מבוא

1. התובעת, מדינת ישראל, הגישה נגד הנתבעים תביעה כספית על סך 496,830.88 ₪, בגין חוב שעל פי הנטען, חייבים הנתבעים עבור קרקע במושבה מגדל.

תמצית טענות הצדדים

1. מכתב התביעה עולה, כי הנתבעים הם משתכנים בנכס בשכונת "עמידר" השייך למדינת ישראל (להלן: "התובעת" או "המינהל") ואשר נמצא ביישוב מגדל. התובעת טוענת, כי מדובר במבנה שנבנה על ידי קק"ל, נשרף בשנת 1962 והוחזר לתובעת לאחר שעמידר לא הייתה מעוניינת לשפץ ולנהל אותו. לטענתה, הנתבעים אשר התגוררו במבנה בשכירות החלו לשפץ אותו מבלי שקיבלו את אישורה. התובעת טוענת, כי בשל כך פעלה לשם פינוים מהנכס והגישה תביעה במסגרתה ניתן פסק דין לפינוי וסילוק יד. ביום 20.4.82 הגיעה התובעת להסכם עם הנתבע לפיו ישלם לה עבור המבנה כאשר המגרש יהווה חלק מנחלתו. לטענתה, ההסכם נחתם על יסוד מצג שהציג הנתבע לפיו הוא חבר אגודה וכי המקרקעין עליהם בנוי המבנה נכללים במשבצת מגדל וזו הייתה נקודת המוצא בהסכם. מאחר והנתבע הציג עצמו כחבר אגודה הרי שהוא לא נדרש לשלם עבור הקרקע אלא רק עבור המבנה.
2. לטענת התובעת, בשנת 1999 הנתבע ביקש להסדיר את החזקה במגרש. מבירור שנערך מול אגודת מגדל עלה, כי הנתבעים מעולם לא היו חברי האגודה וכי המקרקעין לא כלולים במשבצת מגדל. ביום 30.6.99 הנתבע הודה שאינו חבר אגודה במגדל. בנסיבות אלו, התבטל ההיתר שניתן לנתבע לעשות שימוש במקרקעין.
3. התובעת טוענת, כי ביום 29.6.99 נדרש הנתבע להמציא תוכנית בניה ומפה מצבית עדכנית והובהר לו, כי ללא מפה ותוכנית כאמור לא ניתן להתקדם בהסדרת המגרש והמחוברים. לטענתה, רק ביום 23.3.04 הומצאה לה מפה מצבית אולם טרם הועברה לה תכנית בניה.
4. עוד טוענת התובעת, כי ביום 22.9.05 אושרה עסקה חלופית במקום ההסכם המבוטל משנת 1982 והודעה לגבי אישור העסקה ודרישת תשלום דמי חכירה מהוונים נשלחה לנתבעים ביום 21.11.05. על אף פניותיה לנתבעים הם לא שילמו חובם כנדרש ותחת זאת הגישו תלונה לנציב תלונות הציבור שקבע בהחלטתו מיום 2.7.06, כי טענות הנתבעים אינן מוצדקות.
5. התובעת טוענת, כי בנסיבות אלו הצטבר לנתבעים חוב בסך 496,830.88 ₪ נכון ליום 19.8.09 זאת לאור ערך הקרקע והחלטת הנהלת המנהל לגבות חיוב בשיעור 51% מערך הקרקע על פי שומה מיום 8.8.04. לבסוף טוענת התובעת, כי על הנתבעים לשלם לה מכוח החלטות מינהל מקרקעי ישראל וכי אי התשלום מהווה הפרת חוזה והתעשרות שלא כדין, מאחר והנתבעים עושים שימוש במקרקעי ציבור מבלי ששילמו תמורתם.
6. לטענת הנתבעים, דין התביעה נגדם להידחות. הנתבעים טוענים, כי הם מתגוררים במבנה הנמצא על המקרקעין נשוא התובענה שנים רבות וכי ביום 3.2.76 ניתן פסק דין לסילוק יד מהמקרקעין. לטענתם, פסק הדין ניתן נגד הנתבע בהיעדרו ומבלי שהגיש כתב הגנה כך שהוא כלל לא התמודד עם טענות כתב התביעה ולא בכדי הוא לא פונה מהמקרקעין.
7. עוד טוענים הנתבעים, כי פסק הדין לעיל אינו רלוונטי מאחר והנתבע רכש זכויות במבנה בהתאם להסכם שנכרת בין הצדדים ביום 20.4.82. מאחר והם לא היו מיוצגים הרי שהם סברו, כי הם רוכשים את המבנה לרבות המקרקעין עליהם הוא בנוי. הנתבעים טוענים, כי לכל הפחות הם ברי רשות במקרקעין האמורים ונוהגים בהם כבעלים והכל ברשות התובעת ו/או האגודה.
8. לטענתם, הם היו אמורים להיות חברי אגודה וקיבלו את חתימותיה לכל מהלכיהם. הם מכחישים את הטענה לפיה הציגו מצג שווא וטוענים שלאורך כל התקופה, הנתבע הבהיר, כי הוא אינו יכול להיות חבר באגודה נוספת מאחר והוא חבר ב"אגד" בהיותו נהג. הנתבעים טוענים, כי הם היו אמורים להיות חברי אגודה אולם לא היו בשל האמור ואין בכך בכדי לגרוע מזכויותיהם במקרקעין.
9. לטענתם, עוד בטרם נכרת ההסכם עם התובעת, חתמה האגודה על תכניות שלהם לבניית תוספת למבנה וככל שהיו לה טענות נגדם הרי שהיא לא הייתה חותמת. יש בכך ללמד שהאגודה הכירה בזכותם על המקרקעין. עוד טוענים, כי התובעת חתמה והסכימה להגשת תכניות וקבלת משכנתא ובנסיבות אלו לא ברור כיצד טוענת שהנתבעים אינם בעלים או לפחות ברי רשות במקרקעין.
10. הנתבעים מציינים, כי התובעת צירפה מסמך משנת 1975 ממנו עולה, כי הנתבע הינו חבר אגודה וכי התקבל באישור ההנהלה. הם שבו וטענו באשר לנסיבות בגינן הוציא עצמו הנתבע מרישום כפול לאגודות. לטענתם, בעת שנכרת ההסכם עם התובעת הנתבע סבר, כי הוא עדיין חבר אגודה וכי אין ברישום עצמו בכדי לפגוע בזכויותיו בבית שכן, האגודה הכירה בזכותו. הנתבעים הוסיפו, כי אין במכתבו של הנתבע משנת 1999, במסגרתו ציין שהוא לא היה חבר אגודה, בכדי לפגוע בזכותם במקרקעין.
11. הנתבעים מכחישים את הטענה לפיה ההסכם נחתם בנוגע למבנה בלבד וטענו, כי למיטב הבנתם בעת רכישת הבית הם רכשו את הקרקע עליה נמצא הבית שכן, לא ניתן להפריד בין המבנה למקרקעין והם לא יכלו להיפרע מכספים אשר הם שילמו לתובעת בעבר.
12. עוד טוענים הנתבעים, כי לאור ההתנהלות בעניינם אושרה להם עסקה חלופית בהתאם להחלטה מיום 22.9.05 ולפיה הם יחכרו את המקרקעין בחכירה מהוונת בתמורה לתשלום חד פעמי בסך של 178,500 ₪. לטענתם, לא ניתן להם הסבר מדוע עליהם לשלם את הסכום האמור עבור דמי היוון כאשר הם כבר שילמו סכום בשנת 82 והם סברו שהתובעת מבקשת לקבל סכום זה בניגוד להסכם שנכרת עמה. לטענתם, חרף פניותיהם לא הוסבר להם מדוע עליהם לשלם את הסכום האמור כאשר תשלומים עבור היוון זכויות בכל האזור עמדו על פחות משליש מהסכום שהם נדרשו לשלם. הנתבעים טוענים, כי ביום 8.12.05 הם קיבלו דרישה לשלם סך של 350,418.82 ₪ ולא ברור כיצד הסכום מחודש ספטמבר הוכפל וכי כל פניותיהם לקבלת הסברים לא נענו ובשל כך החליטו שלא להיענות לדרישת התובעת.
13. בנוסף טוענים הנתבעים, כי ככל שהם היו מוגדרים כברי רשות אז היו נדרשים דמי הסכמה לשם הסדרת הרישום ויש למצוא פתרון שישקף את זכויותיהם במקרקעין לפחות כברי רשות.
14. לטענת הנתבעים, התובעת עשתה ועושה הכל בכדי להכשיל כל מהלך לסיום העניין. היא אינה מספקת הסברים באשר לסכום הנדרש והיא הוסיפה ריבית פיגורים בסכום של למעלה מ- 200,000 ₪ לתקופה מסוף שנת 2005 ועד למועד הגשת התביעה.
