מבוא

1. לפניי תביעה חוזית שהוגשה על ידי התובעת 1 – חברת אבו חנא ריתוך וצנרת בע"מ והתובעת 2 – חברת א.ח. ריתוך וצנרת בע"מ. התובעות שימשו, במועדים הרלוונטיים להליך זה, כקבלניות משנה וביצעו 11 פרויקטים שונים עבור הנתבעת – אלקטרה בע"מ. מכיוון שבכל פרויקט נתון, רק אחת מהתובעות התקשרה ופעלה אל מול הנתבעת ומכיוון שמנהלן של שתי התובעות הינו מר גסאן אבו חנא, אכנה, מטעמי נוחות, את התובעות כ – תובעת; ומנהל החברות יקרא - אבו חנא.
2. מדובר ב 11 עבודות תשתית שונות (בניית תחנות שאיבה, בניית תשתיות למבנים, עבודות אינסטלציה, מיזוג וכיוב') שביצעה התובעת עבור הנתבעת. האחרונה התחייבה לביצוע הפרויקטים השונים אל מול מזמיני העבודה והתקשרה לשם כך, כאמור לעיל, אל מול התובעת.
3. הפרויקטים השונים בוצעו במהלך השנים 2000-2004.

כללי

1. כתב התביעה המקורי (מתאריך 15.9.09), הוגש בסדר דין מקוצר והתייחס ל 12 פרויקטים. סכומו הועמד, "לצרכי אגרה", על סך של 1,000,000 ₪; ועל סך של כ 3,000,000 ש"ח "שלא לצרכי אגרה".
2. לכתב התביעה המקורי צירפה התובעת את חוות דעתו של רו"ח לניאדו יהושע מתאריך 18.8.2009. רו"ח לניאדו חיווה דעתו מהם הסכומים, שחבה, על פי הנטען, הנתבעת לתובעת. עיון בכתב התביעה המקורי (וכן במידה רבה אלו שבאו בעקבותיו) מעלה כי כתב התביעה מבוסס, רובו ככולו, על חוות הדעת. נקדים את המאוחר ונציין כי לימים, כאשר העיד רו"ח לניאדו הוא ציין, כי למעשה, אין בין הניצים חילוקי דעות חשבונאיים אלא הנדסיים בעיקרם. לכן, ניתן לתמוה כבר בשלב זה כיצד בוסס כתב התביעה על חוות דעת שכלל לא נגעה ליריעת המחלוקת.
3. לאחר שהנתבעת הגישה בקשה למחיקת כותרת, הסכימה התובעת להעברת ההליך לפסים רגילים. בנדון הוגשו לא פחות מ 3 כתבי תביעה בטרם החלו הראיות להישמע.

בתחילה, נמחקה אך הכותרת של סדר דין מקוצר (כתב התביעה המתוקן 1).

כבר מכתב ההגנה המקורי עלה – ובהמשך התברר שאין מחלוקת בנדון – כי בתאריך 4.4.2005 נחתם הסכם פשרה בין הצדדים במסגרתו שילמה הנתבעת לתובעת סכום של 180,000 ₪. ההסכם התייחס למרבית הפרויקטים שנכללו בכתבי התביעה השונים. בהמשך נראה, כי הצדדים נחלקו בנוגע לפרשנותו של אותו הסכם – האם הוא הביא לידי סיום את המחלוקות בנוגע לפרויקטים אליהם הוא התייחס והאם הוא הקים מחסום דיוני מתביעה. תהא הפרשנות אשר תהא, לא יכולה להיות מחלוקת כי התובעת היתה אמורה לפרוש את התמונה המלאה – בהתייחס להסכם זה – כבר בכתב התביעה המקורי, דבר שלא נעשה. גם חוות דעתו של רו"ח לניאדו לא כללה כל התייחסות לסכום אותו קיבלה התובעת בגין הפרויקטים, מתוקף אותו הסכם.

1. בתאריך 7.6.2010, הודיעו הצדדים כי הם סיימו את ההליכים המקדמיים. יחד עם זאת, ב"כ התובעת הבהיר כי הוא שוקל להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה באופן שיתווספו 4 פרויקטים נוספים וכן טען כי בכוונתו לבקש סעד של מתן חשבונות בנוגע לאותם 4 פרויקטים. ואכן, בהמשך לאותו דיון הגישה התובעת, בקשה לגילוי מסמכים שהתייחסה, בין היתר, ל 4 פרויקטים הנוספים, שלא נכללו בכתב התביעה המתוקן 1. התובעת נימקה את בקשתה בכך שבכוונתה לבחון את האפשרות לתקן את כתב התביעה על ידי הוספת 4 פרויקטים נוספים. בהחלטתי מתאריך 5.10.10, דחיתי את בקשת התובעת בצייני כי הליך גילוי המסמכים לא נועד למטרה זו.
2. בהמשך, הגישה התובעת בקשה לתיקון כתב התביעה על ידי הוספת 4 פרויקטים נוספים וכן הוספת סעד של מתן חשבונות ביחס לכלל הפרויקטים (היינו ה 12 המקוריים וכן 4 נוספים). בהחלטתי מתאריך 18.7.2010, התרתי לתובעת לתקן את כתב התביעה על ידי הוספת 4 פרויקטים נוספים ודחיתי את בקשה בהתייחס למתן חשבונות.
3. כתב התביעה המתוקן (2) הוגש בתאריך 26.8.2010, וכלל סעיף כוללני ביחס ל 4 הפרויקטים הנוספים (אגד חדש, אלביט, נמל חיפה, חברת חשמל). הסכום שנתבע בגין 4 הפרויקטים הנוספים, יחדיו, היה 540,000 ₪ - ללא כל פירוט נוסף או ניסיון להפריד בין הפרויקטים. גם כתב התביעה המתוקן (2) לא כלל כל התייחסות להסכם שצוין לעיל.
4. בדיון שנערך בתאריך 12.12.2010 ביקש ב"כ התובעת לחזור בו מהצהרתו כי הסתיימו ההליכים המקדמיים (כאמור לעיל, בתאריך 7.6.10 הודיע כי אלה הסתיימו, ולו לעניין 12 הפרויקטים ה"מקוריים"). לטענתו, בחינה מחודשת את התיק הביאה אותו למסקנה כי חסרים לו מסמכים רבים. בהקשר זה הוריתי לנתבעת לנסות ולאתר מסמכים נוספים בעיקר בהקשר לטענת התובעת כי לא גולו ולא נמסרו לה הסכמים בין הנתבעת לבין מזמיני הפרויקטים (ר' החלטתי מתאריך 23.2.11).
5. אקדים ואציין, כי התובעת חזרה לאורך כל ההליך על טענתה כי הנתבעת לא מסרה לה את כל המסמכים שהיתה אמורה לגלות ולמסור לה במסגרת ההליכים המקדמיים. מנגד, טענה הנתבעת, באמצעות המצהיר מטעמה, כי אכן נתקלה בקשיים באיתור כלל המסמכים הרלוונטיים וזאת בשל חלוף הזמן ומשום נסיבות אחרות שפורטו. נטען על ידי הנתבעת כי כלל המסמכים שהיו מצויים בידה ושחלקם נמצא רק לאחר מאמצים רבים, הועברו לתובעת כנדרש וכדין. הנתבעת טענה כי חלוף הזמן הינו נתון הרובץ לפתחה של התובעת ואין לה להלין אלא על עצמה בהקשר זה. עוד נטען על ידי הנתבעת, כי למעשה, כלל המסמכים היו אמורים להיות (גם) ברשות התובעת עצמה. הנתבעת אף טענה כי תביעתה של התובעת, ביחס לחלק מהפרויקטים, התיישן, אך טענה זו תידון בנפרד.

חרף טענת התובעת, כי לא נמסרו לה כלל המסמכים ובמיוחד לא נמסרו לה המסמכים שבין הנתבעת למזמיני העבודות - היא לא טרחה, לדוגמה, לפנות בבקשה לקבלת צווים שיופנו אל מזמיני הפרויקטים, כדי שהאחרונים ימציאו את המסמכים וכן לא טרחה לזמן את הגורמים המתאימים. התובעת הסתפקה בפנייה ישירה לפחות לחלק מאותם גורמים, כך ניתן היה ללמוד מס' 3 להודעת התובעת מתאריך 19.9.11, שם ציינה כי היא פנתה לחלק מהמזמינים וערכה עמם בירור אותו כינתה מעמיק ומקיף. עוד אפנה לעמ' 99 לפרוטוקול אז הסתבר (בעת חקירתו הנגדית של המצהיר מטעם הנתבעת) כי התובעת, ולא הנתבעת, היא זו שלא גילתה את כל מסמכיה לצד השני.

1. בנוסף, התובעת, מטעמים השמורים עמה, לא שלחה לנתבעת שאלונים לבירור סוגיות שונות, שעל פני הדברים, היה מקום לעשות במסגרת שכזו.
2. התובעת אף טענה כי היה זה מתפקידו של בית המשפט למנות מומחה מטעמו, הגם שהיא עצמה לא צירפה כל חוות דעת, מלבד חוות דעתו רו"ח לניאדו שהוזכרה לעיל ועוד תידון להלן.
3. לאחר סיום ההליכים המקדמיים הוריתי לתובעת לפרט מהו סכום התביעה ביחס לכל פרויקט ופרויקט מתוך 4 הפרויקטים ה"נוספים" (החלטתי מתאריך 13.5.12) וכן הוריתי לתובעת להתאים את סכום האגרה לתוכן כתב התביעה. כתב תביעה (3) הוגש בנדון, אך מכיוון שהוגש בצורה שגויה (הוגשה תביעה מעבר לגבול סמכותו העניינית של בית המשפט השלום) תוקן כתב התביעה פעם נוספת והוגש כתב התביעה המתוקן (4), העומד לדיון כיום. כתב תביעה זה כולל, בסופו של דבר (לאחר שהתובעת בחרה להשמיט חלק מהפרויקטים), 11 פרויקטים.
4. האופן שבו בחרה התובעת להביא את טענותיה וראיותיה היה חסר ולאקוני. כדוגמה בלבד, אביא את האופן שבו נטענו טענות התובעת ביחס לפרויקט הראשון – פרויקט "איירפורט סיטי". בכתב התביעה המתוקן 4 (שמכאן ואילך יכונה ככתב התביעה) צוין כי:

גם אופן הצגת הראיות היה קצר ולאקוני. אפנה בנדון לתצהירו של אבו חנא (והדברים תקפים גם לעניין חוות דעתו של רו"ח לניאדו):

1. ניתן לראות כי תצהירו של אבו חנא היה, למעשה, העתק של כתב התביעה.
2. למעשה, התבססה התביעה, באופן בלעדי, על מסמכים שונים ללא שאבו חנא (או עדים אחרים מטעם התובעת) ימסרו, ולו לשיטתם, את סיפור המסגרת – הוא "סיפר המעשה", ביחס לכל פרויקט ופרויקט. מבחינה מעשית כל פרויקט ופרויקט היווה כתב תביעה נפרד. כך, לא הובא כל הסבר מהם המסמכים עליהם מבוססת התביעה, מה משמעותו של כל מסמך, מדוע יש, ולו לשיטת התובעת, להסתמך על מסמכים שונים - שגם בהתבוננות שטחית הינם מסמכים בעייתיים (חשבונות שאינם סופיים, תרשומות בכתב יד שלא ברור מי ערך אותן, חשבונות עסקה שהינם לא יותר מדרישות תשלום ותו לא, ועוד ועוד).
3. זאת ועוד, כניסה לעובי הקורה מלמדת כי ביחס לכל פרויקט ופרויקט המחלוקות בין הצדדים היו ידועות היטב לשני הצדדים. הדבר עלה באופן ברור כבר מחקירתו הנגדית של אבו חנא שהרחיב (לרוב לפני שנשאל) אודות כל פרויקט וניכר היה כי הוא מודע היטב לסוגיות שעמדו במחלוקת בין הצדדים ושהובילו את הנתבעת שלא לשלם לו (לשיטתו) את כל המגיע לו. לא בכדי ציין ב"כ הנתבעת, ספק בצחוק ספק ברצינות, כי טוב היתה הנתבעת עושה באם לא היתה חוקרת את אבו חנא כלל וכלל בחקירה נגדית, באופן זה, כל שהיה נותר בידי התובעת הוא תצהיר חלול וחסר תוכן ממשי.
4. כפי שיובהר להלן, באף אחד מהמקרים לא הביאה התובעת עדים מטעמה כדי שיתמכו בגרסתו (על פי רוב החלקית) של אבו חנא. אבהיר כי במרבית מהמקרים אבו חנא מסר את פרטיהם של העדים שיכלו לתמוך בטענותיו. היינו, אין מדובר בסוגיות של "מילה מול מילה" במובן זה שמבחינה פוטנציאלית אין עדים שיכולים לתמוך בגרסת מי מהצדדים.

לדבר יש משמעות ראייתית כפולה:

ראשית, משום שעדותו של אבו חנא היתה עדות יחידה של בעל דין הנוגע לעניין (ור' בנדון את ס' 54 לפקודת הראיות [נ"ח], תשל"א – 1971) המחייבת זהירות יתירה בטרם אימוצה. לא התעלמתי מהמסמכים השונים שהביא אבו חנא ביחס לכל פרויקט ופרויקט, וכן לא התעלמתי מכך כי אין מניעה מלקבוע ממצאים לטובת התובעת על אף היותה של עדות אבו חנא עדות יחידה, והתייחסותו הקונקרטית תובא להלן בפרק הנוגע לכל פרויקט.

שנית, הימנעות התובעת מלהביא עדים מטעמה כתמיכה לטענותיו של אבו חנא, מקום שניתן היה לעשות זאת, עומדת לחובתה וכפי שנאמר בע"א 548/78 נועה שרון ואח' נ' יוסף לוי, פ"ד לה(1), 736, עמ' 762-763:

"כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מביהמ"ש ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי ביהמ"ש להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה".

1. כאמור לעיל, התובעת שימשה כקבלנית משנה של הנתבעת בכלל הפרויקטים שנכללו בכתב התביעה וכן בפרויקטים אחרים שאינם מענייננו. חלק מהפרויקטים בוצעו בשיטת "גב אל גב". היינו, הנתבעת קיבלה על עצמה, אל מול מזמין העבודה, לבצע פרויקט. אותו פרויקט (או חלקו) נמסר לביצוע בפועל על ידי התובעת. המונח "גב אל גב" הינו מונח כללי ובכל פרויקט ופרויקט נחתם בין התובעת לנתבעת הסכם אשר קבע את הכללים הקונקרטיים שחלו וכן נקבע מנגנון הרווח של הנתבעת. בד"כ נקבע כי הרווח של הנתבעת ייגזר כאחוז ששיעורו נקבע מראש, מהסכום הכספי הכולל שאושר לתשלום על ידי מזמין העבודה.

לא היתה מחלוקת, כי הנתבעת היא זו שנשאה לאורך כל הדרך עד לסיומו של כל פרויקט בעלויות ההוצאות השונות (חלקים, הוצאות לקבלנים אחרים ובעלי מקצוע שונים שנדרשו לצורך ביצוע כל פרויקט ופרויקט). לצורך זה ניהלה הנתבעת "דו"ח הוצאות", במסגרתו ניהלה הנתבעת מעקב אחר כל ההוצאות שהוצאו בהקשר לכל פרויקט ופרויקט.

מי שהיה אמור לאשר את החשבונות הסופיים היה מזמין העבודה.

ככלל, היתה אמורה התובעת לקבל את התמורה הכספית עבור עבודתה בסיומו של כל פרויקט אולם הנתבעת נהגה לשלם תשלומים "על החשבון", כאשר בסופו של כל פרויקט בוצעה התחשבנות בין התובעת לנתבעת, בהתאם לסכומים שאושרו לתשלום על ידי המזמין.

באופן סכמאטי וכללי, ניתן לתאר את התהליך המשולש כך: קבלת פרויקט לביצוע על ידי הנתבעת עבור המזמין; חתימת הסכם "גב אל גב" אל מול התובעת; ביצוע הפרויקט בפועל כאשר הנתבעת נושאת בעלויות שונות ועלויות אלה מצוינות בדו"ח ההוצאות. במהלך ביצוע הפרויקט מקבלת התובעת תשלומים "על החשבון" כאשר בסופו, לאחר אישור המזמין את החשבונות (אישור אשר מתייחס לכמויות ו/או מחירים), "גוזרת" הנתבעת את חלקה (הרווח שלה); מנכה את הוצאותיה; ומעבירה את היתרה (בניכוי המקדמות) לתובעת. כפי שצוין, מנגנון זה לא היה קבוע אולם מה שחשוב הוא הבנת דרך הפעולה לפיה, הנתבעת נשאה במרבית ההוצאות השוטפות וניהלה מעקב בנדון במסגרת דו"ח ההוצאות. עוד ברור, על פי תיאור סכמאטי זה, שייתכן ובסוף הפרויקט יתברר כי הוא היה הפסדי מבחינתה של התובעת.

1. בטרם אמשיך, אפנה לעדותו של רו"ח לניאדו, מטעם התובעת. הנ"ל, כאמור לעיל, הגיש חוות דעת שמטבע הדברים התיימר לתמוך בעמדה החשבונאית של התובעת.

כמו כתב התביעה והתצהיר, גם חוות הדעת, ביחס לכל פרויקט ופרויקט, היתה קצרה ולאקונית.

וכך באו הדברים לידי ביטוי ביחס (לדוגמה) לפרויקט הראשון – "איירפורט סיטי"

רו"ח לניאדו אישר, כי חוות דעתו ניתנה ללא שהיו מצויים לנגד עיניו מסמכים שונים לגביהם סבר כי הם נדרשים. זאת ועוד, חוות הדעת - שנערכה עובר להגשת כתב התביעה המקורי בתאריך 18.8.09 - לא עודכנה עובר לעדותו של רו"ח לניאדו (בתאריך 19.2.13), הגם שבין לבין, התנהלו הליכים מקדמיים בין הצדדים, הנתבעת מסרה לתובעת מסמכים שונים וגם האחרונה – כאמור לעיל – פנתה למזמיני העבודה וקיבלה מהם חומר שונה. בנוסף, הוגש כתב הגנה מפורט וכן תצהיר מטעם הנתבעת. רו"ח לניאדו מסר כי:". . מאז אוגוסט 2009 ועד לפני שבוע לא ידעתי שמתנהל הליך משפטי. זומנתי לפתע" (עמ' 23, שורות 11-12).

