1. עסקינן בתביעה ותביעה שכנגד, שתיהן כספיות, הכל כפי שיפורט להלן.

התביעה העיקרית

2. התביעה העיקרית הוגשה על סך של 84,649 ₪, נכון ליום הגשתה בתאריך 5.8.09.

3. התובעת, עו"ד במקצועה, תבעה את הנתבע, לקוח שנתנה לו שירותים משפטיים כמפורט בכתב התביעה, בגין שכר טרחתה והחזר הוצאות, בסכום של התביעה נכון ליום הגשתה.

4. הנתבע הגיש כתב הגנה (מתוקן), בו טען כי בגין מעשי רשלנותה המקצועית של התובעת, נגרמו לו נזקים כלכליים כבדים על סך של 500,000 ₪ (אותם גם תבע בכתב התביעה שכנגד).

5. טוען גם הנתבע כי שילם לתובעת בעבור השירותים המשפטיים שנתנה לו, ולכן אינו חייב לה דבר.

6. לחילופין טוען הנתבע כי יש לקזז מכל סכום שייפסק לחובתו את סכום הנזקים שגרמה לו התובעת ושנתבעו בכתב התביעה שכנגד.

התביעה שכנגד

7. בכתב התביעה שכנגד, שהוגש ביום 24.3.2010, טוען התובע שכנגד (הוא הנתבע בתביעה העיקרית. לשם האחידות נכנה אותו להלן: "הנתבע", גם כשנעסוק בתביעה שכנגד) לנזקים שנגרמו לו עקב מחדלי הנתבעת שכנגד (היא התובעת בתביעה העיקרית. לשם האחידות נכנה אותה להלן: "התובעת", גם כשנעסוק בתביעה שכנגד) העולים כדי רשלנות.

8. את עיקר חוצנו מפנה הנתבע בתביעה שכנגד לעסקת מקרקעין שנחתמה ביום 30.12.02 (להלן: "החוזה") בינו ובין מר יחיאל ויזמן (להלן: "ויזמן"), במסגרתה מכר הנתבע לויזמן את זכויותיו במגרש 20 בחלקה 8 בגוש 10110 בפרדס חנה (להלן: "המקרקעין").

9. בחוזה, אותו ערכה התובעת, ייצגה התובעת את הנתבע ואת ויזמן.

10. טוען הנתבע כי עובר לחתימה על החוזה לא ביצעה התובעת את תפקידה כעורכת דין מקצועית ולא בדקה מה המצב המשפטי של המקרקעין, האם ישנה מגבלה כלשהי המונעת אפשרות מכירתם. רק לאחר חתימת החוזה התברר כי קיים צו מניעה זמני, שהוטל על ידי בית משפט לענייני משפחה, ביום 6.6.00 על המקרקעין, המונע מהנתבע למכור אותה.

11. במחדלה זה, כך טוען הנתבע, הפרה התובעת את חובת תום הלב כלפיו ואף הפרה את חובת הנאמנות המוטלת עליה מכוח סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961, ואת כלל 12 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986.

זאת ועוד, במחדלה זה, של אי בירור זכויות הנתבע במקרקעין עובר לחתימת החוזה, נהגה התובעת שלא כעו"ד זהירה וסבירה תוך הפרת חובתה המקצועית כלפי הנתבע.

12. טוען הנתבע כי כתוצאה ממעשה רשלנות זה של התובעת נגרמו לו הנזקים הבאים:

א. עגמת נפש – 100,000 ₪.

ב. נזקים נוספים נוכח החשש שהוא צפוי כל עת לתביעה משפטית מצידו של קונה המקרקעין, ומצד אשתו שהטילה את צו המניעה על המקרקעין – 400,000 ₪.

13. בכתב הגנתה בתביעה שכנגד טוענת התובעת כדלקמן:

א. כתב התביעה שכנגד לא הוגש אלא כמשקל נגד לתביעה העיקרית.

ב. הנתבע ידע על צו המניעה עובר לחתימת החוזה, אך העלים זאת מעיני עורכת דינו, התובעת, והציג מצג על פיו אין מניעה למכור את המקרקעין. משכך, למעשה תביעתו נעדרת עילה.

ג. למרות מצב הדברים דלעיל, ולמרות שהנתבע יכול להסיר את צו המניעה, שהוטל במסגרת דיון משפטי שבינו ובין אשתו, הוא לא טורח לעשות זאת עד היום, הגם שהקונה ויזמן שילם את מלוא תמורת המקרקעין וקיבל בהם חזקה.

ד. כל טענותיו של הנתבע כנגד מעשיה ו/או מחדליה של התובעת במסגרת ייצוגו בחוזה, התיישנו שכן חלפו 7 שנים מאז תאריך החוזה (30.12.02), או לפחות מהיום שנודע לאשורו כי יש את צו המניעה (בתאריך 14.1.2003), כשהתקבל אישור זכויות ממינהל מקרקעי ישראל (להלן: "ממ"י") במסגרתו הודע על צו המניעה.

משהוגש כתב התביעה שכנגד ביום 24.3.10, הוא הוגש לאחר תקופת ההתיישנות.

ה. כשפנו הנתבע וויזמן אל התובעת במטרה לייצגם במסגרת החוזה, הבהירה להם התובעת כי אינה מוכנה לעשות את החוזה מבלי שיהיה בידיה אישור זכויות עדכני של המקרקעין. לכן הנתבע וויזמן נסעו לממ"י כדי להוציא אישור זכויות אולם הם לא הצליחו בכך, שכן נאמר להם שאישור זכויות יישלח להם בדואר.

יחד עם זאת, הנתבע וויזמן הודיעו לתובעת כי פקידת המינהל אמרה להם בעל-פה שלא נראה שיש בעיה עם הנכס.

כשהתובעת סרבה גם אז לעשות את החוזה ללא אישור זכויות עדכניות, התעקשו הצדדים לחתום בכל זאת על החוזה לפני תום שנת המס, במיוחד כשויזמן נימק זאת גם בכך שכבר שילם לנתבע על חשבון הרכישה סך של 61,500 ₪ בידיעה שהם עומדים לחתום על החוזה.

בנסיבות אלה הסכימה התובעת לערוך את החוזה, תוך שהיא הסבירה לצדדים את הסיכונים הכרוכים בכך ואף ציינה ב"הואיל" השני, שהמוכר טרם הציג אישור זכויות עדכני על היות הקרקע רשומה על שמו ומשוחררת מכל חוב או שעבוד.

ו. הנתבע ידע על צו המניעה הזמני אך לא טרח להפנות תשומת לבה לכך.

ז. הנתבע מפר את החוזה בכך שלא הסיר את צו המניעה עד היום, והסרתו תלויה רק בו בלבד.

ח. התובעת הכחישה את כל נזקי הנתבע הנטענים בכתב התביעה שכנגד.

14. להלן נדון בכתב התביעה העיקרי ובכתב התביעה שכנגד בנפרד.

