העובדות הצריכות לעניין:

1. כתב אישום בתיק זה הוגש ביום 29.10.09. בהתאם לכתב האישום, ביום 22.5.09 או בסמוך לכך, בוצעו בשטח צפונית לירכא, במקרקעין 18896 חלקה 29 נ.צ. 219072/763275 עבודות בניה כדלקמן:

בניית מבנה דו מפלסי מבנייה קשיחה בשטח כולל של כ – 570 מ"ר – מפלס תחתון בשלב של רצפת בטון מוגבהת עם עמודי בטון, בשטח כולל של כ – 230 מ"ר, ומפלס נוסף, בשטח כולל של כ – 340 מ"ר, בשלב של רצפת בטון במפלסים שונים, שבחלקה מהווה קירוי למפלס התחתון ובחלקה האחר על פני הקרקע, עם ברזלי זיון (המהווים הכנה לעמודים לקומה נוספת).

הכל ללא היתר בנייה ובניגוד לייעוד הקרקע שהוא לחקלאות בלבד, ולהוראות תוכנית בתוקף ג/ 6540.

בהתאם לעובדות כתב האישום, ביום 24.5.09 ניתן נגד הנאשם 1 צו מינהלי להפסקת הבנייה לפי ס' 224 לחוק התכנון והבנייה התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"). הצו המנהלי נמסר כדין ביום 25.5.09. מצב הבנייה בעת מסירת הצו המנהלי כמתואר לעיל.

על אף הצו המנהלי, בניגוד לאמור בו, ובעודו בתוקף, המשיכו הנאשמים בביצוע עבודות בנייה במקרקעין, לרבות בניית קירות מבלוקים. בכך הפרו את הצו המנהלי.

ביום 1.6.09 ניתנו כנגד הנאשמים צו שיפוטי להפסקת בנייה וצו שיפוטי למניעת פעולות לפי סעיפים 239 ו – 246 לחוק, בהתאמה.

הצווים השיפוטיים נמסרו כדין ביום 2.6.09.

מצב הבנייה בעת מסירת הצווים השיפוטיים היה: בנוסף למתואר לעיל, הוחל בבניית קירות בלוקים במפלס העליון עד לגובה של כשני מטרים, והכנה של טפסנות ליציקת עמודים ותקרה.

על אף הצו המנהלי והצווים השיפוטיים, בניגוד לאמור בהם, ובעודם בתוקף, המשיכו הנאשמים בביצוע עבודת הבנייה לרבות: המשך בניית קירות למבנה, יציקת תקרה למפלס העליון, בניית ארבעה עמודי בטון בכניסה לבית ומעליהם טפסנות כהכנה ליציקה והקמת קיר בטון חדש דרומית למבנה.

עוד מואשמים הנאשמים בכך שהחל מיום 22.5.09, עשו במקרקעין שימוש חורג.

על העבודות המתוארות לעיל הינן עבודות טעונות היתר. הנאשמים היו חייבים להשיג היתר לעבודות הנ"ל ואף על פי כן העבודות התבצעו ללא היתר, בידיעת הנאשמים.

נאשם 1 – הינו הבעלים של המקרקעין, האחראי לעבודות ולשימוש, ומי שהיה עליו להשיג היתר.

הנאשמת 2 – שהינה אשתו של המשיב 1, מוחזקת כבעלים של המקרקעין, האחראית לעבודות ולשימוש, ומי שהיה עליו להשיג היתר.

אגרת הבנייה שהיה על הנאשמים לשלם אילו היו מקבלים היתר כחוק: 15,390 ₪ וכפל אגרה: 30,780 ₪.

הוראות החיקוק לפיהן הואשמו הנאשמים:

• ביצוע עבודות ושימוש במקרקעין בלא היתר, כשהעבודות והשימוש טעונים היתר – עבירה לפי ס' 204(א) לחוק.
• ביצוע עבודות ושימוש במקרקעין בסטייה מתוכנית – עבירה לפי ס' 204(ב) לחוק.
• ביצוע עבודות ושימוש במקרקעין בניגוד להוראות התוספת הראשונה – עבירה לפי ס' 204(ג) לחוק.
• אי קיום צו הפסקה מינהלי – עבירה לפי סעיפים 224, 237 לחוק.
• אי קיום צו הפסקה שיפוטי – עבירה לפי סעיפים 239,240 לחוק.
• אי קיום צו מניעת פעולות – עבירה לפי סעיפים 249 לחוק.

2. ביום 29.10.09 הוגשה הודעה על תיקון כתב אישום טרם הקראה והוספת שני עדי תביעה.

3. בתחילה נידון התיק בפני כב' השופטת, רונית בש.

4. ביום 7.1.10 הועבר התיק ע"י כב' השופטת בש, בהסכמת הצדדים, להליך גישור פלילי בפני כב' השופט חאמד.

5. ביום 11.11.10 התקיים דיון הקראה בפני כב' השופטת בש בו נכחו ב"כ המאשימה, נאשם 1, נאשמת 2 נכחה ועזבה לאחר שלא חשה בטוב, והסנגור. ב"כ המאשימה ביקשה להוסיף עדה נוספת וכתב האישום תוקן בשלישית. הנאשמים כפרו בעובדות כתב האישום, כמפורט בפרוטוקול.

הסנגור מסר כי בכוונתו להגיש בקשה לעיכוב הליכים לגבי נאשמת 2, אשר הוספה, לטענתו, לתיק זה, על מנת להפוך את נאשם 1 ל"בן ערובה" והכל כדי שההגנה תסכים שהוא יודה והיא תמחק.