15. הנתבעים מכחישים את סכום החוב וטוענים, כי הם אינם אמורים לשלם מאומה. לחלופין טוענים, כי דרישת תשלום סך של 178,500 ₪ הייתה מוגזמת וקל וחומר הדרישה לתשלום סך של כחצי מיליון ₪. הם מכחישים את הטענה לפיה הם עושים שימוש במקרקעי ציבור מבלי לשלם תמורה וטוענים, כי הם שילמו בעבור השימוש בהתאם להסכם משנת 82.
16. הנתבעים ציינו, כי המבנה אשר נבנה על ידי קק"ל היה מבנה עץ מעורער אשר נשרף. לטענתם, הבית אשר נבנה על המקרקעין באישור כל הגורמים הרלוונטיים נבנה על חשבונם והם שילמו את התמורה בהתאם להסכם משנת 82 וסברו, כי בכך הסתיימה המחלוקת.

הראיות

1. מטעם התובעת הוגשו תצהירי עדות ראשית של הגב' מזל חיימוביץ (להלן: "חיימוביץ")- ששמשה כממונה מחוזית לחוזים במינהל מקרקעי ישראל במחוז צפון ושל הגב' לילי ברודצקי (להלן: "ברודצקי")- ראש ענף גבייה במינהל מקרקעי ישראל במחוז צפון. מטעם הנתבעים הוגשו תצהירי עדות ראשית של הנתבע, של מר מנחם כרסנטי (להלן: "כרסנטי")- בן דודו של הנתבע, של מר גדי מזרחי (להלן: "מזרחי")- אשר שימש כמזכיר האגודה, ושל מר חיים ברלס (להלן: "ברלס")- אשר שימש כיו"ר האגודה. המצהירים, מלבד ברלס וברודצקי, נחקרו על האמור בתצהיריהם. בא כוח הנתבעים הודיע, כי הוא מוותר על חקירתה של ברודצקי. בהתאם להודעת בא כוח הנתבעים לפיה אין בידי ברלס להעיד בשל מצב בריאותי ולאור בקשת בא כוח התובעת הוצא תצהירו של ברלס מהתיק. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

דיון ומסקנות

1. אין מחלוקת, כי הנתבעים מתגוררים בבית אשר נמצא על מקרקעין של המינהל. המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים הינה באשר לשאלה, האם על הנתבעים לשלם למינהל דמי חכירה לדורות עבור המקרקעין האמורים ומה הסכום אשר עליהם לשלם, ככל שייקבע, כי עליהם לשלם דמי חכירה.
2. הנתבעים טוענים, כי הם מתגוררים במבנה אשר נמצא על המקרקעין נשוא התובענה כבר משנת 1975. בשנת 1976 ניתן פסק דין אשר הורה על סילוק ידו של הנתבע מהמקרקעין. פסק הדין האמור ניתן בהעדר הגנה. הנתבע העיד, כי לא זכור לו שהוא קיבל את התביעה ואת צו המניעה (עמ' 22 ש' 2-6). מהמסמכים שהוגשו לתיק בית המשפט עולה, כי שלושה ימים לאחר שניתן צו המניעה ביום 17.10.75 פנתה האגודה למנהל לגבי הצו. כאשר הנתבע נשאל בנוגע לפנייה האמורה העיד, כי שניים מהאגודה טיפלו בניירת (עמ' 22 ש' 7-10). מכתבה האמור של האגודה (ת/1 נספח ג') מוען, בין היתר, לנתבע. בנסיבות אלו נשאל כיצד לא ידע והשיב, כי מדובר בשנת 75 והוא אינו זוכר (עמ' 22 ש' 11-13). הנתבע העיד, כי הוא לא פנה בבקשה לבטל את פסק הדין או את צו המניעה (עמ' 22 ש' 14-15).
3. לא אמינה בעיניי טענת הנתבע לפיה הוא לא היה מודע לתביעה ולצו המניעה. לא עלה בידו ליתן הסבר מניח את הדעת לכך שהאגודה שלחה את מכתבה ימים ספורים לאחר שניתן הצו. במסגרת המכתב האמור התייחסה האגודה לצו המניעה וביקשה להסדיר את עניינו של הנתבע מול המינהל לאור טענתה, כי הנתבע הינו חבר אגודה. האגודה אף מבקשת באותו מכתב לכלול את המקרקעין האמורים בחוזה האגודה על מנת לאפשר לחבר אגודה לבנות את ביתו ולהתגורר בתחום האגודה. פנייה זו של האגודה יש בה בכדי ללמד, כי במועד האמור, הנתבע היה מודע לתובענה ולצו אשר ניתן נגדו וברי, כי דרכו הגיע המידע לאגודה אשר פנתה למינהל. כמו כן, הנתבע היה אחד הנמענים למכתב האמור ולא עלה בידו לשלול את הטענה לפיה קיבל את המכתב ומשכך היה מודע לתביעה ולצו. בנוסף, הנתבע לא ציין ולא הוכיח מתי נודע לו אודות פסק הדין. כפי שעולה מעדות הנתבע הוא לא הגיש בקשה לביטול פסק הדין או צו המניעה.
4. פסק הדין משנת 76 מלמד, כי אין ממש בטענת הנתבעים לפיה הם התגוררו בבית לפחות משנת 75 וכי היו בעלי הבית ולאורך כל התקופה המינהל הסכים. עצם הגשת התביעה לפינוי הנתבעים מהבית יש בכך כדי ללמד על עמדתו של המינהל בנוגע לשימושם בבית במועד האמור. לא אמינה בעיניי הטענה לפיה הנתבע לא היה מודע לתביעה ולפסק הדין. לפיכך, הרי שהנתבע היה מודע לעמדת המנהל בנוגע לשימושו בבית המצוי על המקרקעין. יש בכך בכדי ללמד, כי אין לראות בנתבעים כמי שישבו כדין במקרקעין משנת 75 .
5. ב-20.4.82 נכרת הסכם בין המינהל לנתבע. לפי ההסכם האמור, על הנתבע לשלם למינהל סך של 19,135 שקלים ובתמורה נותן לו המינהל היתר להשתמש בבית המצוי על המקרקעין לצורך מגורים. לאור האמור לעיל, באשר לפסק הפינוי ומאחר ולא עלה בידי הנתבע להוכיח, כי זכותו במקרקעין התגבשה טרם ההסכם האמור, הרי שזכויות הנתבעים להתגורר במקרקעין התגבשו בהתאם להסכם משנת 82.
6. המינהל טוען, כי הנתבע הצהיר במסגרת ההסכם שהוא חבר אגודת מגדל ובשל כך הוא לא נדרש לשלם עבור הקרקע אלא רק עבור המבנה אשר נמצא עליה או שרידיו של המבנה האמור. לטענת המינהל, הנתבע חתם על ההסכם בו צוין שהוא חבר אגודה מבלי שהוא טרח ליידע את המינהל שאין ממש בטענה זו. מנגד טוען הנתבע, כי בעת כריתת ההסכם הוא סבר שהוא עדיין חבר אגודה וכי אין ברישום בכדי לפגוע בזכויותיו. לטענתו, לאורך כל הדרך הסביר שהוא לא יכול להיות חבר בשתי אגודות. אין חולק, כי על ההסכם (נספח ב' לת/1) נרשם במפורש, כי הנתבע הינו חבר אגודה.
7. חיימוביץ העידה, כי החוזה נחתם לאחר קבלת תצהיר לפיו המחזיק הינו חבר אגודה. היא הוסיפה, כי לחברי אגודה, הוכן החוזה האמור אשר מדבר על השימוש בבית ולא על הקרקע שמסביב לבית (עמ' 12 ש' 23-25). לטענתה, המינהל קיבל תצהיר מהחוכר לפיו הוא חבר אגודה. עוד טענה, כי לפי החלטות ההנהלה חברי האגודה חותמים על שימוש בבית בלבד כאשר התשלומים על הקרקע מתבצעים באמצעות האגודה. היא הוסיפה, כי הנתבע לא היה חבר אגודה וזה התגלה מאוחר יותר (עמ' 12 ש' 27-30).
8. חיימוביץ נשאלה, האם המינהל מסתמך על אמירות של אנשים שהם חברי אגודה ובתגובה טענה, כי כאשר שאדם חותם על תצהיר שמאומת על ידי עורך דין אין למינהל סיבה שלא להאמין לתצהיר (עמ' 12 ש' 31, עמ' 13 ש' 1-2). בהמשך העידה, כי היא אינה מוצאת תצהיר כאמור של הנתבע. חיימוביץ העידה, כי יכול להיות שלא היה תצהיר וטענה, כי יש התכתבות והפנתה למכתבה של האגודה מחודש אוקטובר 75 במסגרתו נטען, כי הנתבע הינו חבר אגודה (עמ' 13 ש' 3-7). בהמשך העידה חיימוביץ, כי אין בידה לסתור את מה שנאמר במכתב האמור (עמ' 13 ש' 11-14).
