1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה, כב' השופטת ח' לפין הראל (תא"מ 16270-08-09) שניתן ביום 30/04/2014, בגדרו התקבלה באופן חלקי תביעת המשיבים, והמערער חויב לשלם להם פיצויים בסך כולל של 52,000 ₪ בצירוף הוצאות משפט (החלטה סופית בגין הוצאות המשפט ניתנה ביום 02/09/2014). בית משפט השלום גם דחה תביעה שכנגד שהגיש המערער כנגד המשיבים.

2. התביעות ההדדיות שנדונו בבית המשפט קמא נעוצות ביחסים עכורים בין שכנים בבית משותף. השאלה המרכזית שעמדה לדיון הינה האם מי מהצדדים גרם בהתנהגותו לנזק לאחר ובמיוחד האם בשל התנהגות המערער נאלצו המשיבים לעזוב את דירת המגורים ולעבור לדירה אחרת.

רקע

3. ברחוב דאונס 10 בחיפה, המצוי בשכונת אחוזה שעל רכס הכרמל, מצוי בית משותף ובו שני אגפים. בכל אגף מתגוררות שתי משפחות.

המערער הינו הבעלים של אחת משתי הדירות באגף הקדמי של הבית. במועדים הרלבנטיים בעלי הדירה השנייה באגף, היו בני הזוג קורה ורן גלעדי. דירת משפחת גלעדי ממוקמת בקומת הקרקע ודירתו של המערער בקומה שמעליה. המערער, שהינו עורך דין במקצועו, משתמש בחלק מדירתו גם כמשרד עורכי דין.

4. המשיבים, בני הזוג נאוה הללי ואיתן ממן, שכרו ממשפחת גלעדי את דירתם (דירה זו תכונה להלן "דירת המשיבים"). על פי האמור בכתבי הטענות, שכרו המשיבים את הדירה בחודש יולי בשנת 2006. עוד מתברר, כי בשנת 2010, עם תום תקופת השכירות המקורית, חידשו המשיבים את הסכם השכירות והמשיכו להתגורר בדירה עד ליום 03/12/2010.

5. עוד נספר כי החל משנת 2001 משמש המערער, עורך דין במקצועו, כנציגות הבית המשותף. במסגרת תפקידו זה עוסק המערער בהתקשרות עם בעלי מקצוע כגון גנן, קבלני תיקונים ועוד, עוסק בתשלומים עבור הוצאות אחזקת הרכוש המשותף ומזמן מעת לעת אסיפות של בעלי הדירות בבית המשותף.

6. ביום 19/08/2009 הגישו המשיבים את כתב התביעה המקורי בתיק זה. כתב התביעה הוגש בסדר דין מהיר ובמסגרתו טענו המשיבים כי המערער גורם להם בהתנהגותו לנזקים והפסדים. לטענתם, מנצל המערער את כוחו כנציגות הבית המשותף ומשקה את הגינה המשותפת באופן המביא לבזבוז מים ולהשתת חיובים גבוהים על המשיבים. כן נטען כי המערער התעמר במשיבים וגרם להם למטרד, במובן הוראות סעיף 44 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. בין היתר נטען כי המערער שכר אנשים שהציגו עצמם כגננים על מנת להטריד את המשיבים ולהציץ לביתם. המערער הפחיד בעלי מקצוע שהגיעו לבית המשיבים ועוד. נטען גם כי לקוחות משרדו של המערער מותירים לכלוך בחדר המדרגות, גורמים רעשים ולעתים אף התדפקו על דלת דירת המשיבים.

בכתב התביעה נטען גם כי באחת ההזדמנויות תקף המערער את המשיבה וגרם לה נזק. עוד נטען כי המערער מחנה את רכבו באופן המונע מהמשיבים להיכנס לחניית ביתם, וכי המערער אף הוציא לשון הרע על המשיבים בכך שצעק, כשהוא עומד על גג הבית, כי המשיבים חייבים לו כספים.

בשל כל אלו עתרו המשיבים לחייב את המערער לפצותם בסך של 50,000 ₪.

