בפניי תביעה כספית ותביעה כספית שכנגד.

לשם הנוחות בלבד, בפסק דיני זה יקרא התובע והנתבע שכנגד "התובע", והנתבעות והתובעות שכנגד יקראו "הנתבעות".

התביעה העיקרית:

התובע, בזמנים הרלוונטיים לתביעות נשוא פסק דין זה, החזיק בחנות צילום הממוקמת במתחם חוצות המפרץ (להלן: "החנות" ו"המתחם" בהתאמה).

הנתבעת 1 הינה חברה, אשר בבעלותה מתחם חוצות המפרץ, והינה המשכירה של החנות בה מנהל התובע את עסקו (להלן: "החברה").

הנתבעת 2 הינה חברת ניהול, אשר אחראית על ניהול ומתן שירותי ניהול למתחם (להלן: "חברת הניהול").

לטענת התובע, בחודש אפריל 2008 שכר מהחברה חנות במתחם, בגודל של כ-60 מ"ר, לצורך ניהול עסקו כצלם אירועים (להלן: "הסכם השכירות"). כחלק בלתי נפרד מהסכם השכירות חתם התובע על הסכם נוסף עם חברת הניהול (להלן: "הסכם הניהול"). התובע טוען, כי בהתאם להסכם השכירות היה עליו לשלם סך של 1,000 דולר+ מע"מ לחודש, בתוספת סך של 900 ₪ לחודש עבור דמי ניהול, כאשר דמי הניהול משולמים ביחד וכחלק בלתי נפרד מדמי השכירות לחברה. לטענתו, במסגרת המו"מ שניהל עם מר יוסי מורג, מנכ"ל חברת הניהול, טרם חתימת ההסכם, הסביר לו מר מורג, כי דמי הניהול כוללים שמירה מסודרת במתחם 24 שעות ביממה, באמצעות שתי ניידות וסיירים רגליים, כאשר בפועל התברר, כי להבטחה זו אין כל בסיס.

התובע מציין, כי למהלך המו"מ עם הנתבעות וכן לשיפוץ החנות ופתיחתה, התלווה אליו מר שלומי עזריה, אשר עבד יחד עם התובע והינו צלם אירועים במקצועו.

התובע מוסיף, כי השביח את הנכס והשקיע בשיפוצו כ-230,000 ש”ח, וזאת מתוך כוונה להשכיר את הנכס לטווח ארוך. בנוסף, דאג לכל הרשיונות וההיתרים הנדרשים, לרבות דרישות המיגון מחברות הביטוח, אשר ביטחו את תכולת הנכס.

אליבא דה התובע, במהלך תקופת השכירות נפרצה חנותו ארבע פעמים, כדלקמן:

ביום 27.10.08 ארעה הפריצה הראשונה לחנות התובע, עליה דיווח למשטרת ישראל. לטענתו, הנזק שנגרם לבית העסק הוערך בסך של כ- 339,100 ₪, כאשר התובע פוצה על ידי חברת הביטוח בסך של 248,000 ₪ בלבד. על כן לטענת התובע, הנזק שנגרם לו מהפריצה הראשונה מוערך בכ- 91,100 ₪.
התובע מדגיש, כי הפריצה נחקרה גם על ידי חברת הביטוח ולא נמצא כל דופי בתלונתו, ומשכך אף שולמו לו הכספים.

התובע טוען, כי במסגרת הפריצות האחרות, אשר נערכו ביום 31.05.09 וביום 14.06.09, נגנב מהנכס ציוד המוערך בסך של כ-15,000 ₪, סכום הנמוך מגובה ההשתתפות העצמית לה מחויב התובע במסגרת הפוליסה, ולכן במסגרת פריצות אלו לא קיבל התובע כל פיצוי. לטענתו, גובה הנזק הינו בהתאם לשווים של שני מחשבים ניידים ושני מסכי LCD שנגנבו.

לטענת התובע, ביום 09.08.09 ארעה הפריצה הרביעית, במסגרתה נגנב רכוש בסך כולל של 168,300 ₪, כאשר המבטחת ביטחה את התובע רק עד לסך של 60,000 ₪, על כן, לטענתו נגרם לו נזק בסך של 108,300 ₪.

כאמור, ביחס לכל הפריצות הנ"ל טוען התובע כי דיווח עליהן למשטרה.

עוד טוען התובע, כי בשל הפריצות הרבות, ולאחר הפריצה הרביעית, הודיעה חברת הביטוח "הכשרה" לתובע, כי היא מסרבת לבטח את תכולת עסקו.

לטענתו, ממועד הפריצה הראשונה וכמספר חודשים בלבד לאחר השכרת החנות, נמנע מביצוע עריכות צילום בחנות והעביר את כל ציוד העריכה לביתו, וזאת בשל חששו מפריצות וגניבות נוספות ולצורך מזעור נזקיו. למעשה התובע טוען, כי לא נזקק לנכס המושכר ומיעט לעשות בו שימוש, אלא לצרכי פגישות עם לקוחות בלבד.

התובע מוסיף, כי לאור הפריצות הרבות במתחם, החליט לבדוק את הפעילות בו ולצלמו בשעות שונות במשך מס' חודשים. לטענתו, לצורך בדיקה מעמיקה יותר של סוגיית השמירה במקום, שכר את שירותיו של חוקר, אשר בדק את הסדרי השמירה במקום, ובדיקתו זו העלתה, כי אין כל שמירה ו/או אבטחה במתחם (התובע צירף דו"ח החוקר לסיכומיו). על כן טוען התובע, כי כל הסכומים ששילם עבור השמירה מידי חודש בחודשו היו לריק, ולא בכדי פרצו לחנותו ארבע פעמים בתקופה כה קצרה. התובע הגדיל לעשות ובדק את סוגיית השמירה במתחם הסמוך למתחם הנתבעת- מתחם "ביג". לטענתו, מבדיקתו זו עולה, כי במתחם "ביג" השמירה הינה הרבה יותר מסיבית, וזאת חרף העובדה, כי מדובר במתחם קטן בהרבה ממתחם הנתבעת ואף קיים בו בכניסה בשעות הלילה מחסום המונע שוטטות במתחם, שעה שבתי העסק סגורים.

