות ויש בו ערפול, או משמעותו אינה נהירה די הצורך, אין מפעילים כלפי הפרתו את המנגנונים של הליך בזיון בית המשפט (פרשת שרבט, שם, פסקה 12). הפקודה הסמיכה את בית המשפט להטיל סנקציות של קנס או מאסר, כאשר הקנס הינו הסנקציה הקלה שבין שתי הסנקציות הנ"ל. בית המשפט יטה להעדיף את הסנקציה המקלה, כל עוד הוא סבור שגם הטלת הקנס עשויה להיות יעילה ולהביא את המפר לקיום הוראותיה של ההחלטה השיפוטית (ראה: ספרו של עו"ד משה קשת, "ביזיון בית המשפט", הוצאה לאור של לשכת עו"ד, תשס"ב – 2002, עמ' 200).

מתן סעד המבוסס על סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט מותנה בכך שהמבקש יעמוד במספר תנאים:

התנאי, כי הצו שלא קוים, אשר אכיפתו מבוקשת בסנקציה המתאפשרת על פי סעיף 6 לפקודה, ניתן בידי בית משפט מוסמך.

התנאי השני מתקיים בהתייחסות לצו השיפוטי, שאכיפתו מבוקשת. אין צו שיפוטי מזכה עותר בסעד של ביזיון בית משפט, אלא אם כן נכנס צו כזה לגדר הצווים המפורשים בסעיף 6 לפקודה, כפי שהתפרשו בפסיקה.

התנאי השלישי הוא הוכחת הפרת הצו השיפוטי (קשת, בעמ' 101). עו"ד, "ביזיון בית המשפט" עמ' 101).

על המבקש בזיון בית המשפט הנטל להוכיח, כי צו בית המשפט הופר. מידת נטל ההוכחה הנדרש לקבלת סעד לפי פקודת ביזיון בית המשפט, שנוי במחלוקת. יש הרואים בהליך לפי פקודת בזיון בית המשפט כהליך מעין פלילי, ומכאן גם נטל ההוכחה, ויש הרואים בו הליך המצוי בתחום הדמדומים שבין ההליך האזרחי וההליך הפלילי. מידת ההוכחה הנדרשת לשם מתן סעד לפי פקודת בזיון בית המשפט, תהיה לפחות זו הנדרשת במשפט האזרחי, כאשר יידרש נטל מוגבר כאותו נטל המוטל על הטוען במסגרת הליך אזרחי לביצוע מעשה שהוא מעשה פלילי (בש"א (חי) 2011/06 עמית ברנע נ' חיים אביטן (04.09.2006)).

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, בחנתי את פסק דינו של כבוד השופט גרשון, התרשמתי מהעדויות ולאחר ששקלתי את מלוא טיעוני הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לביזיון בית המשפט להידחות, כפי שיבואר להלן.

ייאמר כבר כאן, כי המבקשים הרחיבו את היריעה יתר על המידה בתצהיריהם ובסיכומיהם, תוך שהם חורגים באופן קיצוני מגדר המחלוקת הניטשת בין הצדדים, כפי שהותוותה בבקשה המקורית לפי פקודת ביזיון בית המשפט. חלק ניכר מטענותיהם בתצהירים ובסיכומים מהווים שינוי ו/או הרחבת חזית, להם התנגד המינהל בתוקף, הן בפתח דיון ההוכחות והן בסיכומיו בכתב, ולכן טענות אלו הינן אסורות ולא אדרש להן במסגרת פסק דין זה. יתרה מזאת, ניכר כי המבקשים מנסים בדרך לא דרך להשיג על קביעות וממצאים שנקבעו בגדר פסקי הדין קלך וגרשון. נהיר, כי ניסיונות אלה דינם להיכשל, כיוון שעסקינן בפסקי דין חלוטים שהערעורים עליהם נדחו זה מכבר. כך למשל, מקדישים המבקשים חלק גדול מסיכומיהם לטעון באשר לתוקפה והשלכותיה של החלטת השר גרופר מיום 13.06.1984, שבגדרה הורה השר על הקפאת המצב הקיים. המבקשים דכאן עומדים על הטענה, כי השר גרופר עיין בדו"ח הועדה והחליט שלא לאמץ את מסקנותיה ולהותיר את הזכויות בקרקעות בידי בני משפחת לוי. למיותר לציין, כי בעת מתן פסק דינו היה כבוד השופט קלך מודע להחלטת השר גרופר וציין מפורשות, כי אין להחלטה זו כל רלוונטיות וכי יש לכבד את ההסדר הדיוני שהושג בין הצדדים באשר לאימוץ מסקנות הוועדה ומתן תוקף של פסק דין להן.