9. מהמועד בו נכרת ההסכם בשנת 82 ועד למועד הגשת התביעה חלפו למעלה מ- 27 שנים. מעדותה של חיימוביץ עולה, כי המינהל עבר למערכת הדמיה ומסמכים רבים חסרים כיום (עמ' 14 ש' 24-27). לא מן הנמנע, כי בנסיבות אלו אין בידי המינהל להציג תצהיר של הנתבע לפיו הצהיר טרם כריתת ההסכם, כי הוא חבר אגודה. התביעה הוגשה על ידי התובעת ולכאורה ניתן לטעון, כי ככל שנגרם לה נזק ראייתי בשל חלוף הזמן הרי שאין לה להלין אלא על עצמה. עם זאת, ממועד ההסכם ועד למועד בו התברר שהנתבע אינו חבר אגודה חלפו כ- 17 שנים. בהמשך נעשו ניסיונות להסדיר את העניין מול הנתבעים ורק לאחר שניסיונות אלו לא צלחו והנתבעים עמדו על טענתם, כי אין עליהם לשלם את הסכום הנדרש הוגשה התביעה. סביר, כי במהלך התקופה האמורה נגרם לתובעת נזק ראייתי.
10. יתרה מזאת, אף אם אין בידי המינהל להציג תצהיר של הנתבע לפיו הנתבע הצהיר, כי הוא חבר באגודת מגדל ואף אם לא נחתם תצהיר כאמור הרי שאין מחלוקת, כי הנתבע חתם על הסכם בו צוין שהוא חבר באגודת מגדל. מצאתי, כי לא נפל פגם בהתנהלות התובעת שעה שהיא לא הטילה ספק בטענה לפיה הנתבע הינו חבר אגודה.
11. כמו כן, ברי, כי היה בידי המינהל להסתמך על מכתבה של האגודה משנת 75 במסגרתו צוין, כי הנתבע הינו חבר אגודה. על המכתב האמור צוין בכתב יד, כי הנתבע אינו מופיע ברשימת חברי האגודה הנמצאת בתיק של המנהל. אין בהערה האמורה בכדי ללמד שהמינהל היה מודע לכך שהנתבע אינו חבר אגודה ואינו נמצא ברשימת החברים באגודה. ייתכן, כי סברו במינהל שהרשימה אשר נמצאת בתיק אצלם אינה מעודכנת והסתמכו על מכתבה של האגודה באשר לחברותו של הנתבע.
12. חיימוביץ העידה, כי המסמך משנת 75 מאשר שהנתבע היה חבר אגודה (עמ' 13 ש' 25-26). היא נשאלה, האם יש לה טענה לגבי זה שהנתבע היה חבר אגודה בשנת 82 והשיבה, כי יש אישור של האגודה שהיא אינה יכולה לצאת נגדו. חיימוביץ הוסיפה, כי כל התיק התנהל על סמך המצג שהנתבע חבר אגודה (עמ' 14 ש' 5-8). חיימוביץ העידה, כי בסעיף 13 לתצהירה היא התכוונה שהנתבע לא היה חבר אגודה בשנת 99 (עמ' 14 ש' 11-12).
13. כאמור, חיימוביץ העידה, כי אין בידה לסתור את האמור במכתבה של האגודה משנת 75. עם זאת, בשנת 99 סתרה האגודה עצמה את האמור במכתב משנת 75 וציינה במכתבה מיום 13.7.99 (נספח ד' לת/1) שהנתבעים לא היו חברים באגודה מעולם. כאמור, חיימוביץ העידה שהנתבע לא היה חבר אגודה בשנת 99. במסגרת מכתבה של האגודה משנת 99 לא נטען שהנתבעים אינם חברי אגודה כעת אלא, כי לא היו חברי אגודה מעולם. כמו כן, אף אם הייתה מתקבלת הטענה לפיה בשנת 1975 הנתבע היה חבר אגודה הרי שאין בכך בכדי ללמד, כי הוא היה חבר אגודה בעת כריתת ההסכם בשנת 82.
14. הנתבע העיד, כי במסגרת ההסכם הוא הצהיר שהוא חבר אגודה וכי הכוונה לאגודת מגדל (עמ' 23 ש' 16-17). עוד העיד, כי אין בהסכם מילה על אגד (עמ' 23 ש' 18-19). בתצהירו טען הנתבע, כי במועד כריתת ההסכם הם היו אמורים להיות חברי אגודה (סעיף 10). הוא טען, שהוא לא הציג מצג לא נכון וטען שהוא היה חבר באגד וכי לא יכול היה להיות חבר בשתי אגודות (סעיף 11). לטענתו, בנסיבות אלו הוא לא היה רשום בפועל כחבר אגודה אולם לא היה בכך בכדי לגרוע מזכויותיו במקרקעין (סעיף 14).
15. הנתבע העיד, כי בשנת 76 הוא כבר עבד באגד. הוא טען, כי מתחילים לעבוד כשכירים וכי כאשר רוצים לאשר אותך לחברות לא ניתן להיות בשתי אגודות שיתופיות. לטענתו, הוא הפך לחבר אגודת אגד בשנת 77 או 78 (עמ' 23 ש' 29-31, עמ' 24 ש' 1-4). הנתבע העיד, כי הוא עבד באגד משנת 76 ועד לשנת 98 או 99 (עמ' 23 ש' 20-22). לטענתו, הוא לא הצטרף לאגודת מגדל לאחר שפרש מאגד משום שכבר לא היה בתוך החקלאות. הוא העיד, כי לא היה בתהליך של הצטרפות מחדש לאגודה (עמ' 23 ש' 24-27).
16. אין מחלוקת, כי בהסכם אשר נכרת בשנת 82 צוין, כי הנתבע הינו חבר אגודה. הנתבע נשאל כיצד בשנת 82 הוא הצהיר שהוא חבר באגודת מגדל והשיב, כי למיטב זכרונו הוא עוד נשאר שם. הנתבע הוסיף, כי לא הודיעו לו שהוא עוזב ולא אמרו שהתנאים ילכו לו אם יעזוב (עמ' 24 ש' 14-16). לטענתו, אף פעם לא פטרו אותו מאגודת מגדל אולם הוא לא ניצל את הזכויות של האגודה כמו לדוגמא במים (עמ' 24 ש' 17-18). הנתבע העיד, כי לא הייתה לו בעיה להיות חבר בשתי האגודות בשנת 82 (עמ' 24 ש' 19-20). הנתבע העיד, כי היה שלב מסוים שהוא הפסיק להיות חבר באגודת מגדל וטען, כי הוא כבר לא הלך לשם ולא התעסק עם זה ומי שהמשיך עם זה היה אבא שלו (עמ' 24 ש' 24-25).
17. לאור עדותו של הנתבע לפיה לא היה ניתן להיות חברים באגודה נוספת מלבד אגד ולאור עדותו לפיה התקבל לחברות באגד בשנת 77 או 78 הרי שלא ברורה עדותו לפיה בשנת 82 הוא עוד היה חבר באגודת מגדל וטענתו, כי לא הייתה לו בעיה להיות חבר בשתי האגודות בשנה זו. העדויות האמורות עומדות בסתירה זו לזו. כמו כן, עדותו לפיה הוא היה חבר אגודה בשנת 82 אינה עולה בקנה אחד עם האמור בתצהירו, שם טען שהוא אמור היה להיות חבר אגודה אולם לא היה בידו להיות חבר אגודת מגדל בשל חברותו באגד. בנוסף, עדותו עומדת בסתירה למכתב האגודה משנת 99, כי הנתבעים מעולם לא היו חברים באגודה מגדל.
18. אציין, כי טענתו של הנתבע באשר לנסיבות בגינן לא היה בידו להיות חבר באגודת מגדל לא הוכחה. לא עלה בידו להוכיח, כי לא ניתן היה להיות חבר באגודה נוספת דוגמת אגודת מגדל בעת חברות באגד. אוסיף ואומר, כי אף אם תתקבל טענת הנתבע באשר לנסיבות בגינן לא היה בידו להיות חבר אגודה הרי שאין בה בכדי לסייע לו. הנתבע טוען, כי בשל חברותו באגד הוא לא היה רשום בפועל כחבר באגודת מגדל אולם לא היה בכך בכדי לפגוע בזכויותיו במקרקעין. אף אם תתקבל טענת הנתבע, כי לא היה בידו להיות חבר בשתי אגודות אין בכך בכדי ללמד, כי הנתבע נותר חבר אגודת מגדל אף שנמחק מרשימותיה וכי בנסיבות אלו זכויותיו לא נפגעו. בנוסף, התובע ידע בעת חתימתו על התצהיר בשנת 1982, כי הוא לא חבר אגודה ומשכך היה עליו למסור מידע זה למנהל ובהתאמה היו מוסרים לו את זכויותיו במועד זה והיה בידו לשקול את כל השיקולים הרלוונטיים. הנתבע הציג מצג לא נכון לתובעת בעת חתימתו על ההסכם ומשכך יכול להלין רק על עצמו.