רו"ח לניאדו אישר כי למעשה, הוא הסתמך – ולא היו לו כל השגות בנדון – על ספרי הנהלת החשבונות של הנתבעת. רו"ח לניאדו אישר כי הוא לא נזקק לספרי הנהלת החשבונות של התובעת והסתמך על ספרי הנהלת החשבונות (הכרטסות) של הנתבעת כמשקפות את המצב כהווייתו.

בנוסף, וזה העיקר, רו"ח לניאדו אישר כי למעשה, המחלוקות בין התובעת לנתבעת כלל אינן חשבונאיות. וכך באו הדברים לידי ביטוי:

"ש. אתה אמרת כאן קודם אמירה חשובה ונכונה שאלקטרה צריכה לשלם רק

על חשבון שאושר על ידה. תראה לי בכל המסמכים שיש כאן, חשבון אחד שאושר על ידי אלקטרה ולא שולם על ידה.

ת. המחלוקת אינה על חשבון שאושר ולא שולם; המחלוקת הינה על

חשבון שאושר על סכום חלקי מהסכום שנדרש.

לשאלת בהמ"ש – האם אין מדובר, לאור תשובתי לעיל, במחלוקת הנדסית ולא חשבונאית, אני משיב שייתכן וכן. ייתכן והמחלוקת היא הנדסית. עיקר המחלוקת היא אכן הנדסית, היינו אושרו כמויות פחות ממה שנדרשו על ידי אבו חנא. אני שב ומאשר שעיקר המחלוקת היא אכן הנדסית לגבי כמויות שאושרו ולא חשבונאית ומכך נובעים הפרשי הסכומים. "

(עמ' 31-32 לפרוטוקול).

ניתן לקבוע כבר בשלב זה, כי עדותו של רו"ח לניאדו היתה מיותרת למדי. הסכומים אותם קבע בחוות דעתו התבססו, כפי שנראה להלן, על מסמכים חלקיים (גם לשיטתו); לא מלאים (במובן זה שחוות הדעת התעלמה ממסמכים שהתקבלו לאחר הגשת התביעה); ושאינם סופיים (ולכן אינם יכולים להוות – מבחינה חשבונאית – בסיס לקביעת ממצאים).

למעשה, כפי שאף אישר רו"ח לניאדו, המחלוקת בין הצדדים לא היתה חשבונאית (שכן, כאמור לעיל, כל חשבון שאושר – שולם), אלא היתה הנדסית, היינו – מדוע, לדוגמה, בעוד התובעת דרשה X (מטר צינור, לדוגמה) היא קיבלה רק Y.

1. הדברים מתקשרים להערותיי לעיל אודות האופן ה"חלול" שבו הציגה התובעת את ראיותיה ועל כך שלמעשה, תצהירו של אבו חנא היה תצהיר "שותק". התובעת, משיקוליה, בחרה שלא להביא, לדוגמה, את מנהלי העבודה או המהנדסים מטעמה. התובעת בחרה, משיקוליה, שלא להעיד מטעמה את הגורמים המקצועיים שפיקחו על הפרויקטים השונים מטעם הנתבעת (ממילא הסתבר כי חלקם אינם עובדים עוד אצל הנתבעת), או מזמיני העבודה.
2. בטרם נפנה לגוף המחלוקת, נבהיר כי על התובעת – ככזו – הוטל נטל השכנוע וברוב הנקודות שעלו, הוטל גם נטל הבאת הראיות. מכיוון שלא היתה מחלוקת שכל חשבון שאושר – שולם, יוצא, כי על התובעת הוטל הנטל להוכיח כי הסכומים שתבעה מעבר לסכומים שאושרו – אכן מגיעים לה כדין.

סוגיה הנגזרת מכך, נוגעת לדו"ח ההוצאות. כפי שנראה להלן, בחלק מהפרויקטים נכלל דו"ח הוצאות שכלל עשרות ומאות פריטים המייצגים הוצאות שהוצאו על ידי הנתבעת לצורך ניהולו של הפרויקט. ברור הוא, כי הנתבעת לא היתה צריכה במסגרת ניהול ההליך להוכיח את נכונותה של כל הוצאה והוצאה ולא נדרשה להוכיח באם הוצאה זו אכן היתה מוצדקת וקשורה לאותו פרויקט. כפי שכבר הובהר לעיל, התובעת לא רק שלא כפרה בנכונות ספרי הנהלת החשבונות של הנתבעת אלא היא אף הסתמכה עליהם. חרף זאת, בעת חקירתו הנגדית של אבו חנא ובמיוחד בעת עדותו של מר יעקב פינקלשטיין, המצהיר מטעם הנתבעת (להלן: פינקלשטיין) הציג לו ב"כ התובעת שאלות, מהן ניתן היה להבין כי טענת התובעת (ולו לאותו רגע נתון) הינה כי הנתבעת "שרבבה" הוצאות של פרויקט אחר אל תוך ספרי הנהלת החשבונות של הפרויקט שנדון אותו שלב, או כי ההוצאה כלל לא נדרשה בפועל. מדובר בטענה שלא עלתה, ולו ברמז, בכתבי הטענות או בתצהירו של אבו חנא.

בהקשר זה טענה הנתבעת כי מדובר בהרחבת חזית אסורה. יש ממש בטענה זו.

זאת ועוד, גם בהתעלם מטענת הרחבת החזית, הרי שבכל מקרה נטל הבאת הראיה לא עבר לפתחה של הנתבעת באף לא אחד מהפרויקטים, וזאת על פי הקשר הדברים הקונקרטי. כפי שציינתי לעיל, ספרי הנהלת החשבונות (ובכלל זאת - אותו דו"ח הוצאות) היוו ראיה לכאורה לנכונות האמור בדו"ח. אמנם, התובעת יכולה היתה לנסות ולסתור את נכונות הדו"ח – אם בעדויות ואם במסמכים, אך כשלה (ולמעשה, מעולם לא ניסתה באמת) במשימתה זו. כל שעשתה התובעת (ביחס לאותו דו"ח הוצאות) הוא להעלות אמירות סתמיות וכלליות, נטולות אחיזה או תימוכין ראיתיים. טענות אלה עלו, כאמור לעיל, לראשונה, בעת שנחקר אבו חנא בחקירה נגדית (דבר המעיד על אי רצינותן); וכן באמצעות חקירתו הנגדית של פינקלשטיין. התובעת לא הציגה לפינקלשטיין כל מסמך בנדון והדבר מתקשר להערתי כי התובעת לא שלחה לנתבעת שאלונים.

פרויקט איירפורט סיטי

1. מדובר בפרויקט מהשנים 2001-2002. התובעת טענה (ר' כתב התביעה וכן תצהירו של אבו חנא) כי לפי החשבון הסופי מגיע לתובעת סכום של 860,327 ₪; ובניכוי התשלומים שנתקבלו (37,129+142,065=179,194 ₪), ובניכוי החומרים שנרכשו על ידי הנתבעת (499,490 ₪), קרן יתרת התשלום, על פי הטענה, הינה 181,443 ₪.
2. מתצהירו "השותק" של אבו חנא ומהנספחים שצירף, לא ניתן היה להבין את טיעונה של התובעת. התובעת צירפה הזמנה (נספח 1) מתאריך 6.3.2001. מדובר בהסכם מסגרת לפיו התחייבה התובעת להתקין קווי מים לספרינקלרים באתר איירפורט סיטי, על פי המפרט וכתב הכמויות. כתב הכמויות כלל גם מחירים. עוד צוין, כי ממחירי כתב הכמויות יש לנכות את החומרים שיסופקו על ידי הנתבעת. הסכום הכללי היה 700,000 ₪, לא כולל מע"מ. להסכם לעיל צירפה התובעת כתב כמויות (נספח 2) עם כיתוב בכתב יד לגביו נטען כי הוא "מאושר על ידי גידי". גידי, כך עולה מחקירתו של אבו חנא הינו מנהל העבודה מטעם הנתבעת (גידי רותם). אבו חנא אישר שהלה כבר אינו עובד אצל הנתבעת. עוד צירפה התובעת חשבונות עסקה (נספח 3). חשבונות אלה אינם אלא דרישה של התובעת כלפי הנתבעת, אך כל עוד לא אושרו לא ניתן לראותם כראיה של ממש לתוכנם (אלא אם הנתבעת אישרה זאת או אם הדבר נקבע על ידי בית המשפט). בנוסף, צירפה התובעת טיוטת חשבון (טיוטה לדיון, נספח 4) אולם התובעת לא פירטה מה ניתן להסיק מאותה טיוטה ומהסכומים שצוינו שם (על ידי מי?). התובעת צירפה הסכם לביצוע עבודות השלמה (נספח 5) – אך אין אינדיקציה כי העבודות בוצעו ובכל מקרה הסכם זה אינו כולל סכומים וכיצד הוא מתקשר לסכומים שנתבעו. התובעת צירפה פרוטוקול מסירה ראשונית מתאריך 30.9.2001 (נספח 6) של חברת איירפורט-סיטי עליו ישנו כיתוב בכתב יד (של מי?) כי מרבית העבודות שצוינו באותו מסמך בוצעו, גם בכך אין כל ממש שהרי מחלוקת שהתובעת אכן ביצעה עבודות עבור הנתבעת בפרויקט זה.
3. כאשר נחקר אבו חנא בחקירה נגדית מסר כי הוא הגיש "לגידי" דרישה ע"ס 940,559 ₪ (הפנה לחשבון עסקה מתאריך 30.9.02 שנכלל בנספח 5), אך אישר כי חשבון זה לא אושר מעולם על ידי הנתבעת. בהמשך חקירתו הנגדית, גילה אבו חנא, לראשונה, כי עיקר התרעומת שלו נוגעת לכך שהנתבעת לא אישרה עבודות נוספות (עמ' 47, שורה 23) בהקשר קונקרטי, וכן תיאר את המחלוקת:

"אלקטרה הזמינה את הצינורות של 3.5 ק"מ של קו כיבוי אש בצבע שחור. התחלנו לעבוד בחפירות וגמרנו את העבודה, התגלה בסוף שהיה צריך להיות בצבע אדום כי זה כיבוי אש. היתה בעיה, התערב אפילו מנכ"ל אלקטרה. סיכמנו בסוף שנפתח את התעלות שוב לשים סרט אדום. . " (עמ' 49, שורות 12-18).

1. בהמשך חקירתו הנגדית, הוצג לאבו חנא החשבון הסופי שאושר על ידי הנתבעת (נספח י' לתצהירו של פינקלשטיין) וכן מסמכים נוספים שיידונו להלן. עיון בכתב ההגנה (המקורי) שהוגש בתאריך 31.12.2009 מעלה כי כתב ההגנה כלל מסמכים רלוונטיים שכלל לא נזכרו בתצהירו "השותק" של אבו חנא. במילים אחרות, גם אם אבו חנא לא הסכים עם הנתונים של הנתבעת, היתה חובה עליו – ולו לשם הצגת התמונה המלאה כדי שגם טיעוניו יהיו ברורים יותר (ולאו דווקא מתוך הסכמה עם נתוני הנתבעת) – להציגם. התובעת טענה (ביחס לפרויקט זה וביחס לפרויקטים אחרים), כי חסרו לה מסמכים מהותיים. אף הנתבעת אישרה כי לא כל המסמכים נשמרו בידיה וטענה כי חלוף הזמן הוביל לכך, אך במקרה דנן ניתן לראות כי גם אם המסמכים הרלוונטיים לפרויקט זה לא היו בידי התובעת עובר להגשת כתב התביעה, הרי שהם נכללו, ולו ברובם, בכתב ההגנה המקורי שהוגש כ 3 שנים טרם הגשת תצהירו של אבו חנא.
2. התמונה התבהרה בתצהירו ועדותו של פינקלשטיין. מנספח יג' לתצהירו (דו"ח ההשקעות) עולה כי הנתבעת שילמה לתובעת סכום של 183,600 ₪ ועלות החומרים היתה 542,233 ₪. פינקלשטיין הפנה לחשבון הסופי (נספח טו' לתצהירו) ממנו עולה, כי הסכום שאושר לתשלום לתובעת היה נמוך מהסכום שניתן לה במהלך הפרויקט, ואף הפנה למחלוקות הנדסיות / ביצועיות שונות שנפלו בין הצדדים במהלך ניהול הפרויקט ושהצריכו עבודות נוספות בשל מחדלי התובעת. בהקשר האחרון הפנה פינקלשטיין למכתבים בנוגע לאותן מחלוקות שנשלחו, בין היתר, גם לתובעת (נספח יז' לתצהירו). פינקלשטיין נשאל שאלות שונות לגבי דו"ח ההשקעות ואף נטען כלפיו כי דו"ח ההשקעות מתייחס בכלל לפרוייקט אחר (פינקלשטיין הסביר כי עקב טעות סופר נרשם שמו של פרויקט אחר, הגם שמספר הפרויקט תאם לפרויקט אייר-פורט סיטי וכן לגופם של פריטים ניתן לראות בנקל כי הוא שייך לאותו פרויקט), וכן נטען כלפיו כי דו"ח ההוצאות מכיל הוצאות שאינן קשורות לפרויקט זה. פינקלשטיין הכחיש זאת ותשובותיו הניחו את דעתי ולא נסתרו על ידי ראיה כלשהי.
3. כפי שצוין לעיל, גם אבו חנא אישר, למעשה, כי המחלוקת העיקרית בפרויקט זה נוגעת לחפירה חוזרת של השוחה בה הונח קו כיבוי אש והצמדת סרט אדום לצינור. וכך באו הדברים לידי ביטוי בחקירתו הנגדית של פינקשלטיין (עמ' 96 לפרוטוקול):

ש. נכון שהייתה החלפת צינור כיבוי אש שהייתם אמורים לספק בצבע אדום

וסיפקתם בצבע שחור וכפשרה עם הנהלת האתר סוכם שפותחים את התעלה בחזרה שהיא באורך של 3,402 מטר ובמקום להחליף את הצינור, מניחים מעל הצינור סרט אדום? היה דבר כזה? אתה מאשר שהייתה פתיחה שנייה של אותה תעלה?

ת. מעולם חב' אלקטרה לא נדרשה לספק צינור בצבע אדום. נספח 2 – כתב

הכמויות סעיף 1.34.3 למעלה, היכן שמתחילות המילים "צינורות פלדה שחורות...". עטיפה אספלטית חיצונית, מדובר בצינור בצבע שחור עם עטיפה אספלטית – הן הצבע והן החומר. דהיינו, לא מדובר בהזמנה לצינור בצבע אדום. מר אבו חנא היה אמור להניח צנרת ולסמן אותה על פי המפרט, מאחר והצנרת לא סומנה, דרש מזמין העבודה לפתוח את הקווים ולהוסיף סרט סימון. מאחר ואבו חנא דרש תוספת זו מחב' אלקטרה בגין הנחת הסרט ולמרות שעל פי המפרט הטכני שחב' אלקטרה הייתה מחויבת מול מזמין העבודה, הנושא עלה כדרישה כספית מול חב' ארפורט סיטי, המזמין ודרישת אלקטרה באה לידי ביטוי בנספח י"ד מול המזמין, מופיע בסעיף 99.1.018. במסגרת החשבון הסופי בין אלקטרה והמזמין ובנוכחות הקבלן, אבו חנא, העלתה אלקטרה את הנושא ותשובתו של המזמין הייתה שלילית, לא היה מוכן להתחשב והצדיק את זה שכך כתוב במפרט הטכני. כלומר, לא היה מוכן לשלם עבור פתיחת הקו והנחת סרט. לשאלת בית המשפט – מדובר בצינור כיבוי אש. כל צנרת בדרך כלל מסומנת בסרט זיהוי תואם.

ש. אתה טוען שזו אשמתו של אבו חנא שלא שם את סרט הזיהוי?

ת. כן.

ש. איפה היה המפקח שלך בשטח?

ת. היה מפקח בשטח. לדעתי המפקח היה בטוח שהיה סרט.

ש. הרי 3,000 מטר לפתוח ולסגור, זו עבודה של חודשים.

ת. זה עבודה של חודש.

ש. איפה הפיקוח? או שזה היה לפי דרישתכם?

ת. זה לא היה לפי דרישתנו. דרישתנו הייתה לעשות את העבודה לפי המפרט.

אני אומר לך שהעבודה הייתה צריכה להיעשות לפי התקן. אבו חנא קבלן עם שלושים שנות ניסיון עם מהנדסים מחברה שלו, עם מהנדס שלו באתר כל הזמן, היו למזמין העבודה הרבה טענות לגבי טיב העבודה של אבו חנא ולכל קבלן שעובד, יכולות להיות תקלות. אני רואה בזה תקלה שקרתה לאבו חנא. זו תקלה מצערת. "

1. מדובר אם כן במחלוקת פשוטה יחסית:
   • • האם הצנרת היתה צריכה להיות מסומנת בסרט;
     • האם הדבר היה צריך להיות מבוצע כבר ב"סבב הראשון" של העבודה על ידי התובעת (בטרם נפתחו השוחות);
     • האם הדבר הובהר לתובעת ולחילופין, האם הדבר מצוין במפרט ומגובה בנהלי עבודה מחייבים / בתקן וכו';
     • לאור האמור לעיל יש לקבוע את ה"אשם" באי הנחת הסרט מלכתחילה;
     • ולסיום, יש לקבוע מי צריך לשאת בעלות חפירת החוזרת של השוחות הצמדת הסרט לצינור וכיסוי השוחות בשנית.
2. קשה, לשון המעטה, לומר כי התובעת, ככזו, הוכיחה את תביעתה. כפי שציינתי, אבו חנא כלל לא התייחס למחלוקת בתצהירו. חקירתו הנגדית לא נתנה מענה לשאלות שהעליתי בפסקה לעיל. התובעת לא צירפה, לדוגמה, את התקן הרלוונטי ולא העידה את מי מעובדיה או מהנדסיה שנגעו לפרויקט ואף לא את המפקח מטעם הנתבעת או גורם כלשהו מטעם מזמין העבודה. מנגד, עדותו של פינקלשטיין – בה מסר כי מדובר היה בחלק בלתי נפרד מעבודתה של התובעת, אותה היתה צריכה מלכתחילה לבצע ולכן היא זו שצריכה לשאת במחיר טעותה זו – לא נסתרה.
3. התובעת טענה בסיכומיה כי מזמינת העבודה שילמה עבור פתיחתן החוזרת של השוחות, אולם טענותיה אלה נטענו בעלמא ועמדו בסתירה לעדותו של פינקלשטיין שהפנה לנספח יד' (החשבון הסופי של מזמין העבודה) ממנו עולה (פריט 99.1.018) כי הנתבעת לא זכתה לתשלום בגין הנחת סרט הסימון.
4. משכך, אני מורה על דחיית התביעה בנוגע לפרויקט זה.