7. מבלי לפרט את כל ההליכים שהתקיימו בתיק, נספר כי המשיבים עתרו גם למתן צו זמני האוסר על המערער לפגוע במשיבים ולהשקות את הגינה. לאחר מספר דיונים וניסיונות הסדר ניתנה החלטת בית משפט קמא מיום 12/01/2010, בגדרה הורה כי "עד למתן החלטה אחרת נאסר על הצדדים לעשות כל מעשה או לחדול מכל פעולה או התנהגות שיש בהם כדי להביא לעימות ולהעכיר את האווירה. אין צורך עכשיו להשקות את הגינה והנני אוסרת על השקייתה".

8. המשיבים טענו כי המערער אינו מקיים את צו בית המשפט ובין היתר התקין מערכת השקיה שמשקה את הגינה, ועל כן עתרו לכפות עליו לציית לצווי בית משפט בהתאם לפקודת ביזיון בית משפט. ביום 09/11/2010 ניתנה החלטת בית המשפט בבקשה זו, שבה נקבע כי המערער הפר את האיסור להשקות את הגינה והוא חויב בקנס יומי, החל מיום 12/01/2010 בסך של 500 ₪.

9. ערעור שהוגש על החלטה זו, ע"פ 39292-12-10, התקבל בהסכמה. בית המשפט המחוזי הוסיף כי "אנו מקווים שבכך יבוא סכסוך זה לסיומו ולא תהיינה יותר לצדדים טענות ומענות אחד כלפי השני בכל הקשור לתיק זה".

10. תקוות בית המשפט המחוזי כי הסכסוך יסתיים נתבדו. ביום 19/01/2011 הגישו המשיבים כתב תביעה מתוקן. בכתב תביעה זה חזרו על הטענות שנפרשו בכתב התביעה המקורי והוסיפו כי בשל מעשיו של המערער ובהתעמרותו בהם, נאלצו לעזוב את דירתם ולשכור דירה חלופית. לטענתם שכר הדירה בדירה החלופית היה גבוה יותר ולכן עתרו לפצותם על הפרש שכר הדירה החודשי. כן עתרו לחייב את המערער לפצותם על הוצאות ההעברה ועל שיפוץ הדירה החלופית.

11. המערער מצדו הגיש כתב הגנה בו כפר בכל טענות המשיבים. כן צירף להגנתו כתב תביעה שכנגד שבו טען כי בהיותו חבר נציגות הבית המשותף הוא משמש למעשה כ"עובד ציבור". המשיבים בהתנהגותם, כך נטען, הפריעו לו במילוי תפקידו הציבורי, העליבו אותו ואף תקפו אותו. על כן עתר המערער לחייב את המשיבים לפצותו בסך של 125,000 ₪.

פסק דינו של בית משפט קמא

12. לאחר שנשמעו הראיות ניתן פסק דינו של בית משפט קמא. בפסק הדין דחה בית המשפט את תביעתו שכנגד של המערער. בית המשפט ציין כי המערער אינו עובד ציבור ודי בכך כדי להביא לדחיית טענותיו. עוד קבע בית משפט קמא, בקצרה וללא הנמקה, כי הינו מקבל את טענות המשיבים בדבר התעמרות מצדו של המערער. פרטי אותה התעמרות לא צוינו בפסק הדין. בית המשפט קבע כי לא הוכח שהמערער תקף את המשיבה ולא הוכח כי הוציא על המשיבים לשון הרע. עם זאת, מצא בית המשפט כי המשיבים נאלצו לעזוב את דירתם בשל התנהגות המערער ועל כן חייב אותו לפצותם בגין הצורך לעבור דירה בסך של 37,000 ₪ ובגין נזק לא ממוני בסך של 15,000 ₪. בית המשפט הוסיף כי על המערער לשלם הוצאות לאוצר המדינה בסך של 5,000 ₪, וזאת בשל עמידתו של המערער על ניהול ההליך. בית המשפט אף הורה למשיבים להציג שומת הוצאות ולצרף ראיות לעניין שכר הטרחה ששילמו והפסדי שכר העבודה. רק ביום 02/09/2014 ניתנה החלטה משלימה, בגדרה חויב המערער לשלם למשיבים הוצאות בסך של 18,000 ₪. יצוין כי החלטה נוספת זו אינה עומדת לערעור, שכן ניתנה לאחר הגשת הערעור.