עוד יצוין, כי המבקשים העמיסו על התיק, שעה שצירפו כמות גדולה של מסמכים המתייחסים, בין היתר, לשלל ההליכים שניהלו הצדדים בערכאות על דרגותיהן השונות, כאשר לא מצאתי קשר בין חלק ניכר ממסמכים אלה לנסיבות המקרה שלפנינו.

כן אוסיף ואומר, כי המבקשים הפליגו בתצהיריהם ובסיכומיהם גם מעבר לפלוגתאות שבמחלוקת. כל הטענות נבדקו בקפדנות, אך לא היה מקום ולא היה ראוי להתעכב על כל אחת מהן למעט האמור בפסק הדין.

לגופו של עניין –

מעיון בחומר שהונח לפניי מטעם הצדדים עולה, כי זכויותיהם של המבקשים ביחס לקרקעות השונות ביישוב פוריה הוכרעו באורח סופי בפסקי הדין גרשון וקלך, שלימים הפכו לפסקי דין חלוטים. עם זאת, יש מקום לערוך הבחנה בכל הנוגע למהות וטיב הזכויות שהוקנו למבקשים מכוחם של פסקי דין אלה.

כפי שכבר צוין לעיל, המינהל הגיש תביעה שכנגד במסגרת ת"א 515/81 אשר התנהלה בבית משפט השלום בטבריה בפני כבוד השופט גרשון, לפינוי המבקשים מהמקרקעין, כפי שפורטו בתביעה שם. בפסק דינו מיום 06.06.1983 קיבל בית המשפט את תביעת המינהל והורה על פינוי וסילוק ידם של המבקשים מקרקעות אלה והשבתם למינהל כשהם פנויים מכל אדם וחפץ, לרבות המבנים וכל שהוקם עליהם.

בשל חשיבות הדברים, אביא ציטוט מפסק דין גרשון בעניין הסעדים להם נעתר בית המשפט בפרק הסיכום :

"סוף דבר, ...

אני מקבל את תביעתו של מינהל מקרקעי ישראל כנגד הנתבעים 1 – 11 ומעניק לו את כל הסעדים להם עתרו בסעיף 18 לכתב התביעה המתוקן ,

ואולם לאור הצהרתו של עו"ד גולדפריד בסיכומיו על כך שהתובע מתחייב ומבטיח להחכיר לנתבעים המחזיקים בחוזה בר-רשות ת/16 – ת/19 את הבתים בהם הם גרים ולאור קביעתי על כך שיפת לוי הפך להיות בר - רשות במגרשים 171 – 173 בכל הקשור למבני דיר הכבשים בית האריזה והבור לטבילת הכבשים, אני מורה בזה שהפינוי וסילוק היד מהבתים 7, 13, 14 , 42 ובית האריזה , דיר הכבשים ובור הטבילה יעוכבו למשך שנה מהיום, במשך שנה זו יחתמו הה' זכריה לוי, יפת לוי, שמעון לוי, ושלום לוי, על חוזי חכירה ביחס למבנים 7, 13, 14 42 על –פי חוזי החכירה המקובלים במדינת ישראל ובמינהל מקרקעי ישראל"

ואשר לבית האריזה, דיר הכבשים ובור הטבילה, יהיה יפת לוי זכאי להגיש תביעה לפיצוי, כגון ההשקעות שהושקעו בהם, אם לא יצליח להגיע להסכמה והבנה עם המינהל באשר לחכירת המקרקעין המתייחסים למבנים אלו ..." (הדגשה הוספה – ש.נ.).