פרויקט חפץ חיים

1. במסגרת פרויקט זה (ביצוע עבודות במכון לטיהור שפכים) טענה התובעת כי:"לפי סיכום מנהל מח' תשתיות של הנתבעת מר מוטי הונג מיום 3.12.02 החשבון הסופי שמגיע לתובעת – 4,435,626 ₪. בקיזוז חומרים לקיזוז ע"פ דף השקעות – 4,098,268 ₪ (י.ל. - דבר המוביל לסכום של) --- 337,358 ₪".
2. התובעת הפנתה, כתימוכין לתביעה זו, להזמנת עבודה והסכם עבודה בין הצדדים (נספחים 7 ו 8 – שאינם במחלוקת); למסמך (נספח 9) שכונה על ידי התובעת כ"סיכום מנהל מחלקת תשתיות באלקטרה מר מוטי הוניג מיום 3.12.02"; למסמך שכונה על ידי התובעת כ"דו"ח השקעות מפורט על ידי מר מוטי הוניג" (נספח 11) וכן לחשבון טרום סופי בין הנתבעת למזמין (נספח 12).
3. התצהיר, כהרגלו, "שתק", אך עולה כי תחשיב התובעת לעיל בוצע כך: הסכום שאושר לתשלום על ידי מזמין העבודה (בהתאם לחשבון הטרום סופי – נספח 12 – מתאריך 9.3.02) היה 5,218,382 ₪. מכיוון שעל פי ההסכם בין התובעת לנתבעת, הרווח של הנתבעת צריך להיות 15% מהסכום לעיל, יוצא כי יש להפחית סכום של 728,757 ₪ (רווח הנתבעת); וכן להפחית את הוצאותיה של הנתבעת וזאת על פי דו"ח ההשקעות (נספח 11) – דבר המוביל לסכום של 337,358 ₪ לעיל – הוא הסכום שנתבע.
4. ואולם, במהלך חקירתו של אבו חנא התברר כי נספח 9 שכונה על ידו כ"חשבון סופי" מהווה, למעשה, תרשומות ממספר מועדים. החלק הראשון, שאכן מהווה חשבון סופי (לאותה נקודת זמן) ושנערך ידי נציג הנתבעת מר הוניג בתאריך 3.12.02 מתעד ומסכם את הנתונים הבאים:

"חשבון מאושר לאלקטרה - 5,218,383 ₪

פחות רווח 15% - 782,757 ₪.

--------------------------------------------

4,435,626 ₪

פחות השקעות לפי פירוט - 4,073,059 ₪

----------------------------------------

לתשלום - 362,567 ₪"

עוד צוין :"ע"ח 70,000 ₪" – היינו, כי מר הוניג אישר סכום של 70,000 ₪ לתשלום על חשבון הסכום שמגיע לנתבעת.

אבו חנא אישר כי כל יתר הכיתובים על גבי ה"חשבון הסופי" – ובכלל זאת הסכום 337,358 ₪ - נכתבו על ידו במועדים מאוחרים יותר.

1. הניסיון להציג את נספח 9, שרק חלקו נערך על ידי הוניג, כ"חשבון סופי", הינו ניסיון פסול והיתה חובה להבהיר כי רק חלק מהכיתובים על גבי אותו מסמך נערכו על ידי הוניג.
2. אבו חנא אישר, במסגרת חקירתו הנגדית כי עד למועד עריכת החשבון הסופי לעיל (החשבון שנערך על ידי הוניג, בלי התוספות המאוחרות) קיבלה התובעת, "על חשבון" הכספים שיגיעו לה, בסכום של 1,057,273 ₪. הדבר עולה באופן מפורש משורה 20 לנספח 11 שהינו דו"ח ההוצאות – אשר כולל גם מקדמות לתובעת בהן נשאה הנתבעת.
3. אבו חנא הוסיף ואישר – וזה הדבר החשוב - כי לאחר עריכת ה"חשבון הסופי" לעיל, קיבלה התובעת סכום נוסף של 345,000 ₪ (הדבר עולה באופן מפורש מכרטסות הנתבעת), דבר המוביל לסכום כולל של 1,402,273 ₪ שאין מחלוקת שהנתבעת קיבלה בגין פרויקט זה.
4. היה ראוי, לשון המעטה, כי התובעת תבהיר כבר במסגרת כתבי הטענות את הסכום שקיבלה, ולא רק את הסכום הנותר, לשיטתה, לתשלום, בלא לפרטו.
5. לגופו של עניין, לא היתה מחלוקת בין הצדדים, כי הסכום אותו קיבלה הנתבעת מהמזמין הינו 5,218,383 ₪ וכן לא היתה מחלוקת מהו הרווח שלה (15%). הדבר מוביל למסקנה כי היתרה – 4,435,626 ₪ צריכה להוות את הבסיס לחישובינו.

מבסיס זה יש לנכות את הוצאותיה של הנתבעת (ובכלל זאת את התשלומים הזמניים ששולמו לתובעת) – והתוצאה שתתקבל אמורה להיות – אם תהיה יתרה – הסכום שעל הנתבעת לשלם לתובעת.

1. והנה, מחודש 12/02 ועד חודש 8/03 שילמה הנתבעת לתובעת 4 סכומים נוספים כתשלומים זמניים: 70,000 ₪ בתאריך 5.12.02 (אותו תשלום זמני שצוין לעיל); 50,000 ₪ בתאריך 14.2.03; 180,000 ₪ בתאריך 5.5.03; ו 45,000 ₪ בתאריך 14.8.03.
2. סכומים אלה, מטבע הדברים, אינם מופיעים בדו"ח הוצאות שצורף על ידי התובעת (נספח 11 לתצהירו של אבו חנא) שהינו מתאריך 3.12.02, אך מופיעים בדו"ח ההוצאות מתאריך 22.2.05, שצורף כנספח ו' לתצהירו של פינקלשטיין (שורות 129-132).
3. כאמור לעיל, אבו חנא אישר קבלת הסכום של 1,402,273 ₪ ולא היה לו כל הסבר מדוע יש להסתמך על דו"ח ההוצאות שצירף – נספח 11 לתצהירו שהינו מתאריך 3.12.02; בעוד שקיים דו"ח הוצאות עדכני יותר, מתאריך 22.2.05 (נספח ו' לתצהירו של פינקלשטיין) ושאין מחלוקת שכולל תשלומים ששולמו לתובעת ושאין מחלוקת שהתקבלו.
4. פינקלשטיין הבהיר, ותמך זאת בנתונים מדו"ח ההוצאות לעיל, כי לאחר ביצוע חישוב מדויק, סך כל התשלומים הזמניים ששולמו לתובעת עלה על הסכום אותו היתה אמורה לקבל, אך רק משום מערכת היחסים ארוכת השנים עם התובעת וריבוי הפרויקטים בין החברות, לא קוזז הסכום.
5. משהובהר לאבו חנא כי החשבון שהציג לבית המשפט בנוי על קרקע רעועה, ולמעשה חישובו התעלם לחלוטין מהסכומים אותם קיבל, כאמור לעיל, העלה טענה חדשה והיא כי בידיו מצוי דו"ח השקעות אחר (עמ' 37 למטה). יוזכר, כי דו"ח ההשקעות (הן נספח 11 לתצהירו של אבו חנא והן נספח ו' לתצהירו של פינקלשטיין) הינו דו"ח השקעות שנערך ואמור להיערך על ידי הנתבעת. לכן, טענתו זו של אבו חנא תמוהה למדי, מה גם שניתן לתהות מדוע לא גילה אבו חנא דו"ח זה במסגרת גילוי המסמכים שערך. אבו חנא לא טרח להציג את אותו דו"ח . .
6. עוד טען אבו חנא, לראשונה בעת חקירתו הנגדית, כי הנתבעת כללה במסגרת דו"ח ההוצאות, הוצאות שלא היו אמורות להיכלל שם. אבו חנא לא פירט על בסיס מה הוא טוען זאת.
7. כפי שציינתי בחלק הכללי, מדובר בהרחבת חזית, שכן טענות אלה לא הועלו, ולו ברמז, בכתב התביעה או בתצהירו של אבו חנא. ב"כ התובעת הבהיר כי חלק מהמסמכים המצביעים על הכללת הוצאות שלא כדין הובאו לידיעתו רק בטרם ישיבת ההוכחות, אך עיון בגילוי המסמכים של הנתבעת מתאריך 6.11.11 (נזכיר, כי מועד ההוכחות היה בתאריך 19.2.13) מעלה, כי אין יסוד לטענה זו (מה גם שגילוי המסמכים מתאריך 6.11.11 מפנה לגילוי מסמכים קודם שכבר אז גולו המסמכים . . .).
8. זאת ועוד, מעבר לטענות כלליות מצד אבו חנא בנוגע לאותו דו"ח הוצאות, הוא לא העלה כל טענה קונקרטית בהקשר לאותו דו"ח. הדברים עלו בשנית במסגרת חקירתו הנגדית של פינקלשטיין, שהתבקש להתייחס למגוון סעיפי הוצאות שנכללו במסגרת ההוצאות. כך, לדוגמה, התבקש פינקלשטיין להתייחס להוצאות בסך 7,000 ₪ שהוצאו לצרכי הליך משפטי שהתקיים בהקשר לפרויקט – הגם שסעיף זה נכלל גם במסגרת דו"ח ההוצאות מתאריך 3.12.02 עליו הסתמכה התובעת עצמה. בהמשך לאמור לעיל, התבקש פינקלשטיין, לדוגמה, להתייחס להוצאות לעניין תיקון אינג'קטורים שנכללו במסגרת דו"ח ההוצאות. פינקלשטיין מסר כי:"מי שהרכיב את המשאבות והאינג'קטורים באתר כחלק מעבדותו, היה אבו חנא. מי שהיה צריך למסור את המתקן תקין ועובד היה מר אבו חנא, ומאחר וחלק מההתקנות שלו היו לקויות, סיפקה אחר כך אלקטרה בפעם השניה חלקי ציוד לאתר." (עמ' 90, שורות 4-6). פינקלשטיין חזר והסביר שוב ושוב (ולמעשה, על העיקרון זה לא חלק אבו חנא) כי על פי ההסכם בין הצדדים, בהסכמי "גב אל גב", כללה הנתבעת את כל ההוצאות שהוצאו לטובת כל פרויקט ופרויקט, וכי הרווח של התובעת היה אמור להיות מחושב לאחר הפחתת כל ההוצאות.
9. איני סבור, שיש להידרש לסוגיית האינג'קטורים, או סוגיית ההוצאות בכלל. אין לי אלא לחזור על הערותיי לעיל בהקשר זה. במילים אחרות, מדובר בהרחבת חזית. הטענות לא עלו, ולו ברמז, בכתב התביעה או בתצהירו של אבו חנא. מעבר לכך - התובעת עצמה הסתמכה על ספרי הנהלת החשבונות (ועל דו"ח ההוצאות בכלל זה) של הנתבעת ועמד על כך רו"ח לניאדו, העד מטעם התובעת. גם לגופו של עניין, באף אחת מהטענות שהועלו כלפי הנתבעת, לא הצליחה התובעת להוכיח את טענותיה ולסתור את תשובותיו הסדורות של פינקלשטיין. כפי שכבר ציינתי, ניכר היה שאבו חנא מודע היטב למחלוקות השונות (סוגיית האינג'קטורים כדוגמה) שהתגלעו בין הצדדים במהלך השנים, אך בחר באופן מודע שלא להעלותן במסגרת כתב התביעה ותצהירו.

בהערת אגב אפנה לכך כי דווקא הנתבעת, כבר במסגרת כתב ההגנה המקורי מתאריך 31.12.2009, צירפה תכתובת בין הצדדים המתייחסת לסוגיית האינג'קטורים, כמו גם סוגיות אחרות (ר' נספחים יב' – יג' לכתב ההגנה המקורי). הקשר הדברים היה טענת הנתבעת כי התובעת סירבה לשוב לאתר העבודה ולתקן תקלות שהתגלו בו.

עוד אפנה להערתי מפרויקט איירפורט סיטי - המחלוקת לענין האינג'קטורים (כדוגמה בלבד) – מעבר לכך שלא הוגדרה כמחלוקת בתיקנו, חייבה את התובעת (לו באמת היתה מעוניינת לטעון להכללת הוצאות שלא כדין במסגרת דו"ח ההוצאות) למספר פעולות פשוטות: העלאת הטענות במסגרת תצהירו של אבו חנא וכן (ייתכן) הבאת ראיות נוספות – לדוגמה, חוו"ד כי אין קשר בין ההתקנה שהיא בצעה באופן תקין (לטענתה) לבין התקלה שארעה בשלב מאוחר יותר; עוד ייתכן והיה מקום להביא עד מטעמה (מטעם החברה שביצעה את תיקון האינג'קטורים; מטעם המזמין; וכו' וכו').

1. משכך, דין התביעה בפרויקט חפץ חיים להדחות.

פרויקט בית חולים זיו

1. מדובר בפרויקט ממחצית שנת 2001 לביצוע עבודות הטיית קווי ביוב ומים וכן לניקוז מי גשם בבית החולים זיו בצפת. הפרויקט הינו "גב אל גב" כאשר הרווח של הנתבעת הינו 10% (ר' נספח 13 לתצהיר אבו חנא).
2. על פי כתב התביעה, מההזמנה המקורית (מס' 727968) מיום 11.6.01 ע"ס 280,000 ₪ + מע"מ שולמו חשבונות 1 ו 2 בלבד. נטען, כי יתרת חשבון מס' 3 (חשבון סופי) מיום 31.12.02 הינו (ערכי קרן) 46,581 ₪.
3. התובעת הסתמכה (שוב, ללא כל "סיפור מעשה" אלא פשוט תוך צירוף המסמכים לכתב התביעה מתוך הנחה שאלה יבהירו את עצמם) על ההסכם בין הצדדים (נספח 13) ממנו עולה כי סך העבודה, על פי ההזמנה, בטרם ביצוע העבודות, היה 280,000 ₪. במסגרת נספח 14 צירפה התובעת מספר מסמכים:

חשבון ראשון, שכותרתו:"חשבון חלקי מס' 4" מתאריך 23.1.2003 כאשר מאן דהוא הוסיף בכתב יד:"טרום סופי". חשבון זה מסתכם ב 199,184 ₪;

חשבון חלקי מס' 2 (ריכוז) מתאריך 23.1.2003 וגם הוא מסתכם ל 199,184 ₪. כאשר אבו חנא (ר' דבריו בעמ' 50 לפרו') הוסיף בכתב יד את הסכומים הבאים: 316,712 + 25,336 = 342,099 ₪ וכן ציין, בהתייחס לנתונים אלה כי:"מגיע לאבו חנא";

"טופס אישור חשבון ספק / קבלן משנה" שלא ברור מי חתם עליו ממנו עולה, הסכום המגיע לתובעת לאחר ניכוי תשלום חלקי בסך 36,989 ₪ הוא 199,184 ₪;

במסגרת נספח 15 צורף "חשבון עסקה" מתאריך 30.1.13, במסגרתו צוין כי סך החשבון היה 342,047 ₪. מסכום זה הופחתו חומרים שסופקו על ידי הנתבעת בסך 116,201 ₪ וכן הופחת תשלום שכבר בוצע בסך 179,265 – מה שהוביל את התובעת לסכום שנתבע והוא – 46,581 ₪.

1. כאשר נשאל ב"כ התובעת מדוע לא כלל תצהירו של אבו חנא פירוט השיב שהדבר הוצג בחוות דעתו של רו"ח לניאדו (עמ' 116 שורה 3). נפנה אם כן לחוות דעתו של רו"ח לניאדו. כל שהלה ציין הוא זה:

היינו, הנתון היחיד שהיה רלוונטי לרו"ח לניאדו הוא החשבון שכונה חשבון מספר 3, שהוא – על פני הדברים נספח 15 לתצהירו של אבו חנא, על בסיסו דרשה התובעת מהנתבעת סכום של 46,581 ₪. פירוט – אין.

1. מנגד, הפנתה הנתבעת לכך שחשבון העסקה (נספח 15 לתצהירו של אבו חנא) אינו אלא חשבון עסקה שהתובעת שלחה לנתבעת. ואולם, חשבון עסקה זה אינו אלא דרישת תשלום שלא אושרה מעולם. לעניין החשבון החלקי (נספח 14) נטען כי לא ניתן להסתמך על חשבון חלקי שכזה.
2. זאת ועוד, הנתבעת הפנתה לכך כי בהקשר לפרויקט זה התגלע סכסוך בין הצדדים וזאת בשל טענת הנתבעת כי התובעת "נטשה" את הפרויקט. פינקלשטיין הפנה לסדרת מכתבים משנת 2004 עליהם הוא חתום (נספח יט' לתצהירו):

הראשון, מתאריך 23.8.2004, בו נכתב כי למרות הודעות רבות התובעת אינה מגיעה לאתר להשלמת עבודה. עוד נכתב כי:"נכון להיום, חברת אלקטרה מבצעת את העבודות בשטח והחיוב יועבר לחברתך לאחר סיומן".

במכתבים מהתאריכים 26.8.04 וכן 31.8.2004 כתב פינקלשטיין לנתבעת כי הוא מבקש שהאחרונה תעביר לידיו את החשבון וזה ייבדק כמקובל. עוד ביקש את הנתבעת להעביר את אישורי הפיקוח ואת אישורי מכון התקנים למסירת העבודה.