אין חולק כי המערער שילם את כל הסכום שבו חויב בפסק הדין.

הערעור

13. בערעורו טוען המערער כי יש להתערב בפסק הדין ולבטלו. המערער מעלה טענות שונות ובמיוחד מדגיש כי פסק הדין אינו מנומק ואין בו כל הסבר מדוע מצא בית המשפט לחייבו לפצות את המשיבים.

המערער טוען כי בית המשפט לא קבע כל ממצאי עובדה ומהימנות והסתפק בהפניה להחלטתו מיום 09/11/2010, בה נתן אמון בגרסת המשיבה. לבסוף נטען כי בית המשפט כלל לא נימק כיצד חושב הפיצוי. המערער מדגיש כי המשיבים לא הביאו כל ראיה על הנזקים הנטענים. המערער טוען גם כי למעשה עם השגת ההסכמה בפני ערכאת הערעור בתיק ע"פ 39292-12-10 (הערעור על ההחלטה לפי פקודת ביזיון בית המשפט) הסתיימו כל המחלוקות וכי לא היה מקום להמשיך בהליכים. כן נטען כי הסמכות העניינית לדון במחלוקות נתונה רק למפקח על בתים משותפים ולא לבית המשפט.

לאור האמור, עותר המערער לבטל את פסק הדין של בית משפט קמא, לקבוע כי התביעות סולקו בהסכמה ולחלופין להכריע במחלוקות לגופן.

14. המשיבים מצדם תומכים בפסק דינו של בית משפט קמא ומבקשים לדחות את הערעור. לטענתם פסק הדין מושתת על ממצאי מהימנות וקביעות עובדתיות שבהן אין ערכאת הערעור מתערבת. לחלופין, נטען כי המשיבים הוכיחו את התנהגותו הפוגעת של המערער, את התעמרותו ואת הנזקים שנגרמו להם. לעניין זה נטען כי הנזקים פורטו בכתב התביעה ולא הובאה כל ראיה לסתור את הטענות.

הכרעה

15. כפי שאפרט להלן הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל באופן שהחיובים שהוטלו על המערער יבוטלו, והמשיבים ישיבו למערער כל סכום ששולם על ידו על פי פסק הדין. עם זאת, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת בית המשפט לדחות התביעה שכנגד.

בטרם אדון בטענות הצדדים, אעיר מספר הערות כלליות על פסק הדין בבית משפט קמא.

הערות כלליות

16. פסק דינו של בית משפט קמא משתרע על פני 7 עמודים, אולם החלק המוקדש להכרעה במחלוקות הינו קצר ביותר. ההכרעה במחלוקות השונות אינה מנומקת, או שהנימוק כה כללי עד כי לא ניתן להבין מה הניע את בית המשפט להגיע למסקנות אליהן הגיע. כך למשל מסתפק בית משפט קמא באמירה כי "אני מקבלת את עדותה של התובעת, אשר לגבי חלק ממנה כבר התייחסתי בהחלטתי מיום 9.11.10, כעדות נכונה ומהימנה" ואינו מוסיף מאום מדוע הוא מעדיף את גרסתה, ומהן העובדות אשר הוכחו ואשר מכוחן הגיע למסקנה כי עומדת למשיבים עילת תביעה. זאת ועוד, בית המשפט אינו מפרט מהי עילת התביעה שבבסיס ההחלטה לחייב את המערער בפיצוי. כזכור, התביעה הוגשה בגין עוולה של מטרד ליחיד, עוולה לפי סעיף 44 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. אין התייחסות לרכיבי העוולה והאם התקיימו. בית המשפט גם נמנע מלהסביר מדוע קיבל את טענת המשיבים לעניין הנזק שנגרם להם, אילו מרכיבי הנזק התקבלו על ידו ועל אילו ראיות סמך קביעתו.

