1. בהתאם להחלטתי מיום 13.2.12, פוצל הדיון בתביעה באופן שתחילה תוכרע שאלת מערכת היחסים בין בעלות הדין, ובפרט השאלות האם הוכחה קיומה של שותפות והאם התובעת הגבילה את הנתבעת בהרשאה שניתנה לה לפעול בחשבון הבנק שלה.
2. בפסק הדין החלקי שניתן ביום 30.12.12, קבעתי כי לא הוכח קיומה של שותפות ומכאן וככל שהתביעה מבוססת על קיומה של שותפות, דינה להידחות. עם זאת, קבעתי כי החשבון שפתחה התובעת, נפתח לשם ניהול העסק וכי הנתבעת הורשתה להשתמש בו למטרה זו בלבד.

על כן, קבעתי כי המשך הדיון בתביעה, ייוחד להוכחת ההוצאות שהוציאה הנתבעת מהחשבון וכלל שיוכח כי הנתבעת הוציאה הוצאות שלא לצורך העסק או בחריגה מההרשאה שנתנה לה התובעת, יהיה עליה להשיבם לתובעת.

פסק הדין המשלים שלהלן נסוב על המחלוקות שנותרו להכרעה, כפי שפורטו דלעיל.

דיון והכרעה

1. בפסק הדין החלקי מיום 30.12.12, קבעתי כי בשלב השני של הדיון, הוא השלב הנוכחי, יהיה על התובעת להביא ראיותיה ביחס לסכומים שמשכה הנתבעת מהחשבון ללא הרשאתה, על פי הטענה.

כידוע, בהליך אזרחי מוטלת, דרך כלל, חובת ההוכחה על התובע. זאת מכוח הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה", כפי שהטיב לסכם כבוד השופט דנציגר בע"א 7456/11 מוריס בר נוי ואח' נ' מלחי אמנון ואח' (11.4.2013):

"על צד המבקש להוכיח את טענתו במשפט אזרחי לעמוד בחובת ההוכחה המורכבת משני יסודות – נטל השכנוע ו-חובת הבאת הראיה – כאשר נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, היינו, מאזן ההסתברויות, ואילו משמעות חובת הבאת הראיות היא שעליו להביא ראיות מספיקות על מנת לעמוד בנטל השכנוע. נטל השכנוע, ככלל, נשאר קבוע עד לסוף הדיון ואילו חובת הבאת הראיה היא דינאמית, ועשויה לעבור מבעל דין אחד למשנהו. כאשר בעל הדין שנטל השכנוע רובץ לפתחו עמד בחובת הראיה, על בעל הדין השני להביא ראיות מטעמו כדי לשמוט את הבסיס מתחת לראיות חברו מקום שאינו יכול לעשות כן באמצעות הראיות שכבר הוגשו ... כדי לקבוע מי נושא בנטל השכנוע, יש ללכת על-פי הדין המהותי, וכך, נטל השכנוע להוכחת טענה מסוימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט כאשר הכלל הבסיסי הינו "המוציא מחברו – עליו הראיה"."

עם זאת, הנטל המשני, נטל הבאת הראיות, עלול לעבור גם אל הנתבע:

"נטל הבאת הראיות אמנם מוטל בתחילה על מי שנושא בנטל השכנוע, אך הוא עלול לעבור מבעל דין אחד לאחר במהלך המשפט. כך, כאשר הצד שנשא בנטל הבאת הראיות הביא די ראיות כדי להוכיח את טענתו, עובר נטל זה, הנטל להבאת הראיות, אל בעל הדין השני, כדי שזה יביא ראיות מצידו במטרה להוכיח את טענתו ולהפריך את טענתו של הראשון"

(ההדגשות הוספו- ע.ו.)

רע"א 1530/13 אדוארד גדלוב נ' הארגז – מפעל תחבורה בע"מ (5.5.13).