19. בתצהירו טען מזרחי, כי בשלב מסוים הנתבע ביקש להסירו לכאורה מרשימת חברי האגודה בכדי שהוא יוכל להירשם כחבר אגודת אגד והוא אכן הוסר מהרשימה (סעיף 5). בעדותו טען, כי לא הייתה כוונה לעבוד על מישהו וכי הנתבע היה חבר אגודה והופיע ברשימת חברי האגודה (עמ' 21 ש' 5-11). בהמשך העיד מזרחי, כי הוא יודע שהנתבע כבר היה חבר אגודה וכי בשלב מסוים הוא הבין שהנתבע רוצה לפרוש מהאגודה משום שהוא רוצה להיכנס לאגד (עמ' 21 ש' 14-16). מזרחי נשאל מדוע לא צירף לתצהירו רשימת חברים מהשנים 1975 ו- 1982 והשיב, כי ניתן לפנות לרשם האגודות. הוא נשאל, האם יש רשימה כזו והאם הנתבע מופיע בה והעיד שהוא יודע שהייתה רשימה וכי הוא לא צירף אותה (עמ' 21 ש' 21-24).
20. הטענה לפיה הנתבע היה חבר באגודת מגדל ונמחק מהרשימה לא הוכחה. טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם האמור במכתבה של האגודה משנת 99. הנתבע לא הציג רשימה של החברים באגודת מגדל בתקופות הרלוונטיות כך שניתן יהיה ללמוד, כי הוא אכן היה חבר באגודת מגדל ובאיזה שלב נמחק מחברותו באגודה. הימנעותו של הנתבע מלצרף ראיות אלו פועלת לרעתו. בנוסף, ככל שלכאורה הוסיפו את שמו של הנתבע כחבר אגודה רק לצורך החתימה על ההסכם עם המנהל וקבלת זכויות של חבר אגודה מכוחו ולאחר מכן גרעו את שמו מהרשימה, מדובר בהתנהלות חסרת תום לב.
21. לא ברורה טענתו של מזרחי לפיה הנתבע ביקש להימחק לכאורה מרשימת חברי האגודה. כאמור, מזרחי העיד שהנתבע ביקש לפרוש מהאגודה בכדי להיכנס לאגד. עדות זו מלמדת, כי אף אם הנתבע היה חבר באגודת מגדל הרי שהוא פרש בטרם נכנס לאגודת אגד. יש בכך בכדי לתמוך בטענה, כי אין מדובר במחיקת שמו של הנתבע מרשימת החברים בעת שבפועל הוא נותר חבר אגודה אלא בהפסקת חברותו באגודה. ייתכן והנתבע התקבל לחברות במגדל ובנסיבות אלו גם ניתן מכתבה של האגודה משנת 75 אולם בהמשך, ובעת כריתת ההסכם בשנת 82, הנתבע לא היה חבר אגודה.
22. כאמור, הנתבע העיד, כי הוא היה חבר באגד משנת 77. לאור עדותו לפיה לא ניתן היה להיות חבר באגודה נוספת הרי שאף אם היה חבר באגודת מגדל חברותו האמורה הסתיימה, לכל המאוחר, בעת שהתקבל לחברות באגד והוא לא היה חבר באגודה בשנת 82 בעת שנכרת ההסכם בינו לבין המינהל. טענתו לפיה היה חבר אגודת מגדל על אף שלא היה רשום בפועל לא הוכחה. לא עלה בידי הנתבע להוכיח, כי העובדה שהוא לא היה רשום בפועל כחבר אגודה לא פגעה בזכויותיו במקרקעין וכי הוא זכאי לזכויות כאילו היה חבר אגודה רשום.
23. ביום 13.7.99 שלחה האגודה מכתב למנהל ובמסגרתו צוין, כי בהתאם למסמכי האגודה הרי שהנתבעים לא היו חברי אגודה מעולם (ת/1 נספח ד'). לא עלה בידי הנתבע לסתור את המסמך האמור. אין מחלוקת, כי מסמך זה אינו עולה בקנה אחד עם טענת הנתבע לפיה הוא היה חבר באגודת מגדל וטענתו, כי בהמשך לא היה רשום כחבר באגודה אולם לא היה בכך בכדי לשנות את מעמדו ולהשליך על זכויותיו. אכן, יש סתירה בין המסמך האמור לבין מסמכה של האגודה משנת 75 אולם כפי שפורט לעיל מצאתי, כי אף אם הנתבע התקבל לחברות הרי שמהמועד בו הוא התקבל לאגד, לכל המאוחר, הוא לא היה חבר במגדל.
24. טרם שליחת מכתבה של האגודה בשנת 1999 שלח הנתבע עצמו מכתב, ביום 30.6.99, ובמסגרתו טען, כי בזמן רכישת הבית והאדמה הוא רצה להיות חבר אגודה אולם מנסיבות שונות העניין לא הצליח והדבר לא יצא לפועל והוא לא נכנס לאגודה. במסגרת המכתב האמור הנתבע הצהיר שהוא לא היה חבר אגודה במושבה מגדל. אין מחלוקת, כי האמור במכתב זה אינו עולה בקנה אחד עם טענתו לפיה היה חבר אגודה ובהמשך נמחק מרשימת חברי האגודה אולם זכויותיו לא נפגעו. הנתבע הצהיר שהוא לא נכנס לאגודה וכי לא היה חבר אגודה ולא ציין דבר באשר לחברות באגודה על אף שנמחק מרשימת חברי האגודה.
25. הנתבע העיד, כי בשנת 99 הוא שלח את המכתב האמור. הוא טען, כי הודיעו לו שמוציאים אותו מידית מהבית. לטענתו, הגיעו אליו בעת שהוא היה בתקופת אבל ואיימו עליו. הנתבע העיד, כי הוא כתב כל מה שביקשו ממנו ולא ידע מה כתב. הוא טען, כי איימו שיוציאו אותו בכוח מהבית אם לא יגיע להסדר (עמ' 25 ש' 9-16).
26. חיימוביץ העידה, כי הנתבע שלח מכתב לפיו הוא לא חבר אגודה. היא העידה שהיא לא יודעת באיזה נסיבות הוא כתב את המכתב וכי אינה יודעת האם חודש-חודשיים לפני כן התובעת ביקשה שוב שהוא יפנה את הנכס (עמ' 16 ש' 8-13).
27. טענות הנתבע באשר לנסיבות בהן כתב את האמור במכתב משנת 99 לא הוכחו. בכתב ההגנה התייחסו הנתבעים למכתבו של הנתבע משנת 99 ולא נטען דבר באשר לנסיבות כתיבתו. אף בתצהירו של הנתבע לא פורטו טענות אלו וכאשר נשאל בעדותו מדוע לא ציין זאת בתצהירו השיב, כי יש דברים שקשה לו להתעסק איתם (עמ' 25 ש' 27-28). אף במסגרת פנייתו לנציב תלונות הציבור, לא העלה הנתבע טענותיו באשר לנסיבות בהן כתב את מכתבו משנת 99. סבורני, כי ככל שהיה ממש בטענות אלו הרי שסביר שהנתבע היה מוצא לנכון להעלות טענות אלו בתלונתו, בכתב ההגנה ובתצהירו.
28. לא עלה בידי הנתבע לסתור את האמור במכתבו משנת 99. אין מחלוקת, כי המכתב האמור וכן מכתבה של האגודה משנה זו אינם עולים בקנה אחד עם עדותם של הנתבע ומזרחי באשר לחברותו של הנתבע באגודה ומחיקתו מרשימותיה.
29. לאור כל המפורט לעיל, מצאתי, כי עלה בידי המינהל להוכיח, כי בעת שנכרת ההסכם בינו לבין הנתבע בשנת 82 הנתבע לא היה חבר אגודה, בניגוד לאמור בהסכם. אינני מקבלת טענת הנתבע לפיה בעת כריתת ההסכם הוא סבר, כי הוא עודנו חבר אגודה. הוא לא הוכיח, כי אי פעם היה חבר אגודה ובשל כך היה בידו לסבור, כי הוא נותר חבר אגודה. כמו כן, אף אם היה מוכיח, כי בעבר הוא היה חבר אגודה הרי שמהעדויות שלו ושל מזרחי עולה, כי הוא היה מודע לכך שאין בידו להיות חבר באגודת מגדל בעת חברותו באגד ולכן הוא ביקש לפרוש מהאגודה. משכך, הרי שהנתבע ידע, בשנת 82, שהוא לא חבר אגודה.