יצוין כי התובעת ייצגה את עצמה בכתב התביעה העיקרי, והיתה מיוצגת בכתב התביעה שכנגד.

15. עוד יצוין, כי הנתבע היה מיוצג על ידי עו"ד עד לאחר חקירת התובעת, ולאחר מכן פיטר את עורך דינו והמשיך לייצג את עצמו.

התביעה העיקרית

16. התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית בתביעה העיקרית (ת/1) שתמציתו כדלקמן:

א. הנתבע ביקש כי תייצג אותו בת.א. 2984/00 שהתנהל בבית המשפט המחוזי בת"א. בגין הייצוג נחתם ביניהם ביום 13.3.02 הסכם שכר טרחה (צורף כנספח א' לת/1) על פיו ישלם הנתבע לתובעת בגין הייצוג סכום של 10,000 דולר בצירוף מע"מ, בשקלים לפי השער היציג של הדולר ביום התשלום.

עוד סוכם בהסכם כי הסכום "ישולם מיד בתום הטיפול בתיק או עם מכירת קרקע בבעלות מנחם (הנתבע - ח.ש.), המוקדם בין המועדים".

ב. הסבירה התובעת בתצהירה כי התוספת דלעיל, לעניין מועד התשלום, נערכה לאור העובדה שהנתבע טען באוזניה שאין לו אמצעי תשלום זמינים, אך יש לו רכוש שהוא מבקש למכור, ובעת המכירה יהיה אפשר לקבל סכומים ולפרוע את חוב שכר הטרחה.

ג. בתיק האזרחי דלעיל ניתן פסק דין, אך הוגש עליו ערעור לביהמ"ש העליון על ידי הצד שכנגד, והנתבע ביקש מהתובעת, לייצג אותו בערעור. הוסכם ביניהם כי תמורת ייצוג זה תהא התובעת זכאית לשכר טרחה בשיעור של 5,000 דולר בצירוף מע"מ בהתאם לשער היציג של הדולר ביום התשלום, והדבר אף הועלה על הכתב בהסכם שכר הטרחה מיום 1.6.03 (צורף כנספח ב' לת/1).

התובעת ייצגה את הנתבע בערעור ולכן היא זכאית לשכר טרחה זה.

ד. במהלך השנים, ביקשה התובעת מהנתבע שישלם לה את שכר הטרחה דלעיל, אך הנתבע הבהיר לה שמצבו הכלכלי קשה והוא ישלם לה ברגע שיוכל.

התובעת גם לא היתה יכולה להיפרע מכספי מכירת המקרקעין נשוא החוזה, שכן ויזמן שילם לה את הכספים בנאמנות, עד שהנתבע יסיר את צו המניעה ואז יתאפשר רישום המקרקעין על שמו.

בהמשך אף לקה הנתבע בבריאותו ולכן התחשבה בו ולא נקטה בהליכים משפטיים לגביית כספי שכר הטרחה קודם לכן.

יחד עם זאת, הנתבע שילם לה על חשבון שכר הטרחה שני תשלומים כדלקמן:

2,000 ₪ (כולל מע"מ) – בתאריך 16.10.05.

35,000 ₪ (כולל מע"מ) – בתאריך 30.3.06.

חשבוניות מס צורפו לתצהירו של הנתבע (נ/11 כחלק מנספח 14).

ה. בנוסף, היא ניהלה עבור הנתבע תיק הוצל"פ שמספרו 12-066202-05-8 (להלן: "תיק ההוצל"פ"), וכתוצאה מפעילות בתיק, תשלום אגרות שונות ונקיטת הליכים, נותר חוב אגרות על סך 52.20 ₪, וחוב שכר טרחה (ראשון ושני) בסכום כולל על סך 18,456 ₪ (כולל מע"מ) כמפורט בתדפיס לשכת ההוצל"פ שצורף כנספח ה' לת/1.

לאור העובדה כי לא נגבה כל סכום, ולפנים משורת הדין, היא מעמידה את שכר טרחתה על שכר הטרחה הראשון בלבד, בשיעור של 9,159.52 ₪ (כולל מע"מ).

בעניין זה מדגישה התובעת כי תיק ההוצל"פ נפתח על מנת להוציא אל הפועל פסק דין שניתן כדין נגד חייבים. לאחר זמן מה הגיש אחד החייבים בקשה לביטול פסה"ד, ופסה"ד כנגדו בוטל. יחד עם זאת, ההליכים נגד החייב האחר נמשכים, אך בשל מצבו הכלכלי של החייב האחר, טרם נגבה כל סכום על חשבון החוב. אולם, היות והנתבע אינו משלם דבר על חשבון האגרות, היא אינה יכולה לממן את האגרות בעצמה (דבר שגם אסור על פי כללי האתיקה), ולכן היא גם לא יכולה לגבות דבר על חשבון החוב. על כן מוצדק לחייב את הנתבע לפחות בתשלום שכר טרחה חלק א' שנקבע בתיק ההוצל"פ.

ו. בנוסף, דורשת התובעת חוב שכר טרחה בגין שני מכתבי התראה ששלחה אל הנתבע בנושא תשלום חוב שכר הטרחה בשיעור של 200 ₪ פלוס מע"מ כל מכתב (שני המכתבים צורפו כנספחים ג' ו-ד' לת/1).

ז. כל הנ"ל נותן את סכום התביעה בתביעה העיקרית נכון ליום הגשתה.

17. התובעת נחקרה ארוכות על ידי ב"כ הנתבע, שבחר למקד את רוב חקירתה בנושא התביעה שכנגד.

חקירתה בנושא קביעת שכר טרחתה שבתביעה העיקרית הסתכמה בחלק מעמ' 35 לפרו', ובעמ' 36 לפרו' שו' 1-11.

לטעמי, כשקוראים את חקירתה של התובעת בנדון, משתכנעים כי גרסתה בנושא זכאותה לשכר הטרחה הנתבע, לא נסתרה.

יותר מזה, בכל הקשור לשכר הטרחה חלק א' בתיק ההוצל"פ, כלל לא נשאלה התובעת, וממילא טענותיה בנדון לא נסתרו.

18. הנתבע בתצהיר עדותו הראשית (נ/11) גם בחר להתמקד ברובו בכתב התביעה שכנגד. בכל הקשור לתביעה העיקרית העוסקת בתביעת שכר הטרחה, ציין הנתבע כדלקמן:

א. בכל הקשור לתיק ההוצל"פ, הוא שילם לתובעת שכר טרחה כעולה מחשבוניות שצורפו כנספח 13 לתצהירו.

מדובר בשתי קבלות כדלקמן:

על סך 1,000 ₪ מחודש מאי 2005.

על סך 500 ₪ מחודש אוגוסט 2005.

(יצוין כי על שתי הקבלות נרשם שהן על חשבון אגרות בתיק הוצל"פ).

ב. בכל הקשור לטענות שכר הטרחה הנוגעות לתביעה האזרחית ולערעור, הוא שילם לה סכומים שונים, כעולה גם מחשבוניות מס שצורפו כנספח 14 לתצהיר נ/11, כדלקמן:

2,000 ₪ בחודש אוקטובר 2005.

