1. בכתב האישום נטען כי בסוף שנת 2004 ובמהלך שנת 2005, בנה הנאשם במקרקעין הידועים כמגרש מס' 255 חלקה 3 (בחלק) בגוש 20100 הנמצא ברח' סער 8, רובע בתרא, קצרין, 8 רכיבי בניה ללא היתר או בסטיה מהיתר ובניגוד לתכניות החלות על המקרקעין.

ביצוע עבודות בניה

2. בהקראה ביום 23.3.2010 בפני כבוד השופטת ב' סמסון, תשובת הסנגור לגבי רוב רכיבי הבניה לא היתה שהמבנים לא קיימים, אלא שמסיבות אלה ואחרות אין בהם משום עבירה:

א. בענין הגדלת שטח הבניה בקומת קרקע על ידי בניית קירות וגג מבלוקים ובטון בשטח כולל של כ-13 מ"ר כמסומן בתרשים שצורף לכתב האישום במס' 1-4 (סעיף 4(א) לכתב האישום), אישר הסנגור את בניית רכיב זה בידי הנאשם, אך טען כי המפקח והמהנדס נתנו לנאשם אישור בעל פה לבנותו (רשום בפרוטוקול כי ההתייחסות היא לסעיף "4(1)" אך ברור מההקשר, לרבות המשך ההתייחסות לתתי הסעיפים של סעיף 4 לכתב האישום, אחד-אחד, כי הכוונה לסעיף 4(א) לכתב האישום). כן טען הסנגור כי בניה זו כלולה בתכנית שהוגשה.

ב. בענין הגדלת שטח פרגולה קיימת בקומת הקרקע בכ-17 מ"ר נוספים כמסומן בתרשים שצורף לכתב האישום במספרים 5-10 (סעיף 4(ב) לכתב האישום), אישר הסנגור כי הנאשם בנה רכיב זה אך טען כי "מדובר ב-15 מ' ולא 17 מ'. נטען כי גם רכיב זה קיבל אישור בעל פה ונכלל בתכנית שהוגשה.

ג. בענין סגירת חלק מפרגולה קיימת והפיכתה לשטח מקורה בגודל של כ-2 מ"ר מעל הכניסה הראשית לבית כמסומן בתרשים שצורף לכתב האישום במספרים 11-14 (סעיף 4(ג) לכתב האישום), טען הסנגור כי "מה שנעשה בפועל, זה אותה פרגולה בסעיף קטן ב'". נטען כי לא מדובר בהגדלה של פרגולה, אלא כי כל הפרגולה בנויה מחללים גדולים מאוד, ואלה הקרובים אל הדלת נסגרו כדי שלא ייכנס גשם. לטענת המאשימה בסיכומים יש להרשיע את הנאשם בגין 3.72 מ"ר (פס' 9.1), אך אין מקום להרשיעו מעבר להיקף שנטען בכתב האישום.

ד. בענין בניית פרגולה מבטון בקומת הקרקע בשטח כולל של 3.5 מ"ר כמסומן בתרשים שצורף לכתב האישום במספרים 15-18 (סעיף 4(ד) לכתב האישום), אישר הסנגור כי "זה נכון עובדתית", אך טען כי מדובר ברכיב הכלול בתכנית המקורית של הבית. המאשימה טענה בסיכומים כי ההיקף המדויק של רכיב זה הוא 3.47 מ"ר (פס' 9.2).

ה. בענין בניית פרגולה מבטון בקומה א' בשטח כולל של כ-9.54 מ"ר כמסומן בתרשים שצורף לכתב האישום במספרים 19-22 (סעיף 4(ה) לכתב האישום), לא הכחיש הסנגור את בניית הרכיב בידי הנאשם אלא טען "זה בתכנית המתוקנת וכמו שאמרתי קודם".