על כן, התובע פנה ונפגש עם מר מורג, מנכ"ל חברת הניהול, לצורך שטיחת טענותיו לעניין השמירה במקום. לטענתו, בפגישתם מר מורג מסר לו, כי במקום ישנו סיור רגלי של שלושה מאבטחים וכי הוא אינו מחוייב לספק שירותי שמירה.

התובע מנגד טוען, כי טענתו זו של מר מורג כלל אינה נכונה, וכי לאור בדיקותיו שבוצעו במקום עולה כי, לא נמצא במתחם ולו שומר אחד. לטענתו, גם אם טענה זו נכונה, הרי שסיור רגלי של שלושה שומרים ביחס לגודל המתחם כלל אינו ראוי ומספק, ולבטח אינו יכול לעמוד בהתחייבויותיהן של הנתבעות לאבטחה רציפה ושוטפת. על כן, לטענתו הנתבעות הפרו ביחד ו/או לחוד את הסכם ההתקשרות עימו.

התובע טוען, כי על הנתבעות מוטלת החובה לספק שירותי שמירה והתראה מפני ביצוע אירועי פריצה, אף ללא קשר לחובתה על פי הסכם כלשהו בין הצדדים, וזאת מכח חובתה על פי דין כמחזיקת המקרקעין. במענה לטענה זו משיבות הנתבעות, כי מדובר "בהרחבת חזית" אסורה, מאחר והטענה לא נזכרה בכתבי הטענות מטעם התובע ועל כן דינה להדחות על הסף. לטענתן, טענת התובע בכתב תביעתו הינה להפרת התחייבות חוזית ותו לא.

אציין כבר כעת, כי טענתה זו של הנתבעת הינה נכונה. אכן, לא היתה שום התייחסות בכתבי הטענות לחובותיה של התובעת כמחזיקת מקרקעין וטענותיו של התובע הן חוזיות בלבד.

אשר על כן, טענה זו דינה להידחות עקב "הרחבת חזית" אסורה.

התובע מציין, כי הנתבעת החליפה את חברת השמירה עימה עבדה, וכי כאשר נשאל מר מורג על ההחלפה הפתאומית, לא היה בפיו כל הסבר לכך. לטענתו, אין ספק, כי הסיבה האמיתית להחלפת חברת השמירה היא ריבוי הפריצות והתלונות של בעלי העסקים.

התובע מוסיף, כי אינו יכול ליהנות מפירות השקעתו בנכס וכי למעשה כל השקעתו ירדה לטמיון. לטענתו, לא יעלה על הדעת שאדם ישקיע בשיפוץ עסק כספים כה רבים, באם אין לו כוונה אמיתית לשהות בו שנים ארוכות. על כן, הנתבעות הסבו לו נזקים כלכליים כבדים ולא היה מנוס מצידו אלא לעזוב את הנכס, חרף ההשקעה הרבה והפגיעה בעבודתו, ולשכור נכס חלופי לעסקו, כאשר את החנות פינה לחלוטין בתחילת חודש ספטמבר.

על כן, ומשלא דאגו הנתבעות לשמירה רציפה ומקצועית במקום מיד עם פנייתו אליהן, הודיע התובע לנתבעות בכתב על הפסקת תשלום דמי השכירות ודמי הניהול.

לאור האמור לעיל, התובע מבקש לחייב את הנתבעות ביחד ו/או לחוד בסכומים הבאים:

א. עלות שיפוץ הנכס והשבחתו- 229,502.83 ₪.

ב. נזק כתוצאה מהפריצה הראשונה- 91,100 ₪.

ג. נזק כתוצאה מהפריצה השנייה והשלישית- 15,000 ₪.

ד. נזק כתוצאה מהפריצה הרביעית- 108,300 ₪.

ה. להשיב לתובע סך של 14,400 ₪ בגין תשלום דמי ניהול ממועד הפריצה הראשונה ועד למועד הגשת כתב התביעה, בתוספת 900 ₪ עבור כל חודש נוסף עד לסיום ההתקשרות בין הצדדים.

סה"כ תביעתו עומדת על סכום של : 458,302.83 ₪.

הנתבעות טוענות מנגד, כי קיימו את כל התחייבויותיהן כלפי התובע כמפורט בהסכם השכירות, וכי התובע הוא זה שהפר את ההסכם באי הפעלת המושכר, באי תשלום דמי שכירות ויתר תשלומים חוזיים ובנטישת המושכר, הכל כפי שיפורט בהמשך.

הנתבעות אינן מכחישות כי הסכם הניהול מהווה על פי תנאי חוזה השכירות, חלק בלתי נפרד מחוזה השכירות. לטענתן, דמי השכירות ודמי הניהול משולמים ושולמו על ידי התובע בנפרד, כאשר דמי השכירות שולמו לנתבעת 1 ודמי הניהול שולמו לנתבעת 2.

זאת ועוד, לטענתן הואיל והתובע נשא בעלות התאמת המושכר לצרכיו, הרי שהוצאה זו גולמה בדמי השכירות המופחתים אותם התחייב התובע לשלם לנתבעת 1.

הנתבעות מכחישות את הפריצות השונות ואת הנזקים להם טוען התובע וטוענות, כי בהתאם להסכם השכירות התחייב התובע לבטח את תכולת המושכר, וכי ככל שלא פעל כאמור, אין לו להלין אלא על עצמו.

לטענתן, התובע/הנתבע שכנגד הפר את ההסכם ביניהם, בין היתר, על ידי הימנעותו מלהפעיל את המושכר למטרת השכירות, והרושם שהתקבל אצלן הינו, כי עסקינן בעסק נטוש ובלתי מופעל. הנתבעת 1 מדגישה, כי הפרה זו הסבה לה, כמפעילת מרכז קניות הומה, נזק תדמיתי.

הנתבעות מוסיפות, כי מנתוני הפדיון של התובע עולה, כי מדובר בבית עסק כושל שהוצאותיו עולות על הכנסותיו. לטענתן, לאור נתוני הפדיון הבין התובע, כי אין זה כדאי לו להפעיל את העסק במושכר, ולפיכך חיפש אחר פתרון יצירתי, על מנת להשתחרר מהסכם השכירות ומתשלום דמי השכירות. במענה לטענה זו משיב התובע, כי במהלך כל שהותו במושכר שילם את מלוא התשלומים החלים עליו במועד, ללא כל דיחוי, ומעולם לא פנה בבקשה להקלה ו/או הנחה כלשהי. לטענתו, עובדה זו מלמדת כשלעצמה, כי עסקו היה רווחי, וכי כוונתו לנהל את עסקו במושכר היתה אמיתית וכנה.