35,000 ₪ בתאריך 30.3.06.

820 ₪ בתאריך 24.8.00.

820 ₪ בתאריך 12.9.00.

(לגבי שני התשלומים האחרונים נרשם על גבי החשבוניות שהם שולמו בעבור מכתבי התראה).

ג. עוד הוסיף וציין הנתבע בתצהירו כי ככל שיימצא שהוא חייב לתובעת כספים בגין שכר טרחה, הוא מבקש לקזז אותם כנגד נזקיו הנתבעים בכתב התביעה שכנגד.

19. בחקירתו הנגדית בנושא התביעה העיקרית, ציין הנתבע כדלקמן:

א. הוא הכחיש כי חתם על הסכמי שכר טרחה, למרות שהסכים כי ייצגה אותו בתיק האזרחי האמור ובבית המשפט העליון ( עמ' 49 לפרו' שו' 15-20; עמ' 60 לפרו' שו' 12-18).

ב. הוא שילם לתובעת כל שבוע 1,000 ₪ במזומן עד שהיא אמרה לו שמספיק לשלם (עמ' 49 שו' 31-32; עמ' 60 לפרו' שו' 20-21).

ג. הוא מכחיש שנתן לתובעת את סכומי האגרות לפתיחת תיק ההוצל"פ, וגם מכחיש כי נתנה לו קבלות על תשלום האגרות, למרות שהוא צירף את הקבלות לתצהירו (עמ' 60 לפרו' שו' 31-32; עמ' 61 לפרו' שו' 1-2).

ד. אין לו עניין להמשיך בהליכים נגד החייב בתיק ההוצל"פ (עמ' 61 לפרו' שו' 3).

דיון והכרעה בתביעה העיקרית

20. שוכנעתי כי התובעת הוכיחה באמצעות הראיות דלעיל כדלקמן:

א. כי ייצגה את הנתבע בת.א. 2984/00 בבית המשפט המחוזי בת"א, והיא זכאית לשכר טרחה בשיעור של 10,000 דולר בצירוף מע"מ, בהתאם לשער היציג ביום התשלום, וזאת בהתאם להסכם שכר טרחה עליו חתם הנתבע, כמפורט לעיל.

ב. כי ייצגה את הנתבע בערעור לבית המשפט העליון על פסה"ד נשוא ת.א. 2984/00 שהוגש על ידי הצד שכנגד, וכי היא זכאית בגין ייצוג זה לשכר טרחה בשיעור של 5,000 דולר בצירוף מע"מ, בהתאם לשער היציג ביום התשלום, בהתאם לשכר הטרחה עליו חתם הנתבע כמפורט לעיל.

ג. כי היא זכאית לשכר הטרחה חלק ראשון בתיק ההוצל"פ, וזאת כיוון שהנתבע לא המשיך לשלם את דמי האגרות, ולמעשה בחקירתו הנגדית הודה כי אין לו עניין להמשיך בתיק ההוצל"פ כנגד החייב שנותר בו (ראה סעיף 19 (ד) לעיל).

ד. כי היא זכאית להחזר חוב אגרות בתיק ההוצל"פ בשיעור נומינלי של 52 ₪.

נתון זה לא נסתר על ידי הנתבע.

21. הנתבע בכתב הגנתו ובתצהירו לא סתר למעשה את חתימתו על הסכמי שכר הטרחה, רק טען כי שילם את חובו בגין הייצוג, וטען גם לקיזוז חוב, ככל שנותר, כנגד נזקיו הנתבעים בתביעה שכנגד.

לכן לא נתתי אמון רב בגרסתו הכבושה, שצצה לראשונה בחקירתו הנגדית, במסגרתה הכחיש כי חתם על הסכמי שכר הטרחה (ראה סעיף 19(א) לעיל).

22. בכל מקרה האמנתי לתובעת כי הסכמי שכר הטרחה משקפים המציאות, וכי הנתבע הוא זה שחתם על הסכמי שכר הטרחה.

23. אעבור כעת לבחון את סכומי התביעה הנתבעים.

24. חוב בגין ייצוג בת.א. 2984/00 בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון

א. בגין הייצוג בת.א. 2984/00 ובערעור בבית המשפט העליון, זכאית התובעת לשכר טרחה בשיעור של 15,000 דולר, בתשלום על פי השער היציג ביום התשלום ובצירוף מע"מ, בהתאם להסכמי שכר הטרחה המוזכרים לעיל.

ב. התובעת הוכיחה כי על חשבון החוב דלעיל שילם הנתבע שני תשלומים על סך (כולל מע"מ) של 37,000 ₪, כמפורט בסעיף 16(ד) לעיל.

ג. הנתבע ניסה לטעון כי שילם שני תשלומים נוספים על חשבון חוב זה (ראה סעיף 18 (ב) לעיל), אולם, כפי שגם ציינו, שני התשלומים על סך של 820 ₪ כל אחד מהם, שולמו בגין מכתבי התראה (כפי שנרשם בחשבונית), ששלחה התובעת בעניינים שונים של הנתבע (כפי שאף ציינה בחקירתה הנגדית כי ייצגה את הנתבע בעניינים שונים – עמ' 9 לפרו' שו' 8), אך אלה אינם קשורים לייצוג בת.א. 2984/00 ו/או בבית המשפט העליון.

ד. גם טענותיו של הנתבע, שצצו לראשונה בחקירתו הנגדית, כי שילם לתובעת במזומן 1,000 ₪ לשבוע עד שהיא אמרה לו שמספיק לשלם (ראה סעיף 19(ב) לעיל), לא זכו לאמון מצידי.

גרסה כבושה זו לא נטענה בתצהיר עדותו הראשית, וגם כשנטענה בחקירתו הנגדית, נטענה בצורה סתמית ולא מבוססת, מה גם שראינו שהתובעת הקפידה להוציא לנתבע חשבוניות מס ו/או קבלות על תשלומים ששולמו לה, ואף למסור אותן לנתבע, שטרח לצרפן לתצהיר עדותו הראשית (ראה סע' 53 ו-54 לנ/11, ונספחים 13-14 לתצהיר זה).

ה. התשלום הראשון הנוגע לייצוג הנ"ל הינו כאמור סך של 2,000 ₪ (כולל מע"מ) בתאריך 16.10.05.

סכום זה ללא מע"מ, כפי שעולה מחשבונית מס מס' 4426 (צורפה כחלק מנספח 14 לנ/11), הינו סך של 1,709.40 ₪.

היות ועסקינן בשכר טרחה שנוקב בערכים דולריים, יש לומר כי השער היציג הידוע ביום התשלום (14.10.05) הוא 4.653, ולכן הערך הדולרי של התשלום הוא 367 דולר.

ו. התשלום השני ראשון הנוגע לייצוג הנ"ל הינו כאמור סך של 35,000 ₪ (כולל מע"מ) בתאריך 30.3.06.