17. אין צורך לשוב ולחזור על חובת בית המשפט לנמק את הכרעתו (ראו רע"א 3337/12 ליברפול נכסים והשקעות בע"מ נ' עידן פרוביזור אחזקות בע"מ (23/04/2013; בג"צ 7/83 ביארס נ' בית הדין הרבני האזורי חיפה, פ"ד לח(1) 673, 689 (1984)). הנמקת פסק הדין הינה מאבני היסוד של ההליך המשפטי. מטרות חובת ההנמקה פורטו בפסק הדין ברע"א 1982/05 מקומון כל הצפון נ' פלוני (23/01/2006), שם נאמר " ההנמקה היא שמאפשרת לצדדים להבין את הבסיס לפסק הדין והיא שמאפשרת לבית משפט שלערעור לבקרו. יתרה מזאת, להנמקה חלק חשוב בתהליך של גיבוש ההחלטה ובלעדיה לא ניתן לומר שזכה להתברר בבית המשפט".

חובת ההנמקה נועדה לאפשר לבעלי הדין ובאי כוחם להבין את ממצאיו ומסקנותיו של בית המשפט, לאפשר לערכאת הערעור להעביר תחת שבט ביקורתו את ההחלטה, ולאפשר לציבור לדעת ולהבין מדוע התקבלה התוצאה שהתקבלה (ע"פ 446/01 רודמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 25, 30 (2002); ע"א 84/80 קאסם נ' קאסם, פ"ד לז(3) 60, 70 (1983); בש"פ 3196/00 אברג'יל נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 236, 239 (2000)). הנמקת החלטות ופסקי דין הינה הכרחית לשמירת אמון הציבור במערכת המשפט. פסק דין שאינו מנומק, מעלה חשש בלב הקורא כי ההכרעה ניתנה כלאחר יד, ללא מחשבה וללא שיקול דעת (ראו ר' גביזון "בית המשפט וחובת ההנמקה" משפטים ב 89 (תש"ל-תשל"א); עע"מ 3908/11 מדינת ישראל הנהלת בתי המשפט נ' עיתון דה מרקר באמצעות עיתון הארץ בע"מ (22/09/2014)). זאת ועוד, הנמקת פסק הדין חיונית לכותב פסק הדין עצמו. כך כאשר מפרט השופט את נימוקיו, הוא יכול לבחון האם הכרעתו עומדת במבחן ההיגיון, האם היא נתמכת בראיות הכשרות שהובאו בפניו, האם היא עומדת בדרישות הדין וכדומה. אמר על כך השופט ברק בספרו שיקול דעת שיפוטי 46 (1987):

חובת ההנמקה חשובה היא במיוחד. כל מי שהתנסה בכתיבה יודע זאת. דבר אחד הוא רעיון המשתלט על המחשבה. דבר אחר הוא העברתו של הרעיון בכור ההיתוך של ההתמודדות האינטלקטואלית המבקשת לתמוך בו, תוך מודעות לתוצאותיו. רבים הם הרעיונות אשר הצורך לנמקם הביא לחדלונם, שכן היה בהם אך הדר חיצוני שלא ניתן היה לבססו. חובת ההנמקה היא מהחשובים שבאתגרים בפניהם חייב שופט, המפעיל שיקול דעת, לעמוד.

18. כאן נדרשת הערה נוספת בנוגע לקביעת ממצאי מהימנות על ידי הערכאה הדיונית. כידוע, ערכאת ערעור נמנעת מלהתערב בקביעת עובדות וממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית (ראו ע"פ 5633/12 ניימן נ' מדינת ישראל (10/07/2013); ע"פ 9468/10 פלוני נ' מדינת ישראל (16/4/2012); ע"פ 6577/10 פלוני נ' מדינת ישראל (28/11/2013); ע"פ 206/12 לויגזלץ נ' מדינת ישראל (30/7/2012)).

