מבוא

1. התובעת, ילידת 1952, נפגעה בגופה ביום 21.11.2005 עת יצאה מתא השירותים בחדר השירותים בשטח בית הספר למקצועות היופי "נאווה קולאז'" הנמצא בשטח המרכז המסחרי בקניון פנורמה בנהרייה, לאחר שמעדה על מדרגה המצויה בפתח תא השירותים, ונפגעה בכתף ובזרוע ימין. כתוצאה מהפגיעה נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור 50%.
2. התובעת הגישה את תביעתה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לה בתאונה נגד קניון פנורמה ק.פ.ן נהרייה בע"מ (להלן:"ק.פ.ן") ו"מנורה" חברה לביטוח בע"מ (להלן: "מנורה"), אשר ביטחה את ק.פ.ן. במועד אירוע התאונה (שתיהן תיקראנה להלן: "הנתבעות 1 ו – 2" בהתאמה). כן הוגשה התביעה נגד נאווה קולג' קוסמטיקס בע"מ (להלן: "נאווה קולאז'") הבעלים ומנהלת בית ספר למקצועות הקוסמטיקה (להלן: "בית הספר") בנכס הנמצא בקומת הביניים במרכז המסחרי (להלן: "מתחם בית הספר"), ונגד ו"כלל" חברה לביטוח בע"מ (להלן: "כלל"), אשר ביטחה את אחריות נאווה קולאז' במועד אירוע התאונה (שתיהן יחד תיקראנה "הנתבעות 3 ו – 4" בהתאמה).
3. בכתב התביעה טענה התובעת, כי התאונה אירעה כתוצאה מכך שהנתבעות הפרו חובות חקוקות והתרשלו במעשים ובמחדלים, בכך שהגביהו את תא השירותים והציבו אותו על מפלס גבוה מרצפת החדר תוך יצירת מדרגה מסוכנת, מבלי שהותקנו במקום (בתוך חדר השירותים או על דלת התא המוגבה בשני צדדי הדלת) שלטי אזהרה בולטים או פסים זוהרים כלשהם. לטענתה, המדרגה לא סומנה כלל, ועל כן לא ניתן היה לשים לב אליה מבעוד מועד או להיזכר בה ביציאה גם לגבי מי שפסע מעליה בכניסה לאותו תא, כפי שעשתה כן התובעת. עוד טענה התובעת, כי היא לא הוזהרה על ידי הנתבעות מפני הסכנות הכרוכות בכניסה לאותו תא שירותים וביציאה ממנו במיוחד בהתחשב במדרגה במקום.

בסיכומיה נראה כי התובעת זנחה את הטענה לעוולת הפרה חובה חקוקה, ואיני נדרש לה. אציין בעניין זה כי ממילא אין מחלוקת בין מומחי הבטיחות מטעם הצדדים, כי הוראות חוק התכנון והבניה ותקנותיו, ובפרט תקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל - 1970 (תיקון (מס' 3) תשס"ח – 2008) (להלן: "תקנות התכנון הבניה"), לא נכנסו לתוקפן במועד התאונה, ולפיכך לא ניתן לבסס במקרה זה את עוולת הפרת החובה החקוקה, ונותרה עילת התביעה הנטענת בגין עוולת הרשלנות.