ב"כ הצדדים הודיעו בדיון כי קיימת הסכמה דיונית שעד לשמיעת ישיבת הראיות ולמצער, 30 ימים קודם, תעביר המאשימה רשימה לסניגור אילו ראיות מתייחסות לאלה עדים. לאחר שתתקבל הרשימה, יבהיר הסנגור לב"כ המאשימה אילו עדים יש לזמן לישיבת ההוכחות והמאשימה תזמנם. כב' השופטת בש הורתה כי המאשימה תזמן את עדי התביעה לאחר שיבהיר לה הסנגור אילו עדים יש לזמן למועד הנ"ל והדיון נדחה לשמיעת ראיות.

ביום 18.11.10 הוגשה בקשה מטעם ב"כ המאשימה לזימון עדי התביעה לישיבת ההוכחות וכב' השופטת בש הורתה "כמבוקש".

6. ביום 16.2.11 הוגשה בקשה לתיקון כתב אישום מטעם ב"כ המאשימה בה נטען כי בביקור שנערך ביום 5.1.11 התגלה כי בוצעו במקרקעין, נשוא כתב האישום, עבודות חדשות, המהוות הפרה נוספת של הצווים השיפוטיים. כתב האישום המתוקן, נטען, כולל הוספת אישום בהתאם.

כמו"כ, לאחרונה נודע למאשימה כי בחודש 1/2010 התקבלה בוועדה המחוזית בקשה מטעם הנאשמת 1 להיתר בנייה – הנוגעת למבנה נשוא האישום. בעקבות ראיה חדשה זו נחקרו עורך הבקשה והמודד שביצע את המדידה שבגוף הבקשה. כתב האישום המתוקן כולל הוספת שני עדים אלו לרשימת עדי התביעה.

בד בבד עם הגשת בקשה זו, נכתב, ימסרו לסנגור הודעה על קיומו של חומר ראיות נוסף כאמור ורשימה עדכנית של החומר בתיק.

7. ביום 17.2.11 החליטה כב' השופטת בש להעביר הבקשה לתגובת הסנגור ולבקשת הסנגור נקבע דיון בבקשת המאשימה לתיקון כתב אישום.

8. בדיון שהתקיים ביום 3.5.11 קבעה כב' השופטת בש כי אין בתיקון כתב האישום בשלב זה של המשפט, עובר לתחילת שמיעת הראיות, כדי לפגוע בהגנת הנאשמים, והתירה תיקונו.

9. ביום 24.4.12 הוגשה מטעם המאשימה בקשה לזימון עדים וכב' השופטת בש הורתה כמבוקש.

10. ביום 28.5.12 הועברה לביהמ"ש כפירתם של הנאשמים לכתב האישום.

11. בדיון מיום 30.6.13 ביקש הסנגור לאפשר לנאשם 1 לחזור בו מכפירתו, הנאשם אישר זאת וכב' השופטת בש הורתה כמבוקש. הסנגור טען כי הנאשם מודה בעובדות כתב האישום המתוקן.

את המשך הדיון נצטט במדוייק מהפרוטוקול, מאחר והסוגיה בה עסקינן נסבה סביב פרוטוקול זה.

"הסניגור:

הקראתי לנאשם מס' 1 את עובדות כתב האישום המתוקן והוא מודה בעובדות כתב האישום המתוקן.

אבקש שלא ליתן את הכרעת הדין היום, על רקע העובדה שהעברתי לחברתי היום מסמך שלהערכתי יש בו כדי להשפיע רבות על המשך תיק זה.

חברתי בהגינותה הרבה, אמרה לי שהיא תבדוק את האמור באותו מסמך.

לאור דברים אלה, אני מציג לעיון בית המשפט את המסמך, אבקש שהדיון הבא יתקיים במועד מעט מאוחר, על מנת שניתן יהא לבוא ולראות את התקדמות ההליך התכנוני לצורך הטיעונים לעונש.

נאשם מס' 1:

מאשר את דברי הסניגור.

ב"כ המאשימה:

אבקש ליתן את הכרעת היום. לא שמענו מפי הסניגור על טעם של ממש להימנע מהכרעת דינו של נאשם מס' 1 שהודה בעובדות כתב האישום.

התקדמותם של הליכים תכנונים שטרם באו לעולם, אינה יכולה להוות טעם להימנע מהכרעת הדין , על פי כל דין. לגבי נאשמת מס' 2, ככל שהיא עומדת על כפירתה, אבקש לקבוע מועד לשמיעת ראיות. ולקיים היום את הישיבה על פי סעיף 144.

אני הגעתי ערוכה, לפי הוראת בית המשפט עם תיק מוצגים שהועבר לסניגור לפני למעלה משנה, עד היום לא קבלתי התייחסות עניינית למוצגים ולעדי התביעה.

מדובר בתיק משנת 2009, שלמעשה טרם הוחל בבירורו, ככל שיש כפירה יש לקבוע מועד לתחילת הבירור. היה ובית המשפט שוקל שלא להכריע את דינו של נאשם מס' 1 ולדחות את הדיון, אבקש שיהא זה למועד קרוב, כך שהכרעת הדין למצער ההחלטה בדבר הכרעת הדין, תינתן בהקדם.

הסניגור:

אני סבור שהן מהבחינה המשפטית והן מכל שאר הבחינות, מן הראוי למחוק את נאשמת מס' 2 מכתב האישום במיוחד לאור הן מצבה הרפואי והן העובדה שנאשם מס' 1 חזר בו מכפירתו.

בכל מקרה, ביקשתי שלא ליתן את הכרעת הדין נגד נאשם מס' 1 על מנת לאפשר למאשימה לשקול את מחיקת נאשמת מס' 2 מכתב האישום ואני מצהיר כי נאשמת מס' 2 חוזרת בה מכפירתה, זאת על מנת שמחיקתה מכתב האישום לא תהווה זיכוי ולחלופין על מנת שבית המשפט במידה ויפריד את הדיון בישיבה הבאה, יוכל להורות על מחיקתה מכתב האישום, מבלי שתימנע האפשרות מהמאשימה להגישו מחדש, בתיק נפרד.

