1. התובעת הגישה תביעה בסדר דין מקוצר על סך 132,320 ₪ נגד הנתבעת, שהיתה חברתה הטובה בעבר. בתאריך 19.11.09 התקבלה בקשת הנתבעת למחיקת כותרת.
2. על פי הנטען בכתב התביעה, בחודש יולי 2006 או בסמוך לכך, נערך בין התובעת לנתבעת הסכם בדבר שותפות במיזם עסקי, שבמסגרתו התחייבה התובעת להשקיע בגלריה שהיתה באותה עת לנתבעת, שהינה אומנית, במטרה שרווחי הגלריה יחולקו ביניהן באופן שווה.

לטענת התובעת, השקיעה בגלריה ובדירת הנתבעת כ- 300,000 ₪.

יובהר, כי הגלריה, אינה אלא אחד מחדרי דירתה של הנתבעת בו עבדה הנתבעת עוד טרם חברה לתובעת, אך בעלות הדין השתמשו במונח גם לצורך תיאור העסק שמטרתו מכירת עבודות יודאיקה שיצרה הנתבעת.

לטענת התובעת, מיד עם תחילת השותפות, פתחה חשבון בבנק דיסקונט בקרית שמונה, שמספרו 392316 (להלן:"החשבון") ונתנה לנתבעת הרשאה לבצע בחשבון פעולות ללא כל הגבלה.

הנתבעת, על פי הנטען, מכרה מוצרים מהגלריה ללא ידיעת התובעת ושלשלה את הכסף לכיסה הפרטי. משכך, עלו יחסיהן של השתיים על שרטון, והתובעת נפרדה מהנתבעת. לטענתה, דרשה מהנתבעת מספר פעמים להשיב לה כספים, אך לא נענתה.

בשנת 2008 נוצר חוב בחשבון הבנק, והתובעת נטלה הלוואה על סך 130,000 ₪ לצורך סילוקו. התביעה הוגשה בגין סכום ההלוואה בלבד.

1. לטענת הנתבעת, יש לדחות התביעה מחמת העדר יריבות והעדר עילת תביעה. התביעה הוגשה בגין הלוואה שנטלה התובעת עצמה בחשבונה הפרטי, מבלי שהוצגה כל ראיה ביחס לאחריותה של הנתבעת לאותה הלוואה.

הנתבעת מכחישה כי נערך הסכם שותפות בינה לבין התובעת. לטענתה, סיכמו ביניהן על הקמת מיזם משותף שלא צלח, במסגרתו התחייבה הנתבעת ליצור עבודות אמנות, בעוד התובעת תשקיע מכספה לצורך קידום המיזם. הנתבעת אינה מכחישה כי סוכם שהשתיים יתחלקו ברווחים באופן שווה.

לטענת הנתבעת, לא נערך בינה לבין התובעת כל הסכם שותפות הקובע מנגנון חלוקת רווחים או אחריות לחובות. משכך, טוענת הנתבעת כי לא קמה לתובעת כל עילת תביעה נגדה.

1. בהחלטתי מיום 13.2.12 הורתי על פיצול הדיון באופן שתחילה תוכרע שאלת מערכת היחסים בין בעלות הדין, ובפרט השאלה, האם התובעת הגבילה את הנתבעת בהרשאה שניתנה לה לפעול בחשבון הבנק שלה.

השאלות הניצבת בפני בשלב זה, הינן, אם כן, האם הוכחה קיומה של שותפות, ומה היתה כוונת הצדדים ביחס להענקת יפוי הכח לנתבעת לפעול בחשבונה של התובעת.

לכאורה, ניתן היה לטעון כי מכיוון שאין חולק כי החשבון היה חשבונה הפרטי של התובעת, מהות ההרשאה שניתנה לנתבעת לפעול בו חורגת מגדר הפלוגתאות בתיק, כפי שנוסחו בכתב התביעה, אלא שבמהלך בירור התביעה הסכימו בעלי הדין להרחיב את היריעה אף להכרעה בשאלה זו, כפי שעולה מפרוטוקול הדיון ומסיכומיהם – זאת משום שברור כי התביעה הוגשה בשל יתרת חובה שנצברה באותו החשבון, שנפתח על רקע קיומו של העסק נשוא התביעה.

דיון והכרעה

1. לו היתה התביעה מבוססת על טענה בדבר חובה כלשהי שהיתה לנתבעת כבעלת זכויות בחשבון הבנק, זכויות המקימות לה חבות בהלוואה אותה נטלה התובעת, דינה היה להידחות על הסף, שהרי אין חולק כי החשבון היה חשבונה הפרטי של התובעת, כך אף לשיטתה, ואילו הנתבעת היתה מיופת כח בו בלבד.

כן אין חולק, כי התובעת נטלה את ההלוואה על דעת עצמה, מבלי לשתף את הנתבעת בכוונתה, ולאחר שיחסי השתיים עלו על שרטון.