1. הנתבעות 3 ו– 4 כפרו באחריותן לפצות את התובעת בגין נזקיה. הן הכחישו את נסיבות התאונה ואת אחריות נאווה קולאז' לתאונה ולנזקים שנגרמו לתובעת בגינה, וכן הכחישו את הנזקים הנטענים ואת הקשר הסיבתי בין התאונה לנזקים אלה. לבסוף טענו לאשם תורם של התובעת. בצד כפירתן באחריות, שלחו הנתבעות 3 ו– 4 הודעה לצדדים שלישיים נגד הנתבעות 1 ו – 2 ונגד צידון נרגיזה וצידון מיכאל הבעלים של מתחם בית הספר, אותו שכרה מהם נאווה קולאז' בהסכם שכירות (נספח א לתצהיר נווה קול) למטרת הפעלת בית הספר (להלן שניהם יחד: "צידון" ו/או "צדדי ג' 3 - 4"). לטענתן, חדר השירותים לא נכלל בהסכם השכירות, ועל כן האחריות הבלעדית לתאונה הנה אחריות מלאה ומשותפת לק.פ.ן אשר הפעילה את המרכז המסחרי וסיפקה שירותי ניהול לשטחים הציבוריים ובכללם חדר השירותים, ולצידון כבעלים של חדר השירותים.
2. הנתבעות 1 ו – 2 כפרו באחריות ק.פ.ן. ובאחריות מנורה כמבטחת של ק.פ.ן. לאירוע ולנזקים שנגרמו לתובעת וטענו, בין היתר, כי הקניון מתנהל כבית משותף, ק.פ.ן אינה הבעלים של החנויות והשטחים הפרטיים, ומספקת שירותי ניהול בשטחים הציבוריים בלבד. לטענתן, חדר השירותים הנו חלק ממתחם בית הספר, והנו בבעלות פרטית של צידון, הושכר לנאווה קולאז' והיה בחזקתה ובשליטתה הבלעדית. לק.פ.ן לא היה כל חלק בשיפוץ השירותים, ניקיונם ותחזוקתם, ועל כן אין להטיל עליה כל אחריות בקשר עם אירוע התאונה ונזקי התובעת שנגרמו בעקבות התאונה.
3. צידון כפרו באחריותם לאירוע ולנזקים שנגרמו לתובעת. לטענתם, חדר השירותים הוא חלק מהמושכר שהושכר לנאווה קולאז'. נאווה קולאז' ביצעה עבודות שיפוצים בחדר השירותים, והייתה בעלת החזקה והשליטה הבלעדית בחדר השירותים ועל כן אחראית באופן בלעדי לאירוע התאונה ולנזקים שנגרמו לתובעת בעקבותיה.

נסיבות אירוע התאונה

1. בתצהיר עדותה הראשית הצהירה התובעת, כי ביום 21.11.05 הגיעה למרכז המסחרי במטרה לבקר בבית הספר, ובמהלך שהותה בבית הספר, היא נכנסה לחדר השירותים, שכלל שני תאים וממולם כיור לרחיצת ידיים. היא נכנסה לתא שהיה קרוב לדלת הכניסה, וכעבור זמן ביקשה לצאת מהתא, ותוך כדי כך היא הושיטה את רגלה ודרכה באופן חלקי בלבד על מדרגה שנוצרה עקב הצבת אותו תא שירותים במפלס גבוה מרצפת חדר השירותים, ועקב כך איבדה את שיווי משקלה, ובשל ממדיה הוטחה אל מחוץ לתא השירותים בעוצמה, ובמהלך ניסיונה להימנע מפגיעת ראשה בכיור, היא נפלה על צדה הימני ונחבלה עקב כך בצורה קשה ביותר בגופה ובמיוחד בכתף ובזרוע ימין.
2. לתמיכה בטענותיה צירפה התובעת לתצהירה דו"ח פינוי על ידי מגן דוד אדום (נספח ב לתצהיר) ותעודה מחדר המיון (נספח ג' לתצהיר) וכן הגישה חוות דעת של מומחה הבטיחות אשר אסבן, אשר צירף לחוות דעתו תמונות של מקום אירוע התאונה. עיון בחוות הדעת ובתמונות מגלה, כי בפתח תא השירותים קיימת מדרגה אשר לא ניתן להבחין בה ביציאה מתא השירותים, דבר אשר עלול לגרום למשתמש בתא השירותים היוצא ממנו שלא להבחין בקיומה של המדרגה, למעוד עליה, לאבד שיווי משקל וליפול, כפי שהתרחש בהתאם לגרסתה של התובעת באשר לנסיבות התאונה כאמור לעיל.
3. התובעת נחקרה על גרסתה פעמיים, ביום 08.07.12 וביום 09.05.13. בגרסת התובעת לא התגלו סתירות כלשהן באשר לנסיבות אירוע התאונה והשתלשלות האירועים. במהלך חקירתה הנגדית בשתי הזדמנויות כאמור, ניתן היה להתרשם מהכנות בה מסרה התובעת את עדותה באשר לנסיבות נפילתה. עדותה של התובעת עשתה עליי רושם חיובי. מדובר בעדות מהימנה ואמינה, אשר זכתה לחיזוק בתמונות ובחוות דעת המומחה שהוגשה מטעמה ואף בעדויות העדים מטעם נאווה קולאז', כפי שאפרט להלן.
4. נאווה קולאז' כפרה בטענות התובעת לגבי נסיבות התאונה, ומסרה בעניין זה שתי גרסאות שונות. בגרסה הראשונה, בכתב ההגנה הכחישה נאווה קולאז' את התאונה ונסיבותיה, מבלי שמסרה כל גרסה עובדתית כנגד גרסת התובעת. בתצהירי העדות הראשית שהוגשו מטעמה, של נאווה קול, הבעלים של נאווה קולאז' ומנהלת בית הספר, ושל ירון מלול, מי ששימש מורה בבית הספר במועד התאונה, הצהירו שני העדים, כי אינם יודעים דבר על התאונה ונסיבותיה, וכי למעשה נודע להם על התאונה לראשונה רק לאחר פניית בא כוחה של התובעת והגשת התביעה (להלן: "הגרסה הראשונה") (סעיפים 4 ו-8 לתצהיר ירון מלול וסעיף 8 לתצהיר נאווה קול).