החלטה:

הריני להתיר לנאשמת מס' 2 לחזור בה מכפירתה.

הסניגור:

בהמשך להחלטתו הנ"ל של בית המשפט אבקש לדחות את הדיון על מנת לבחון את ההתקדמות התכנונית. במאמר מוסגר אציין, כי בתיק נפרד מנהלת המאשימה, הליכים לפי פקודת בית משפט, אבקש ממנה ליתן את הדעת מחדש בענין זה נוכח ההתפתחות הדיונית היום, המלמדת בדבר תום לבם של הנאשם וברצונם לבוא ולמלא אחר הוראות הדין למיניהן.

ב"כ המאשימה:

אין קשר ואין לקשור בין הכרעת דינו של נאשם מס' 1 לנושא בקשתה של הנאשמת מס' 2 לביטול האישום נגדה. טרם הוגשה בקשה כאמור, לכשתוגש בקשה , היא תיבחן לגופה בהתאם לנסיבות לראיות שיצורפו ותישקל בהתאם לנסיבות העניין.

אין לקשור בין תיק זה לבין הליכי הבזיון, שעניינם המשך בניה ואכלוס מבנה, כנגד צווי בית משפט.

החלטה

1. בנסיבות הענין ונוכח טיעוניו הנ"ל של הסניגור, הנני מבכרת שלא ליתן בישיבת היום הכרעת דין נגד נאשם מס' 1.

2. נדחה להמשך דיון בפני, ליום 26/12/13, שעה 12:00, שאז תינתן הכרעת הדין נגד נאשם מס' 1."

(עמ' 18, 19, עמ' 20 ש' 1 – 9).

12. ביום 4.3.14 הורתה כב' השופטת בש על העברת הדיון בתיק למותב זה.

13. בהחלטה מיום 4.3.14 קבעתי דיון לצורך מתן הכרעת דין וטיעונים לעונש, נוכח הודאת הנאשם. כן הוריתי כי בדיון תבהיר המאשימה סופית עמדתה, לאחר קבלת אישור מהפרקליטות במידת הצורך, לגבי נאשמת 2.

14. ביום 17.6.14 התקיים דיון בו טען הסנגור כי עדיין לא הוגשה בקשה מטעמו למחיקת נאשמת 2 מכתב האישום. הסנגור טען כי יש רלוונטיות בשאלת מחיקת נאשמת 2 לעניין העונש ולכן ביקש בהסכמה לדחות הדיון. בהחלטתי קבעתי כי הסנגור יגיש הבקשה לפרקליטות כמפורט בפרוטוקול.

15. ביום 25.1.15 התקיים דיון בו טען הסנגור כי הוגשה מטעמו בקשה למחיקת נאשמת 2 מכתב האישום. כמו"כ הוגשה תעודה רפואית בעניינה של הנאשמת 2 וב"כ הנאשם ביקש כי ביהמ"ש יוכל לומר דברו באשר להצדקת מחיקת נאשמת 2 מכתב האישום לאור מצבה הרפואי ולאור רוח הדברים בתיק.

ב"כ המאשימה טען כי בקשת הסנגור למחיקה נשקלת וטרם התקבלה החלטה וביקש לדחות הדיון בעניין שני הנאשמים.

16. בדיון שהתקיים ביום 12.10.15 הבהיר ב"כ המאשימה כי ביום 30.6.13 חזר הנאשם מכפירתו והודה בעובדות כתב האישום. "עם זאת, המשיך, "באותו יום לא ניתנה הכרעת הדין מכיוון שהוגשה בקשה מיוחדת לעניין נאשמת 2 שגם חזרה בה מכפירתה אך טרם הודתה בעובדות כתב האישום. היתה בקשה לביטול כתב האישום נגדה לאור הנסיבות הרפואיות המיוחדות. לכן, התיק נדחה כדי להכריע בעניינה של נאשמת 2 ואז להמשיך כסדרו בעניינו של נאשם 1 שזה הטיעונים לעונש טרם הוכרע דינו."

ובהמשך " ...לשאלת ביהמ"ש, מדוע יש לקשור את הטיעונים לעונש של נאשם מס' 1 לעניינה של נאשמת מס' 2, אנו גם חושבים שאין לקשור בין הנאשמים אך בפועל כב' השופטת בש ביום 30.6.13 נעתרה לבקשת ההגנה ולא נתנה הכרעת דין לגבי נאשם 1 למרות הודיה בעובדות ולאור בקשת הסניגור להכריע בעניינה של הנאשמת 2. לאור מכלול כל הנסיבות ומאחר והתשובה לבקשה לדחיית ההליכים ומאחר והסניגור שמייצג את הנאשמים בכל הדיון נמצא בחו"ל, אבקש דחיית הדיון לחודש ימים, על מנת למצות את ההליכים בתיק. " (עמ' 25 לפרו', ש' 12-28) (הדגשה שלי – ז.ב.).

17. ביום 12.8.15 הוגשה בקשה מטעם ב"כ המאשימה לזימון שני עדי תביעה למועד הדיון, פבלו אספינו, מפקח בנייה, היחידה הארצית לפיקוח בניה, ואלי נטל כהן, שמאי מקרקעין. ביום 11.11.15 הוריתי כי המזכירות תזמן את העדים כמבוקש.

18. בדיון ביום 16.12.15 הודיעו ב"כ הצדדים כי בקשת עיכוב ההליכים כנגד נאשמת 2 התקבלה, ונמסרה (סומן "קובץ עיכוב הליכים נאשמת 2"). ב"כ המאשימה ביקש בעקבות עיכוב ההליכים, הפסקת ההליכים כלפי נאשמת 2 והוריתי כמבוקש.