לכלל אי ההתערבות טעמים שונים. בדרך כלל מוסבר הכלל ביתרון שיש לערכאה הדיונית אשר שמעה את העדים והתרשמה מהם באורח ישיר ובלתי אמצעי (ראו למשל ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918 (2001); ע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל (8/9/11)). הערכאה הדיונית מצויה בדרך כלל טוב ביותר בנבכי התיק, היא נמצאת בהליך כולו, יכולה לבחון כל ראיה לאור ההתנהלות בתיק ולאור מכלול הטענות שנשמעו. גם שיקולים מערכתיים מצדיקים קביעה שהערכאה הדיונית לבדה תשמע את העדויות, תקבל את הראיות ותכריע בממצאי העובדה (שם).

19. אלא שכלל אי ההתערבות אינו מבטל את חובת ההנמקה המוטלת על הערכאה הראשונה. גם קביעת ממצאי מהימנות ועובדה צריכה לעמוד בפני ביקורת של ערכאת הערעור. כאשר בית המשפט מקבל גרסה של עד או של כיתת עדים אחת על פני עדותם של אחרים, הוא אינו רשאי להסתפק באמירה כללית כי עדותם עדיפה בעיניו. בית המשפט מצווה לנמק את התרשמותו, האם נעוצה היא בסתירות שנמצאו באחת או בחיזוקים שנמצאו באחרת; האם מבוססת היא על ממצאים אובייקטיביים או שמא על התרשמות סובייקטיבית של השופט; האם ההתרשמות מבוססת על התנהגות העד בבית המשפט במהלך העדות או על סימנים אחרים וכדומה.

כאשר בית המשפט חוטא לחובת ההנמקה לא יחול כלל אי ההתערבות וערכאת הערעור תוכל להתערב בממצאים ובקביעות של הערכאה הדיונית (ראו ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון בראשי, פ"ד נב(2) 582, 594 (1998); ע"פ 3958/08 פלוני נ מדינת ישראל (10/09/2014); ע"א 2731/07 יוסף נ' חטאר (29/3/2014)).

20. כפי שראינו לעיל, בית משפט קמא לא נימק כראוי את קביעותיו ומסקנותיו. במצב זה, ניתן לשקול החזרת הדיון לבית המשפט כדי שישלים את החסר. עם זאת, בשל התמשכות ההליכים בתיק זה ובשל פרישתה הצפויה בקרוב של כב' השופטת לפין-הראל, הגעתי למסקנה כי ראוי לבחון את הטענות והראיות במסגרת הליך הערעור.

ברי כי בדיקה שכזו, המבוססת על תצהירים, מסמכים ופרוטוקולים, אינה באה כתחליף להליך בפני הערכאה הדיונית ועל כן אתייחס לראיות רק ככל שהן דרושות להכרעה בערעור.

הכרעה

21. המשיבים הגישו כתב תביעה מתוקן לפיצוי בגין נזקים שנגרמו להם בעיקר בשל הצורך לעזוב את דירתם ולעבור לדירה חלופית. העילה המרכזית שנטענה על ידם התבססה על עוולת מטרד ליחיד, כאמור בסעיף 44 לפקודת הנזיקין.

הטענה העיקרית שפרטו המשיבים בתצהיריה של המשיבה, עוסקת בהשקיית גינת הבית המשותף. נטען כי המערער משקה את הגינה בכמויות מים מופרזות באופן שמייקר את העלויות לשכנים. כן נטען כי המערער שכר גנן אשר הסתובב סביב דירת המשיבים, הציץ והטריד.

22. טענות אלו אינן יכולות לעלות כדי עוולה של מטרד ליחיד. השקיית גינה משותפת כשלעצמה, גם אם יש בה בזבוז של מים, אינה מקימה עילה של מטרד. ככל שלמשיבים או לבעלי הדירה היו טענות בנוגע לשימוש ברכוש המשותף, בנוגע להוצאות ההשקיה וכדומה, הרי שיכלו לפעול במסגרת אסיפת הדיירים, לקבל החלטות לגבי היקף ההשקיה, אופן ההשקיה וכו'.