1. למען הסר ספק, טענות אלה עלו כבר בכתב ההגנה.
2. גם במקרה זה בחר אבו חנא לטמון ראשו בחול, ולא נתן לעובדות (ולכל הפחות לטענות הנתבעת) לבלבל אותו, בכך שטען – כאשר נשאל כיצד זה בחר להסתמך על חשבון שכותרתו "חשבון חלקי" שכלל אינו חתום על ידי גורם שניתן לזהותו אצל הנתבעת - כי מנהל הפרויקט מטעם הנתבעת, הוא זה שהוציא את החשבון הנ"ל והודיעו כי מדובר בחשבון סופי (עמ' 51, שורות 9-10).

לאבו חנא לא היו תשובות מניחות את הדעת מדוע אם כן נשלחו אליו המכתבים שצורפו לתצהירו של פינקלשטיין ושדחקו בו להגיש חשבון כדי שיהיה ניתן לערוך חשבון סופי. אבו חנא אף אישר שהתובעת היתה אמורה להשלים כעבור זמן את העבודות שביצעה (מדובר היה בפרויקט רחב היקף שכלל מספר קבלנים) אולם כשהגיעה לבצע את ההשלמות גילתה כי העבודות אותן היתה אמורה להשלים נהרסו על ידי קבלנים אחרים, שעבדו עבור הנתבעת. לכן, טען אבו חנא, כי הוא דרש הזמנת עבודה ותשלום עבור ביצוע אותה עבודה חוזרת ומשזו לא אושרה הוא אף לא ביצע את השלמות העבודה (עמ' 52).

משנשאל מדוע לא טען זאת בתצהירו השיב:"זה מה שקרה . . " (עמ' 52, שורות 7-8).

1. הנתבעת הוסיפה, כי לא רק שהיא אינה חבה לתובעת סכום כסף כלשהו, אלא ההיפך הוא הנכון – בהקשר זה הפנתה הנתבעת לנספח כ' לתצהירו של פינקלשטיין, מתאריך 22.8.2014, מדובר בחשבון סופי שנשלח לתובעת ממנו עולה כי בעקבות התשלום לקבלנים אחרים, התובעת חבה לנתבעת סכום של 121, 105 ₪.
2. גם במקרה זה, כשלה התובעת להוכיח את תביעתה. תביעתה מבוססת על חשבון חלקי שאינו חתום ועל דרישת תשלום אותה הוציאה לנתבעת, שלמעשה, יכולה היתה לנקוב בכל סכום שתחפוץ.

אל מול החשבון החלקי הלא חתום, הציגה הנתבעת חשבון סופי חתום.

למען הסר ספק, אבהיר את הברור – גם החשבון הסופי אינו ראיה חלוטה שלא ניתן להשיג עליה. ואולם, באם התובעת – שביצעה לטענתה עבודות בסכום מסוים - מבקשת לטעון כנגד אותו חשבון סופי, עליה, כתובעת וכמי שנושאת בנטל השכנוע (ולפחות כמי בשלב הראשוני נושאת בנטל הבאת הראיות), לעשות זאת !

משלא צירפה התובעת אישור של הנתבעת אודות העבודות שביצעה, היה עליה להוכיח זאת בראיות של ממש – חישובי כמויות, מסמכים הנדסיים, אישורים של גורמי חוץ שאישרו את קבלת העבודה (בית החולים, מכון התקנים), עדותו של מנהל העבודה מטעם הנתבעת, המפקח מטעם בית החולים וכן הלאה והלאה. לא רק שהתובעת לא עשתה זאת אלא שאף אבו חנא לא טרח לעשות את המינימום בפריסת טענותיו במסגרת תצהירו, הגם שידע ידוע היטב, כבר בזמן אמת, כי הנתבעת טוענת כי הוא "נטש" את העבודה וכן טוענת כי היא נאלצה לשכור את שירותיהם של קבלנים אחרים.

לאור העובדה כי התובעת כשלה בהוכחת עצם קיומה של העבודה הבסיסית (בטרם ה"נטישה"), הרי שנטל הבאת הראיות נותר לפתחה גם לעניין ה"הרס" לו טענה.

אין לקבל את המצב המשפטי – ראייתי שנוצר בפרויקט זה, כבאחרים, בו התובעת הגישה מסמכים חלקיים ולא חתומים ומצפה כי אלה יתקבלו כ"ראה - ושלם".

1. משכך, דין התביעה בפרויקט זה להדחות.

פרויקט בית אבות ספרדי

1. בפרויקט זה טען אבו חנא בתצהירו כי:"לפי חשבון עסקה 303 מיום 30.12.2001 מגיע הפרשים בסך 48,146 ₪. פחות עמלה שמגיעה לנתבעת על רכיבים 2 עד 8 שבחשבון העסקה לפי 12%*48,340 ₪ = 5,801 . ." דבר המוביל לסכום הנתבעת (קרן) 42,345 ₪.
2. התובעת צירפה לתצהירו של אבו חנא את המסמכים הבאים:

הזמנת עבודה מתאריך 5.3.2001 (נספח 16) ממנה עולה כי מהות הפרויקט היתה הנחת קו מים 6 צול בבית האבות הספרדי :"על פי תוכניות היועץ ומפרט היועץ ובכפוף לאישורים מעירית חיפה . . ". עוד צוין, כי סכום ההזמנה הינו 84,000 ₪ כאשר החומרים יסופקו על ידי הנתבעת ומחירם יופחת ממחיר ההזמנה;

חשבון עסקה (דרישת תשלום) מתאריך 30.9.01 ע"ס 9,194 (נספח 17) וכן אישור חשבונית של הנתבעת אודות חשבונית זו (נספח 18).

חשבון עסקה מתאריך 30.12.01 (חשבון מס' 303 שנזכר לעיל) שהינו נספח 19 וש"השורה התחתונה" בו הינו הסכום הנתבע – 48,146 ש"ח.

עוד כולל תצהירו של אבו חנא חשבון עסקה מתאריך 30.9.01 (נספח 20); חשבון שהנתבעת ערכה לתובעת (נספח 21) וכן תכתובות בין הנתבעת לעיריית חיפה (נספח 22) מהחודשים 2/2002 ו 6/2002 מהן עולה, על פני הדברים, שעיריית חיפה שינתה את המפרט בנוגע למגופים.

1. קשה לומר, כי תצהירו של אבו חנא הבהיר מדוע הוכחה תביעתו ומדוע על הנתבעת לשלם את הסכום הנקוב בחשבון מתאריך 30.12.2001.
2. בתצהירו של פינקלשטיין, טען הלה כי נספח 21 לעיל הינו החשבון הסופי אותו ערכה הנתבעת לתובעת. גם ממנו וגם מדו"ח ההשקעות (נספח כא' לתצהירו של פינקלשטיין) עולה כי לא נותרה כל יתרת חוב של הנתבעת לתובעת.
3. במסגרת חקירתו הנגדית של אבו חנא, הוא אישר כי נספח 21 לעיל הוא החשבון הסופי שאושר על ידי הנתבעת (עמ' 52, שורות 13-14). יחד עם זאת, טען כי חשבון זה נערך באופן חד צדדי ומבלי שמנהל העבודה מטעם הנתבעת (גידי) ישב עמו. לכן, לטענתו נוצר מצב שחלק מהרכיבים שנכללו בחשבון 303 לעיל לא אושרו בסופו של דבר. עוד נטען על ידו שעיריית חיפה שינתה את העבודה.
4. לאבו חנא לא היו תשובות מדוע לא טרח להביא ראיות כי הוא ביצע את כל הרכיבים שלא אושרו לו, וזאת, לדוגמה, על ידי צירוף דמי כמויות, הבאת עדים וכיוב'. עוד טענה התובעת, באמצעות בא כוחה, כי לא ידעה שהנתבעת תכחיש את ביצוע העבודות אותן לא אישרה . . (עמ' 53, שורות 12-14).
5. במסגרת חקירתו הנגדית של פינקלשטיין נטען כלפיו כי המכתבים אותם שלחה הנתבעת לעיריית חיפה מצביעים על כך שהאחרונה העלתה דרישה לעבודות נוספות וחריגות – שבוצעו בפועל על ידי התובעת, ולכן על הנתבעת לשלם לתובעת עבור ביצוען. זאת ועוד, נטען כלפי פינקלשטיין כי פרויקט זה לא היה בשיטת "גב אל גב" ולכן אין זה מעניינה של התובעת באם עיריית חיפה אישרה, אם לאו, את אותן עבודות חריגות. כל עוד שהתובעת ביצעה את העבודות עבור הנתבעת, על האחרונה לאשרן. על כך השיב פינקלשטיין כי על פי הזמנת העבודה (נספח 16), התובעת היתה אמורה לבצע את עבודת קו המים בקוטר 6 צול. אכן, העיריה שינתה את גודל המגופים אך ממילא הנתבעת היתה זו שנשאה בעלות המגופים וכלל לא ברור אם מבחינתה של התובעת הדבר היה כרוך בעלות גבוהה יותר או שמא דווקא בהקטנת עלויותיה. בכל אופן, הנתבעת טענה כי העבודות שבוצעו בפועל הן אלה שאושרו – ושולמו – ובאם רצתה התובעת להוכיח כי ביצעה עבודות בגינן לא קיבלה תשלום היה עליה להוכיח זאת בראיות. עוד טענה הנתבעת, כי ממילא תביעת התובעת בפרויקט זה התיישנה.
6. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, אין לי אלא לאמץ את טענות הנתבעת. ה"ראיה" היחידה בפרויקט זה עליה מסתמכת התובעת הינה חשבון עסקה 303 (נספח 19). מדובר בחשבונית שהינה קריאה רק בחלקה וכלל לא ברור לאילו רכיבים היא מתייחסת. מכיוון שחשבונית זו לא אושרה, היה על התובעת – ככזו – להוכיח את טענותיה ולהוכיח כי הרכיבים המופיעים בחשבונית בוצעו, אך לא ניתנה בגינם תמורה. ניתן היה לעשות זאת במגוון של דרכים (חוו"ד מומחה על בסיס תוכניות הנדסיות ומפרטים; עדות של מנהל העבודה / מפקח בפרויקט של התובעת / נתבעת / עיריית חיפה ועוד כהנה וכהנה דרכים). במקום זאת, בחרה התובעת, כהרגלה, להגיש "תצהיר שותק" ותו לא.
7. אוסיף, למעלה מן הנדרש, כי עילת התביעה בגין פרויקט זה התיישנה. לגרסת התובעת החשבון בגינו היא תובעת הינו מחודש 12/2001. יש לדחות את טענת התובעת כי מירוץ ההתיישנות מחושב רק מהעת שבו שולחת הנתבעת לתובעת את החשבון הסופי. משמעות טענת התובעת הינה כי כל עוד לא נשלח החשבון הסופי – לא מתחיל מירוץ ההתיישנות. משמע, לפי טענה זו לא תחול התיישנות לעולם וטענה זו לא ניתן לקבל. עילת התובענה, לעניין התיישנות, הינה מסכת העובדות המהותיות המזכות את התובע בקבלת הסעד הנתבע ומסכת עובדות זו, לשיטת התובעת עצמה היתה ידועה לה כבר בסוף שנת 2001. משכך, משהוגשה התביעה בחודש 9/2009 היא התיישנה לעניין פרויקט זה.

פרויקט מאגר נטופה

1. הן בכתב התביעה והן בתצהירו של אבו חנא נטען כך:"ביצוע עבודות במכון לטיהור מי שפכים בהזמנה מס' 748128 מיום 29.7.03 רשום חפירה בלבד.

עבור החריגות והתוספות הנ"ל, אבו חנא הגיש חשבונית עסקה מס' 86 בסך 379,546 ₪". עוד נטען, כי מתוך הסכום לעיל אושר לתשלום סכום של 38,715 ₪ ולכן התביעה הועמדה על ההפרש והוא 340,831 ₪.

1. אין מחלוקת, כי אין מדובר בפרויקט מסוג "גב אל גב" אלא עבודה "רגילה" אותה ביצעה התובעת עבור הנתבעת. התובעת צירפה לתצהירה הזמנת עבודה (נספח 23 לתצהירו של אבו חנא) ממנה עולה כי העבודה היחידה שהוזמנה ממנה היתה "חפירה לרבות העמסה" של 300 קו"ב במחיר של 9 ₪ ליחידה (קו"ב). עוד צירפה התובעת חשבונות עסקה (נספחים 26-29) מהם עולה כי התובעת דורשת סכומים שונים בגין עבודות יומיות. נספח 30 הינו פירוט, מעין יומן עבודה, המתאר את העבודות הנטענות שבוצעו בחודשים 9-11/03. בסוף המסמך ישנו כיתוב בכתב יד אחר בו מצוין:"מאושר העבודה ללא מחירים" וכן הוטבעה חותמת הנתבעת.
2. תצהירו של אבו חנא, כרגיל, היה "תצהיר שותק" חרף העובדה – כפי שיובהר להלן – כי בפרויקט זה, באופן מיוחד, התחייבה הצגת גרסה מטעמו.
3. מסתבר, כי בעוד התובעת הסתמכה על נספח 23 כמסמך הזמנת העבודה (נספח 23 לתצהירו של אבו חנא), טענה הנתבעת, מנגד, כי מסמך זה הוגש באופן חלקי, לשון המעטה, והגישה בנדון את טופס ההזמנה המלא, לשיטתה, שהינו שונה בתכלית מזה שהתובעת הגישה. לשיטת הנתבעת, טופס ההזמנה המלא הינו נספח כב' לתצהירו של פינקלשטיין.
4. אעיר, כי נספח כב' לעיל גולה על ידי הנתבעת כשנה לפני הגשת תצהיר התובעת (גילוי מסמכים מתאריך 6.11.11) ואז ציינה הנתבעת באופן מפורש (פריט 43) כי:"הזמנת עבודה מיום 29.7.2003 (גילוי נוכחי). הזמנת עבודה, מאותו היום, שצורפה לכתב התביעה, כוללת מחיקות בהשוואה להזמנה שברשותנו".
5. נביא את שני המסמכים, זה מעל זה:

הזמנת העבודה שצורפה על ידי התובעת (נספח 23 לתצהירו של אבו חנא) -

ואילו נספח כב' לתצהירו של פינקלשטיין היה זה -

1. ההבדלים הינם ברורים (אף אם הכתב מטושטש ולא קריא): בעוד שלגרסת התובעת מדובר היה בהזמנה לביצוע רכיב עבודה אחד בלבד: חפירת והעמסת אדמה בכמות מוערכת של 3,000 קו"ב ובמחיר של 9 ₪ למטר מעוקב; גרסה הנתבעת, כי ההזמנה כללה 3 רכיבים: הראשון, היה אכן לחפירה אך המחיר (לאחר מחיקה) היה 4 ₪ לקו"ב; ושני הרכיבים האחרים היו חפירה והנחת צנרת 28 צול (פריט 2) וחפירת והנחת צנרת 6 צול (פריט 3).
2. הנתבעת טענה, כי המסמך שהוגש על ידי התובעת לא היה אלא "עיבוד" של ההזמנה האותנטית (איש מהצדדים לא הגיש את הטופס המקורי). הנתבעת הפנתה לכך כי גם במסמך עליו הסתמכה התובעת מצוין כי רכיב החפירה הינו פריט מס' 1 – ולכן, ניתן לתמוה מדוע צוינה הספרה 1 לצד פריט זה, באם מדובר בפריט היחיד בהזמנה. עוד ניתן להפנות לכך כי במסמך עליו הסתמכה התובעת איש לא סיכם את המחיר – אם בצורה אופקית, ומאליו שלא בצורה אנכית (מכיון שמדובר היה בפריט יחיד).
3. אעיר, כי התביעה בפרויקט זה הינה על סך של כ 340,000 ₪ בעוד שההזמנה – גם על פי השיטה ה"מרחיבה" של הנתבעת הינה על סכום של כ 22,000 ₪ (כשבפועל שולמו כ 38,000 ₪). משמע, לא גובה הסכומים הוא החשוב אלא עקרון חישוב העבודה (חוזי או יומי), כפי שיובהר להלן.
4. בהקשר זה, מסר אבו חנא, לראשונה עת נחקר נגדית, את הגרסה הבאה:"גדי מוסקוביץ , מנהל המחלקה (של הנתבעת – י.ל.), עשה לי הזמנה מהר מהר, לך לעבוד והלכתי. אמרתי שאני לא מתחיל לעבוד בלי הזמנה, הוא כתב הזמנה, חתם עליה ואמר לי לך לעבוד" (עמ' 55, שורות 15-17). אבו חנא טען, כי המסמך אותו הוא צירף הינו המסמך האותנטי, אולם בתחילת חקירתו הנגדית – כאשר התבקש להתייחס באופן חופשי לטענותיו של פינקשלטיין שהועלו בתצהירו של האחרון, לא מסר דבר בנדון הגם שאישר כי היה מודע לטענת הנתבעת בדבר ה"שינויים" שחלו במסמך.
5. למעשה, המחלוקת בין הצדדים הינה פשוטה:

התובעת גורסת כי ההזמנה (נספח 23 לתצהירו של אבו חנא) כללה רק עבודות חפירה וכל יתר העבודות היו "עבודות יומיות";

הנתבעת טוענת, כי ההזמנה (נספח כב' לתצהיר של פינקשלטיין) כללה הנחת שני צינורות וכן עבודות חפירה. גם אם העבודה הצריכה תשומות רבות מאלו שהתובעת צפתה (עקב הצפות מים בשוחות וכיוב'), הרי מדובר בעלויות בהן צריכה התובעת לשאת – כמי שהתחייבה לספק "מוצר" לתובעת, ובכל מקרה אם יש לחרוג מסכום ההזמנה הרי שהדבר צריך להיעשות על פי מחירי ההזמנה ולא על פי "מחירון יומי" אותו קבעה התובעת לעצמה. זאת ועוד, הנתבעת טענה כי קבלת התביעה תביא לחיוב כפול, שכן היא כבר שילמה עבור הפרויקט לתובעת.

1. אבו חנא מסר, במסגרת חקירתו הנגדית כך:

"ת. היומיות לא קשורות לחפירה. אתה לא מבין. העבודות היומיות לא קשורות לחפירת הבור. אתה לא יודע מה קרה בפרויקט. תן לדבר.

ש. אתה אומר שהזמינו חפירה בלבד.