ו. בענין סגירת חלק מהפרגולה שבסעיף 4(ה) לכתב האישום והפיכתה לשטח מקורה בגודל של כ-2 מ"ר כמסומן בתרשים שצורף לכתב האישום במספרים 23-24 (סעיף 4(ו) לכתב האישום), לא הכחיש הסנגור את בניית המבנה בידי הנאשם אלא טען "זה כלול בהיתר הבניה שבידי הנאשם". המאשימה טענה בסיכומים להיקף של 3.1 מ"ר (פס' 9.3), אך היקף זה חורג מעבר למה שנטען בכתב האישום.

ז. בענין בניית פרגולה מבטון בקומה א' בשטח כולל של כ-15 מ"ר כמסומן בתרשים שצורף לכתב האישום במספרים 25-30 (סעיף 4(ז) לכתב האישום), לא הכחיש הסנגור את בניית המבנה בידי הנאשם אלא טען "זה 11.40 מ"ר ולא 15 מ"ר". כן טען כי רכיב זה "אושר בעל פה".

ח. בענין סגירת חלק מהפרגולה שבסעיף ז' שלעיל והפיכתו לשטח מקורה בגודל של כ-2 מ"ר כמסומן בתרשים שצורף לכתב האישום במספרים 31-32 (סעיף 4(ח) לכתב האישום), לא הכחיש הסנגור כי הנאשם בנה רכיב זה אלא טען כי "זה הסגירה כפי שפירטתי לגבי סעיף ו' כחלק מהפרגולה. זה כמו גגון, אבל זה לא משהו שדרוש היתר". המאשימה טענה בסיכומים כי יש להרשיע את הנאשם בגין היקף של 2.9 מ"ר (פס' 9.4), אך היקף זה חורג מעבר לנטען בכתב האישום.

ט. בסעיף 7 לכתב האישום נטען כי העבודות שביצע הנאשם בוצעו בסתירה להוראות תכנית ג/10834 החלה על המקרקעין והמתירה בניה מקסימלית מעל מפלס הקרקע בשטח של 240 מ"ר בלבד, שכן בפועל נבנו כ-251 מ"ר שהם כ-11 מ"ר חריגה מהמותר וכ-57 מ"ר פרגולות שהם 7 מ"ר חריגה מהמותר. בתשובה לכתב האישום הודה הסנגור "החריגה היום היא 245 מ"ר ולא 251 מ"ר כפי שצויין".

הסנגור כפר בטענה בענין היקף הפרגולות וטען כי היקף הפרגולות 49 מ"ר. המאשימה זנחה את ענין החריגה מתכנית בגין הפרגולות בסיכומים, והנני מזכה את הנאשם בענין זה.

3. עינינו הרואות כי למעט ענין סעיף 4(ג) לכתב האישום, שהוא לטענת הסנגור אותה פרגולה שבנה הנאשם בסעיף 4(ב) לכתב האישום, ולמעט הכפירה בענין חריגת היקף שטח הפרגולות, יריעת המחלוקת שתחם הנאשם בתשובה לאישום אינה כוללת את השאלה אם הנאשם בנה את רכיבי הבניה מושא כתב האישום, אלא – טענות אחרות, כגון קיום היתר, העדר צורך בהיתר, טענות בענין המידה המדויקת של כל רכיב וטענות המתקבצות תחת הכותרת הגנה מן הצדק (אישור בעל פה לביצוע הבניה, הגשת תכנית להכשרת הבניה וכיוצ"ב).

4. אחזור ואטעים כי הסנגור הנכבד היה מודע לטענות המאשימה בענין ההיקפים של כל אחד ואחד מרכיבי הבניה בכתב האישום. הוא ידע לטעון לגבי אחד מהרכיבים כי היקפו אינו 17 מ"ר אלא 15 מ"ר, לגבי אחר כי היקפו אינו 15 מ"ר אלא 11.40 מ"ר, כי שטח הבית אינו 251 מ"ר אלא 245 מ"ר וכי היקף הפרגולות אינו 57 מ"ר אלא 49 מ"ר. בסיכומיה הודיעה המאשימה כי היא מסכימה לקבל את טענת הנאשם לפיה הרכיב הנזכר בסעיף 4(ב) לכתב האישום היקפו 15 מ"ר ולא 17 מ"ר וכי הרכיב בסעיף 4(ז) היקפו 11.40 מ"ר ולא 15 מ"ר (סעיפים 1.2 ו-1.4 לסיכומי המאשימה).