יחד עם זאת, התביעה אינה מבוססת על חבות מכח זכויות בחשבון. התובעת בחרה להעמיד את סכום התביעה על הסכום שנטלה כהלוואה, אך עילת התביעה מבוססת על הסכם שותפות, אשר נכרת לטענת התובעת בינה לבין הנתבעת, ועל פעולות שביצעה הנתבעת בחשבונה של התובעת בחריגה מהרשאה.

1. בסיכומיה, טענה התובעת כי שלוש שאלות עומדות בבסיס המחלוקת בתיק זה.

האחת – האם התקיימה שותפות בין התובעת לנתבעת לצורך הקמת עסק, ומה היה חלקה של כל אחת מהן באותה שותפות?

השניה – האם הושקעו על ידי התובעת כספים בשותפות, ובאילו סכומים?

השלישית – האם חלה על הנתבעת החובה לשאת במחצית החוב שנצבר עקב כישלון השותפות?

לטענתה, הוכח כי יש להשיב לכל השאלות הנ"ל בחיוב.

כאמור, שאלה נוספת ניצבת בפני, נפרדת משאלת קיומה של שותפות, והיא נוגעת לכוונת הצדדים ביחס לשימושה של הנתבעת בחשבון. אדון להלן בכל אחת מן השאלות.

האם הוכחה כוונה ליצור שותפות?

1. לטענת התובעת, הוכיחה קיומה של שותפות שמטרתה הקמת גלריה (להלן:"העסק"). לטענתה, הודתה הנתבעת כי השתיים סיכמו ביניהן על הקמת "מיזם" ואותו מיזם, אינו אלא שותפות.

עוד טוענת התובעת, כי בתחילה הכחישה הנתבעת קיומה של שותפות, אך עם התקדמות ההליך, ובמהלך חקירתה הנגדית, הודתה למעשה בקיומו של מיזם, ומאוחר יותר אף הוסיפה ש"היה מיזם ורעיון לפתח שותפות מסוימת" ובהמשך "היה רעיון לשותפות שלא צלח" (בעמוד 33 לפרוטוקול שורות 3-7 ו- 14).

כן טוענת התובעת, כי הנתבעת הודתה בחקירתה, כי בטיסה חזרה מכנס באנגליה חילקו ביניהן רווחים, זאת לאחר שהכחישה קודם לכן כי היו רווחים.

מכל האמור, טוענת התובעת, הוכחה קיומה של שותפות ומכח קיומה של השותפות חבה הנתבעת בחובות השותפות.

1. הנתבעת, כאמור, אינה מכחישה הסכמה שהיתה בין השתיים בדבר קידומו של מיזם, אלא שלטענתה, התנאים של אותו מיזם, כפי שסוכמו בין השתיים, היו השקעה תמורת ידע. הוסכם בין השתיים, כי התובעת תממן באופן בלעדי את הפרויקט, ואילו הנתבעת תתרום את הידע, כאמנית, ותייצר את המוצרים שימכרו במסגרת אותו מיזם. לצורך מימון המיזם, פתחה התובעת חשבון בנק על שמה בלבד, והסמיכה את הנתבעת להיות מיופת כח בחשבון.

לטענת הנתבעת, התובעת היא שהציעה לה להקים עסק ביחד, וכאשר הבהירה לה הנתבעת שאין לה אפשרות להשקיע כספים בעסק, השיבה לה התובעת כי היא זו שתשקיע את הכספים הדרושים, לבדה.

1. הנתבעת לא הכחישה, כי הכוונה היתה לחלק ביניהן את רווחי השותפות באופן שווה, אלא שלטענתה לא היו רווחים, פרט לרווחים זעומים, אשר רובם התקבלו בכנס אליו נסעו השתיים באנגליה (ראו עמוד 33 לפרוטוקול שורות 5 ו- 25).

אין חולק, כי הרווחים שהתקבלו באותה נסיעה לאנגליה חולקו על ידי בעלות הדין באופן שווה, אך אין בכך כדי לתמוך בגרסת התובעת, שכן ממילא מודה הנתבעת כי היתה הסכמה בדבר חלוקת רווחים באופן שווה.

עוד העידה הנתבעת, כי התובעת סירבה לחתום על הסכם בכתב, למרות שהציעה לה לעשות כן (ראו עדותה בעמוד 33 לפרוטוקול שורות 10-13).

1. בחקירתה הנגדית, נשאלה הנתבעת על ידי התובעת על אופי היחסים ביניהן. מעדותה עולה כי לא חשבה שיש ביניהן שותפות שכן רק הנתבעת עבדה בגלריה בכרמיאל, ואילו התובעת עבדה במשרד עורכי הדין שלה.

הנתבעת העידה כי: "לא היתה שותפות. היה מיזם. היה רעיון לפתח שותפות מסוימת שלצערנו כשל ויום אחד את נעלמת."

ובהמשך, כאשר נשאלה אם היתה כוונה לחלק רווחים העידה:

"אם זה היה מצליח אז כן. אם היינו ממשיכים את התהליך ולא היית בורחת." (בעמוד 33) לדברי הנתבעת התובעת נעלמה יום אחד, לאחר שנעלבה מדברים שאמרה לה הנתבעת (עמוד 31 שורות 21-26).