סכום זה ללא מע"מ, כפי שעולה מחשבונית מס מס' 1699 (צורפה כחלק מנספח 14 לנ/11), הינו סך של 30,042.92 ₪.

היות ועסקינן בשכר טרחה שנוקב בערכים דולריים, יש לומר כי השער היציג הידוע ביום התשלום (30.3.06) הוא 4.673, ולכן הערך הדולרי של התשלום הוא 6,429 דולר.

ז. יוצא אם כן, שהנתבע שילם על חשבון חובו בגין הייצוג, בהתאם להסכמי שכר הטרחה, סך כולל של 6,796 דולר. מכאן כי יתרת חובו הדולרי הוא 8,204 דולר בצירוף מע"מ כדין.

ח. התובעת המתינה עם תביעתה כנגד הנתבע, מטעמים שהבהירה לעיל (ראה סעיף 16 (ד) לעיל), עד ליום הגשת התביעה העיקרית בתאריך 5.8.09.

היות ועל פי הסכמי שכר הטרחה השערוך הוא דולרי, יש לומר כי המועד הקובע לחישוב השקלי של החוב הוא יום הגשת התביעה.

ביום הגשת התביעה השער היציג של הדולר היה 3.889.

על כן יש לומר כי יתרת חובו של הנתבע אל התובעת בגין הייצוג, נשוא הסכמי שכר הטרחה, הוא סך של 31,905 ₪, נכון ליום הגשת התביעה ביום 5.8.09.

ט. התובעת זכאית לקבל סכום זה של 31,905 ₪, בגין השירות המשפטי שנתנה לנתבע בייצוגו על פי הסכמי שכר הטרחה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום הגשת התביעה העיקרית ביום 5.8.09 ועד ליום מתן פסק הדין, בצירוף מע"מ כדין בשיעור של 18%, כשיעורו ביום מתן פסק הדין.

י. הנתבע ישלם סכום זה תוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל.

25. חוב שכר טרחה בגין ייצוג בתיק ההוצל"פ

א. כפי שציינתי בסעיף 20 (ג) לעיל, שוכנעתי כי התובעת זכאית לשכר הטרחה חלק ראשון בתיק ההוצל"פ, כיוון שהנתבע לא המשיך לשלם את דמי האגרות, ולמעשה הודה בחקירתו הנגדית כי אין לו עניין להמשיך בתיק ההוצל"פ.

בנסיבות אלה, אין לצפות מהתובעת כי תוותר על שכר טרחתה, שכן היתה לה ציפייה לקבל את שכר טרחתה מהליכי הגבייה בתיק ההוצל"פ שלמעשה הופסקו בנסיבות דלעיל.

ב. ברוב הגינותה ויתרה התובעת על שכר הטרחה חלק ב' בתיק ההוצל"פ והסתפקה בשכר טרחה חלק א'.

ג. התובעת צרפה תדפיס מלשכת ההוצל"פ על פיה שכר הטרחה חלק א', נכון ליום 24.5.05, הוא סך של 8,823.32 ₪, שבשערוך (ללא מע"מ) ליום הגשת התביעה הינו סך של 9,159 ₪, כטענת התובעת.

ד. התובעת זכאית לסכום זה של 9,159 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, החל מיום הגשת התביעה בתאריך 5.8.09 ועד ליום מתן פסק הדין, בצירוף מע"מ כדין בשיעור של 18% כשיעורו ביום מתן פסק הדין.

ה. התובעת גם זכאית להחזר חוב אגרות בתיק הוצל"פ בשיעור נומינלי של 52.02 ₪ נכון ליום 4.1.06, ששיעורו נכון ליום הגשת כתב התביעה העיקרי הינו סך של 63 ₪ (ראה סעיף 16 לת/1 שלא נסתר), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום הגשת התביעה ועד ליום מתן פסק הדין.

ו. הנתבע ישלם סכומים אלה תוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין, שאם לא כן ישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל.

26. חוב שכר הטרחה בגין שני מכתבי ההתראה -

א. תבעה התובעת גם חוב שכר טרחה, בשיעור של 200 ₪ פלוס מע"מ לכל מכתב, בגין שני מכתבי התראה ששלחה לנתבע בנושא חוב שכר הטרחה, בתאריכים 16.2.06 ו- 21.3.07, נספחים ג-ד לת/1.

ב. לא שוכנעתי לפסוק סכום זה לתובעת משתי סיבות עיקריות:

1. במכתבים עצמם לא ציינה התובעת כי היא דורשת שכר טרחה עבורם, ואם כן – כמה.

2. המכתבים נועדו למעשה לקדם את עניין תשלום שכר הטרחה, ולייתר את התביעה הנדונה, מטרה שלא הושגה. לכן את שכר טרחתה בנדון תקבל התובעת פסיקת הוצאות ושכר טרחה בתביעה העיקרית בנפרד מהתביעה שכנגד.

סוף דבר בתביעה העיקרית

27. אני מחייב הנתבע לשלם לתובעת את הסכומים המפורטים בסע' 24 (ח+ט) לעיל, ובסעיף 25 (ד-ו לעיל), בצירוף הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בשיעור כולל של 12,000 ₪ שישולמו תוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום מתן פסה"ד ועד ליום התשלום המלא בפועל.

התביעה שכנגד

28. כאמור בתביעה שכנגד טוען הנתבע לרשלנות התובעת בייצוגו בחוזה, בכך שלא ביצעה עובר לחתימה על החוזה את כל הבדיקות הנדרשות לבירור המצב המשפטי של המקרקעין, והאם ישנה מגבלה כלשהי המונעת אפשרות מכירתם, דוגמת צו המניעה הזמני שנמצא כי הוטל על המקרקעין על ידי בית משפט לענייני משפחה, לפי בקשת אשת הנתבע, בסכסוכים שביניהם שהתבררו שם.

התיישנות התביעה שכנגד

29. בכתב הגנתה לתביעה שכנגד, וגם בסיכומיה, חזרה התובעת וציינה כי התביעה שכנגד התיישנה, כמפורט בסעיף 13 (ד) לעיל ובסעיף 8 לסיכומים.

30. סבורני כי יש ממש בטענה זו כפי שאפרט להלן:

א. החוזה נחתם ביום 30.12.02.

כפי שנראה להלן שוכנעתי כי ביום חתימת החוזה ידע הנתבע כי קיים מניעה זמני על המקרקעין, אך למרות זאת לא גילה נתון זה בפני התובעת והקונה ויזמן עובר לחתימת החוזה.

ב. אפילו נאמר (כטענת הנתבע) כי לא ידע על קיומו של צו המניעה אודות המקרקעין דנן עובר לחתימת החוזה, הרי אין ספק שידע זאת עת התקבל אישור זכויות ממ"י אודות המקרקעין (מיום 14.1.03), שהתקבל במשרדה של התובעת ביום 16.1.03, כעולה מחותמת משרדה על גבי המכתב (נספח 3 לנ/11).