30. הנתבע טוען, כי לאורך כל הדרך הוא הסביר שהוא לא יכול להיות חבר בשתי אגודות. לא עלה בידו להוכיח, כי הוא הסביר את הדברים לתובעת טרם כריתת ההסכם וכי התובעת הייתה מודעת לכך שהוא אינו חבר אגודה טרם חתימת ההסכם והזכויות שניתנו לנתבע על פיו. לא סביר, כי בהסכם היה מצוין שהנתבע הינו חבר אגודה ככל שהוא היה מיידע את התובעת כי אין ממש בטענה זו.
31. במסגרת כתב ההגנה טענו הנתבעים, כי הם קיבלו את חתימות האגודה לכל מעשיהם. אף אם האגודה חתמה ואף אם לא היו לה טענות כנגד הנתבעים באשר לזכותם במקרקעין הרי שאין בכך בכדי ללמד, כי קיימות לנתבעים זכויות כאמור. עסקינן במקרקעין של התובעת וברי, כי לא די בהסכמת האגודה. אין מחלוקת שהנתבעים היו זקוקים להסכמת המינהל ובנסיבות אלו אף נכרת ההסכם בשנת 82.
32. ברי, כי לא די בעובדה שהאגודה חתמה לנתבעים בכדי ללמד שהנתבע היה חבר אגודה. אינני מקבלת את טענת הנתבע לפיה לאור הנסיבות בגינן הוא לא היה חבר אגודה הרי שאין בעובדה שהוא לא היה חבר אגודה בכדי לגרוע מזכויותיו. אף אם האגודה הכירה בזכויות הנתבעים במקרקעין ובנסיבות אלו חתמה על המסמכים הרלוונטיים הרי שאין מחלוקת, כי לא די בהכרתה של האגודה בזכויות האמורות. כאמור, מדובר במקרקעין בבעלות המינהל ובנסיבות אלו נדרשה גם הסכמתו של המנהל אשר ניתנה על סמך מידע לא נכון.
33. בכתב הגנתם טענו הנתבעים, כי האגודה לא התנגדה לזכויותיהם במקרקעין וכי התובעת משתמשת באי החברות באגודה וטוענת, כי יש בכך בכדי לפגוע בזכויותיהם. ברי, כי העדר התנגדות של האגודה אין בה בכדי ללמד שהחברות באגודה אינה רלוונטית במישור היחסים שבין התובעת לנתבעים, כאמור עסקינן בקרקע של התובעת.
34. חיימוביץ העידה, כי החלקה הייתה במשבצת האגודה וכי היה חוזה בין האגודה לבין המינהל. היא אישרה, כי מי שרצה לקבל קרקע במשבצת האגודה היה צריך לעבור דרך האגודה ולא ישירות למינהל (עמ' 13 ש' 18-24). אין בעדות זו של חיימוביץ כדי ללמד, כי די באישור האגודה. אין מחלוקת, כי בשנת 1982 נכרת הסכם בין הנתבע למינהל ויש בכך בכדי ללמד על מעמדו של המינהל בעניין. עסקינן בקרקע של המינהל ונדרשה גם הסכמתו.
35. חיימוביץ העידה, כי המינהל חתום על התחייבות לרישום משכנתא (נ/3 נספח ג') (עמ' 16 ש' 14-17). לטענתה, כל המסמכים משנת 82 מדברים על זה שהנתבע חבר אגודה ומתוקף זה הוא קיבל התחייבות (עמ' 16 ש' 19-20). אין מחלוקת, כי בהסכם משנת 82 נטען, כי הנתבע הוא חבר אגודה ועל סמך זה נכרת ההסכם. לא הוכח, כי מהמועד האמור ועד לשנת 99, אז התקבלו מכתביהם של הנתבע ושל האגודה לפיהם הנתבע אינו חבר אגודה, התקבל אצל המינהל מידע לפיו הנתבע אינו חבר אגודה. מקובלת עליי טענתה של חיימוביץ לפיה ההתחייבות ניתנה מתוקף זה שהמינהל סבר שהנתבע הוא חבר אגודה. חתימת המינהל על מסמכי המשכנתא אין בה בכדי ללמד, כי הנתבעים הינם בעלי המקרקעין או ברי רשות. החתימה האמורה נעשתה אף היא על סמך אותו מצג שגוי לפיו הנתבע הינו חבר אגודה. בנסיבות אלו, אין בחתימתו של המינהל על ההתחייבות בכדי לתמוך בטענת הנתבע בנוגע לזכויותיו במקרקעין והכרת המנהל בזכויות אלו.
36. בין היתר צוין בהסכם, כי המקרקעין נמצאים במשבצת האגודה. בסיכומי הנתבעים נטען, כי התובעת הציגה לנתבע מצג שווא לפיו החכירה את המקרקעין לאגודה. במסגרת כתב התביעה טענה התובעת, כי מבירור שערכה עם האגודה בשנת 99 התברר שהמקרקעין אינם במשבצת האגודה. חיימוביץ העידה, כי התובעת כבר לא טוענת משנות התשעים שהקרקע שייכת למשבצת האגודה (עמ' 12 ש' 27-26). היא טענה שהיא אינה יודעת להגיד מתי עברה הקרקע ממשבצת האגודה לחוזים רגילים אלא רק לפי המסמכים וכי זה היה ב- 99 (עמ' 14 ש' 30-31). בהמשך העידה, כי בשנת 82 הקרקע הייתה במשבצת האגודה וכי בשנת 99 התברר לתובעת שהנתבע אינו חבר אגודה ואז זה עבר לחוזים רגילים (עמ' 16 ש' 5-6). נטען בפניה, כי הקרקע מעולם לא הייתה שייכת למשבצת האגודה ובתגובה טענה, כי היא לא יכולה לענות (עמ' 17 ש' 1-5).
37. לא עלה בידי הנתבעים להוכיח טענתם לפיה התובעת הציגה לנתבע מצג שווא לפיו היא החכירה את המקרקעין לאגודה. מעדותה של חיימוביץ, אשר לא נסתרה, עולה, כי בשנת 82 המקרקעין היו במשבצת האגודה. אין בעובדה שבשנת 99 המקרקעין לא היו במשבצת האגודה בכדי ללמד, כי במעמד כריתת ההסכם הם לא היו במשבצת האגודה. בסיכומיהם טענו הנתבעים, כי בתצהירה ציינה חיימוביץ, כי לאחר בירור התברר שהמקרקעין לא היו במשבצת האגודה מעולם. אין ממש בטענה זו. טענתה של חיימוביץ בתצהירה הייתה כי "לאחר בירור שנערך מול אגודת מגדל, נתקבל אישור חד משמעי שהנתבעים מעולם לא היו חברי האגודה וכן שהמקרקעין לא כלולים במשבצת מגדל" (ת/1 סעיף 13). ברי, כי טענה זו של חיימוביץ אין בה בכדי ללמד, כי בעת כריתת ההסכם המקרקעין לא היו במשבצת האגודה. אציין עוד, כי טענת הנתבעים באשר למצג השווא כלל לא נטענה בכתב הגנתם.
38. הנה כי כן, בהסכם צוין, כי הנתבע הינו חבר אגודה. הנתבע חתם על ההסכם מבלי ששלל את הטענה לפיה הוא חבר אגודה. מקובלת עליי טענת המינהל, כי זו הייתה נקודת המוצא של ההסכם וכי בנסיבות אלו הנתבע לא נדרש לשלם עבור הקרקע אלא עבור המבנה בלבד. כמו כן, בסעיף 3 להסכם צוין מפורשות, כי ההיתר אשר ניתן לנתבע לעשות שימוש בבית המצוי על המקרקעין תקף כל עוד הנתבע הינו חבר אגודה. מעדותה של חיימוביץ עולה, כי סוג ההסכם אשר נכרת עם הנתבע היה בהתאם להנחה שהוא חבר אגודה. טענה זו מקובלת עליי.
39. המינהל טוען, כי הנתבע לא חויב בתשלום דמי חכירה, שימוש או היוון אלא רק בגין עלות הקמת הבית על ידי הקרן. טענה זו עולה בקנה אחד עם האמור בהסכם משנת 82. במסגרת ההסכם צוין, כי הנתבע ישלם למנהל סך של 19,135 שקלים וכי הסכום האמור הוא שווי הקמת הבית על ידי הקרן. כמו כן בהסכם צוין, כי בתמורה לתשלום הסכום האמור המנהל ייתן לנתבע היתר להשתמש בבית לצורך מגורים.