1. הוראת סעיף 4 לפקודת השותפויות (נוסח חדש) תשל"ה – 1975 מורה כי "שותפות שהתכוננה לשם ניהול עסק, חייבת ברישום לפי הוראות פקודה זו תוך חודש מיום שנתכוננה...", יחד עם זאת, לאור האמור בסעיף 6 לפקודה, אי רישומה של השותפות "לא ישפיע בשיקול אם השותפות קיימת ואם לאו."

אין חולק כי הסכם שותפות בכתב לא נערך, וכי לא נרשמה שותפות.

1. הנטל להוכחת קיומה של שותפות מוטל על הטוען לקיומה. ראו: ת"א(ת"א) 2711/06 סדלינסקי נ' מלינגר (3.4.11).

בת"א (י-ם) 9551/07 עדיקה נ' עדיקה (12.1.11) סיכם בית המשפט, כב' השופט סולברג, את המבחנים שנקבעו בפסיקה לצורך הכרעה בשאלת קיומה של שותפות:

"...הכלל הוא כי לעניין קיומה של שותפות הדבר המכריע הוא תוכנה האובייקטיבי של ההתקשרות, ולאו דווקא מונחים שבהם השתמשו הצדדים על מנת להגדיר את טיב יחסיהם. בפסיקה נקבעו מספר סימני היכר אשר יכולים ללמד על קיומה של שותפות ובהם: כוונת הצדדים להיות שותפים, הצגתם כלפי הציבור כשותפים, השתתפות הצדדים ברווחים ובהפסדים, משכם של הקשרים העסקיים בין הצדדים, השתתפות בשימוש ובהחזקת נכסי השותפות, השתתפות בניהול העסקים, זכות הדדית של הצדדים להטיל חובות הנובעים מהעסק אחד על השני, ועוד (ע"א 609/78 קן-תור נ' גלבוע פ"ד לד(1) 239; ע"א 682/87 הפניקס נ' אקרמן פ"ד מג(2) 825... ע"א 167/89 תנעמי נ' חמסי...)"

השאלה הינה שאלה משפטית, אך קביעת התשתית העובדתית ביחס לקיומה של שותפות, כפי שהיא עולה מן הראיות, הינה שאלה שבעובדה.

נותר לבחון, אם כן, מה היתה כוונת הצדדים ביחס לעסק. האם היתה אמנם כוונה ליצור שותפות, כמשמעה בחוק, היינו שותפות עסקית הכוללת גם אחריות משותפת לחובות השותפות.

1. אומר כבר עתה, כי באתי למסקנה שהתובעת לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה, ולא הוכיחה קיומה של שותפות.

עוד אציין, כי אף לו הייתי מגיעה למסקנה כי הוכח קיומה של שותפות בין בעלות הדין, באופן שיש בו כדי ליצור חבות של הנתבעת בחובות, לא היה די בכך, שכן התובעת לא הוכיחה כי יתרת החובה שצמחה בחשבונה הפרטי הינה חוב או הפסד שנוצר כתוצאה מפעילותה המסחרית של השותפות. אבאר את דבריי להלן.

1. התובעת הציעה לנתבעת להשקיע מכספה לצורך קידום עבודתה כאמנית, במטרה ליצור עבודות יודאיקה שונות. הנתבעת לא השקיעה סכום כלשהו בעסק - על כך אין חולק.

הצדדים הסכימו כי ככל שיהיו רווחים ממכירת המוצרים, יחולקו ביניהן באופן שווה.

לא הוכח, כי כוונת הצדדים היתה אף לשאת באופן שווה בסיכונים הכרוכים בניהול העסק, ובהפסדים העלולים להיווצר במהלך פעילותו.

1. אחת השאלות שעל בית המשפט לשאול, בבואו להכריע בשאלת קיומה של שותפות, הינה האם הציגו עצמם הצדדים כלפי צדדים שלישיים, כשותפים.

בעלה לשעבר של הנתבעת, נקרא להעיד מטעם התובעת. עדותו לא שפכה אור רב על פרטי היחסים בין השתיים, שכן בעת הרלוונטית לאירועי התביעה כבר היו גרושים, ויחסיהם היו לא טובים, על פי עדותו. כאשר שאלה אותו התובעת כיצד הציגה אותה הנתבעת באוזניו, השיב:

"חברה שלה, חברה טובה עורכת דין, שרוצה להשקיע איתה במשהו כדי ליצור משהו מהיכולות האומנותיות שלה. לא מעבר לזה. אני לא יודע."

אין בעדות זו כדי לתמוך בגרסת התובעת.

1. החשבון ששימש את השתיים לצורך פעילות העסק, לא היה חשבון עסקי של שותפות, ואף לא חשבון משותף, אלא חשבון פרטי של התובעת. אף בעובדה זו יש כדי להקשות על התובעת להוכיח קיומה של שותפות.