ואולם, הגרסה הראשונה של נאווה קולאז' השתנתה באופן מהותי בשלב מתקדם של התיק. בישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 08.07.12, לאחר שהתובעת נחקרה על תצהירה והעידה כי המורה ירון מלול היה עד לתאונה, חזר בו לפתע ירון מלול מהאמור בתצהירו, ומסר גרסה חדשה ומפתיעה. בגרסה חדשה ומפורטת הודה ירון מלול בגרסת התובעת, כי התאונה התרחשה בחדר השירותים במועד הנטען וכי הוא היה עד לה, אך הכחיש את טענת התובעת, כי נפלה מחוץ לתא השירותים, לאחר שמעדה על המדרגה המצויה ביציאה ממנו. בעניין זה טען ירון מלול, כי התובעת לא נפלה מחוץ לתא השירותים כדבריה, אלא נפלה בתוך תא השירותים, נתקעה בתוכו וחולצה על ידו ועל ידי הלל קול, בעלה של נאווה קול (להלן: "גרסת החילוץ"). בעקבות עדותו החדשה של ירון מלול הוגש תצהיר של הלל קול, בעלה של נאווה קול, ששימש כמנהל אדמיניסטרטיבי בחברת נאווה קולאז', אשר אף הוא הצהיר, כי היה שותף לירון מלול בחילוצה של התובעת מתא השירותים לאחר שנפלה בתוכו.

1. אינני מקבל את גרסת החילוץ אשר הובאה על ידי ירון מלול והלל קול מטעם נאווה קולאז'. גרסת החילוץ הועלתה לראשונה רק בשלב מתקדם של ניהול התיק, והיא סותרת באופן מהותי ומעורר חשד, את הגרסה הראשונה. ההסבר שניתן, הן לסתירה בין הגרסאות והן להעלאת גרסת החילוץ בשלב כה מאוחר, כפי שיפורט להלן, לא זו בלבד שאינו מניח את הדעת, אלא מדובר בהסבר מופרך ומשולל כל הגיון ואחיזה במציאות. יתירה מזו, כפי שאפרט, גרסת החילוץ התבררה כגרסה בלתי אמינה, לאחר שהתגלו בה חוסר עקביות וסתירות מהותיות. העדים מטעם נאווה קולאז' סתרו זה את זה בנוגע לעובדות מהותיות, והתגלו כעדים בלתי מהימנים אשר לא ניתן לסמוך על עדותם. ניכר בגרסת החילוץ, כי היא הומצאה לצורכי ההגנה בתביעה זו, על ידי עדים בעלי אינטרס, בהתאם לקו ההגנה בו ביקשה נאווה קולאז' לנקוט בשלבים השונים של ההליכים. גרסת החילוץ התבררה כגרסה מגמתית, בלתי אמינה וחסרת כל בסיס, ואיני נותן בה אמון, כפי שאפרט להלן.
2. ראשית, גרסת החילוץ הנה בבחינת עדות כבושה, עדות חדשה מפתיעה וסותרת גרסה קודמת, אשר הועלתה על ידי ירון מלול ולאחר מכן על ידי הלל קול, בשלב מתקדם של ההליכים, מבלי שניתן כל הסבר מניח את הדעת מדוע לא הועלתה על ידם בהזדמנות הראשונה. ההסבר שנתנו העדים ירון מלול והלל קול, לכך שגרסת החילוץ לא הועלתה בהזדמנות הראשונה במסגרת תצהירי העדות הראשית הוא הסבר דחוק, ואינו מתקבל על הדעת, דבר שמטיל ספק כבד באמינותה.