לצורך הסוגיה הנדונה אביא ציטוט מדויק של המשך הדיון שהתקיים בפני כדלהלן:

"ב"כ הצדדים: בעקבות ולאור עיכוב ההליכים כנגד נאשמת מס' 2 נבקש ליתן הכרעת דין בנוגע לנאשם מס' 1 אשר הודה בעובדות כתב האישום ביום 30.6.13.

ב"כ הנאשם: הודיה זו אכן ניתנה בזיקה לעיכוב ההליכים. אני מבהיר גם לאור האמור לעיל כי הודאת הנאשם מס' 1 בעינה עומדת.

הנאשם: אני מאשר את דברי בא כוחי ואני חוזר ואומר שאני מודה בעובדות כתב האישום" (עמ' 27 לפר', ש' 29-30, עמ' 28 לפרו', ש' 1 -6).

בשלב הזה כתבתי הכרעת דין של הרשעה בעניינו של נאשם 1, בהתבסס על הודאתו, בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

נוכח בקשתו של הסנגור להפסיק הדיון עקב נסיבות אישיות הוריתי על המשך וסיום התיק ליום אחר.

19. ביום 17.1.16 התקיים דיון במסגרת הטיעונים לעונש של הנאשם. בדיון נדונו 2 סוגיות מרכזיות: עדותו של שמאי המקרקעין מטעם התביעה וחוות הדעת שכתב וכן בקשתו של הסנגור כי הנאשם יחזור בו מהודאתו.

1. עדותו של שמאי המקרקעין לעניין שווי המבנה נשוא כתב האישום וחוות דעתו:

בתחילת הדיון טען הסנגור כי העד אלי נטל כהן, שמאי מקרקעין, אשר חוות דעתו נכתבה ביום 28.11.10, אשר הוזמן להעיד מטעם התביעה, אינו עד תביעה וכי פרטים המופיעים בחוות דעתו לא הוזכרו בכתב האישום. לבקשתי הציג הסנגור דוגמא לפרט מעין זה – קביעת שווי נזקים שלטענת המדינה נגרמו עקב מעשים המיוחסים לנאשם בכתב האישום, דבר אשר לא הוזכר בכתב האישום אך הוזכר בחוות הדעת. נוכח האמור ביקש הסנגור כי לא תתאפשר עדותו של העד, ובמידה והמדינה עומדת על שמיעת עדותו, ביקש כי יתאפשר לנאשם לחזור בו מההודאה ולנהל את התיק. זאת מאחר ובמסגרת הטיעון לעונש לא ניתן להביא ראיות על מעשים שהנאשם לא הורשע בהם. הסנגור הפנה את ביהמ"ש לתיקון 113 לחוק העונשין, ס' 40 י' לחוק העונשין וכן לעפ"ג(חי') 20857-03-14 חיים אוטמזגין חיון נ' מדינת ישראל (להלן: "עניין אוטמזגין").

ב"כ המאשימה התנגד לדברי הסנגור והפנה את ביהמ"ש לס' 219 לחוק התכנון והבניה הקובע כי לאחר שהורשע אדם בעבירה, רשאי ביהמ"ש להטיל, בנוסף לקנס, לפי ס' 204, או במקומו, קנסות כמפורט בסעיף, וחוות דעת השמאי בה עסקינן מוגשת לצורך אומדן אותן הקנסות. המומחה, נטען, אינו מעיד על יסוד מיסודות העבירה אלא על עניין הקנס בלבד. ב"כ המאשימה הפנה את ביהמ"ש לרע"פ 10571/08 מדינת ישראל נ' אהרון מלכיאל (להלן: "עניין מלכיאל"). בעניין זה, נטען, נקבע כי כאשר חלה התפתחות בנייה, במהלך המשפט, ניתן להוכיח זאת במהלך המשפט ואף במהלך הטיעונים לעונש. מכאן, טען ב"כ המאשימה, שניתן להגיש חוות דעת לעניין שווי המבנה, במהלך שלב הטיעונים לעונש לצורך קביעת הקנס.

הסנגור טען מנגד כי לנאשם לא ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן במהלך המשפט בפני חוות דעת השמאי ואין המדובר בעבירה מתמשכת כפי שהיה בעניין מלכיאל.

בהחלטה בדיון קבעתי כי בהתאם לסעיף 219 לחוק, ב"כ המאשימה יכולה במסגרת הטיעונים לעונש להגיש חוות דעת שמאי לעניין הערכת שווי הנזק. השמאי לא אמור היה ואין מקום שיהיה חלק מעדי התביעה מאחר וחוות דעתו ניתנת אך ורק לאחר ההרשעה שניתנה, נוכח הודאת הנאשם, וכי כל עוד חוות הדעת אין בה כדי לסתור את עובדות כתב האישום ו/או להוסיף עובדות לכתב האישום, אלא היא מתרכזת בעניין שווי הנכס, יש מקום לשמוע אותה במסגרת הטיעונים לעונש.

2. בקשת הסנגור כי הנאשם יחזור בו מהודאתו:

טיעוני הסנגור:

נוכח החלטתי בעניין שמאי המקרקעין, ביקש הסנגור לאפשר לנאשם לחזור בו מהודאתו וציין, כאמור, כי זו הועלתה עוד טרם מתן החלטת ביהמ"ש בעניין השמאי. לטענתו, הנאשם הודה, בהתאם למצוין בפרוטוקול הדיון מיום 16.12.15, עקב בקשה לעיכוב הליכים כנגד נאשמת 2. לאישוש דבריו הציג את הצהרת הצדדים בפרוטוקול הדיון, כדלקמן:

"ב"כ הצדדים: בעקבות ולאור עיכוב ההליכים כנגד נאשמת מס' 2 נבקש ליתן הכרעת דין בנוגע לנאשם מס' 1 אשר הודה בעובדות כתב האישום ביום 30.6.13."