ת. נכון מאוד.

ש. אז אם הזמינו רק חפירה, צריך שיהיה הסכם לגבי עבודות אחרות. נכון?

ת. את זה היה צריך לעשות.

ש. תראה לי הזמנה נוספת.

ת. לא הייתה הזמנה. נתנו לי את ההזמנה (נספח 23) לצורך חפירת הבור,

התחלנו לחפור, לקח לנו כמעט חודש ימים לחפור בור כזה, זה בור של אלפי קו"ב, פתחנו אותו, עשינו מצעים לצורך בניית המשאבה, שאת זה אני לא עושה, גדי הביא קבלן בטונים מכפר קנא, בא הקבלן התחיל לעבוד, הוא התווכח עם גדי לא יודע למה, על מחיר, לא יודע, בסוף לקח את העצים של וברח, בינתיים היו מים בתחתית המים, התחלנו לשאוב, שמתי שם משאבה שלי, בינתיים לא מצאנו קבלן לבטונים, אז אחרי שבועיים שלושה הבור התחיל להתמוטט, אחר כך הביאו קבלן שאין לו חשבוניות מס, קראו לו סמיר וביקשו ממני שאני אשלם לו, הוא התחיל לעבוד, בינתיים שמתי משאבה עד שיתקדם הבנייה, שנוכל להמשיך לעבוד, זה מה שקרה, כל האנשים שעבדו שם זה הרבה כסף, גדי אמר לי אבו חנא אל תצא, יהיה פה נזק, תמשיך ונסתדר.

ש. אמרת שאין הזמנה, חוץ מנספח 23.

ת. נכון.

ש. תראה לי איפה אישרו לך עבודה לפי יומיות.

ת. יש לי מסמך בו מאושר ימי העבודה שביצעתי. אני מפנה לנספח 30

שפיקוס אישר לי את העבודה עצמה.

ש. הוא הקפיד לרשום לך שהוא מאשר ביצוע עבודה אבל לא את המחירים.

ת. אם הייתי עוזב את העבודה, היה נזק. בגלל שאני קבלן טוב, המשכתי

לעבוד. גדי אמר לי שאמשיך לעבוד ושישלם לי.

ש. האם גדי הבטיח לך תשלום?

ת. בטח, בגלל פיקוס קיבל הוראה מיענקלה על ימי עבודה.

ש. איפה כתוב בתצהיר שלך שגדי הבטיח לך תשלום ?

ת. אני אומר לך שהוא הבטיח לי.

ש. איפה זה כתוב בתצהיר?

ת. לא כתוב. אבל הוא הבטיח לי, אישרו לי את הימים שביצעתי את

העבודה.

ש. אני מראה לך את נספח כ"ב שעשית פה מחיקות.

ת. תביא את המקור. אתם הוספתם את הדברים האלה והחתמתם את מנהל

הסניף.

ש. אתה דורש 380,000 ₪, שילמו לך עשירית. עד היום חיכית ?

ת. מה אתה רוצה שאני אעשה?

ש. למה לא הבאת מישהו שיאשר מה שאתה אומר?

ת. אישרו לי, נתן הוראה לשבת אני ודני, לקרוא לוויקטור מי נתן הוראה?

ש. אתה את הכסף קיבלת.

ת. איפה קיבלתי?

ש. 38,000 ₪.

ת. על מה אתה מדבר?

לשאלת בית המשפט – בנספח 30 לא נכללים חומרים, אלא בעיקר הפועלים והמשאבות והסולר. " (עמ' 57 לפרוטוקול).

1. מנגד, גרסתו של פינקלשטיין, כאמור לעיל, היתה כי כלל העבודות אותן ביצעה התובעת היו במסגרת ההסכם המקורי (נספח כב'). פינקלשטיין מסר כך:

"בהסכם בין אלקטרה לאבו חנא שנמצא בנספח כ"ב תיאור העבודה הינו חפירה, ריתוך צנרת בקטרים של 28 צול ו-6 צול. בפרויקט הספציפי הזה היה מדובר במאגר מים שחב' אלקטרה ביצעה הקמת תחנת שאיבה וקו סניקה שמחבר את תחתית המאגר עם אותה תחנת שאיבה שנמצאה, מוקמה והוקמה על ידינו, בשוליים של סוללת המאגר. חב' אלקטרה התקשרה עם אבו חנא בפרויקט הנ"ל לא רק בשביל לחפור את הבסיס לתחנת השאיבה, אלא בעיקר לבצע הנחת צינור בקוטר 28 צול שזה היה הנושא העיקרי שלשמו נדרש אבו חנא. על פי שיטת אבו חנא, היה לו נוח לנסות "לצאת" מעבודת החוזה ולהתחיל לעבוד ביומיות וזאת מאחר וכאשר הוא חפר לצורך הנחת קו 28 צול, התגלו באזור מי תהום.

לשאלת בית המשפט, לא מדובר היה בפרויקט גב אל גב אלא פרויקט שאנחנו הזמנו עם הזמנת עבודה ושלושה סעפי ביצוע עבודה, חפירה שצריך להיות כפי שמודדים אותה + הנחת שני קווים והתשלום על פי מדידות אורך. בתוך ההסכם בגין עבודות החפירה, הוא מקבל אותם כסעיף עבודה נפרד. זה סעיף מספר 1 בנספח כ"ב. סעיף 1 מדבר על חפירה. סעיפים 2-3 עוסקים בתיאור הנחת צנרת פלדה.

ניתן לראות ברשימות העבודה היומית הנדרשת על ידי אבו חנא, הרבה סעיפים שקשורים לריתוך צנרת, למשאבה לצורך שאיבת מי תהום שצריכה לשמש גם לצורך ביצוע עבודות הצנרת. לא בכדי וויקטור פיקוס שיש כאן נייר שוויקטור פיקוס חתום עליו, נספח 30, כתב למטה "מאשר עבודה ללא מחירים" ולמה? , מאחר וידע שהתיאורים הקשורים בעבודה הינם חלק מכתב הכמויות ומההסכם עם אלקטרה. וויקטור מעולם לא אישר ימי עבודה ואני מצטט שנית "מאשר העבודה ללא מחירים". הוא לא אישר ימי עבודה וזאת מאחר ואין כפל תשלומים. יש הסכם ויש לשלם את התמורה לקבלן על פי ההסכם". (עמ' 106-107).

1. התובעת, כאמור לעיל, הסתמכה על נספח 30 לתצהירו של אבו חנא. מדובר במעין יומן עבודות יומי בו מתוארות העבודות שבוצעו כל יום. במהלך חקירתו הנגדית אישר אבו חנא כי הסכומים המצוינים ליד כל יום עבודה הוספו על ידו בשלב מאוחר יותר. פינקלשטיין, מנגד, אישר, כי המהנדס פיקוס שעבד אצל הנתבעת אישר את עצם קיומן של העבודות, אך הדגיש כי פיקוס לא אישר את המחירים ובכל מקרה אין בכך לסתור את טענת הנתבעת כי מדובר בעבודות שנכללו במסגרת ההזמנה המקורית ושבגינה קיבלה הנתבעת סכום של 38,715 ₪ (ר' דו"ח הוצאות הפרויקט- נספח כו').
2. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להדחות. עיקר המחלוקת בין הצדדים היתה, כאמור לעיל, מהו ההסכם שעל בסיסו עבדה התובעת: האם מדובר בהזמנה אותה צירפה התובעת (נספח 23) או שמא מדובר בהזמנה אותה צירפה הנתבעת (נספח כב'). באם גרסתה של התובעת היא הנכונה, אזי מעבר לנספח 23, נחתם בין הצדדים הסכם בעל פה בין אבו חנא לבין "גדי" (ככל הנראה גדי מושקוביץ החתום בתחתית ההסכם).
3. התובעת, מטעמים שלא הובהרו, לא טרחה להעיד את אותו גדי ואף לא את ויקטור פיקוס שייתכן והיה יכול לתמוך, ולו בעקיפין, בגרסת התובעת.
4. אל האמור לעיל אוסיף את שציינתי קודם כי אבו חנא עצמו, בחר שלא למסור כל גרסה במסגרת תצהירו הגם שגרסת הנתבעת היתה ידועה לו זה מכבר. הפניתי לעיל לכך שנספח כב' היה מצוי בידי התובעת כשנה (לכל המאוחר)בטרם הגשת התצהיר, ואוסיף ואפנה לתכתובת בין הצדדים, כבר משנת 2004, המצביעה כי זו היתה כבר אז עמדת הנתבעת. מדובר בנספחים כג'-כה' לתצהירו של פינקלשטיין (לאחר שכל צד כבר "מצוייד" בעורך דין מטעמו) – התובעת טענה כי מדובר בעבודות יומיות והנתבעת, מנגד, כי מדובר בעבודות חוזיות.
5. בחינת ההזמנות לגופן, אינה יכולה להוביל למסקנה חד משמעית אודות הגורם ש"השמיט" או "הוסיף" את החלק הרלוונטי. מחד, יש ממש בטענת הנתבעת כי הספרה "1" מצביעה כי היו עוד רכיבים להזמנה; כשמנגד, מחיקת המחיר 9 וכתיבת המחיר 4 יכולה להוביל למסקנות מנוגדות.
6. לכאורה, ניתן היה לפסוק במחלוקת לעיל במתן אמון באחד משני העדים כאשר הכוונה בעיקר לאבו חנא, אשר חתום על ההסכם (בעוד שמטעם הנתבעת מי שחתום הינו, כאמור לעיל גדי מושקוביץ). דא עקא, שאיני יכול לקבוע כי ניתן ליתן אמון בגרסתו.
7. סימני השאלה הן בנוגע למסמך זה (נספח 23 ונספח כב') מצטרפים לסימני שאלה נוספים הנוגעים למסמכים נוספים בהקשר לפרויקטים אחרים (נספח 9 בפרויקט חפץ חיים; נספח 34 בקפטן סטיב). נוסיף זאת לאי זימון העדים מטעם התביעה ועובדת היסוד כי התובעת, ככזו, היא זו הנושאת בנטל השכנוע. מכל הטעמים לעיל, יש לדחות את התביעה בפרויקט זה.

פרויקט תחנת שאיבה קפטן סטיב

1. במסגרת כתב התביעה ובמסגרת תצהירו של אבו חנא נטען כך:

"ביצוע עבודות בתחנת שאיבה בחיפה. החשבון הסופי של הנתבעת לעירית חיפה נגמר ע"ס 4,902,000 ₪ כשמזה הנתבעת תקזז חומרים ועמלתה בסך 18.5% והיתרה תשולם בהתאם להסכם העבודה.

במהלך הפרויקט ההסכם ועקב טענות להפסדים של התובעות אצל מר יעקב פינקשלטיין מהנדס הפרויקט מטעם הנתבעת הובטח להן שהנתבעת תקזז עמלתם בסך 13% בלבד".

בהמשך הובא הפירוט הבא:

הסכום שאושר על ידי מזמינת העבודה לנתבעת - 4,902,000 ₪

עמלת הנתבעת בשיעור 13% - 637,260 ₪

ניכוי חומרים ומקדמות - 3,872,242 ₪

יתרת תשלום (קרן) - 392,498 ₪

בתוספת ריבית - 321,183 ₪

סה"כ - 713,681 ש"ח

1. בניגוד לשאר הפרויקטים, העלה אבו חנא במסגרת תצהירו (גם אם בצורה מצומצמת למדי) את עיקר טענתו והיא, כי בעוד שבתחילת הפרויקט (שאין מחלוקת שהיה מסוג "גב אל גב") שיעור הרווח של הנתבעת היה אמור להיות 18.5%, שוּנָה שיעור הרווח, על ידי מר פינקשלטיין, ל 13% וזאת משום טענת התובעת כי השיעור המקורי יוביל אותה לכדי כך שהפרויקט יהיה הפסדי מבחינתה.

התובעת הסתמכה על ההסכם בין הצדדים (נספח 34 לתצהירו של אבו חנא) שם צוין (עמ' 5 למטה) כי:

1. כיתוב זה ("רווח של לאלקטרה יהיה 13% במקום 18%"), לשיטת אבו חנא, נכתב בכתב ידו של פינקלשטיין והחתימה מתחת לכיתוב הינה של האחרון.

וכך מסר, בעת חקירתו הנגדית:

"מוטי הוניג עשה לי הזמנת עבודה. היה ויכוח על האחוז של אלקטרה. אני רציתי שהאחוז של אלקטרה יהיה 10% ומוטי אמר שינקלה (מר פינקלשטיין) רוצה 18%. ועשה לי הזמנה. אמרתי שאני לא מסכים ל – 18% ומוטי אמר לי בוא נתחיל לעבוד ונראה איך הפרויקט מתפתח. עבדתי 5,6 חודשים ואמרתי זהו, אני לא יכול להמשיך, אני מפסיד כסף. אז מוטי הלך לפינקלשטין וגם אני הלכתי אליו מספר פעמים ובסוף אמרתי להם שאני יוצא מהעבודה שאני לא יכול להמשיך לעבוד. אז יענקלה קבע איתי פגישה באלקטרה חיפה ואמרתי לו שאני לא יכול להמשיך לעבוד והוא כל הזמן הבטיח לי שינסה לתקן לי את זה ובסוף הוא תיקן לי את זה וחתם לי על זה ועל סמך זה המשכתי לעבוד". (עמ' 39-40).

1. פינקלשטיין, מנגד, טען – והדברים יובהרו להלן - כי הכיתוב לעיל אינו אלא "פיברוק".
2. ב"כ התובעת טען (בעת חקירתו של אבו חנא), כי הטענה לעיל עלתה לראשונה רק בתצהירו של פינקלשטיין (עמ' 40, שורה 16) – טענה תמוהה למדי נוכח האמור בכתב ההגנה המקורי, מתאריך 31.12.2009, שם צוין (בס' 118) כי:"הנתבעת תטען כי מר יעקב פינקשלטיין, מי ששימש בזמנו כמנהל האגף בנתבעת, מעולם לא נתן הסכמתו להפחית את הרווח הקבלני לכדי 13%".
3. פינקשלטיין טען – הן במסגרת תצהירו והן במסגרת חקירתו הנגדית - כך:

"כל מה שיש לי להגיד לגבי זה, ואשתמש במילה קשה, זה פיברוק ובהמשך לחקירה הקודמת של מר אבו חנא. מבחינת אלקטרה כל מה שרשום כאן זה פיברוק אחד גדול. לא היתה סיבה במסמך שאתה שלחת לי מדוע שאני לא אחתום על נייר בעמוד 6 על תצהירי בחוזה שאין בו כלום. לסיכום – כל מה שרשום כאן, בעמ' 6 למטה, כולל טעות כתיב בעברית, לא יכול להיות שאני אכתוב "רווח של לאקלטרה יהיה 13% במקום 18%". הכוונה לאות ל' לפניה מילה אלקטרה. כמו כן, במידה וכתוב רווח של לאלקטרה 13 במקום 18.5 – מדוע לא נרשום מקודם במסמכי המכרז רווח 18.5 ואחר כך התיקון שפוברק. . . " (עמ' 78 לפרוטוקול).

1. הנתבעת, בנימוקיה מדוע יש לדחות את טענת התובעת ולאמץ את טענותיה, הפנתה לכך כי ההסכם הרלוונטי (בהקשר לפרויקט קפטן סטיב), שצורף לכתב התביעה, היה דווקא ללא אותה תוספת בנוגע ל 13%. ואכן, עיון בעמוד הרלוונטי בהסכם שצורף לכתב התביעה מגלה כי הוא נראה כך:

לכן, נטען כי התוספת בנוגע ל 13% הינה תוספת מאוחרת, ככל הנראה "לצורכי" המשפט.

כאשר אבו חנא נחקר בנדון הוא לא ידע להסביר את צירופו של ההסכם נעדר התוספת לכתב התביעה – כאשר ברור לכל כי כתב התביעה היה אמור לכלול את ההסכם עליו מסתמכת התובעת . .

לשלמות התמונה אעיר, כי ייתכן וניתן להסביר את הימצאותם של שני הנוסחים – זה לצד זה - (וליתר דיוק – זה אחר זה). אבו חנא הסביר כי בתחילה, היה ברור לו כי אחוז הרווח אותו דורשת הנתבעת הינו 18.5%, אך הדבר לא נרשם בהסכם, וסוכם כי אחוז זה ייקבע רק בהמשך. משכך, התמיהה לעיל אינה תמיהה של ממש שכן בידי התובעת היו שני הסכמים וצירופו של ההסכם המוקדם ייתכן והינו תולדה של טעות (ר' בנדון עדותו של אבו חנא עמ' 40, שורות 8-10). תשובה זו מהווה מענה לתמיהה נוספת אותה העלתה הנתבעת, כאשר הפנתה לכיתוב הפקס – הן העמוד הרלוונטי עם התוספת והן בעמוד הרלוונטי ללא התוספת – שהינו אותו כיתוב פקס. כל שיש בכך הוא ללמד, כאמור לעיל, כי התובעת החזיקה בידיה נוסח מסוים של הסכם ועל גבי אותו נוסח הוספה התוספת.

1. עוד הפנתה הנתבעת, בצדק מבחינתה, למסמך נוסף אותו צירפה התובעת לתצהירו של אבו חנא. מדובר בנספח 36 מתאריך 5.7.04 – הנושא את הכותרת:"חשבון טרום סופי". המעניין בחשבון זה, שאין מחלוקת שהוא נערך באופן חד צדדי על ידי אבו חנא, הוא חלוקתו לשני חלקים: בחלק הימני חושב הרווח של התובעת בהנחה שהרווח של הנתבעת יהיה 18.5%; בעוד שבחלק השמאלי חושב הרווח של התובעת בהנחה שהרווח של הנתבעת יהיה 13%.

לשם הנוחות, נביא את הקטע הרלוונטי במסמך:

1. מדובר בחשבון אותו ערך אבו חנא בתאריך 5.7.04. נזכור, כי ההסכם נחתם בתאריך 21.3.2002, היינו למעלה משנתיים טרם עריכת אותו הסכם.