בפסק דין גרשון (במובחן מפסק דין קלך) נקבע מפורשות, כי אין למבקשים דכאן כל זכות במקרקעין נשוא אותו הליך ובית המשפט חייבם לפנותם ולהחזיר את החזקה הבלעדית בהם למינהל, כשהם פנויים מכל אדם ו/או חפץ, ולרבות המקרקעין (ראה פסיקתא בת"א 515/81 שצורפה כנספח א' לתגובת המינהל).

אמנם, פסק דין גרשון הכיר במבקשים כבעלי מעמד של ברי רשות ביחס לחלק מהמקרקעין נשוא התביעה שהוענקו להם ע"י הסוכנות היהודית, זאת מכוח שימוש ממושך ללא המחאה מצד המינהל. ברם, בית המשפט ציין מפורשות כי רשות זו בוטלה ע"י המינהל עת הוגשה התביעה לפינוי. רוצה לומר: פסק דין גרשון לא הקנה למבקשים כל זכות במקרקעין, אף לא זכות חזקה בהם. יחד עם זאת, קבע כבוד השופט גרשון כי הפינוי ביחס לחלק ממקרקעי התביעה המוחזקים על ידי המבקשים ברשות, יעוכב לזמן מוגבל ולמשך שנה על מנת לאפשר למבקשים לפעול מול המינהל לשם הסדרת החזקה במקרקעין אלה ע"י חתימה על חוזי חכירה כמקובל במינהל.

כבר עמדנו על כך, שבמקביל להליך בת"א 515/81 התנהל הליך נוסף בפני כבוד השופט קלך בבית משפט השלום בטבריה (ת"א 632/77). בהליך זה נדונו תביעות של המבקשים ושל ועד היישוב פוריה, כי המינהל יקצה להם זכויות בחלקות שונות ביישוב אשר הוחזקו ע"י המבקשים, כן הוגשה תביעה נגדית מטעם המינהל לסילוק ידם של המבקשים מחלקות אלה.

ביום 19.12.1986 ניתן פסק דינו של כבוד השופט קלך שאימץ את דו"ח הוועדה שמונתה, ולפיו תוחכרנה למבקשים 5 נחלות בהיקף של 40 דונם לנחלה, ובסה"כ 200 דונם ; שאר בני משפחת יפת לוי שהגיעו לגיל שירות ביום מתן הדו"ח יקבלו מגרשי בניה ביישוב פוריה בתנאים המקובלים במינהל לגבי יישוב זה ; יתרת המקרקעין יוחכרו לבני פוריה אגודה חקלאית שיתופית בע"מ וכי יפת לוי יהיה זכאי לקבל מהמינהל פיצוי עבור הקרקע שתפונה על ידו עפ"י הקריטריונים הנהוגים בוועדת הפיצויים העליונה ובלבד שיגיש לה בקשה (להלן: "דו"ח הוועדה"). בסופו של יום, ניתן פסק דין קלך המאמץ את דו"ח הועדה ומורה על סילוק ידם של המבקשים מיתרת המקרקעין.

ודוק: פסק דין קלך אינו עומד היום לדיון בתיק דנן והבקשה לפי פקודת ביזיון ביהמ"ש אינה עוסקת באכיפתו של פסק דין זה כלל ועיקר. המבקשים עותרים לאכוף על המינהל לקיים את פסק דין גרשון ואין במסגרת ההליך שלפנינו כל טענה לגבי אי ביצועו של פסק דין קלך. מכאן, לא אדרש במסגרת הדיון כאן לשאלת ביצועו של פסק דין קלך. טענה זו עומדת לבירור במרכזו של הליך ביזיון נוסף שהוגש בבית משפט השלום בטבריה ע"י שלום לוי במסגרת ת"א 24922-03-10, ובגדרו עתר האחרון לאכוף על המינהל את ביצועו של פסק דין קלך.