מחומר הראיות עולה כי מעת לעת נערכו אסיפות דיירים והתקבלו החלטות. במסגרת אסיפות אלו נדונו גם שיפוצים בבית המשותף ועלתה גם סוגית התקנת מערכת השקיה (ראו נספחים לתצהירו של המערער). יתרה מזו, מתברר כי בעל הדירה, מר גלעדי היה מודע לדרישותיו של המערער, להיקף ההוצאות ואף דרש דיווחים ונתונים (עמ' 22-21 לפרוטוקול). מר גלעדי אף אישר כי הגינה הוזנחה על ידי השוכרים השונים וכי היה צריך לתחזקה (עמ' 20-19). גם העדה הגב' אסיף, בתם של הדיירים באחת הדירות, אישרה כי באסיפות הדיירים נדון הטיפול בגינה (עמ' 47). כך גם השכן דורון אהרון אישר כי נעשתה התחשבנות לגבי הוצאות הגינה (עמ' 41).

23. מחלוקות בין דיירים לגבי הוצאות אחזקת הבית המשותף צריכות למצוא פתרונן באסיפות דיירים, תוך שהמיעוט מקבל על עצמו את החלטות הרוב (ראו סעיף 71 לחוק המקרקעין, התשכ"ט- 1969). נציגות הבית המשותף (ועד הבית), המממשת את הסכמות הדיירים, אינה פועלת שלא כדין ואין במעשיה משום עוולה. ככל שהמערער השקה את הגינה, זימן גנן או התקין מערכת השקיה, הדברים נעשו על דעת הדיירים ולא היה כל מקום להתנגדות מצדם של המשיבים.

24. אין גם בראיות שום בסיס לטענה כי המערער השליך עלים על דירת המשיבים וגם אם ישנם צילומים המעידים על עלים, לא ניתן להסיק כי המערער עשה זאת. יתרה מזו, חיים משותפים בבית משותף עלולים לגרור אי הסכמות או חיכוכים שונים. לא כל אי הסכמה הינה עילה לתביעה ולא כל מקרה צריך להיחשב כהפרעה לשימוש במקרקעין. גם אם בהזדמנות כלשהי פינה המערער עלים מהגג ואלו נפלו על מסתור הכביסה של המשיבים או על דירתם, אין בכך משום עוולה ולכל היותר מדובר במעשה של מה בכך (ראו סעיף 4 לפקודת הנזיקין).

25. אין גם כל ראיות על מעשי תקיפה מצידו של המערער ואף בית משפט קמא התרשם כי המערער לא תקף את המשיבה. אין גם ראיות על הוצאת לשון הרע, על צעקות שצעק המערער בגנותם של המשיבים וכדומה.

26. הטענות לגבי מטרד בשל כניסתם ויציאתם של לקוחות המערער לחדר המדרגות אף הן אינן מבססות את יסודות עוולת המטרד. איש, פרט למשיבה, לא העיד על מטרד שכזה, ולא הובאו ראיות נוספות לתמוך בטענה. יתרה מזה, השילוט בחדר המדרגות נעשה בהסכמת אסיפת הדיירים וגם אם מי מהלקוחות טעה ודפק בדלת דירתם של המשיבים, הדבר אינו מקים עילה של מטרד.

27. ההתרשמות מקריאת התצהירים ופרוטוקול הדיון הינה כי מחלוקות שגרתיות בין דיירים יצאו מכלל פרופורציה. מדובר במחלוקות על עניינים של מה בכך, שהיו צריכות למצוא פתרונן בשיחה בין הצדדים ולא בהתדיינויות ארוכות שנים בבית המשפט.