5. משכך תחם הנאשם את יריעת המחלוקת בתשובתו לאישום, מאמציו בדיון ההוכחות והסיכומים לטעון ולהוכיח כי לא ניתן להרשיעו כי המאשימה לא ביצעה בטרם הגשת כתב אישום מדידה, אין בהם כדי להביא לזיכויו של הנאשם. בכך שהמפקח לא ערך מדידה והסתפק בענין זה בהערכה על פי ניסיונו (פרוטוקול 1.3.2015 ע' 9 ש' 25 – ע' 10 ש' 14) אין כדי למנוע הרשעה (ראו ע"פ (חי') 1150/04 ראפת נ' ו. מ. לתכנון ובניה חבל אשר, פס' 6 (27.5.2004); ראו גם תו"ב (ר"ג) 43217-07-14 ועדה מקומית לתכנון ובניה רמת גן נ' קאשי, פס' 3 (27.4.2015); תו"ב (אש') 8382-09-11 ועדה מקומית לתכנון ובניה "שקמים" נ' רחמים, פס' 3 (27.6.2013); עמ"ק (ת"א) 20100/03 ו.מ. לתכנון ובניה אונו נ' קפה אורנים בע"מ, פס' 9 (1.9.2005)).

סטיה מהיתר בניה

6. העתק היתר הבניה שהוצא לנאשם בעת בניית הבית מושא האישום הוגש, בהסכמה, כראיה לכך שמדובר בהיתר שקיבל הנאשם, ולא כראיה להוכחת המידות המצוינות בו. השוואת תשריטים שצורפו לכתב האישום בהם מסומנים רכיבי הבניה מושא כתב האישום לתכניות בהיתר (השוואת תשריט א' שצורף לכתב האישום ל"תכנית ק/ק" בהיתר ת/1 והשוואת תשריט ב' שצורף לכתב האישום ל"תכנית ק/א" ב-ת/1) מעלה בבירור כי כל אחד ואחד מרכיבים אלה נבנו בסטייה מההיתר.

סיכום ביניים

7. עולה מהאמור לעיל מעבר לספק סביר כי הנאשם בנה את כל רכיבי הבניה בסעיף 4 לכתב האישום (כאשר בענין המחלוקת לגבי ההיקף של שניים מרכיבים אלה המאשימה מקבלת את גרסת הנאשם), וכי כל אחד מהם סטה מהיתר הבניה שהוצא לו בעת בניית הבית.

