לפניי תביעה לתשלום פיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

1. התובעת, ילידת 1976 (כיום בת 42) בעלת עסק של צהרון. בתאריך 30.8.08, בעת שנהגה ברכבה פגע בה רכב אחר ונגרמו לה נזקי גוף (להלן: "התאונה"). הנתבעת היא מי שביטחה במועד הרלוונטי את השימוש ברכבה של התובעת בביטוח חובה בהתאם לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תשל"ה – 1970.

בין הצדדים קיימת מחלוקת לעניין הנזק בלבד.

הנכות הרפואית

2. לבקשת התובעת, ובהתאם לסעיף 6א לחוק הפיצויים ולתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים) תשמ"ז – 1986, בית המשפט מינה שלושה מומחים לבדיקת התובעת ולקביעת ממצאים לגבי מצבה הרפואי בעקבות התאונה: פרופ' מיכה נוימן בתחום הפסיכיאטריה, פרופ' מיכאל סודרי בתחום האורתופדיה, ופרופ' אורי אלקיים בתחום הראומטולוגיה. שלושת המומחים הגישו חוות דעת, ושניים מהם – פרופ' נוימן (פסיכיאטריה) ופרופ' אלקיים (ראומטולוגיה) אף הוזמנו על ידי הנתבעת להיחקר בבית המשפט.

להלן ממצאי המומחים ומסקנותיהם.

3. פסיכיאטריה

א. פרופ' נוימן הגיש שתי חוות דעת. הראשונה, משנת 2011, כשלוש שנים לאחר התאונה, ובה ציין כי אין רישום המצביע על קיומן של בעיות או הפרעות נפשיות אצל התובעת בשנים שקדמו לתאונה. לדעת המומחה, למרות שהתאונה לא היוותה "אירוע טראומתי" כהגדרתו המקובלת ב – 10 ICD (ספר האבחון והסיווג הפסיכיאטרי הבינלאומי), התובעת הגיבה אליה בסימנים המתאימים בחלקם להפרעת דחק פוסט-טראומטית (עצבנות יתר, נדוני שינה, ירידה במצב הרוח, הגבלה בקשרים החברתיים). המומחה חיווה דעתו כי לתובעת יש רגישות אישיותית ולכן יכולת ההסתגלות שלה לכאבים הגופניים הנמשכים כתוצאה מהתאונה היתה ירודה. בבדיקתה לא היו ממצאים חד-משמעיים של PTSD, למרות הסבל והמצוקה הנפשית שתיארה מבחינה סובייקטיבית. מבחינה תפקודה היא חזרה לעבודתה כמנהלת צהרון עצמאי, ובחלוף פחות מחודשיים לאחר התאונה חזרה לנהוג, אם כי קיימת רגישות ומתח הקשורים בנהיגה בעקבות התאונה. מאחר שהתובעת פנתה לטיפול רק שנתיים וחצי לאחר התאונה, ובסמוך לפני בדיקתה, הוא סבר שיש סיכוי שיחול שיפור במצבה אם תמשיך בטיפול הפסיכותרפי והתרופתי אותו החלה. על כן, המליץ באותה עת על נכות זמנית בשיעור של 10% לפי סעיף 34 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז – 1956 (להלן: "התקנות"), למשך ארבע שנים לאחר התאונה, שאז יש לשוב ולהעריך את מצבה הנפשי (ראו חוות דעת מתאריך 10.7.11).

ואכן, בשנת 2012, בחלוף ארבע שנים מהתאונה, המומחה בדק את התובעת פעם נוספת והגיש חוות דעת שנייה, משלימה, לפיה התובעת ממשיכה בטיפול פסיכיאטרי תרופתי ופסיכותרפיה. המומחה לא התרשם כי חל שיפור במצבה הנפשי לעומת הבדיקה הקודמת והמליץ כי הנכות הזמנית תהא לצמיתה קרי, 10% (ראו חוות דעת מתאריך 24.10.12).

ב. פרופ' נוימן הוזמן על ידי הנתבעת להיחקר על אודות שתי חוות הדעת שהגיש, בין היתר נוכח תיעוד נוסף – שלא היה לפניו במועד כתיבת שתי חוות הדעת – רישומיה של הפסיכולוגית רונית גדרון שטיפלה בתובעת מחודש ינואר 2011 ועד לחודש פברואר 2013, וכן תיקה האישי של התובעת כפי שהתקבל משלטונות צה"ל. באמצעות תיעוד נוסף זה, וחקירתו של המומחה עליו, הנתבעת ביקשה להוכיח כי חל שיפור במצבה של התובעת ונכותה הפסיכיאטרית אינה עוד בשיעור של 10%, וכן כי יש לתובעת עבר נפשי קודם אותו יש לנכות משיעור נכותה, ככל שיהיה.