28. חשוב גם לציין כי למרות הטענות בדבר המטרד שנגרם להם, הרי משהסתיימה תקופת השכירות המקורית של המשיבים בדירה הם חידשו את הסכם השכירות. הסכם השכירות משנת 2010 זהה להסכם משנת 2006 (ראו עדות המשיבה עמ' 25), ואין בו כל התייחסות לטענה בדבר המטרדים. צפוי היה כי המשיבים ישקלו את חידוש הסכם השכירות לאור המטרדים הנטענים או שיכללו התייחסות לכך בהסכם. גם בהסכם השכירות החדש התחייבו המשיבים לשאת בכל הוצאות הבית המשותף מבלי לסייג זאת בכמויות ההשקיה. בעלי הדירה לא נדרשו לפעול להפסיק המטרד או להסדרת המחלוקת בין הדיירים, ואין גם כל ראיה כי דמי השכירות הופחתו בשל המטרדים. אין זאת אלא כי גם המשיבים לא סברו כי מדובר במטרדים המקימים להם עילה ממשית.

29. עוד נזכיר כי אפילו היה מקום לקבוע שהמערער ביצע עוולה כלשהי כלפי המשיבים, הרי שהמשיבים לא השכילו להוכיח את נזקיהם. אין בתצהירי המשיבה כל פירוט של הנזקים הנטענים ולא צורפו כל מסמכים לאימות הטענות של המשיבים. הטוען כי מעשי הנתבע גרמו לו נזקים, עליו להוכיח את נזקיו ואין די בהפרחת טענות בכתבי הטענות (ראו לעניין זה ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800 (1981)).

30. אין גם ראיות מספיקות לקבוע כי המשיבים עזבו את הדירה בשל מעשי המערער. המשיבה אישרה כי בעת חידוש הסכם השכירות הסכימה כי בעלי הדירה ימכרו אותה (עמ' 33) וראינו כי זמן קצר לאחר פינוי הדירה היא אכן נמכרה על ידי הבעלים.

בתצהירה מיום 24/08/2010 טענה המשיבה (סעיף 8) כי בעלי הדירה החליטו למכור את הדירה בשל מעשי המערער, אולם בעל הדירה מר גלעדי לא אישר את הדברים אלא טען בתצהירו מיום 07/11/2010 כי רק בעקבות הודעת המשכירים כי בכוונתם לעזוב את הדירה החליט למכרה. זאת ועוד, ממכתבו של מר גלעדי מיום 04/07/2010 עולה כי בינו לבין שאר דיירי הבית התגלעו מחלוקות לגבי עלויות שיפוץ הרכוש המשותף (נ/1). בין אלו לבין הטענות בדבר מטרד מצדו של המערער, אין קשר.

31. ניתן לסכם ולקבוע כי תביעת המשיבים לא הוכחה והיה על בית המשפט לדחותה.

התביעה שכנגד

32. התביעה שכנגד שהגיש המערער הייתה לפיצוי בגין פגיעה בו. בכתב התביעה שכנגד טען המערער כי יש לראותו כ"עובד ציבור" וכי מעשי המשיבים עולים כדי העלבת עובד ציבור והפרעה לעובד ציבור במילוי תפקידו.

המערער הסכים בעיקרי הטיעון כי שתי התביעות יידחו. למרות זאת, אעיר כי גם לתביעת המערער אין כל בסיס. המערער, הממלא תפקיד של נציגות הבית המשותף, אינו "עובד ציבור". המערער לא השכיל להוכיח תקיפה או העלבה המצדיקים הענקת פיצוי.

כפי שציינתי לעיל, עסקינן במחלוקות שגרתיות בין שכנים על עניינים של מה בכך, שלא ראוי היה כי יגררו להליך משפטי כה ארוך.

סוף דבר

33. לאור כל האמור, הנני מקבל את הערעור במובן זה שפסק דינו של בית משפט קמא יבוטל וכל החיובים שהושתו בגדרו על המערער לפיצוי המשיבים יבוטלו. למען הסר ספק, משמעות ביטולו של פסק הדין הינה גם ביטול החיוב בהוצאות על פי ההחלטה מיום 02/09/2014. מאחר ואין חולק כי המערער שילם למשיבים את סכום פסק הדין, אני מורה למשיבים להשיב למערער כל סכום ששולם על ידו.

אני דוחה את הערעור על החלטת בית המשפט לדחות את התביעה שכנגד.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

הפיקדון שהופקד על ידי המערער יוחזר לו באמצעות בא כוחו.

ניתן היום, ד' תשרי תשע"ה, 28 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.