הנתבעות מציינות, כי בתקופה הרלוונטית להסכם השכירות פעלה ופועלת במתחם חברת שמירה בעלת מוניטין, המפעילה הסדרי שמירה ואבטחה בהתאם לסטנדרטים הנהוגים והמקובלים. זאת ועוד, לטענתן מלבד התובע, אף שוכר נוסף במתחם לא העלה טענות כנגד הסדרי השמירה בו, והדבר אומר "דרשני". לגרסתן, העובדה כי בית עסקו של התובע הוא זה בלבד שנפרץ, לטענתו, יש בה כדי לעורר תהיות וספקות באשר לפשרן של פריצות אלו.

הנתבעות מסבירות, כי במסגרת השמירה המתבצעת במתחם, מתבצעים פטרולי שמירה מידי ערב החל מהשעה 20:00 ועד 08:00 בבוקר, כאשר בין 3-4 שומרים מופקדים על המתחם. השמירה לטענתן מתייחסת אך ורק לשטחים הציבוריים שבמתחם על מנת לשמור על סדר ציבורי ומניעת פעילות חבלנית עויינת, וכי מעולם לא התחייבו בפני התובע לשמירה פרטנית אישית על המושכר הספציפי שלו. זאת ועוד, לטענתן לא היתה להן כל זכות כניסה למושכר, לא היה בידיהן מפתחות אליו וסמכויותיהן בכל הנוגע לשמירה הוגבלו כאמור לשטחים הציבוריים בלבד במתחם. עוד מסבירות הנתבעות, כי עסקינן במתחם של כ-160 דונם ולכן לא ניתן בפועל להבטיח, כי בכל נקודת זמן יהיה שומר ליד כל מושכר ומושכר ואף זוהי הסיבה שבגללה נדרש התובע להתקשר עם חברת אבטחה מטעמו, וכך בפועל אף עשה. לטענתן, עולה מפוליסת הביטוח של התובע, אשר צורפה לכתב התביעה, כי התקשר עם חברת שמירה ומוקד פרטית לשם אבטחת המושכר, ועל כן עליו להפנות אליהם את טענותיו. זאת ועוד, לטענתן, התקנת אמצעי מיגון במושכר, לרבות שכירת חברת שמירה מטעמו, היו באחריות התובע ומשלא עשה כן- הרי שהתרשל ולחובתו אשם תורם.

במענה לטענה זו, משיב התובע, כי עניין השמירה היה נושא מהותי ועלה בשיחות בין הצדדים טרם כריתת הסכם השכירות. לטענתו, הובטח לו בצורה חד-משמעית, כי במתחם קיימת שמירה ממשית, וכי חרף היות עסקו ממוקם במקום מרוחק ומבודד- הוא יישמר מפני פריצות.

ביחס לטענת התובע, כי היה על הנתבעות להקים מחסום בכניסה למתחם, משיבות הנתבעות, כי סמכות האכיפה בדרכים הציבוריות בחוצות המפרץ היא של משטרת ישראל והרשות המוניציפאלית, וזאת הואיל וחוצות המפרץ משמשת כציר תנועה ואף קיימת בה תחנה ציבורית של רכבת ישראל. נוכח האמור טוענות הנתבעות, כי אין ולא היתה לחוצות המפרץ סמכות להתקין מחסומים בכניסה למתחם ו/או למנוע כניסה של גורם למתחם, ולא הוכח אחרת על ידי התובע.

הנתבעות מוסיפות, כי תמוהה עד מאוד העובדה, כי אף לאחר ריבוי הפריצות הנטענות למושכר וקביעת שמאי חב' הביטוח בדו"ח, כי המיגון נמוך, לא פעל התובע לשיפור המיגון במושכר באופן כלשהו, ובכלל זה התקנת מצלמות אבטחה ו/או הוספת מנעולים, אלא בחר לנטוש את המושכר.

יתרה מזאת, לטענתן התובע לא עמד בנטל המוטל עליו ולא הוכיח את הנזקים בפריצות, להם הוא טוען, לרבות הקשר הסיבתי ו/או אחריות הנתבעות לנזקים הנטענים. בנוסף, התובע לא הראה הוראות ספציפיות מהן ניתן ללמוד על התחייבות הנתבעת 2 לבצע שמירה על המושכר, ולא בכדי.

הנתבעות מפנות לסעיף 9.17 להסכם בין הצדדים, אשר לטענתן, קבע במפורש כי:

"השוכר יהיה אחראי לבדו להציב שמירה ו/או גורמים מפקחים למניעת אלימות מצד מבקרי המושכר ומחוצה לו".

לטענתן, לשון ההסכם מטילה על התובע באופן שאינו משתמע לשני פנים את האחריות הבלעדית על שמירת המושכר וביטוחו.

לטענת הנתבעות, מתצהיר התובע עולה, כי מלבד ביטוח תכולת המושכר, התקשר התובע בהסכם לקבלת שירותי שמירה מחברת השמירה "תמנון", ועל כן עולה השאלה - מדוע לא תבע את חברת השמירה מטעמו "תמנון"? הנתבעות טוענות, כי לו סבר התובע באמת ובתמים כי על הנתבעות לספק לו שירותי שמירה ולבטח את תכולת המושכר כחברת ביטוח לכל דבר ועניין, הרי שלא היה טורח להתקשר בהסכם לקבלת שירותי שמירה עם חברת אבטחה פרטית.

הנתבעות מדגישות, כי בניגוד לטענות התובע, בהסכם השכירות הוסכם, כי התובע עצמו הוא זה שיפעל לבטח על חשבונו את פעילותו במושכר, במשך כך תקופת השכירות, לרבות ביטוח תכולת הנכס. עוד הוסכם בסעיף 12.12 להסכם השכירות, כי על הנתבעת 2 לא תחול כל אחריות שהיא כלפי התובע/השוכר בגין כל נזק שנגרם לנכס, או לתכולתו, או לצד ג', ואשר אינו נובע ממעשה רשלני ו/או מחדל של המשכירה, בין אם סיבת הנזק או התקלה ידועים ובין אם לא ידועים.