הגנה מן הצדק

8. הנאשם העלה בסיכומיו שורה של טענות המובילות לטענתו למסקנה שיש מקום לבטל את כתב האישום מפאת הגנה מן הצדק. לטענת הנאשם, מהנדס העיר העיד כי מדיניות הוועדה המקומית לתכנון ולבניה הינה שלא להעמיד לדין במקרים דומים ולאפשר לתושבים להסדיר את הבניה. במקרה דנן, כל ניסיונותיו של הנאשם להסדיר את הבניה הקיימת עלו בתוהו, כל בקשותיו להיתר לאחר ההיתר המקורי (ועובר להיתר האחרון שהוצא בסופו של דבר לאחר הגשת כתב האישום) לא נדונו כלל. כל זאת, בשעה ששכניו קיבלו היתרים החורגים מהתכניות החלות על הקרקע, ולשטחים גדולים יותר מהיקף חריגות הבניה של הנאשם. נטען, כי המאשימה לאורך כל ההלך, לרבות בתשובתה לטענות ההגנה מן הצדק, טענה כי ניתן לאשר את הבניה הקיימת רק באמצעות הגשת תכנית נקודתית, ולא באמצעות בקשה להיתר בלבד. לטענת הנאשם, בקשתו להיתר לרכיבי הבניה החורגים כלל לא הונחה בפני הוועדה לתכנון ולבניה, וזאת במכוון, לאור הערכת "בודקת הבקשות" כי הוועדה אינה יכולה לאשר את הבקשה. הנאשם טען כי קיבל את התשובות לגבי בקשתו להיתר בעל פה, באופן אשר מנע ממנו לכלכל את צעדיו. נטען, כי בסופו של יום ניתן לנאשם היתר לרכיבי הבניה מושא כתב האישום מבלי שהגיש תכנית נקודתית, מה שמלמד כי ההתנהלות כלפיו מלכתחילה לא היתה הוגנת ולמצער היתה מוטעית. לטענת הנאשם, הבניה נעשתה בפיקוחן ובידיעתן של הרשויות והנאשם מעולם לא נתבקש להפסיק את עבודתו, מה שמחזק את גרסתו לפיה נמסר לו הן על ידי המפקח הן על ידי המהנדס שהבניה תאושר בעתיד. אחרון טוען הנאשם כי גרסתו לא נגבתה טרם הגשת כתב האישום, בין היתר לענין טענותיו להתנכלות בו.

9. חלק ניכר מטענות הנאשם להגנה מן הצדק כבר נדונו ונדחו, בהחלטתו של כבוד השופט א' גולדקורן מיום 22.11.2012. כפי שצוין באותה החלטה, הנאשם טען כי הבניה החורגת אושרה לו בעל פה וכי הוועדה סירבה לדון בבקשתו וכי נאמר לו כי בקשתו לא עומדת במבחן הסף ולכן לא תובא לדיון; כן טען לאכיפה בררנית לאור קיומם של היתרי בניה שניתנו לשכנים אשר כללו היתר בניה בניגוד לתכנית (שם, פס' 5-6). השופט גולדקורן קבע כי עולה מהתכתובת העניפה בין הצדדים כי לא נפלו פגמים באופן התנהלות המאשימה. בענין הבטחות בעל פה, נקבע כי אין בענין זה כדי להצדיק את ביטול כתב האישום מפאת הגנה מן הצדק, שכן תינתן לנאשם הזדמנות להסתמך על אמירות נטענות אלה כחלק מטענות ההגנה שלו (שם, פס' 10). בענין אכיפה בררנית נקבע כי הנאשם לא הוכיח ולו לכאורה כי נעשתה על ידי המאשימה אכיפה מתוך מניעים שרירותיים או הנגועים בשיקולים זרים (שם, פס' 11).