השאלה המצריכה הכרעה בתיק דנן הינה, האם המינהל סירב לקיים את פסק דין גרשון, כטענת המבקשים, או שמא היו אלה המבקשים שלא פנו אל המינהל על מנת להסדיר את נושא החזקה במקרקעין נשוא פסק דין גרשון ע"י חתימה על חוזי חכירה, כטענת המינהל.

בנקודה זו, אני מבכרת את גרסת המינהל על פני זו של המבקשים, כפי שיפורט להלן.

אני מסכימה עם עמדת המינהל, כי מלשון פסק דין גרשון לא ניתן ללמוד על דבר קיומו של צו שיפוטי המופנה כלפי המינהל והמחייב אותו בביצוע פעולה אקטיבית למען הסדרת החזקה של המבקשים במקרקעין נשוא התביעה. אין עסקינן בצו שיפוטי מסוג עשה המטיל חיוב על המינהל לחתום על חוזי חכירה או להמציא חוזה חכירה לחתימתם של המבקשים, שהוא בבחינת חיוב לעשיית מעשה אישי. אין פסק דין גרשון מצווה במילים חד משמעיות את אשר חייב להיעשות (ראה: רע"א 4231/90 אתת טכנולוגיות (1985) נ' מכ"ש – מפסקי כרם, פ"ד מה 01) 617, 618-619). יחד עם זאת, ברור כי מדובר בפעולה הדדית אשר מחייבת שיתוף פעולה מצד המינהל למען הסדרת זכויות החכירה של המבקשים במקרקעין אלה. אין ספק, כי המבקשים הינם בעלי עניין ולטובתם עוכב הפינוי לזמן מוגבל לשם הסדרת חזקתם במקרקעין, ולכן היה עליהם לעשות את כל הדרוש בכדי לחתום על חוזי חכירה. המבקשים לא הוכיחו, כי נקטו בצעדים כלשהם על מנת להבטיח את הסדרת החזקה במקרקעין נשוא פס"ד גרשון. נהפוך הוא, מחומר הראיות עולה כי המבקשים ישבו בחיבוק ידיים ולא עשו דבר בתוך פרק הזמן שבו עוכב הפינוי מהמקרקעין, ואף מעבר לכך.

טענת המבקשים, כי נעשו פניות אל המינהל לצורך הסדרת החכירה במקרקעין נשוא פס"ד גרשון, נטענה בעלמא וכלל לא הוכחה. יתרה מכך, גרסה זו נטענה באופן לאקוני מבלי שפורטו מועדי הפניות והפגישות שנטען כי התקיימו עם נציגי המינהל, ככל שאלה התקיימו, ואף לא נטען דבר לעניין תוכן השיחות שניהלו הצדדים ביניהם בנושא הסדרת החכירה עפ"י פס"ד גרשון ומה העלו שיחות אלו.

המבקשים לא השכילו להוכיח, כי פנו אל המינהל בתוך פרק הזמן שבו עוכב הפינוי ועמדו על הדרישה לחכור את המקרקעין נשוא פסק דין גרשון. כל ההתכתבויות שצירפו המבקשים לתצהיריהם הן מתקופה מאוחרת יותר, כאשר הפנייה המוקדמת בעניין זה הייתה בשנת 1985, היינו שנתיים לאחר המועד בו ניתן פסק דין גרשון (ראה נספחים פ"ב – קכ"ט לתצהירי המבקשים).

משלא הוכח, כי המבקשים מימשו את הזכות לפנות אל המינהל ולהסדיר את חזקתם במקרקעין נשוא פס"ד גרשון בתוך פרק הזמן שנקבע לכך, הרי שעיכוב הביצוע אינו בתוקף עוד והוא בא לקיצו בתום שנה ממועד פסק הדין, קרי בתאריך 06.06.84. לפיכך, היה המינהל רשאי לנקוט בהליכי הוצל"פ למימוש פסק דין גרשון וסילוק ידם של המבקשים מן המקרקעין נשוא אותו הליך החל ממועד זה ואילך.

משלא פעלו המבקשים מול המינהל להסדרת נושא חזקתם בקרקעות נשוא פס"ד גרשון, ומשהוכח כי צו העיכוב אינו קיים עוד, הרי שהשימוש והחזקה שמוסיפים המבקשים לעשות בחלק ממקרקעי פסק דין זה משך עשרות של שנים, תוך שאינם משלמים עבור שימוש זה, מהווים הפרה של פסק דין גרשון.