ג. אומר מיד; עדותו של המומחה לא היתה אחידה. תחילה ציין כי למרות התיעוד הנוסף הוא אינו חוזר בו מחוות הדעת (עמ' 95 שו' 3). אולם בסוף חקירתו הנגדית על ידי ב"כ הנתבעת מסקנתו היתה כי נכותה של התובעת בתחום הנפשי נמוכה מקביעתו בחוות הדעת (10%) ועומדת על 5% בלבד, כשמתוכם יש גם לנכות 2.5% בשל 'מצב קודם'. אלא שכאשר נחקר לאחר מכן על ידי ב"כ התובעת, נראה היה כי הוא חוזר בו מחלק מדבריו אלו.

ד. מאחר שהלכה פסוקה היא כי בית המשפט הוא הפוסק האחרון, גם בעניינים שברפואה (ע"א 8513/12 אברהם נ' עילית חברה לביטוח בע"מ (2013) בפסקה 8; ע"א 9598/05 פלוני נ' חברת ביטוח "המגן" בע"מ (2007) בפסקה 7), ולאחר שקראתי בעיון את חוות הדעת, הקשבתי לעדותה של התובעת ושל אמה, כמו גם לעדותו של המומחה הגעתי לכלל מסקנה כי יש להפחית את נכותה הנפשית של התובעת ולהעמידה על שיעור של 7.5%. עם זאת, כל נכותה נובעת מהתאונה הנוכחית, וזו בלבד, ואין לה כל 'מצב קודם' בר-ניכוי.

להלן נימוקיי;

1. תאונת דרכים משנת 1994

בשנת 1994, כשהתובעת היתה חיילת בת 18, היא היתה מעורבת בתאונת דרכים. אין מחלוקת כי בעקבותיה היא נפגעה בעמוד השדרה המותני ונותרה לה נכות אורתופדית בשיעור של 10% בגין מגבלות תנועה באיבר זה (ראו חוות דעת פרופ' סודרי בתחום האורתופדיה). אשר לפן הנפשי, כפי שציין פרופ' נוימן בחוות הדעת שהגיש - אין כל תיעוד רפואי לאחר התאונה משנת 1994 ועד לתאונה הנוכחית בשנת 2008 (משך 14 שנים). יתרה מזאת, אין כל תיעוד רפואי גם שנתיים וחצי לאחר התאונה נשוא תיק זה ועד שהתובעת החלה להיות מטופלת על ידי פסיכולוגית גב' גדרון. היעדר תלונות והיעדר רישום רפואי מתאים מצביעים על כך כי לתובעת לא היו תסמינים נפשיים כלשהם, ודאי לא כאלו העולים כדי נכות נפשית בגין אותה תאונה משנת 1994. האינדיקציה היחידה, לכאורה, לבעיה נפשית בעקבות התאונה משנת 1994 מופיעה ברישומיה של הפסיכולוגית גב' גדרון שכבר בפגישה הראשונה עמה איבחנה כי לתובעת "PTSD מצטבר. 2 תאונות" [עמ' 3 לרישומיה של גב' גדרון, הדגשה אינה במקור]. יודגש; פרופ' נוימן בדק את התובעת פעמיים, ידע על אודות התאונה משנת 1994 ולא אבחן כי התובעת סובלת מ- PTSD בגינה. המומחה העיד כי הוא מסתמך "על מה שהפסיכולוגית שראתה אותה הרבה פעמים" (עמ' 117 שו' 11), דא עקא כי האבחון שנעשה על ידי הפסיכולוגית נעשה כבר בפגישתה הראשונה עם התובעת, והוא אינו נתמך בכל היסטוריה רפואית – נפשית מתועדת. על כן, אין בו כדי להוות תשתית רפואית מספקת לביסוס נכות נפשית שקשורה בתאונה משנת 1994 ואין המומחה יכול להסתמך עליו לקביעת נכות קודמת.

כל שניתן ללמוד מ'עברה' של התובעת הוא כי בעקבות התאונה משנת 1994 אישיותה היתה לפגיעה ולרגישה יותר, ולמרות שהתאונה הנוכחית לא היתה עוצמתית ואינה מהווה "טראומה קשה" כפי הגדרתה ב – 10 ICD – תגובותיה של התובעת לתאונה הנוכחית קשות יותר (עמ' 95 שו' 3-12).

תפקוד קודם

2. אשר לתפקודה של התובעת לפני התאונה; לאחר שפרופ' נוימן קיבל לידיו את רישומיה של הפסיכולוגית גב' גדרון הוא מצא בהם רלוונטיות, והעיד כדלקמן:

"קודם כל בניגוד למה שהיא סיפרה לי על עצמה כאישה מצליחה ומוצלחת וחיים טובים וג'דאית, הכל כתוב. מתברר שהיא סבלה מאוד מאב רודני, שהיא קראה לו גם פרימיטיבי, שהיה משפיל אותה הרבה. יחסים מאוד גרועים גם בבית בין ההורים כך שגם עם האמא לא היו יחסים במיוחד טובים. והרגשה של חוסר ביטחון, הרגשה של under achiever. גם לי פעם ראשונה כששאלתי אותה על ההשכלה שלה היא אמרה שהיה לה הפרעות למידה. אבל זה הרבה יותר מהפרעות למידה. זה באמת אישיות עם חוסר ביטחון שסבלה מדווליואציה אפשר להגיד מצד הורים, ביקורת מתמדת. וזה השפיע על האישיות שלה, היא היתה גם overweight כל הזמן. היא לא הצליחה לצאת עם חברות, לא רק עם חברים. אלא היה לה גם, מחוסר ביטחון היא נקטה בשיטה של הימנעות. זאת אומרת להימנע ממצבים של מבחן. גם בקושי פרנסה את עצמה, עבדה כמה שעות עם ילדים, כנראה בסדר. אבל היא גרה אצל ההורים כל הזמן ולא יכלה להתפרנס. אחר כך היא היתה זמן מה בקיבוץ וזה גם לא הסתדר לה. סך הכל השעות שהיא עבדה במשך כל הזמן, גם לפי מה שהחומר הזה זה היה ארבע שעות, חמש שעות ביום, אף פעם לא יותר מזה. אז אני לא רואה את זה כסיבה של עצלנות אלא יותר הפרעה בתפקוד" (עמ' 93-94) [הדגשות אינן במקור] .

ולמרות כל האמור, כאשר המומחה נשאל על ידי ב"כ הנתבעת האם הוא משנה מחוות דעתו – הוא השיב בשלילה (עמ' 95 שו' 3), דבר שלא מנע ממנו, מספר שאלות לאחר מכן, לנכות מחצית מהנכות בגין 'מצב קודם', בשל מה שכינה "הרקע המאוד לא תומך מצד המשפחה שלה" (עמ' 100 שו' 4-7). ומדוע מחצית דווקא? על כך השיב כי שיעור הניכוי הוא שרירותי (עמ' 100 שו' 1).

3. איני מסכימה עם אבחנה זו של המומחה, היא אינה נשענת על תשתית עובדתית מתאימה, ובחקירתו על ידי ב"כ התובעת, לא ניתן אלא להתרשם כי הוא חוזר בו ממסקנתו כי יש לבצע ניכוי בשל 'מצב קודם'.

כדי להעמיד דברים על דיוקם, ראוי להפנות לדברי התובעת עצמה באשר לרקע ממנו באה ובאשר להישגיה. אציין כי גם כאשר פרטים אלו ואחרים לא היו לטובתה היא לא נמנעה מלחשוף אותם, ומכאן גם אמינותה. בתמצית, התובעת בוגרת 12 שנות לימוד. למרות שניגשה לכל בחינות הבגרות, ומאחר שלא עברה את כולן, היא אינה מחזיקה בתעודת בגרות. את שירותה הצבאי עשתה כרכזת כח אדם, ובמהלך השירות, כאמור, ארעה לה תאונת דרכים שלאחריה נעדרה מהשירות למשך חודשיים. בחלוף תקופה זו חזרה לתפקידה אך בסופו של דבר, מאחר ששובצה לעבודה במטבח והיא סברה כי לא תוכל לבצע תפקידה, היא שוחררה מהשירות 8 חודשים לאחר גיוסה. בדיעבד התברר לה כי שוחררה בשל עודף משקל (עמ' 17 שו' 9 – עמ' 18 שו' 9). לאחר השחרור החלה לעבוד עם קשישים ובהמשך עם ילדים במסגרת החינוך המיוחד (עמ' 18 שו' 15-20). היעדר תעודת בגרות לא מנע ממנה לנסות כוחה בלימודים אקדמאיים והיא החלה ללמוד לתואר ראשון בחינוך ופסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה, לימודים אותם לא סיימה (נותרו לה 6 קורסים), על פניו, בשל קושי במקצועות המתמטיקה והסטטיסטיקה (עמ' 15 שו' 16-עמ' 16 שו' 7). לדברי התובעת היא עברה אבחון כלשהוא, אך משום שלא הוצג מסמך רשמי, לא ברור מה היו תוצאותיו, אם כי לדבריה קיבלה הארכות זמן במבחנים (שם, בשו' 10-16). עם הוריה התגוררה עד גיל 24, שאז עזבה לדירה שכורה בקיבוץ גבעת ברנר שם התגוררה לבדה במשך 6 שנים (עמ' 18 שו' 27-32). בשנת 2006, לאחר שאחותה עזבה את היחידה הצמודה לבית הוריה, חזרה לשם כדי לפתוח ביחידה עסק משלה – צהרון (עמ' 19 שו' 3-9). היא התגוררה ביחידה (ששימשה גם כצהרון) עד לנישואיה בשנת 2013, שאז עבר הצהרון לסככה ששופצה לשם כך בחצר בית ההורים (עמ' 19 שו' 25-32).

מהלך חייה של התובעת המתואר לעיל אינו שונה משמעותית או יוצא דופן ממהלך חיים טיפוסי של צעיר בראשית דרכו - צבא, לימודים, עבודות מזדמנות או עבודות שאינן דורשות השכלה או הכשרה מיוחדת, יציאה מבית הורים, לימודים אקדמאיים וחיפוש אחר מקצוע ומקור תעסוקה קבוע. בתיאור זה אין דבר העולה כדי לנכות.