40. חיימוביץ העידה, כי הבית נבנה על ידי קק"ל ונוהל על ידי עמידר והוא נמצא על קרקע של המדינה אשר מנוהלת על ידי המינהל (עמ' 12 ש' 10-11). היא העידה, כי המבנה אשר נבנה על ידי קק"ל נשרף בשנת 62. לאחר שהמבנה נשרף הוא לא נבנה שוב על ידי קק"ל אלא שופץ על ידי הנתבע. חיימוביץ טענה שהמבנה לא נבנה אלא שופץ ללא היתרים (עמ' 12 ש' 10-20). לטענתה, נדרש אישור של האגודה כבעלת זכויות חכירה ושל המינהל כבעל הקרקע וטענה, כי אין חותמת של המינהל ולכן המינהל טען שהנתבע שיפץ ללא היתרים (עמ' 17 ש' 22-27). אף מעדותם של מזרחי והנתבע עולה, כי היה אישור של האגודה ולא אישור של המינהל (עמ' 21 ש' 17-20, עמ' 22 ש' 24-30). הנתבע אף הגדיל וטען, כי לדעתו המינהל כלל לא היה בעל האדמה ולא היה קשור אליה (עמ' 22 ש' 31, עמ' 23 ש' 1-2).
41. חיימוביץ העידה שהיא לא יודעת, האם המינהל הטעה את הנתבע כאשר כתב בהסכם שעל המקרקעין הוקם בית על ידי הקרן בעלות של 5,000 שקל ישן בשנת 82 (עמ' 15 ש' 13-15). חיימוביץ העידה, כי הבית לא נבנה על ידי הקרן בשנת 82 אלא שופץ על ידו אחר כך (עמ' 15 ש' 16-19). עוד העידה חיימוביץ, כי היא אינה יודעת, האם כאשר המינהל ציין שעלות המבנה היא 5,000 ₪ הוא התכוון למבנה שהיה קיים באותו מועד או המבנה שהיה קיים בשנת 62 ונשרף (עמ' 15 ש' 30-32, עמ' 16 ש' 1). יש לציין, כי בהסכם אשר נכרת בשנת 82 צוין, כי נבנה במקום בית על ידי הקרן ולא נטען, כי הבית הוקם בשנת 82.
42. הנתבע העיד, כי בשנת 82 לא היה במקום בית אלא ערימה של אבנים שהייתה פעם בית. הוא נשאל, האם בשנת 82 היה שם גל אבנים או בית והשיב, כי בשנת 82 הוא בנה את הבית שלו. הנתבע העיד, כי אביו התחיל לבנות את הבית סביב שנת 75 וכי לאחר מכן הוא המשיך ובנה את הרוב (עמ' 22 ש' 16-23).
43. לשם תמיכה בטענת הנתבע באשר למצב הבית אשר בנתה הקרן צירף הנתבע את תצהירו של מנחם כרסנטי. בתצהירו טען כרסנטי, כי לאחר רכישת הזכויות על ידי הנתבע כל שהיה על המקרקעין הוא בית שנשרף ושאריותיו אינן ראויות למגורי אדם כלל (נ/1 סעיף 4). גרסתו של כרסנטי בעניין זה לא הותירה עליי רושם אמין ומהימן. כרסנטי לא ציין בתצהירו, כי הוא בן דודו של הנתבע והדבר עלה רק בעדותו (עמ' 20 ש' 2-5). עסקינן בעד שהינו קרוב משפחה של הנתבע ויש ליתן לעדותו משקל בהתאם. התרשמתי, כי כרסנטי ביקש למסור עדות אשר תטיב עם הנתבע. כמו כן, עדותו של כרסנטי באשר למצב הבית המצוי על המקרקעין בעת שהנתבע רכש את זכויותיו אינה עולה בקנה אחד עם עדותו של הנתבע לפיה אביו החל לבנות את הבית כבר בשנת 75.
44. בהסכם צוין, כי על המקרקעין קיים בית אשר הוקם על ידי הקרן והוצאות הקמתו הסתכמו ב- 5,000 שקלים. אף אם הבית נשרף הרי שלא עלה בידי הנתבע להוכיח, כי בעת כריתת ההסכם לא היה במקום בית או שרידים של הבית אשר נבנה על ידי הקרן, כפי שצוין בהסכם. קיימת סתירה בעדות הנתבע באשר לשאלה, האם בשנת 82 היה בית במקום או שמא היו רק שרידים של הבית שהיה שם קודם לכן. כאמור, הנתבע לא הוכיח, כי היה לו היתר מהמינהל לשפץ את הבית טרם כריתת ההסכם. כמו כן, אף אם הנתבע היה מי ששיפץ את הבית אין בכך בכדי ללמד, כי הבית אשר נבנה על ידי הקרן, או שרידיו , לא היה במקום וכי במסגרת ההסכם התבקש הנתבע לשלם את עלויות בניית הבית האמור כתנאי לשימוש בבית. אציין עוד, כי לאחר שנטען בפני הנתבע, כי במועד החתימה היה בית על הקרקע הוא לא שלל טענה זו (עמ' 23 ש' 5-6).
45. הנתבע טען, כי סבר שהוא רכש גם את הקרקע משום שלא היה מבנה ולפיכך הבין, כי מה שהוא רכש זה את הקרקע. לאחר שנטען בפניו, כי במועד החתימה היה בית על הקרקע הוא טען, כי אם קונים בית קונים גם את הקרקע וכי לא ניתן לנסוע עם הבית ולכן סבר שרכש את הקרקע (עמ' 23 ש' 3-8).
46. לא עלה בידי הנתבע להוכיח, כי לא היו על המקרקעין בית, או שרידים של בית, אשר על הזכות להתגורר בו הוא שילם בעת כריתת ההסכם. לא עלה בידי הנתבע לסתור את האמור בהסכם בעניין זה. עסקינן במסמך בכתב אשר על כתפי הנתבע מוטל הנטל לסתור והוא לא הרים את הנטל האמור. עיון בהסכם מלמד, כי יש בו התייחסות לשווי הבית וכי בהתאם להסכם ניתן לנתבע היתר לעשות שימוש בבית לצורך מגורים. אין בהסכם התייחסות לשווי המקרקעין. ברי, כי לא הייתה כל התייחסות למקרקעין מאחר והתובעת יצאה מתוך נקודת הנחה שגויה, כי הנתבע חבר אגודה ועל כן הוא לא נדרש לשלם עבור המקרקעין בשלב זה.
47. טענת הנתבע לפיה הוא סבר, כי רכש את המקרקעין אינה סבירה בעיניי. אף אם הנתבע לא היה מיוצג באותה עת הרי שבהסכם כתוב בברור, כי בתמורה לסכום שצוין בהסכם יקבל הנתבע היתר לעשות שימוש בבית לצורכי מגורים. בהסכם לא מופיעה כל טענה באשר לרכישת זכויות במקרקעין. עסקינן בהסכם קצר וברור אשר אדם סביר יבין ממנו, כי לא נרכשו במסגרתו זכויות במקרקעין.
48. כאמור, בין היתר טען הנתבע, כי הוא סבר שרכש את המקרקעין מאחר והבית נמצא עליהם באופן קבוע ולפיכך בעת רכישת הבית הרי שהוא רכש את המקרקעין. אינני מקבלת טענה זו. בהתאם להסכם משנת 82 ניתן לנתבע היתר להשתמש בבית לצורכי מגורים ולא מעבר לזה. ברי, כי אין בעובדה שהבית נמצא באופן קבוע על המקרקעין בכדי ללמד, כי בכריתת ההסכם רכש התובע את המקרקעין. לא עלה בידי הנתבע להסביר כיצד סבר שהוא רכש את המקרקעין כאשר לא נאמר דבר בנדון בהסכם אשר נכרת בינו לבין המנהל. אף העובדה שצוין בהסכם, כי ההיתר לעשות שימוש בבית יהיה בתוקף כל עוד יתקיימו תנאים מסוימים ובין היתר שהנתבע הינו חבר אגודה, היה בכך בכדי ללמד את הנתבע, כי בעת כריתת ההסכם הוא לא רכש את המקרקעין נשוא התובענה. מצאתי, כי לא הייתה לנתבע סיבה לסבור שהוא רכש את המקרקעין בעת כריתת ההסכם משנת 82. אינני מקבלת את טענת הנתבעים לפיה יש לראותם כברי רשות במקרקעין, לכל הפחות.
49. הנה כי כן, לא עלה בידי הנתבעים להוכיח טענותיהם באשר לזכויותיהם במקרקעין נשוא התובענה.
50. חיימוביץ העידה, כי בעת שהתקבל מכתבה של האגודה בשנת 99, לפיו הנתבעים לא היו מעולם חברי אגודה, הקרקע לא הייתה במשבצת האגודה. היא טענה, כי אף על פי כן זה משנה האם הנתבע היה חבר אגודה באותה שנה משום שעד אז האגודה שלמה עבור הקרקע ומרגע זה היא לא משלמת ואז חובת התשלום היא על מי שמחזיק במקרקעין (עמ' 14 ש' 13-17).