בעניין זה העיד ירון מלול, כי האירוע נשכח ממנו כליל, והוא לא סיפר עליו למעסיקתו נאווה קול בסמוך לאחר מכן (עמ' 55 ש' 31 – 34 לפרוטוקול). גם לאחר הגשת התביעה, משנשאל על האירוע על ידי נאווה קול, לטענתו לא נזכר כי האירוע התרחש (עמ' 53 ש' 13 – 16), וכך גם בשלב הכנת התצהירים, לדבריו הוא לא זכר ולא ידע במה מדובר (עמ' 51 ש' 17 – 18, עמ' 55 ש' 1 – 6 לפרוטוקול). לטענתו, רק משראה את התובעת בבוקר יום הדיון חזרו אליו כל פרטי האירוע (עמ' 51 ש' 17 – 26 לפרוטוקול).

הלל קול הצהיר, כי גם הוא כירון מלול, שכח מהאירוע כלא היה, לא סיפר עליו לאשתו נאווה קול בסמוך לאחר האירוע, ולא נזכר בו לאחר הגשת התביעה, וגם לא בשלב הכנת התצהירים. לטענתו, בכל התקופה הארוכה שעברה ובגלל שהמקרה נראה בעיניו כמקרה מזערי, ולא משהו שהשאיר עליו טראומה, נשכח ממנו האירוע כליל, וזו הסיבה בגינה לא הגיש תצהיר מטעמו. הלל קול הצהיר, כי הוא אף לא נזכר באירוע יום לפני הדיון, שעה ששוחח עם נאווה קול אשתו על המדרגה המצויה במקום, עליה טענה התובעת כי מעדה. לטענתו, רק משרענן ירון את זכרונו ביום הדיון, במהלך שיחת טלפון בה ציין את מימדי גופה של התובעת, נזכר באירוע לפרטי פרטיו (סעיפים 15 – 19 לתצהיר, עמ' 79 ש' 6 - 17 לפרוטוקול) לפי גרסה זו, עצם ציון העובדה היחידה שהתובעת מלאה הספיקה על מנת שייזכר במקרה לפרטי פרטיו (עמ' 79 ש' 24 – 33, עמ' 80 ש' 31 – 39 , עמ' 81 ש' 1 – 4 לפרוטוקול).

1. הסבר זה לא ניתן לקבל. הן ירון מלול והן נאווה קול העידו, כי מדובר באירוע חריג בבית הספר:

"העד משיב לשאלות בית המשפט

ש: כמה אנשים נפלו בתוך תא השירותים הזה?

ת: לא יודע, היה לי פעם משהי עם סכרת או ירידת מים של לידה או משהו כזה.

ש: כמה פעמים מישהו נפל בתא השירותים הזה?

ת: לא ידוע לי.

ש: אתה יודע על מקרה אחד?

ת: כן.

ש: אז איך נזכרת בה רק עכשיו? הרי היה רק מקרה אחד.

ת: דיברו איתי על אירוע שמישהו נפל במדרגה או כיור.

ש: היה מקרה כזה?