אישור בעל פה

10. אין מקום לביטול כתב האישום בגין טענת הנאשם לפיה נאמר לו בעל פה כי הוא רשאי לבנות רכיבי בניה שלא בהתאם להיתר הבניה שהחזיק בידו בשלב בניית הבית. ראשית, מקובלת עלי טענת המאשימה, אשר נטענה כבר בתגובה מיום 21.11.2012 לטיעון הנאשם בדבר הגנה מן הצדק, כי מדובר בנאשם שהינו קבלן בניין רשום אשר בקי היטב בהליכי התכנון ויודע כי ראשית יש לקבל היתר לבניה ורק לאחר כך לבצעה בשטח בהתאם להיתר (שם, פס' 21). שנית, הנאשם לא הוכיח כי הוא קיבל אישור בעל פה לבנייה בסטייה מההיתר. בסיכומיו בטענת ההגנה מן הצדק ביום 16.10.2012 טען האשם כי קיבל אישור בעל פה מ"גורמים מטעם המשיבה" אך הוא ציין רק את שמו של הפקח גולן שמש (שם, פס' 5). כך העיד המפקח דאז גולן שמש: "ש. האם ייתכן שבשיחות בע"פ נאמר למר בוסקילה שהוא יכול להמשיך ולבנות? ת. ממני? לא זכור כזה דבר" (ע' 11 ש' 17-18). בהוכחות, הוסיף וטען הנאשם כי הוא קיבל אישור בעל פה ממהנדס המועצה מנחם אריה (ע' 22 ש' 9-10). מר מנחם אריה, מהנדס המועצה, העיד: "...אדם שיש לו סטיה מהיתר לא יעלה על הדעת שאני אגיד לו תמשיך את הבניה ותסדיר אחר כך. גם הערה שמהנדס אחר אמר לו שאחר יטפל אין בזה כלום" (ע' 18 ש' 18-20). זאת ועוד: בחקירה חוזרת נשאל מר אריה: "ש. במכתב נכתב כי במהלך שנת 2004 במהלך הבניה דיבר עם מהנדס המועצה הקודם. היית בכלל בתקופת הבניה? ת. לא מיני ולא מקצתי..." (ע' 19 ש' 19-21). כאמור, תחילה הנאשם נקב אך בשמו של המקפח גולן שמש, וכאשר טען 6 שנים לאחר מכן בדיון ההוכחות כי קיבל אישור כזה בתקופת הבניה גם מאריה מנחם, מסתבר כי אריה מנחם כלל לא היה מהנדס המועצה בתקופת הבניה. נתון זה משליך גם על מהימנות הטענה שהמפקח שמש אישר את הבניה בעל פה – טענה אשר ממילא לא הוכחה כאמור לעיל. בכך שנגד הנאשם לא הוצא צו הפסקה, אין משום הוכחה שהמפקח, או המהנדס מנחם אשר העיד כי כלל לא כיהן באותה תקופה, אישרו לנאשם לבנות בניגוד לדין.

מדיניות הוועדה בענין העמדה לדין

11. כאמור, השופט גולדקורן כבר דחה בהחלטתו מיום 22.11.2012 את טענת הנאשם בענין אכיפה בררנית. בסיכומיו טען הסנגור כי מהנדס העיר העיד כי מדיניות הוועדה המקומית לתכנון ובניה הינה שלא להעמיד לדין במקרים דומים ולאפשר לתושבים להסדיר את הבניה (פס' 11). מר מנחם העיד:

"ש. תוכל להסביר את מדיניות הוועדה במקרים של בניה ללא היתרים?

ת. העיקרון שהנחה אותנו פונים לדייר, מנסים להסדיר את הענין במהירה. בהתחלה פונים אליו הרבה בכתב, מזמנים אותו לפגישה ואם זה לא עוזר אז שולחים ליועצת המשפטית כדי להוציא התראה והליך משפטי.

ש. ולגבי הנאשם כאן?

ת. עד כמה שזכור לי נפגשנו, דיברנו עם הנאשם על מנת שיסדיר את חריגות הבניה שלו בבית וכל הפניות שלי ושל אחרים העלו חרס.

ש. מציגה לך סיכום פגישה מיום 17.5.2009. מה היה הרקע לפגישה ומה סוכם בה?

ת. בישיבה השתתפו [הנאשם], אני וגולן שמש סוכם עם [הנאשם] כי עליו להגיש תב"ע נקודתית כי לא ניתן לאשר זאת בהליך רגיל, נתנו לו גם ארכה של חודש יום, ותו לא. גם כתוב בסיפא שאי הגשת בקשה לשינוי תב"ע תגרור כתב אישום" (ע' 12 ש' 30 ע' 13 ש' 13).

סיכום הפגישה הוגש כראיה (ת/2) והוא מאשש את העדות האמורה. אכן, מדיניות המאשימה אינה להגיש כתב אישום מייד, אלא לפנות לחשוד ולעודד אותו להסדיר את הבניה, ואם הוא אינו עושה כן, מוגש כתב אישום. הנאשם הועמד מפורשות על כך שיוגש נגדו כתב אישום אם לא יגיש תב"ע נקודתית או יהרוס את הבניה החורגת תוך חודש ויום; הוא לא תקף את ההחלטה המינהלית הזו בערכאות וגם לא הרס את הבניה החורגת. טענת הנאשם לפיה מדיניות הוועדה המקומית היא לא להגיש כתבי אישום בגין עבירות כגון אלה מושא כתב האישום – נדחית.