עדת תביעה מספר 2, אחותה של הנתבעת, גב' אילנה שבתאי, הינה מנהלת סניף הבנק בקרית שמונה, בו פתחה התובעת את החשבון נשוא התביעה. העדה העידה, כי התובעת הגיעה אליה עם הנתבעת, וכי הנתבעת הציגה אותה כחברה טובה שלה שרוצה לפתוח חשבון בסניף. שבתאי העידה כי בעת פתיחת החשבון לא ידעה שהשתיים שותפות, והדבר נודע לה רק לאחר מכן (ראו בעמוד 19 לפרוטוקול).

כן העידה שבתאי כי באותו מעמד, ביקשה התובעת לתת לנתבעת, יפוי כח לפעול בחשבון. לדבריה: "זה נראה לי מאוד תמוה ולא הבנתי את מערכת היחסים ביניהן." (עמוד 18 שורה 27).

העדה השתמשה אמנם במילה "שותפות" כי נשאלה ביחס לשותפות, אך מיד לאחר מכן הוסיפה כי אין היא יודעת אם מדובר בשותפות. באופן כללי, ניתן היה להתרשם מעדותה, כי בין השתיים לא נוצרה שופתות.

1. התקופה בה פעלו בעלות הדין לקידומו של העסק, נמשכה ב- 10 חודשים, במהלכן התחוללה מלחמת לבנון השניה, דבר שחייב אותן לעבור להתגורר זמנית באזור ים המלח, ועיכב את התפתחות העסק. פרט לאותם רווחים שהתקבלו במהלך נסיעה לאנגליה, שם הציגו עבודות, ואשר אין חולק כי חולקו ביניהן, לא התקבלו רווחים נוספים. טענת התובעת לפיה הנתבעת העלימה הכנסות ממכירת מוצרים לא הוכחה ואף נזנחה בסיכומים.
2. הנתבעת העידה, כי מצבה הכלכלי באותה עת היה קשה, וכי לא היתה לה אפשרות להשקיע סכום כלשהו בגלריה. על פי עדותה, התובעת, שהיתה מודעת לעובדה זו, דחקה בה להסכים להצעתה לפיתוח העיסוק בגלריה, בהשקעה כספית שלה בלבד. הנתבעת העידה כי התובעת אמרה לה שהיא עתידה לרשת סכום כסף משמעותי וכי אל לה לדאוג, משום שהיא לבדה תשקיע כספים בעסק.

עדותה זו של הנתבעת לא נסתרה על ידי התובעת, ואף לא נעשה מצידה כל ניסיון לסתור אותה.

1. אין חולק כי התובעת היא היחידה שהשקיעה כספים בעסק, ולפיכך ברי, כי אם רצתה להבטיח את זכותה לקבל בעתיד חלק מאותה השקעה בחזרה, היה עליה לציין זאת במפורש בפני הנתבעת, ולקבל הסכמתה לתנאי זה. טוב היתה עושה, כמובן, לו היתה מעלה הסכמה כאמור על הכתב, בהסכם מסודר.

התובעת לא טענה, וממילא לא הוכיחה כי אמרה לנתבעת בעת שהציעה לה להשקיע בעסק, כי בעתיד תדרוש ממנה להחזיר לה מחצית מהשקעתה, בין אם יהיו רווחים מהעסק, ובין אם לאו.

1. נניח לרגע, שהעסק היה ממשיך לפעול ונושא רווחים למכביר, לא היה בכך כדי לשנות את העובדה שהתובעת היתה זו שנשאה לבדה בהשקעה הכספית הראשונית בעסק. אולם, אף לשיטתה, התכוונו השתיים לחלוק ברווחים באופן שווה, כך שממילא לא הביעה מעולם בפני הנתבעת בקשה או כוונה לקבל בתחילה, מתוך הכנסות העסק, החזר על השקעותיה, בטרם תחל חלוקת הרווחים באופן שווה בין השתיים.

עובדה זו, היא הנותנת כי התובעת מעולם לא אמרה לנתבעת כי השקעתה הינה זמנית בלבד, בבחינת מימון ביניים.

ממכלול הראיות שהובאו בפני, שוכנעתי כי התובעת לא התנתה את השקעתה בעסק, בקבלת החזר כלשהו על השקעתה זו, בעתיד, ואף לא הביעה כוונה כזו בפני הנתבעת.

1. שבתאי, אחותה של הנתבעת, העידה כי כאשר ביקרה את אחותה הבחינה בשיפוצים שנעשים בבית, אשר כללו סככה שנבנתה מחוץ לבית. לדבריה שאלה את הנתבעת מדוע דרוש לה השיפוץ, ואיך בכוונתה לשלם עבורו, וזו השיבה לה כי התובעת מתעקשת לשלם עבור השיפוץ. עדותה לא נסתרה.
2. התשומות היחידות בעסק, היו תשומות של רכישת חומרים לצורך יצירה, והשקעה באותו חדר בדירת הנתבעת אשר שימש כחדר עבודה. יחד עם זאת, נשמעו ראיות בדבר רהיטים נוספים שרכשה התובעת לדירת הנתבעת שאין להם קשר ישיר אל העסק, ואף בכך יש כדי להעיד על נתינה שלא למטרות העסק.
3. ממכלול הראיות, עולה כי בין בעלות הדין היתה מערכת יחסים אישית, החורגת מיחסי שותפות עסקית. הנתבעת העידה על אופי הקשר בין השתיים:

"...כיוון שהתייחסתי למירי כחברתי ולא עשיתי הפרדה מה שלי ומה שלה, הכנסתי אותה הביתה כבת בית, לא חשבתי שיום אחד אעמוד כאן" (בעמוד 32 לפרוטוקול שורות 25-27).