למסמך זה חשיבות רבה לענייננו, לא רק משום תוכנו אלא בעיקר משום התאריך בו נעשה. אליבא לאבו חנא עצמו, באותו מועד (5.7.04), הוא היה אמור לחשב את חישוביו רק על פי אחוז רווח (לנתבעת) לו הוא טוען, היינו 13%. נזכיר, כי גם על פי גרסתו שהובאה לעיל:" עבדתי 5,6 חודשים ואמרתי זהו, אני לא יכול להמשיך, אני מפסיד כסף". התובעת אמנם לא הביאה ראיות למועד בו החלו העבודות בפועל אולם עיון בדו"ח ההוצאות (עמ' 35 לנספח ט' לתצהירו של פינקלשטיין) מעלה, כי התובעת החלה לקבל תשלומים חלקיים סמוך למועד חתימת ההסכם ועוד אפנה לכך כי החשבון הסופי של המזמין הינו חודש 12/2004 – נתון התומך במסקנה כי החשבון הטרום סופי לעיל נערך לקראת תום הפרויקט, כשנתיים לאחר תחילתו, ולא כ 5-6 חודשים לאחר תחילתו. משכך, בתאריך 5.7.04, באם היתה טענת אבו חנא נכונה, הוא היה אמור לחשב את תחשיביו רק, ואך ורק, לפי שיעור רווח (לנתבעת) של 13%.

1. עוד אפנה בהקשר לעיל לחשבון חלקי מחודש 9/02 (נספח ח' לתצהירו של פינקלשטיין) ממנו עולה בבירור כי הרווח הקבלני חושב לפי 18.5%. משמע, הנתבעת, אותה עת (וגם לאחר מכן) חישבה את שיעור הרווח שלה לפי 18.5%.
2. משמע, בניגוד לטענתו של אבו חנא, למעלה משנתיים לאחר חתימת ההסכם המשיך הלה לחשב את רווחיו הן על פי רווח של 13% לנתבעת והן על פי 18.5%. נזכור, כי לשיטתו (בחקירה נגדית) מסר כי כבר כעבור 5-6 חודשים הוא הבין כי באם אחוז הרווח של הנתבעת לא ישונה ל 13%, אזי הפרויקט היה הפסדי מבחינתו.

הנתבעת, כאמור לעיל, הפנתה למסמכים מהם עולה כי היא חישבה את חישוביה לפי 18.5%. אכן, הנתון האחרון אינו "קדוש", אך מצופה היה כי התנהלות כזו מצד הנתבעת, תגרור בעקבותיה, לכל הפחות התרעמות מצדה של התובעת, משלוח מכתבים (שדומים להם ראינו בפרויקטים אחרים), וכו'.

1. לא רק שאף לא אחת מהפעולות לעיל לא נעשתה, אלא שהתובעת - גם במקרה זה - הסתמכה באופן בלעדי על גרסתו של אבו חנא, שהובאה בצורה מקוטעת וכבושה (ולו חלקית). התובעת, משיקוליה, לא הביאה עדים שיכלו לתמוך בגרסתה ובראש ובראשונה את אותו גדי שהוזכר על ידי אבו חנא.
2. לא התעלמתי מכך כי בחוזה שהוצג מטעם הצדדים (למעשה, רק מטעם התובעת שכן הנתבעת טענה שמשום חלוף הזמן לא מצאה את ההסכם שהיה ברשותה) לא כלל את אחוז הרווח לו טענה הנתבעת (18.5%), אולם אחוז רווח זה למעשה לא הוכחש על ידי התובעת, וכל שטענה כי הוא שונה בשלב מאוחר של ההתנהלות ביניהם.
3. עוד נתתי דעתי להצעת התובעת לבחון את הכיתוב הרלוונטי על ידי בוחן כתב יד. הצעה זו, כהצעות אחרות מצד התובעת, הועלתה כלאחר יד רק בעת שמיעת הראיות. דבר לא מנע את התובעת מלצרף חוות דעת מטעמה בסדר הדברים הנכון.
4. משכך, אני דוחה את טענת התובעת כי אחוז רווח הנתבעת שונה מ 18.5 ל 13%.
5. טענה נוספת שעלתה על ידי התובעת (כהרגלה, מבלי שיהיה לדבר זכר בתצהירו של אבו חנא) היא כי הנתבעת לא הכלילה את רכיב ההתייקרות (לו זכתה ממזמינת העבודה), בסך של 276,583 ₪ (ר' בנדון החשבון הסופי בין מזמינת העבודה לנתבעת נספח 35 לתצהירו של אבו חנא, דף מס' 36). מנגד, הפנתה הנתבעת להזמנה (נספח 33 לתצהירו של אבו חנא) שם צוין בפרק התנאים הכספיים כי:"המחירים ע"פ תנאי הזמנה וע"פ כתב הכמויות הרצ"ב. היקף כספי כ 3,914,036 ₪ המחירים קבועים ולא ישתנו מכל סיבה שהיא". (ההדגשה אינה במקור – י.ל). הנתבעת הבהירה את הרציונאל, לשיטתה, לאי חישוב ההצמדה. נטען, כי הנתבעת נשאה בעלויות מימון הפרויקט (חומרי גלם, ציוד מכני הנדסי כבד וכו') ולכן היא, ורק היא, היתה אמורה לקבל את רכיב ההתייקרות מהמזמין. התובעת, מנגד, הפנתה לכך כי המשמעות היחידה שיש ליתן לסעיף לעיל הוא כי מחירי התשומות יישארו קבועים, אך ההתייקרות אינה קשורה למחירים אלה (שיכולים לעלות מעבר להתייקרות, או לרדת). זאת ועוד, התובעת הפנתה לס' 11 (ב) להסכם הקובע כי:"במידה ותמשך העבודה מעבר ללו"ז המתוכנן לא יהיה הקבלן זכאי להתייקרויות או פיצוי לתקופת ההארכה אלא אם אושרו על ידי המזמין". משמע, בתקופת ההסכם יש לחשב את ההתייקרות.
6. סבורני כי הפרשנות הנכונה של ההסכם היא זו של התובעת. מהות ההסכם שנחתם בין הצדדים היא כי הרווח של התובעת ייגזר מהסכום אותו תקבל הנתבעת ממזמין העבודה, בניכוי ההוצאות שהוצאו לטובת הפרויקט. שיטה זו אף עשויה להביא את התובעת לכך כי פרויקט מסוים יהיה הפסדי מבחינתה, שכן היא זו שבהגדרה נשארת "בסוף התור" לקבלת כספים – לאחר שהנתבעת "גזרה" את חלקה; ולאחר שהאחרונה ניכתה את כלל הוצאותיה. מכיון שמדובר בפרויקטים הנדסיים שיכולים להמשך על פני תקופה משמעותית, אך מתבקש הוא כי התייקרויות אותן מקבלת הנתבעת יובאו בחשבון גם כאשר מבוצע חישוב הרווח (או ההפסד) של התובעת.
7. יובהר, כי ייתכן ומבחינה עקרונית גם החישוב לו טוענת הנתבעת הינו אפשרי, אך הדבר היה צריך להיות מפורש בהסכם. פרשנות התובעת, הגם שכהרגלה הביאה אותה באיחור, הינה אם כן הגיונית. זאת ועוד, ס' 11 (ב) להסכם תומך בעמדת התובעת שכן הוא קובע (הגם שבמשתמע) כי אם הסיבה לעיכוב תהיה נעוצה בתובעת, הרי שהיא לא תהיה זכאית להתייקרות. מכאן, שהיא תהיה זכאית להתייקרות באופן רגיל (היינו, באם אין עיכוב). משעומדות בפנינו שתי פרשנויות ושתיהן אפשריות (עם נטייה לעבר פרשנות התובעת), סבורני כי יש לאמץ את זו שבה אחזה התובעת הן משום הכלל של פרשנות כנגד המנסח (הנתבעת) שהיא גם הצד החזק בנדון [ור' בנדון האמור ב ע"א 8729/07 אירונמטל בע"מ נ' קרן קיימת לישראל ואח' (12.11.09)].
8. יובהר, כי מבחינה חשבונאית אין לזקוף לזכות התובעת את סכום ההתייקרויות (276,583 ש"ח), משום שסכום זה צריך להתווסף לסכום הכולל אותו קיבלה הנתבעת, וממנו יש להפחית את אחוז הרווח שלה.
9. בטרם עריכת החישוב אעיר, כי בעת חקירתו הנגדית של פינקלשטיין נטען כלפיו כי חלק מההוצאות שנכללו בחשבון ההוצאות היו שלא כדין. אין בדעתי להתייחס לכל אחת מטענות אלה. כפי שציינתי לעיל ביחס לפרויקטים אחרים, מדובר בטענה שלא עלתה בכתבי הטענות וגם לגופו של עניין (בהתייחס לפרויקט זה, כבאחרים) לא מצאתי בה ממש.
10. משכך, החישוב צריך להיות, בהתאמה (לנוכח הכללת רכיב ההתייקרות) על פי זה שערכה הנתבעת בס' 42 לסיכומיה, כאשר את רכיב ההתייקרות הוספתי לעבודות לפי חוזה. אשר על כן, השורה הראשונה בס' 42 לסיכומי הנתבעת צריכה להיות זו:

3,314,323 + 276,583 (רכיב ההתייקרות) = 3,590,906 ₪ (עבודות לפי חוזה כולל התייקרות) 3,590,906 ש"ח * 0.815 (בקיזוז רווח הנתבעת על פי 18.5%) = 2,926,588 ₪ [היינו, ההפרש לטובת התובעת הינו של 225,414 ₪]

1. משכך, השורה הרביעית בס' 42 לסיכומי הנתבעת צריכה להיות 3,977,980 ש"ח (225,114 + 3,752,566).
2. מסכום זה יש להפחית את הוצאות הנתבעת (3,957,240 ₪), מה שמוביל לסכום של 20,740 ₪. סכום זה הינו עדכני לתאריך 21.12.2004 מועד חישוב החשבון הסופי (נספח 35 לתצהירו של אבו חנא).

פרויקט שער מנשה גבעת חביבה

1. בפרויקט זה כל שנטען (בכתב התביעה ובתצהירו של אבו חנא) כך:

"חשבון מאושר מיום 16.8.04 שטרם שולם, סך 3,600 ₪

נוסף ריבית לתקופה מיום 16.8.04 עד 16.8.09 2,645 ₪

__________

סך חוב פרויקט שער מנשה גבעת חביבה 6,245 ₪"

התובעת צירפה חשבון עסקה מתאריך 30.6.04 ע"ס 4,000 ₪ (נכללו שם 4 רכיבים ע"ס 1,000 ₪ כ"א); וכן אישור חשבונית מטעם הנתבעת ע"ס 3,600 ₪ לפני מע"מ.

1. בתצהירו של פינקלשטיין נטען, כי נוכח השיהוי בו נקטה התובעת לא הצליחה הנתבעת לאתר מסמכים בנוגע לפרויקט זה אך בכל מקרה, כך נטען, אישור החשבונית לעיל רק מוכיח כי הנתבעת אישרה לתובעת חשבונות וחזקה שגם הועבר תשלום בנדון.
2. הגם שעל פני הדברים לא ניתן לקשור ולקשר בין חשבון העסקה (נספח 37 לתצהירו של אבו חנא, מתאריך 30.6.04) שהיה ע"ס 4,000 ש"ח; לבין טופס:"אישור חשבונית ספק" שניתן על ידי הנתבעת (נספח 38 לתצהירו של אבו חנא) מתאריך 16.8.04, הצדדים אישרו, במשתמע, כי האישור אכן מתייחס לחשבון העסקה.
3. למעשה, טענתה של הנתבעת הינה פשוטה, באם החשבונית אושרה, אזי התשלום בוצע בפועל. רק משום השיהוי, כך נטען, לא ניתן להביא ראיה של ממש אודות התשלום. כתימוכין לטענתה הפנתה הנתבעת לאמירתו של רו"ח לניאדו שציין, באופן כללי, כי לא מצא כל חשבון שלא אושר וכי עיקר המחלוקת אינה חשבונאית.
4. בהתעלם מסוגיית ההתיישנות, סבורני כי יש לקבל את התביעה בפרויקט זה. התובעת הפנתה לחשבונית שאושרה ע"ס 3,600 ₪ וטענה כי לא קיבלה תשלום עבורה. הנתבעת, מנגד, טענה כי אישרה את התשלום (ולכל הפחות חלקו) וטענה כי התשלום הועבר. משכך, נטל הבאת הראיה בנדון הינו על הנתבעת להוכיח כי התשלום אכן הועבר.
5. לא נעלמה מעיני טענת הנתבעת בנוגע לעדותו של רו"ח לניאדו אולם סבורני כי אמירתו של רו"ח לניאדו היתה אכן נכונה, ככלל, אך גם לכללים ייתכנו חריגים וזהו אחד מהם. אפנה בנדון לס' 9 לחוות דעתו שם צוין באופן מפורש כי חשבונית זו טרם שולמה לתובעת.
6. טענות הנתבעת (המוצדקות) שהועלו כנגד התובעת בהקשר לפרויקטים אחרים תקפים בהקשר דנן כנגד הנתבעת. במילים אחרות, חזקה על הנתבעת (כמי שעליה בפרויקט זה מוטל נטל הבאת הראיות להוכחת התשלום), שלו רצתה יכולה היתה לפנות לתובעת בבקשה לקבלת מסמכים כדי לקבל את ספרי הנהלת החשבונות הרלוונטיים לתשלום הקונקרטי, ולהוכיח כי התשלום (באם שולם) אכן מתועד בספריה של התובעת. זאת ועוד, את דו"ח ההוצאות הממוחשב ניתן היה להוציא גם בשלב זה.
7. משכך, אני מקבל את התביעה בנוגע לפרויקט זה ומחייב את הנתבעת בתשלום סכום של 3,600 ₪ נכון לתאריך 16.8.04.

פרויקט חצור – קו סניקה

1. נטען כך:

"הזמנה מס' 483 וחשבון עסקה 91 מיום 30.5.04.

סך העבודה 298,055 ₪.

בניכוי קבלני משנה: חרפני 110,856 ₪

הייב מוחמד 29,100 ₪

עבודות מחפרון 8,000 ₪

עבודות מחפרון 6,000 ₪

בניכוי מקדמות ששולמו על ידי אלקטרה

30,000 + 20,184+26,071 76,255 ₪

------

67,844 ₪"

1. התובעת צירפה לתצהירו של אבו חנא את הזמנת העבודה בין התובעת לנתבעת מתאריך 11.4.03 (נספח 40 לתצהירו של אבו חנא); את ההסכם בין הצדדים [(צורף הסכם לא חתום – י.ל); נספח 42]; את החשבון הסופי שאושר לנתבעת על ידי מזמינת העבודה בתאריך 14.1.04 (נספח 39); כתב כמויות לגביו נטען כי הוא אושר על ידי "גידי" מטעם הנתבעת (נספח 40); וכן חשבונות עסקה (היינו, דרישות תשלום) ויומני עבודה (נספחים 43-47).
2. לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי תנאי לתשלום הוא אישור הביצוע (והסכומים) על ידי מזמינת העבודה. מדובר בפרויקט להנחת צנרת.
3. ראשית, יש לבחון מה היה הסכום אותו אישרה הנתבעת לתשלום עבור התובעת. בהקשר זה הפנתה הנתבעת לנספח י' לתצהירו של פינקלשטיין ממנו עולה כי הסכום שאושר הועמד על 263,815 ₪. מנגד, טען אבו חנא כי יש לשלם לו סכום של 298,055 ₪ בהסתמכו על חשבון עסקה (דרישת תשלום) 91 מתאריך 30.5.04 (נספח 46 לתצהירו).
4. התובעת טענה כי:"המחלוקת כפי שהובהרה בפני בית המשפט בעיקרה היתה בגין עבודות נוספות" (ס' 110 לסיכומי התובעת). ואולם, "מחלוקת" זו לא רק שלא עלתה מתצהירו של אבו חנא אלא גם לא עלתה מחקירתו הנגדית. יתרה מכך, "מחלוקת" זו הוכחשה מכל וכל על ידי פינקשלטיין, בעת חקירתו הנגדית (עמ' 98-101), אשר הפנה, מחד, לחשבון אותו אישרה מזמינת העבודה לנתבעת (נספח יא' לתצהירו של פינקלשטיין); ומנגד, לחשבון אותו ערכה הנתבעת לתובעת (נספח י' לתצהירו). יתרה מכך, פינקלשטיין הפנה לכך כי ברכיב מסוים אושר לתובעת מעבר למה שאושר לנתבעת על ידי מזמינת העבודה.
5. עיון בחקירתו הנגדית של אבו חנא מעלה כי למעשה, טענתו היתה כי הנתבעת אף לא שילמה לו, באופן מלא, את הסכום אותו היא עצמה אישרה לו (263,815 ₪). אבו חנא הופנה לכרטסת הנתבעת / דו"ח ההוצאות (נספח יב' לתצהירו של פינקלשטיין), שם ניתן היה לראות, כי מעבר לתשלומים ששילמה הנתבעת לחברת א.ח. ריתוך וצנרת בע"מ (התובעת 2) ע"ס 77,858 ₪ (עמ' 10 לדו"ח) היא שילמה, בנוסף, סכום של 30,000 ש"ח לחברת אבו חנא בע"מ (התובעת 1). על כך השיב אבו חנא כי מי שביצעה את העבודה הינה התובעת 2 ולא התובעת 1. עוד הוסיף אבו חנא (עמ' 44 לפרוטוקול) כי הוא פעל בפרויקט זה באמצעות התובעת 2 וציין כי:"אתה לא יכול לשלם לי אם אני לא פועל באמצעות החברה שחתומה על החוזה" (שם, שורות 5-6).
6. מדובר בתשובה שטוב היה לו לא היתה נטענת על ידי אבו חנא. יוזכר, כי שתי החברות הינן בבעלותו ובניהולו של אבו חנא, והוא פעל באמצעותן, לסירוגין, בפרויקטים שנדונו במסגרת פסק דין זה ומול הנתבעת בכלל. אבו חנא - והדברים נכונים לגבי כלל הפרויקטים נושאי פסק דין זה - "לא נתן לעובדות לבלבל אותו". במילים אחרות, התובעת לא כפרה, ועמדנו על כך לעיל, בספרי הנהלת החשבונות של הנתבעת. יש להניח, כי אם שולם סכום מסוים לתובעת 1 דווקא, הרי היה זה משום שהאחרונה היא זו שהציגה לנתבעת קבלה בנדון. זאת ועוד, גם אם חלה טעות מסוימת והכספים הועברו לחשבונה של התובעת 1 (ונשים לב כי עצם קבלת הכספים לא הוכחשה על ידי אבו חנא), הרי שמדובר בחוסר תום לב, אם לא מעבר לכך, לבקש כפל תשלום בגין אותה עבודה.
7. על פני הדברים ניתן לתמוה להיכן "נעלם" ההפרש בין הסכום שאושר לתשלום (263,815 ₪) לבין הסכום שהתקבל, כאמור לעיל, לחשבונות הבנק של שתי התובעות (77,858 +30,000). התשובה לכך טמונה בקבלני משנה שעבדו עבור התובעת. לא היתה מחלוקת אודות ההסכמה שהיתה כי הנתבעת תשלם להם ישירות את עלותם. הנתבעת הפנתה לתשלומים ששולמו להם ומצוינים בדו"ח ההשקעות.
8. אעיר, כי היו אי התאמות בין הסכומים ששולמו על ידי הנתבעת לאותם קבלנים (למעשה, לקבלן חרפאני) לבין הסכום לו הסכים אבו חנא (הפרש של 4,000 ₪), ואבו חנא אף טען כי ייתכן והנתבעת קיבלה מאותו חרפאני עבודות בפרויקט אחר (עמ' 45 שורה 4). טענותיו של אבו חנא (שכאמור לעיל לא כפר בנכונות כרטסת הנתבעת) נטענו בעלמא, כטענות רבות אחרות שלו, וממילא לא הוכחו.
9. משכך, יש לדחות את תביעת התובעת בפרויקט זה.