מכאן למדים, לטענתו, כי שני הצדדים הסכימו כי הודאת הנאשם באה בזיקה לעיכוב ההליכים כנגד נאשמת 2.

כן טען הסנגור כי ביום 30.6.13 ביקש נאשם 1 לחזור בו מכפירתו וביהמ"ש הורה כמבוקש ולאחר מכן הנאשם הודה בכתב האישום המתוקן. המדינה ביקשה לתן הכרעת דין באותו היום ואילו ההגנה ביקשה שלא לתן הכרעת דין באותו היום וניתנה החלטה של כב' השופטת בש שלא ליתן הכרעת דין נגד נאשם 1. היינו, טוען הסנגור, ביהמ"ש קיבל את עמדת ההגנה.

לטענת הסנגור את החזרה מהודאה יש לייחס ליום 16.12.15 ולא ליום 30.6.13.

טיעוני ב"כ המאשימה:

ב"כ המאשימה טען מנגד כי כבר בשנת 2013, לאחר שהודה הנאשם בעובדות כתב האישום, ביקשה המאשימה להרשיעו וכבר אז נאמר כי אין לכך קשר ענייני לנאשמת 2, אשתו, בעניינה דובר על נסיבות רפואיות מיוחדות. כן נטען כי הנאשם הודה בעובדות כתב האישום ביום 30.6.13 וכי לא הייתה כל הערה מצידו כי ההודאה מותנית בדבר מה, וגם לא הייתה כל הסכמה כזו, וכי הנאשם ביקש שלא להכריע את דינו באותו היום וביום 16.12.15 ניתנה הכרעת הדין.

לפיכך, נטען, הסנגור לא הצביע על כל נימוק המקובל בפסיקה לאפשר חזרה מהודאה.

בתום הדיון הוריתי כי הסנגור וב"כ המאשימה ישלימו טיעוניהם בכתב לעניין החזרה מהודאה וביהמ"ש יתן החלטתו עם קבלת סיכומי שני הצדדים.

בנוסף קבעתי כי ב"כ המאשימה יוכל לטעון לעניין הוצאות העד, אלי נטל כהן, אשר הופיע פעם שנייה לדיון, בהמשך.

20. ביום 31.1.16 הוגשו טיעונים בכתב מטעם הסנגור.

טיעוני הסנגור:

הבקשה לחזרה מהודאה נסבה בעיקרה סביב העובדה כי המשיבה מציגה מצג שונה מהמצג אשר הציגה טרם הרשעת הנאשם בכתב האישום ביום 16.12.15. המצג המקורי אותו הציגה המשיבה - זיקה בין הודאת הנאשם לבין עיכוב ההליכים של נאשמת 2 - הוא שעמד בבסיס "רצונו החופשי" של הנאשם להודות בכתב האישום מלכתחילה.

נטען כי טרם הודה הנאשם בכתב האישום, הייתה בליבו הציפייה כי קיים קשר ישיר בין שאלת עיכוב ההליכים כנגד אשתו החולה, לבין הודאתו. ציפייה זו זכתה לאישור המשיבה ביום 16.12.15 ובעקבות אישור זה, פנה הנאשם, יחד עם המשיבה, כי תינתן כנגדו הכרעת הדין.

לעניין סוגיית החזרה מהודאה, נטען, יש לברר האם ההודאה ניתנה "מרצון טוב וחופשי".

במקרה דנא, נטען, ביהמ"ש קיבל את בקשת ההגנה ביום 30.6.13, בניגוד לעמדת המשיבה, ולא נתן הכרעת דינו באותו היום שעה שניתנה הודאה בכתב האישום.

ביום 16.12.15 ביקש הנאשם "מרצונו הטוב והחופשי" לתן הכרעת דין מרשיעה רק לאור הסכמת המאשימה לזיקה בין ההרשעה לבין עיכוב ההליכים. משעה שהמאשימה שינתה עמדתה בנדון, נפגע באופן מוחלט "רצונו הטוב והחופשי" של הנאשם ועל כן הוא מבקש לאפשר לו לחזור בו מהודאתו. שינוי זה הינו שינוי מהותי, נטען, אשר מטיל בספק את הודאת הנאשם.

ביהמ"ש התבקש לשים ליבו אף לעיתוי הגשת הבקשה לחזרה מהודאה – קודם לטיעונים לעונש ובוודאי קודם למתן גזר הדין. נטען כי הלכה פסוקה היא כי לעיתוי הבקשה לחזרה מהודאה משמעות רבה בשאלה האם יאפשר אותה ביהמ"ש.

במקרה דנא, נוכח העיתוי בו התבקשה החזרה מההודאה - טרם שמיעת הטיעונים לעונש, מצביע הדבר כי אכן הבקשה כנה ואמיתית וכי מיד עם שינוי עמדת המשיבה העלה הנאשם את בקשתו לחזרה מהודאה.

21. ביום 22.2.16 השלימה המאשימה את טיעוניה בכתב וביקשה לדחות את בקשת נאשם 1 לחזור בו מהודאתו ולהורות על המשך ההליכים בתיק.

טיעוני המאשימה:

הסיבה האמיתית לבקשת "החזרה מהודאה" היא ניסיון ההגנה לסכל הגשת חוו"ד שמאי, על פי ס' 219 לחוק התכנון והבניה, במסגרת הטיעונים לעונש.