ת: היה מישהו אבל לא חושב שהגישה תביעה, היא נפלה אבל הכל היה בסדר איתה".

(עמ' 52 ש' 1 – 11 לפרוטוקול)

בעניין זה נחקרה גם נאווה קול והעידה במהלך חקירתה הנגדית:

"ש: היו שם עוד נפילות שאת יודעת עליהם?

ת: לא. לא שידוע לי. גם על הנפילה של התובעת לא ידעתי עד לפני זמן קצר."

(עמ' 42 ש' 16 – 17 לפרוטוקול)

1. מגרסת החילוץ שהעלו ירון מלול והלל קול, מצטיירת תמונה של אירוע דרמטי, חריג וחד פעמי, בו נטלו שני העדים חלק משמעותי בחילוץ התובעת. טענת העדים, כי האירוע נשכח מזיכרונם כלא היה אינה מקובלת עליי. אין זה סביר כלל, כי שני העדים שכחו מהאירוע כלא היה, לא סיפרו עליו דבר לנאווה לאחר שהתרחש, לא נזכרו בו גם לאחר הגשת התביעה, הכנת התצהירים ואף בשיחה שניהל הלל קול עם נאווה על התביעה. ניסיון החיים מלמד, כי אירועים דרמטיים משאירים את חותמם על הזיכרון, הגם שהזיכרון הולך ומתעמעם עם השנים. גרסתם של העדים הנה הפוכה למהלכם הטבעי של הדברים, שכן לשיטתם האירוע נמחק מזיכרונם כלא היה, לא דובר ולא סופר והם גם לא נזכרו בו על אף שנשאלו לגביו במהלך השנים, וברגע אחד שאירע שנים לאחר מכן, למראה התובעת אצל ירון מלול, ולמשמע ממדיה אצל הלל קול, חזר אצל שניהם זיכרון האירוע ברגע אחד פתאומי, ובאופן מיידי ומתואם להפליא, נזכרו שני העדים באירוע בבהירות לפרטי פרטיו. טענת העדים כי נפלה עליהם שכחה מתואמת ולאחר מכן שב אליהם הזיכרון באופן מתואם היא מופרכת ומנוגדת להגיון הבריא ולניסיון החיים.
2. לא זו אף זו, טענת נאווה קל בתצהירה, אשר הוגש לפני שנטענה גרסת החילוץ, כי לא דווח לה על התאונה במועד התרחשותה (סע' 8 לתצהירה, עמ' 42 ש' 16 – 28 לפרוטוקול), לא על ידי ירון מלול עובד המועסק כמורה בבית הספר, לא על ידי בעלה הלל קול אשר עובד עמה, וגם לא על ידי אחת מתלמידות בית הספר אשר נכחו במקום שהיו עדות לאירוע ואף הזעיקו את ירון מלול והלל קול לעזרת התובעת כעולה מעדות התובעת, ירון מלול והלל קול (עמ' 18 לפרוטוקול ש' 6 – 23, עמ' 52 ש' 14 – 34 לפרוטוקול, סעיף 4 לתצהיר הלל קול), היא טענה המנוגדת להגיון ולטבעם של דברים, ואינה מתקבלת על דעתי. בכך מתחזקת המסקנה, כי למעשה שתיקתם של שלושת העדים מטעם נאווה קול בהתאם לגרסה הראשונה אינה נובעת משכחה מקרית, ולמעשה אין המדובר ב"שכחה" כלל, כי אם בהעלמה מכוונת של העובדות ובגרסאות מתואמות היטב. בעניין זה חשוב לציין, כי שלושת העדים, נאווה קול כבעלים ומנהלת נאווה קולאז', הלל קול בעלה העובד עמה וירון מלול המועסק על ידי השניים כמורה בבית הספר, אינם עדים אובייקטיביים ותמימים, אלא עדים בעלי עניין בתיק ובתוצאותיו, דבר שיש בו כדי לחזק את מסקנתי כי אין לתת אמון בעדים אלה ובגרסת החילוץ, למעט החלק התואם את גרסתה של התובעת ואשר מהוה חיזוק לה, כי התאונה אירעה במועד הנטען בחדר השירותים במתחם בית הספר.
3. זאת ועוד, לאחר שבחנתי את עדויותיהם של ירון מלול והלל קול, ואת חוות הדעת שהוגשו על ידי מומחי הבטיחות מטעם הצדדים ועדותם בפניי, השתכנעתי, כי גרסת החילוץ אינה מהימנה בלשון המעטה, היא משוללת אחיזה במציאות ואף לא ניתנת ליישום, ואני דוחה אותה גם לגופה.