1. מעדותה של הנתבעת, וכן מעדויותיהם של בעלה לשעבר ואחותה, שוכנעתי כי הנתבעת פירשה את רצונה של התובעת להשקיע בעסק ובדירתה, לצורך כך, כנתינה, הנובעת מיחסי החברות ביניהן, ואשר אינה מותנית בדבר אלא בנכונותה של הנתבעת להשקיע ממרצה ומכישרונה לשם יצירת עבודות אמנות. אם התובעת ראתה את הדברים אחרת, שומה היה עליה להבהיר את כוונתה לנתבעת. דרך אחת להבהיר את הדברים, היתה לערוך הסכם בכתב. משלא נערך הסכם בכתב, היה על התובעת להוכיח כי היה מפגש רצונות בענין זה בינה לבין הנתבעת, וכי היתה כוונה ליצור שותפות, הכוללת אף נטילת סיכון מצד הנתבעת.
2. בעלות הדין לא פתחו חשבון משותף לעסק, מסיבה לא ברורה. ברור כי לו היתה נפתח חשבון משותף שההוצאות ממנו היו לטובת העסק בלבד, ניתן היה ליחס את יתרת החובה בחשבון לשתי בעלות הדין. העובדה שלא נפתח חשבון משותף, אף היא פועלת לרעת התובעת בבואה להוכיח קיומה של שותפות.
3. התובעת מייחסת משמעות רבה לכך שהכתובת על גבי השיקים שהוזמנו בחשבון, היתה כתובתה של הנתבעת בכרמיאל, ולא כתובתה שלה. בכך היא רואה חיזוק לטענתה בדבר קיומה של שותפות. הנתבעת העידה, כי כך היה לבקשת התובעת, אשר ביקשה להסתיר את קיומו של החשבון מבעלה שעמו ניהלה באותה עת הליכי גירושים, הדברים נתמכו גם על ידי אחותה של הנתבעת, מנהלת סניף הבנק. התובעת לא סתרה עדויות אלה.

העובדה שהתובעת, בעלת החשבון, בחרה לכתוב על גבי השיקים כתובת שאינה כתובתה, אין בה אלא הטעיה, שאסור היה לבנק לתת ידו לה. אין בה כדי להעיד על שותפות בחשבון, או בעסק.

1. כאמור לעיל, המבחנים שנקבעו בפסיקה לצורך הוכחתה של שותפות, מחייבים הוכחה של כוונת הצדדים להיות שותפים, השתתפות ברווחים ובהפסדים, השתתפות בשימוש ובהחזקת נכסי השותפות, השתתפות בניהול העסקים וכיוב'. התובעת, עליה מוטל נטל ההוכחה, לא הוכיחה כי הנתבעת היתה מודעת לאפשרות שהיא עלולה לשאת בהפסדים שיווצרו כתוצאה מקיום העסק, וכי הסכימה לאפשרות זו. עדותה של הנתבעת, בדבר מצבה הכלכלי הקשה באותה עת, והעובדה שהבהירה לתובעת כי אין באפשרותה להשקיע בעסק כספים, היא הנותנת כי לא הסכימה ליטול על עצמה את הסיכון העסקי הכרוך בפיתוח העסק, וכי הסתמכה על התובעת כי תישא בסיכון זה לבדה.
2. במצב זה, כאשר היה ברור לתובעת כי היא היחידה המשקיעה כספים בעסק, היה עליה להבטיח את עצמה למקרה של הפסדים. התובעת הינה עורכת דין, חזקה עליה שהיתה מודעת לכך שבמקרה של חילוקי דעות בינה לבין הנתבעת יקשה עליה להוכיח כי היא והנתבעת הסכימו ביניהן לשאת באופן שווה בהפסדים, אם זו אכן היתה כוונתה. העובדה שלא נחתם הסכם שותפות כאמור, היא המעידה שלא היתה כל הסכמה בדבר אחריות משותפת להפסדים.
3. יתרה מכך, כפי שציינתי לעיל, אף לו הייתי מגיעה למסקנה כי התובעת הוכיחה שכוונת הצדדים היתה ליצור שותפות, לא היה בכך כדי להועיל לתובעת, שכן לא הוכח כי פעילות העסק הובילה ליצירת הפסדים.

התשומות היחידות בעסק, היו חומרי הגלם לשם יצירת העבודות. חומרי גלם אלה נרכשו על ידי התובעת. העסק לא נטל על עצמו סיכונים, לא התקשר בחוזים ולא הוציא הוצאות נוספות. בנסיבות אלה, לא ניתן לומר כי העסק צבר הפסדים, אם כי אין חולק כי לא היו לו רווחים. אותם הפסדים, כפי שמכנה אותם התובעת, אינם אלא ההוצאות שהוציאה לצורך ייצור העבודות.