עמדתה של המאשימה בענין הצורך בתב"ע נקודתית

12. מכנה משותף של רבות מטענות הנאשם בענין הגנה מן הצדק הוא, שחריגות הבניה שלו לא אושרו לאור עמדת הוועדה המקומית לפיה אישורם על דרך ניוד שטחים מקומה תת-קרקעית לקומות מעל פני הקרקע מצריך הגשת תב"ע נקודתית; אלא שלטענתו עמדה זו של הוועדה המקומית אינה נכונה ואין צורך בתב"ע נקודתית. לביסוס טענה זו מצביע הנאשם על כך שלאחר הגשת כתב האישום, בשנת 2014, ניתן לו היתר בניה לרכיבי הבניה מושא כתב האישום ללא תב"ע נקודתית. לפיכך טוען הנאשם כי הוועדה המקומית היתה צריכה לדון בבקשה להיתר שהגיש לרכיבי בניה אלה ולקבל אותה, חלף סירוב להביא את הבקשה להיתר לדיון והגשת כתב אישום נגדו.

13. הנאשם העיד כי בשנת 2010 התאפשרה הקלה בענין ניוד שטחים ללא תב"ע נקודתית (ע' 22 ש' 27). לטענת המאשימה, טענה זו של הנאשם מתבססת על פסק דין בענין ניוד שטחים בין קומות מעל פני הקרקע לבין עצמן, ואילו רק בשנת 2013 נפסק כי מותר ליתן הקלה בענין ניוד שטחים מקומה תת-קרקעית לקומה שמעל פני הקרקע (עת"מ 34782-10-12 און נ' ועדה מקומית לתו"ב תל אביב (25.8.2013)). גם אם אניח (ואינני נדרש לכך) כי הנאשם צודק בטענתו, אין בכך כדי להקים לו הגנה מן הצדק. שכן, אף לשיטתו הפסיקה המאפשרת הקלה שכזו ניתנה בשנת 2010, ואילו בענייננו הנאשם בנה; ביקש היתר; הוסבר לו כי עליו להגיש תב"ע נקודתית וכי אם לא ייעשה כן או ייהרוס את הבניה החריגה יועמד לדין; לא עשה כן עד מועד הארכה שניתנה לו; והוגש נגדו כתב אישום – כל זאת לפני שנת 2010 (כתב האישום הוגש באוגוסט 2009).

14. אטעים כי עצם העובדה שלימים נפסק כי ניתן לאפשר הקלה מהסוג הנדון ללא תב"ע נקודתית, אין בה כדי להקים טענת הגנה מן הצדק. גם אם אניח לטובת הדיון – מבלי לצלול לדיני התחולה בזמן (תחולה למפרע) של קביעות משפטיות של בתי משפט מחוזיים – כי הסתבר שעמדת הוועדה המקומית בענין הצורך בתב"ע נקודתית היתה "מוטעית", אין בכך כדי לסייע לנאשם. גם אם אניח (ואינני נדרש להכריע בכך) כי בעת שביקש הנאשם היתר בניה לרכיבים החורגים הוודעה היתה חייבת לשקול מתן הקלה ללא תכנית נקודתית, כך שבהתאם למדיניות הוועדה הבניה תוסדר והוא לא יועמד לדין, הרי בהעדר היתר לאותם רכיבים היה עליו לעשות אחד משנים כדי למנוע את העמדתו לדין: או לתקוף בערכאות המשפט את ההחלטה שלא להביא את הבקשה להיתר ללא הגשת תב"ע נקודתית לדיון בוועדה (גם אם היתה בעל פה), או, בהעדר היתר, להרוס את הבניה החורגת.