1. בענייננו, בתחילה חל על התובעת נטל הבאת הראיות ביחס לפירוט ההוצאות ואופיין, באופן המוכיח, לכאורה, כי מדובר בהוצאות פרטיות או בניגוד להרשאה. ככל שהצליחה התובעת להציג ראיות לכאורה כאמור, עבר נטל הבאת הראיות, לגבי אותן הוצאות, אל הנתבעת, על מנת לסתור את המסקנה העולה מאותן ראיות.

אציין כבר עתה כי התובעת הצליחה להרים את נטל הבאת הראיות רק באופן חלקי, כלומר רק ביחס לחלק מההוצאות, אך ביחס לאותן הוצאות שבהן עבר נטל הבאת הראיות אל הנתבעת, זו לא הצליחה להרימו. אפרט.

1. התובעת צירפה לתצהיר עדותה הראשית העתקים צילומים של 46 שיקים בסכום כולל של 73,540 ₪ שע"פ הטענה הוצאו ע"י הנתבעת ללא הרשאתה. כן צורף פירוט של 59 תשלומים שבוצעו באמצעות כרטיסי האשראי שבידי הנתבעת בסך כולל של 22,134.94 ₪ שעפ"י הטענה הוצאו על ידי הנתבעת לצרכיה הפרטיים ללא הרשאתה או הסכמתה של התובעת.

מטעם הנתבעת הוגש תצהיר עדות ראשית ובו חזרה על טענתה לפיה על פעולותיה היו בידיעתה ובהסכמתה המלאה של התובעת תוך התייחסות למספר שיקים ופעולות שבוצעו בכרטיסי האשראי הדורשים לטעמה הסברים פרטניים יותר.

1. כאמור בפסק הדין החלקי, אחת השאלות שתיבחן בשלב הנוכחי של הדיון, הינה האם הוסכם בין הצדדים כי הנתבעת תוכל למשוך משכורות מן החשבון בתמורה להשקעתה בעסק.

לגבי שיק א'38 ע"ס 5,500 ש"ח העידה הנתבעת בחקירתה הנגדית כי השיק נחתם על ידיה באישורה של התובעת בתמורה לשעות העבודה שהשקיעה בעסק (עמוד 30 לפרוטוקול, שורות 24-30). כך גם טענה בסיכומיה לגבי שיק א'98 בסך של 5,000 ש"ח (סעיף 26.ה לסיכומיה).

1. התובעת דוחה את הטענה כי היתה הסכמה כזו לפיה תוכל הנתבעת ליטול לעצמה שכר ולראייה מצביעה על כך שלא הוצאו תלושי שכר ומוסיפה כי הטענה עלתה רק עתה.

מכאן עבר נטל הבאת הראיות אל הנתבעת, להוכיח את טענת ההגנה שלה לפיה היתה הסכמה בינה לבין התובעת כי תוכל למשוך משכורות בתמורה לשעות העבודה. נטל זה לא הורם.

1. כאמור, בין הצדדים לא נחתם הסכם בכתב, וכפי שהוכח בשלב הראשון של הדיון, התנאים של אותו מיזם כפי שסוכמו בין הצדדים היו השקעה כספית תמורת ידע ועבודה וככל שיהיו רווחים ממכירת המוצרים, הם יחולקו ביניהן באופן שווה. לא היו רווחים, פרט לרווחים זעומים שרובם התקבלו בכנס אליו נסעו באנגליה (עמ' 33, שורות 5 ו-25 לפרוטוקול).
2. הנתבעת העידה כי התובעת אמרה לה, שתיקח לעצמה משכורת, עבור השקעתה הרבה (עמ' 30 לפרוטוקול ש' 25 ואילך).

בהמשך, העידה הנתבעת:

"אני חושבת שאדם שעבד 10 חודשים יום ולילה לוקח איזה משהו" (עמ' 58 ש' 12).

תשובתה זו של הנתבעת מעידה על כך שהיא עצמה חשבה שמגיעה לה משכורת ולפיכך "לקחה לה משהו" וסותרת את עדותה הקודמת לפיה התובעת אמרה לה שתיקח לה משכורת.