למעשה, תובעת כיום התובעת לא את הפסדי השותפות, אלא החזר השקעתה.

על מנת לזכות בתביעתה, היה עליה להוכיח כי ההסכמה בינה לבין הנתבעת כללה התחייבות של הנתבעת להשיב לה מחצית מהשקעותיה בשלב כלשהו בחיי העסק, או במקרה שלעסק לא יהיו רווחים. זאת לא עשתה.

1. במאמר מוסגר, אציין כי נראה שחלק מן ההשקעה, הצליחה התובעת להשיב לעצמה. הנתבעת העידה, כי רכשו יחד מוצרי יודאיקה, אשר כולם מצויים כיום בחזקתה של התובעת, לאחר שהעמיסה אותם יום אחד על רכבה ולקחה אותם. גם ביחס למוצרים שנקנו אצל "מנסור מעוספיה" מוצרים שבדפי החשבון ניתן ללמוד שהסתכמו ב- 14,000 ₪ העידה הנתבעת כי את כל המוצרים הנ"ל לקחה התובעת לביתה. עדותה זו של הנתבעת לא נסתרה.

ההרשאה שניתנה לנתבעת לפעול בחשבונה של התובעת:

1. התובעת מבקשת ללמוד מיתרת החובה שנצברה בחשבונה, על ההפסדים שצברה השותפות שהוקמה לטענתה, בינה לבין הנתבעת.

ההנחה המקופלת בטענה זו, הינה כי החשבון, אף שאין חולק שלא היה חשבון שותפות אלא חשבונה הפרטי של התובעת, נועד לשמש את מטרות העסק בלבד.

כפי שאפרט בהמשך, דומה כי דווקא ביחס לעובדה זו, אין מחלוקת בין בעלות הדין.

1. טענת הנתבעת, לפיה התובעת עשתה שימוש בחשבון גם לצרכיה הפרטיים ללא כל קשר לעסק, הוכחה.

בחקירתה, אישרה התובעת כי השתמשה בחשבון לשם כיסוי הוצאותיה האישיות. כך למשל כן העידה כי השתמשה בכספים לצורך ריהוט ביתה (בעמוד 26 שורה 21) כי רכשה בגדים לעצמה (עמוד 27 שורה 25) וכי שילמה כספים ללימודים של ילדיה (עמוד 28 שורה 20). כן משכה מספר רב של שיקים לפקודת ד"ר ליאנה סופר, באשרה כי מדובר בהוצאה פרטית שלה (עמוד 25 לפרוטוקול שורה 22).

ביחס לחלק ניכר מההוצאות העידה התובעת כי היו קשורות לעסק, אך לא ידעה לומר בדיוק באיזה אופן (ראו בעמוד 26 לפרוטוקול).

חלק מן ההוצאות העולות מדפי חיוב כרטיס האשראי שצורפו לתצהירה, הכחישה התובעת כהוצאות פרטיות, אך הכחשתה אינה מתקבלת על הדעת. כך למשל, טענה כי רכשה מוצרי מזון בסופר מרקט בבאר שבע ובערד עבור העסק (עמוד 27 שורה 2) וכן כי רכשה מוצרי מזון לעסק, המצוי בכרמיאל, בנהריה.

משכך ברור, כי לא ניתן לייחס את מלוא יתרת החובה שנוצרה בחשבון לפעילות העסק דווקא.

1. האם הוכח כי הנתבעת השתמשה בהרשאה שניתנה לה בחשבון התובעת בניגוד להרשאה?

שבתאי, מנהלת סניף הבנק, העידה כי בחשבון הונפקו שני כרטיסי אשראי, אחד לתובעת ואחד לנתבעת. העדה נחקרה רבות ביחס למשמעות היותה של הנתבעת מיופת כח בחשבון, והבהירה, את אשר היה צריך להיות ידוע לתובעת ממילא, כי מיופה כח בחשבון רשאי לפעול בחשבון כרצונו, ללא הגבלה, ולמשוך שיקים ללא הסכמת בעל החשבון. לכאורה, לנתבעת לא היה צורך לזייף את חתימתה של התובעת על גבי שיקים, שכן היתה לה הרשאה למשוך שיקים בעצמה.

1. יחד עם זאת, אף שמבחינת דיני הבנקאות, הרשאתה של הנתבעת לפעול בחשבון התובעת היתה בלתי מוגבלת, יש לבחון מה היתה הסכמת הצדדים ביחס לאותה הרשאה, שכן אף אם הנתבעת יכולה היתה, בחתימתה על גבי שיקים שמשכה בשם התובעת, לחייב את התובעת מכח דוקטרינת החתימה בהרשאה – טענה זו היתה טובה לצד שלישי כלפי התובעת, אך אין היא מחייבת את התובעת ביחסיה עם הנתבעת. במישור היחסים בין התובעת לנתבעת יש לבחון את ההסכמות שהיו ביניהן.
2. האם ניתן לומר כי התובעת התכוונה ליתן לנתבעת זכויות בכספים המצויים בחשבון, ובכך למעשה להעניק לה מתנה?

