פתח דבר

1. זוהי תביעה כספית בסך של 2,500,000 ₪ בעילות רבות ושונות, בראשן דרישה לפיצוי בגין מעשה אונס שנטען כי הנתבע ביצע בתובעת, וכן תקיפה, גזל, עשיית עושר, פגיעה בפרטיות ולשון הרע.

2. במרכז הסכסוך שהוביל להליך זה עומדת מערכת יחסים זוגית מורכבת, בלשון המעטה, בין התובעת לנתבע. מערכת יחסים זו החלה בשנת 2005 ונמשכה מספר שנים, במהלכן ידעה ירידות ועליות חדות. על קצה המזלג יצוין כי התובעת טוענת שבמהלך השנים היא סבלה מהתעללות פיזית ונפשית מצד הנתבע, וכאמור כי אף נאנסה על ידו. לטענתה, משביקשה לסיים את הקשר יצא הנתבע למסע נקם והוציא את דיבתה במקומות שונים. הנתבע מצדו טוען כי אין דבר בטענות התובעת וכי הכל עורבא פרח ומסע נקם כנגדו דווקא, על שלא עזב את אשתו לטובת התובעת.

3. במסגרת מסכת הראיות בתיק הוגשו מטעם התובעת חמישה תצהירי עדות ראשית שלה עצמה. בהתאם להסכמה הדיונית בין הצדדים מיום 12.7.12 הוצא תצהיר אחד מהתיק ונותרו ארבעה:

תצהיר מיום 8.4.10 (להלן: "תצהיר התובעת הראשון");

תצהיר מיום 14.5.11 (להלן: "תצהיר התובעת השני");

תצהיר נוסף מיום 14.5.11 אליו צורפו תמלילי הקלטות בלבד;

תצהיר מיום 20.11.11 (להלן: "תצהיר התובעת השלישי").

בנוסף לתצהירי התובעת עצמה תחילה הוגשו מטעמה לתיק תצהירים של 19 עדים נוספים, מתוכם התייצבו להעיד ולהיחקר 13 עדים, נוסף על התובעת.

הנתבע הגיש שני תצהירי עדות ראשית, האחד מיום 28.2.12 (להלן: "תצהיר הנתבע הראשון") והשני מיום 2.7.12 (להלן: "תצהיר הנתבע השני"). בנוסף הוגשו מטעם הנתבע תצהירים של 6 עדים נוספים, ולבסוף התייצב עד אחד בלבד להעיד, נוסף על הנתבע עצמו.

4. ראוי לציין כי שני הצדדים בחרו להגיש לבית המשפט ערב רב של מסמכים בהיקף גדול, בין השאר עשרות רבות של עמודים בהם תומללו הקלטות של שיחות בין הצדדים, תמלילים השופכים אור על מערכת היחסים הייחודית, אך ברובם אינם מעלים או מורידים לענין ההכרעה בתביעה. הצדדים אף הגדילו לעשות ולאחר הגשת הסיכומים המשיכו להגיש בקשות ומסמכים, המעידים על המשך ההתכתשות ביניהם. בשל כך נדרשה עבודה מאומצת על מנת לבור את הבר מן המוץ.

טענות הצדדים

טענות התובעת

5. גרסתה העובדתית של התובעת כפי שזו עולה מסיכומיה היא כלהלן:

התובעת (ילידת 1955), עלתה לארץ מרומניה בשנת 2003. ברומניה היתה התובעת מנהלת בית קולנוע וזמרת ובעיסוק אחרון זה המשיכה גם לאחר הגעתה לישראל. הנתבע, שהיה מעריץ של התובעת, חיזר אחריה אך ללא הועיל. בתאריך 27.8.05 הגיע הנתבע במפתיע לביתה של התובעת בשעת לילה מאוחרת, טען כי הוא חש ברע וכי תקפו אותו כאבים בחזה, וביקש להיכנס ולנוח מספר דקות. באותה העת שהו בדירה התובעת ובתה הבגירה ס' שהתגוררה עמה (להלן: "הבת"). הנתבע ישב בסלון הבית בשעה שהתובעת נכנסה לישון בחדרה. בחלוף זמן מה נכנס הנתבע לחדרה של התובעת ואנס אותה בכוח. לאחר מכן עזב הנתבע את הבית בחופזה, אך חזר כעבור מספר דקות כאשר הוא מתחנן כי התובעת תסלח לו ואף הציע לה תשלום בסך 10,000 ₪ ורכב במתנה כפיצוי על מעשיו ותמורת שתיקתה. ממועד האונס ואילך השקיע הנתבע מאמצים לשכנע את התובעת כי הוא גבר גרוש ובודד, כי מעשיו נעשו מאהבה אליה, וכי בכוונתו לשאת אותה לאישה.

בהמשך עבר הנתבע להתגורר עם התובעת ובתה ובכך סלל את הדרך "להשתלט" על חיי התובעת והיא הפכה לזוגתו בתרמית ובכפיה. בביתה של התובעת התנהג הנתבע כבעל הבית, הכתיב את אורח חיי התובעת ובתה, נהג בתובעת כב'שפחת מין' ואף התנהג כלפיה באלימות פיזית. במשך חצי שנה גר הנתבע עם התובעת ובתה בדירתן שברח' יוספטל, קרית ים והתלונן על תנאי המגורים. יום אחד הודיע לתובעת ובתה שהם עוברים לדירה טובה יותר. התובעת התחננה בפני הנתבע כי ייתן להן להישאר בביתן אך דבר לא עזר. בתה של התובעת היא שרכשה את הרהיטים לבית החדש ובהמשך הבת והתובעת נשאו בהוצאות הבית החדש כאשר הנתבע חי על חשבונן כטפיל.

בקיץ 2006 נסעה התובעת לרומניה והנתבע הצטרף אליה, התארח בבית משפחתה ואף ניצל את כישוריה על מנת לרכוש מקרקעין ברומניה. רק במועד זה גילתה התובעת לתדהמתה כי הנתבע נשוי ואב לשלוש בגירות המתגוררות בחיפה, או אז הבינה כי הנתבע רימה אותה לאורך כל הדרך. לאחר הגילוי ביקשה התובעת לנתק את הקשר עם הנתבע ולחשוף את מעשיו הקשים כלפיה. לצורך כך פנתה התובעת בתלונות לארגון "נעמת" וכן למשטרת ישראל, וכאשר גופים אלו לא סייעו בידה החליטה להגיש תביעה נזיקית כנגד הנתבע על כל מעלליו.

עם התרבות תלונותיה של התובעת לגורמים השונים הגביר הנתבע את איומיו והטרדותיו, ואלו התעצמו לאחר הגשת תביעה זו, אז החליט להשיב לתובעת כגמולה. הנתבע נתן ראיונות מפורטים לעיתון "כלבו" בהם הוציא את דיבתן של התובעת ובתה. הנתבע לא הסתפק בפרסום בעיתון זה המופץ באזור מגורי הצדדים, אלא אף יזם שתי כתבות בעיתון המתפרסם באזור בו גרה התובעת ברומניה (להלן: "העיתון הרומני"), בהן תוארה כ"זונה רומניה" אשר גנבה ממנו ומעלה בכספו.

מעבר לפרסומים בעיתונים פעל הנתבע להכפשת שמה של התובעת ולפגיעה בפרטיותה, במוניטין שלה ובפרנסתה. כך, טרם היכרותה עם הנתבע היתה התובעת מעורבת בתאונת דרכים בגינה הגישה תביעה נזיקית נגד חברת הביטוח הפניקס. בתחילה סייע לה הנתבע בניהול התביעה, אך לאחר הידרדרות היחסים ביניהם ובנסיון לנקום בתובעת פנה הנתבע מיוזמתו לחברת הפניקס ואף נתן תצהיר מטעם הפניקס שהביא לדחיית התביעה. כמו כן, הנתבע פעל לסיכול בקשתה של התובעת לקבלת ייצוג בתיק זה מהלשכה לסיוע משפטי (להלן: "הלשכה") באמצעות פניות ללשכה בהן טען בין היתר כי התובעת אינה זכאית לסיוע משפטי בשל היותה אישה עתירת נכסים. בנוסף, הנתבע פנה למוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") בטענה כי יש להפסיק את תשלום הגמלה לתובעת, אף זאת בשל היותה בעלת נכסים והכנסות. עקב פנייתו של הנתבע למל"ל הופסק תשלום הגמלה וחודש רק לאחר חקירה אליה נדרשה התובעת להתייצב.

בנוסף, הנתבע נהג להתעלל בתובעת התעללות נפשית כאשר איים עליה והצהיר באוזניה כי תלונותיה למשטרה לא יביאו לה את הישועה וכי עומדות בפניה שתי אופציות; האחת, להמשיך להיות 'שפחת המין' שלו; והשניה, לחיות כנרדפת כל חייה. הנתבע לא הסתפק בהתעללות נפשית ואף תקף את התובעת פיזית עד שנזקקה לטיפולים רפואיים. כמו כן, הנתבע נהג לבלוש אחר התובעת ולהגיע למקומות בהם הופיעה ולהציג את עצמו כאמרגנה, וזאת אף בזמנים בהם עמדו כנגדו 'צווי הרחקה' שהוציאה התובעת.

6. התובעת טוענת כי המסכת העובדתית שנפרסה לעיל מקימה לה זכות לפיצוי בגין העילות הבאות:

6.1. עבירות מין שביצע הנתבע כנגד התובעת - התובעת טוענת כי הראיות שהציגה מלמדות על מסכת קשה של התעללות מינית של הנתבע בתובעת שכללה אונס, כפיה מינית, מעשי סדום ומעשים מגונים במקרים רבים. התובעת טוענת כי אין בעובדה שלא הוגש נגד הנתבע כתב אישום בגין מעשים אלו בכדי לחסום את דרכה לקבלת פיצוי, שכן רמת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי פחותה מזו הנדרשת בהליך פלילי.

6.2. עוולות של לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 ("חוק איסור לשון הרע") וכן של פגיעה בפרטיות לפי חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 ("חוק הגנת הפרטיות") בגין המעשים/פרסומים הבאים:

א. התצהיר שנתן הנתבע במסגרת תביעת התובעת נגד הפניקס.

ב. פניות הנתבע ללשכה.

ג. פניות הנתבע למל"ל.

ד. 3 כתבות בעיתון "כלבו", האחת מיום 20.11.09, השניה מיום 15.1.10 והשלישית מיום 12.2.10. במענה לטענת הנתבע שהכתבות כלל לא פורסמו ע"י הנתבע או ביוזמתו, התובעת טוענת כי היא לא יזמה את הפרסומים בעיתון "כלבו" ואף נזהרה משיתוף פעולה עם העיתון. התובעת מוסיפה כי אחריותו של הנתבע לפרסום הכתבות, הגם שאלו אינן כוללות את שמה של התובעת, נובעת מכך שהוא שיתף פעולה עם העיתון והסכים לפרסום שמו ותמונתו. עוד טוענת התובעת כי תגובתו בכתבה לצד תמונתו הובילה לכך שכל מי שקרא את הכתבה ומכיר את הנתבע ידע והבין כי האישה עליה מדובר בכתבות היא התובעת.

ה. כתבה בעיתון הרומני מיום 8.10.09, וכן כתבת המשך מיום 10.10.09.

ו. תגוביות ("טוקבקים") באתר האינטרנט של העיתון הרומני.

ז. העברת תמונות התובעת לעיתון הרומני ופרסומן בשתי הכתבות בעיתון זה.

ח. העברת תמונות התובעת ע"י הנתבע לאחד העדים מטעמו, מר שגיא רובין.

6.3. עוולת התקיפה לפי סעיף 23 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

6.4. עוולת הרשלנות לפי סעיף 35 לפקודה האמורה - התובעת טוענת כי מעשי התקיפה וההתעללות של הנתבע כנגדה מקימים לה זכות לפיצוי גם מכוח עוולת הרשלנות, שכן על פי הפסיקה אין מניעה מלהכיר במעשה מכוון כמעשה רשלני והפסיקה הכירה בכך שהתעללות מקימה עילה לפיצוי במסגרת עוולת הרשלנות.

6.5. עוולת הגזל וכן עשיית עושר ולא במשפט - התובעת טוענת כי עמלה קשה והשקיעה זמן ועבודה למען עסקיו של הנתבע כאשר סייעה לו ברכישת נכסי המקרקעין ברומניה. נכונותה להשקיע היתה על יסוד שכנועי הנתבע ועל רקע התנצלותו על האונס שביצע בה. התובעת טוענת כי היא זכאית לדרוש מהנתבע פיצוי כספי בגין עבודתה.

טענות הנתבע

7. גרסתו העובדתית של הנתבע היא כלהלן:

הנתבע, יליד 1945, נשוי ואב לשלוש בנות בגירות. הוא פגש בתובעת בחודש אוגוסט 2005 במועדון לילה בחיפה, בשמו נקב. במהלך השבועיים שלאחר מכן התנהלו ביניהם שיחות רבות בהן סיפרה התובעת לנתבע כי ילדותה היתה איומה ורבת סבל וכי כבגירה היתה נשואה ברומניה לאדם שנהג להשתכר לעתים תכופות ואף להכות אותה. רחמיו של הנתבע נכמרו על התובעת וליבו יצא אליה. התובעת מצידה ביקשה לקבל כמה שיותר פרטים על הנתבע כאשר בדיעבד הסתבר כי כל מטרתה היתה להוציא ממנו כספים. לאחר שהתובעת וידאה כי הנתבע הוא בעל נכסים היא הזמינה אותו לבקר בביתה. החל מהחודשים אוגוסט וספטמבר 2005 התקיימו בין הצדדים מפגשים.

התובעת, שהינה אישה מניפולטיבית, שכנעה את הנתבע לרכוש עבורה טלפון סלולרי ואף לשלם את החשבון השוטף. בסוף שנת 2005 ביקשה התובעת כי הנתבע יסייע לה ולבתה לעבור להתגורר בדירה מרווחת יותר. מעבר הדירה היה כרוך בתוספת לדמי השכירות של כ-50$ לחודש והנתבע הסכים לשלם את ההפרש לתקופת מה ואף רכש עבור התובעת מכספו ריהוט לדירה החדשה.

בחודש יולי 2006, כשפרצה מלחמת לבנון השניה, הציע הנתבע כי התובעת ובתה יעברו למקלט של דירתו בחיפה ושם הם פגשו את אשתו ואחת מבנותיו. משהמלחמה התארכה רכש הנתבע כרטיסי טיסה לרומניה עבור התובעת ובתה ומאוחר יותר הצטרף אליהן אף הוא.

בטרם הצטרף הנתבע אל התובעת ברומניה הוא העביר סך של 50,000$ לחשבון הבנק שלה ברומניה כדי לעשות בו שימוש לצורך השקעה בנדל"ן שם. ברומניה ניגש הנתבע עם התובעת לבנק על מנת לפתוח חשבון דולרי לעצמו. כאשר נשאל הנתבע אם הוא מעונין שהתובעת או מי מבני משפחתה יהיו מיופי כוח בחשבון הוא השיב בשלילה. לשמע תשובת הנתבע נפלו פניה של התובעת. במהלך שהותו ברומניה מצא הנתבע קרקע שהיה מעוניין לרכוש ועלותה 35,000 אירו. בתאריך 1.8.06 נפגש הנתבע, ביחד עם התובעת ובנה המתגורר ברומניה, עם בעלי הקרקע. התובעת ערכה את זיכרון הדברים בשפה הרומנית, הנתבע ומוכרי הקרקע חתמו על זיכרון הדברים, והתובעת ובנה חתמו כביכול כעדים לעסקה. הנתבע אינו קורא רומנית. בדיעבד הסתבר לנתבע כי התובעת חתמה כרוכשת. ביום 3.8.06 התייצבו התובעת והנתבע אצל נוטריונית לצורך חתימה על הסכם המכר. הנוטריונית הודיעה לנתבע כי כאדם פרטי זר אין הוא יכול לרכוש קרקע ברומניה. על כן סוכם כי בנה של התובעת, קצין בצבא הרומני, ירשם כקונה וכאשר הדבר יתאפשר על פי דין תועבר הקרקע על שמו של הנתבע. למחרת היום דיברו הנתבע והתובעת על האפשרות שילכו לטייל בעיר יאסי אך לתדהמתו של הנתבע התובעת דרשה תשלום של 1,000 אירו על מנת לנסוע איתו. במהלך שהותם בעיר יאסי איתר הנתבע דירה של ישראלים ורכש אותה תמורת 80,000 אירו כאשר הרוכשים שנרשמו בהסכם המכר הם הנתבע ואשתו. כאשר שמעה התובעת דברים אלו היא עזבה את משרד הנוטריונית בכעס והטיחה בנתבע כי הוא מעדיף את אשתו על פניה ברישום הזכויות בדירה. התובעת והנתבע שבו לישראל כאשר הם כועסים זו על זה.

בספטמבר 2006 רכש הנתבע כרטיסי טיסה עבורו ועבור התובעת על מנת לקבל חזקה בדירה שקנה ברומניה. כאשר חזרו לישראל היו היחסים ביניהם קרירים מתמיד בשל סירובו של הנתבע לחלוק עם התובעת את זכויותיו בדירה.

מכאן ואילך החלה התובעת להגיש תלונות שווא כנגד הנתבע למשטרת ישראל וכן פנתה לבתי המשפט לשם הוצאת צווי הרחקה נגדו, וזאת במשך תקופה של כשלוש שנים. במהלך אחת המריבות ביניהם הודיעה התובעת לנתבע כי הוא יכול "לשכוח" את הקרקע שרכש ברומניה. בנה של התובעת סירב אף הוא לערוך מסמך המעגן את התחייבותו להעביר את הקרקע לנתבע. לפי יעוץ שקיבל הנתבע, על מנת שניתן יהא להעביר את הקרקע על שמו עליו להקים חברה ברומניה ולהעביר אליה את הקרקע, וכך עשה. ביום 14.5.08 טס הנתבע לרומניה עם התובעת, משום שבנה סירב להיפגש איתו ללא נוכחותה, ושם הודיעה לו התובעת כי על מנת לקבל את הקרקע הוא יאלץ לשלם לה 12,000 אירו ולבנה 5,000 אירו, וכך היה (להלן תכונה טענה זו: "טענת הסחיטה").

8. הנתבע טוען כי הציר העיקרי של מערכת היחסים בינו ובין התובעת סבב סביב תאוות הבצע שלה ונסיונותיה הבלתי נלאים להוציא ממנו כספים ורכוש. הנתבע מוסיף כי מרגע שסירב להוסיף את שמה כמורשית חתימה לחשבון הבנק שפתח ברומניה החלה התובעת להעליל עליו עלילות שווא כאשר במקביל היא המשיכה לבלות איתו, לנסוע איתו לחו"ל שוב ושוב ואף יצאה איתו לשיט תענוגות בחודש יוני 2009.

9. הנתבע טוען כי טענת התובעת בדבר אונס מהווה שיא של עלילה שפלה כלפיו בגין אירוע שלא היה ולא נברא. הנתבע מוסיף כי העובדה שהתובעת נסעה עמו לבילויים בארץ ובחו"ל מספר פעמים בשנים 2006-2009 סותרת מניה וביה את טענת האונס. עוד טוען הנתבע כי התובעת לא הוכיחה ולו במקצת את טענותיה בדבר התעללות פיזית או נפשית, תקיפה או עבירות מין כלשהן.