יחסיה של התובעת עם הוריה, בפרט עם אביה, כפי הנראה מורכבים, אולם מכאן ועד קביעת נכות נפשית בשל "הרקע המאוד לא תומך מצד המשפחה שלה" כפי שהגדיר זאת המומחה - הדרך ארוכה. ואכן, בחקירתו הנגדית על ידי ב"כ התובעת המומחה חזר בו ממרבית קביעותיו ואישר כי למרות שהתובעת לא עברה את כל בחינות הבגרות אין זה הופך אותה לחריגה (עמ' 114 שו' 7-9); המריבות עם אביה לא יצרו אצלה PTSD (עמ' 106 שו' 1-2); המומחה לא יכול היה להצביע על מסמך המאשר כי אובחנה כבעלת הפרעות למידה (עמ' 106 שו' 18); כמו כן לא יכול היה להצביע על אסמכתא כלשהיא ממנה ניתן ללמוד כי התובעת לא הצליחה לפרנס את עצמה (עמ' 109 שו' 8). אעיר כי אין זה חריג שילדים נעזרים בהוריהם גם בשנות ה- 30 לחייהם; חזרתה של התובעת לבית הוריה אינה מעידה על סממן פסיכיאטרי וכך גם העובדה שלא רכשה דירה או שלא שכרה דירה מחוץ למסגרת קיבוצית (המומחה, בעמ' 102 שו' 15-18, עמ' 103 שו' 4-6). התובעת התגוררה מחוץ לבית הוריה במשך 6 שנים ולא "זמן מה" כדברי המומחה, וחזרה לבית ההורים כדי לפתוח עסק; כמו כן המומחה לא ידע מה היה הסעיף בגינו התובעת שוחררה מהצבא.

התמונה המצטיירת היא דווקא של אישה צעירה ושאפתנית, בעלת כוח רצון, שכאשר היא נתקלת במכשול היא מנסה להתגבר עליו - כשלא הצליחה להוציא תעודת בגרות, פנתה לאחר שחרורה לאוניברסיטה הפתוחה שאינה דורשת תעודה; למרות שלא סיימה את לימודה האקדמאיים – פתחה עסק בנושא שהיה קרוב ללבה ושבו חשבה שתוכל להצליח. העובדה שהיא לא הצליחה לממש עד-תום את כל תכניותיה, under achiever כהגדרת המומחה, לא הופך אותה ללוקה בנכות נפשית.

אין אפוא כל 'מצב קודם' אותו יש לנכות מנכותה הנפשית כתוצאה מהתאונה. הפרעות השינה, החרדות, הפחדים, סיוטי הלילה, העצבנות, הזיכרונות החוזרים-טורדניים, הדיכאונות וקשיי ריכוז כל אלו הם תופעות של PTSD, הופיעו לאחר התאונה ונובעות ממנה (עמ' 120 שו' 14-22, עמ' 121 שו' 7-8, שו' 9-11, שו' 21-22, שו' 23 – עמ' 122 שו' 3, שו' 19-21).

4. הנקודה היחידה בה אני סבורה כי יש לסטות מחוות הדעת המקוריות שהוגשו על ידי פרופ' נוימן, מתייחסת לשיעור נכותה של התובעת כפי שהתגבש לאחר התאונה.

במסגרת חוות הדעת שלו המומחה נתן משקל להגבלה של התובעת בקשריה החברתיים. הדברים באים לידי ביטוי גם ברישומיה של הפסיכולוגית גב' גדרון (עמ' 8 לרישומים, עמ' 25, עמ' 32, עמ' 33).

בעניין זה חלה התפתחות חיובית, ולאחר הגשת שתי חוות הדעת, התובעת נישאה ואף נולדו לה שתי בנות, אירועים משמחים שלא היו ידועים למומחה (עמ' 97 שו' 8-13, עמ' 95 שו' 21 – עמ' 96 שו' 10). כמו כן, התובעת נמנעה במשך תקופה ארוכה לאחר התאונה לפנות לטיפול נפשי או תרופתי, אולם כשהתגברה על חששותיה מפני התווית לכאורה העלולה לדבוק בה, ונטלה תרופות – חל שיפור במצבה. על כן, אני אומדת את ההפחתה בשיעור של 2.5%.

ה. סיכומה של נקודה זו, נכותה הנפשית הצמיתה של התובעת היא 7.5%, וכולה קשורה לתאונה.

4. ראומטולוגיה

פרופ' אלקיים ציינה בחוות דעתה כי זמן קצר לאחר התאונה ובמשך שנתיים התובעת פיתחה כאבים מפושטים הטיפוסיים לפיברומיאלגיה (כאבי צוואר ושרירי עורף וגב משמעותיים) אשר דווחו בביקוריה הרבים במרפאת קופת חולים, בעוד שעובר לתאונה היא לא סבלה מכל תסמין פיברומיאלגי. ואכן, היא אובחנה רשמית בשנת 2011 כסובלת מפיברומיאלגיה. מחלה זו התפתחה בעקבות התאונה, ושיעור נכותה הצמיתה הוערך על ידי המומחית ב- 5%, כאשר אין צפי לשיפור מהותי בשנים הקרובות. עלות הטיפול בה היא 6,000 ₪ לשנה (ראו חוות דעת מתאריך 15.3.14).