ב"כ המאשימה הפנה לעניין זה לדברי הסנגור בפרוטוקול (עמ' 30 ש' 15-30):

"כך שמה שאני מבקש היום זה אחד משני דברים, או שלא תתאפשר העדתו של העד הזה, או שאם המדינה עומדת על כך, אני מבקש לאפשר לי לחזור בי מההודייה ולנהל את התיק הזה"

נטען כי רק משהבינה ההגנה כי המותב יתיר הגשת חוו"ד שמאי על פי ס' 219 לחוק, התמקדה היא בטיעונה החלופי לביסוס בקשת הנאשם לחזור בו מהודאתו – בקשת נאשם 1 היא תולדה של חזרת המאשימה מהסכמתה לקיום זיקה בין הודאתו של נאשם 1 לבין עיכוב ההליכים בעניינה של נאשמת 2. (ר' פרוטוקול אחרון החל מעמ' 47 ש' 7 – עמ' 48 ש' 30).

היינו, נטען, בניגוד לטענת ההגנה בהשלמת טיעוניה בכתב, נאשם 1 העלה, לראשונה, את בקשתו לחזור בו מהודאתו ללא קשר לשינוי הנטען על ידה בעמדת המאשימה בנוגע לזיקה, לכאורה, בין עיכוב ההליכים בעניינה של נאשמת 2 להודאתו של נאשם 1, אלא כניסיון לסכל את בקשת המאשימה להגיש חוו"ד שמאי עפ"י ס' 219 לחוק.

נטען כי די בכך כדי לדחות את טענת ההגנה כי טיעונה בדבר שינוי בעמדת המאשימה לכאורה ועיתוי העלאתו מעידים כי בקשתו של נאשם 1 לחזרה מהודאה הינה "כנה ואמיתית".

כן נטען כי המאשימה מעולם לא הסכימה לקיום זיקה בין הודאת נאשם 1 לבין עיכוב ההליכים בעניינה של נאשמת 2. נטען כי הדברים בפרוטוקול הדיון מיום 16.12.15, אשר מיוחסים ל"ב"כ הצדדים" נאמרו ע"י ב"כ נאשם 1 ורק נרשמו כאילו נאמרו במשותף עם ב"כ המאשימה, ולא בכדי התבקש נאשם 1 לעמוד ולאשר את הודאתו שוב.

כן נטען כי אף אם הדברים המצוטטים נאמרו ע"י שני הצדדים במשותף, לא ניתן להסיק מהם כי הודאת נאשם 1 הייתה מותנית בעיכוב ההליכים בעניינה של נאשמת 2. הדבר היחיד שניתן לומר הוא כי המתינו עם הכרעת הדין בעניינו של נאשם 1 עד להחלטה בבקשה לעיכוב ההליכים בעניינה של נאשמת 2.

כן נטען כי יש להבחין בין 2 מושגים אשר ההגנה מנסה לבלבל ביניהם: הודאה בעובדות והכרעת דין. הדברים המצוטטים מפרוטוקול הדיון שנאמרו ע"י "ב"כ הצדדים" מתייחסים לעיתוי מתן הכרעת הדין בלבד, ואין עניינם בעצם הודאת הנאשם בעובדות כתב האישום, שניתנה כבר לפני כשנתיים וחצי, ביום 30.6.13.

לסיכום, אין בין מחלוקת הצדדים לגבי הדברים שנאמרו במהלך הדיון ביום 16.12.15 בנוגע לעיתוי מתן הכרעת הדין לבין פגיעה ב"רצונו הטוב והחופשי" של נאשם 1 בעת הודאתו בעובדות כתב האישום ביום 30.6.13.

נטען כי בקשתו של נאשם 1 לחזור בו מהודאתו הינה מהלך טקטי בלבד, וכאן שאין גם בעיתוי העלאתה, טרם הטיעונים לעונש, כדי להועיל לו.

ביום 30.6.13 הודה נאשם 1 בעובדות כתב האישום המתוקן, בחלוף כ – 4 שנים מתחילת משפטו ולאחר שחזר מכפירתו בעובדות כתב האישום. היינו, לנאשם 1 ניתנה מלוא ההזדמנות לבדוק הן את ההיבט המשפטי, ובכללו את הפעלת ס' 219, והן את ההיבט העובדתי.

ביום 16.12.15, בחלוף כשנתיים וחצי נוספות, ולאחר שעוכבו ההליכים בעניינה של נאשמת 2, נאשם 1 שב ואישר הודאתו וביהמ"ש הרשיע את הנאשם בהתבסס על הודאתו בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. היינו, הנאשם הודה בעובדות כתב האישום שנתיים וחצי טרם עיכוב ההליכים בעניינה של נאשמת 2 והן לאחר עיכוב ההליכים בעניינה, היינו, הודאתו ניתנה בלי שום קשר לעיכוב ההליכים.

הנאשם 1, בניגוד לטענת הסנגור בהשלמת טיעוניו, ביקש לחזור בו מהודאתו, בלי קשר לשינוי הנטען על ידי הסנגור בעמדת המאשימה אלא כנסיון לסכל את בקשת המאשימה להגיש חוות דעת שמאי, על פי ס' 219 לחוק התכנון והבניה. רק לאחר שהבינה ההגנה כי ביהמ"ש יתיר הגשת חוו"ד שמאי התמקדה בטיעון החלופי כאילו בקשת נאשם 1 היא תולדה של חזרת המאשימה מהסכמתה לקיום זיקה בין הודאתו לבין עיכוב ההליכים בעניינה של נאשמת 2.

מכאן שהבקשה לחזרה מהודאה איננה אלא מהלך טקטי בלבד, שנועד למשוך את ניהול המשפט, המתנהל כבר כ – 6.5 שנים ולדחות את שלב הטיעונים לעונש והגשת חוו"ד שמאי לפרק זמן ממושך.