לו נתקלו המבקשים בחוסר שיתוף פעולה מצד המינהל בביצוע פסק דין גרשון במהלך תקופת עיכוב הפינוי, כטענתם, ניתן לצפות שהמבקשים יפנו תוך זמן סביר אל בית המשפט שתחת ידו יצא פסק הדין בבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט למען אכיפתו. תחת זאת, המתינו המבקשים למעלה מ- 30 שנה עד לפנייתם בבקשה הנוכחית בעתירה לאכיפת פסק דין גרשון. מדובר בשיהוי ניכר אשר מחליש עד מאוד את גרסתם אודות הכשלת ביצוע פסק דין גרשון ע"י המינהל.

בהקשר זה ראוי לציין, כי מעיון בחומר הראיות שצירפו בעלי הדין לעיוני, נמצאתי למדה כי המבקשים לא טענו במסגרת הליכי "תקיפת" הפינוי בהוצל"פ, כי המינהל ממאן לקיים את הוראות פסק דין גרשון. חומר הראיות מעלה, כי היו בפי המבקשים טענות לעניין הזיקה בין ביצוע הפינוי לבין ההקצאה של הנחלות, אך לא הועלתה ע"י המבקשים במסגרת הליכי הפינוי כל טענה לעניין אי ביצועו של פסק דין גרשון (ראה החלטת כב' השופט מלץ מיום 02.08.89 שניתנה ברע"א 2121/89 הסוקר את הטענות שהעלו המבקשים בגדר הבקשה לעיכוב ו/או ביטול הליך הפינוי).

בית המשפט העליון נדרש לשאלת התלות בין ביצוע הפינוי לבין הקצת הקרקעות לבני משפחת לוי, וקבע כי "אכן נפסק בת.א. 632/77 כי על המשיב להקצות למבקשים נחלות מבין הקרקעות שיפונו, אך כפי שהבהיר בית המשפט המחוזי בנצרת הדן בערעורם של המבקשים על פסה"ד ת.א. 632/77 "אין זיקה ואין תלות בין ביצוע הפינוי והקצאת הקרקעות לבני משפחת לוי, אלא בכך שהפינוי קודם להקצאת הקרקעות... לפיכך אין בעניין הקצאת הנחלות כדי להושיע את המבקשים במקרה דנן".

אין בידי לקבל את טענת המבקשים אודות קיומו של נוהל חכירה ו/או הקצאה המחייב את המינהל לפנות אל המבקשים ולהמציא חוזי חכירה לחתימתם. נוהל שכזה כלל לא הוצג לעיונו של ביהמ"ש. אין גם ממש בטענת המבקשים בדבר החלת נוהל הקצאה של המינהל בכל הנוגע לקרקעות היישוב פוריה, אשר נקבע בהליך אחר שהגישה משפחת אריה נגד המינהל במסגרת ת"א 615/05 (מחוזי נצרת). מעיון בפסק דינה של כבוד השופטת הלמן שניתן בת"א 615/05 ניתן ללמוד, כי קביעותיה מתייחסות אך למקרה הפרטני שעמד לדיון בפניה.

יש לזכור, כי מדובר בפסק פינוי אשר עוכב למשך שנה אחת בלבד מיום נתינתו, היינו עד ליום 06.06.84. ושוב יודגש, כי למבקשים לא הוענקו זכויות במקרקעין מכוח פס"ד גרשון, וככל שיש בפיהם טענות לעניין זכויות מקרקעין בישוב פוריה, הן אמורות להיטען מכוח פס"ד קלך בלבד.