לטענת הנתבעות, טענת התובע, כי עקב הפריצות החוזרות, אושר לו כיסוי ביטוחי מופחת בסך של 60,000 ₪ בלבד, לא גובתה באסמכתא בכתב מטעם חברת הביטוח. לטענתן, אף טענת התובע, כי לאחר הפריצה הרביעית הודיעה לו חברת הביטוח "הכשרה", כי היא מסרבת לבטח את תכולת המושכר מחמת הפריצות הרבות אליו, לא הוכחה בראיה כלשהי מטעם חברת הביטוח.

יש לציין כי הנתבעות בסיכומיהן מצביעות על פערים גדולים בין טענות התובע לגבי ארבע הפריצות המתוארות על ידו, פרטיהן והתרחשותן, לבין המציאות, כאשר קצרה היריעה מלפרטן.

נוכח כל האמור לעיל, טוענות הנתבעות כי לא קמה זכותו של התובע להשבת דמי הניהול אשר שולמו על ידו, אלא נהפוך הוא- יש לחייבו בדמי שכירות ודמי ניהול עד לסוף התקופה החוזית ובעניין זה הוגשה התביעה שכנגד.

כתב התביעה שכנגד:

הנתבעות מסבירות, כי בהתאם להוראות הסכם השכירות הושכר המושכר לתובע לתקופה של שלוש שנים, קרי עד לסוף חודש 03/2011, במהלכן התחייב התובע לשלם דמי שכירות ויתר תשלומים חוזיים מוסכמים משך כל תקופת השכירות, אפילו אם לא יעשה שימוש במושכר (בהתאם לסעיף 6.4 להסכם השכירות).

הנתבעות טוענות, כי כבר מתחילת יחסי השכירות הפר הנתבע את הסכם השכירות באי המצאת דיווחי פדיון (הרלוונטיים לתשלום דמי שכירות לפי חלופת דמי שכירות מוסכמים או שיעור מדמי הפדיון) ואישורי ביטוח לידי הנתבעות, בהתאם להתחייבותו בהסכם השכירות.

בנוסף, התובע נמנע מלהפעיל את המושכר ברציפות למטרת השכירות, ושעות ארוכות ו/או ימים המושכר נותר סגור.

זאת ועוד, ביום 29.07.09 הודיע התובע לנתבעת, כי בכוונתו להפר בהפרה צפויה ויסודית את הסכם השכירות, ובכלל זה לנטוש את המושכר החל מיום 01.09.09, ולחדול מלשלם את דמי השכירות ויתר התשלומים החוזיים. הנתבעות צירפו לכתב תביעתן את מכתבו זה של התובע.

בעקבות הודעתו זו של התובע, פנה מנהל הנתבעות 1-2 לתובע בכתב, וביקש ממנו, כי יחזור בו מדרך הפרת חוזה השכירות והסכם הניהול, אך ללא הועיל, והתובע נטש את המושכר.

הנתבעות מדגישות, כי בהסכם השכירות נקבע בלשון שאינה משתמעת לשני פנים, כי התובע התחייב להפעיל את המושכר במשך שלוש שנים, או לכל הפחות לשלם לנתבעות את דמי השכירות בגין המושכר משך שלוש שנים. אף על פי כן, לטענתן התובע חדל לשלם דמי שכירות, דמי ניהול, חשמל ופרסום החל מחודש 11/2009 ואילך עד לתום התקופה החוזית (03/2011).

הנתבעות מפנות את בית המשפט לסעיף 6.4 להסכם השכירות, בו הוסכם בין הצדדים כדלקמן:

"השוכר מתחייב לשלם את דמי השכירות במשך כל תקופת השכירות, אפילו יצא מהמושכר ו/או לא יעשה בו כל שימוש ו/או שימוש חלקי...".

זאת ועוד, לטענתן מתצהירי העדות הראשית, אשר הוגשו מטעם התובע עולה, כי בניגוד לאמור בסעיף 11 להסכם השכירות שכותרתו "העברת זכויות" ומשמעו איסור העברת זכויות, אשר מהווה הפרה יסודית, הרשה התובע למר שלומי עזריה להשתתף בשימוש במושכר, והכל מבלי לקבל את הסכמתן לכך. בנוסף, וכפי שעולה מעדותו של שלומי עזריה, הרי שהציוד שנגנב מהמושכר הינו ציוד שלו ולא של התובע, וברי, כי אין הנתבעות אחראיות באופן כלשהו לציודו של מר עזריה, שעצם אחסנתו במושכר מהווה כשלעצמו, הפרה יסודית של ההסכם.

לטענת הנתבעות, משהפר התובע את הסכם השכירות והסכם הניהול בנטישת המושכר ובאי תשלום דמי השכירות ויתר התשלומים, קמה זכותן לתבוע אותו ביחס למלוא חובותיו כלפיהן, מכח הסכמים אלו עד לסוף התקופה החוזית המוסכמת.

הנתבעות מציינות, כי בהתאם לסעיף 6.14 לחוזה השכירות, כל סכום שיגיע מהתובע לנתבעות ולא יפרע במועדו, ישא בנוסף להצמדה למדד המחירים לצרכן, בריבית פיגורים בשיעור המירבי הנהוג בבנק הפועלים בע"מ.

