1. לפני תביעה לפיצוי נזקי רכב התובעת בגין תאונה שארעה ביום 31.10.06, עת נסע הרכב המבוטח על ידיי התובעת באזור תלפיות בירושלים.
2. עפ"י הנטען בכתב התביעה רכב התובעת נסע ישר בנתיבו כשלפתע הגיח מימין רכב הנתבעים (להלן: "המשאית") בנסיעה מהירה לאחור, ללא מכוון וללא צפצוף ופגע בעוצמה רבה בחלקו הימני האחורי של רכב התובעת.
3. טענת הנתבעים בכתב ההגנה הינה כי במהלך נסיעה לאחור באיטיות הבחין הנתבע 1 ברכב התובעת, ועל כן עצר באופן בו נותר מעבר צר למעבר כלי רכב. רכב התובעת המשיך בנסיעה תוך שהוא עוקף את המשאית במעבר הצר ופגע במשאית עם דלתו האחורית.
4. בדיון שהתקיים בפני העידו נהג רכב התובעת והנתבע 1. כן הוצגו לעיוני תמונות הנזק ברכב התובעת והדיווח לתובעת אודות התאונה.
5. נהג התובעת העיד כי שמע מכה ברכב ועד שעצר נפגע רכבו בכל הצד הימני האחורי. נהג התובעת טען כי לא ראה את המשאית נוסעת לאחור. עוד טען נהג התובעת כי הנתבע 1 התנצל על הפגיעה ובמענה לאמרת נהג התובעת כי לא שמע את צפצוף הנסיעה לאחור, השיב לו הנתבע 1 כי אין לו צפצוף.
6. הנתבע 1 העיד כי היה בחניה ויכול היה לצאת רק בנסיעה לאחור. התחיל לצאת בזהירות וכשהיה במרחק של כ- 6 מטרים מהכביש ראה שאין כלי רכב, הגיע לסוף המדרכה וראה את הרכב שפגע בו מתקרב מאחור ממרחק של כ- 15 מטר ומיד עצר. המרחק בינו לבין המדרכה היה כזה שלא היה ברור אם ניתן לעבור, לכן עצר. רכב התובעת המשיך להתקדם, ניסה להשתחל בנסיעה קדימה ושרט את הרכב שלו. הנתבע 1 אישר שאין צפצוף נסיעה לאחור וכן אישר כי נסע לאחור ללא מכוון.
7. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ועיינתי בכתבי הטענות ובראיות שהוצגו בפניי, אין חולק בין הצדדים כי התאונה ארעה כאשר המשאית הייתה במגמת נסיעה לאחור ביציאה מחניה ורכב התובעת נסע בכביש. הצדדים חלוקים בשאלה האם בעת קרות התאונה המשאית הייתה בנסיעה כטענת התובעת או בעמידה כטענת הנתבעים.
8. מבחינת העדויות האחת אל מול השנייה כל אחד מהנהגים עמד על גרסתו כאשר נהג התובעת טען כי לא הבחין במשאית וכי נפגע לאחר שכבר חלף את המשאית ומנגד טען הנתבע 1 כי נעמד כשהבחין ברכב התובעת וזה ביקש לעבור במעבר הצר שנותר ונפגע.

סבורני כי מבחינת עדויות הצדדים ניתן למצוא בעדות הנתבע 1 חיזוק לגרסת התובעת בנוגע לשיחה שהתנהלה בין הנהגים לאחר התאונה והתנצלות הנתבע 1 שאישר כי אין לו צפצוף של נסיעה לאחור, שכן המדובר בפרט אשר לולא נאמר לנהג התובעת לא היה באפשרותו לדעת.

בנוסף ניתן למצוא בעדות הנתבע 1 עדות להתרשלותו בנהיגה בעצם הנסיעה לאחור ללא מכוון.

יחד עם זאת, מדובר במשאית הנוסעת לאחור ביציאה מחניה ועל מדרכה, בנסיבות אלה סביר להניח כי אין באפשרותה לנסוע במהירות גבוהה. אי לכך ונוכח טענת הנתבע 1 כי היה במרחק של 6 מטרים מהכביש וראה שאין כלי רכב ולאור עדות נהג התובעת כי שדה הראיה שלו היה פתוח, סבורני כי היה על נהג התובעת להבחין במשאית וספק בעיניי כי יכול היה לעבור את המשאית עם כמעט מחצית מרכבו מבלי להבחין בנסיעת המשאית לאחור או למצער בנוכחותה במקום.

אשר על כן ולאור הדברים האמורים עולה מן העדויות כי שני הנהגים התרשלו בנהיגתם ומשכך ולאור חובת הזהירות המוגברת המוטלת על הנתבע 1 ביציאה מחניה ובנסיעה לאחור מחד ואפשרות מניעת התאונה על ידי נהג התובעת מאידך, אני מחלקת את האחריות בין הצדדים בחלקים שווים.

1. סיכומו של דבר אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 2,091 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה מיום 5.12.06 ועד למועד התשלום בפועל, אגרת בית משפט כפי ששולמה, שכר העד כפי שנפסק בדיון בסך 400 ש"ח ושכר טרחת עורך דין בסך 1,500 ש"ח.

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים בדואר.

ניתן היום, ח' תמוז תשע"ד, 06 יולי 2014, בהעדר הצדדים.