התנכלות

15. הנאשם טען בדיון ההוכחות משנה סדורה בענין התנכלות אישית נגדו על ידי יו"ר המועצה הקודם עקב תביעה ייצוגית אותה ניהל הנאשם נגד מחלקת החינוך. מדובר בטענה כבושה. לא זו בלבד שהיא לא הועלתה במשך 6 שנות ניהול המשפט; כאמור הנאשם המיוצג הגיש טיעון כתוב בענין הגנה מן הצדק כבר בשנת 2012 ואין בו מאום בענין סיפור כבוש זה. דומה כי הסנגור הנכבד ער לכך, שכן בסיכומיו, במקום לטעון לביטול כתב האישום בעקבות התנכלות נטענת זו, הוא למעשה זנח את הטענה וטען, על דרך השלילה, "...אף אם לא מדובר ב'התנכלות'..." (פס' 19). הנאשם ממילא לא הביא כל ביסוס ראייתי לטענה כבושה זו, לא במסמכים ולא בזימון עדים רלוונטיים.

אכיפה בררנית

16. כאמור, השופט גולדקורן דחה את הטענה בענין אכיפה בררנית בדמות הוצאת היתרי בניה עם חריגות או סטיות מתכנית לשכניו, וזאת – על בסיס ממצאי בדיקת המאשימה בקשר לטענות הנאשם (פס' 12 להחלטה מיום 22.11.2012). הנאשם ניסה "להחיות" טענה זו בשלב ההוכחות. לענין זה הביא 2 דוגמאות אשר כבר הובאו במסגרת טיעונו המקורי בענין הגנה מן הצדק. דחיית הטענה בידי בית המשפט כבר בשנת 2012 התבססה על בדיקת המאשימה לגבי טענות הנאשם, לרבות 2 מקרים אלה (שי עם שלם ויאיר ופאני תותיה – נ/5 – נ/7; ראו פס' 31 לטיעון המאשימה בדבר הגנה מן הצדק מיום 21.11.2012). די בכך – שכן הטענה כבר נדונה ונדחתה – אך מעבר לנדרש אפנה לחקירתו הנגדית של מהנדס הוועדה בע' 16-17 בנושא זה, בה הנאשם ממילא לא הצליח לכרסם בתשובות המאשימה.

הימנעות מלגבות גרסה

17. העבירות שבגינן מועמד הנאשם לדין הן עבירות לפי סעיף 204 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. עונש המאסר שלצדן הוא עד שנתיים. המדובר בעוון (סעיף 24(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977). על כן אין חובה חוקית לערוך שימוע ואין מקום לבטל את כתב האישום גם אם לא קוים שימוע. ראו לענין זה את הערתו של השופט א' שהם ב-רע"פ 5629/13 פלאח נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה – עיריית מגדל העמק (15.10.2013):

"למעלה מן הנדרש, אציין בקצרה, כי אני תמים דעים עם עמדתן של הערכאות הקודמות, לפיהן, אין להורות, בנידון דידן, על ביטולו של כתב האישום, בשל אי קיומו של שימוע. ראשית, וכפי שציינו הערכאות הקודמות, סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, המעגן בחקיקה את הזכות לשימוע, מתייחס אך ורק לנאשמים בביצוע עבירות מסוג "פשע", בעוד שהמבקש הואשם בעבירות מסוג "עוון", כהגדרתן בסעיף 24 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. לפיכך, אין לקבל את טענותיו של המבקש, כי באי עריכת שימוע הופרה זכותו להליך הוגן, שכן מלכתחילה לא הייתה כל חובה חוקית לערוך לו שימוע".

סטיה מתכנית – זוטי דברים

18. בענין האישום בדבר בניה בסטיה מתכנית, טוען הנאשם כי מדובר בסטיה של כ-5 מ"ר, ועל כן מדובר בזוטי דברים.