לסיכום, הנתבעות טוענות בתביעה שכנגד, כי התובע חב כלפיהן את הסכומים הבאים:

1. דמי שכירות וחשמל עד לסוף התקופה החוזית, אשר עומדים נכון ליום 11.10.09 ע"ס של 91,438.99 ₪, בתוספת ריבית פיגורים ממועד הגשת התביעה שכנגד ועד ליום התשלום בפועל. וכן סך של 20,000 ₪ פיצוי קבוע מוסכם בגין הפרת הסכם השכירות ללא הוכחת נזק, ובצירוף הפרשי הצמדה ומע"מ בהתאם לסעיף 14.1 להסכם, סך כולל של 23,300 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה.
2. חובות התובע לנתבעת 2 בגין דמי ניהול ופרסום עד לסוף התקופה החוזית, כאשר חובו של התובע לטענתן עומד נכון ליום 11.10.09 ע"ס 18,190.84 ₪, בתוספת ריבית פיגורים ממועד הגשת התביעה שכנגד ועד ליום התשלום בפועל.
3. לשון הרע- לטענת הנתבעות נודע להן, כי התובע מוציא דיבתן לרעה ומודיע לכל שוכר פוטנציאלי, אשר מבקש לשכור את המושכר, כי אין שמירה במתחם וכי אל לו לשכור את הנכס. לטענתן, מעשיו אלו של התובע מהווים פגיעה זדונית בשמן הטוב ומהווים עוולה לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"), המזכות אותן בפיצוי ללא הוכחת נזק בסכום של 50,000 ₪. לטענת הנתבעות, המושכר כיום עדיין ריק, וזאת על אף נסיונות הנתבעות להשכירו, וזאת בין היתר נוכח הוצאת לשון הרע על ידי התובע בפני שוכרים פוטנציאלים על הנתבעות והמושכר.

הנתבעות מציינות, כי הן מפחיתות מסכום תביעתן את סכום הערבות הבנקאית האטונומית ע"ס 20,000 ₪, אשר נמסרה להן מטעם התובע, ואשר חולטה בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 14.10.09 בסכום של 23,807 ₪.

התובע, במענה לטענות אלו של הנתבעת, חוזר על טענותיו בתביעתו ומדגיש, כי הנתבעות הן אלו שהפרו את הסכם השכירות עימו. לחילופין טוען התובע, כי בהתאם להסכם ההתקשרות, השכירות הותנתה בביצוע הביטוחים הנחוצים לבית העסק. לטענתו, מאחר וחברת הביטוח של התובע ו/או חברות ביטוח אחרות סירבו לבטח את בית העסק, וזאת החל מיום 02.09.09, אזי בהתאם להוראות ההסכם, מנועות היו הנתבעות להמשיך ולהשכיר לתובע את בית העסק. על כן, ולאור הפרת הנתבעות את ההסכם- נאלץ התובע לבטל באופן חד צדדי את ההסכם.

התובע מוסיף, כי לא רק שהנתבעות נהנו מהשקעותיו הנרחבות בנכס, אלא שהן מנסות גם להציג מצג שווא, לפיו עזיבת התובע את הנכס גרמה להן לאובדן כיס. לטענתו, במצב דברים בו הנכס היה נטוש במשך שנים ארוכות טרם השכרתו לתובע ונשאר נטוש במשך שנים ארוכות לאחר עזיבת התובע את המושכר, מלמדת כי לנתבעות אין כל עניין בהשכרת נכס זה. זאת ועוד, לטענתו עצם הימנעות הנתבעות להשכיר את הנכס משך שנים מלמדת, כי הן עצמן מודעות לעובדה כי עסקינן בנכס מרוחק ומבודד, המהווה משיכה לפריצות, ואשר אין באפשרותן לספק לו שמירה מינימאלית.

לעניין טענות הנתבעות בדבר לשון הרע, מכחיש התובע מכל וכל את אשר מיוחס לו, וטוען כי הדברים המיוחסים לו אינם עולים לכדי "לשון הרע" כהגדרתה בחוק איסור לשון הרע. לחילופין טוען התובע, כי הדברים המיוחסים לו הינם אמת לאמיתה ונאמרו בתום לב ולצידו עומדות ההגנות בסעיפים 14 ו- 15(1) ו/או (2) ו/או (3) לחוק איסור לשון הרע.

התובע מוסיף, כי כל מטרת עילת תביעת הנתבעות בגין לשון הרע, הינה להוות משקל שכנגד לתביעה שהגיש כנגד מר יוסי מורג, מנכ"ל הנתבעת מס' 2, בעילה של לשון הרע במסגרת ת.א 32088-12-09 בבית המשפט בקריות.

דיון והכרעה:

לאחר שקראתי ועיינתי בכתבי הטענות, בסיכומי הצדדים, לרבות סיכומי התשובה מטעמם אשר פורטו על ידי בהרחבה ובנספחים בתיק, אני נותן בזאת את פסיקתי:

דין התביעה העיקרית להידחות, ודין התביעה שכנגד להתקבל בחלקה.

להלן נימוקי בית המשפט בהגיעו לתוצאה האמורה:

1. שאלת החבות- האם הנתבעות התחייבו כלפי התובע במתן שירותי שמירה על המושכר?

שאלה זו באה על פתרונה באמצעות הסכם השכירות והסכם הניהול שנחתמו בין הצדדים, המכילים את כל ההתחייבויות החוזיות, עליהן הסכימו הצדדים.

ראשית, בסעיף 6.11 להסכם השכירות נכתב כי "השוכר מתחייב לחתום במעמד חתימת חוזה זה עם חוצות המפרץ- חברת ניהול בע"מ על הסכם ניהול לגבי השטחים הציבוריים בהם כלול המושכר...והשוכר מתחייב לעמוד בכל התחייבותיו על פי הסכם הניהול ומבלי שהדבר יפגע בתשלום דמי השכירות".

גם מסעיפי הסכם הניהול עצמו מודגש מספר פעמים, כי הינו חל על השטחים הציבוריים בלבד במתחם. כך למשל בסעיף 2.1 להסכם הניהול נכתב כי: "...החברה מתחייבת לבצע את כל עבודות התחזוקה השוטפת בשטחים הציבוריים, הכוללות את עבודת האחזקה, הבדק, הניקיון...התאורה והשמירה בשטחים הציבוריים...באופן מקצועי, יעיל, אמין, רצוף, שוטף ובצורה נאותה.

...

להסיר ספק, ניהול וביצוע השירותים אינו מתייחס לשטח הנכס או לשטח שאר הנכסים הכלולים במבנה ומושכרים בפועל, כי אם לשטחים הציבוריים בלבד".

כן נקבע בסעיף 2.2 להסכם הניהול, כי "החברה תהא זכאית לקבוע את היקף ניהול וביצוע השירותים ביחס לכל אחת מהפעולות הכלולות בניהול וביצוע השירותים."