בגרסאות ירון מלול והלל קול נמצאו סתירות מהותיות וחוסר בהירות באשר לחלקים מהותיים בגרסת החילוץ. כך למשל התגלו סתירות באשר למיקומם של השניים בתוך תא השירותים במהלך החילוץ, בנוגע למיקום ידיה של התובעת בשעת החילוץ הנטען והאופן בו התבצע החילוץ בפועל. תיאור מהלך החילוץ התברר כבלתי אפשרי ובלתי ניתן לביצוע, לאור הנתונים הפיזיים של תא השירותים ורוחב פתח דלת התא, המרחק בין האסלה לדלת ואופן פתיחתה של הדלת, העובדה שעם פתיחת דלת תא השירותים, הייתה רגלה של התובעת מאחורי הדלת באופן שכלל לא ברור כיצד ניתן היה למשוך או לגרור אותה, וכיצד עברו שלושתם יחדיו את הפתח הצר, בפרט בשים לב לאופי פציעתה של התובעת.

1. בגרסה שמסר ירון מלול במהלך עדותו בבית המשפט, הוא תיאר, כי הלל קול הגיע למקום רק לאחר שהוא כבר היה בתוך התא (עמ' 51 ש' 21 – 26, ש' 31 – 34 לפרוטוקול), ואולם בהמשך, במהלך חקירתו הנגדית התגלו סתירות, חוסר בהירות ובלבול בגרסתו, שעה שכלל לא ברור היכן עמדו ירון מלול והלל קול, בתוך התא או מחוצה לו, האם משכו את התובעת או גררו אותה (עמ' 53 ש' 31 – 32 עמ' 54 ש' 1 – 8).
2. בנוגע למיקומו של ירון מלול התגלו סתירות גם בין גרסתו לגרסתו של הלל קול. בהתאם לגרסתו של הלל קול (סעיף 4 לתצהירו ועמ' 82 ש' 1 – 5 לפרוטוקול), כאשר הגיע למקום, ראה את ירון מלול, שהחדיר את גופו העליון לתא השירותים, כאשר חצי פלג גופו העליון בתוך התא והרגליים מחוץ באופן אלכסוני, באופן שהוא מנסה לדחוף את דלת התא. הלל ממשיך לתאר, כי ירון דחף את דלת התא בכוח, ודחף את רגל שמאל של התובעת לקיר התא על מנת לאפשר פתיחת הדלת, ובסופו של דבר ירון נכנס עם גופו והסיט את הדלת עד הסוף ונצמד לכיוון קיר התא (סעיפים 4 – 6 לתצהיר). גרסה זו עומדת בסתירה לגרסת ירון מלול אשר העיד כאמור לעיל, כי כבר נכנס לתא לפני שהלל קול הגיע למקום, ועומדת בסתירה לסרט השחזור, אשר צורף לחוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעות 3 - 4, בו צולם ירון מלול, כשהוא מסביר, כי הוא נכנס בכל גופו לחלקו הימני של התא, לאחר שעבר מעל רגלי התובעת והיה כולו בתוך התא כשהלל הגיע למקום:

"ש: אתה פוזיטיבי לגמרי שברגע הראשון שראית את ירון שהגעת למקום רגליו של ירון היו מחוץ לתא נכון?

ת: נכון.

ש: מקרין לך את הסרטון שבו ירון מתאר. היכן הוא עומד עכשיו?

ת: בתוך התא.

ש: לפי דברי ירון בשחזור כשהגעת ירון היה כבר בתוך התא, אתה מסכים?

ת: זה מה שהוא אומר אך זה לא מה שהיה."