10. הנתבע טוען כי טענות התובעת באשר לפרסום בעיתון הרומני אינן מובנות וחסרות פירוט מינימלי וכי ממילא לחוק איסור לשון הרע אין תחולה אקס טריטוריאלית. אשר לכתבות בעיתון "כלבו" טוען הנתבע כי בכתבה הראשונה דווח למעשה על דבר הגשת תביעה זו כנגדו, כי הפניה אל העיתון לא נעשתה על ידו והוא אינו אחראי לפרסום, וכי התגובה לתביעה שהוא התבקש ע"י העיתון למסור ונכללה בכתבה השלישית אינה מהווה פגיעה בפרטיות או הוצאת לשון הרע.

11. הנתבע איננו מכחיש את פנייתו לחברת הפניקס אלא טוען להגנת אמת דיברתי, וכי אם התובעת מלינה על כך שמעשה המרמה שלה נחשף אין לה להלין אלא על עצמה. עוד טוען הנתבע כי התובעת לא הוכיחה כיצד התצהיר פגע בפרטיותה או הוציא עליה לשון הרע וכי ממילא כתבי טענות ותצהירים חוסים תחת הגנה מלאה מפני תביעת לשון הרע. גם באשר לפניותיו ללשכה, הנתבע טוען כי הדברים נכונים. באשר לפניות למל"ל טוען הנתבע כי איננו יודע ואיננו זוכר במה מדובר.

12. אשר לטענת התובעת בדבר עוולת הרשלנות טוען הנתבע כי טענה זו הועלתה לראשונה בסיכומים ומהווה הוכחה לדלות טענותיה וכן כי היא עומדת בסתירה חזיתית לטענותיה העובדתיות בתביעה זו. הנתבע טוען כי התובעת לא הביאה שמץ של ראיה לטענות בדבר תקיפה והתעללות.

13. אשר לטענת התובעת בדבר גזל ועשיית עושר ולא במשפט טוען הנתבע כי אף טענה זו כמו יתר טענות התובעת נותרה סתומה, חסרת פירוט מינימלי, ונעדרת שמץ של ראיה.

דיון והכרעה

14. אקדים ואומר כי דין טענות התובעת, ברובן המכריע, להידחות. הטענות היחידות שראיתי לנכון לקבלן הן טענות בדבר לשון הרע ופגיעה בפרטיות, באשר לחלק מן הפרסומים.

אעיר כי התובעת העלתה ערב רב של טענות, לעתים קרובות באופן לא מסודר, אולם חלק לא מבוטל מהן אינו מצדיק דיון מפורט, וניתן להסתפק באמירה לפיה לא הוכחו כלל. כך למשל, בנוגע לטענות בדבר התעללות פיזית ותקיפה. אדון אפוא בטענותיה המרכזיות של התובעת, תוך שאבהיר כי גם הטענות האחרות לא נעלמו מעיניי.

טענת האונס

15. התובעת טוענת כי ביום 27.8.05 אנס אותה הנתבע בביתה בשעת לילה מאוחרת. אין חולק כי הנטל להוכיח את טענת האונס מוטל לפתחה של התובעת. אשר לשאלה מהו אותו נטל המוטל עליה, לאור העובדה כי מדובר בייחוס מעשה פלילי במסגרת הליך אזרחי, ההלכה כיום היא כי מידת ההוכחה נותרת "מאזן הסתברויות", אך כמות הראיות לצורך עמידה בה, כמו גם משקלן וחוזקן, יהיו מוגברים, כשהמידה משתנה בהתאם לחומרת המעשה הנטען [יעקב קדמי על הראיות (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2009) חלק רביעי, עמ' 1772-8, ואסמכתאות שם].

16. מהטעמים שיפורטו להלן, יש לקבוע כי התובעת לא הרימה ולו גם את הנטל הרגיל המוטל בתביעה אזרחית, לא כל שכן את הנטל המוגבר המוטל עליה בנסיבות העניין בהיות המעשה המיוחס לנתבע מעשה פלילי חמור, ועל כן יש לדחות את טענת האונס.

17. כבר בפתח הדברים ראוי לציין כי התובעת לא הגישה תלונה למשטרת ישראל בגין האונס הנטען בסמוך לאחר שלכאורה ארע. התובעת לא הגישה תלונה לגביו גם מספר שנים לאחר מכן. התובעת הגישה תלונה למשטרה בגין אונס רק ביום 5.3.12, כלומר כ- 6.5 שנים לאחר מועד האונס הנטען, וכשנתיים ומחצה לאחר שכבר הוגשה תביעה זו שבפניי בגינו (עמ' 764 לנספחי הנתבע).

יובהר כי במרוצת השנים הגישה התובעת למשטרת ישראל תלונות רבות כנגד הנתבע בגין נושאים אחרים, אך אף אחת מהן לא התייחסה לאונס הנטען (ר' עמ' 188-226 לנספחי התובעת. יוער כי לא בכל המקרים התובעת עצמה היא המתלוננת, וכן כי לפי אישור שהגיש הנתבע לאחר שהוגשו הסיכומים עולה כי אין תיקים פתוחים נגד הנתבע וכי כל תלונותיה של התובעת נסגרו).

יצוין כי במסגרת תלונה שהגישה התובעת ביום 1.11.11 בגין אירוע נטען אחר, פירטה התובעת כיצד הכירה את הנתבע ובין היתר סיפרה על מה שלכאורה נחזה להיות אותו הלילה בו לטענתה נאנסה. הוספנו 'לכאורה' מכיוון שהתובעת לא נקבה שם בתאריך, אך השתלשלות העניינים המתוארת על ידה בתלונה זו דומה עד מאד לזו שתוארה על ידה במסגרת טענת האונס, בהבדל אחד והוא מעשה האונס עצמו. במסגרת התלונה מיום 1.11.11 תיארה התובעת את אותו לילה כך: "...עבר עוד זמן ובאיזה לילה מישהו דופק בדלת שלנו ואמר שהוא הבן אדם עם הניירות וקוראים לו [מ'] ויש לו בעיה עם הלב ולא יכול לנהוג הביתה וצריך עזרה. התקשרתי לאמבולנס וביטלתי אח"כ ו-[ס'] נתנה לו עזרה ראשונה, לא רוצה אמבולנס וביקש לנוח א[צ]לינו רבע שעה, אני ישנתי. אחרי כמה זמן עברנו לגור ביחד וגרנו מחודש ספטמבר 2005 עד 2009 והיינו זוג וזה לפי הסכם שהיה ביננו מ-2005...". כפי שניתן להיווכח, אין בתיאור זה את אירועי אותו לילה מ-2005, כל אזכור לאונס. זאת למרות שכבר לא היתה בקשר עם הנתבע או תחת השפעתו, ואף היתה כשנתיים לאחר הגשת תביעה זו, שהטענה המרכזית בה היא טענת האונס.

18. ודוק; העובדה כי התובעת הגישה תלונה במשטרה בגין מעשה האונס הנטען משנת 2005 רק בשנת 2012, כשהיא לעצמה, אינה שוללת את האפשרות כי יש ממש בטענות התובעת. לא אחת נפסק כי אין לבחון את התנהגותם של קרבנות עבירה בעבירות מין, באמות מידה קשיחות של "סבירות"; כי לנאנסת "אין סולם תגובות אחד, ואחד בלבד, שלו ניתן לצפות"; וכי "אף שלא אחת נראית התנהגותו של קרבן עבירות מין למשקיף מן הצד תמוהה או בלתי הגיונית, אין הדבר מצביע על כך שגרסתו היא בלתי מהימנה וכי העבירה לא בוצעה" [ע"פ 8761/14 בן יצחק נ' מדינת ישראל (14.1.2016), פסקאות 25-27 לפסק הדין, ואסמכתאות נוספות שם]. הכלל הוא כי יש לבחון את גרסאות הצדדים זו מול זו, תוך התרשמות ממהימנות העדויות המובאות בפני בית המשפט, ומתן משקל מתאים - ולעתים מופחת - להתנהגות "בלתי מוסברת" או אפילו "תמוהה" של מי שנטען כי הוא קרבן אונס, וזאת על רקע המארג הראייתי בשלמותו ובשים לב למכלול נסיבות העניין. עם זאת, מובן כי מועד הגשת התלונה הינו נתון שיש להביאו בחשבון.

19. יצוין כי תלונתה של התובעת בגין אונס נחקרה על ידי המשטרה, שאף ערכה עימות בינה ובין הנתבע ולבסוף החליטה שלא להגיש נגד הנתבע כתב אישום מסיבה של "חוסר ראיות מספיקות" (עמ' 763 לנספחי הנתבע). ערר שהגישה התובעת - נדחה. ודוק; אין בעצם אי הגשת כתב אישום נגד הנתבע בכדי לשמוט את הקרקע תחת טענת התובעת, שכן הנטלים במשפט האזרחי והפלילי שונים, אך ברי כי יש לקחת גם נתון זה בחשבון במסגרת בחינת משקל הראיות.

20. נתון נוסף שראוי לחדדו בפתח הדיון הוא העובדה כי הבת ס', שהיתה כבת 30 לערך אותה עת, שהתה בבית בעת מעשה האונס וישנה בחדר הסמוך, וכי הנתבע היה מודע לנוכחותה שם. בנוסף, תחילה דומה היה שאין מחלוקת בין הצדדים לגבי נתונים עובדתיים נוספים, והם כי בשום שלב של האונס לא קראה התובעת לבתה, ואף בסמוך לאחריו לא הלכה לחדר הסמוך או פנתה לבת בדרך אחרת, להעירה משנתה, ולספר לה על האונס. תחילה נטען כי לבת נודע על מעשה האונס רק לאחר שהקיצה משנתה, בשעת בוקר, דהיינו מספר שעות לאחריו. גם בהנחה שאלה העובדות, הדבר אינו שולל כשלעצמו את טענת התובעת. לא אחת נפסק כי לעתים עשויה קרבן למעשה אונס "לקפוא" מחמת תחושת חוסר אונים, הלם, וכיו"ב. ככל שמתקיים מצב דברים מעין זה הוא עשוי ליתן הסבר, בין השאר, להעדרו של נסיון להזעיק עזרה מאדם הנמצא בסמוך [השוו למשל, ואף מקל וחומר, לנסיבות העובדתיות בפס"ד בן יצחק הנ"ל, כאשר שתי המתלוננות ששהו באותה עת במיטתו של המערער לא התנגדו לו התנגדות תקיפה ואף לא פנו זו אל זו, וכן נותרו לישון במיטתו עד לשעת צהריים, ובית המשפט קיבל באופן מלא את ההסבר בעדויותיהן בדבר "התאבנות", שם, בפסקה 14]. עם זאת, עובדות כאמור ברישא לסעיף, כמו גם ההסברים להן, הם בוודאי נתונים רלבנטיים שיש לקחת בחשבון בעת בחינת משקל הראיות. ועתה לראיות עצמן.

21. הראיות היחידות שלמעשה הציגה התובעת להוכחת גרסתה בעניין האונס הן עדותה שלה ועדות בתה. בשונה מהנטען, התובעת לא הציגה ראיות "חיצוניות" שיש בהן כדי לתמוך בטענת האונס.

לא נעלם מעיניי המסמך מהלשכה המשפטית של "נעמת" מיום 31.5.11 שכותרתו "סיכום/אישור בענין האשה ר' ר' " (עמ' 66 לנספחי התובעת; להלן: "האישור מנעמת") בו נכתב, בין היתר, כי במסגרת שתי פניות של התובעת לנעמת, האחת מיום 1.11.06 והשניה מיום 21.1.08, היא סיפרה שהיא עוברת "מסכת של אלימות והתעללות קשה" שכללה אף "כפיה מינית". אך מעיון באישור מנעמת עולה המסקנה כי אין לייחס לו משקל רב לעניין שאלת הוכחת אירוע האונס הנטען. ראשית, מדובר במסמך מוזמן שנכתב לבקשת ב"כ התובעת, במהלך ניהול התיק, כמעט 6 שנים לאחר אירוע האונס הנטען ולא בזמן אמת. שנית, האמירה בדבר כפיה מינית המופיעה באישור מנעמת כלל לא מופיעה במסמכים אשר תיעדו בתמצית את תוכן פניותיה של התובעת לנעמת בזמן אמת (עמ' 67-68 לנספחי התובעת, מסמכי הפנייתה של התובעת ללשכה לסיוע משפטי). שלישית, האישור מנעמת אמנם קביל, משלא באה התנגדות בהקשר זה, אך קבילות לחוד ומשקל לחוד. עדיין מן הראוי להיזהר מאד ממתן משקל רב לתוכן מסמך בנושא מעין זה, כאשר עורכת המסמך לא העידה (ולא זומנה להעיד), וכאשר אף אין חולק כי המסמך כלל לא נערך ע"י מי שפגשה בשעתו את התובעת (ושאף היא לא זומנה להעיד). יצוין כי מחומר הראיות עולה כי בתקופה בה ניהלו הצדדים מערכת יחסים, זו נשאה אופי מיני אינטנסיבי. מעדויות התובעת והנתבע כאחד ניתן היה להסיק כי זו כללה גם קיום יחסים בדרכים שונות, שאינן קונבנציונליות. לא מן הנמנע כי באמירה בדבר "כפיה מינית", הכוונה הינה לקיום יחסים בדרך כזו או אחרת. בלא עדותה של מי שפגשה בתובעת, ואשר ניתן יהיה לחדד באמצעותה את משמעות הדברים, אין לתת להם משקל רב.

לבסוף, וזה אולי העיקר, אם נותנים משקל לאישור מנעמת הרי שיש ליתן את הדעת לא רק על מה שיש בו אלא גם על מה שאין בו, וכן על ההתנהלות לאחר הפגישות שצוינו בו. המילה "אונס" היא מילה כבדת משקל וטעונה. הדעת נותנת כי אילו היתה התובעת מספרת בנעמת על אונס, היה הדבר מוצא ביטוי ברור בתיעוד מזמן אמת, וחלף הפנייתה ללשכה לשם קבלת ייצוג בהליכים משפטיים למניעת הטרדה מאיימת, ואף ייצוג בתביעה רכושית כידועה בציבור, היתה התובעת מופנית מיד להגשת תלונה במשטרה, או לכל הפחות לקבלת סיוע ותמיכה של אשת מקצוע. דבר מאלו לא נעשה. תלונה בגין אונס הוגשה כארבע שנים מאוחר יותר. זאת, בעוד שתלונות בנושאים אחרים ובכלל זה אלימות הוגשו בסמוך למועדים בהם נערכו הפגישות בנעמת. לא מצאתי כי הוגשו תלונות אף בגין מעשי "כפיה מינית", ולא נטען כי הוגשו כאלה. הגם שניתן לחשוב על לא מעט סיבות לעכבות מפני פניה למשטרה לשם הגשת תלונה בגין אונס, לכאורה קשה לחשוב על עיתוי "נוח" יותר לשתף בסיפור על אונס, מאשר בארגון "נשי" כנעמת, תוך כדי פגישה עם מנהלת המרכז לטיפול ומניעת אלימות במשפחה, שעה שקורבן האונס כבר אזרה את הכוחות והגיעה כדי לתאר "מסכת של אלימות והתעללות קשה". מן העובדה שבאישור מנעמת, קל וחומר במסמכים מזמן אמת, אין זכר למילה אונס; כמו גם מן העובדה שגם לאחר שתי הפגישות בנעמת - הראשונה מעט יותר משנה והשניה מעט יותר משנתיים לאחר האונס הנטען - לא הוגשה תלונה בגין אונס (וכאמור, אף לא בגין מעשי "כפיה מינית"); מתבקשת המסקנה כי התובעת לא סיפרה בנעמת את סיפור האונס המסופר בתביעה זו.

22. הדברים עולים בקנה אחד עם תיעוד "חיצוני" נוסף המצוי בחומר הרב שהניחו הצדדים בפניי, גם כזה שלא הפנו אליו בטיעוניהם. כדוגמא, אפנה אל סיכום טיפול פסיכוסוציאלי של עו"ס מביה"ח בני ציון, שנערך ביום 26.10.10 (לאחר הפגישות בנעמת) בהמשך לאשפוזה של התובעת ביום 4.7.10 ולשיחות תמיכה שנערכו עמה לאחריו (עמ' 179 לנספחי התובעת). מהמסמך עולה כי התובעת תיארה את הנתבע כ"אדם שהיה בן זוגה מס' שנים, בהמשך פגע בה, רימה אותה, וממשיך כל הזמן להטרידה, ... יש לה צו הרחקה נגדו ובקרוב צפוי הליך משפטי. לדבריה לאורך השנים הוא גנב ממנה כספים ופגע בה פיזית ונפשית, בנוסף פנה לרשויות ממשלה שונות ומסר תצהירי שקר עליה, ...". במסמך אף מתוארת גרסה מפורטת שמסרה התובעת לפיה הנתבע הגיע למחלקה בה אושפזה תוך הפרת 'צו הרחקה'. אך אין כל אזכור לטענת האונס הנטענת כיום. חזקה על עורכת המסמך כי אילו היתה מועלית טענה כבדת משקל מעין זו, היה הדבר מוצא ביטוי בסיכום הנ"ל, כמו גם בפעולות שהיו ננקטות, בין ע"י עורכת המסמך בין ע"י העו"ס במח' הרווחה העירונית במקום מגורי התובעת, אליה הופנתה התובעת להמשך טיפול בעניינה. גם ממסמך זה מתחייבת, אפוא, המסקנה כי התובעת לא סיפרה לעובדת הסוציאלית את סיפור האונס המסופר בתביעה זו.

הוא הדין בתיעוד הרפואי הנרחב מן התביעה כנגד הפניקס, המצוי בחומר שבפניי, לרבות בתחום הנפשי (לדוגמא, מזכר מיום 14.11.07 מהחטיבה הפסיכיאטרית בבי"ח רמב"ם, עמ' 591 לנספחי הנתבע); וכן בחוו"ד המומחה מטעם ביהמ"ש שם בתחום הנפשי (שבדק את התובעת גם בשפה הרומנית, עמ' 653-671 לנספחי הנתבע); כמו גם בחווה"ד הפסיכודיאגנוסטית שנערכה לבקשת המומחה הנ"ל ע"י פסיכולוג קליני (עמ' 566-570 לנספחי הנתבע). הגם שבבדיקות אלה דובר בין השאר על הרקע הרפואי הלא-פשוט של התובעת ועל טראומות אפשריות בעברה שהובילו למצב הנפשי הנטען, לא עלו טענות ביחס לאונס, או דומות להן.

אהיה מוכן להניח, לטובת התובעת, כי לא ניתן לראות בתיעוד ה"חיצוני" שצורף, ככזה השולל א-פריורי את נכונות טענת האונס, אף שזו לא מופיעה בו. אך בוודאי שלא ניתן לראות באישור מנעמת, ובכלל במסמכים שצורפו, כראיה "חיצונית" התומכת בטענת האונס או מבססת אותה.

23. נתתי דעתי גם ל'תיעוד' נוסף שהגישה התובעת - תמונה שלטענתה צולמה על ידה במהלך האונס, במקרה, כאשר הרימה את מכשיר הטלפון הסלולרי שלה על מנת להתקשר לבתה ס' ששהתה בחדר הסמוך בעת האונס, בכדי שזו תבוא לעזרתה, ובטעות צילמה תמונה באמצעות המכשיר (עמ' 498 לנספחי התובעת, ולהלן: "התמונה"). בשלב מסויים לאורך חייו של התיק, ניתן בטיעוני התובעת לנושא "התמונה" משקל רב ביותר, ונטען כי היא מוכיחה את מעשה האונס. ממש כך. לא מיניה ולא מקצתיה. את הטענה התמוהה בנוגע לתמונה לא ניתן לכנות אלא כחסרת שחר, בכמה רבדים.