נטען כי עיתוי העלאת הבקשה טרם הטיעונים לעונש לא יועיל לנאשם 1 שהרי כבר נקבע בפסיקה כי אין להיעתר לבקשה באופן אוטומטי ויש להתחשב ב"גורמי היציבות, הוודאות והאמינות החיוניים להליך הפלילי".

כן נקבע בפסיקה כי המבחן המהותי אשר על פיו תוכרע בקשת נאשם ל"חזרה מהודאה" הוא "מבחן המניע" – "האם מדובר ברצון כן ואמיתי מצד הנאשם לחזור בו מהודאת שווא שמסר, ולהוכיח את חפותו, או שמא מדובר במהלך טקטי שנועד לגרוף תועלת משפטית כלשהי. מבחן העיתוי איננו אלא כלי עזר משפטי, לצורך הכרעה במבחן המניע".

דיון:

22. סעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי, שעניינו "חזרה מהודייה", קובע כדלהלן:

"הודה הנאשם בעובדה, אם בהודיה שבכתב לפני המשפט ואם במהלך המשפט, רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודיה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו."

בפסיקתו של בית משפט העליון נדונה לא אחת השאלה - מהם אותם נימוקים מיוחדים המצדיקים מתן היתר לחזרה מהודיה. בע"פ 5622/03 פלוני נ' מד"י, דן כב' נשיא בית המשפט העליון (כתוארו דאז) השופט אשר גרוניס, בשאלה מתי ניתן היתר לנאשם לחזור בו מהודאתו, וקובע כדלקמן:

"ככלל, נפסק כי היתר כאמור יהא מוצדק רק בנסיבות חריגות. אלו מתקיימות, למשל, כאשר מתוך מכלול הנסיבות מתעורר חשש ממשי שהנאשם הודה באשמה בניגוד לרצונו החופשי, או תוך שהוא אינו מבין את משמעות הודייתו (ע"פ 945/85 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2) 572, 579 (להלן - עניין פלוני); ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577, 621; ע"פ 763/03 שמואל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); י' קדמי על סדר הדין בפלילים (חלק שני, תשס"ג) 1002-996). גישה המקלה יותר עם הנאשם הובעה על ידי השופטים א' גולדברג וש' נתניהו, בניגוד לעמדתו החולקת של השופט ת' אור, בגדרו של ע"פ 3754/91 מדינת ישראל נ' סמחאת, פ"ד מה(5) 798 (להלן - עניין סמחאת). לפי גישת הרוב אין להכביד על נאשם, שרצונו לחזור בו מההודיה אינו נובע מתוך תכסיס פסול אלא מטעם ענייני וכן.

...

הגישה המקלה יותר לגבי חזרה מהודיה מתבקשת כאשר הבקשה מוגשת לפני מתן גזר הדין. כמובן, שאף במקרה כזה אין להיעתר לבקשה באופן אוטומטי, אלא יש להתחשב ביתר הנסיבות". (הדגשה שלי – ז.ב.)

י. קדמי, בספרו "סדר הדין בפלילים", חלק שני, ב', מהדורה תשס"ט-2009, מציג פסיקה לעניין השיקולים למתן רשות לחזור מהודיה, היפה לענייננו, כדלקמן:

בע"פ 108/80 נקבע כי מקום בו המשיב היה מיוצג ע"י פרקליט בעת הדיון, ובחר להודות בעובדות תוך כדי המשפט, הוא "עשה זאת על יסוד מכלול של שיקולים וטעמו עמו, ואין בנסיבות שנוצרו עתה כדי להצביע על כך כי המשיב קופח בזכויותיו".

בע"פ 339/81, נקבע כי "בית המשפט קמא וידא... כי הדברים ברורים ומובנים, והניסיון לשנות את העמדה בשלב מאוחר יותר... לא יכול היה להיות מעוגן בטענה כי המערער לא היה מודע היטב למה שהושמע מפיו לפני כן".

ע"פ (ת"א) 529/97: "... אין רשימה סגורה של מקרים שבהם יינתן היתר שכזה ויש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו. הנטייה היא לאפשר חזרה מהודאה כאשר זו נעשתה מחמת אילוץ או כשהנאשם אינו מבין את משמעותה... הסיבה שלא לנקוט ביד נדיבה... הינה שעלול להיפתח פתח לנאשמים להתחרט על הודייתם, דבר שיש בו כדי לפגוע בניהולו התקין של הדיון".

הכרעה:

23. לאחר עיון בבקשה ובתגובה ונוכח האמור בפסיקה – אני קובעת כי דין הבקשה של הנאשם לחזרה מהודאה להידחות וזאת מהנימוקים הבאים:

הנאשם בתיק זה הודה בעובדות כתב האישום ביום 30.6.13.

הסנגור טען בדיון זה כדלקמן:

"הקראתי לנאשם מס' 1 את עובדות כתב האישום המתוקן והוא מודה בעובדות כתב האישום המתוקן."

ובהמשך:

"אבקש שהדיון הבא יתקיים במועד מעט מאוחר, על מנת שניתן יהא לבוא ולראות את התקדמות ההליך התכנוני לצורך הטיעונים לעונש."

ומאוחר יותר:

"בהמשך להחלטתו הנ"ל של בית המשפט אבקש לדחות את הדיון על מנת לבחון את ההתקדמות התכנונית."

דהיינו – ההודאה ניתנה כדין, באופן עצמאי לחלוטין, ללא תלות בשום דבר ולכן, כב' השופטת בש – עמדה ליתן מיד הכרעת הדין אך הסנגור ביקש לדחות המועד. כב' השופטת בש לא הייתה פועלת כך במידה וההודאה לא ניתנה כדין, "חופשית ומרצון".