המומחית הוזמנה גם היא על ידי הנתבעת להיחקר על חוות דעתה בבית המשפט; המומחית עמדה על כך כי לפני התאונה התיק הרפואי של התובעת דל ואינו מרשים, תלונות בגין כאבי ראש "פה ושם" לפני התאונה ואירועים בודדים שלא היו רציפים ואין להם המשכיות, אינם מעידים על מצב קודם, ובכל מקרה אין מדובר בתלונות האופייניות לפיברומיאלגיה ככאבים מפושטים ועייפות רצופים ולאורך זמן (עמ' 68 שו' 6-7, שו' 13-14). הפיברומיאלגיה קשורה רק לתאונה הנוכחית (עמ' 72 שו' 5-8). אשר לחפיפה אפשרית עם הנכות הנפשית, לחולים שיש להם PTSD יש נטייה לפתח פיברומיאלגיה ואז יש חפיפה בין הנכויות, אולם במקרה דנן היא קבעה לתובעת נכות על בסיס התלונות הפיזיות ולא הנפשיות, וזו גם הסיבה שאחוזי הנכות שקבעה הם נמוכים (עמ' 86 שו' 10-13).

על כן, שיעור הנכות בתחום הראומטולוגיה יעמוד על 5% כפי שקבעה המומחית בחוות דעתה.

5. אורתופדיה

פרופ' סודרי ציין כי בבדיקתו הקלינית נמצאה הגבלה מסוימת בתנועתיות עמוד שדרה צווארי, כאשר צילומי רנטגן עדכניים של עמוד שדרה צווארי היו ללא ממצא פתולוגי, ואילו ב – CT הודגמו ממצאים מינימאליים. המומחה ציין כי הכאבים בעמוד שדרה צווארי דווחו רק כחודשיים לאחר התאונה, אך לא ניתן לשלול בוודאות קשר ישיר אליה. את הנכות הזמנית העמיד המומחה על 100% למשך כשלושה חודשים, 20% למשך שלושה חודשים נוספים ו – 10% לתשעה חודשים שלאחר מכן. בסיום התקופה, והחל מתאריך 1.1.10 התייצבה נכותה של התובעת (שמחמת הספק המומחה קבע כי יש ליחסה לתאונה) על 5% לפי מחצית סעיף 37(5)(א) לתקנות, ובגין עמוד שדרה צווארי.

אשר לעמוד השדרה המותני נמצאה מגבלה קלה בתנועתיות, ובצילום רנטגן עדכני נמצא שבר ישן עם דחיסה קדמית קלה בגוף החוליה 2L ושינויים ניווניים קלים מסביב. ממצא זה קשור לתאונה קודמת, משנת 1994 ונכותה עומדת על 10% באיבר זה ושייכת למצבה הקודם, ללא קשר לתאונה.

הצדדים לא חלקו על חוות הדעת של פרופ' סודרי (ראו פרוטוקול הדיון מיום 20.11.16). עם זאת, מחקירתה של המומחית בתחום הראומטולוגיה, עולה כי תיתכן חפיפה בין הנכות בגין פיברומיאלגיה (שנקבעה לפי סעיף 35 לתקנות, בהיעדר סעיף ייעודי) לבין הנכות האורתופדית, חפיפה קלה, שקשה להגדירה או לכמתה. משום כך אני קובעת כי הנכות האורתופדית (שניתנה גם כזכור "מחמת הספק") תופחת ותעמוד על 3%.

6. לסיכום, נכותה הרפואית הצמיתה של התובעת בגין התאונה עומדת על 15% (במעוגל) [7.5% בתחום הנפשי, 5% ראומטולוגיה ו - 3% אורתופדיה].

בסיס השכר

7. לפי תצהירה של התובעת, לפני התאונה היא עבדה כמדריכה וכמטפלת במסגרת החינוך המיוחד, והיתה שכירה בבתי ספר ובמעונות לטיפול בילדים בעלי מוגבלויות. מטרתה היתה לפתוח צהרון פרטי, ואכן בשנת 2006 פתחה צהרון בבית הוריה שבמושב והחלה את דרכה כעצמאית (סעיפים 15-16 לתצהיר עדות ראשית). עד לשנת 2016 התובעת היתה בעלת צהרון במסגרתו נהגה להסיע ילדים בכיתות א-ב מבית הספר לצהרון, לתת להם ארוחת צהריים, לעשות איתם שיעורים ולהשגיח עליהם. מספר הילדים נע במהלך השנים בין 4 לבין 8 ילדים.

לתיק בית המשפט הוגשו תקצירי שומה החל משנת 2006 ועד לשנת 2014, וכן דוחות רווח והפסד לחלק משנים אלו. ניתן ללמוד מהם כי לפני התאונה, בשנים 2006-2007, רווחיה של התובעת הגיעו לסכום של 1,930 ₪ לחודש (נספחים 101-102 לתיק המוצגים). סכום זה צמוד להיום עומד על 2,300 ₪ (התובעת אינה משלמת מס הכנסה הואיל והמחזור הכספי של העסק נמוך, ראו עדותו של יועץ המס ירון נוביק (להלן: "יועץ המס"), בעמ' 51 שו' 25 - עמ 52 שו' 12).