זאת ועוד, בסעיף 9.17 להסכם השכירות נכתב במפורש, כי "השוכר יהיה אחראי לבדו להציב שמירה ו/או גורמים מפקחים למניעת אלימות מצד מבקרי המושכר ומחוצה לו".

מסעיפים אלו עולה, בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, כי השמירה שהתחייבה חברת הניהול לספק במסגרת שירותיה על פי הסכם הניהול, הינה לשטחים הציבוריים בלבד במתחם ולא לנכס הספציפי שהושכר על ידי התובע, וכי על התובע עצמו הוטלה האחריות להציב שמירה לעסקו. ובפועל, כך אכן התובע עשה, כאשר התקשר עם חברת השמירה "תמנון" לצורך מתן שמירה לעסקו. וכך גם העיד התובע לעניין זה בפרוטוקול הדיון מיום 10.09.12:

"ש: איפה בחוזה השכירות רשום שאתה התחייבת לבצע באופן אישי שמירה וכמה היית משלם על זה?

ת: שילמתי בסביבות 150 ₪ לחודש. זה בנוסף ל-900 ₪. הייתי מחוייב להתחייב לתמנון ולעשות ביטוח על העסק. עשיתי את זה".

ובהמשך:

"ש: אמרת שהיית מחויב להתקשר עם מוקד של חב' שמירה. מי חייב אותך להתקשר?

ת: חוצות המפרץ".

מהתקשרות התובע עם חברת שמירה פרטית מטעמו עולה, כי היה מודע לאחריות המוטלת עליו לדאוג לשמירה מטעמו על המושכר, אחרת לא היה טורח להתקשר עם חברת "תמנון" ולשלם לה עבור שירותיה, סכום נוסף מעבר לסכום של 900 ₪, אשר שילם עבור דמי הניהול לנתבעות. כך או כך, מלשון סעיפי החוזים היה על התובע לדעת, כי אין הנתבעות מחוייבות כלל וכלל לספק לו שמירה על המושכר עצמו, אלא כאמור רק על השטחים הציבוריים הסובבים אותו. שמירה זו, מעצם אופייה ומהותה נועדה לשמירה על הסדר הציבורי, מניעת מפגעים סביבתיים כגון שריפות ובעצם מדובר בפיקוח כללי ולא שמירה פרטנית, לה טוען התובע בתביעתו.

יפים לעניין זה דבריו של מר יוסי מורג, אשר שימש כמנכ"ל חוצות המפרץ, והעיד בפרוטוקול הדיון מיום 10.09.12 כדלקמן:

"ת: ... אין מדובר בשמירה 24 שעות אלא שמירה בלילה כשתפקיד השמירה הוא להרתיע אנשים מלחבל בחוצות המפרץ במסגרת השטחים הציבוריים. כל עסק בחוצות המפרץ הוא באחריותו של השוכר, גם לפי חוק רישוי עסקים וגם לפי החוזים שחותמים. העסק נמצא בחזקתו".

בעניין החברה הפרטית "תמנון" איתה התקשר התובע, עולה השאלה מדוע ולו מחמת הזהירות, תבע התובע גם את חב' תמנון, שהרי לשיטתו בוצעו מס' רב של פריצות בעיסקו ובכל זאת האחריות בעניין זה יוחסה לנתבעות בלבד ולא לחב' השמירה הפרטית, שלמעשה העסיק התובע ומטרתה היתה לתת שירותי שמירה כאלה או אחרים על עסקו המושכר הספציפי בלבד.

לא קיבלתי בעניין זה תשובה מספקת מאת התובע וגם עדות הגשש/השומר שהובא לעדות לא היה בה כדי לשנות מסקנתי זו.

2. עלי לציין אף את סעיף 12.12 להסכם השכירות, בו נקבע, כי על המשכירה לא תחול כל אחריות שהיא מכל מין וסוג שהוא כלפי השוכר, בגין כל נזק שנגרם לנכס או לתכולתו או לצד שלישי, ואשר אינו נובע ממעשה רשלני ו/או מחדל של המשכירה. בנוסף, בסעיף 12.14 להסכם זה הובהר, כי התערבותה של המשכירה בכל הקשור לעריכתם של הביטוחים השונים על ידי השוכר, לרבות סוגי הביטוח, אין בה כדי להטיל עליה כל אחריות בכל הקשור לכיסוי הביטוחי, היקפו או התאמתו.

אשר על כן, אני פוסק, כי הנתבעות לא התחייבו כלפי התובע במתן שירותי שמירה על המושכר ואני דוחה את טענות התובע, כי הן חייבות לשפות אותו בגין נזקיו מהפריצות הנטענות על ידו.

בשולי הדברים אבקש לציין, כי הטענה של התובע כי חב' "הכשרה" סרבה להמשיך ולבטח אותו עקב ריבוי הפריצות לא הוכחה כלל על ידו. ניתן היה לפנות לחב' "הכשרה" ולבקש ממנה מכתב התומך בטענה זו. מכתב אשר צירף התובע מיום 12.8.09, חתום ע"י רות גבאי חתמת עסקים של "הכשרה" חב' לביטוח בע"מ, בוודאי אינו מספק בהקשר זה ואין בו כדי לתמוך בטענת התובע.

עוד אציין, כי התובע יכול היה, לכאורה, לפנות לחב' ביטוח אחרות ולקבל מהן הצעה לביטוח עיסקו. דבר מכל זאת לא נעשה ולכן אני פוסק, כי טענת התובע, כי היה סירוב לבטח את עיסקו מצד חב' הביטוח עקב ריבוי הפריצות, לא הוכח.

3. עלי לציין, כי תמוהה בעיני העובדה, כי התובע לא טרח לשפר את אמצעי המיגון על עסקו, לאור טענותיו, כי פרצו לעסקו לא פחות מארבע פעמים. הייתי מצפה ממנו כאדם סביר הרואה, כי עסקו נפרץ לא פעם ולא פעמיים, לנסות לשפר את מערך ההגנה על עסקו, כדוגמת התקנת מצלמות אבטחה, הוספת מנעולים וכדומה. במקום לעשות כן, התובע המתין עד לפריצה הרביעית לעסקו והתמקד בחקירת מערך האבטחה של הנתבעות במתחם על ידי חוקר פרטי. גם אם סבר התובע באמת ובתמים, כי על הנתבעות היה לספק לו שירותי שמירה ספציפיים על עסקו, עדיין חלה עליו חובות הקטנת הנזק, וכך לטעמי היה צריך לפעול. אני מסכים אף עם טענת הנתבעות, כי לאור גודלו של המתחם לא ניתן בפועל להבטיח, כי בכל נקודת זמן יהיה שומר ליד כל מושכר ומושכר, ומסיבה זו אף נדרש התובע להתקשר עם חברת אבטחה מטעמו.