ראשית, ולמעשה ניתן היה להסתפק בכך, התמונה כשלעצמה אינה מוכיחה דבר וחצי דבר. למעשה, לא ברור לי כיצד סבר מאן דהוא שיש בתמונה כדי להוכיח דבר מה. לטעמי, כל אשר ניתן לראות בתמונה הוא את הנתבע ישן שנת ישרים כאשר הוא נשען על זרועה של התובעת. לא ניתן להבחין כי התובעת מצויה במצוקה כלשהי, כמצופה מן הנסיבות הנטענות. אין בתמונה כשלעצמה תיעוד של מעשה אונס או תמיכה כלשהי בכך שאירע מעשה אונס. מעבר לכך, לא ניתן לראות היכן צולמה התמונה, ואף לא מתי היא צולמה שכן היא אינה נושאת תאריך.

שנית, לא ניתן להתעלם מנסיבות המצאת התמונה כראיה. בשני כתבי התביעה שהוגשו על ידי התובעת, הן המקורי והן המתוקן, אין זכר לקיומה של התמונה. אף בתצהיר התובעת הראשון (משנת 2010) אין כל אזכור לתמונה זו. זאת, הגם שמדובר בתמונה שצולמה לכאורה בשנת 2005. רק בתצהיר התובעת השני שהוגש בשנת 2011, במפתיע, הוזכרה התמונה לראשונה, מבלי לצרפה, ונאמר כי "תמונת האונס שנקלטה באקראי תוצג במסגרת ההוכחות". הא ותו לא. מבחינה ראייתית, "הוטלה פצצה" של ממש, אך לא הוצג כל הסבר לשאלה מדוע דבר קיומה של ראיה כה חשובה, ולכאורה מכרעת, לא נזכר קודם לכן. בהמשך, בתצהיר התובעת השלישי נזכרה התמונה כמעט כבדרך אגב, אי שם בעמ' 17 לתצהיר, ונטען כי העובדה שהתובעת צילמה את התמונה עת לחצה על המכשיר באקראי נודעה לה "רק בשלב מאוחר יותר כך שלא ניתן יותר להמציא את מכשיר הסלולר". לא נאמר מתי התגלה דבר קיומה של התמונה, לפני או אחרי תצהיר התובעת הראשון. לא ניתן הסבר לשאלה העולה כמו מאליה; אם דבר קיומה של התמונה נודע "בשלב מאוחר יותר כך שלא ניתן יותר להמציא את מכשיר הסלולר", כיצד נשלפה ממנו התמונה? ואם אכן התמונה הוצאה ממנו עוד לפני אותו שלב מאוחר, מתי בדיוק, ומה היה עליה? ושוב עולה השאלה מדוע לא צורפה מוקדם יותר, שהרי הוצאה מהמכשיר מוקדם יותר.

הסוגיה של פירוט המועדים בהם הוצאה התמונה מהמכשיר, או הודפסה, או אבדה, או אותרה, לא זכתה להתייחסות כלשהי בכתבי הטענות מטעם התובעת ובתצהיריה. רק בחקירתה הנגדית העלתה התובעת בהקשר זה לראשונה גרסה עובדתית - "מצאתי את התמונה בטעות בשנת 2008" (עמ' 113 לפרוטוקול, ש' 22), אך בהמשך התחמקה בעקביות מלהשיב לשאלה המתבקשת, אם כך מדוע ראיה כה מכרעת לא נזכרה כלל בכתבי התביעה ובתצהירה הראשון, ו"גלגלה" את האחריות לכך, אל באי כוחה הקודמים, מבלי להבהיר כיצד ומתי התחוורה לה העובדה כי כך נהגו.

שלישית, ברי כי אין מקום לקבל את טענת התובעת בנוגע לאופן בו צולמה התמונה. לאור הזווית בה צולמה התמונה ותוכנה, ברור לכל בר בי רב אשר מביט בה כי הדרך בה צולמה התמונה, תוך הושטת היד לפנים מלוא אורכה (בדרך בה מבוצע תצלום עצמי, המכונה בעגה "סלפי"), אינה עולה בקנה אחד עם האופן בו נוהגות הבריות לחייג או להתקשר ממכשיר טלפון נייד.

לבסוף, נשאלת השאלה האם באמת ובתמים ציפתה התובעת שבית המשפט, או מאן דהוא, יאמין כי בשעה שהיא נאנסת על ידי הנתבע בחדרה, בעוד בתה הבגירה נמצאת בחדר הסמוך, היא תבחר לתור אחר מכשיר הטלפון הנייד שלה על מנת להתקשר אליה באמצעותו ולא תזעק בקול?! טענה מעין זו אף אינה עולה בקנה אחד עם עדותה של התובעת שאישרה כי בדרך כלל כאשר היא נמצאת בחדרה וזקוקה לבתה היא קוראת לה ולא מתקשרת אליה (עמ' 112 לפרוטוקול, ש' 15-16). גם אם אניח כי בזמן האקט "קפאה" התובעת באופן שלא איפשר לה להקים קול זעקה ולקרוא לבת, טענה שבתחילה הועלתה ע"י התובעת ושעוד ידובר בה, הנחה כזו אינה עולה בקנה אחד עם נסיון "להרים טלפון" לבת, פעולה הרבה יותר מורכבת וארוכה ופחות אינסטינקטיבית.

למעשה, וכאמור, ניתן היה להסתפק בתוכן התמונה כשלעצמו בכדי לדחות את הטענה המבוססת על התמונה, ולהסירה מעל סדר היום. ראוי גם לציין כי בסיכומי התובעת זנח בא כוחה הנוכחי את טענת התמונה, ובצדק. אם בכל זאת בחנתיה לעומק, הדבר נבע מתוך נסיון להתחקות אחר הלך רוחה של התובעת בעת שהעלתה טענה עובדתית מעין זו. בין אם הטענה הושמה בפיה ע"י מאן דהוא בשלב קודם של ההליך, בין אם הועלתה ביוזמתה, עצם העלאתה של טענה כה תמוהה, בלשון עדינה, עשויה לתרום להבנת מצב הדברים בתיק זה.

בנוסף, סבורני כי לעצם העלאתה של טענת התמונה - טענה עליה עמדה התובעת גם בעדותה בנחרצות - משקל ראייתי מסויים ביחס לגרסאות הצדדים לגופן, ואתייחס לכך בהמשך.

24. הנה כי כן, בהעדר תיעוד "חיצוני" וכמתבקש ממאפייניו של האירוע הנטען, נותרנו עם עדויות הצדדים, ומן הראוי לבחון מחד גיסא את עדויות התובעת והבת ס' ומאידך גיסא את עדות הנתבע.

במסגרת הערכת משקלן של עדויות מסוג זה יש ליתן משקל בין השאר להתרשמות הבלתי אמצעית של בית המשפט מן העדים ומהימנותם.

עדויותיהן של התובעת והבת הותירו רושם שלילי, של עדויות שאינן מבוססות על אדני אמת. עדותה של התובעת היתה תיאטרלית והתאפיינה בדרמטיזציה, בתיאורים מוגזמים ובהאדרה. דומה כי קביעת הפסיכולוג בחוות הדעת הפסיכודיאגנוסטית בתביעה נגד הפניקס לפיה בבדיקתה נמצאו "מאפיינים של הפרעת אישיות היסטריונית", מצאה ביטוי באופן מתן העדות. בכלל זאת קטיעת עדותה בשל פריצה בבכי (עמ' 113 לפרוטוקול) וכן קטיעת עדותה של הבת בשל 'התעלפות' באולם (עמ' 78 לפרוטוקול), כאשר על פני הדברים נראה היה הדבר מלאכותי ומעושה. אף זאת בדומה לאמור בסיכום חוות הדעת הנ"ל, כי "קיים חשד שהנבדקת ניסתה להתחלות". ודוק; איני יכול לשלול את האפשרות כי התובעת אכן האמינה במקצת מהדברים שאמרה, אף כשברור היה כי אין בהם ממש. אך הדבר אינו הופך אותם לאמת. בהקשר זה יצוין גם שהתובעת הדגישה כמה פעמים בעדותה כי הזכרון שלה נפגע כתוצאה מתאונת הדרכים שעברה (אם כי יוער שמומחים מטעם ביהמ"ש שם קבעו כי לא נותרה לה נכות צמיתה כתוצאה מהתאונה). בשונה מהתובעת, לא ניתן לומר לעשות "הנחה" מעין זו לבתה, שגם עדותה לא היתה מהימנה.

מנגד, עדותו של הנתבע בהקשר זה היתה משכנעת. הנתבע הותיר רושם של אדם מחוספס ובוטה, שמא אף גס רוח. סגנון דיבורו ישיר, לעתים תוך עשיית שימוש בביטויים וולגאריים בשפה זולה. הדבר עולה בקנה אחד עם הרושם המתקבל מבחינת חומר הראיות, למשל מעיון בתמלילי השיחות הרבות שצורפו, רושם של אדם אשר נותן דרור לחרצובות לשונו, ואינו מסתיר את תשוקתו היוקדת כלפי התובעת. אין זה מתפקידה של ערכאה זו לקבוע אם דרך הילוכו היצרית של הנתבע ראויה היא, או לפסוק על פי נימוסיו ודרך התבטאותו, אלא לקבוע ממצאי מהימנות. אני מקבל את עדות הנתבע בכל הנוגע לטענת האונס.

25. פרט לנסיון להתרשם מהעדים ומאופן מתן העדויות יש לבחון את גרסאות העדים לגופן, ולהווי ידוע כי שני המישורים קשורים קשור הדוק, ולמעשה שלובים זה בזה עד כי קשה להפריד ביניהם.

גרסתה של התובעת ביחס למעשה האונס הנטען לא היתה עקבית. בגרסאות השונות שהועלו על הכתב בשמה, וכללו פירוט עובדתי מלא כך שברור כי נרשמו על ידי באי כוחה מפיה, נפלו סתירות רבות בנושאים שונים, מרכזיים יותר ומרכזיים פחות. אזכיר כמה מהן. אך גם בגרסאות מפיה שלה נפלו סתירות שחלקן מהותיות ויורדות לשורשו של עניין. הדברים אמורים הן בהשוואה בין עדויותיה של התובעת במסגרת ההליך שבפניי, הן בהשוואה בינן לבין גרסאות שמסרה התובעת מחוץ להליך כאן, למשל במשטרה או בהליכים אחרים שנקטה בהם.

26. כך, למשל, לעניין עיתוי האונס הנטען ביחס לתחילתה של מערכת היחסים בין הצדדים. מכתב התביעה המקורי (סעיפים 6-13) עולה לכאורה כי עוד טרם מעשה האונס הנטען התקיים קשר כלשהו בין התובעת לנתבע, קשר שכלל הצעה מצד הנתבע לסייע לה בעת שהיתה מאושפזת בעקבות תאונת הדרכים שעברה, הצעה מצד הנתבע כי התובעת תשמש כשותפתו והם יעשו יחד עסקים ברומניה, הצעה מצד הנתבע שהשניים יעברו להתגורר ביחד. עובדות אלה מתוארות על ידי התובעת כקודמות בזמן למעשה האונס הנטען. בהמשך ועל רקע הדברים האמורים מתארת התובעת את מעשה האונס שארע לטענתה שם "ביום מן הימים" כאשר היא אינה נוקבת בתאריך מסוים. לעומת זאת, מכתב התביעה המתוקן עולה לכאורה כי עובר למעשה האונס הנטען לא היה קשר כמתואר לעיל בין התובעת לנתבע שכן היא סירבה להתרועע עמו ודחתה את כל חיזוריו וכי למעשה, תמוה ככל שהדבר יישמע, האונס היווה יריית הפתיחה למערכת היחסים הזוגית בין הצדדים. בנוסף, וחשוב מכך; בכתב התביעה המתוקן נקבה התובעת לראשונה בתאריך ספציפי בו לטענתה אירע מעשה האונס מבלי לנמק כיצד לפתע התברר לה התאריך המדויק או מדוע לא צוין קודם לכן. יובהר כי הפערים האמורים בין כתבי התביעה (שנערכו בידי אותו משרד עו"ד) לא הוסברו בבקשה לתיקון התביעה, שנימוקיה היו המשך הטרדות מצד הנתבע לאחר הגשת התביעה וכן טעויות סופר כביכול שנפלו בכתב התביעה המקורי.

יוער כי גם מאוחר יותר, בתצהיריה ובעדותה, לא נתנה התובעת הסבר לאופן בו נזכרה שנים לאחר מעשה בתאריך המדויק.

עוד יצויין כי בכתב התביעה המתוקן וכן בתצהיר התובעת הראשון נטען כי התובעת הכירה את הנתבע, כאמור, במהלך חודש אוגוסט 2005. למרות זאת, בכתבה המשלימה שפורסמה בעיתון הרומני (כתבה מיום 10.10.09, שהתרגום שלה צורף כעמ' 58ט.-58י. לנספחי התובעת) אמרה התובעת, בין השאר: "3 חודשים אחרי שהכרתי אותו, הוא דפק על דלתי בשעה 4 לפנות בוקר, ... הוא עשה את עצמו כאילו יש לו כאבים בחזה, ... לראשונה נתתי לו להיכנס לביתי". כלומר התובעת "מיקמה" על ציר הזמן את אותו לילה בו אירע האונס הנטען כשלושה חודשים אחרי תחילתה של מערכת היחסים. כשנשאלה כיצד הדבר עולה בקנה אחד עם הטענה בסעיף 2 לתצהירה הראשון כי הכירה את הנתבע באוגוסט 2005 ובסעיף 7 לתצהירה כי האונס התרחש ב-27.8.15, שכן "3 חודשים לאחר תחילת ההיכרות מביא אותנו לחודש נובמבר", לא היתה תשובה עניינית בפיה. תחילה התחמקה בסרקזם "ביולי הכיר אותי, באוגוסט אנס אותי ובספטמבר החליט לא לצאת מהבית שלי, רצה נישואין", בהמשך ניסתה לטעון כי לא אמרה לעורכי הדין שתחילת ההיכרות היתה באוגוסט, או שהכתבת בעיתון הרומני לא הבינה אותה, או שהיא עצמה טעתה שכן היתה מבולבלת כשדיברה עמה (עמ' 150 לפרוטוקול).

ויוער; פערים בגרסאות התובעת ניתן למצוא גם בתוכן דבריה של התובעת במסגרת הכתבה בעיתון הרומני מיום 10.10.09 לגוף העניין. שם, כך על פי התרגום שהוגש, סיפרה התובעת כי כאשר ניסה הנתבע לתקוף אותה היא צעקה, העירה את כל הבניין ומיד התלוננה למשטרה. הדברים אינם עולים בקנה אחד עם טענותיה בהליך זה ועם העובדה הידועה לפיה תלונתה למשטרה הוגשה רק לאחר כשבע שנים. עם זאת, אילו זו היתה אי-ההתאמה היחידה, ניתן היה לקבל את הסברי התובעת, שיש בם הגיון, לפיהם חששה לשמה הטוב והעדיפה לצייר את מעשה התקיפה ככזה שלא צלח, ואותה עצמה כמי שלא עברה עליו לסדר היום. אלא שגם הסברים מעין אלה אינם מסייעים לעניין אי-ההתאמה מבחינה כרונולוגית בין מועד ההיכרות לבין האונס.

27. כך גם לעניין תיאור הביקור המקדים של הנתבע בבית התובעת, בפעם הראשונה בה הגיע לביתה כשבוע ימים לפני האונס הנטען. בכתב התביעה המתוקן ובתצהיר התובעת הראשון נטען כי בוקר אחד סיפרה לה הבת ס' כי במהלך הלילה בעת שהתובעת היתה במסיבת יום הולדת בקיבוץ שומרת, הגיע הנתבע לבית התובעת, דרש להיכנס, הדף את הבת ס' ונכנס אל תוך הבית, התנהג בצורה אלימה, חיפש את התובעת בכל החדרים, גרם לבת ס' ולבן זוגה שהיה אותה עת בדירה לאי-נוחות, התעקש להמתין לתובעת, ורק לאחר שהבת איימה עליו שתפנה למשטרה עזב. ממילא התובעת לא פגשה בנתבע בביקור ראשון זה. לכן גם שמעה על הביקור מהבת רק למחרת בבוקר. גם בתצהירה של הבת מופיעה גרסה דומה, לפיה רק כחצי שעה אחרי שאיימה על הנתבע בשעה 02:00 לפנות בוקר כי תזמין משטרה, הסכים לעזוב. לעומת זאת, בהודעת התובעת במשטרה מיום 5.3.12 מסרה התובעת גרסה לפיה באותו לילה לא היתה בביתה מכיוון שהופיעה במועדון (מן הסתם המועדון באזור הצ'ק-פוסט בשמו נקבה כמה שורות קודם לכן), וכן כי הנתבע חיכה לה מחוץ לבית עד שהגיעה בשעה 02:00 לפנות בוקר, אז שוחח עמה ואף מסר לה מסמכים. בין שתי הגרסאות ישנם הבדלים של ממש.

28. כך גם לגבי שאלת הלבוש של התובעת בליל האונס הנטען. בהקשר זה, במסגרת ההודעה למשטרה עצמה לא שמרה התובעת על אחידות בגרסתה. בעוד שבתחילת ההודעה מיום 5.3.12 סיפרה התובעת כי בליל האונס הנטען היא ישנה עירומה בגלל החום (שורה 19 להודעה) הרי שבהמשך היא טענה כי הנתבע "הוריד לי את הבגדים" (שורה 35 להודעה). כאשר עומתה בחקירתה הנגדית עם ציטוט אחרון זה, לא מצאה לנכון לנסות להציע הסבר לסתירה, כדוגמת האפשרות שמא התלבשה לאור העובדה שגבר זר שהה בסלון ביתה, אלא עמדה על כך שלא לבשה דבר ("אני ישנה ערומה בקיץ") וטענה שלא אמרה במשטרה כי הנתבע הוריד לה את הבגדים אלא "הוריד את הסדין" (עמ' 136 ש' 22-23). יצוין כי בהודעתה במשטרה של הבת ס' מיום 3.4.12 היא נשאלה: "איך אמא אוהבת לישון?" והשיבה "עם כותנת לילה" (עמ' 769 לנספחי הנתבע, ש' 53-54).

29. כך גם באשר לשאלה אם העובדה שהתובעת נאנסה הובאה לידיעת אדם נוסף פרט לבת ס'. באותה הודעה במשטרה, כאשר נשאלה התובעת מי היה הראשון שסיפרה לו על האונס חוץ מבתה, טענה התובעת כי סיפרה לשכנים שלה שמעון ואילנה, ולא זו בלבד אלא שהם אף סיפרו לה כי הנתבע היה אצלם בבית וביקש מהם שלא יספרו דבר (שורות 53-55 להודעה). בכל הגרסאות של התובעת בהליך שבפניי; בכתבי הטענות, בתצהירים ובעדות בע"פ, לא נזכרות טענות עובדתיות מעין אלה. בנוסף, למותר לציין כי אותם שכנים, שעדותם עשויה היתה לכאורה להיות חשובה ביותר, לא נקראו להעיד בהליך כאן, למרות ריבוי העדים מטעם התובעת, ביניהם גם שכנים אחרים.