מבחינת מכלול הראיות שהונחו בפני, ויישום ההלכה בנושא, אני סבורה שלא הוכח כי זו היתה כוונת התובעת.

יפים לעניין זה דבריו של פרופ' בן אוליאל:

"...אמנם, כאשר היתרה הופקדה על ידי בעל חשבון אחד, אנו סבורים כי יש להניח כי החשבון, אף שהוא משותף, נפתח לצורך נוחותו של בעל הכסף. יתכן שבשלב הראשוני של פתיחת החשבון או אחר כך, יחליט בעל הפיקדון לצרף אדם אחר לחשבון. עובדה זו, כשהיא לעצמה, מהווה סימן ליחסי אמון השוררים בין הצדדים, אך אין בה כדי להעביר אל השותף החדש זכות קניינית על היתרה...היבט נוסף של הסוגיה: יתכן שהצד אשר לא תרם מכספו לחשבון יטען כי המתנה שקיבל היא הזכות למשוך כספים, ולא היתרה או חלק ממנה. ככלל הדבר אפשרי, מאחר שייתכן שאובייקט המתנה יהיה זכויות. אם כך הדבר...אך גם במקרה כזה, על המקבל להוכיח את גמירת דעתו של הנותן באשר למתן הזכות."

ריקרדו בן אוליאל דיני בנקאות חלק כללי תשנ"ו – 1966 עמוד 186-187 והפסיקה המובאת שם.

הדברים נאמרו ביחס לשותף בחשבון, והם בבחינת קל וחומר ביחס למיופה כח בחשבון.

משמע, הנטל להוכיח כי התובעת התכוונה להעניק לנתבעת מתנה באופן שתוכל למשוך כספים מהחשבון לשימושה הפרטי, מוטל היה על כתפי הנתבעת ולא הורם.

יתרה מכך, הטענה אף לא נטענה. גם לשיטתה של הנתבעת, לא ניתנה לה הרשאה לפעול בחשבון לצרכיה הפרטיים.

1. הנתבעת העידה כי החשבון מילא את כל צרכיה של התובעת, וכי שאלה את התובעת מדי פעם לפשר ההוצאות שהיא מוציאה מן החשבון, ובכל אותן פעמים השיבה לה הנתבעת כי "זה לא עניינה" משום שזה החשבון שלה (עמוד 34 שורה 28).

כן העידה הנתבעת, ביחס למקרים בהם משכה שיקים מהחשבון:

"...זה לא היה לעניינים שחורגים מענייני הגלריה בניגוד אליה. אני לעומת זאת קיבלתי דפי חשבון וראיתי שהיא קנתה בגדים בכמה אלפים וכבר לא היינו בקשר ושאלתי אותה מה זה והיא אמרה שזה לא ענייני כי זה החשבון שלה." (בעמוד 30 לפרוטוקול שורות 15-18).

מעדותה של הנתבעת עולה, אם כן, שאף לשיטתה, היה החשבון מיועד לצרכי העסק בלבד, ואף היא פירשה את ההרשאה שניתנה לה לפעול בחשבון, כמוגבלת לפעילות העסק בלבד – שאם לא כן, לא היתה טורחת להצהיר ולהדגיש כי ההוצאות שהוציאה לא היו לצרכיה הפרטיים.

1. עוד עולה מעדותה של הנתבעת, כי למרות שהחשבון היה חשבונה של התובעת בלבד, שאלה אותה מדי פעם לפשרן של הוצאות פרטיות שהתובעת עצמה הוציאה מהחשבון. מכאן, שאף הנתבעת ראתה בחשבון חשבון המיועד לצרכי העסק.

כפי שציינתי לעיל, שוכנעתי כי התובעת התכוונה ליתן לנתבעת אפשרות למשוך כספים מן החשבון לטובת העסק בלבד.

1. משכך, אני קובעת כי יהיה על הנתבעת להשיב לתובעת את כל הסכומים שמשכה מן החשבון לצרכיה הפרטיים, או בחריגה מהרשאה של התובעת.
2. בהתאם להחלטתי, פוצל הדיון בתביעה, ומשכך טרם הובאו בפני כל הראיות ביחס לכספים שנמשכו על ידי הנתבעת מן החשבון.

עובר לשמיעת הראיות, ביקשה התובעת צו שיאפשר לה לעיין בתדפיסי כרטיס האשראי שהונפק לנתבעת במסגרת החשבון, על מנת ללמוד מהן על אופי המשיכות. בהחלטתי מיום 2.3.12 קבעתי כי לאור החלטתי בדבר פיצול התביעה, אין מקום ליתן צו כמבוקש, בשלב זה.

עתה, יהיה על התובעת להביא ראיותיה ביחס לסכומים שמשכה הנתבעת מן החשבון, ואילו הנטל להוכיח כי לא היו לכיסוי הוצאותיה הפרטיות, יחול על הנתבעת.