19. דין הטענה להידחות. אין מחלוקת על כך שהתכנית הרלוונטית קובעת היקף בניה של עד 240 מ"ר מעל מפלס הכניסה (ראו סעיף 7 לכתב האישום; פס' 9 לסיכומי הנאשם). הנאשם הגיש כראיה את התכנית להיתר לרכיבי הבניה מושא כתב האישום (נ/7) וטען "יש פה מדידה עדכנית גם אז מייד ["as made"] וגם של מודד מוסמך" (שע' 27 ש' 13-14). הסנגור הטעים בסיכומיו כי "...חשוב להדגיש כי לא נעשה כל שינוי במצב הקיים בנכס מאז הגשת כתב האישום ועד היום". צודקת המאשימה כי עדותו של הנאשם על בסיס תכנית זו, לפיה השטח הבנוי בבית מסתכם ב-145.22 מ"ר בקומת הקרקע ו-104.58 מ"ר בקומה א' (וכן פרגולות בהיקף 25.71 מ"ר בקומת קרקע ו-20.05 מ"ר בקומה א'), הינה תשובה חסרה. באותה תכנית, באותו מקום שבו מופיעים הנתונים אליהם הפנה הנאשם (חישוב השטחים מתחת לטבלת הזכויות וחתימות המתכננים), מופיע כי בנוסף לכל אלה, ישנם גגונים מקורים בהיקף 3.72 מ"ר בקומת קרקע ובהיקף 8.40 מ"ר בקומה א'. ראיה זו, שהגיש הנאשם, מוכיחה את טענת המאשימה, לפיה היקף השטח שבנה הנאשם בבית (למעט פרגולות ("מצללות" – ראו תקנה 4(י) לתקנות התכנון והבניה (חישוב שטחים ואחוזי בניה בתכניות ובהיתרים), התשנ"ב-1992)) עמד על 261.92 מ"ר, קרי – חריגה מהתכנית החלה ב-21.92 מ"ר. בכך שהראיה הוגשה על ידי הנאשם אין כדי למנוע הסקת מסקנות נגדו על בסיסה. מאחר ובכתב האישום טענה המאשימה לחריגה מתכנית בהיקף של 11 מ"ר בלבד, הרשעת הנאשם בענין זה תהיה בגין חריגה מתכנית בהיקף 11 מ"ר בלבד.

אכלוס ללא טופס אכלוס (טופס 4)

20. דומה כי המאשימה זנחה אישום זה המופיע בסעיף 9 לכתב האישום, והיא ממילא לא הוכיחה כי טופס אכלוס היווה תנאי בהיתר המקורי שניתן לנאשם. הוגשו כראיה התכניות של ההיתר המקורי (ת/1), אך לא טופס 3 של אותו היתר בו נוהגת להופיע רשימת תנאיו.

סיכום

22. לאור כל האמור, הנני מרשיע את הנאשם בעבירות בהן הואשם לפי סעיף 204(ב) לחוק התכנון והבניה, בגין סטיה מהיתר בניה, בהתאם להיקפי הבניה שצוינו בסעיף 4 לכתב האישום (למעט ההיקפים שצוינו סעיפים 4(ב) ו-4(ז) לכתב האישום – לאור עמדת המאשימה, ההרשעה בענין שני תתי סעיפים אלה היא בהתאם להיקף לו טען הנאשם).

כן מרשיע אני את הנאשם בבניה בסטיה מתכנית לפי סעיף 204(ב) לחוק הנזכר, וזאת בגין חריגה בהיקף של 11 מ"ר משטח הבניה המותר מעל מפלס הכניסה בתכנית ג/10834.

הנאשם מזוכה מן האישומים בדבר אכלוס ללא קבלת היתר אכלוס, ובגין חריגה מתכנית בקשר למצללות.

ניתנה היום, כ"ח תמוז תשע"ה , 15 יולי 2015, במעמד הצדדים