30. תיאור ההתרחשויות בבוקר שלאחר האונס הנטען, אף הוא אינו עקבי. בכתב התביעה המתוקן טענה התובעת כי דקות ספורות לאחר שעזב הנתבע את ביתה בבוקר שלמחרת האונס, בסביבות השעה 08:00, הוא חזר לביתה והפציר בה שלא תספר לאיש על שאירע באותו הלילה ואף הציע לשלם לה סך של 10,000 ₪ בתמורה לשתיקתה, ומשסירבה הציע לה את רכבו כמתנה עבורה. מכיוון שבכתב התביעה המתוקן נטען כי רק לאחר שהנתבע התעורר משנתו ועזב את הבית העירה התובעת את הבת ס' וסיפרה לה על שאירע, ועוד נאמר כי הנתבע חזר לבית דקות ספורות לאחר שעזב, ולא נאמר דבר לעניין יציאתה של הבת לעבודתה, נמצא כי על פי גרסה זו הבת היתה בבית בעת שהנתבע חזר והציע דמי שתיקה.

לעומת זאת בתצהיר התובעת הראשון, טענה התובעת כי רק לאחר שבתה ס' יצאה מן הבית לעבודתה חזר הנתבע אל הבית, ביקש להתנצל על מעשיו והתוודה על אהבתו כלפיה. הנתבע דרש להתנצל אף בפני בתה, ואמר שלא יזוז עד שיוכל לדבר איתה, אך הבת לא היתה בבית והוא הלך לדרכו. מאוחר יותר, כך טענה התובעת, "כשס' הגיעה הביתה, סיפרתי לה מה קרה כשהייתה בעבודה. אמרתי לה ש[מ'] רוצה לדבר איתה. ס' לא הסכימה ...", ורק בהמשך "כעבור זמן מה [מ'] הגיע שוב". לפי גרסה זו, בנקודת זמן כלשהי בהמשך היום הגיע הנתבע לבית התובעת בשנית ורק אז הציע, בנוכחות האם והבת, את דמי השתיקה. אגב, תחילה הציע רכב כפיצוי, ומשסירבה התובעת הציע לה פיצוי כספי בסך 10,000 ₪, כלומר בסדר הפוך מהנטען קודם לכן.

ברי כי שתי הגרסאות לגבי עיתוי חזרת הנתבע לבית התובעת, מספר הפעמים שחזר באותו יום, נוכחות הבת בעת שהוצעו דמי השתיקה, ואף תוכן ההצעה, אינן עולות בקנה אחד זו עם זו.

העדר עקביות מצוי גם לגבי האופן בו לפי הנטען מצא הנתבע את דרכו חזרה אל תוך בית התובעת, שעות ספורות לאחר שאנס אותה. בסעיף 11 לתצהיר התובעת הראשון טענה התובעת בהקשר זה: "כעבור זמן מה, אחרי שס' יצאה מהבית שמעתי דפיקה בדלת. כשפתחתי את הדלת ראיתי את [מ'] עומד בפתח", ובהמשך הרחיבה התובעת כי ראתה שיש לו דמעות בעיניים, כי התנצל, והוסיפה ותיארה את חילופי הדברים. גם בהמשך התצהיר, מתיאור הביקור השני, עולה לכאורה כי התובעת או הבת ס' פתחו לנתבע את דלת ביתן כאשר הגיע לשוחח עמן. לעומת זאת, בהודעתה במשטרה (שורות 62-63) טענה התובעת: "הוא יצא מהבי[ת], וראה את הבת שלי הולכת לעבודה וחזר אלי הביתה, אבל אז השכנים היו אצלי, לכן הדלת של הכניסה היתה פתוחה. הוא התחיל לדבר וניסה לשכנע אותי...". לפי גרסה מאוחרת זו, משנת 2012, אין דפיקה על הדלת ואין צורך להסביר את התמיהה העולה ממתן אפשרות לאנס לחדור שוב אל ביתה ומבצרה של התובעת. אך אין גם התאמה בינה ובין קודמותיה.

31. ברם, כל אלו מחווירים לעומת הסתירות בנוגע לשאלות המרכזיות יותר ביחס לאונס עצמו: כמה זמן שהה הנתבע בבית התובעת בליל האונס הנטען, מה היו הנסיבות בהן עזב את בית התובעת, ומה היו פעולותיה של התובעת.

אשר למשך השהות - בכתב התביעה המתוקן טענה התובעת כי הנתבע הגיע לביתה בתאריך 27.8.05 בשעה 03:00 לפנות בוקר, וכי לאחר שאנס אותה "בעזות מצח נשאר ללון בבית התובעת", עד לבוקר יום המחרת בסביבות השעה 08:00 ורק אז עזב. גם מתצהיר התובעת הראשון עולה כי לאחר האונס נשאר הנתבע ללון במיטתה של התובעת ועזב כשעלה הבוקר. לעומת זאת, בהודעתה במשטרה טענה התובעת כי הנתבע הגיע לביתה בשעה 04:30-05:00 לפנות בוקר, וכי כלל לא נשאר ללון בביתה אלא ברח, למעשה באמצע האקט המיני.

אשר לנסיבות עזיבת הנתבע - בכתב התביעה המתוקן טענה התובעת כי הנתבע פשוט עזב את ביתה בשעה 08:00 בבוקר לערך, לכאורה מיוזמתו, וכי רק לאחר שעזב את ביתה העירה את בתה וסיפרה לה בוכיה את אשר אירע. לעומת זאת, בתצהיר התובעת הראשון טענה התובעת כי כשעלה הבוקר היא חששה שבתה ס' תצא לעבודה והיא תישאר עם הנתבע לבד ולכן אספה את כוחותיה וצעקה לה לעזרה. התובעת ממשיכה ומתארת בתצהירה כי בעקבות צעקותיה התעורר הנתבע, מיהר להתלבש וברח במהירות. לעומת זאת, בהודעתה למשטרה מיום 5.3.12 מופיעה גרסה שלישית, בה טענה התובעת כי היא צעקה תוך כדי מעשה האונס, מה שגרם לנתבע לחדול ממעשיו.

אשר לפעולות התובעת - בכתב התביעה המתוקן ובתצהיר התובעת הראשון תיארה התובעת את התנהגותה במהלך האונס הנטען כפסיבית לחלוטין: "הרגשתי הלם מוחלט. ... הייתי קפואה. ... לא הצלחתי להוציא מילה מהפה". גם בשאר הלילה, הוסיפה התובעת וטענה, נותרה קפואה והמומה. "כל הלילה בכיתי, לא הבנתי מה קרה לי. לא הצלחתי לדבר. ... כשעלה הבוקר פחדתי שבתי ס' תצא מהבית לעבודה ואני אשאר איתו לבדי. ... [מ'] כנראה התעורר מהצעקות והבין שאני קוראת לעזרה". הציטוטים לקוחים מסעיף 9 לתצהיר התובעת הראשון.

לעומת זאת, בהודעתה במשטרה מיום 5.3.12 מסרה התובעת גרסה שונה בתכלית, ולפיה מיד כשהרגישה את הנתבע עליה החלה לצעוק ולדרוש מהנתבע שיעזוב את הבית (שורות 32-33 להודעה). ההבדל בין גרסאות התובעת כה ניכר, שראוי להביא הדברים במילותיה (שורות 39-45):

"ש. האם את התנגדת לו, האם אמרת לו שיעזוב אותך?

ת. "בטח, הרי אני לא הכרתי את הבן אדם הזה, ניסיתי לזרוק אותו מעלי

...

ש. את יכולה להגיד לי אם הוא גמר?

ת. הוא לא הספיק, אני העפתי אותו ממני, הבת שלי שמעה את הצעקות ואז נכנסה לחדר, והוא כבר היה מתלבש."

דומה כי קשה להעלות על הדעת סתירה ברורה מזו. ובלשונו של ב"כ המלומד של הנתבע בחקירתה הנגדית: "את אומרת "לא הצלחתי להוציא מילה מהפה", זה לא יכול להיות שגם לא הצלחת להוציא מילה מהפה וגם צעקת". תשובתה של התובעת משעומתה עם הסתירה וניתנה לה אפשרות להסבירה, לא סיפקה הסבר ולא היתה משכנעת (עמ' 137 לפרוטוקול).

כאן המקום לשוב וליתן משקל ראייתי לטענת "התמונה" שכבר נזכרה לעיל. כזכור, בבסיס טענת התמונה מונחת היתה גרסה עובדתית לפיה התמונה צולמה באקראי עת התובעת ניסתה להתקשר בטלפון אל הבת ס' בחדר הסמוך, במקום לצעוק לה, הגם ששתיהן העידו כי הקירות בבית דקים, החדרים סמוכים והן נוהגות לעתים לקרוא זו לזו כשהן בבית ואינן מתקשרות זו לזו. כבר עמדנו על כך שהטענה בדבר נסיון התקשרות טלפונית חלף צעקה אינסטינקטיבית היא בלתי הגיונית כשלעצמה. אך הטענה בוודאי אינה במקומה שעה שמתברר כי ההסבר הבסיסי לצילום התמונה - נסיון התקשרות חלף צעקה - מתברר ככזה שלטענת התובעת עצמה איננו נכון, כאשר התובעת עצמה טוענת כי כן היו צעקות, ובכך סותרת את טענותיה שלה בעניין התמונה. בנסיבות אלה, כאשר התובעת בעדותה בעל פה מוסיפה לעמוד על טענותיה בעניין התמונה, לא ניתן אלא לתמוה, ומכל מקום לא ניתן לקבל אף אחת מגרסאותיה.

32. לסיכום נושא עדותה של התובעת יצוין כי עדותה של התובעת בבית המשפט לא שפכה אור על התהיות או סיפקה הסברים מניחים את הדעת לפערים בין הגרסאות. התובעת הסתפקה בהטלת האחריות לסתירות על עורכי דינה או על הגורם שרשם את דבריה, זאת אף שעל כל תצהיריה וכן על הודעתה במשטרה מתנוססת חתימתה. ראוי לציין כי התובעת העידה שכאשר היא חותמת על מסמכים, לרבות תצהירים שהוכנו על ידי עורכי דין מטעמה, ואלו לא הוקראו לה או לא הוסברו לה בשפת האם שלה היא מוסיפה ליד חתימתה את הכיתוב "לא מבינה" ברומנית, אף שחתמה (עמ' 104, ש' 16-22). על התצהירים השונים של התובעת בהליך זה וכן על הודעתה במשטרה מיום 5.3.12 לא מופיע כיתוב מעין זה.

למרות זאת, הסגנון הוא סגנון של התכחשות מוחלטת לעתים, לתוכנם של מסמכים קודמים, מקום שנראה היה הדבר לתובעת כי הדבר משרת את עניינה. מתקבל הרושם שלעולם אין מסמך שהתובעת מוכנה להתחייב על הנאמר בו, ודבר אינו מוחלט או קבוע. כך, למשל, ניתן להעלות טענה כי תצהיר שחתימתה עליו אומתה בידי עו"ד בשנת 2009 במסגרת תביעתה נגד הפניקס נחתם למעשה בשנת 2004, הגם שתביעתה שם הוגשה בשנת 2005. כך, ניתן לטעון כי הודעתה במשטרה אינה נכונה כי היא אינה מבינה טוב עברית, הגם שההודעה נגבתה בסיוע מתורגמן לשפה הרומנית שפרטיו צויינו בה. כך, ניתן לטעון כי בכל התלונות שהגישה עוד לפני 2012 דיווחה על אונס, אך במשטרה "כתבו מה שהם רצו" (למשל, עמ' 133 ש' 5-13).

ראוי גם להזכיר סיטואציה תמוהה שבה בתום ישיבת ההוכחות הראשונה שהתקיימה בתיק, בעוד ב"כ התובעת נמצא באולם ביהמ"ש, ובסמוך לאחר שטען טענות בנוגע לסדר העדויות הבאות ולקבלת חומרי חקירה מהפרקליטות, קמה לפתע התובעת ממקומה, פנתה ישירות אל בית המשפט והחלה טוענת בלהט כי מסמכים אשר מצויים בתיק והוגשו מטעמה, בדגש על תצהירים שהוגשו מטעמה, אינם נושאים את חתימתה ולמעשה חתימתה עליהם זוייפה. זאת, בשעה שעל אוזנה לוחשת גב' ת' הוברט, אחת העדות מטעמה, ששימשה גם בתפקיד מנהלת משרד באי כוחה הקודמים של התובעת, אשר אימתו את החתימות. התובעת הונחתה להגיש בקשה בכתב, שתיתמך בתצהיר, ולהבהיר במה דברים אמורים (ההתרחשות הבלתי שגרתית תועדה בעמ' 58 לפרוטוקול). לא הוגשה כל בקשה. הדבר אומר דרשני.

33. מלבד העדר העקביות בגרסאות התובעת לאונס הנטען, הרי שגם התנהלותה של התובעת לאחריו, אינה תומכת בקבלת טענותיה. כאמור, לפי גרסתה של התובעת בכתב התביעה המתוקן מקרה האונס היה יריית הפתיחה למערכת היחסים הזוגית בין התובעת והנתבע. אין מחלוקת כי הצדדים היו בני זוג לכל דבר ועניין. כך נרשם באינספור מסמכים. כך הגדירה התובעת את מערכת היחסים. לדוגמא, בתלונה שהגישה למשטרה ביום 9.11.09 (לאחר הגשת תביעה זו) אמרה: "ניהלתי קשר רומנטי עם [הנתבע] משנת 2005 עד 2009" (עמ' 684 לנספחי הנתבע). בין המסמכים הרבים שצירפו שני הצדדים מצויים עשרות רבות של מעין מכתבי אהבה ופניות אמוציונליות כאלה ואחרות, משני הצדדים, חלקם בעברית חלקם ברומנית, חלקם בדפוס חלקם בכתב יד, וכולם סובבים סביב סוגיות של אהבה, בגידה, זוגיות, כבוד, וכד'. גם בעדותה מתארת התובעת את מערכת היחסים ביניהם כמלאת אהבה עד לעסקת רכישת הבית ברומניה אז לטענתה גילתה כי הנתבע עדיין נשוי (עמ' 118, ש' 26). בלשונה של התובעת: "איזה יופי היה בינינו בשנים 2005-06, כמה אהבה" (עמ' 122, ש' 20-21).

ודוק; הגם שלא נטען דבר בהקשר זה (טענה בדבר 'תסמונת שטוקהולם', או כדוגמתה), ובוודאי לא הונחה תשתית עובדתית כלשהי בהקשר זה, שבתי והזהרתי עצמי כי אין לקבוע התנהלות "מצופה" או "סבירה" של קורבן אונס, כפי שנפסק לא אחת [האסמכתאות בפס"ד בן יצחק הנ"ל]. אך גם בהינתן תובנה זו, בשים לב לכלל נסיבות העניין - גילה של התובעת, העדרם של יחסי מרות, הנוכחות האינטנסיבית של הבת הבגירה ס' (ובן זוגה) בבית התובעת ובחייה, ועוד - קשה להלום אפשרות לפיה מיד בסמוך לאחר מעשה האונס הנטען תתפתח מערכת יחסים זוגית אידילית, במסגרתה יעבור הנתבע לגור עם התובעת.

הנימוק שנתנה התובעת לבחירתה לחיות עם הנתבע – תמוה, ומוטב להביאו כלשונו:

"ש. אני אומר שלאחר שאני חושב על מה שאת אומרת לא היה אונס, כי אף אישה נורמלית שנאנסה תחשוב לחיות חיים משותפים עם מי שאנס אותה.

ת. בישראל זה לא מה שקורה, אצלנו [הכוונה ברומניה – א.ד.] יש לתת צאנס או להרוג אדם או לחיות איתו, הבנתי שמישהו טעה, מישהו אוהב אותי, מישהו גרוש, הוא ניסה לשכנע אותי, האמנתי בו, אצלנו גדלתי עם שתי אופציות וזה מה שלמדתי 50 שנה, עם הסטייל של ישראל, לא ידעתי את החוקים שלכם, ולא ראיתי להיכנס לחוקים, לי יש שתי אפשרויות או לתת צאנס לאדם ...".

(עמ' 139, ש' 20-26)

ההתנהלות התמוהה ממשיכה כאשר ביולי 2009, לאחר שלכאורה כבר לא היה קשר זוגי בין התובעת והנתבע וזמן קצר מאוד לפני הגשת התביעה שבפניי, נסעה התובעת עם הנתבע לשיט. התובעת לא נתנה הסבר מניח את הדעת לכך ורק טענה כי הנתבע ביקש את סליחתה וביקש ממנה לפתוח דף חדש (עמ' 151, ש' 14-28).

34. כמו כן בינואר 2011 הגישה התובעת לבית המשפט לענייני משפחה בקריות תובענה בה ביקשה כי יצהיר שהתובעת והנתבע הם ידועים בציבור (תמ"ש 20791-01-11). בכתב התביעה שם מתוארת מערכת היחסים בין הצדדים מתחילתה, כאשר אין כל אזכור לאונס הנטען. יתרה מכך, התובעת תיארה שם את מערכת היחסים בינה ובין הנתבע כ"חיים אינטימיים, המושתתים על יחס של חיבה ואהבה, מסירות ונאמנות". יצוין כי התביעה האמורה הוגשה ע"י עורך הדין המייצג את התובעת כיום גם בהליך כאן. יוער כי תביעתה של התובעת נדחתה על הסף וללא דיון לגוף העניין, שכן נפסק כי קביעה בדבר מעמד של ידועים בציבור עשויה להינתן רק אגב אורחא במסגרת תביעה עיקרית ולא כהצהרה עצמאית.

אם לא די בכך, במסגרת שאלון שהעבירה התובעת לנתבע במסגרת ההליך המשפטי כאן, הופיעה השאלה הבאה: "במידה והתובעת תמחק את תביעותיה כנגדך האם תשקול נישואין עימה? פרט". דומה כי אין צורך להכביר במלים עד כמה תמוהה השאלה, כאשר היא נשאלת במסגרת תביעה שהגישה כנגד הנתבע בה היא טוענת כי נאנסה על ידו, וכן כי עברה התעללות פיזית ונפשית. התובעת טענה בחקירתה כי זו לא היתה שאלה שלה אלא של עורך דינה כחלק מאסטרטגיית ניהול התיק (עמ' 153, ש' 15-25). מאחר שאני מתקשה לראות מהי התועלת העשויה לצמוח משאלה מעין זו מבחינה משפטית (או טקטית) אני מתקשה לקבל את הסברה של התובעת בנושא.

לסיכום נקודה זו, גם התנהלותה של התובעת בשנים שלאחר האונס הנטען אומרת דרשני ואינה תומכת בקבלת גרסתה.

35. עדות בתה של התובעת לא סייעה לה להרמת הנטל. למעשה, ההיפך הוא הנכון. הבת הצהירה באשר לטענת האונס כך: לאחר שהציעה לנתבע להזמין אמבולנס אך הוא סירב, היא פנתה לחדרה ונרדמה. בשעות הבוקר התעוררה הבת עקב צעקות שנשמעו מחדר אמה וכשקמה לבדוק מה פשרן ראתה כי הנתבע אינו בסלון, דפקה על דלת חדר השינה של אמה, ולפתע הבחינה בנתבע לובש את חולצתו במהירות ונמלט מהדירה (לא הובהר אם חלף על פניה בעוד היא בפתח החדר, או שנמלט באופן אחר). היא מצאה את אמה בוכה וזו סיפרה לה כי הנתבע אנס אותה אך סירבה להתלונן במשטרה. הבת הצהירה כי נאלצה להותיר את אמה בבית, מאחר וההסעה לעבודתה הגיעה (בעדותה הוסיפה כי יצאה רק למקום האיסוף של ההסעה על מנת להודיע שלא תגיע לעבודה). כששבה לביתה גילתה כי הנתבע היה שם שוב וניסה להתנצל בפני אמה. לאחר מכן הגיע הנתבע פעם נוספת והציע לתובעת פיצוי כספי על מעשיו.