ציינה התובעת בסעיף 8 לת/2, תצהירה בתביעה שכנגד, כי מיד כשהתקבל אצלה אישור הזכויות העדכני, היא הודיעה על כך לנתבע ולויזמן.

ג. על פי סעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, תקופת ההתיישנות מתחילה מהיום שבו נולדה עילת התובענה. אין ספק שבמקרה דנן עילת התובענה נולדה ביום שבו נודע לנתבע כי קיים צו מניעה (בין אם זה יום חתימת החוזה בתאריך 30.12.02 ובין אם ביום שנודע לו על ידי התובעת על צו המניעה בתאריך 16.1.03 או ימים ספורים לאחר מכן).

ד. משהוגשה התביעה שכנגד ביום 24.3.10, למעלה מ-7 שנים מאז שנולדה עילת התובענה, יש לומר כי הוגשה לאחר תקופת ההתיישנות שהינה 7 שנים (סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות).

ה. די בכך כדי לדחות את התביעה שכנגד על הסף מכוח תקנה 101(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

ו. יחד עם זאת, היות ושמעתי ראיות בתיק זה, ושוכנעתי גם כי יש לדחות התביעה שכנגד לגופה, אמשיך בפסק הדין.

ידיעת הנתבע על צו המניעה עובר לחתימת החוזה

31. כבר בישיבת קדם המשפט הראשונה בתאריך 5.5.2010 הודתה באת כח הנתבע כי הנתבע ידע על קיומו של צו המניעה, אלא ציינה כי הוא לא ידע שהצו נוגע לאותם מקרקעין שהוא מכר לויזמן (עמ' 1 לפרו' שו' 27).

באותה נשימה גם הסכימה באת כח הנתבע להודות כי צו המניעה ניתן במעמד שני הצדדים, הנתבע ואשתו (עמ' 1 לפרו' שו' 28).

32. צו המניעה הזמני נמסר לנתבע על ידי השליח אביתר כהן, שנשלח מטעמה של עו"ד אידית קוארט, ב"כ אשת הנתבע שם.

תצהירו של מר אביתר כהן, שניתן כתצהיר מוסר ביום 20.11.00, הוגש וסומן ת/4.

אישור המסירה על קבלת צו המניעה, עליו חתום הנתבע ביום 15.6.00 הוגש וסומן ת/5.

הודעה על הגשת אישורי המסירה ותצהיר המוסר לבית המשפט לענייני משפחה בת"א הוגש וסומן ת/6.

השליח אביתר כהן העיד בבית המשפט במסגרת תיק זה, וציין כי הוא זה שהחתים את הנתבע על אישור המסירה ת/5 (עמ' 43 לפרו' שו' 13-21).

גם עו"ד אידית קוארט העידה בתיק זה וציינה כי ייצגה את אשת הנתבע, הגב' חבצלת בן אהרון, והיא אישרה את ת/4, ת/5 ו-ת/6 (עמ' 45 לפרו' שו' 1-8).

הנתבע לא חקר את העדים הנ"ל חקירה נגדית.

33. במסגרת צו המניעה, שהגיע כאמור לידי הנתבע ביום 15.6.00 (ראה ת/5), נרשם בסע' 13(ג) כי הוא מתייחס גם למקרקעין דנן ["חלקה בפרדס חנה (גוש 10110 חלקה 8) ".

מכאן כי הנתבע ידע, או לפחות יש חזקת ידיעה שלא נסתרה על ידי הנתבע, כי הוטל צו מניעה על המקרקעין, עובר לחתימת החוזה.

34. נשאל הנתבע בשאלון (ת/8), בשאלה 19 "האם בטרם נחתם ההסכם יידעת את עוה"ד בגין קיומו של צו המניעה הזמני? והשיב "לא ידעתי על צו המניעה ממילא לא יכולתי ליידע...".

כיום אנו יודעים שתשובה זו אינה נכונה שכן הנתבע ידע גם ידע על צו המניעה עובר לחתימת החוזה, ולמעשה ידע עליו כבר ביום 15.6.00, עת קיבל אותו לידיו.

35. ככל שעוד נותר ספק בדבר ידיעתו של הנתבע את צו המניעה הזמני עובר לחתימת החוזה בתאריך 30.12.02, נציין כדלקמן (כעולה ממסמכים שהוגשו לתיק ע"י הנתבע בהוראת בית המשפט):

א. צו המניעה הזמני הוטל כאמור ביום 6.6.00.

ב. ביום 13.3.01 הוגשה בקשה לאישור הסכם פשרה בין הצדדים (הנתבע ואשתו), [להלן: "הסכם הפשרה"] על פיו כדלקמן:

ב"הואיל" הראשון נרשם:

"והואיל והאשה הגישה כנגד הבעל בענייני רכוש... ובה עתרה, למתן פסק דין הצהרתי כי היא זכאית למחצית מכל הזכויות והנכסים הרשומים ו/או המתנהלים על שם הבעל ולחייבו להעבירם לאשה בפועל... ".

בסעיף 3 להסכם נרשם:

"האשה זכאית להירשם כבעלים של מחצית יתרת הזכויות (חכירה) בנכס ברח' פישר 13 בפרדסיה... ".

בסעיף 4 להסכם נרשם:

"הבעל מצידו יעשה את הפעולות הנדרשות על ידי מינהל מקרקעי ישראל, המועצה המקומית פרדסיה וכל גוף אחר לצורך רישום הזכויות כאמור בסעיף 3 דלעיל... ".

בסעיף 8 להסכם נרשם:

"מוסכם כי צו המניעה הזמני שניתן ביום 6.6.00... יישאר על כנו עד למועד רישום הזכויות בנכס ע"ש 2 בני הזוג בלשכת רישום המקרקעין בנתניה..." (ההדגשה שלי – ח.ש.).

בסעיף 10 להסכם נרשם:

"הצדדים מצהירים כי קראו את ההסכם, הבינו אותו היטב, ומסכימים לכל האמור בו".

ג. בית המשפט לענייני משפחה אישר את הסכם הפשרה ונתן לו תוקף של פסק דין ביום 25.3.01 או בסמוך לכך.

ד. מכאן כי ביום חתימת החוזה בתאריך 30.12.02, ידע הנתבע (או לפחות קיימת חזקת ידיעה שלא נסתרה), כי קיים צו מניעה זמני שניתן במעמד צד אחד ביום 6.6.00, כי צו מניעה זה נותר על כנו להבטחת זכויות האשה במסגרת הסכם פשרה עליו חתם הנתבע, לאחר שקרא את ההסכם והבין אותו היטב. גם סביר כי הבין את סוגיית צו המניעה הזמני על פרטיו, לרבות הכללת המקרקעין נשוא החוזה תחת "כנפיו", שהרי הסכים במסגרת הסכם הפשרה להשאירו על כנו.

אי מילוי הנתבע את הסכם הפשרה

36. כשמעיינים בהוראות הסכם הפשרה, למדים כי הסרת צו המניעה תלויה אך ורק ברצונו של הנתבע, בחתימתו על המסמכים המתאימים להעברת זכויות האשה בנכס שבפרדסיה הרשום על שם הנתבע.