פרויקט אוניברסיטת חיפה – פקולטה לחינוך

1. בפרויקט זה (שאינו פרויקט "גב אל גב" אלא הזמנה "רגילה") נטען כי בהזמנה 726901 אישר "רביב" (ככל הנראה עובד הנתבעת) לתשלום סכום של 23,799 ₪ בעוד הנתבעת שילמה בפועל סכום של 21,419 ₪ בלבד; עוד נטען כי במסגרת הרחבת הפרויקט אישר "רביב" לתשלום סכום של 63,256 ₪, בעוד הנתבעת שילמה סכומים של 14,775 ₪ ו 20,736 ₪ בלבד, ולכן היתרה בגין ההרחבה (קרן) הינה 27,475 ₪.
2. התובעת הפנתה להזמנת העבודה (נספח 48 לתצהירו של אבו חנא); להצעת מחיר מתאריך 22.6.2000 לגביה נטען כי היא אושרה על ידי הנתבעת, ע"ס 48,750 ₪; וכן לחשבון חלקי מתאריך 30.11.2000 ע"ס 63,256 ₪ (נספח 49) לגביו נטען כי הוא אושר על ידי הנתבעת;
3. לכאורה, מדובר במחלוקת ממוקדת - התובעת, כאמור לעיל, טענה כי שני חשבונות אושרו לה, אולם הועברו לה סכומים הנמוכים ממה שאושר. ואולם, כבר כאשר מעיינים במסמכים אותם צירפה התובעת עולה השאלה מה הקשר בין הטענה לעיל לבין אותם מסמכים. הזמנת העבודה (עליה לא חלקה הנתבעת אך טענה כי באותו פרויקט היו מספר הזמנות עבודה) אינה נוגעת ליריעת המחלוקת. לכן, משמעותם של הצעת המחיר והחשבון החלקי מוגבלת למדי.
4. כאשר נחקר אבו חנא התברר כי יש קשר מרוחק למדי בין הנטען בכתב התביעה, בין המסמכים שצירף, לבין טענותיו בפועל. למעשה, טען אבו חנא כי הוא תובע בגין "היומיות" (היינו עבודות יומיות) שאושרו לו, וזאת משום שלאחר תחילת העבודה ה"חוזית" הוא הגיע למסקנה כי מדובר בפרויקט הפסדי מבחינתו (עמ' 63 לפרוטוקול).
5. אוסיף, שלא היתה מחלוקת מצד הנתבעת כי יש להפריד את עבודות התובעת בפרויקט זה לשני חלקים (החוזי והיומי). בניגוד לטענת התובעת כי לא הועבר לה מעולם חשבון סופי בפרויקט זה, צירפה הנתבעת את מכתבו של פינקלשטיין לתובעת מתאריך 14.9.2014 (נספח כח') אליו צורף החשבון הסופי. מהמכתב עולה כי לשיטת הנתבעת היא שילמה לתובעת בגין פרויקט זה סכום של 126,084 ₪ (בהסתמך על דו"ח ההשקעות נספח כח'). עוד עולה כי החשבונות שאושרו לתובעת היו 93,824 ₪ בגין העבודות ה"חוזיות" וסכום של 51,416 ₪ בגין העבודות הנוספות (ובסה"כ 145,240 ₪). יחד עם זאת, טענה הנתבעת כי היא נאלצה לשכור את שירותיהן של חברות אחרות להשלמת עבודת התובעת בעלות של 78,541 ש"ח. לכן, נטען כי ההפרש – לחובת התובעת – הינו 59,385 ₪ אותו חייבת התובעת לנתבעת.
6. אעיר, כי הנתבעת טענה כי עילת התביעה בפרויקט זה התיישנה. סוגיית ההתיישנות (בהקשרה הכולל בתביעה זו) תידון להלן, אולם כבר כעת מצאתי לנכון להעיר כי איני סבור שהתביעה בפרויקט קונקרטי זה התיישנה. על פני הדברים מדובר בפרויקט "ישן" אף מהאחרים, משנת 2000. לכן, על פני הדברים יש ממש בטענת הנתבעת. ואולם – והדברים מתקשרים לנספח כח' לעיל - אפנה לכך כי מכתבו של פינקשלטיין הינו מתאריך 14.9.2004. לכאורה, יש מקום לטעון (וזו דעתי) כי המועד הנכון הינו המועד שבו התגבש החוב; ובהקשר דנן, המועד שבו אושר החשבון על ידי הנתבעת (אם אישור מלא ואם אישור חלקי).
7. עיון באותו מכתב מעלה כי צורף לו החשבון הסופי. יחד עם זאת, נכתב שם כי:"אנו מעבירים שנית את חשבונך הסופי". החשבון הסופי כולל שני חשבונות – הראשון (החוזי) הודפס (לא ידוע מתי נערך) בתאריך 13.5.2002; והחשבון השני (עבודות יומיות) הודפס בתאריך 23.7.2003. משכך, את מירוץ ההתיישנות יש לספור, לכל המוקדם (וגם זאת באופן תיאורטי בלבד) החל מתאריך 23.7.2003 – וזאת בהנחה והחשבון נערך בפועל במועד זה (23.7.2003) ונשלח בו ביום לנתבעת, "לראשונה". מכיוון שהתביעה הוגשה בשנת 2009 דין טענת ההתיישנות – להדחות.
8. הראינו לעיל, כי כל קשר בין התביעה המקורית לבין טענות אבו חנא והראיות שהביא – מקרי בהחלט. לא נעלמו מעיני טענת התובעת כי היה על הנתבעת להוכיח תשלום בגין ההזמנה שמספרה 726901 אולם מקובלות עלי טענות הנתבעת כי באותו פרויקט היו מספר הזמנות (למעשה, גם התובעת אישרה זאת), ולכן יש לבחון מה היה סך עבודות התובעת בפרויקט זה ומה היה סך התשלום בנדון.
9. לכאורה, דין התביעה להדחות. ואולם, נשוב למכתבו של פינקלשטיין שהוצג לעיל (נספח כח') ממנו עולה כי הנתבעת אישרה קבלת עבודות מהתובעת ע"ס 145,240 ₪ ושילמה בגין העבודות סכום של 126,084 ₪ בלבד. הנתבעת טענה כי משום תשלום לקבלנים אחרים (ע"ס 78,541 ₪) בגין:"עבודות שבוצעו ע"י אחרים להשלמת עבודתך", התובעת היא זו שחייבת לה סכום של 59,385 ₪.
10. מדובר בטענה שיש לדחותה. משאישרה הנתבעת ביצוע עבודות בסכום של 145,240 ₪, עליה הנטל להוכיח כי העבודות של הקבלנים האחרים בוצעו, ולא רק זאת – אלא שבוצעו בשנית, רק משום "נטישתה" של התובעת את הפרויקט. מדובר, למעשה, בטענת קיזוז. הודעת הקיזוז אכן נשלחה (ר' המכתב לעיל) אולם הטענה לגופה לא הוכחה. טענת הקיזוז כמוה כטענת תביעה ולכן הנתבעת היא בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". הנתבעת לא הביאה ולו בדל ראיה בנדון ולכן יש לקבל התביעה בכך שיש לחייב את הנתבעת בהפרש לעיל (19,156 ₪). נכון לתאריך 1.9.2004.

פרויקט בניין IBM באוניברסיטת חיפה

1. נטען כי קיימת בנדון:"הצעת מחיר מיום 10.7.00 מפורטת ומאושרת ע"י מנהל הפרויקט מהאלקטרה מר חביב לבנה". עוד נטען, כי אושר על ידי הנתבעת חשבון מס' 2 מיום 30.11.00 ע"ס 58,114 ₪, אך חרף זאת הועבר בנדון תשלום בסך 42,832 ₪ בלבד. לכן, נותרה יתרת תשלום (קרן) של 15,282 ₪.
2. כבר מנספחי התצהיר ניתן ללמוד כי על פני הדברים מדובר בפרויקט הדומה במהותו לפרויקט הפקולטה לחינוך, שכן התובעת הפנתה לשני סוגי מסמכים: הראשון, הצעת מחיר מיום 10.7.00 (נספח 51) וכן חשבון מס' 2 מאושר, לטענת התובעת, מיום 30.11.00 ע"ס 58,114 (נספח 52); והשני, חשבונות עסקה שונים (נספחים 53-58) וכן אישור ביצוע עבודה יומית על ידי מנהל עבודה בשם סעד (נספח 59).
3. מדובר בפרויקט מסוג הזמנה "רגילה", היינו שאינו "גב אל גב".
4. בדומה לפרויקט הפקולטה לחינוך, גם פרויקט זה הוצג על ידי התובעת באופן שעשוי להטעות. הסתבר, כי הנתבעת שילמה לתובעת בגין פרויקט זה סכום של 97,791 ₪ (ור' בנדון דו"ח השקעות, נספח כט' לתצהירו של פינקלשטיין).
5. בנוגע לחלוקה בין עבודות "חוזיות" – היינו העבודות אותן התחייבה התובעת לבצע תמורת קבלת סכום כספי ידוע מראש (ללא קשר לתשומות שיושקעו בנדון על ידי התובעת); לבין עבודות "יומיות" (היינו קבלת תמורה כספית עבור עצם העבודה ללא קשר לתקופה), מסר פינקלשטיין כך:"זה מופיע בשנים האחרונות כחוט השני, נראה את זה אח"כ בפרויקטים האלה, אבו חנא מתחיל פרויקט, מסכים על חוזה ואחרי חודשיים שלושה, לא נראה לו מסיבה זו או אחרת והוא אומר למנהל הפרויקט שמעכשיו הוא מתחיל לעבוד ביומיות. משמעות הדבר שהוא יוצא ממחירי היחידה שסוכמו ביחד איתו, למשל הנחת צינור ב-100 שקל למטר ורוצה לחייב את חב' אלקטרה בגין צוותי אנשים ולעבוד לפי הוצאה יומית מובטחת כפי שנקרא ללא נטילת שום סיכון מצד הקבלן. לשאלתך, חב' אלקטרה מעולם לא חתמה הזמנת עבודה עם אבו חנא לביצוע עבודות יומיות בפרויקט הזה וככל שידוע לי ולמיטב זכרוני באף פרויקט אין הזמנת עבודה מסודרת לעבודה ביומיות". (עמ' 104). פינקלשטיין נשאל מדוע אם כן מחזיקה התובעת ברשותה טפסים שכונו "אישור ביצוע עבודה" (נספח 59) ושנחתמו על ידי נציג הנתבעת בשטח. פינקלשטיין מסר כי:"כל תיאור העבודה כמו בכל אתר עבודה, נציג אלקטרה היה מאשר לקבלנים את ביצוע העבודה באותו יום. מאחר ואבו חנא עבד והתמורה בגין עבודתו הייתה לפי מטר אורך, צינור ריתוך למשל, אין זה מעניינו של סעד כמה ימי עבודה השקיע צוות רתכים + מחפרון וזאת מאחר והתמורה בגינם הינה על פי כתב הכמויות שסוכם מלכתחילה. . . כפי שאמרתי, בתחום הקבלני על הקבלן להציג מסמכים עם כמה פועלים הוא נמצא באתר, מזג האוויר באתר והמפקח רושם ומאשר. אין משמעות באישור הפיקוח בנוכחות הצוות משמעות כספית כלשהי, אלא התמורה בגין העבודה הינה אך ורק על פי ההסכם". (עמ' 105 לפרוטוקול).
6. לאחר ששקלתי את ראיות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להדחות בהקשר לפרויקט זה. התובעת הביאה אסופה חלקית של מסמכים ואף לא טרחה להציג את התמונה בכללותה. ציינתי לעיל, כי היה על התובעת להציג את מלוא עבודותיה בגין פרויקט זה וכן את מלוא הסכומים שהתקבלו בגינו. התובעת בחרה, שרירותית, לקשור בין החשבון החלקי אותו הגישה בתאריך 30.11.00 (נספח 52) לבין הסכום אותו קיבלה ע"ס 42,832 ₪ (נספח כט לתצהירו של פינקלשטיין). גם אם אניח כי מדובר בחשבון חלקי שאושר (ומכיוון שהנתבעת לא הכחישה זאת אניח כי הוא אכן אושר), לא ברור מדוע יש לקשור את החשבון לעיל לתשלום. כפי שציינתי בגין פרויקט זה שילמה הנתבעת לתובעת 4 תשלומים בסכום כולל של 97,791 ₪. זאת ועוד, בעוד שהחשבון לעיל הינו מתאריך 30.11.00 התשלום אותו קשרה לחשבון הינו מתאריך 31.10.10. במילים אחרות, ככל הנראה התשלום הינו בגין חשבון חלקי שקדם לחשבון אותו בחרה התובעת לצרף.
7. זאת ועוד, התובעת התעלמה מטענות הנתבעת ולא הסבירה כיצד זה הפכו העבודות ה"חוזיות" (עליהן אין מחלוקת, לנוכח הצעת המחיר – נספח 51 לתצהירו של אבו חנא) לעבודות "יומיות". מקובל עלי הסברו של פינקלשטיין כי עצם קיומם של האישורים (מדובר בטפסים של התובעת עליהם חתום מפקח מטעם הנתבעת) אינו יכול להקים, לכשעצמו, חיוב בנוגע לעבודות היומיות.
8. אוסיף, כי ממילא עילת התביעה בנדון התיישנה זה מכבר. מדובר בעבודות משנת 2000 ו 2001. כפי שיצוין להלן, פרויקט זה לא נכלל במסגרת הבדיקות שערכו הצדדים בשנת 2005. התובעת טענה כי כל עוד לא נשלחו אליה חשבונות סופיים (ואכן, איש מהצדדים לא צירף חשבונות שכאלה) לא מתחיל מירוץ ההתיישנות. מדובר בטענה שאין לקבל, שכן משמעותה שתביעת התובעת אינה מתיישנת לעולם (...). אכן, בפרויקט הפקולטה לחינוך ראיתי בחשבון הסופי כנקודת הזמן ממנה יש להתחיל ולמנות את תקופת ההתיישנות שכן חשבון זה מהווה, בפועל, הודאה בזכות (ור' בהקשר זה את ס' 9 לחוק ההתיישנות). בענייננו, משלא הוצג חשבון סופי, מירוץ ההתיישנות מתחיל עם סיום עבודת התובעת, שאז היתה הנתבעת אמורה לשלם לתובעת את חובה. מכיון שמדובר, לכל המאוחר בסוף שנת 2001 אין מקום להתחבט מהו פרק הזמן הסביר שבו מתגבשת עילת התביעה אך בכל מקרה ולכל המאוחר מדובר בחודשים ספורים לאחר סיום העבודות.
9. סוף דבר, אני מורה על דחיית התביעה בפרויקט זה.