התאונה ארעה בחודש אוגוסט 2008. בשנים 2008-2013, רווחיה של התובעת עמדו על 1,095 ₪ לחודש (72 חודשים: 78,767 ₪ [הרווח המצטבר לכל השנים] [במעוגל]), שהם 1,150 ₪ צמוד להיום (ראו תקצירי שומה לשנים 2008-2013, נספחים 103-114 לתיק המוצגים). אך יש קושי לבסס ממצא על תקצירי שומה אלו. זאת משום שאת דוחות השומה ערך עבור התובעת יועץ המס שלה שאף שהעיד לפניי. לדבריו, לאחר שהוא מקבל מהתובעת פרטים על אודות המחזור הכספי השנתי (לרוב התובעת מראה לו דף אקסל שבו היא מפרטת את הסכומים שקיבלה מההורים (עמ' 50 שו' 20-30)), הוא מעריך את ההוצאות של העסק ומנכה אותם מהמחזור. כך, מאחר שהעסק הוא מסוג "צהרון", מס הכנסה מכיר בהוצאות סבירות בגין רכב (הסעת ילדים), כלכלה (אוכל ושתייה לילדים), ארנונה וחשמל עד 1/4 מהחשבון (עמ' 47 שו' 29 – עמ' 48 שו' 12). אין מדובר בהוצאות שהוכח כי הוצאו בפועל (עמ' 54 שו' 4 -8), אלא בהוצאות (הערכה) אותן הוא מנכה כדי להגיע ל"שורת הרווח" ולבחון אם יש חבות בפועל במס הכנסה או חובת תשלום לביטוח לאומי. וכך, מעיון בדוחות רוח והפסד לשנים 2008-2013 עולה כי בנוסף להוצאות כגון רכב, ארנונה וחשמל, נוכו גם הוצאות בגין "שכירות" [דוח רוה"פ לשנים 2009 ו - 2010, נספחים 106, 108), כאשר אין מחלוקת כי התובעת אינה משלמת דמי שכירות בגין היחידה בה ניהלה את הצהרון (עמ' 19 שו' 17-18). מכאן, שבבוא בית המשפט לקובע ממצא עובדתי שעניינו רווחים/שכר, לא ניתן להסתמך על שומת הוצאות, שבהכרח משפיעה על שורת הרווח, שאין לה למעשה תימוכין.

בשנת 2014 נרשמה לכאורה עלייה ברווחיה של התובעת, לאחר שבשנה זו המחזור של העסק עמד על 77,833 ₪ (נספח 115 לתיק המוצגים) שהם כ- 6,500 ₪ לחודש. דא עקא כי זוהי עלייה מדומה בלבד. לפי עדותו של יועץ המס, התובעת היא עוסק הפטור ממע"מ ואף אינה מגיעה גם לסף רווחים המחייב תשלום למס הכנסה (עמ' 48 שו' 24 – עמ' 49 שו' 4). אם לאחר שנוכו הוצאותיה מהמחזור, רווחיה אינם עולים על 35,000 ₪ אזי גם ביטוח לאומי היא אינה משלמת (עמ' 50 שו' 10-13). בשנת 2014, בשנה ספציפית זו, לא נוכו הוצאות מהמחזור הכספי, כדי שהתובעת תוכל להגיע לסף רווח שיחייב אותה לשלם ביטוח לאומי, וכך גם תזכה לקבל ממנו באותה השנה דמי לידה (עמ' 54 שו' 20-25). כלומר, מה שנראה כעלייה של 550% ויותר ברווחיה של התובעת (6,400 ₪ לחודש לעומת 1,150 ₪ בשנים 2008-2013) נובע מאי-ניכוי הוצאות מהכנסותיה. רווחיה בפועל, נותרו עלומים.

8. לא הוצגו לבית המשפט נתונים בקשר לשנת 2015, ובמהלך שנת 2016 התובעת סגרה את הצהרון. לדבריה, היא מחפשת עבודה בתחום שבו עסקה בעבר – חינוך (מורה מחליפה) או עבודה עם קשישים. היא אינה רואה עצמה כעצמאית. בהתחשב בהשכלתה, הגם שאין לה תעודת בגרות יש לה יותר מהשכלה תיכונית, אני סבורה כי יש להעמיד את פוטנציאל שכרה לפחות על שכר מינימום שהוא 5,300 ₪ בחודש.

9. סיכומה של נקודה זו, בסיס שכרה של התובעת יעמוד עד למועד סגירת הצהרון ועד למתן פסק הדין על 2,300 ₪, ואילו לעתיד על שכר מינימום של 5,300 ₪.