כאשר נשאלה על אותם שיקים בסכומים של 5,555 ₪ השיבה לעיתים כי מדובר במשכורת, ולעיתים ב"קופה קטנה". (בעמוד 58 ש' 10-15). עוד העידה, כי הסכום נקבע על ידי התובעת עצמה, לטענתה: "נגד עין הרע" (עמ' 59 ש' 1).

עדותה זו של הנתבעת מבולבלת, בלתי סדורה ובלתי מתקבלת על הדעת. הנתבעת לא זכרה אם מדובר במשכורת או בשיק למשכה להוצאות הגלריה. וכאשר נשאלה כיצד יתכן ששיקים א97 ו- א98 נמשכו בהפרש של 6 ימים בלבד בסכום כולל של 11,000 ₪ השיבה כי אינה זוכרת (עמ' 59 ש' 1-11).

עדותה של הנתבעת אינה מהימנה בעיני, ואני מבכרת את עדותה של התובעת על פניה. החשבון היה חשבונה של התובעת, והנתבעת לא השקיעה סכום כלשהו בעסק. בנסיבות אלה, נדרש מן הנתבעת להביא ראיות מוצקות לכך שהתובעת הסכימה כי תמשוך משכורת מהחשבון. עדותה של הנתבעת לא כללה פרטים מפורשים בדבר ההסכמה שניתנה, ובחלקים מסוימים מעדותה נראה כי החליטה למשוך לעצמה משכורת על דעת עצמה. עדות הנתבעת אינה מהימנה בעיני.

1. לגבי שיקים שסומנו כנספחים א'18, א'60 ו- א'97 – כולם בסכום של 5,555 ₪ שנמשכו לפקודתה, בחתימתה, טענה הנתבעת פעם כי נועדו לשמש לה משכורת, ופעם אחרת טענה כי שימשו כקופה קטנה של העסק לצורך כיסוי הוצאות שוטפות של העסק ובין היתר סדנאות וכיבוד קל לקבוצה של 40-50 נשים פעם בשבוע (עמ' 30, 58-59 לפרוט').

טענותיה אלו של הנתבעת אינן מתיישבות עם שורת ההיגיון ואינן מתקבלות על הדעת במיוחד בשים לב לסכום הכולל של השיקים שעמד על 16,665 ₪. בהיעדר פירוט מינימאלי של ההוצאות השוטפות הנטענות, ובהעדר אסמכתאות כלשהן, לא ניתן לקבל את הטענה, בפרט, כאשר חלק מהשיקים הופקדו ישירות לחשבונה של הנתבעת מבלי לספק הסבר סביר או מתקבל על הדעת לכך (ראו עדותה של הנתבעת בעמוד 58, שורות 26-31 ועמ' 59, שורות 1-17).

1. שיקים נוספים שבפסק הדין החלקי הצבעתי עליהם כ"חשודים" כהוצאה פרטית או כאלה שהוצאו בניגוד להרשאה, הינם שיקים א'32 ו-א'52 בסך שך 1,000 ₪ כ"א המשוכים לפקודת "מיי בייבי" חנות למוצרי תינוקות, ביחס אליהן טענה הנתבעת כי מדובר במתנה שרכשה התובעת לבתה של הנתבעת שילדה באותה עת.

אין חולק כי מדובר בהוצאה פרטית ומכאן השאלה אם ניתנה הרשאה ספציפית מצד התובעת להוצאה זו.

1. התובעת הכחישה את הטענה והפנתה לכך שהנתבעת בחקירתה הנגדית לא ידעה להשיב על השאלה איזו מתנה נרכשה בסכום כזה.

יתרה מזו, הנתבעת העידה כי התובעת היתה נוכחת בעת ביצוע הרכישה, אך לא סיפקה כל הסבר לכך שלמרות שהתובעת היתה עמה בחנות, חתמה היא בעצמה על השיקים.