בעדותה בבית המשפט חזרה הבת על עיקרי הדברים, אך הוסיפה פרטים שבאופן תמוה לא מצאו את דרכם לתצהיר. ראשית, היא העידה כי לאחר שהנתבע הציע לתובעת פיצוי כספי וזו דחתה את הצעתו, הנתבע נשאר לאכול עמן ארוחת בוקר (עמ' 73, ש' 14). מלבד היותו של פרט זה תמוה באופן מיוחד, הרי שהוא גם לא הופיע בתצהירה או בתצהירי התובעת. שנית, בעדותה עומתה הבת ס' עם העובדה שבמסגרת שני הליכים אחרים, האחד תביעת התובעת נגד חברת הפניקס והשני תביעה קטנה שהגיש הנתבע נגד גב' ר' אברג'יל, טענה הבת כי הנתבע נתן לתובעת סם אונס. הדברים תועדו בפרוטוקול בשני התיקים. בעדותה כאן לא הכחישה הבת כי אכן אמרה את הדברים, אך לא סיפקה הסבר מניח את הדעת לשאלה כיצד נשמט פרט כה חמור מתצהירה וכיצד הוא משתלב בהשתלשלות האירועים במועד האונס הנטען כפי שתוארה על ידה ועל ידי התובעת. הבת אף שינתה במעט את גרסתה במהלך החקירה כאשר טענה כי למעשה מדובר היה בתרופות שהנתבע שם לה במשקה (עמ' 84 ש' 1-20; עמ' 87 ש' 9-23). הבת אף טענה כי ציינה את הדברים בהודעה שמסרה במשטרה אך למקרא אותה הודעה מיום 3.4.12 עולה כי אין בה זכר לדברים. עוד יצוין כי התובעת בעדותה לא אישרה את דברי בתה בנקודה זו ורק טענה כי הנתבע נתן לה כדורים שתרגיש טוב אך זאת בשנים 2008 ו-2009 (עמ' 105 ש' 15-24).

קושי נוסף בעדות הבת עולה למקרא סעיף 5 לתצהירה, שם העידה: "כעבור זמן קצר נאלצתי להותיר את אמי בבית, לאחר שהבטיחה לי כי תנסה להירגע, מאחר וההסעה למקום עבודתי בטבריה הגיעה. בדיעבד התברר לי כי הנתבע המתין מתחת לבניין המגורים, עד שאצא מן הבית וכך מצא מיד דרכו בחזרה אל הדירה, אל אמי". כך העידה גם בחקירתה כאשר שבה ואמרה כי כאשר יצאה למקום האיסוף של ההסעה לא ראתה שהנתבע המתין מתחת לבניין (עמ' 70, ש' 17). לעומת זאת בהודעתה למשטרה מיום 3.4.12 (שורה 20) טענה הבת כי כאשר יצאה מהבניין לכיוון ההסעה ראתה את הנתבע יושב ליד הבניין.

הקשיים העולים מעדות הבת ס' מערערים את אמינותה של עדת תביעה מרכזית זו, ומשכך לא זו בלבד שאין בעדותה כדי לסייע להרמת נטל השכנוע ע"י התובעת, אלא נראה כי עדות זו אף פועלת כנגד קבלת גרסת התביעה באשר לטענת האונס.

36. לסיום אציין עוד כי שלושה מן העדים, גב' ענת לוי, מר יעקב ביטון, ומר יואב ר' בן זוגה של הבת ס', העידו כי הם יודעים על מקרה האונס הנטען. אולם כולם העידו כי ידיעתם נובעת מכך שהתובעת או בתה סיפרו להם ולא בזמן אמת. על כן אין לייחס לעדותם משקל רב.

37. לאור כל האמור לעיל יש לקבוע כי התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה ולא הוכיחה את טענתה בדבר האונס.

לשון הרע ופגיעה בפרטיות

38. התובעת טוענת כי שורה של מעשים/פרסומים להם אחראי הנתבע ואשר פורטו לעיל במסגרת טענות התובעת, מקימים לה זכות לפיצוי בהתאם להוראות חוק איסור לשון הרע (בפרק זה גם: "החוק") וחוק הגנת הפרטיות. לאחר ששבתי ועיינתי בטענות הצדדים, הדלות עד מאוד בנושאים אלה יש לציין, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לפסוק לתובעת פיצוי בגין שני פרסומים מתוך שורת הפרסומים בגינם היא מבקשת פיצוי, והם הכתבה בעיתון הרומני מיום 8.10.09 ופניית הנתבע ללשכה. אדון בקצרה גם בשאר הפרסומים שלטענת התובעת מקימים לה זכות לפיצוי.

39. תחילה, אזכיר מספר עקרונות יסוד בדיני לשון הרע, בהתאם להם יערך הדיון. בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558, 568 (2004), הורה כב' הנשיא ברק את הדרך בה יש לילך בעת דיון בעוולת לשון הרע:

"ניתוח ביטוי במסגרת עוולת לשון הרע נעשה בארבעה שלבים: בשלב הראשון, יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, כלומר יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת (שנהר [39], בעמ' 109). בשלב השני, יש לברר, בהתאם לתכלית החוק לאיזונים חוקתיים, אם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, בהתאם לסעיפים 1 ו-2 לחוק (השוו... ). בשלב השלישי, בהנחה שעברנו את המשוכה השנייה, יש לברר אם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בסעיפים 15-13 לחוק. השלב האחרון הוא שלב הפיצויים. ודוק: "האיזון החוקתי בין הזכות לשם הטוב ולפרטיות לבין הזכות לחופש הביטוי משתרע הן על קביעת האחריות (בנזיקין ובפלילים) בגין לשון הרע והן על קביעת הסעדים הננקטים כאשר מתגבשת האחריות" (פרשת אמר [1], בעמ' 520). כך האיזון שולט על קביעת הגדרתם של הביטויים המהווים לשון הרע, על היקפן של ההגנות המנויות בחוק ועל סוגיית הפיצויים".

סעיף 7 לחוק קובע כי פרסום של לשון הרע לאדם אחד או יותר מלבד הנפגע יהא עוולה אזרחית. סעיפים 1 ו- 2 לחוק, בהתאמה, מגדירים את המונחים "לשון הרע ו-"פרסום". המונח פרסום מוגדר בהגדרה רחבה עד מאד אשר כוללת פרסומים "בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר". המונח "לשון הרע" מוגדר בסעיף 1 לחוק כך:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;

השאלה אם האמור בפרסום מהווה לשון הרע היא שאלה פרשנית שבחינתה אובייקטיבית, קרי על פי מבחן האדם הסביר. לצורך כך אין חשיבות לשאלה האם היתה למפרסם כוונה לפגוע אם לאו, או כיצד הבין את הדברים בפועל מי שנחשף לפרסום, לרבות הנפגע. המבחן הקובע הוא מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר היה מייחס לפרסום [ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2) 333, 337 (1989)]. עם זאת, לשאלת כוונת המפרסם יש נפקות במסגרת בחינת ההגנות, שכן יש לה זיקה לסוגיית תום לבו של המפרסם, וכן במסגרת פסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק כאמור בסעיף 7א. לחוק.

עד כאן המסגרת הנורמטיבית, בתמצית שבתמצית.

הכתבה בעיתון הרומני מיום 8.10.09

40. כתבה זו פורסמה כאמור בעיתון הרומני, שתרגום שמו "הזמן החדש". הכתבה נושאת את הכותרת "FEMEIA FATALA". בתרגום הכתבה, שאינו שנוי במחלוקת (עמ' 59 לנספחי התובעת) נרשם בכותרת "האישה המדיחה (femme fatale)". דומני כי ניתן לתרגם את הכותרת בפשטות במלים "פאם פאטאל", ביטוי מוכר גם לדוברי עברית, עמוס קונוטציות והקשרים, שמקורו בשפה הצרפתית (כפי שמופיע בתרגום).

בגוף הכתבה מופיעות שתי תמונות קטנות של התובעת. בתמונה הראשונה, התובעת נראית לבדה, שרועה על שטיח בתנוחה פרובוקטיבית כאשר היא לבושה בלבוש חושפני ("התמונה החושפנית").

בתמונה השניה, התובעת יושבת על ברכי הנתבע ומניחה ראשה על ראשו, כפתורי חולצתו פרומים.

יצוין כי הכתבה עצמה צורפה מתוך מה שנראה כמהדורה אינטרנטית של העיתון הרומני (עמ' 58ד. ואילך לנספחי התובעת, כאשר עמ' 58ב.-58ג. הם צילומי מסך מחשב בהם נראית הכתבה). עם זאת, בעמ' 58א. לנספחי התובעת צורף מה שנחזה להיות העמוד הראשון של העיתון, בראשו שם העיתון הרומני, ובחלקו העליון זכתה התמונה החושפנית ל"מקום של כבוד", בהגדלה ובצבע, על פני כחצי מהעמוד, כשבתחתיתה הכותרת האמורה (פאם פאטאל) באותיות קידוש לבנה, ובצידה תחילת הטקסט של הכתבה, עם הפניה להמשך הכתבה בעמ' 2.

במסגרת הכתבה מתואר סכסוך משפטי שלכאורה נפתח או עומד להיפתח ברומניה בין הנתבע לתובעת, במסגרתו דורש הנתבע מהתובעת סך של 17,000 אירו שלטענתו הוצא ממנו במרמה על ידי התובעת, ומפורטות הטענות שכונו לעיל 'טענת הסחיטה'. מפאת אורכה של הכתבה אצטט רק חלקים רלבנטיים מן התרגום:

"הסתבכות אהבים! אזרח ישראלי הגיע בימים אלה לרומניה על מנת לתבוע לדין את אהובתו לשעבר, אישה מחוּש, בת 54, אשר מימנה הוא תובע לא פחות מאשר 17,000 יורו, כסף אשר לפי המשוער הוצא ממנו במרמה על ידי ... אהובתו לשעבר.

[...]

סיטואציה. סיפור מסובך על אהבה וכסף יגיע בימים הבאים לשולחנם של השופטים בחוש, אשר מהם יידרש לעשות צדק במקרה די בלתי שגרתי: גבר בן 64, מהעיר חיפה אשר בישראל, תובע מאהובתו לשעבר סך של 17,000 יורו, כסף אשר על פי המשוער האישה הוציאה ממנו במרמה, בתקופה בה שררו ביניהם יחסי ידידות. [מ' ב'] טוען, שהוא פגש את האישה מחוּש במקרה במועדון בחיפה בשנת 2005, ושמאז הם נשארו ביחד. שנה מאוחר יותר, אומר האיש שהיא הביאה אותו לרומניה, לחוּש, תוך שהיא משכנעת אותו להשקיע סכום כסף משמעותי במגרש, אשר, כעבור זמן קצר, עשוי היה להגדיל את ערכו. 'היינו ביחסים מאוד טובים. היא רצתה שנלך לקנות קרקע ב-... אני הסכמתי. יצאנו לשם, גם עם הבן שלה, המשרת בצבא. ב-1 באוגוסט 2006, שילמתי לכמה זקנים סך של 700 יורו כמקדמה. אני נתתי לה לערוך את המסמך ידנית, והיא - תוך ניצול העובדה שאני לא ידעתי לכתוב ולקרוא רומנית - כתבה שם שהמגרש נמכר לה. אותי היא רשמה כעד. אחר כך היא פשוט הורתה לי לחתום. ב-3 באוגוסט הלכתי לנוטריון ... נאמר לי במשרד הנוטריונים שאין לי אזרחות רומנית, ושאני לא רשאי לקנות את המגרש. ואז הבן שלה נתן לי את מילתו של קצין בצבא הרומני, שאם הוא עורך מסמכים בשמו שלו, הוא יחזיר לי את המגרש, מייד כאשר אקים חברה ברומניה', מספר [מ']. 'הקמתי חברה ב-2008, והתקשרתי אליו (וביקשתי) שייתן לי את הקרקע, בינתיים כבר לא היו לי יותר יחסים עם אמו ... הייתי במשרד הנוטריונים ביָאש, אך שם (ציפתה לי) הפתעה נוספת: אמרו לי שהם [התובעת ובנה- א.ד.] לא חותמים, אם אני לא נותן 12,000 יורו לה ו- 5,000 יורו לבן שלה. נתתי להם, לא היה לי מה לעשות.

[...]

תשובת הנתבעת. מהצד האחר, [ר'], אהובתו לשעבר של הישראלי, טוענת לגרסה שונה לחלוטין של הסיפור. היא מציינת שבכול "הסיפור" הזה הקורבן הינו למעשה היא, ועל מנת לבסס במצגים את הטענה הזאת אשר מועלית בתוקף, היא מגיעה עם סידרה של מסמכי ראיות, אשר באמצעותם היא מראה כי בפועל, מאז סיום מערכת היחסים ב-2006, היא מצויה בקונפליקט עם [מ' ב'], אשר על שמו הוציאו הרשויות בחיפה "צו הרחקה" בכול הנוגע לה.

...

[מ'] מודה באופן חלקי במצב: 'היא גנבת גדולה. היא הולכת ומתלוננת במשטרה לגבי כל מיני שטויות. היא משיגה תוך שתי דקות צו הרחקה, אבל זאת רק על מנת שלא אוכל יותר להתקרב אליה ולדרוש מימנה כסף. היא הוציאה מימני במרמה 17,000 יורו ... אני החזקתי אותה כמו נסיכה, ואילו היא רימתה אותי', מתלונן האיש. ..."

41. ברי כי הדברים שנאמרו בכתבה, דהיינו ייחוס מעשים של מרמה וסחיטה לאדם, מהווים אמירת לשון הרע אודותיו. לא הוכח קיומה של אחת מן ההגנות הקבועות בחוק ולמעשה הנתבע אף לא טען לתחולתה של הגנה כזו או אחרת. מכיוון שטענת הסחיטה כשלעצמה נטענה ע"י הנתבע, אבהיר כי היא לא הוכחה בפניי, כי לא ננקט הליך משפטי ברומניה, וכי למעשה בגוף הכתבה עצמה נאמר כי עו"ד רומני ששכר הנתבע הבהיר כי סיכויי הליך כזה לא ברורים שכן הנתבע חתם בהקשר זה על "מסמכים רשמיים אשר נוסחו באופן חוקי לחלוטין". אפילו היתה טענת הסחיטה מוכחת, לא נטען ולא הוכח כי היה בפרסום ענין ציבורי. זאת ועוד; אף במנותק מתוכן הכתבה, ולמעשה במנותק מהכתבה בכלל, די בפרסום התמונה החושפנית כשלעצמה על מנת להקים לתובעת זכות לפיצוי בגין לשון הרע. ההגדרה הרחבה למונח "פרסום" המצויה בסעיף 2 לחוק כוללת גם תמונות ונהיר כי יש בפרסום התמונה, המציגה את התובעת כאשה זולה, כדי לבזות ולהשפיל את התובעת, במיוחד בשילוב עם הכיתוב "פאם פאטאל", ועל כן מדובר בלשון הרע כהגדרתה בחוק.

באשר לאחריותו של הנתבע לפרסום הרי שהוא כלל איננו מכחיש כי הוא שמסר את הדברים, לרבות את התמונות, לכתבת העיתון הרומני (עמ' 163, ש' 30-31; עמ' 164, ש' 4-7). הנתבע אמנם טוען כי לא הוא שיזם את הפניה לכתבת וכי כשפנה לעו"ד ברומניה על מנת לפתוח בהליכים משפטיים נגד התובעת בשל טענת הסחיטה, נכחה במשרדו של עורך הדין כתבת שלמיטב הבנתו רק פרסמה מודעות (עמ' 172, ש' 14-18). אך עדותו זו של הנתבע אינה אמינה בעיניי, אינה הגיונית, ואף אינה עולה בקנה אחד עם חלק אחר בעדותו שם נשאל היכן נפגש עם הכתבת וענה כי נפגש עמה במשרדה בעיר חוּש (עמ' 164, ש'4-5). התרשמותי מעדותו של הנתבע ומכלל נסיבות העניין כפי שאלו נפרשו בפניי, היא כי הנתבע לא רק ידע שתפורסם כתבה אלא אף פעל לפרסום כתבה זו בעיתון הרומני מתוך מטרה ברורה לפגוע בתובעת במקום מוצאה, ככל הנראה כאשר הוא מונע מיצר נקם, לאו דווקא בשל הנושא הכספי המוצא ביטוי בכתבה, אלא בראש ובראשונה בשל התערערות היחסים בינו ובין התובעת, התלונות הרבות שהגישה נגדו למשטרה, צווי ההרחקה שהוציאה כנגדו, ושמא אף בעקבות הגשת תביעה זו ככל שכבר נודע לו עליה.

למען הסר ספק אוסיף כי אף אם היה הנתבע מוכיח שלא הוא יזם את פרסום הכתבה הרי שאין לכך נפקות לעניין עצם אחריותו לפרסום שכן הלכה פסוקה היא כי חזקה על המשוחח עם עיתונאי שהוא אומר את דבריו לצורך פרסומם [ע"א 114/64 תיק נ' קריניצקי, פ"ד יח(4) 378 (1964); (יוער כי בהקשר זה ישנה גם הוראה מפורשת בסעיף 11(א) לחוק, המטילה אחריות על "האדם שהביא את דבר לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו" אך איני רואה צורך לדון בשאלה אם העיתון הרומני מהווה "אמצעי תקשורת" כהגדרתו בסעיף זה, או "עתון" כמשמעותו בסעיף 30 לחוק הגנת הפרטיות, שבו הוראה דומה)].

42. טענות ההגנה של הנתבע באשר לרכיב זה בתביעה זה הן שתיים: האחת, כי טענות התובעת אינן מובנות וחסרות פירוט מינימאלי; השניה, כי לחוק אין תחולה אקסטריטוריאלית. בטענה הראשונה אין ממש ואיני רואה צורך להרחיב לגביה. אכן, טיעונה המשפטי של התובעת לוקה בחסר. אך העובדות הוכחו והן ברורות למדי. הפרסום מדבר בעד עצמו. טענתו השניה של הנתבע בדבר אי-תחולתו של חוק איסור לשון הרע הועלתה לראשונה, כלאחר יד וללא פירוט, במסגרת הסיכומים ואין לה זכר בכתבי ההגנה ובמסמכים שהגיש קודם לכן. די בכך כדי לדחותה, כפי שאפרט להלן. ההלכה לעניין כלל ברירת הדין בנזיקין, היא כי ככלל הדין שיחול הוא הדין החל במקום ביצוע העוולה, וזאת למעט במקרים חריגים בהם הימנעות מהחלת דין מקום ביצוע העוולה נדרשת מטעמי צדק [ע"א 1432/03 ינון יצור ושיווק מוצרי מזון בע"מ נ' קרעאן, פ"ד נט(1) 345 (2004)]. בענייננו פרסום הכתבה נעשה לכאורה ברומניה ועל כן, כל עוד לא ייקבע כי יש מקום להחלת החריג לכלל, לכאורה נראה כי יש ממש בטענת הנתבע.