הפסדי שכר בעבר

10. מחד גיסא, לאחר התאונה ניכרת ירידה במחזור הכספי של העסק וגם ברווחים (הכנסות בניכוי הוצאות). מאידך גיסא, מאחר שיש "ניידות" ברישום ההוצאות לפי צרכיה של התובעת, הרווח המוצג בשומות אינו נתון שעליו ניתן לבסס חישוב כלשהוא. משום כך, לצורך הפיצוי בגין הפסדי שכר בעבר החישוב לא יעשה לפי ההפסד בפועל אלא כחישוב אקטוארי לפי הנכויות הזמניות והנכות הצמיתה:

א. תקופה 1: [מיום 30.8.08 ועד ליום 1.12.08]

בתקופה זו היתה לתובעת נכות זמנית בשיעור של 100%. הפסדיה עומדים על 7,825 ₪ (2,300 ₪ * 3 ח', בצירוף ריבית מאמצע התקופה).

ב. תקופה 2: [מיום 1.12.08 ועד ליום 1.3.09]

בתקופה זו היתה לתובעת נכות זמנית משוקללת של 30% [במעוגל] (20% אורתופדיה, 7.5% פסיכיאטריה, 5% פיברומיאלגיה). הפסדיה עומדים על 2,325 ₪ (2,300 ₪ * 3 ח' * 30%, בצירוף ריבית מאמצע התקופה).

ג. תקופה 3: [מיום 1.3.09 ועד ליום 31.12.09]

בתקופה זו היתה לתובעת נכות זמנית של משוקללת של 21% [במעוגל] (10% אורתופדיה, 7.5% פסיכיאטריה, 5% פיברומיאלגיה), כך שהפסדיה הם 4,825 ₪ (2,300 ₪ * 9 ח' * 21%, בצירוף ריבית מאמצע התקופה).

ד. תקופה 4: [שנים 2010-2013]

בשנים אלו נכותה הצמיתה של התובעת עמדה על 15%, כך שההפסד הוא 17,670 ₪

(2300 ₪ * 15% * 48 ח', בצירוף ריבית מאמצע התקופה)

ה. תקופה 5: [שנים 2014 – סגירת העסק בשנת 2016]

בשנת 2014 הכנסותיה של התובעת עלו (מידת ההשפעה של האמור על רווחיה לא ידועה בשל אי-ניכוי הוצאות באותה השנה). משום כך לא מצאתי לפצותה בגין הפסדים שלא הוכחו כדבעי. משנת 2015 ועד למועד עדותה של התובעת בבית המשפט (נובמבר 2016), התובעת לא הציגה נתוני שכר (דו"חות שומה, תקצירי שומה או אסמכתאות אחרות) למרות שבמועד העדות העסק כבר היה סגור (עמ' 22 שו' 18-19). הנתונים היו בידה, ומאחר שמדובר בראש נזק מיוחד הטעון הוכחה, שלא הוכח - אין מקום לפצותה בגין תקופה זו.

ו. תקופה 6: [סגירת העסק – מתן פסק הדין]

העסק נסגר במהלך שנת 2016. אני אומדת את סכום הפיצוי ממועד זה ועד ליום מתן פסק הדין בסכום גלובאלי של 5,000 ₪.

11. סך הפסדי שכרה של התובעת בעבר מגיעים לסכום של 37,650 ₪ (במעוגל).

[לא נעלמה מעיני קביעתי כי יש חפיפה קלה בין הנכויות בתחום הראומטולוגיה ובתחום אורתופדיה. אולם, כשעסיקנן בחישוב הפסדי שכר בעבר, בגין תקופות קצרות וקצובות בהן טרם התייצב מצבה הרפואי של התובעת, אין לחפיפה השפעה ממשית על הסכום הפיצוי].

הפגיעה בכושר ההשתכרות

12. בבוא בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו בקביעת הפגיעה התפקודית אותה ספג הניזוק בעקבות נכותו הרפואית ואת הפסדי כושר השתכרותו לעתיד, הוא יתחשב בנכות הרפואית, במקצועו של הניזוק, בעיסוקו ובמקום עבודתו (ע"א 7871/10 חורי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (2011) בפסקה 8; ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792, 797-798 (1995)). במקרה דנן, נכותה המשוקללת של התובעת היא במספר תחומים, כשהשילוב ביניהם עלול להדגיש את השפעתם על תפקודה של התובעת (השוו ת"א (חי') 1694/00 קרלינר נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (2005) בפסקה 19) בעבודתה, עם ילדים או קשישים, יש היבט פיזי של תנועתיות ודינאמיות, כשלתובעת יש מגבלות בתנועת עמוד השדרה הצווארי, וכאבים מפושטים בגוף. לכך גם נלווה היבט נפשי באשר היא סובלת בין היתר, מעייפות כרונית כשהיא נדרשת במקביל להיות קשובה וסבלנית. עם זאת, התובעת הוכיחה במהלך השנים שלאחר התאונה, כי היא מסוגלת להשביח את מחזור העסק (מבלי שנמצאה עקביות או מגמה מסוימת - ראו למשל מחזור העסק בשנים 2009 ו – 2011 של 17-21 אלף ₪ לשנה, לעומת מחזור בשנים 2010 ו – 2012-2013 של פחות מעשרת אלפים ₪ לשנה, ואילו בשנת 2014 מחזור של כ – 78 אלף ₪ לשנה). בנתונים אלו, יש כדי להביא לכלל מסקנה כי כושר השתכרותה של התובעת לאחר התאונה אכן נפגע, ישפיע על אופן תפקודה ויכולת השתכרותה בעתיד שתרד בשיעור אותו אני אומדת על 12% משכרה הפוטנציאלי (80% מנכות הרפואית).