הנתבעת לא העידה מטעמה את בתה שעל פי הנטען בעדותה, התרגשה מהמתנה שהעניקה לה התובעת (עמוד 61, שורות 4-24) ואף בכך יש כדי לפעול לרעתה.

גם בנקודה זו, עדותה של הנתבעת אינה מהימנה בעיני, ואני מבכרת את עדותה של התובעת על פניה.

1. ביחס לשני השיקים ששולמו לחברות דלקים, שיק שסומן א'11 בסך של 1,000 ₪ ושיק שסומן א'2 בסך של 2,500 ₪ - התשובות שניתנו ע"י הנתבעת בחקירתה הנגדית היו לקוניות ובלתי מספקות. לגבי השיק הראשון לא ניתן כל הסבר מדוע שולם סכום כה גדול עבור דלקים לחברה העוסקת בשיווק דלקים ומדוע התובעת אינה חתומה על השיק (עמ' 57, שורות 10-25). גם ביחס לשיק השני, ההסבר שניתן לפיו מדובר בשיק שהועבר מאחר, נטען לראשונה רק בחקירתה הנגדית (עמ' 58, שורות 1-8) כאשר בסיכומיה, הנתבעת אף חזרה בה מטענה זו והעלתה טענה חדשה לפיה מדובר בדלקים שסיפקה החברה לצרכי התובעת כחלק מניהול עסקיה (סעיף 26.ד. לסיכומיה).
2. ביחס לשאר ההוצאות, לגביהם העלתה התובעת טענות לשימוש פרטי שעשתה הנתבעת או לחריגה מהרשאתה, לא מצאתי מקום להעדיף את גרסתה של התובעת על פני גרסתה של הנתבעת. מדובר בהוצאות רבות בסכומים קטנים יחסית, הכוללות הוצאות שוטפות של קניות, דלק והחזקת רכב ושאר תשלומים לבעלי מקצוע וספקים. גם התובעת לא ידעה להסביר כל אחת מההוצאות, אך העובדה שלא ידעה להסבירן, אינה מלמדת, כשלעצמה, על כך שלא היתה מעורבת בהוצאתן, שכן מדובר במספר רב של הוצאות שהוצאו לפני שנים רבות. ביחס להוצאות אלה לא הרימה התובעת את נטל הבאת הראיות ולא הוכיחה כי מדובר בהוצאות פרטיות לכאורה ולפיכך לגביהן לא עבר נטל הבאת הראיות אל הנתבעת. בסופו של ההליך, לגבי אותן הוצאות, מדובר בגרסה מול גרסה, באותם מקרים בהם מסרו בעלות הדין גרסאות, שכן ברוב המקרים כלל לא זכרו במה מדובר.

נפסק, כי במקום בו ראיות הצדדים ורמת הוודאות של שתי גרסאות סותרות שמעלים התובע והנתבע הינן שקולות, היינו, מקרה של "ספק שקול" או "תיקו ראייתי", יפעל הספק לחובת התובע ותביעתו תידחה (ע"א 2076/09 ח.י. בלאושטיין בניין והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון (2.09.10) ודנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב(2) 813, 833).

1. הדברים נאמרים ביתר שאת לגבי הוצאות העשויות לשמש לתפעול השוטף של העסק, כגון שיק שסומן כנספח א'9 שלטענת הנתבעת שולם עבור שירותי גרפיקה. שיק א'6 ששולם לטענת הנתבעת עבור שירותי בניית אתר אינטרנט.

במצב זה בו לכל היותר מדובר בגרסאות שקולות, לא מצאתי להעדיף את גרסת התובעת דווקא.

1. כך גם לגבי שיקים ששולמו עבור רכישת רכב ובין היתר שיקים א'64, א'23, א'46 ו- א'43 שלטענת התובעת נרכש ע"י הנתבעת ושימש אותה לצרכיה הפרטיים בעוד שלטענת הנתבעת הרכב נרכש ע"י התובעת לצורכי העבודה ואף נשאר בחזקתה לאחר תום המיזם.