התובע טען בנוסף, כי מדובר במושכר מבודד יחסית ופינתי יחסית לשאר המושכרים במתחם האזור, וכי היתה הבטחה של מי מהנתבעות, כי לאור מיקומו הגאוגרפי של המושכר יסופקו לו שירותי שמירה ספציפיים יותר. טענה זו של התובע היא טענה עובדתית הטעונה הוכחה ולא התרשמתי, כי טענה זו הוכחה כלל בחקירות הנגדיות בבית המשפט.

אציין, כי התובע לא הציג כל מסמך המהווה הבטחה ו/או הסתמכות, שניתן מכוחה לקבל את עמדתו, כי הובטח לו לאור מיקומו הגאוגרפי של הנכס המושכר כאמור, כי תינתן לו עדיפות כלשהי מבחינת שירותי השמירה, והדבר לא מצא את ביטויו במסמכים שהוצגו בפניי, לרבות ביחס לחוזי ההתקשרות שבין הצדדים.

יש לציין, כי גם בתביעתו הכספית בגין הפריצות השונות נפלו פגמים בתביעתו של התובע ואבהיר: ביחס לפריצה הראשונה, פוצה התובע ע"י חב' הביטוח בסכום של 248,000 ₪, כאשר תביעתו היתה על סך של 339,100 ₪.

מדוע סבור אפוא התובע שניתן "לגלגל" נזק שחב' הביטוח שלו עצמה לא אישרה, לפתחו של צד ג', שעה שהנזק הנ"ל לא הוכר ע"י חב' הביטוח עצמה? האם אין בכך כדי ללמד שפשוט חב' הביטוח היתה סבורה שלתובע לא היה מגיע פיצוי בסדר גודל שכזה. אין המדובר כאן בניסיון לתבוע את ההשתתפות העצמית, אלא רכוש שנטען כי נגנב ופיצוי עליו לא הוכח בפני חב' הביטוח.

כך גם ביחס לפריצה הרביעית - התובע מבטח את רכושו בתת ביטוח על סך של 60,000 ₪, אבל טוען לגניבה של נזק של 168,300 ₪. מדוע אפוא לא ביטח את מלוא הרכוש שהיה בנכס? יש לציין, כי בנוסף התברר במהלך הראיות שהתובע החזיק ציוד של אחד אחר, מר עזריה, וזאת בניגוד לתנאי החוזה שלו עם הנתבעות ואף לא טרח לבטח נזק זה שנגרם למר עזריה. למעשה, התובע כאן תובע נזק לא שלו מתוך כוונה להתחשבן עם מר עזריה, עם סיום משפטו.

4. משקבעתי, כי לא היתה חובה על הנתבעות לספק לתובע שירותי שמירה על המושכר עצמו וכי לא הפרה עם התובע את ההסכמים בניהם, נדחית אפוא אף טענתו של התובע להשבת עלות שיפוץ הנכס והשבחתו, אך לצורך חידוד סוגיה זו, אתייחס אף לטענה זו לגופה. בסעיף 2.1 להסכם השכירות נכתב כי "בכפוף להצהרות הצדדים להלן מוסכם, כי המשכירה משכירה את המושכר לשוכר והשוכר שוכר את המושכר מאת המשכירה AS-IS...".

בסעיף 3 להסכם זה נכתב כי "...למען הסר ספק, כל תוספת, שיפוץ או השקעה בנכס לרבות תוספת גלריה, אם תהיה, ישארו עם סיום החוזה מכל סיבה שהיא בבעלות המשכירה ללא תשלום שהוא".

על כן, התובע בחר על דעת עצמו לשפץ ולהשביח את הנכס, והיה עליו לקחת בחשבון עת נטישתו את המושכר, כי השקעתו זו לא תוחזר לו.

עוד עלי לציין, וזאת למעלה מן הצורך, כי גם לא התרשמתי מהעדויות בביהמ"ש, כי בפועל התובע אכן השקיע את כל אותו סכום אשר טען בתביעתו להחזר ביחס אליו, אם כי מדובר ללא ספק בסכום לא מבוטל.

5. בנוסף ולאור האמור לעיל, נדחית אף טענת התובע, כי יש להשיב לו סך של 14,400 ₪ בגין דמי הניהול ממועד הפריצה הראשונה ועד למועד הגשת התביעה. התובע לא עמד בנטל ההוכחה ולא הוכיח כאמור, כי על הנתבעות חלה חובה לספק לו שירותי שמירה על המושכר, ומשכך, בחר על דעת עצמו לנטוש את המושכר ולא מגיעה לו השבה בגין דמי ניהול, ההפך הוא הנכון.

לאור כל המקובץ דלעיל, התביעה העיקרית נדחית ואני עובר אפוא לדון בתביעה שכנגד.

6. בהתאם להסכם השכירות, הושכר הנכס לתובע על ידי הנתבעות לתקופה של שלוש שנים, קרי החל מ- 03/08 עד ל- 03/11. במהלך תקופת השכירות התחייב התובע לשלם דמי שכירות, דמי ניהול ותשלומים מוסכמים נוספים משך כל תקופת השכירות, גם אם לא יעשה שימוש במושכר, וזאת על פי סעיף 6.4 להסכם השכירות בו נקבע כדלקמן:

"השוכר מתחייב לשלם את דמי השכירות במשך כל תקופת השכירות אפילו יצא מהמושכר ו/או לא יעשה בו כל שימוש ו/או שימוש חלקי, אלא אם תסכים המשכירה, בכתב, להסדר אחר בנוגע לתשלום דמי השכירות".

7. על כן, משקבעתי לעיל, כי הנתבעות לא הפרו עם התובע את החוזים שנחתמו בניהם, הרי שבנטישתו את המושכר- התובע הפר את הסכם השכירות (על פי סעיף 6.5 להסכם).