חיזוק לקביעה זו, מוצאת אני בהחלטת כבוד השופט מלץ שניתנה ביום 02.08.89 במסגרת רע"א 121/89 (יפת לוי נ' ממ"י) בעניין עתירת המבקשים דכאן לעכב ו/או לבטל את הליכי הפינוי. כבוד השופט מלץ קבע, כי "... לעניין הבתים והמשקים, עולה ברורות מפסק הדין בת.א. 515/81 ומפסק הדין ערעור ע"א 53/83 כי חובת הפינוי חלה על כל גוש 15326 במידה שהוא מוחזק על ידי המבקשים. אמנם עיכב בית משפט השלום את פינויים של המבקשים ממבנים מסויימים, ביניהם שלושה בתים הנמצאים בחלקה 47, אך מדובר בעיכוב ביצוע בלבד והזמן שהוקצב לעיכוב זה מכבר חלף" (הדגשה לא במקור – ש.נ.).

בסיכומי המבקשים עולה מבין השיטין הטענה בדבר מחלוקת שנתגלעה בין הצדדים אודות פרשנותו של פסק דין גרשון, שעיקרה עניין הגדרתן המדויקת של הקרקעות נשוא הליך זה וסיווגן. בהמשך ישיר לכך, מעלים המבקשים את הטענה אודות היות ההליכים בתיקים 515/81 ו- 632/77, הליכים נפרדים המתייחסים למקרקעין שונים. גם מעיון בהתכתבויות שהחליפו בעלי הדין בעקבות פס"ד קלך מסתמנים חילוקי דעות בין הצדדים באשר להגדרת המקרקעין הכלולים בכל אחד מפסקי הדין, כאשר נראה כי בני משפחת לוי ביקשו הסדר נפרד עפ"י פסק דין גרשון מעבר ובנוסף לפס"ד קלך. מחלוקת זו, אין מיקומה להתברר במסגרת ההליך דנן, שעניינו כאמור בבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט. מחלוקת זו יכולה הייתה לבוא על פתרונה באמצעות פנייה אל בית המשפט המוסמך בבקשה להבהרת פסק דין גרשון באשר לסיווג הקרקעות הכלולות באותו פסק דין. בקשה מעין זו הייתה צריכה לבוא במועד סמוך לנתינתו של פס"ד גרשון או בסמוך לסיום עיכוב הביצוע של פסק הפינוי. משלא באה בפני בית המשפט המוסמך, שתחת ידו יצא פסק דין גרשון, כל בקשה להבהרת פסק הדין, לא ניתן כיום, בחלוף למעלה מ- 30 שנה ממועד נתינתו, להידרש לסוגיה זו במסגרת בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט.

לא נעלם מעיניי, כי המינהל כלל את הבתים המאוכלסים שאוזכרו בפסק דין גרשון, בשטח הנחלות שאותרו לצורך הקצאתם לבני משפחת לוי מכוח פסק דין קלך. עם זאת, לא ניתן לראות בהצעת המינהל משום הארכת מועד לעיכוב פסק הפינוי לצרכי הסדרת החזקה של המבקשים מכוח פס"ד גרשון, זאת במיוחד שפס"ד גרשון מומש, בחלקו, באמצעות נקיטת הליכי פינוי ביחס לחלק מהמקרקעין נשוא אותו הליך. הצעתו זו של מינהל ניתנה לפנים משורת הדין, מעין מעשה חסד עם המבקשים, ועל מנת למנוע את פינויים מבתי המגורים, כפי קביעת פס"ד גרשון. אולם, אין בכך כדי להעיד על הסכמה מצד המינהל להארכת משך עיכוב הפינוי של המקרקעין מכוח פס"ד גרשון.

סוף דבר

משום כל הטעמים שמניתי לעיל, אני קובעת כי המינהל לא היפר צו שיפוטי מכוח פסק דין גרשון, ואני מורה על דחיית הבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט.

כפועל יוצא מכך, יש לדחות את הבקשה לביזיון בית המשפט גם כנגד המשיבים 2 ו- 3 ששימשו כבעלי תפקידים במינהל, הא ותו לא, ללא שהוכחה כל מעורבות שלהם בביצוע פסק דין גרשון.

אני מחייבת את המבקשים, יחד ולחוד, לשלם למשיבים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 12,000 ₪ שישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, א' תמוז תשע"ד, 29 יוני 2014, בהעדר הצדדים.