1. כאמור, בשלב זה, טרם הוצגו מלוא הראיות, לאור ההחלטה בדבר פיצול הדיון, ולפיכך אמנע מלקבוע מסמרות ביחס לסיווג ההוצאות שרק חלקן הוצגו בפני עד כה. יחד עם זאת, אציין כי מן הראיות שהונחו בפני, עולה כי חלק מן ההוצאות שהוציאה הנתבעת "חשודות" כפרטיות או ככאלה שהוצאו בניגוד להרשאה; כך למשל הציגה התובעת מספר המחאות, המשוכות על ידי הנתבעת, בחתימה הנחזית להיות חתימת התובעת.

ראויים לציון השיקים המפורטים להלן:

נספחים א'18, א' 38, א'60, א'97 ו- א'98 - שיקים ע"ס של כ- 5,000 ₪ כל אחד.

מדובר בחמישה שיקים בסכום כולל של 27,160 ₪ כולם לפקודת הנתבעת עצמה, הנחזים להיות חתומים על ידי התובעת.

הנתבעת אישרה בחקירתה הנגדית, כי המחאות אלה נמשכו על ידיה, ובחתימתה, כאשר היא חותמת את שמה של התובעת (ראו עדותה בעמוד 30 לפרוטוקול שורות 3-5).

הנתבעת נחקרה לגבי אחד השיקים הנ"ל, א' 38 והשיבה כי הוא נחתם על ידיה, באישורה של התובעת, בתמורה לשעות העבודה הרבות שהשקיעה בעסק (בעמוד 30 לפרוטוקול שורות 24-30).

בהמשך הדיון, תיבחן השאלה, האם הוסכם בין הצדדים כי הנתבעת תוכל למשוך משכורות מן החשבון, בתמורה להשקעתה בעסק.

כמו כן הציגה התובעת לנתבעת מספר שיקים הנחזים להיות חתומים על ידי התובעת, משוכים לפקודת "מיי ביבי" חנות למוצרי תינוקות, ביחס אליהם השיבה הנתבעת כי מדובר במתנה שרכשה התובעת לביתה של הנתבעת שילדה באותה עת (בעמוד 30 לפרוטוקול שורות 31-32). השיקים המסומנים כנספחים א'32 ו- א'52 לתצהיר התובעת.

1. סבורתני, כי אף הנתבעת הכירה בחובתה להשיב לתובעת סכום כלשהו, בגין התקופה נשוא התביעה. הנתבעת נחקרה בחקירתה הנגדית ביחס להצעה שהציעה לתובעת להשיב לה סכום כלשהו, וכאשר נשאלה בחקירתה חוזרת, עבור מה הציעה לתובעת בתחילת ההליך לשלם לה סכום כלשהו, השיבה:

"עבור כל מה שהיה בינינו. התייחסתי אליה כאל חברת נפש. כשנפרדנו החשבון עמד על סכום מסוים והיא אמרה לי שזה לא ענייני והיא מנהלת אותו, אחרי זה זה הגיע לסכומים אחרים..." (עמוד 39 שורות 32-22).

משמע, אף לשיטתה, היה עליה להשיב לתובעת כספים שמשכה מן החשבון.

1. סיכום:

אני קובעת כי לא הוכח קיומה של שותפות, ואף לא הוכח כי יתרת החובה בחשבון נבעה כולה מהפסדים של העסק, מכאן שדינה של התביעה ככל שהיא מבוססת על קיומה של שותפות להידחות.

יחד עם זאת, הוכח כי החשבון שפתחה התובעת נפתח לשם ניהול העסק, וכי הנתבעת הורשתה להשתמש בו למטרה זו בלבד, כאשר ספק אם הורשתה למשוך משכורות מהחשבון. התובעת כאמור, השתמשה בחשבון אף לצרכיה הפרטיים, אך היתה רשאית לעשות כן, כל עוד לא תשית את ההוצאות על הנתבעת.

משכך, אני קובעת כי המשך הדיון בתביעה, ייוחד להוכחת ההוצאות שהוציאה הנתבעת מהחשבון, וככל שיוכח כי הוציאה הוצאות שלא לצורך העסק, או בחריגה מההרשאה שנתנה לה התובעת, יהיה עליה להשיבם לתובעת.

1. לשם המשך הדיון, אני מורה כדלקמן:

ניתן בזה צו, המופנה אל חברת כרטיסי האשראי ויזה כ.א.ל ומורה לה למסור לתובעת, את פירוט העסקאות שנעשו בכרטיסים שהונפקו לנתבעת רוני אלדד ת.ז. 056679848 בחשבון שמספרו 392316 בבנק דיסקונט לישראל סניף קרית שמונה (110) החל מחודש יוני 2006 ועד חודש ינואר 2008.

מספרי הכרטיסים: 45802601103899779 ו- 4580260103736635.

אני קובעת מועד לישיבת קדם הוכחות ביום 18.2.2013 בשעה 09:30.

ניתן היום, יז' טבת תשע"ג, 30 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.