ברם, ההלכה הפסוקה קובעת גם כי כאשר נתבע איננו טוען לתחולתו של דין זר בכתב הגנתו ומנהל את המשפט על פי הדין הישראלי, רשאי בית המשפט לדון ולפסוק לפי הדין הישראלי מכוח חזקת שוויון הדינים אם ישתכנע כי מושגי הצדק הבסיסיים לגבי הסוגיה שבנדון הם אחידים בשיטות המשפט השונות [ע"א 1227/97 סלעית האדומים מחצבה ומפעל לעיבוד אבן בע"מ נ' אברהים, פ"ד נג(3) 247, 252 (1999)]. מבחינה דיונית ומעשית, רק משטען נתבע לתחולת דין שונה, יודע תובע שעליו לפעול להוכחת הדין הזר כדרך שמוכיחים עובדה, דבר העשוי להיות כרוך בעלויות ניכרות. אך כל עוד לא באה טענה מפורשת כגון זו, אין הדבר נדרש. בענייננו, יש בסיס איתן לסברה כי שיטת המשפט הרומנית, מדינה החברה באיחוד האירופי, מחילה את כללי הצדק הבסיסיים המקובלים בכל העולם, וכי קיים בה הסדר המגן על שמו הטוב של אדם ומטיל חבות לתשלום פיצוי בגין הוצאת לשון הרע ופגיעה בשם הטוב. משכך, אני דוחה את טענת הנתבע וקובע כי בענייננו יש להחיל את הוראות חוק איסור לשון הרע באשר לכתבה בעיתון הרומני.

אוסיף ואעיר כי לא מן הנמנע שיש לייחס חשיבות לעובדה שהכתבה פורסמה באינטרנט, כלומר פורסמה הלכה למעשה בכל מקום בעולם וגם בישראל, ועל כן לקבוע כי מקום ביצוע העוולה, שהוא הפרסום, נעשה למעשה בכל מקום בעולם וגם בישראל. אפנה בהקשר זה אל רע"א 530/12 יעקובוביץ נ' זיאס (28.3.2012). ההכרעה שם עסקה אמנם בסוגיית סמכות מקומית ולא בסוגיה של ברירת הדין, אך נראה כי ניתן לגזור משם גזירה שווה לענייננו, בנוגע למקום ביצוע העוולה. המבקשים שם טענו כי אין מקום מסויים אחד בו בוצע המעשה בגינו הם תובעים, שכן המעשה - פרסום לשון הרע - התבצע באינטרנט, אליו קיימת גישה מכל מקום, ולפיכך מקום המעשה לשיטתם הוא כל מקום. כב' השופטת נאור (כתוארה אז) קבעה כי עמדת המבקשים מקובלת עליה, דחתה את הטענה לפיה יש לבחון למי יועד הפרסום הפוגעני, ופסקה כי במקרה כזה הפרסום עלול לפגוע בשם הטוב "אצל כולי עלמא", וכי "משפורסמו הדברים ברשת האינטרנט, הם חשופים לעיני כל. משכך, המעשה שבבסיס התביעה בוצע בכל מקום".

עם זאת, כאמור, בנסיבות העניין די בטעם שהובא בפסקה הקודמת כדי לדחות את טענת הנתבע ולקבוע כי יש להחיל על הפרסום את הוראות הדין הישראלי.

43. הוא הדין בנוגע להחלת הדין הישראלי ככל שהדברים אמורים בהגנת הפרטיות. בהתאם להוראות חוק הגנת הפרטיות, ברי כי פרסום תמונות התובעת בעיתון הרומני בכתבה מיום 8.10.09, מהווה פגיעה בפרטיותה של התובעת. פרסום התמונה הראשונה, בה מצולמת התובעת בלבוש חושפני כאשר היא שרועה בתנוחה פרובוקטיבית על שטיח, מהווה פגיעה ברורה וחמורה בפרטיותה, בהתאם להוראתו המפורשת של סעיף 2(4) לחוק הגנת הפרטיות הקובע כי "פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו" מהווה פגיעה בפרטיות. התמונה השניה אמנם אינה מבזה, אך צולמה ברשות היחיד, ותוכנה הוא עניין הנוגע לצנעת חייה האישיים ולהתנהגותה ברשות היחיד [סעיף 2(11) לחוק האמור], וגם בה יש מידה, אם כי פחותה, של פגיעה בפרטיות. הנתבע לא טען כי ניתנה הסכמת התובעת [סעיף 1 לחוק הגנת הפרטיות] ובוודאי לא הוכיח זאת. בנוסף, לא מתקיימת אף אחת מן ההגנות המנויות בסעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות. הנתבע כלל לא טען לתחולה של אחת מהן, וממילא לא הוכיח תחולת מי מהן.

44. כעת לשאלת הפיצוי. סעיף 7א. לחוק איסור לשון הרע וסעיף 29א. לחוק הגנת הפרטיות קובעים מנגנון של פיצוי בלא הוכחת נזק. כל אחד משני הסעיפים קובע כי בית המשפט רשאי לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי בסכום שלא יעלה על 50,000 ₪ (לפני שערוך) בלא הוכחת נזק, ומקום בו הוכח כי לשון הרע פורסמה, או הפגיעה בפרטיות נעשתה, בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לפסוק פיצוי גבוה יותר, כאשר תקרת הפיצוי בכל אחד מן הסעיפים עומדת על כפל הסכום. בשערוך להיום, מדובר על תקרות של למעלה מ- 70,000 ₪ ומ- 140,000 ₪ בהתאמה.

שאלה מקדמית אותה יש לשאול היא מה הזיקה בין שני הסעיפים. התשובה, מן הסתם, לא תימצא בהם עצמם, אלא תיגזר מן הזיקה בין שני דברי החקיקה ותכליותיהם [על כך, באופן כללי: אורי שנהר, דיני לשון הרע (1997) (להלן: "שנהר"), עמ' 165-167]. כמוסבר שם, ישנו דמיון רב ואף חפיפה חלקית בין שני החוקים, אך לא כל פרסום הפוגע בפרטיות יהווה גם פרסום לשון הרע, ולהיפך. לדוגמאות בהן נפסק כי פרסום תמונה חושפנית מהווה עוולה לפי חוק אחד אך לא לפי האחר, ראו עניין שניידר [ת.א. (נת') 5680/02 פלונית נ' שניידר (6.2.2006)], פסקה 45.

מכיוון שהאינטרסים המוגנים בהקשר זה קרובים מאד, ככלל, מקובל כי בפסיקת פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק בגין מעשה/פרסום אחד המקים עילה הן על פי חוק איסור לשון הרע הן על פי חוק הגנת הפרטיות, ייפסק פיצוי פעם אחת בלבד, באופן שיביא בחשבון הן את הפגיעה בפרטיות הן את הפגיעה בשם הטוב ובשים לב לכלל השיקולים שיש לשקול בקביעת גובה הפיצוי, שהם דומים [ראו, למשל: ענין שניידר הנ"ל, פסקאות 46-47; ע"א (ת"א) 3645/07 קוזובר נ' חדשות 10 בע"מ (12.5.2009), פסקה 21; ת.א. (שלום, חי') חלבי נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ (26.6.2011), פסקה 29; ת.א. (שלום, ת"א) עמית נ' וואלה תקשורת בע"מ (1.9.2015), פסקאות 81-82]. עם זאת, כשם שאין מניעה לפסוק פיצוי סטטוטורי נפרד ללא הוכחת נזק בגין מעשים/פרסומים שונים המהווים הוצאת לשון הרע, אין באמור לעיל כדי למנוע פסיקת פיצוי סטטוטורי נפרד בגין כל אחת מהעילות האמורות, מקום בו מדובר במעשים/פרסומים נפרדים, וכך גם מקום בו אלמנטים שונים במסכת של מעשים/פרסומים מקימים עילה מכוח חוק אחד בעוד שאלמנטים אחרים מקימים עילה מכוח חוק אחר [השוו: ת.א. (שלום, ת"א) 24514-10-09 דור נ' בן יששכר (15.3.2015), בעמ' 44-45 לפסה"ד).

בענייננו, ברי כי פרסום התמונה החושפנית, אשר יש בה כדי לבזות את התובעת ולהשפילה, מקים עילה מכוח שני החוקים, ועל אף החומרה היתרה בפרסום זה אין מקום לכפל פיצוי בגינו. בד בבד, תוכן הכתבה כשלעצמו, המייחס לתובעת סחיטה ומרמה, מקים עילה נפרדת לפיצוי לפי חוק איסור לשון הרע. והרי גם אילו היתה מתפרסמת הכתבה כשלעצמה, ללא התמונה כלל, ואף ללא הכותרת פאם פאטאל, היה הפרסום מקים עילה לפי חוק איסור לשון הרע. במלים אחרות, הגם שמדובר לכאורה במסכת אחת של מעשים/פרסומים, מדובר בשני אלמנטים נפרדים זה מזה (גם במישור לשון הרע) כאשר כל אחד מהם מקים עילה כשלעצמו, ואף פוגע בשמה הטוב של התובעת בדרך אחרת - התמונה פוגעת בפרטיות התובעת, מבזה אותה ומציגה אותה כאשה זולה; הכתבה מציגה אותה כרמאית - ולכן מקים סמכות לפסיקת פיצוי בנפרד.

בענייננו כפי שכבר צויין, התרשמותי היא כי הנתבע פעל לפרסום הכתבה והתמונות שבה בכוונת מכוון על מנת לפגוע בתובעת; להכפיש את שמה במקום מוצאה, וכן לבזותה ולהשפילה שם תוך פגיעה בפרטיותה. הסבריו של הנתבע לפיהם פגש את הכתבת במקרה במשרדו של עורך דינו וכי מסר את התמונות לעוה"ד במסגרת טיפולו בענייניו, אינם אמינים ואינם מתיישבים עם השכל הישר. ברור כי אין צורך במסירת תמונות מן הסוג שפורסם לשם טיפול משפטי בהליכים הנובעים מטענת הסחיטה, והעובדה כי בכל זאת מצא לנכון הנתבע למסור תמונות אלה מדברת בעד עצמה ותומכת במסקנתי זו. עוד אפנה אל הציטוט שיובא בהמשך, מתוך ראיון שנתן הנתבע בכתבה השלישית לעיתון "כלבו", חודשים ספורים לאחר פרסום הכתבה בעיתון הרומני, שם הנתבע מאשר לכתבת כי הוא פועל מתוך נקמנות ובמטרה לפגוע בתובעת.

לאור כל האמור לעיל, הרי שהסכום המירבי של פיצוי סטטוטורי שהתובעת רשאית לדרוש ללא הוכחת נזק, הינו הסכום הנגזר משני פרסומים - הכתבה מקימה זכות לפיצוי מכוח חוק איסור לשון הרע, והתמונה מקימה זכות לפיצוי מכוח חוק איסור לשון הרע ומכוח חוק הגנת הפרטיות כאחד - כאשר נקודת המוצא היא שביחס לשני הפרסומים הוכחה כוונה לפגוע.

45. לעניין השיקולים בפסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק, מקובל לחלקם לשלושה סוגים: שיקולים הקשורים בפרסום/במעשה עצמו, שיקולים הקשורים בפוגע, שיקולים הקשורים בנפגע. אפנה בהקשר זה אל הפסיקה שפורטה בסעיף הקודם [ר' גם פסה"ד שניתן על ידי בת.א. 32559-11-09 קבוצת בראל נכסים בע"מ נ' גפן 79 בע"מ (12.2.2012), סעיפים 53-54].

בענייננו, על חומרת הפרסומים ועל כוונת הפוגע כבר עמדנו לעיל. באשר לשיקולים בעניין הנפגע, יש לקחת בחשבון כמובן כי הפרסום נעשה ברומניה כאשר התובעת כבר אינה מתגוררת שם. לנתון מרכזי זה השפעה על הערכת גובה הנזק שנגרם לתובעת (שהתובעת פטורה מלנסות להוכיחו). מנגד, יש לזכור כי הפרסום נעשה בשעה שחלק ממשפחתה של התובעת עדיין התגורר שם, וכן כי הכתבה פורסמה גם ברשת האינטרנט ולכן עשויה היתה להגיע לקהילת דוברי השפה הרומנית המתגוררים בישראל, ולא מן הנמנע כי אכן הגיעה לידיעתם. לאחר שנתתי דעתי לכל השיקולים דלעיל, ובשים לב לכלל נסיבות העניין, אני פוסק לתובעת בגין מכלול הרכיבים המופיעים בכתבה נשוא פרק זה פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק בהתאם לחוק איסור לשון הרע וחוק הגנת הפרטיות, בסכום כולל של 80,000 ₪.

הכתבה בעיתון הרומני מיום 10.10.09

46. למקרא התרגום שהגישה התובעת לכתבה זו (עמ' 58ט.-58י. לנספחי התובעת), ושעליו לא חלק הנתבע, מתברר כי מדובר בכתבת תגובה לכתבה מיום 8.10.09, שפורסמה ע"י אותה כתבת. כותרתה של הכתבה היא: "הותקפה על ידי הגמלאי 'הדון ז'ואן' ", וכל כולה עוסקת בסיפור גרסתה של התובעת עצמה להשתלשלות העניינים בינה ובין הנתבע. בכתבה מצוטטת התובעת באריכות כאשר היא מגוללת את גרסתה בתגובה לנאמר בכתבה מיום 8.10.09 וכאשר היא שוטחת את טענותיה כלפי הנתבע. בין היתר מספרת התובעת כי הנתבע ניסה לתקוף אותה בביתה וכי הוא גנב ממנה כספים. בכתבה מופיעות תמונות של התובעת, מחמיאות למדי, ולא מופיעה אותה תמונה מבזה שהופיעה בעמוד הראשון של גיליון העיתון מיום 8.10.09. סבורני כי אין ממש בטענת התובעת כי מדובר בפרסום לשון הרע עליה או בפגיעה בפרטיותה. מכל מקום, וחשוב מכך; אף אם ניתן היה להגיע למסקנה כי יש בכתבה זו משום הוצאת לשון הרע על התובעת או פגיעה בפרטיותה, נהיר כי הנתבע איננו האחראי לפרסומה אלא התובעת ואין לה להלין אלא על עצמה. לאור האמור אני דוחה את טענות התובעת בנוגע לכתבה זו.

כתבה בעיתון "כלבו" מיום 20.11.09

47. אומר מיד כי תביעת התובעת לפיצוי בגין כתבה זו הינה לא פחות ממדהימה. ככל ששמו הטוב של מאן דהוא נפגע בעקבות כתבה זו, היה זה שמו של הנתבע דווקא. כתבה זו אינה מקימה לתובעת זכות לפיצוי מכוח חוק איסור לשון הרע או מכוח חוק הגנת הפרטיות, משתי סיבות: האחת, אין בכתבה משום הוצאת לשון הרע על התובעת או פגיעה בפרטיותה, והשניה, לא הוכח כי הנתבע הוא האחראי לפרסום, ולמעשה השכל הישר מכתיב כי הוא אינו אחראי לפרסום. כותרת הכתבה היא "תביעה: קצין תעבורה אנס עולה, הכה אותה ואיים עליה". בגוף הכתבה מסופר כי כנגד הנתבע, הנזכר לכל אורך הכתבה בשמו המלא בצירוף תמונתו, הוגשה תביעה בה נאמר כי הוא אנס "עולה חדשה מרומניה", הכה אותה ועבר לגור בביתה. בהמשך ישנם פרטים על תביעה זו שבפניי וכן פירוט בנוגע למספר התלונות שהגישה התובעת נגד הנתבע למשטרה. בכתבה מצוין כי התביעה הוגשה בידי עו"ד רונן בנדל, בא כוחה הקודם של התובעת, ובגוף הכתבה מוצגת תגובתו של עו"ד בנדל. כאמור, במסגרת הכתבה מופיעה תמונה ברורה של הנתבע ומצוין כי הוא סירב להגיב לדברים. שמה של התובעת או תמונתה כלל לא מופיעים בכתבה והיא מוזכרת רק כעולה חדשה מרומניה וכזמרת. הכתבה איננה כוללת כל אמירה שיש בה בכדי לבזות או להשפיל את התובעת או בכדי לפגוע בפרטיותה, אלא מטבע הדברים הדיווח אודות הגשת התביעה מציג דווקא את הנתבע באור שלילי.

אף אם ניתן היה להגיע למסקנה כי יש בכתבה זו משום הוצאת לשון הרע על התובעת או פגיעה בפרטיותה, הרי לא זו בלבד שלא הוכח כי הנתבע הוא האחראי לפרסומה, אלא ברור למדי כי הנתבע איננו האחראי לפרסומה. ראשית, אין זה מתקבל על הדעת כי הנתבע - אב לבנות בגירות וסב לנכדים - יפעל לפרסום כתבה בה מועלות נגדו טענות בדבר אונס, תקיפה ואיומים. טענת התובעת בסיכומיה כי הנתבע אחראי לכך שניתן היה לזהותה כי מסר את תמונתו לעיתון, חסרת כל הגיון. פרסום התמונה פוגע בראש ובראשונה בנתבע עצמו, הרבה יותר מאשר בתובעת, וברור כי התמונה לא הגיעה לידי הכתבת מאת הנתבע, שכאמור, אף סירב ליתן תגובה כלשהי. שנית, במסגרת תלונה שהגישה התובעת ללשכת עורכי הדין נגד בא כוחה לשעבר, עו"ד בנדל, ציינה התובעת כי עו"ד בנדל לא חסך על פרסום בעיותיה בעיתון ואף דרש ממנה להגיע ולספר על מצבה בניגוד לרצונה (עמ' 700 לנספחי התובעת). גם בחקירתה בבית המשפט העידה התובעת כי מי שיזם את פרסום הכתבה הוא עו"ד בנדל, אך לטענתה היא סירבה לדבר עם העיתונאית (פרו', עמ' 144). לאור כל זאת, אני דוחה את טענות התובעת בנוגע לכתבה זו, שמוטב היה אלמלא נטענו כלל.

כתבה בעיתון "כלבו" מיום 15.1.10

48. גם תביעת התובעת באשר לכתבה זו (עמ' 52 לנספחי התובעת) אינה במקומה כלל, שכן הכתבה כלל אינה עוסקת בה. כותרת הכתבה היא "עוד תלונה על אונס נגד קצין הבטיחות". בכתבה מסופר כי נגד הנתבע, ששוב מוזכר בשמו המלא בצירוף תמונתו, הוגשה תלונה של אישה נוספת בגין אונס. בהמשך מפורטות נסיבות התלונה וכן תגובת הנתבע. בכתבה אין כל התייחסות לתובעת או להליך משפטי זה שבין הצדדים למעט אזכור הכתבה הקודמת בה דווח כי כנגד הנתבע הוגשה תביעה אזרחית על ידי אישה הטוענת כי אנס אותה וגזל את כספה, תוך ציון כי התביעה עודנה מתבררת. על כן אין כל ממש בטענות התובעת ביחס לכתבה זו.

כתבה בעיתון "כלבו" מיום 12.2.10

49. מעיון בכתבה זו (עמ' 53 ואילך לנספחי התובעת) עולה כי מדובר בכתבת מעקב אחר הסיפור עליו דווח בעיתון בעבר בדבר הגשת התביעה בגין אונס. כותרת הכתבה היא: "הצד שלו, הצד שלה". וכותרת המשנה - "היא טוענת שהוא אנס, הכה, השפיל, שיקר וניצל אותה. הוא טוען שהיא הוציאה ממנו כספים במרמה, הפילה אותו בפח וסחטה אותו. מה באמת קרה בין ב', זמרת ידועה שעלתה מרומניה לישראל, ל-[מ' ב'], קצין בטיחות בתעבורה, ומי כאן הקורבן?". כתבה זו ארוכה מקודמותיה, כאשר בגוף הכתבה מפורטות באריכות טענות התובעת בכתב התביעה בהליך כאן וכן טענות הנתבע כפי שעולות מכתב ההגנה שהוגש מטעמו בתיק.