גם אם החליט התובע על דעת עצמו, כי אין ברצונו לעשות עוד שימוש במושכר, הרי שעל פי הוראת ההסכם, היה עליו להמשיך לשלם את דמי השכירות משך כל תקופת השכירות עליה התחייב. לטענת הנתבעות, התובע הפסיק לשלם דמי שכירות, דמי ניהול, חשמל ופרסום החל מחודש 11/09. הנתבעות בתביעתן צירפו מסמכי דרישות תשלום ובהם מפורטים חובות התובע לנתבעות. במסמך זה מפורטים אף חובות קודמים של התובע לנתבעות (עד לתאריך 11.10.09). התובע לא סתר מסמכים אלו ולא הביא מצידו כל ראייה, כי שילם סכומים כאלו או אחרים לנתבעות בניגוד לדרישתן, וטען בעצמו בתביעתו כי פינה לחלוטין את המושכר בתחילת חודש ספטמבר.

על כן אני מחייב את התובע לשלם לנתבעות את הסכומים הבאים כדלקמן:

א. כפי שציינתי, לא העמיד התובע כמשקל נגד ראיות שיש בהן כדי לסתור את חישוביהן של הנתבעות לגבי הסכומים אשר נתבעים על ידן בגין דמי שכירות וחשמל נכון לתאריך 11.10.09 בסכום של 91,438.99 ₪ ובתוספת דמי ניהול בסך 18,190.84 ₪.

הסכומים הנ"ל מורכבים על פי חשבוניות שצורפו על ידי הנתבעות כדלקמן:

בגין דמי שכירות מ-01.11.09 ועד 01.03.11- סך של 80,290 ₪ +הפרשי הצמדה, וביחס לעבר בגין דמי שכירות (שכ"ד) וחשמל שלא שולם נכון ליום 11.10.09 - 10,518 ₪.

סה"כ 90,808 ₪- סכום זה יוצמד ע"פ חוק פסיקת ריבית והצמדה בלבד (ולא ע"פ חישובי הריביות של הנתבעות), מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

כך גם ביחס לדמי הניהול- הסכום של 18,190 ₪ שנפסק לחובת התובע יוצמד ע"פ חוק פסיקת ריבית והצמדה בלבד (ולא ע"פ חישובי ריבית אחרת), מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

סה"כ הסכום הינו 108,998 ₪ ומסכום זה אני מפחית את הסכום של 23,807 ₪ (הערבות הבנקאית אשר חולטה בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 14.10.09), דהיינו הסכום לתשלום הינו 85,191 ₪.

ב. פיצוי מוסכם-

כאמור, הנתבעות מבקשות לחייב את התובע בפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם השכירות, ללא הוכחת נזק, בסך של 20,000 ₪, וזאת לאור הפרתו את ההסכם.

בהקשר לסוגיית הפיצוי המוסכם, קובע סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970, בנוגע "לפיצויים מוסכמים" כדלקמן:

"15א. הסכימו הצדדים מראש על שיעור הפיצויים (להלן "פיצויים מוסכמים") יהיו הפיצויים כמוסכם ללא הוכחת נזק, אולם רשאי ביהמ"ש להפחיתם יימצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה".

עיננו הרואות, כי לא בכדי הותיר המחוקק את שיקול הדעת להפחתת הפיצוי מוסכם בידי ביהמ"ש. "הפיצוי המוסכם" הוא למעשה סוג של קנס שגוזרים על עצמם בהסכמה שני הצדדים, וזאת במקרה שיפרו את תניות החוזה ופרטי החוזה שכרתו ביניהם. פעולה זו יש בה כדי לחזק את ביטחון כל צד בעמידת הצד האחר בהתחייבויותיו והיא משרתת את האינטרס הכללי של קיום החוזים. עם זאת, ניסיון החיים מלמד, כי תניית הפיצוי המוסכם, על אף שיש בה כדי לשמור על אינטרס ברור ולהביא לכיבוד הסכמים וחוזים, טומנת בחובה, מעצם טיבעה, גם סכנה של גרימת חוסר צדק הפוך. דהיינו, תניית הפיצוי המוסכם עלולה להביא לכך שמפר ההסכם, אף אם הדבר נעשה בנסיבות מיוחדות או שההפרה כשלעצמה הייתה מינורית יחסית, יישא בחובה פיצוי גבוה ביותר ולא פרופורציונאלי.

לאור נסיבות התיק והסכומים שנפסקו לטובת הנתבעות ועל פי שיקול דעתי המוקנה לי, החלטתי לא לפסוק את הסכום המבוקש בגין פיצוי מוסכם לנתבעות. אני סבור כי הסכומים שנפסקו לחובת התובע הם מספיקים.

ג. לשון הרע- הנתבעות לא עמדו בנטל ההוכחה לעניין טענתן, כי התובע מוציא דיבתן לרעה. טענה זו לא גובתה במסמכים כלשהם ו/או עדויות המוכיחות, כי אכן התובע גרם לעוולה לנתבעות על פי חוק איסור לשון הרע, ועל כן טענתן זו נדחית על ידי.

התוצאה מכל המקובץ דלעיל, הינה כדלקמן:

דין תביעתו של התובע להידחות מן הנימוקים המצוינים בפסק דין זה.

דין התביעה שכנגד של הנתבעות להתקבל בחלקה וזאת לעניין דמי השכירות וחשמל עד לסוף התקופה החוזית, וכן לעניין דמי הניהול עד לסוף התקופה החוזית.

לא מצאתי הצדקה לפסוק לנתבעות סכומים נוספים.

את הסכום של 85,191 ₪ ישלם התובע לנתבעות כשהוא צמוד ונושא ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל, בתוספת הוצאות ויציאות המשפט, הכוללות שכ"ט עדים ככל שנפסקו, אגרות בית משפט וכן שכ"ט עו"ד של 10,000 ₪+ מע"מ.

סכומים אלו ישלם התובע תוך 30 יום, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

התביעה העיקרית נדחית כאמור לעיל.

ניתנה היום, כ"ח אייר תשע"ג, 08 מאי 2013, בהעדר הצדדים.