37. על-כן – גם אם היינו משתכנעים שנושא צו המניעה לא היה ידוע לנתבע עובר לחתימת החוזה, הרי לא היתה לו כל מניעה להסירו סמוך לאחר שנודע לו על כך, בכך שידאג למלא חלקו בהסכם הפשרה (ראה סעיף 19 לת/2 על הנספחים הרלוונטיים), שלאחריו ניתן להסיר את צו המניעה.

התובעת, שניסתה לעזור בהסרת צו המניעה (כשעוד סברה שהנתבע ישתף פעולה בנדון) פנתה לב"כ האשה במכתב מיום 22.2.05 (ע/10), וזה השיב לה במכתב (ע/13) כי הסרת צו המניעה תלויה אך ורק בנתבע, אם ידאג לקיים חלקו על פי הסכם הפשרה.

38. בחקירתו הנגדית של הנתבע כשנשאל האם כיום מוכן לחתום על כל המסמכים על מנת שאשתו תקבל את מה שמגיע לה על פי הסכם הפשרה, ואז גם ניתן יהיה להסיר את צו המניעה ולרשום את המקרקעין על שם הקונה ויזמן, השיב בשלילה (עמ' 55 לפרו' שו' 13-15).

39. במילים אחרות, לא רק שהנתבע ידע על קיומו של צו המניעה עובר לחתימת החוזה, אלא שסרב ומסרב לפעול על פי הסכם הפשרה, באופן שיאפשר הסרת צו המניעה, בעקשנות שלא לשמה, תוך שהוא מתרץ זאת בתירוץ בלתי סביר כדלקמן: "הדברים ביני לבין אשתי זה בינינו... " (עמ' 55 לפרו' שו' 16).

בסירובו זה לא רק מפר הנתבע את החוזה, אלא אף את הסכם הפשרה, שקיבל תוקף של פסק דין.

אי הוכחת עוולת הרשלנות

40. כאמור תובע הנתבע את התובעת בתביעה שכנגד בעילה נזיקית ובעוולת הרשלנות.

להווה ידוע כי עוולת הרשלנות, הקבועה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) התשל"א-1971, דורשת כמרכיב הכרחי ובלתי נפרד גרימת "נזק" לזולת עקב מעשה העוולה.

41. במקרה דנן לנוכח נסיבותיו כמפורט לעיל, לא הוכח לטעמי מרכיב ה"נזק" מהטעמים הבאים:

א. מיד כשהתגלה קיומו של צו המניעה, בחודש ינואר 2003, כחודש לאחר חתימת החוזה, היה יכול הנתבע לקיים חיוביו על פי הסכם הפשרה, להסיר את צו המניעה, ולאפשר את קיום החוזה והשלמתו ברישום על שם הקונה תוך זמן סביר. בכך היה יכול להימנע כל נזק נטען על ידי הנתבע בתובענה זו.

מטעמיו שלו ושלא כדין (תוך הפרת החוזה והסכם הפשרה), מסרב הנתבע לפעול להסרת צו המניעה, הגם שהדבר תלוי רק בו.

[אחת ההשערות שהעלתה התובעת בסיכומיה בתביעה שכנגד, להסברת ההתנהגות התמוהה של הנתבע, שבמקום לשתף פעולה עם התובעת בהסרת צו המניעה, בחר להותירו על כנו תוך הפרת החוזה, היא – כי חתם על החוזה בזמנו כשהיה במצב כלכלי קשה, כפי שהצהיר על כך בתצהיר שתמך בתביעתו לביטול החוזה שהגיש בבית המשפט המחוזי בחיפה ביום 31.1.07, תביעה שנמחקה (סע' 17 לע/14). אולם, לאורך החודשים שלאחר החוזה, משהוטב מצבו הכלכלי של הנתבע, כבר לא "בוער" לו למכור את המקרקעין (כפי שהצהיר על כך מפורשות בסע' 20 לע/14), ולכן נוקט בכל דרך, ולו אף תוך הפרת החוזה, לעכב את השלמת הזכויות על שם הקונה ויזמן, תוך שהוא טוען טענות שונות ומשונות, החל מכך שהוא לא מכר את המקרקעין לויזמן (עמ' 50 שו' 3), הגם שהוא מודה שהוא קיבל מויזמן 61,500 ₪ (עמ' 50 לפרו' שו' 22), והמשך בכך בטענה שהחוזה מזויף (עמ' 50 לפרו' שו' 10), טענה חסרת בסיס ש"צצה" לראשונה רק בחקירתו הנגדית.

כאמור, מדובר בהשערה של ב"כ התובעת בסיכומיה בתביעה שכנגד, ויש אפשרות כי השערה זו סבירה, אולם אין לי צורך להכריע בכך שכן כאמור, יהא טעמו של הנתבע אשר יהא באי הסרת צו המניעה, היות והדבר נתון רק בידיו, אל לו לבוא בטענות של נזק שנגרם, אל התובעת].

ב. כאמור, טוען הנתבע לנזק בשיעור של 500,000 ₪ כמפורט בסעיף 12 לעיל.

תמוהה בעיני תביעת נזק זו, כאשר הנתבע הוא זה שהסתיר את דבר קיומו של צו המניעה עובר לחתימת החוזה, על אף שידע, או מוחזק כיודע, את דבר הצו, מהתובעת ומהקונה ויזמן.

ככל שייגרם נזק לנתבע, בגין קיומו של צו המניעה (דבר שאינו סביר לנוכח פרק הזמן שחלף מאז חתימת החוזה ועד היום, מבלי שנתבע על ידי אשתו ו/או הקונה וחלוף תקופת ההתיישנות), הרי נזק זה, ובמיוחד עוגמת הנפש לה הוא טוען (ובגינה אף רוצה פיצוי של 100,000 ₪), עלול להיגרם עקב מעשה ידיו כמפורט לעיל, וסירובו להסרת צו המניעה.

יותר מזה, בחוזה שעותק ממנו צורף כנ/12, הצהיר הנתבע הצהרות שאינן אמת על פיהן המקרקעין משוחררים מכל חוב או שעבוד (ה"הואיל" השני) ואף התחייב למסור לקונה את החזקה בקרקע כשהיא פנויה מכל חוב ו/או עיקול ו/או משכנתא ו/או כל שעבוד אחר, וכי הוא מצהיר כי הקרקע משוחררת מכל שעבוד ו/או כל זכות צד ג' כלשהו (סע' 2).

בכך חיזוק למסקנה כי מי שגרם וגורם לאי השלמת העסקה במקרקעין, על ההשלכות המשפטיות של מצב זה, הוא הנתבע עצמו. לכן, כל תביעת נזק בנדון מהתובעת (במסגרת התביעה שכנגד), יש בה משום התנהגות חסרת תום לב, ואף ניצול לרעה של הליכי בית המשפט.