13. לפיכך, בהתאם לחישוב אקטוארי, בהתחשב בשכרה הפוטנציאלי של התובעת, בשיעור נכותה ובתוחלת שנות עבודתה (כשכירה, עד גיל 67) סכום הפיצוי יעמוד על 134,000 ₪ (5,300 ₪ * 12% * 210.8764) [במעוגל].

פנסיה

14. לא הוכח כי בעבר, בהיותה עצמאית, התובעת הפרישה לחיסכון פנסיוני, אולם לעתיד הפסדי הפנסיה יחושבו לפי 12.5% מהפסד השכר לעתיד (ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טוויג (2014); ת"א (חיפה) 16951-04-10 ע.מ.מ נ' ע.מ.ר (2013) וצו ההרחבה בדבר הגדלת ההפרשות לביטוח פנסיוני במשק 2016 לפי חוק הסכמים קיבוציים התשי"ז – 1957) – 16,750 ₪ [12.5% * 134,000].

עזרת הזולת

15. התובעת לא צירפה ראיות היכולות ללמד כי לאחר התאונה היא נדרשה להוצאות כספיות בגין עזרת הזולת מעבר לעזרת בני המשפחה. אולם, סביר להניח כי בתקופת הנכויות הזמניות (כ - 15 חודשים לאחר התאונה) בחלקם התובעת היתה גם באי-כושר מלא, היא התקשתה בביצוע פעולות בסיסיות ובביצוע פעולות משק הבית. לאחר שהתייצבה נכותה הרפואית על 15%, במספר תחומים רפואיים, יש להניח כי תזדקק גם בעתיד לעזרת הזולת. הפיצוי יוערך באופן גלובאלי, לעבר ולעתיד, ויעמוד על סכום של 70,000 ₪ (יותר משעה בשבוע עד אריכות ימים).

הוצאות רפואיות ונסיעות

16. הוצאותיה הרפואיות של התובעת מכוסות במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד – 1994. התובעת צירפה לראיותיה קבלות רבות בגין השתתפות עצמית בביקורי רופאים, רכישת תרופות וטיפול פסיכולוגי אצל גב' גדרון בסכום מצטבר של 12,435 ₪ (לא כולל יוגה ופילאטיס שלא הוכח הקשר שלהם לתאונה, וקבלות שהוגשו בכפל. נספחים 116 ואילך לתיק המוצגים של התובעת). סכום זה בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מגיע לסך של 14,400 עליו יש לפצות את התובעת.

אשר לעתיד, משנת 2012 התובעת אינה נמצאת בטיפול נפשי, ואינה נוטלת טיפול תרופתי, לדבריה בשל הריונותיה, כאשר למועד עדותה התלבטה אם לחזור וליטול תרופות (עמ' 21 שו' 10-12). הטיפול הרפואי עליו המליצה הראומטולוגית (בעלות של 6,000 ₪ לשנה) נותר בגדר המלצה בלבד, ובתצהירה התובעת אישרה כי אינה נמצאת במעקב רפואי שכן מצאה שאין בכך כדי להועיל למצבה (סעיף 9 לתצהיר). באשר לנסיעות – לא הוכח באמצעות ראיות כי היא נזקקה או תזדקק להוצאות נסיעה מיוחדות. לאור כל האמור, אני פוסקת לעתיד בגין השתתפות עצמית בתרופות, היטלי רופאים, נסיעות וכיו"ב סכום גלובאלי של 5,000 ₪.

כאב וסבל

17. נכותה הרפואית של התובעת עומדת על 15% ללא ימי אשפוז. לפי תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו – 1976, בגין 15% נכות (בניכוי גיל), הפיצוי הוא בסכום של 28,900 ₪.

סוף דבר

18. סיכום הפיצויים הוא כדלקמן:

א. הפסדי השתכרות לעבר 37,650 ₪

ב. אובדן כושר השתכרות 134,000 ₪

ג. פנסיה 16,750 ₪

ד. עזרת הזולת (עבר ועתיד) 70,000 ₪

ה. הוצאות רפואיות ונסיעות (עבר) 14,400 ₪

ו. הוצאות רפואיות ונסיעות (עתיד) 5,000 ₪

ז. כאב וסבל 28,900 ₪

סה"כ ביניים 306,700 ₪

בצירוף שכ"ט עו"ד (13% ומע"מ) 46,650 ₪

סה"כ 353,500 ₪ (במעוגל)

19. הנתבעת תשלם לתובעת סכום של 353,500 ₪ בצירוף הוצאות משפט (על פי קבלות), כשהם צמודים ונושאי ריבית מיום ההוצאה ועד למועד פסק הדין.

הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים מיום ההמצאה.

המזכירות תמציא פסק דין זה לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ד' ניסן תשע"ח, 20 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.