דברי הנתבע בכתבה זו עשויים, לכאורה, להימצא על גבול הוצאת לשון הרע בשתי נקודות: האחת, במסגרת פירוט גרסת הנתבע ביחס לתביעה ישנה התייחסות לטענת הסחיטה. אך טענה זו אינה מובאת מפי הנתבע. הכתבה למעשה סוקרת את הכתבה בעיתון הרומני מיום 8.10.09, אליה כבר התייחסנו לעיל, ומדווחת על הדברים שפורסמו שם. אין מקום להטיל על הנתבע חבות לפיצוי בגין הדיווח שדיווח עיתון כלבו על הכתבה בעיתון הרומני, לאחר שכבר חוייב בפיצוי בגין הפרסום בזו האחרונה כשלעצמו. בכתבה בעיתון כלבו ישנם גם ציטוטים מכתבי הטענות בהליך זה, לרבות ציטוט מכתב ההגנה ביחס לטענת הסחיטה, אולם גם בנוגע לכך אין מקום להטלת חבות על הנתבע. אף אם היה מקום לראות בנתבע אחראי לפרסום, לכאורה מתקיימת ההגנה בדבר פרסום מותר בהתאם לסעיף 13(7) לחוק איסור לשון הרע שעוסק בדין וחשבון נכון והוגן על הנאמר בהליך שיפוטי, וכן ההגנה הקבועה בסעיף 18(1) לחוק הגנת הפרטיות.

הנקודה השניה, עניינה בראיון עם הנתבע בחלקה האחרון של הכתבה. מדובר בראיון קצר ומאלף, המדגים את סגנונו הבוטה של הנתבע אשר, מחד גיסא, משיב לשאלות הכתבת ביחס לתובעת כי "היא אהבת חיי. מעולם לא אהבתי אשה כמו שאני אוהב אותה", ועוד כיוצא באלה. ומאידך גיסא, אומר בין השאר: "נפלתי קורבן לאשה מניפולטיבית, פרופסיונלית, אובססיבית וחולת נפש, שהתאהבה בי וחשקה גם בכסף שלי", ובהמשך כשנשאל למה לדעתו היא הגישה נגדו תביעה השיב: "תהרגי אותי אם אני מבין. היא כנראה אהבה לא פחות את הכסף שלי. היא אשה חולה ואובססיבית כלפי. היא פחדה שאיזו רוסייה תחטוף אותי ממנה. הייתי מוכן לתת לה את נשמתי ותראי מה היא עושה לי. היא הפכה אותי לעבריין. אני נשמע לך עבריין?".

המשפטים המודגשים בקו עשויים להוות הוצאת לשון הרע ולהצריך דיון בתחולת ההגנות לגביהם. אלא שאיני רואה צורך לעשות כן, ולא רק מכיוון שהתובעת לא מיקדה בהם טענותיה, אלא בראש ובראשונה מכיוון שככל שיש בכתבה זו לשון הרע לא ניתן לייחס אותה לתובעת. הנתבע, ולמעשה העיתון, מקפידים כל העת להימנע מאזכור שמה ופרטיה של התובעת. היא אף מכונה בכתבה ב' ולא ר', כפי שלכאורה אמורים היו לכנותה. טענות התובעת כי מכיוון שהנתבע מסר לעיתון את תמונתו ופרטיו מי שמכיר אותה וידע על מערכת היחסים שלהם יכול היה לזהותה, אינן במקומן. הרי זהותו המדוייקת של הנתבע, וכן תמונתו, נחשפו בעיתון זמן רב קודם לכן, ולא ביוזמתו. לכן ככל שבשל עובדה זו, שפגעה בראש ובראשונה בנתבע, ניתן היה לזהות גם אותה, אין לה להלין על הנתבע. ניתן כמובן להוסיף ולטעון כי בשעה שנאמרו הדברים, ידע הנתבע, או היה עליו לדעת, כי זהות התובעת כמי שהגישה כנגדו תביעה בטענת אונס ידועה למי מקרב הקוראים אשר מכירים אותה, ולכן היה עליו להימנע מלהתייחס אליה באופן זה. דומני כי מדובר בדרישה מרחיקת לכת יתר על המידה, במיוחד שעה ששמו הטוב של הנתבע עצמו מונח על כף המאזניים - תמונתו היא היחידה שמוכרת לקוראים בהקשר לסיפור - והנתבע מבקש להגן בכך על עניינו.

בנסיבות העניין, לא מצאתי לנכון לראות בדברים משום הוצאת לשון הרע שניתן לייחס אותה לתובעת, באופן המצדיק הטלת חובת פיצוי על הנתבע.

תצהיר שנתן הנתבע במסגרת תביעת התובעת נגד חברת הפניקס

50. כאמור, במסגרת תביעה שהגישה התובעת נגד חברת הפניקס בגין תאונת דרכים שעברה, נתן הנתבע תצהיר מטעם חברת הפניקס. על קצה המזלג יצוין כי במסגרת התצהיר פירט הנתבע את נסיבות היכרותו עם התובעת וכן את מקומות העבודה בהם עבדה התובעת ורשימה של הופעות בהן הופיעה כזמרת. בהמשך הצהיר הנתבע כי אין ממש בטענות התובעת שם, לפיה מאז התאונה אין היא זוכרת מילים של שירים ואין היא יוצאת מן הבית וממעטת להיפגש עם אנשים. הנתבע אף הצהיר כי מהתרשמותו התובעת איננה סובלת מכל מגבלה רפואית וכי לדעתו תלונותיה הן רק על רקע תביעתה לפיצויים. לאחר שכל המומחים שבדקו את התובעת קבעו כי לא נותרה לתובעת נכות כתוצאה מהתאונה, ולאחר שהוגש תצהירו של הנתבע, הסכימה התובעת למעשה לחזור בה מן התביעה. התובעת הסכימה למחיקת התביעה אך לבקשת הפניקס בית המשפט הורה על דחייתה, ובדיון מיום 9.11.09 ניתן פסק דין לפיו נדחתה.

אין צורך לדון בשאלה אם בתצהירו האמור של הנתבע יש משום לשון הרע או פגיעה בפרטיות, שכן ברי כי מדובר בפרסום מותר בהתאם לסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע החל על פרסומים במסגרת הליך שיפוטי ובכללם תצהירי עדים [שנהר, עמ' 199]. בהתאם חלה עליו ההגנה הקבועה בסעיף 18(1) לחוק הגנת הפרטיות. על כן אני דוחה את טענות התובעת בנקודה זו.

פניית הנתבע למל"ל

51. התובעת טוענת כי בשל פניה של הנתבע למל"ל בטענה כי יש להפסיק לה את תשלום הגמלה משום שהיא עתירת נכסים, הופסק תשלום הגמלה וחודש שוב רק לאחר חקירה. מהמסמכים שהגישה התובעת עולה כי קצבת הבטחת ההכנסה נשללה ממנה בחודשים 9/06-11/06 משום שיצאה מהארץ שלוש פעמים באותה שנה (עמ' 361 ו-459 לנספחי התובעת). כמו כן ביוני 2009 הוזמנה התובעת לחקירה בענין קצבת נכות שהיא מקבלת מהמל"ל ולאחר חקירה קיבלה התובעת הודעה כי קצבת הנכות תמשיך להשתלם לה כפי ששולמה עד אז (עמ' 488-489 לנספחי התובעת). יצוין כי התובעת איננה עותרת לפיצוי בגין נזק ממוני בדמות הפסד הכנסה מגמלאות אלא דווקא לפיצוי ללא הוכחת נזק.

52. התובעת אינה מצרפת כל מסמך המעיד על פניה של הנתבע למל"ל וממילא על תוכנה של אותה פניה נטענת. התובעת כן מצרפת שני מכתבים למל"ל שלטענתה נכתבו על ידי הנתבע בשמה או עבורה ולטענתה שלא בידיעתה, האחד נושא תאריך 30.1.06 והשני נושא תאריך 4.1.07. במכתב מיום 30.1.06, עליו חתום הנתבע עצמו, הוא מבקש ליצור קשר עם התובעת בנוגע לתביעה שהוגשה על ידה. במכתב מיום 4.1.07 שנכתב בשמה של התובעת (ושעל פניו נראה כי לא צורף במלואו), מבקשת התובעת סיוע במימון בדיקה אליה הופנתה. לא ברור מדוע התובעת מפנה למכתבים אלו שכן ברור כי אין בהם משום לשון הרע נגד התובעת ואף אם לא נכתבו על ידה הרי שלמעשה הם נכתבו בשמה. למותר לומר שהתובעת לא הוכיחה כי מכתבים אלה נכתבו שלא בידיעתה. גם בהתעלם מכך שהמכתבים נכתבו לכאורה כדי לשרת את עניינה, בכל מקרה, על פי נושאם, מכתבים אלה אינם קשורים לשלילת הקצבה ב-2006 או להפסקתה ב-2009. כאמור התובעת איננה מצרפת כל מסמך אחר, ובכלל כל ראיה אחרת, שיש בהם להעיד על פניה של הנתבע למל"ל בכתב או בעל פה, ועל כן לא ידוע למעשה מהי אותה פניה שלטענתה נעשתה על ידי הנתבע למל"ל ומה תוכנה.

בסעיף 53 לתצהיר התובעת הראשון טענה התובעת כי הנתבע פנה לנציגי המל"ל בניסיון לשכנעם כי היא מצהירה הצהרות כזב בפניהם "והורה" להם לא לתת לה קצבה. בסעיף 10 לתצהיר התובעת השלישי טענה התובעת כי בעת ששהתה בשיט תענוגות עם הנתבע בשנת 2009 התקשר הנתבע למל"ל והודיע להם כי התובעת שוהה עימו בשיט כאמור. לטענתה בעקבות שיחה זו התקשר חוקר של המל"ל לבתה של התובעת וביקש לברר היכן נמצאת התובעת ולאחר מכן היא זומנה לחקירה. התובעת מוסיפה כי במהלך החקירה נמסר לה שהנתבע מסר תצהיר בעניינה וכן חומרים נוספים ובין היתר סרט בו היא מצולמת במהלך השיט. הנתבע מצדו מכחיש את האמור. כשנשאל במהלך החקירה הנגדית אם הוא דיווח למל"ל שהתובעת חתמה על תצהירים שקריים הכחיש הנתבע והוסיף כי אינו זוכר דבר כזה (עמ' 173, ש' 15-16). בהמשך חזר והכחיש כי פנה למל"ל ודיווח על נוכחותה של התובעת בשיט בשנת 2009 (עמ' 173, ש' 19-27). התובעת מצידה לא הביאה כל ראיה בדבר פניה כאמור, לרבות אותו תצהיר שלטענתה נתן הנתבע למל"ל או כל אסמכתא אחרת לפניה בכתב או בעל פה של הנתבע למל"ל ולתוכנה של אותה פניה נטענת. על כן טענות התובעת בדבר פניה כביכול מצד הנתבע למל"ל – לא הוכחה, ודי בכך כדי לדחות את רכיב התביעה המבוסס עליה.

53. יוער כי אף אם היתה התובעת מוכיחה שהנתבע אכן דיווח למל"ל על הימצאותה בשיט בשנת 2009, דומה כי פניה מעין זו עשויה היתה לחסות תחת הגנת אמת בפרסום בהתאם לסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע וכן תחת ההגנה הקבועה בסעיף 18(3) לחוק הגנת הפרטיות, שמא אף תחת הגנות נוספות, אך איני רואה צורך להרחיב בנקודה זו לאור המסקנה אליה הגעתי לעיל.

פניית הנתבע ללשכה לסיוע משפטי

54. בטרם אדרש לתוכן פניותיו של הנתבע ללשכה אפרט כרקע את תמצית השתלשלות העניינים באשר לפניית התובעת לקבלת ייצוג מהסיוע המשפטי.

במועד לא ידוע במהלך שנת 2009 פנתה התובעת בבקשה לקבלת ייצוג מאת האגף לסיוע משפטי. ביום 17.8.09 ניתנה החלטת האגף לסיוע משפטי (לעיל ולהלן: "הלשכה"; "החלטת הלשכה"), לפיה בקשת התובעת נדחתה מחמת חוסר זכאות כלכלית.

התובעת הגישה ערעור על החלטת הלשכה לבית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (עש"א 17158-09-09) וטענה כי נפלה בה טעות כאשר בחישוב הכנסותיה נכללו גם הכנסות בתה ס' בת ה-35 שלטענתה באותה העת כבר חיה בנפרד ממנה (טענה שאינה עולה בקנה אחד עם טענותיה בהליך שבפניי, אך נניח לכך כעת). יצוין כי הערעור הוגש לבית המשפט המחוזי יום אחד בלבד לפני הגשת התביעה דנן. למחרת היום, כבר הוגשה תביעה זו לבית משפט השלום, במסגרתה יוצגה התובעת באופן פרטי, בידי משרדו של עו"ד רונן בנדל. הלשכה הגישה ביום 13.10.09 בקשה לדחיית מועד דיון ובה נכתב כי החלטת הלשכה אכן היתה שגויה שכן התיק סווג כתיק אזרחי אך מתברר ללשכה כי בקשת המערערת היתה מתן סיוע לצורך הגשת תביעה נגד מי שהיה הידוע בציבור שלה. בנסיבות אלה, כך נטען, צריך היה לסווג את התיק כתיק מעמד אישי וככזה הבדיקה הכלכלית היתה אמורה להיות שונה ובהתעלם מן הבת (במאמר מוסגר יצוין כי הודעה זו של הלשכה, שכביכול תיקנה שגיאה קודמת, היא לכאורה שגויה, שכן מדובר בתיק אזרחי ולא בתיק מעמד אישי, אך נניח גם לכך כעת). בהמשך הבקשה שהגישה הלשכה צוין כי על אף האמור ולאור מסמכים שונים שהתקבלו אצלה המעידים לכאורה כי לתובעת ישנו רכוש רב עליו לא דיווחה, טרם הסתיימה הבדיקה בעניינה. רק ביום 7.11.10 הודיעה הלשכה כי לאחר פניות רבות לתובעת - שתחילה לא השיבה להן - ולאחר שזו המציאה את המסמכים הנדרשים ואלו נבחנו, הוחלט ליתן לתובעת זכאות לסיוע משפטי.

יצוין, כי התובעת לא עשתה בשום שלב שימוש בסיוע המשפטי והיתה מיוצגת לאורך כל ההליך שבפניי באופן פרטי, תחילה ע"י עו"ד בנדל ובהמשך ע"י בא כוחה הנוכחי.

עד כאן רקע.

55. הנתבע פנה ללשכה במכתב מפורט הנושא תאריך 18.1.09. במכתב זה פירט הנתבע את היכרותו עם התובעת, ובהמשך את המקומות בהם עבדה לטענתו, ותיאר את מה שלטענתו מהווה מצבת הנכסים של התובעת. הנתבע סיכם באומרו כי אין לו בעיה שהתובעת תגיש נגדו תביעה אך הוא סבור שהיא לא צריכה לעשות זאת על חשבון משלם המיסים. יצוין כי בהמשך שלח הנתבע עוד שני מכתבים בהם התרעם על כי פנייתו איננה מקבלת את ההתייחסות הראויה וחזר על הטענה בדבר מצבה הפיננסי האיתן של התובעת. מפאת אורכו של המכתב מיום 18.1.09 (כ- 15 עמ') אביא רק ציטוט של החלקים הרלוונטיים בו לענייננו:

"הכרתי את גב' [ר'] בחודש אוגוסט 2005 במועדון לילה [ו'] בצ'ק פוסט, לאחר שגב' [ר'] שאלה אותי האם יש באפשרותי לתמוך בה במקצת עקב הכנסתה הזעומה ולאחר שהצגתי בפניה את הדירות שברשותי שאני משכיר בחיפה, ולאחר שעשיתי לה היכרות עם מקומות העבודה בהם אני מועסק וכ"כ עם לקוחותי אני מניח שהנחתי את דעתה וסיכמנו שתמורת שירותי המין שהגב' תספק לי אני אתמוך בה פיננסית. ואכן בין התאריכים אוגוסט 2005 ואוגוסט 2006 ההבנה אכן קוימה. לצערי ואכן לצערי סכומי הכסף שבתחילה היו סבירים הלכו וגדלו.

...

בעת מלחמת לבנון השניה גב' [ר'] עוזבת את הארץ ונוסעת לרומניה. שבוע לאחר מכן אני מצטרף אליה. גב' [ר'] רוכשת קרקע בגודל 7710 [מ"ר] תמורת 35,000 יורו (מסמך מצ"ב). שבוע לאחר מכן הגב' רוכשת דירת מגורים בעיר יאסי.

להלן נכסיה של הגב' [ר'] ברומניה הידועים לי:

1) 2 דירות בעיר יאסי (אחת נרכשה באוגוסט 2006 ואחת מזמן. אני שוכנתי באחת מהן).

2) דירה בעיר חוש. בעיר זו היא התגוררה עם בעלה.

3) חווה בעיר חוש. בחווה היא גידלה את ילדיה ובעלה מתגורר עד היום בה.

4) קרקעות לגידול ענבים לתעשיית היין.

5) 'צימר' 5 חדרים וכ- 3000 [מ"ר] אדמה באזור תיירותי- איסוורו מונטלה.

...

אני משתומם לגלות שאתם ממשיכים לייצגה למרות שלהערכתי לגב' סכומי כסף העולים על 1,000,000 יורו"

56. אין ספק כי המכתב מהווה פרסום כמשמעותו בחוק, וכן כי הוא מכיל דברי לשון הרע אודות התובעת וזאת בשתי נקודות: האחת, האמירה כי מיד בתחילת היכרותם סיכמו התובעת והנתבע כי היא תספק לו שירותי מין תמורת תשלום וכך היה. בהתאם לפרשנות בעיני האדם הסביר, מתן שירותי מין כנגד תשלום מתויג כשלילי ולכן יש באמירה זו כדי להשפיל ולבזות את התובעת. השניה, דיווח על מצבת הנכסים לכאורה של התובעת ממנה עולה כי התובעת כביכול עתירת נכסים והכנסות. אין המדובר ברשימת מצאי תמימה של נכסי התובעת אלא נסיון לשכנע כי היא הונתה את הלשכה בבקשתה לקבלת סיוע משפטי, כפי שעולה בבירור גם מכותרת המכתב: "הנדון: גב' [ר'] , ת.ז. ..., הולכת שולל והצגת נתונים כוזבים". הצגת התובעת כמי שנוקטת בדרך של הונאה מהווה הוצאת לשון הרע כהגדרתה בחוק.

57. טענת ההגנה היחידה של הנתבע בנוגע לפנייתו ללשכה היא "אמת דיברתי". הנתבע טוען אותה באופן סתמי ללא כל פירוט ונימוקים. מן הטעמים שיפורטו להלן, הגנה זו לא עומדת לנתבע. אתייחס לכל אחת מהנקודות במכתב בנפרד.