התובעת לא הציגה כל אסמכתא ו/או עדות להוכחת טענותיה כגון הסכם רכישה המעיד שהרכב נרכש ע"י הנתבעת ושימש אותה בלבד. יתרה מזו, בחקירתה הנגדית אף אישרה כי הרכב חלק מהזמן היה גם אצלה (עמוד 51, שורות 13-15 לפרוטוקול).

לאור האמור לעיל, גם לגבי כל ההוצאות הנלוות לאחזקת הרכב כגון החלפת צמיגים ודלק ששולמו באמצעות כרטיסי האשראי או נמשכו באמצעות השיקים, התובעת לא הרימה את הנטל להראות כי מדובר בהוצאות פרטיות.

1. הדברים נאמרים גם בהתייחס להוצאות נוספות כגון תשלומי ארנונה לעיירית כרמיאל בסך של 599 ₪ שבוצע בכרטיס האשראי, אליו ניתן להתייחס כחלק מניהול העסק אשר היה ממוקם בעיר כרמיאל.

גם לגבי ההוצאות בגין שירותי הכביסה (שיקים א'95 בסך 833 ₪, שיק א' 73 בסך 744 ₪ ותשלום באשראי בסך של 841 ₪) שלטענת הנתבעת נבעו מהסדנאות שנערכו בבית הנתבעת דרך קבע אחת לשבוע שבועיים וכללו גם בגדים של התובעת. הטענה של הנתבעת לא הופרכה ע"י התובעת שאף לא הכחישה את דבר קיום הסדנאות ולכן במצב זה בו לכל היותר מדובר בגרסאות שקולות, לא מצאתי מקום להעדיף את גרסת התובעת דווקא.

כך גם לגבי שיק א'96 ששולם לביטוח לאומי בסך 370 ₪ שהנתבעת טענה ביחס אליו כי מדובר בהמחאה פרטית של התובעת. לפיכך, התובעת לא הרימה את הנטל לשכנע כי מדובר בהוצאה פרטית של הנתבעת דווקא, במיוחד לאחר שהוכח בפניי בשלב הראשון של הדיון שהתובעת עשתה בחשבון גם שימוש לצרכיה הפרטיים.

1. אשר על כן ולאור העולה מהמקובץ, אני מקבלת את התביעה בחלקה.

אני מחייב את הנתבעת להשיב לתובעת סכום נומינאלי של 32,665 ₪. מאחר שהסכום מורכב מסכומים שמועדי פרעונם שונים, אני קובעת כי לכל אחד מהסכומים יצטרפו הפרשי הצמדה וריבית החל ממועד פרעונו, כמפורט להלן:

א. סך של 5,500 ₪ בגין שיק מס' א'38 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 20.10.06.

ב. סך של 5,000 ₪ בגין שיק מס' א'98 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 29.4.07.

ג. סך של 5,555 ₪ בגין שיק מס' א'18 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 6.9.06.

ד. סך של 5,555 ₪ בגין שיק מס' א'60 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 27.11.06.

ה. סך של 5,555 ₪ בגין שיק מס' א'97 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 23.4.07.

ו. סך של 1,000 ₪ בגין שיק מס' א'32 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 10.10.06.

ז. סך של 1,000 ₪ בגין שיק מס' א'52 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 6.11.06.

ח. סך של 1,000 ₪ בגין שיק מס' א'11 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 20.8.06.

ט. סך של 2,500 ₪ בגין שיק מס' א'2 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 5.7.06.

1. כמו כן תשלם הנתבעת לתובעת החזר אגרה באופן יחסי בסך 1,000 ₪ ושכר טרחה בסך 5,000 ₪.

סכומים אלו ישולמו בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.

ניתן היום, י"ב תמוז תשע"ד, 10 יולי 2014, בהעדר הצדדים.