פרויקט אלביט

1. כל שנטען בהקשר לפרויקט זה הוא כי:"מדובר על עבודות ביוב, ניקוז, תיעול ומים חוץ. אלקטרה נותרה חייבת לתובעות בגין פרויקט זה סך של 200,000 ₪".
2. התובעת צירפה הזמנת עבודה מיום 17.2.03 ע"ס 321,594 ₪ (נספח 60), הסכם בין הצדדים ("גב אל גב") (נספח 61); כתב כמויות לגביו נטען כי הוא חתום ומאושר מיום 17.2.03 (נספח 62); וכן חשבון חלקי מיום 22.4.04 בין הנתבעת למזמינת העבודה (נספח 63).
3. בחקירתו הנגדית של אבו חנא הוא אישר, למעשה, שאין לו כל יכולת ליתן הסבר מדוע נתבע הסכום של 200,000 ₪ ולא סכום אחר (עמ' 64-66 לפרוטוקול) וכל שעשה הוא להטיח טענות כנגד הנתבעת כי לא מסרה לו חשבון סופי בגין פרויקט זה. אבו חנא טען, כי הנתבעת הכלילה בהוצאותיה עבודות שכלל אינן קשורות אליו וכן כי השמיטה מהחישובים עבודות אותן ביצע. אבו חנא אף לא ידע להסביר מה משמעות חלק מהמסמכים שצירף לתצהירו ואף טען כי העמודים האחרונים שצורפו לנספח 63 כלל אינם שייכים לתצהירו (הגם שהם צורפו כבר לכתב התביעה המקורי).
4. בחקירתו של פינקלשטיין, הוא אישר כי אין בידו את החשבון הסופי וציין כי ככל הנראה החשבון החלקי (נספח לא' לתצהירו) הינו גם החשבון הסופי לפיו פעלה הנתבעת (עמ' 108 לפרוטוקול). עוד הוסיף, כי הנתבעת חיפשה אחר החשבון הסופי, שנערך יחד עם אבו חנא בזמן אמת, אך זה לא נמצא.
5. במסגרת סיכומיה, טענה התובעת (בהמשך לטענותיו הכלליות של אבו חנא עת נחקר נגדית) כי הנתבעת הכלילה במסגרת דו"ח ההוצאות (למעשה, לא צורף בפרויקט זה דו"ח הוצאות והכוונה לחשבון החלקי שהינו נספח לא') הוצאות שלא כדין ושאינן נוגעות לפרויקט זה. עוד הפנתה התובעת לחוסר הסבירות שבאי מציאת החשבון הסופי בין מזמינת העבודה לנתבעת וטענה כי מדובר במעשה מכוון. אפנה להערתי לעיל כי לא הוגשה מטעם התובעת כל בקשה לצדדים שלישיים להמצאת מסמכים ואף עד לא התבקש להמציא מסמך כלשהו.
6. לאחר שבחנתי את טענות וראיות הצדדים סבורני כי אין מנוס אלא לדחות את התביעה בפרויקט זה. למעשה, התובעת לא הוכיחה דבר ולמעשה אף לא טענה כל טענה קונקרטית.
7. לא נעלמה מעיני העובדה כי איש מהצדדים לא הביא מסמכים מלאים לביסוס טענותיו. יחד עם זאת, סבורני כי התובעת יכולה היתה להוכיח כי החשבון אותו ערכה הנתבעת אינו נכון ובכך, לכל הפחות, לנסות ולהעביר את נטל הראיה אליה. אבהיר- שני הצדדים הפנו לאותם מסמכים: חשבון חלקי ממזמין העבודה לנתבעת, מתאריך 22.4.04 (נספח ל' / נספח 63); וכן החשבון החלקי אותו ערכה הנתבעת לתובעת בתאריך 30.5.2004 (נספח לא'/ נספח 64). עוד אפנה לכך כי הנתבעת צירפה דו"ח הוצאות (נספח לב' לתצהירו של פינקלשטיין) אשר הודפס בתאריך 17.1.2013, היינו לצרכי המשפט. אציין, כי טענת הנתבעת שלא מצאה את המסמכים העדכניים לא נסתרה. הנתבעת אף טענה, כי החשבונות לעיל, הגם שכותרתם הינה חשבונות חלקיים מייצגים את תום ההתחשבנות; בעוד שהתובעת טענה כי הם אינם כוללים עבודות נוספות שבוצעו (אתעלם מטענות התובעת להכללת הוצאות שלא כדין, טענות שכרגיל נטענו בעלמא). משכך, היה על התובעת להראות כי פרק העבודות (ר' פרק א' בחשבון מתאריך 30.5.2004) אינו כולל את כל העבודות אותן ביצעה. מדובר בטענה אותה ניתן להוכיח, לדוגמה, בחוות דעת הנדסית שתבחן את העבודות שבוצעו על ידי התובעת בשטח בתום הפרויקט (על פי מסמכים הנדסיים, תוכניות ביצוע; יומני עבודה; מסמכי פיקוח / מסירה וכו'). במקום זאת, בחרה התובעת להעלות טענות כלליות, אך בכך אין די.
8. משכך, אני מורה על דחיית התביעה בהתייחס לפרויקט זה.

טענות ההתיישנות והמניעות

1. פרק נכבד מטיעוני הנתבעת הוקדש לטענה כי התובעת מנועה מלתבוע אותה וכן כי עילות התביעה בהתייחס לחלק מהפרויקטים התיישנו.
2. לכאורה, היה מקום להתייחס לטענות אלה בחלק המקדמי אולם סברתי כי יהיה זה נכון להתייחס ראשית כל לטענות לגופן. אפנה לכך כי ביחס לפרוייקטים הרלוונטיים התייחסתי, באופן קונקרטי, לטענות ההתיישנות.
3. הרקע לטענות הנתבעת הינו מו"מ שהתקיים בין הצדדים בשנים 2004-2005. בסופו של המו"מ שילמה הנתבעת לתובעת סכום של 180,000 ₪ שכבר הוזכר על ידי בחלק הכללי של פסק הדין.
4. נסקור את המצע העובדתי לטענות אלה.
5. בתאריך 13.8.04 פנתה התובעת לנתבעת בדרישה לקבלת כספים בגין 15 פרויקטים אותם ביצעה (נספח א' לתצהירו של פינקלשטיין). בעקבות מכתב זה (ומכתב תשובה שבא בעקבות – נספח ב' לתצהירו של פינקשלטיין), נערך, בתאריך 4.4.2005, מסמך שזכה לכותרת:"סיכום שיחה בין חברת אלקטרה בע"מ לבין חברת א.ח. ריתוך צנרת בע"מ" (נספח ג' לתצהירו של פינקלשטיין). אבו חנא חתום על מסמך זה והוא יכונה מכאן והלאה כ"הסכם".
6. נביא את נוסחו המלא של הסכם:

"חברת אלקטרה תשלם לחברת א.ח. ריתוך וצנרת בע"מ תשלום "על חשבון" של 180,000 ש"ח, בתוספת מע"מ, עבור העבודות שהוזמנו מחברה זו:

1. מאגר נטופה (ג'וב 7911).
2. שער מנשה (ג'וב 7899).
3. חצור (ג'וב 7905).

תמורת התשלום הנ"ל מוותרות כל החברות שבקבוצת אבו חנא, לרבות אבו חנא ריתוך וצנרת בע"מ (להלן – "החברות"), ואבו חנא עצמו, על כל דרישותיהם הכספיות, לרבות זו שנשלחה לחברת אלקטרה בתאריך 13.8.04, פרט לעבודות המפורטות:

קפטן סטיב, חפץ חיים, שער מנשה, חצור, חברת חשמל, גרנד קניון. בעניין פרויקטים אלה יקבע דיון חדש בנושא ההתחשבנות הכספית, שיסתיים לכל המאוחר בתאריך 1.5.05.

מוסכם בין הצדדים כי בגין הרשימה לעיל, תשלם אלקטרה למי מהחברות ע"י החוזה שבין הצדדים, ובתוספת כספית מסוימת ע"פ שיקול דעתה הבלבדי של חברת אלקטרה.

מוסכם בין הצדדים שהתשלום שישולם בהמשך, בהפחתת המקדמה ששולמה לחברת א.ח. ריתוך צנרת בע"מ כאמור לעיל, הינו סופי ולא תהייה לאבו חנא או לחברות החתומות על מסמך זה כל תביעה נוספת נגד חברת אלקטרה בגין כל העבודות ברשימה המלאה או בעבודות שנערך הדיון לגביהן, ואבו חנא והחברות מוותרים על כך טענה, דרישה, תביעה, מכל סוג שהוא, כלפי אלקטרה. מסמך זה מבטל את המסמך שנחתם ביום 23.3.05".

(חתימות אבו חנא)

1. לא היתה מחלוקת כי בהמשך לאותו הסכם שילמה הנתבעת לתובעת סכום של 180,000 ₪.
2. בנוסף, בתאריך 16.5.05, שלחה הנתבעת (בהתאם להתחייבותה לערוך התחשבנות כספית) מסמך (נספח ה' לתצהירו של פינקלשטיין) ממנו עולה כי לאחר בדיקת הפרויקטים הסתבר כי בגין פרויקט חצור חייבת הנתבעת לתובעת סכום של 31,000 ₪; בגין פרויקט חפץ חיים חייבת התובעת לנתבעת סכום של 58,000 ₪; בגין פרויקט קפטן סטיב חייבת הנתבעת לתובעת סכום של 121,000 ₪; ובגין פרויקט שער מנשה חייבת הנתבעת לתובעת סכום של 50,000 ₪. במכתב צוינו שני פרויקטים נוספים (חברת חשמל וגרנד קניון) אך משום שהם אינם מענייננו לא נפרטם. אין מחלוקת, כי במסמך זה נפלו שתי טעויות סופר (המקדמה הינה 180,000 ₪ ולא 160,000 ₪ כפי שצוין בטעות; והשורה התחתונה צריכה להיות 46,2000 ש"ח (-) (ולא 116,200 ₪ כפי שצוין בטעות). היינו, כי לאחר ביצוע החישובים לעיל, התובעת היא זו שחייבת לנתבעת סכום של 46,200 ₪ (לאחר שנוכה סכום המקדמה בסך 180,000 ₪). המכתב מוסיף כי כמחווה של רצון טוב, "וללא קשר לחשבון" תעביר הנתבעת סכום נוסף של 40,000 ₪ כסיכום וחשבון סופי בנושא. עוד אין מחלוקת כי הסכום לעיל (40,000 ₪) לא הועבר בסופו של דבר משום סירובו של אבו חנא לחתום על כתב סילוק סופי בהתייחס לכלל הפרויקטים.
3. טוענת הנתבעת כי ההסכם מורכב משני חלקים:

החלק הראשון, אשר התייחס לכלל הפרויקטים, מלבד הפרויקטים שנכללו בחלק השני. נטען, כי ההסכמה היתה שהמחלוקת בנוגע לאותם פרויקטים תסתיים עם קבלת הסכום של 180,000 ₪. עוד נטען (ר' לדוגמה האמור בס' 10.2 לתצהירו של פינקלשטיין), כי הנתבעת לא היתה מסכימה לשלם את הסכום לעיל באם היתה יודעת שלתובעת תהיינה טענות נוספות בנוגע לפרויקטים שנכללו בחלק זה.

לגבי החלק השני נטען, כי הפרויקטים המצוינים בו (קפטן סטיב, חפץ חיים, שער מנשה, חצור, חברת חשמל, גרנד קניון) יוותרו לעריכת התחשבנות מחודשת בין הצדדים. עוד נטען, כי הסכום של 180,000 ₪ יהוה מקדמה אם וככל שיסתבר כי לתובעת מגיע תשלום כלשהו בגין אותם פרויקטים. פינקלשטיין טען (ר' החלק השני של ס' 10.4 לתצהירו) כי בדיקת הפרויקטים שנכללו בחלק זה, נעשתה במשותף עם אבו חנא. פינקשלטיין מסר כי:"ישבתי עם אבו חנא על כל אחד מהפרויקטים, ועברנו באופן פרטני על כל אחד מהחשבונות, על העבודות שבוצעו ואושרו על ידי המזמין, וכל על התשלומים שהועברו לאבו חנא בגין כל אחד מהפרויקטים. . "

1. פינקלשטיין טען כי התובעת בחרה לקבל את הסכום של ה 180,000 ₪ לעיל, וחרף קבלתו, כללה בכתב התביעה פרויקטים מהחלק הראשון של ההסכם. זאת ועוד, הגם שבדיקת הפרויקטים שנכללו בחלק השני של ההסכם היתה מסורה לנתבעת והתקיימה בשיתוף פעולה עם אבו חנא, בחרה התובעת שלא לקיימו.
2. הנתבעת אף טענה (ר' סיכומי הנתבעת בע"פ עמ' 122 ואילך) כי ללא כל קשר להסכם, עילות התביעה ביחס ל 3 פרויקטים התיישנו, והכוונה לפרויקט בית אבות ספרדי; אוניברסיטת חיפה - הפקולטה לחינוך; ובניין IBM. התייחסתי לטענת ההתיישנות ביחס לכל פרויקט מהשלושה לעיל ולכן לא אשוב ואדרש לכך.
3. ביחס לשאר הפרויקטים טענה הנתבעת כי התובעת מנועה מלתבוע בגינם, וזאת משום ההסכם שהובא לעיל. הנתבעת היתה מודעת לבעייתיות הקיימת במונח "על החשבון" שנכלל בהסכם זה, אך טענה כי משמעותו הינה המשמעות היומיומית והמקובלת, היינו – כי בשלב ראשון נערכה התחשבנות כללית ולכן סוכם כי התחשבנות מפורטת יותר תיערך בהמשך, וכך אכן נעשה (ר' סיכומי הנתבעת בע"פ עמ' 125 לפרוטוקול). עוד נטען, כי משגילתה התובעת כי הסכום השני (40,000 ₪) שהנתבעת סברה שיש לתיתו אינו מספיק לה (וגם זאת לפנים משורת הדין, לאחר שהתחשבות המדויקת הובילה למסקנה כי הסכום של 180,000 ₪ עולה על הסכום המגיע לתובעת), היא הפרה ברגל גסה את ההסכם, וזאת מבלי ששלחה הודעת ביטול ומבלי שהחזירה את הסכום של 180,000 ₪ אותו קיבלה בשלב הראשון של ההסכם.
4. מנגד, טענה הנתבעת כי המונח "על חשבון" שבהסכם מצביע כי כוונת הצדדים היתה כי יבוצע, בהמשך, ליבון מדויק ומבוסס של המחלוקות. משום שדבר זה לא נעשה וכל שנעשה הוא משלוח המכתב בו הוצע לתובעת סכום של 40,000 ₪ (נספח ה' לתצהירו של פינקלשטיין), לא מצאה התובעת לנכון לקבל סכום זה ולחתום על כתב סילוק סופי.
5. כתב ויתור הינו חוזה לכל דבר ויש ליישמו ולפרשו ככל חוזה אחר (ור' בנדון, לדוגמה, האמור בת.א.(מחוזי חיפה) 10432/97 מ.ג.מ.נ נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (18.6.06, פסקה 60). יחד עם זאת, סבורני כי במקרה דנן, ספק באם היתה הסכמה הדדית שההסכם מתאריך 4.5.2004 יהווה כתב ויתור שימנע את הגשת התביעה. מדובר בהסכם שברור מתוכנו כי הוא אמור להוות חלק ראשון להסכם נוסף. ההסכם, כאמור לעיל, נחלק לשני חלקים: החלק הראשון התייחס ל 3 פרויקטים (מאגר נטופה, שער מנשה וחצור וכן לשאר הפרויקטים שצוינו במכתב מתאריך 13.8.04); והחלק השני לפרויקטים נוספים (שהרלוונטיים לענייננו הינם קפטן סטיב, חפץ חיים, שער מנשה וחצור). והנה, מגלים אנו כי פרויקט שער מנשה נכלל הן בחלק הראשון (שאמור לכלול, לכאורה, פרויקטים שאין לשוב ולהידרש אליהם) והן בחלק השני. הדבר, על פני הדברים מצביע על ניסוח שלכל הפחות הינו דו משמעי ולכן ספק באם ניתן להסיק ממנו מסקנות מרחיקות לכת כפי שטוענת הנתבעת. זאת ועוד, המונח "על החשבון" הינו מונח שיש לפרשו, לטעמי, כפשוטו. היינו, – הסכום שהועבר "על החשבון" הינו סכום ראשוני, לא מדויק, שבעקבותיו תבוצע בדיקה חוזרת ומעמיקה יותר. הנתבעת אמנם טענה כי בדיקה שכזו בוצעה, בשיתוף עם אבו חנא, אך ספק באם ניתן "לכבול" את התובעת להסכם שהינו, למעשה, "שיק פתוח" (אותו תמלא הנתבעת) ולקבוע כי הוא מהווה כתב ויתור, כאשר בנקודת הזמן בה הוא נחתם, לא יודע אחד הצדדים מה ילד יום ועל מה הוא, למעשה, מוותר. במילים אחרות, הסכם ויתור, אשר ימנע את אחד הצדדים לו להיות בעל דין בבית המשפט, צריך להיות מפורש וברור. מפורש – שהיה ברור למה מתייחס הויתור; וברור – שיהיה ברור מתוכנו כי כנגד אותו ויתור, לא יוכל אותו צד לתבוע את הצד שכנגד. ההסכם שבפנינו אינו עומד בתנאים אלה. אעיר, שלא נעלמה מעיני טענת הנתבעת כי נפל פגם עסקי (ומוסרי) בהתנהלות התובעת, אשר בחרה לנהוג בסגנון לא ראוי בכך שנטלה את הסכום של ה 180,000 ₪ ולאחר מכן הגישה את תביעתה (וברור כי הסכום לעיל לא היה ניתן לה באם היתה הנתבעת משערת כי כך תנהג התובעת), אולם גם אם יש ממש בדברים אלה, ה"סעד" בגין התנהלות זו, אינו יכול להיות קביעה כי התובעת תהיה מנועה מלהגיש תביעתה. משכך, איני יכול לקבל את טענת הנתבעת לעניין המניעות. יחד עם זאת, הצדק וההיגיון מחייבים לקזז את הסכום לעיל, בסך 180,000 ₪ מהסכומים שנפסקו לטובת התובעת. למעשה, אף התובעת הסכימה לעקרון זה וציינה כי מסכום התביעה יש לקזז את הסכום של 180,000 ₪ אותו קיבלה על חשבון החוב (ר' ס' 6 לכתב התביעה).
6. בטרם סיכום:

התביעה ביחס לפרויקט קפטן סטיב התקבלה ונקבע כי על הנתבעת לשלם לתובעת סכום של 20,740 ₪, נכון לתאריך 21.12.2004. נכון לתאריך 30.10.14 סכום זה (בצירוף הצמדה וריבית כחוק) הינו – 32,344 ₪.

התביעה ביחס לפרויקט שער מנשה התקבלה ונקבע כי על הנתבעת לשלם לתובעת סכום של 3,600 ₪ נכון לתאריך 16.8.04. נכון לתאריך 30.10.14 סכום זה (בצירוף הצמדה וריבית כחוק) הינו – 5,691 ₪.

התביעה ביחס לפרויקט אוניברסיטת חיפה – הפקולטה לחינוך התקבלה ונקבע כי יש לשלם לתובעת סכום של 19,156 ₪, נכון לתאריך 1.9.2004. נכון לתאריך 30.10.14 סכום זה (בצירוף הצמדה וריבית כחוק) הינו – 30,224 ₪.

סיכום שלושת הסכומים לעיל = 68,259 ₪.

הסכום של 180,000 ₪, משוערך לתאריך 30.10.2014 (מתאריך 1.5.2005) הינו 278,404 ₪.

משכך, הסכום ששולם בשנת 2005 עולה על הסכומים שנפסקו לזכות התובעת. לכן, הנתבעת אינה חייבת דבר לתובעת.

1. סוף דבר, אני מורה על דחיית התביעה.
2. אני מחייב את התובעת בשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 50,000 ₪.
3. לשלוח לצדדים.

ניתן היום, י' חשוון תשע"ה, 03 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.