בנקודה זו אף אוסיף שהאמנתי לגרסת התובעת, כפי שאף אתייחס אליה להלן, שהעמידה את הצדדים על חומרת חתימת חוזה ללא אישור זכויות עדכני, אך הם ביקשו ממנה לעשות כן בכל מקרה, בין אם כיוון שהם רוצים לעשות זאת טרם חלוף שנת המס 2002, ובין אם לנוכח העובדה שכבר הועברו ביניהם כספים בהסתמך על חוזה שעומד להיחתם.

42. משלא הוכיח הנתבע את מרכיב ה"נזק" בעוולת הרשלנות יש לומר שלא הוכיח את עוולת הרשלנות בכל מקרה, ולכן דינה להידחות לגופה.

43. אפילו היה מוכיח הנתבע כי נגרם או צפוי להיגרם לו נזק עקב החתימה על החוזה כשקיים צו מניעה למכירת המקרקעין, יש לומר כי בנסיבות המקרה דנן, כשלא גילה הנתבע את דבר קיומו של החוזה לתובעת ולקונה ויזמן עובר לחתימת החוזה (וכאמור מסקנתנו לעיל כי הוא ידע, או לפחות לא סתר את חזקת הידיעה, על קיומו של צו המניעה עובר לחתימת החוזה), יש לו אשם תורם משמעותי ומכריע, שלמעשה מאיין כל נזק הנובע ממעשה או מחדל נטען של התובעת, באי גילוי עובדת קיומו של צו המניעה המוטל על המקרקעין עובר לחתימת החוזה.

זאת ועוד, הנתבע, במחדלו באי הסרת צו המניעה המוטל על המקרקעין סמוך לאחר שהודיעה לו על כך התובעת במחצית חודש ינואר 2003 (כמפורט לעיל), כשבועיים לאחר חתימת החוזה, הפר את החובה המוטלת עליו להקטנת הנזק, ולהווה ידוע שנזק שהנפגע יכול היה למנוע או להקטין באמצעים סבירים אינו בר פיצוי [סע' 14(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 ].

כפי שצוין לעיל, בידיו של הנתבע בלבד האפשרות להסיר את צו המניעה, ככל שיפעל ויבצע את חלקו בהסכם הפשרה כהגדרתו לעיל. הנתבע בחר ובוחר שלא לעשות זאת, ועל כן כל טענת נזק בנדון אין לו להפנות אלא לעצמו ולא אל התובעת.

היה יכול הנתבע להסיר את צו המניעה סמוך לאחר חתימת החוזה ובכך למעשה לאיין כל נזק אפשרי. משלא עשה כן יש לומר כאמור שלא פעל להקטנת הנזק, ולכן נזק זה אינו בר פיצוי כקבוע בסעיף 14(א) לחוק החוזים [תרופות], כמפורט לעיל.

אי הוכחת רשלנות התובעת

44. מעבר לכל אלה גם אציין כי על אף שהתובעת במקרה דנן לא התעקשה על עמדתה כי החוזה ייחתם רק לאחר הצגת אישור זכויות עדכני, אלא נעתרה לבקשת הצדדים לעשות כן למרות העדר אישור זכויות עדכני, הרי בנסיבות דנן אין לייחס לעובדה זו "מחדל" לתובעת העולה כדי התרשלות, מהטעמים הבאים:

א. האמנתי לתובעת כי הפנתה את הצדדים (הנתבע וויזמן) עובר לחתימת החוזה לממ"י לקבלת אישור זכויות עדכני למקרקעין, וכי הם פנו והלכו לממ"י עובר לחתימת החוזה. רק לאחר שלא הצליחו לקבל את אישור הזכויות העדכני, אך היה להם חשוב לחתום על החוזה לפני תום שנת המס 2002 (מדובר בקרקע חקלאית), וגם הועברו כספים מויזמן לנתבע (61,500 ₪), הסכימה התובעת לערוך את החוזה תוך שהיא מדגישה ב"הואיל" השני את העובדה כי המוכר טרם הציג אישור זכויות עדכני, המעיד על היות הקרקע רשומה על שמו ומשוחררת מכל חוב או שעבוד.

עצם הרישום בחוזה על העדר אישור זכויות עדכני, תומך בגרסת התובעת כי הבהירה לצדדים את הסיכונים הכרוכים בחתימה על חוזה ללא אישור זכויות עדכני, אך הם בחרו לערוך את החוזה מרצונם ללא אישור זה (ראה לעניין זה סע' 2-4 לת/2; עמ' 9 לפרו' שו' 24-30).

ב. האמנתי לתובעת כי בעריכת החוזה טרם הצגת אישור עדכני, גם דאגה לאינטרסים של הקונה ויזמן, שכן הוא כבר העביר לידיו של הנתבע סכום של 61,500 ₪, בהסתמך על החוזה שאמור להיחתם בקרוב. לכן, משהתעקשו הצדדים לחתום על חוזה ללא אישור זכויות עדכני, בניגוד לעצתה, היא הסכימה לערכו, שכן בכך גם תעגן את האינטרסים של ויזמן, שכספו לא יהיה מונח על "קרן הצבי", ללא בסיס חוזי.

זאת ועוד, כל הכספים ששילם ויזמן מיום חתימת החוזה ואילך, שולמו לידיה בנאמנות (והם מצויים עדיין ברשותה בנאמנות), ולא יועברו לנתבע עד שיסיר את צו המניעה ויאפשר את רישום הזכויות במקרקעין על שם ויזמן.

היינו, מצבו של ויזמן הוטב עם חתימת החוזה, ולו אף ללא אישור זכויות עדכני, ולא הורע (עמ' 18 לפרו' שו' 8-17; עמ' 20 לפרו' שו' 21-26).

45. טוב היתה עושה התובעת אם היתה בכל אופן נמנעת מלערוך את החוזה ללא אישור זכויות עדכני, כפי שהיא נוהגת לעשות לאחר המקרה דנן וכהפקת לקח ממנו (עמ' 24 לפרו' שו' 11-17). יחד עם זאת, שוכנעתי כי בנסיבות המקרה דנן, כמפורט לעיל, פעלה התובעת על פי חובתה להתריע בפני הצדדים על הסיכון שבעריכת חוזה ללא אישור זכויות עדכני וקבלת הסכמתם לכך מראש, וגם פעלה לקבלת הכספים בנאמנות מויזמן ביום החתימה ואילך.

46. בנסיבות אלה סבורני כי התנהגותה של התובעת בנסיבות המקרה דנן, בו הנתבע במודע בחר שלא לגלות את קיומו של צו המניעה, תוך הכשלת התובעת והקונה ויזמן ותוך שהתובעת דואגת להעלות על הכתב במסגרת החוזה את העדר קיומו של אישור זכויות עדכני (דבר שכאמור מלמד כי העלתה מראש נושא זה בפני הצדדים, התריעה בפניהם ולמרות זאת הם בחרו לעשות את החוזה, כגרסתה), אינה עולה כדי מחדל המהווה רשלנות.