51. חיימוביץ שללה טענה לפיה המינהל היה אמור לפנות לנתבע ולומר לו שעליו לשלם את דמי החכירה כמו האגודה ושאלה למה עליו לשלם כמו האגודה (עמ' 15 ש' 1-3). היא נשאלה כיצד הנתבע אמור היה לדעת והשיבה, כי הוא כתב להם שהוא לא חבר אגודה וידע שהוא יושב על קרקע של המדינה ושאין לו חוזה וטענה שיש לו אחריות להסדיר את זה (עמ' 15 ש' 4-6). חיימוביץ נשאלה לגבי אחריות התובעת להודיע לאדם שהוא חייב לה וצריך להסדיר ישירות מולה והשיבה, כי נספח ו' מראה שהיו פניות (עמ' 15 ש' 8-10).
52. חיימוביץ העידה, כי מצאה מכתב מפורש משנת 2004, של גבי ויסמן (ת/1 נספח ו). היא העידה שהמינהל עבר למערכת הדמיה וכל המסמכים והתיקים הועברו לחברות חיצוניות לשם סריקת המסמכים. לטענתה, הרבה מסמכים נסרקו או תויקו בתיקים לא להם ולכן קורה שלא מוצאים הרבה מסמכים. היא הוסיפה, כי האמור בנספח ו' מלמד שהתובעת פנתה לנתבע. לטענתה, במסגרת בנספח ו' התובעת ביקשה מפות מצביות, ומפות מדידה. חיימוביץ העידה, כי אלו דרישות שנעשו לפני כן וכי הנתבע לא עשה עם זה דבר (עמ' 14 ש' 24-29).
53. הנתבע העיד, כי הבין שהבית שלו לתקופה לא מוגבלת (עמ' 24 ש' 26-28). הוא הופנה לסעיף 3ב' להסכם משנת 82 והעיד, כי לפי ההסכם מרגע שפקעה חברותו באגודה ההסכם פקע (עמ' 24 ש' 29-31). לא עלה בידי הנתבע להסביר כיצד סבר שהבית שלו לתקופה לא מוגבלת על אף האמור בהסכם, כמפורט לעיל. הנתבע העיד, כי היה שלב מסוים שהוא הפסיק להיות חבר באגודת מגדל (עמ' 24 ש' 24-25). בנסיבות אלו, מקובלת עליי הטענה לפיה הנתבע אמור היה לדעת, כי ההסכם אשר נכרת בינו לבין המינהל פקע וכי עליו להסדיר את השימוש בנכס מול המינהל.
54. אין באמור לעיל בכדי ללמד שלא מוטלת על המינהל החובה ליידע את הנתבע, כי עליו להסדיר את שימושו בנכס ולשלם בגין שימושו במקרקעין. כאמור לעיל, חיימוביץ העידה, כי לא ניתן לאתר מסמכים רבים במנהל בשל מעבר למערכת הדמיה וסריקת המסמכים על ידי חברה חיצונית. בנסיבות אלו, לא היה בידי המינהל להביא ראיות באשר לכל פניותיו לנתבע. עם זאת, התובעת הגישה לתיק בית המשפט מכתב של ויסמן, מנהל מחוז צפון, אשר מוען לנתבע. המכתב הוא מחודש אפריל 2004 ובמסגרתו צוין, כי ביום 29.6.99 הנתבע התבקש להמציא למינהל תוכנית בנייה ומפה מצבית מעודכנת. עוד עולה, כי נעשתה פניה נוספת לנתבע בנדון בחודש אוקטובר 2003 וכי רק ביום 23.3.04 הומצאה למנהל מפה מצבית וטרם הוגשו תוכניות בניה.
55. מהאמור עולה, כי לאחר שהתברר למינהל שהנתבע אינו חבר אגודה נעשו מספר פניות לנתבע בדרישה, כי יסדיר את נושא החזקת המקרקעין מול המינהל. הנתבע היה מודע לדרישות המינהל ולא פעל בהתאם לדרישות אלו בכדי להסדיר את החזקתו במקרקעין. הנתבע התמהמה עד אשר מילא את דרישות המינהל ואין לו להלין על כך אלא על עצמו.
56. ביום 22.9.05 אושרה עסקה בנוגע למקרקעין נשוא התובענה. נקבע, כי על הנתבע לשלם 51% מהשומה מיום 8.8.04. בשומה האמורה נקבע, כי שווי המקרקעין הוא 580,000 ₪. במסמך האמור צוין, כי הסכום החד פעמי לתשלום הוא 178,500 ₪.לטענת הנתבעים, לא ניתן להם הסבר באשר לסיבה בגינה עליהם לשלם דמי היוון לאחר שהנתבע כבר שילם סכום כסף בשנת 82. במסגרת כתב ההגנה טענו הנתבעים, כי הם סברו שהתובעת מבקשת לקבל סכום בניגוד להסכם אשר נכרת עמה.
57. אינני מקבלת טענה זו של הנתבעים. הנתבע חתם על הסכם בשנת 82 בו צוין, כי ההיתר אשר ניתן לו לעשות שימוש במקרקעין מותנה בהיותו חבר אגודה. במועד בו התבקש הנתבע לשלם דמי היוון הוא ידע שהוא אינו חבר אגודה וכי הדרישה לתשלום הינה בשל האמור. הנתבעים היו מודעים לכך שנדרשה הסדרה של החזקתם במקרקעין לאחר שהתברר שהנתבע אינו חבר אגודה. הסכום אשר שילם הנתבע בשנת 82 היה בהתבסס על ההנחה שהוא חבר אגודה ובנסיבות אלו הוא לא חויב בעבור המקרקעין. כפי שנכתב בהסכם במפורש, ו"לשם הסרת ספקות" הסכום ששולם הינו שווי הוצאות הקמתו של הבית על ידי הקרן ותו לא (סעיף 2 ב' להסכם נספח ב לת/1). בנסיבות האמורות, אין לקבל את טענת הנתבעים לפיה הם סברו שהסכום אשר המנהל דורש מהם מנוגד להסכם וכי די בסכום אשר הם שילמו בשנת 82. אציין, כי בהסכם אף נכתב במפורש, כי מוסכם בין הצדדים, כי הנתבעים לא יהיו זכאים בכל מקרה בו יפוג ההיתר להחזרת סכום הכסף ששולם, כאשר עוד נכתב, כי היתר זה יעמוד בתוקפו כל עוד יהא הנתבע חבר אגודה.
58. הנתבעים טוענים, כי ביום 8.12.05 הם קיבלו דרישה לשלם סך של 350,418.82 ₪. לטענתם, לא ברור כיצד הסכום מחודש ספטמבר הוכפל. עוד טוענים, כי כל פניותיהם לקבלת הסברים לא נענו ובשל כך הם החליטו שלא להיענות לדרישת התובעת.
59. חיימוביץ העידה, כי האמור בנספח ז' באשר לתשלום חד פעמי בסך של 178,500 ₪ היה נכון לפי השומה. לטענתה, זה היה ב- 22.9.05. היא העידה, כי נספח ט' לפיו התשלום עומד על סך של 350,000 ₪ הוא מסמך חשבונאי וכי היא יכולה להניח שהשינוי בסכום נובע מריבית דריבית והוסיפה, כי על פי החלטות מינהל סכום שלא משולם צובר ריבית דריבית (עמ' 18 ש' 1-7).
60. אינני מקבלת את טענותיה האמורות של חיימוביץ. בנספח ז' צוין תשלום חד פעמי בסך 178,500 ש"ח אולם בכתב יד צוין, כי העסקה מאושרת בחיוב 51% מהשומה מיום 8.8.04. בהתאם לשומה האמורה ערך הקרקע הינו 580,000 ₪. ברי, כי הסך של 178,500 אינו עולה בקנה אחד עם הערה האמורה. לא ברורה מהותו של הסכום האמור והאם מדובר בהנחה מיוחדת אשר הייתה רלוונטית באותה עת אולם ברור, כי אין מדובר ב- 51% מסכום השומה.
61. ברי, כי אין ממש בטענה לפיה ההפרש מהסכום אשר צוין בנספח ז' לסכום אשר צוין בנספח ט' נובע מהפרשי ריבית דריבית. עסקינן בתקופה קצרה בת כחודשיים וחצי ולא סביר בעיני שהסכום כמעט הכפיל עצמו בתקופה זו. עם זאת, כפי שצוין לעיל הסכום אשר צוין בנספח ז' אינו עולה בקנה אחד עם הקביעה לפיה יש לחייב את הנתבעים בחיוב של 51% מהשומה. מצאתי, כי הקביעה באשר לתשלום 51% מערך השומה יש בה בכדי להסביר את הסכום המופיע בנספח ט'. אציין עוד, כי בהתאם לחזקת התקינות ההנחה היא, כי המינהל פעל באופן תקין ולא עלה בידי הנתבע לסתור את החזקה האמורה ולהוכיח, כי הסכום בגינו הוא חויב אינו הסכום הנכון. אוסיף, כי הנתבעים בחרו שלא לחקור את הגזברית על תצהירה ושכך לכאורה אינם חולקים על הנטען בתצהיר באשר לסכומי החוב.