58. באשר לאמירה לפיה עם היכרותם סיכמו התובעת והנתבע על מתן שירותי מין כנגד תשלום הרי שאין היא עומדת בשני התנאים המצטברים של הגנת אמת בפרסום הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע. באשר לתנאי לפיו הדבר שפורסם היה אמת - הנתבע, עליו מוטל הנטל להוכיח קיום התנאים לתחולת ההגנה, לא הוכיח כי האמור הינו אמת. ודוק; לא ניתן לשלול כי היה בין הצדדים סיכום כלשהו שכלל תשלום כלשהו. התובעת עצמה התייחסה לכך בעדותה. כך, למשל, כשנשאלה על 40,000 יורו שלפי דבריה בכתבה בעיתון הרומני הנתבע חייב לה בכובעו כאמרגן שלה, ציינה במפתיע כי החוב הוא בגין שירותי מין (עמ' 147 לפרוטוקול). עם זאת, במקומות אחרים דיברה על הסכמה שנראה כי כללה לשיטתה גם חיים משותפים, כפי שאכן חיו יחד, ואף הבטחה מצד הנתבע לנישואין עמה, ובכל מקרה טענה באופן עקבי כי הסיכום ביניהם נעשה רק לאחר האונס הנטען (לדוגמא: עמ' 117 ש' 1-4; עמ' 139 ש' 15-19). הנתבע לא הוכיח את הטענה כי מערכת היחסים החלה בהסכמה למתן שירותי מין תמורת כסף. בכתבי ההגנה שהגיש הנתבע וכן בתצהירים שהגיש מתוארת ההיכרות בינו ובין התובעת באופן שונה בתכלית. הנתבע מתאר בתצהיריו כי פגש אישה מסכנה שרחמיו נכמרו עליה, הוא רצה לסייע לה ובהמשך הפכו יחסיהם לאינטימיים. בתצהירי הנתבע אין זכר לטענה לפיה מערכת היחסים החלה בסיכום כספי כאמור. בכל מקרה, אפילו היה התנאי הראשון מוכח, ברור כי התנאי השני אינו מתקיים. אין שום עניין ציבורי בפרסום פרט מעין זה ואין צורך להרחיב שכן הדברים ברורים.

59. באשר לדברי הנתבע בפניה ללשכה לפיהם לתובעת נכסים רבים והיא הציגה נתונים כוזבים ללשכה בבקשתה לקבלת סיוע - שתי הגנות עשויות לכאורה להיות רלוונטיות, הגנת אמת בפרסום בהתאם לסעיף 14 לחוק והגנת תום הלב בהתאם לסעיף 15(8) לחוק העוסק בהגשת תלונה לרשות המוסמכת לחקור תלונות על הנפגע. הנתבע טען רק לראשונה אך אדון בשתיהן.

אשר להגנת אמת בפרסום - אף שיש ענין ציבורי בדיווח ללשכה על נתונים כוזבים לכאורה שנמסרו לה, הרי שלא הוכח קיומו של התנאי השני כי הדבר שפורסם היה אמת. הנתבע, שעליו הנטל, לא הוכיח כי התובעת אכן עתירת נכסים וממון כפי שפירט בפניה ללשכה. מעבר לכך, העובדה שלאחר עריכת בדיקה בלשכה ביחס לפנייתו הוחלט להעניק לתובעת סיוע, כשלעצמה מהווה אינדיקציה לכך שלא היה אמת בדברים.

אשר להגנת תום הלב בהתאם לסעיף 15(8) לחוק - סעיף 16(א) לחוק קובע מתי תקום חזקה לפיה הפרסום נעשה בתום לב. ואילו סעיף 16(ב) קובע חזקה הפוכה במקרים המפורטים בו ובין היתר כאשר הדבר שפורסם לא היה אמת והנתבע לא האמין באמיתותו או שהדבר לא היה אמת והנתבע לא נקט אמצעים סבירים לברר את אמיתותו. הפסיקה קבעה בהקשר זה כי ככלל מקום בו ייקבע שהמפרסם לא האמין באמיתות תלונתו לרשות תישלל ממנו ההגנה שכן הדבר אינו עולה בקנה אחד עם דרישת תום הלב [ע"א 788/79 ריימר נ' עיזבון המנוח רייבר, פ"ד לו(2) 141, 148 (1981); שנהר, עמ' 304]. בענייננו די להעיף מבט בנתונים שמסר הנתבע בפניה ללשכה על מנת להיווכח כי לא יתכן שהנתבע האמין באמיתותם. הנתבע מפרט כי באוגוסט 2006, עת נסע עם התובעת לרומניה, היא רכשה חלקת קרקע וכן דירת מגורים. טענה זו סותרת חזיתית את התיאור העובדתי שמסר הנתבע במסגרת 'טענת הסחיטה' שהעלה, לפיה הוא שרכש את אותה קרקע ואותה דירה. משכך, לא חלה בענייננו הגנת תום הלב.

60. בשולי הדברים אציין כי הנתבע למעשה סותר את עצמו במסגרת הפניה ללשכה, שכן אם התובעת עתירת נכסים וממון מדוע זה תמכור את גופה עבור כסף. הנתבע עומת עם קושי זה בחקירתו הנגדית והשיב תשובות מתחכמות ובלתי מספקות (עמ' 169 לפרוטוקול).

61. עתה לשאלת הפיצוי. גם בתביעתה בגין הפניה ללשכה התובעת מבקשת פיצוי ללא הוכחת נזק. כמו כן, אף באשר לפרסום זה ברי כי מעשיו של הנתבע נעשו מתוך כוונה לפגוע - על מנת להכפיש את שמה של התובעת ולאו דווקא מתוך דאגה כנה לכספי משלם המסים. די להפנות לדבריו של הנתבע במסגרת הכתבה בעיתון כלבו מיום 12.2.10, שם נשאל מדוע עשה זאת והשיב: "כי אני שומר חוק, וכשאני רואה מישהו מנסה לרמות אני הולך עם זה למשטרה. חוץ מזה היא פגעה בי, רימתה אותי ורצה למצוץ ממני כספים. הבטחתי לה שתשלם על כל הצרות שהיא עשתה לי ושאקלקל לה בכל מקום. עד שלא אחזיר אותה להכנסה של הבטחת הכנסה מהביטוח הלאומי לא אשקוט ולא אנוח". המראיינת חידדה ושאלה "נקמנות נטו", והנתבע אישר: "אם ככה את רוצה להגדיר את זה, בבקשה". עם זאת, בפסיקת הפיצוי יש לקחת בחשבון גם את היקף הפרסום שבהקשר זה הוא מאוד מצומצם. אין המדובר בפרסום בכלי תקשורת, או ברשת האינטרנט אלא בפרסום שנקרא על ידי מספר גורמים מצומצם בלשכה. בנוסף, המדובר בגורמים מקצועיים, אשר מודעים לכך שמדובר בבעל ענין, במי שמסוכסך עם התובעת ולמעשה הסיוע מתבקש לצורך הגשת התביעה כנגדו, ועל כן מתייחסים לפרסום מעין זה בחשדנות המתבקשת. גם בדרך של השוואה לבחינת נזקה של התובעת, אילו היתה בוחרת לנסות להוכיח נזק, נראה כי הפרסום לא עיכב הגשת התביעה, שממילא הוגשה ע"י עו"ד בנדל באופן פרטי, ואף לא מנע מתן זכאות לסיוע משפטי, זכאות שממילא התובעת בחרה שלא לנצל. לאחר ששקלתי את כלל השיקולים הצריכים לעניין, אני פוסק לתובעת פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק בסך של 20,000 ₪.

"טוקבקים" באתר האינטרנט של העיתון הרומני

62. אותן תגוביות ("טוקבקים") עליהן מבססת התובעת טענותיה, צורפו על ידה בשפה הרומנית בלבד ללא תרגום. די בכך שהתוכן לא הוכח כדי לדחות את התביעה בנקודה זו.

העברת תמונות התובעת ע"י הנתבע לעד מטעמו?

63. בתצהירו ובעדותו של מר שגיא רובין, בעליה של חברת הסעות בה הועסק הנתבע, נאמר כי בשנת 2009 הגיעה התובעת למשרד החברה ומסרה בידיו תמונות על מנת שימסור אותן לנתבע שלא נכח במשרד באותה העת. עדותו של מר רובין לא נסתרה ונמצאה אמינה. בנסיבות אלה אין לתובעת על מה להלין וגם בנקודה זו תביעתה נדחית.

טענות נוספות של התובעת

64. כפי שציינתי בפתח הדברים ישנן טענות רבות נוספות של התובעת שאין צורך להרחיב לגבין, שכן על פני הדברים אין בהן ממש. לדוגמא, טענתה בדבר גזל ועשיית עושר, בגדרה טוענת התובעת כי היא זכאית לתמורה עבור הזמן והעבודה שהשקיעה כאשר סייעה לנתבע לרכוש נכסים ברומניה. התובעת אינה טורחת להבהיר מהו הבסיס המשפטי המקנה לה זכות לתשלום עבור סיוע לנתבע בעת שהצדדים היו בני זוג לכל דבר וענין. בדיוק כשם שאין בסיס לכך שהנתבע ידרוש את עלות נסיעתה לרומניה, אותה מימן. כך גם, לדוגמא, טענתה בדבר עבירות מין שונות מעבר לטענת האונס שנדונה באריכות. התובעת לא פירטה במה דברים אמורים ולא הוכיחה את הטענה הכללית בדבר עבירות מין, בשונה מיחסי מין בהסכמה כחלק ממערכת יחסים בינה ובין הנתבע, ובוודאי לא במידה הנדרשת לטענות בעלות גוון פלילי.

65. ביחס לנקודה אחת יש לקבוע כי התובעת עמדה בנטל ההוכחה במישור העובדתי, והיא הטענה בדבר הפרת 'צווי הרחקה'. הוכח כי הנתבע אכן יצר קשר עם התובעת שעה שנאסר עליו לעשות כן מכוח צווים שהוצאו ע"י התובעת כנגדו. אולם סבורני כי אין מקום לפיצוי כספי בגין הפרות אלה. הפרה מעין זו כשלעצמה אינה מזכה בפיצוי, ויש להוכיח כי גרמה לנזק. הדעת נותנת כי על פי רוב עשויה לעלות טענה בדבר נזק בלתי ממוני. בענייננו, נטענו טענות כלליות בלבד, לא נטען לנזק מכומת ומידתי כתוצאה מההפרות. מכל מקום, וזה העיקר, לא הוכח נזק ולא שוכנעתי כי אכן נגרם נזק.

מערכות יחסים זוגיות אינן צבועות רק בשחור ולבן, אלא הן מורכבות יותר ולעתים קרובות נושאות גווני ביניים. בוודאי שכך הדבר לגבי מערכת היחסים הייחודית כאן. מתקבל הרושם כי גם לאחר שחדלו הצדדים להתגורר יחד, לא נעלמו רגשותיהם האחד כלפי האחר, אף אם מדובר היה באהבה התלויה בדבר, ואף אם לעתים הדרך בה מצאו לנכון לתת לכך ביטוי היתה גרימת כאב זל"ז. לא רק הנתבע נהג כך. דומה כי התובעת קירבה והרחיקה את הנתבע חליפות, תוך שהיא עושה שימוש בצווים ככלי במערכת היחסים בינה ובין הנתבע, בהכירה את תשוקתו הכמעט אובססיבית אליה. כך לדוגמא, יכולה היתה לצאת עמו לנופש לאחר שפג תוקפו של צו הרחקה אחד, וזמן מה לאחר מכן להוציא כנגדו צו הרחקה שני. יכולה היתה לשתף עמו פעולה ולשוחח עמו באריכות (תוך שהיא מקליטה אותו) בשעה שצו תלוי ועומד, וכאשר העובדה שיצירת הקשר מצד הנתבע מהווה הפרת הצו היא נושא השיחה ביניהם, והנתבע אף מפציר בה לבטל את הצו כך שיוכלו להיפגש. בשים לב לכלל נסיבות העניין, דומני כי הפרת הצווים ע"י הנתבע לא גרמה לתובעת לנזק, ומכל מקום סבורני כי יש לקבוע כי אין מקום לפיצוי כספי בגין הפרתם.

אגרת משפט

66. בטרם אדרש לסכומים שעל הנתבע לשלם אתייחס לסוגיית האגרה, להחלטתי מיום 10.1.10 ולהשלכותיה על תוצאת פסק הדין.

במסגרת ערעורה של התובעת לבית המשפט המחוזי על החלטת הלשכה (עש"א 17158-09-09) הגישה התובעת בקשה לפטור מאגרה. כמתבקש מאופי ההליך (כדי לא לחסום את דרכה של התובעת וליצור 'מעגל שוטה'), בית המשפט נעתר לבקשה בהחלטה לקונית מיום 17.9.09, וזאת מבלי לבקש את עמדת ב"כ היועץ המשפטי לממשלה, או תגובת הלשכה - המשיבה בערעור, וללא דיון לגוף הבקשה.

לאחר שהתובעת הגישה את כתב התביעה המקורי בהליך זה, היא ביקשה פטור מאגרה גם בתביעה זו והפנתה להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 17.9.09. בהחלטה לקונית מיום 25.10.09 ניתן ע"י כב' הרשם פטור מאגרה, שוב מבלי שנתבקשו עמדת הפרקליטות או תגובת הנתבע וללא דיון בבקשה לגופה, אלא לאור החלטת בית המשפט המחוזי מיום 17.9.09 ובהתאם להוראת תקנה 14(ד)(1) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 ("תקנות האגרות"), הקובעת כי החלטה לפטור מתשלום אגרה תהווה ראיה לכאורה לחוסר יכולתו של המבקש לשלם את האגרה אם ניתנה בשנתיים שקדמו לבקשה. ראוי לציין כי החלטה זו בדבר פטור מאגרה בתביעה זו ניתנה כאשר בתיק מונח היה כתב תביעה ללא ציון סכום וצוין בו כי סכום התביעה אינו ניתן להערכה.

לאחר שניתן לתובעת פטור מאגרה הוגשה בקשה לתיקון כתב התביעה ואזי שונה הסעד המבוקש לפיצוי בסך של לא פחות מ-2,500,000 ₪. בהחלטתי מיום 10.1.10 נעתרתי לבקשת התובעת לתיקון התביעה, אך הוספתי וקבעתי כי הדבר מצריך שינוי של ההחלטה בדבר פטור מאגרה, שניתן לתובעת הלכה למעשה מבלי שהתקיים כל דיון בבקשה.

67. נוצר מצב דברים שבו התובעת פונה ללשכה לקבלת סיוע משפטי לצורך הגשת תביעה זו, מערערת על החלטה הלשכה כאשר היא כביכול אינה מיוצגת, כשברור למדי כי תזכה לפטור מאגרה בערעור עצמו ללא דיון לגוף העניין, כמקובל בהליכים מעין זה וכמתבקש ממהותו, וזאת בה בשעה שהיא מיוצגת זה זמן רב ויום למחרת הגשת הערעור כבר מוגשת תביעה זו באופן פרטי.

בנוסף, זאת כאשר שהתובעת ממשיכה לטעון גם לאחר מכן בבית המשפט המחוזי כי ידה אינה משגת עו"ד שייצגה בתביעה כאן, בה בשעה שידה משגת עו"ד והיא מיוצגת על ידו בתביעה כאן. כאמור, גם לאחר שהוכרה זכאותה לסיוע משפטי, לא ניצלה אותה והוסיפה להיות מיוצגת לאורך כל הדרך באופן פרטי. כלומר, מבחינת התוצאה המעשית, הנפקות היחידה של הגשת הערעור על החלטת הלשכה, היתה קבלת פטור מאגרה. יצוין כי התובעת ובתה העידו בחקירתן כי שילמו לעוה"ד ששכרו סכומים גבוהים ביותר, בהם נקבו, נתון שלא פורט בשעתו בבקשה לפטור מאגרה, וברי כי אילו היה מצוין, היה בו כדי להוות נתון רלבנטי להכרעה בה.

על כך יש להוסיף את האופן בו נוסחה ע"י התובעת טיוטת כתב התביעה המתוקן, כאשר היא נוקבת בסכומי עתק בגין כל עילה באופן כללי, ומבלי להבהיר כיצד מחושב כל רכיב תביעה.

לאחר שנתתי דעתי לנסיבות העניין; על מנת שלא לעכב את קידום התיק, להורות לתובעת להגיש בקשה חוזרת לפטור מאגרה, לבקש את עמדת ב"כ היועמ"ש, ולקיים דיון בבקשה לגופה; וכן על מנת לא לחסום את דרכה של התובעת אך לתמרץ את התובעת ובאי כוחה למקד את תביעתה; בהחלטה מיום 10.1.10 קבעתי כי חלף פטור מלא מאגרה יבוא מנגנון של אגרה דחויה, בהסדר דומה במקצת לזה הקבוע בתקנה 14(י) לתקנות האגרות. נקבע כי מועד תשלום האגרה יידחה וככל שהתובעת תזכה בתביעתה היא תחויב באגרה בגין מלוא סכום התביעה, ובלבד שסכום האגרה לא יעלה על סכום הזכיה. זאת, בעוד הנתבע יחויב בהחזר אגרה לתובעת רק באופן יחסי לסכום הזכיה. לתובעת ניתנה האפשרות להקטין את סכום התביעה או להגבילה מטעמי אגרה, בעת שתגיש כתב תביעה מתוקן.

סברתי, כי החלטה זו עולה בקנה אחד עם הרציונל העומד בבסיסה של הלכת סיס [רע"א 2623/02 סיס עיצוב ציבורי בע"מ נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נז(1) 717, 720 (2002)] – "למנוע מניפולציות בהגשת תובענות כספיות מופרזות כדי להטיל אימה על הצד שכנגד".

ב"כ התובעת בחרו להגיש את כתב התביעה המתוקן ללא שינוי, והתביעה החלה להתנהל כתביעה בגבול הסמכות של ערכאה זו. בעוד הלכת סיס עניינה בתשלום המחצית השניה של האגרה בהתאם לסכום התביעה הראשוני, בבחינת סוף מעשה במחשבה תחילה, בתיק זה בשלב קדם המשפט שבתי והזמנתי את ב"כ התובעת, לרבות ב"כ הנוכחי, להפחית את סכום התביעה ולמקד אותה, תוך נקיבה בסכומים קונקרטיים בגין כל טענה, באופן שיקל על ההגנה מפניה ועל בירורה. נראה כי ב"כ התובעת העדיפו להותיר תביעה מונסטרוזית כחרב מתהפכת מעל צווארו של הנתבע, על אף אזהרות חוזרות מפני השלכות המנגנון שנקבע ביחס לפיצוי לו תזכה התובעת, אם תזכה.

סוף דבר

68. בסיכומו של דבר, אני מקבל את תביעתה של התובעת באופן חלקי ביותר, בגין הוצאת לשון הרע ופגיעה בפרטיות בלבד, בנוגע לשניים מן הפרסומים בלבד.

69. לאור האמור לעיל, אני מחייב את הנתבע בתשלום פיצוי בסכום כולל של 100,000 ₪, וכן החזר אגרה חלקי לתובעת בסכום כולל של 2,600 ₪ (לאחר צירוף הפרשי הצמדה, ובמעוגל).

אני מורה כי הנתבע ישלם את הסכומים האמורים כלהלן:

(א) סכום כולל של 65,000 ₪ ישולם ע"י הנתבע ישירות לקופת בית המשפט וזאת בגין האגרה בה חבה התובעת (לאחר צירוף הפרשי הצמדה, ובמעוגל). סכום זה ישולם תוך 90 יום מהיום.

(ב) סכום כולל של 37,600 ₪ ישולם ע"י הנתבע ישירות לתובעת, באמצעות ב"כ. סכום זה ישולם תוך 30 יום מהיום.

(ג) בחלוף המועדים הנ"ל יתווספו על הסכומים הנ"ל הפרשי הצמדה וריבית כחוק (בהתאם להוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, וללא קנסות כלשהם), החל מהיום ועד התשלום בפועל.

70. על אף זכייתה של התובעת בחלק מתביעתה, לאור הפער התהומי בין סכום התביעה לסכום שנפסק וכן לאור התנהלות שני הצדדים בהליך, פרט לאמור לעיל יישא כל צד בהוצאותיו.

ניתן היום, ככ' אדר א' תשע"ו, 29 פברואר 2016, בהעדר הצדדים.