47. בכל אופן מעשיה אלה של התובעת אינה עולים כדי "מחדל" המהווה רשלנות ביחסיה מול הנתבע, שהגיש כאמור את התביעה שכנגד, לטעמי, בחוסר תום לב תוך ניצול לרעה של הליכי בית המשפט כנגד התובעת.

48. חוסר תום לב של הנתבע גם עולה מהתנהלותו בהליך, כדלקמן:

א. הכחשת החוזה עם ויזמן, שנולדה לעולם רק בחקירתו הנגדית (עמ' 50 שו' 3), הגם שבסוף חקירתו הנגדית הודה כי מחזיק בידיו את החוזה המקורי שאף הגיש אותו במקורו לבית המשפט וסומן נ/12.

ב. הוא אף הגיש תביעה לביטול החוזה עם ויזמן (נספח ע/14 לת/2), תביעה שנמחקה, ובתצהירו ת/9 שניתן בתמיכה בתובענה (שהוגשה על דרך של המרצת פתיחה), ציין כדלקמן:

1. הוא הודה כי חתם על החוזה ביום 30.12.02.

2. הוא הודה כי קיבל על חשבון הרכישה 61,500 ₪.

3. הוא הודה כי התובעת ייצגה את שני הצדדים בחוזה.

4. הוא הודה כי את מכירת המקרקעין הוא עשה בשל מצוקה כספית.

בתשובותיו לשאלון ת/8, השיב לשאלה 10, במסגרתה נשאל האם הוא הגיש תביעה כנגד ויזמן לביטול החוזה והשיב בשלילה, עובדה שכאמור אינה נכונה.

ג. בחקירתו הנגדית נשאל הנתבע אודות הגשת התביעה לביטול החוזה והכחיש זאת, למרות שהודה כי קיבל מויזמן 61,500 ₪ (עמ' 54 לפרו' שו' 1-13).

במילים אחרות – הנתבע טוען כל פעם גרסאות אחרות, בנושא חתימת החוזה עם ויזמן.

ד. אינו פועל להסרת צו המניעה הרובץ על המקרקעין, תוך שבכך הוא מפר לכאורה את החוזה, ואף את הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין.

ה. ומעל לכל, נהג בחוסר תום לב כשהגיש את התביעה שכנגד, תוך גרירת התובעת להליך משפטי המייחס לה רשלנות, כאשר ייחוס הרשלנות התמקד בטענת אי בדיקתה את זכויות המקרקעין עובר לחתימת החוזה, באופן שאם היתה עושה כן היתה מגלה את צו המניעה שהוסתר במתכוון על ידי הנתבע עובר לחתימת החוזה.

סוף דבר בתביעה שכנגד

49. דין התביעה שכנגד להידחות על הסף מחמת התיישנות.

50. דין התביעה שכנגד להידחות גם לגופה מחמת אי הוכחת מרכיב ה"נזק" שבעוולת הרשלנות, ו/או מחמת אי הוכחת מעשה או מחדל מטעמה של התובעת, בנסיבות המקרה דנן, העולה כדי התרשלות.

51. בכל מקרה יש לייחס לנתבע "אשם תורם" ואי עמידה בחובת הקטנת הנזק, שמאיינים כל נזק אפשרי.

52. אני מחייב הנתבע לשאת בהוצאות המשפט של הנתבעת שכנגד (היא התובעת בתביעה העיקרית), ובשכר טרחת עורך דינה בסכום כולל של 12,000 ₪, שישולמו תוך 30 ימים מהיום שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום מתן פסק דין זה ועד לתשלום המלא בפועל.

סכום הוצאות זה הוא בנוסף לסכום שפסקתי בתביעה העיקרית, שכן כאמור התובעת, עו"ד במקצועה, ייצגה עצמה בתביעה העיקרית, והיתה מיוצגת בתביעה שכנגד.

53. לסיום אוסיף, כי טוב יעשה הנתבע אם יפעל על פי הסכם הפשרה, באופן שיאפשר את ביטול צו המניעה הקיים על המקרקעין, ובכך גם יאפשר את השלמת עסקת המקרקעין נשוא החוזה ברישום על שם הקונה ויזמן, שהשלים את התחייבויותיו על פי החוזה ואף קיבל חזקה במקרקעין (עמ' 19 לפרו' שו' 14-16). ככל שיעשה כן אף יהיה זכאי לקבלת כספי הנאמנות שבידי התובעת, לידיה שילם ויזמן את יתרת התמורה החוזית מעבר לתשלום הראשון ששילם במישרין לנתבע על סך של 61,500 ₪ (בכפוף לזכויות עפ"י דין העומדות לזכות התובעת, דוגמת עיקול כספים אלה להבטחת תשלום כספים שנפסקו לזכותה במסגרת התובענות דנן).

54. עוד אתייחס לסיום גם למצב בריאותו של הנתבע.

אכן, מצבו הבריאותי של הנתבע אינו תקין. יחד עם זאת, הנתבע העיד כי לא הוכרז כחסוי (עמ' 54 לפרו' שו' 32). הנתבע הגיש תצהיר עדות ראשית די מפורט ביום 9.1.11 (נ/11). הוא העיד בפניי יחסית ללא מאמץ מיוחד. הוא פיטר את בא כוחו סמוך לישיבת ההוכחות ובחר לנהל את ההליך בעצמו.

לנתבע בת בשם טליה המטפלת בענייניו (עמ' 55 לפרו' שו' 1), שאף נוכחה באחד מדיוני בית המשפט (ב-10.5.12), כפי שנרשם בפרוטוקול.

טליה לא טרחה להופיע בבית המשפט במועד חקירתו של הנתבע ולו על מנת לציין כי אביה, הנתבע, מתקשה בעדות או בזכרון.

גם לא צורפה מטעם הנתבע כל חוות דעת רפואית אודות אי כשירותו להעיד ו/או אודות ליקוי קיים בזכרונו.

משכך התייחסתי לנתבע ולעדותו כמו לכל עד כשיר אחר.

זאת ועוד, חלק ניכר ממסקנותיי נובעים מהתנהגות או ידע המיוחסים לנתבע בשנים 2000 – 2003, החל מיום מתן צו המניעה הזמני, עבור לחתימת החוזה, המשך בהסכם הפשרה ועד למועד שבו התקבלה התשובה ממ"י על דבר קיומו של צו המניעה הזמני בחודש 1/03.

סבורני כי בתאריכים אלה ואף לאחריהם (למשל את התביעה לביטול החוזה דנן הגיש הנתבע בבית המשפט המחוזי ביום 31.1.07 – כעולה מע/14 לת/2), הנתבע היה לכולי עלמא בקו הבריאות, ולא נקט כל צעד לביטול צו המניעה, למרות שהדבר היה חוסך את התובענות האמורות.

55. המזכירות תעביר פסק דין זה לצדדים.

(תשומת לבה של המזכירות כי הנתבע אינו מיוצג וכי יש להעביר פסק דין זה לידי הנתבע עצמו).

ניתן היום, י"ז אדר ב תשע"ד, 19 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.