62. כאמור, הנתבע טוען, כי לא ניתן לו הסבר באשר להפרש בין הסכומים האמורים ובנסיבות אלו הוא לא שילם את החוב. לטענתו, אין לחייבו בריבית בגין התקופה בה לא ניתנו לו ההסברים אשר ביקש. אינני מקבלת טענה זו. בהחלטות באשר לגובה החיוב צוין במפורש, כי החיוב הוא 51% מהשומה. מצאתי, כי די בהערה זו בכדי להסביר לנתבע את גובה החוב. יתרה מזאת, בחודש מרץ 2006 הגיש הנתבע תלנה לנציב תלונות הציבור. במסגרת תלונתו ציין הנתבע, כי נקבע שהחיוב יהיה לפי 51% מערך הקרקע וכי חוות הדעת עליה מסתמך המנהל העריכה את הקרקע בשווי 580,000 ₪, כך שהנתבע ידע כיצד חושב הסכום לחיוב. ביום 6.4.06 המציא המנהל את תגובתו לתלונה וביום 2.7.06 ניתנה החלטה לפיה נדחו תלונות הנתבע בנוגע לחיובו לפי 51% משווי הקרקע. בנסיבות האמורות אין לקבל טענת הנתבע באשר לנסיבות בהן הוא לא פעל לשם תשלום הסכום האמור. אינני מקבלת את הטענה לפיה התובעת לא השיבה לשאלותיהם של הנתבעים באשר לגובה הסכום. שכן, כאמור, חודש לאחר שהוגשה תלונתם לנציב תלונות הציבור הומצאה תגובתה בה פורט על פי מה חויבו הנתבעים. הנתבעים לא הוכיחו, כי היו פניות נוספות מצדם לתובעת אשר לא נענו וכי יש בכך בכדי להצדיק שלא לחייבם בריבית בתקופה זו.
63. כאמור, נמסרה לנתבעים החלטה לפיה עליהם לשלם 51% מערך הקרקע בהתאם לשומה אשר קבעה, כי ערך הקרקע הינו 580,000 ₪. מצאתי, כי על סמך החלטה זו היה בידי הנתבעים להבין על מה מבוססת דרישת התשלום והיה עליהם לפעול לשם תשלום הסכום על מנת להסדיר את זכויותיהם במקרקעין. הסכום האמור צובר ריבית פיגורים מהמועד בו היה על הנתבעים לשלם את הסכום ועד למועד התשלום. אציין, כי הנתבעים לא הגישו ערר על ההחלטה לפיה עליהם לשלם 51% מסכום השומה והם אף לא הגישו ערר על השומה שקובעת את ערך הקרקע. לא די בטענתם, כי לא ניתנו להם הסברים באשר לגובה הסכום בכדי ללמד, כי הסכום לא היה אמור לצבור ריבית פיגורים בתקופה האמורה בה החליטו הנתבעים שלא לשלם עבור זכויותיהם במקרקעין בהם הם מחזיקים ומשתמשים. לאחר שהנתבעים לא הגישו ערר על גובה השומה או חוות דעת נגדית, אזי לא עמדו בנטל לסתור את הערך הקרקע על פי השומה שערך המנהל.
64. הנתבע טען בתצהירו, כי היו עסקאות רבות מאד באזור הסמוך שבו שולמו סכומים נמוכים יותר. בעדותו נשאל מדוע לא הביא חוות דעת שמעידה על כך והשיב, כי אינו יודע וכי הוא לא התעמק בזה (עמ' 25 ש' 1-3). חיימוביץ העידה, כי היו החלטות שונות וכי הייתה תקופה שהיה חיוב לפי 31% מערך הקרקע וטענה, כי אין בידה לומר מתי זה היה (עמ' 17 ש' 8). חיימוביץ העידה, כי למיטב זיכרונה היום מגדל זכאית ל- 51% והוסיפה, כי זה אזור עדיפות ב' (עמ' 17 ש' 32).
65. לא עלה בידי הנתבע להוכיח טענתו בעניין זה. כמו כן, אף אם הוא היה מביא דוגמאות לעסקאות כאמור לא היה בכך בכדי להשליך בהכרח על עניינו. טענות הנתבע באשר לחיובו לפי 51% מערך הקרקע ולא 31% כפי שמחויבים רוכשים חודשים לא נמצאו מוצדקות על ידי נציבות תלונות הציבור (ת/1 נספח יב'). כאמור, לא הוגשה השגה על הקביעה לפיה על הנתבעים לשלם 51% מערך הקרקע, או השגה על השומה שקבעה את ערך הקרקע. בנוסף, גם לא צורפה חוות דעת נגדית.
66. במסגרת סיכומיו טען הנתבע, כי יש לקזז את הסכום ששולם על ידו בשנת 82. הנתבעים טענו בכתב הגנתם, כי הם סברו שבעת תשלום הסכום האמור הסתיימה המחלוקת בינם לבין המנהל. הנתבעים לא טענו בכתב הגנתם, כי יש לקזז את הסכום אשר שולם על ידם בשנת 82 עבור ההיתר לעשות שימוש בבית מהסכום אשר הם נדרשים לשלם כעת בעבור המקרקעין. בנסיבות אלו, דין הטענה האמורה להידחות, מאחר ומהווה הרחבת חזית.
67. בשנת 91 נדרש אישור המינהל לתוספת בנייה. בתגובתו מיום 7.11.91 דרש המינהל, כי הנתבעים ישלמו את חלקם בחוב האגודה עבור דמי חכירה שנתיים, עד תשנ"א בסך 1,500 ש"ח. הנתבעים טוענים, כי חתימתו של המינהל על המסמכים מלמדת, כי החוב שהצטבר עד לשנת 91 שולם. אכן, דרישת המינהל באשר לתנאי לחתימתו והעובדה שהוא חתם על המסמכים יש בה בכדי לתמוך בטענה, כי התנאי התמלא. עם זאת, הנתבעים לא הביאו ראיה באשר לתשלום החוב על אף שאמורה להיות ראיה כאמור ובין היתר לאור הדרישה, כי הסכום ישולם בשיק בנקאי. יתרה מזאת, במסגרת כתב הגנתם התייחסו הנתבעים לסכום אשר שולם על ידי הנתבע בעקבות ההסכם משנת 82. הנתבעים לא טענו בכתב הגנתם, כי בשנת 91 או במועד אחר שולם על ידם סכום נוסף. הנתבעים אף לא הוכיחו, כי שולם החוב הנטען בשנת 91. לפיכך, אף אם תתקבל טענתם לפיה מדובר היה בתנאי של המנהל לשם חתימתו ומשכך הרי שחתימת המנהל מלמדת, כי החוב שולם הרי שמדובר בהרחבת חזית ודין הטענה להידחות.
68. הנה כי כן, מצאתי, כי נקודת המוצא להסכם אשר נכרת בין התובעת לנתבע בשנת 82 הייתה שהנתבע הינו חבר אגודה. על סמך ההנחה האמורה, נכרת עם הנתבע חוזה אשר מתאים באופיו לחברי אגודה. במסגרת הסכם זה התבקש הנתבע לשלם בעבור השימוש בבית בלבד ולא בעבור המקרקעין. בהסכם צוין במפורש, כי ההיתר יהיה בתוקף כל עוד הנתבע יהיה חבר אגודה וכל עוד המקרקעין יוחכרו לאגודה. בשנת 99 התברר, כי שני התנאים האמורים אינם מתקיימים. בנסיבות אלו, נדרשה הסדרה של שימושם של הנתבעים במקרקעין. לאחר שהעובדות התבררו לתובעת היא פנתה לנתבע בכדי להסדיר את החזקתו במקרקעין והנתבע המציא לה את המסמכים הדרושים רק בחלוף מספר שנים. ביום 22.9.05 אושרה לנתבע עסקה חדשה במסגרתה נקבע, כי עליו לשלם 51% מערך השומה אשר עמדה על סך של 580,000 ₪. הנתבע לא ערער על קביעה זו או על השומה ולא הוכיח, כי ההחלטה אינה סבירה. כאמור, דחיתי את טענות הנתבעים לפיהן הם לא שילמו מאחר וסברו שאינם צריכים לשלם ובשל העובדה שלא ניתנו להם הסברים באשר לאופן חישוב הסכום. ברי, כי הסכום האמור צובר ריביות עד למועד התשלום. הנתבעים לא סתרו את החישוב אשר צורף לתצהיר הגזברית. כאמור, חזקת תקינות המעשה המנהלי תומכת אף היא בנכונותו של החישוב האמור.
69. בנסיבות אלו, נעתרת לתובענה ומחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת סך של 496,890.88 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום. בנוסף, מחייבת את הנתבעים בסכום כולל בגין הוצאות משפט ושכר טירחת עו"ד בסך 25,000 ₪.
70. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא לצדדים.

ניתן היום, כ' טבת תשע"ה, 11 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.