באותו דיון נאמר במפורש ע"י ב"כ המאשימה, כאמור לעיל כדלהלן:

"אין קשר ואין לקשור בין הכרעת דינו של נאשם מס' 1 לנושא בקשתה של הנאשמת מס' 2 לביטול האישום נגדה".

בתום הדיון הורתה כב' השופטת בש לדחות את הכרעת הדין, בקובעה כדלהלן:

"בנסיבות הענין ונוכח טיעוניו הנ"ל של הסניגור, הנני מבכרת שלא ליתן בישיבת היום הכרעת דין נגד נאשם מס' 1."

בדיון שהתקיים ביום 12.10.15 חזר ב"כ המאשימה על עמדתו וטען, כאמור לעיל: " התיק נדחה כדי להכריע בעניינה של נאשמת 2 ואז להמשיך כסדרו בעניינו של נאשם 1 שזה הטיעונים לעונש טרם הוכרע דינו". ובהמשך: "אנו גם חושבים שאין לקשור בין הנאשמים".

ביום 16.12.15 הודיעו הצדדים כי בקשת עיכוב ההליכים נגד נאשמת 2 התקבלה, ב"כ המאשימה ביקש הפסקת הליכים כנגדה והוריתי כמבוקש.

הצדדים ביקשו להכריע את דינו של הנאשם וניתנה על ידי הכרעת דין בה הורשע הנאשם על בסיס הודאתו בעובדות כתב האישום.

טענת הסנגור לפיה המשיבה מציגה היום מצג שונה מהמצג אותו הציגה טרם הרשעת הנאשם בכתב האישום – זיקה בין הודאת הנאשם לבין עיכוב ההליכים נגד נאשמת 2 – ועל כן יש מקום כי הנאשם יחזור בו מהודאתו, שכן מצג זה הוא שעמד בבסיס הודאתו שהייתה בנסיבות אלה בלבד, "חופשית ומרצון" – נדחית על ידי.

בדיון ביום 30.6.13 טען ב"כ המאשימה במפורש כי אין לקשור בין הכרעת דינו של נאשם 1 לבקשתה של נאשמת 2 לביטול האישום נגדה. ב"כ המאשימה אף ביקש בדיון ליתן את הכרעת הדין באותו היום. גם בדיון מיום 12.10.15 חזרה המאשימה על עמדתה כי שאין לקשור בין שני הנאשמים.

טענת הסנגור כי עוד טרם הודה, הייתה בליבו של הנאשם הציפייה כי קיים קשר ישיר בין עיכוב ההליכים נגד נאשמת 2 לבין הודאתו, וכי ציפייה זו זכתה לאישור המשיבה ביום 16.12.15 – דינה להדחות.

ככל שהייתה ציפייה כלשהי אצל הנאשם כי תהיה זיקה בין הבקשה לעיכוב הליכים לבין הודאתו, ציפייה זו הייתה בליבו בלבד, שהרי הדברים שנאמרו ע"י ב"כ המאשימה בדיון ביום 30.6.13 מפריכים מאליהם ציפייה מעין זו. ובנוסף, בעת שהודה הנאשם הוא לא ידע מה יעלה בגורל הבקשה לעיכוב ההליכים כנגד נאשמת 2.

ניסיונו של הסנגור להוכיח זיקה זו בציטוט מהדיון ביום 15.12.15, לפיו נאמר מפי ב"כ הצדדים - "בעקבות ולאור עיכוב ההליכים כנגד נאשמת מס' 2 נבקש ליתן הכרעת דין בנוגע לנאשם מס' 1 אשר הודה בעובדות כתב האישום ביום 30.6.13." – דינה להידחות אף היא.

לעניין זה מקובלת עלי טענתו של ב"כ המאשימה כי אף אם הדברים המצוטטים נאמרו ע"י שני הצדדים במשותף, לא ניתן להסיק מהם כי הודאת נאשם 1 הייתה מותנית בעיכוב ההליכים בעניינה של נאשמת 2. הדבר היחיד שניתן לומר הוא כי המתינו עם הכרעת הדין בעניינו של נאשם 1 עד להחלטה בבקשה לעיכוב ההליכים בעניינה של נאשמת 2.

הדברים המצוטטים מפרוטוקול הדיון שנאמרו ע"י "ב"כ הצדדים" מתייחסים לעיתוי מתן הכרעת הדין בלבד, ואין עניינם בעצם הודאת הנאשם בעובדות כתב האישום, שניתנה כבר לפני כשנתיים וחצי, ביום 30.6.13.

אין מדובר בענייננו בנסיבות חריגות אשר מצדיקות אישור החזרה מהודיה.

יש לציין שהסנגור העביר בימים האחרונים תגובה נוספת להשלמת הסיכומים בכתב ללא שנתתי לכך אישור – ומכאן שאיני מתייחסת כלל לתגובה זו.

נוכח האמור, אני קובעת כי הודאת הנאשם בעובדות כתב האישום ביום 30.6.13 ניתנה "מרצונו הטוב והחופשי" ואיני מאשרת החזרה מהודיה.

הכרעת הדין אשר ניתנה ביום 16.12.15 ניתנה נוכח ואחרי הודאת הנאשם, ואין לקושרה לעיכוב ההליכים נגד נאשמת 2.

הנני קובעת דיון לטיעונים לעונש ליום 22.5.16 בשעה 9:45. הדיון התקיים עד השעה 10:45 בלבד.

בדיון, בין היתר, ישמע שמאי המקרקעין מטעם המאשימה, מר אלי נטל כהן, לעניין ערך המבנה נשוא כתב האישום והצדדים יתנו סיכומים בעל פה.

ניתנה היום, כ"ב אדר א' תשע"ו, 02 מרץ 2016, בהעדר הצדדים.