(עמ' 85 ש' 20 – 26 לפרוטוקול)

1. תמיהה נוספת מתעוררת מגרסתו של ירון מלול, ממנה כלל לא ברור כיצד בוצע חילוצה של התובעת מתא השירותים, שכן במקום אחד ירון מלול מעיד, כי הם משכו את התובעת (עמ' 51 ש' 24 – 25, ש' 33 ועמ' 53 ש' 29 – 30 לפרוטוקול) ובמקום אחר העיד, כי הם גררו את התובעת (עמ' 54 ש' 7 – 8, ש' 23 – 24). גרסה זו מעוררת חשד ותמיהה בנסיבות העניין, שכן לא ברור כיצד לשיטתו ניתן היה לגרור את התובעת, שעה שלדבריו שתי זרועותיה היו מונחות על כתפיהם שלו ושל הלל קול כאמור לעיל, ובהינתן פציעתה הקשה בכתף ובזרוע ימין.
2. ירון מלול העיד, כי לא ידע מה הייתה הפציעה של התובעת ואף לא שאל אותה. ירון מלול לא יכול היה לתת כל הסבר, כיצד מתיישבת גרסתו עם אופייה של פציעת התובעת, אשר שברה את עצם הזרוע הימנית בשבר מנותק, דבר שמעמיד בספק את התכנות גרסתו, כי ידה הונחה על כתפו (עמ' 54 ש' 15 – 20 לפרוטוקול). בעניין זה עולה מקלטת השחזור שצורפה כנספח לחוות דעת המומחה מטעם הנתבעות 3 – 4, ומעדות הלל קול, כי ירון עמד בתוך התא קרוב לצידה הימני של התובעת (עמ' 83 ש' 17 – 19 לפרוטוקול), היינו סמוך לזרועה הימנית אשר נשברה בשבר מנותק, כך שלפי גרסתו זרועה השבורה הורמה באוויר והונחה על כתפיו, טענה שאינה מתקבלת על הדעת בנסיבות העניין. יתירה מזו, לא זו בלבד שתיאור החילוץ בגרסת ירון מלול אינו הגיוני לאור אופי פציעתה של התובעת, לא סביר כלל, כי במקרה של פציעה כה חמורה, התובעת לא גילתה סימני מצוקה וכאב, וכפי שהעיד הלל קול, אף לא ביקשה מהם שלא ייגעו בה במקום השבר שעה שחילצו אותה (עמ' 79 ש' 34 – 35 לפרוטוקול).
3. גם בעניין מיקום ידי התובעת בעת החילוץ התגלו סתירות מהותיות בין גרסתו של ירון מלול לזו של הלל קול. בעוד ירון מלול העיד, כאמור לעיל, כי ידי התובעת הונחו על כתפי העדים, גרסת הלל קול הייתה שהם אחזו בה מתחת לבית השחי. רק לאחר שנתפס בקלקלתו שינה הלל קול את גרסתו וטען לפתע, כי למעשה ידה הימנית של התובעת הייתה על כתפי ירון (עמ' 83 ש' 27 – 39, עמ' 84 ש' 1 – 9), עובדה אשר כאמור לעיל משוללת הגיון, לאור אופי פציעתה של התובעת.

הלל קול נשאל מפורשות לגבי גרסתו של ירון מלול בעניין זה ודבק בגרסתו השונה:

"ש: מפנה לעמ' 53 שורה 28, ירון אומר לגבי הפוזיציה ולגבי האופן בו הוצאת אותה, שאתם משכתם אותה כשיד אחת על הכתף שלו, והיד השניה על הכתף שלך ולא כפי שאתה מתאר לנו היום. אז מה שירון אמר זה לא נכון.

ת: אחזתי בה בבית השחי. והעלינו אותה למצב של כמעט כתף. היד שלי כל פעולת החילוץ הייתה מתחת לבית השחי שהיא הייתה כמעט כתף אך היא נתמכה ביד ולא בכתף.

ש: זה מה שהוא אמר, הסיטואציה הזו לא מדויקת?

ת: אני לא זוכר שהעליתי אותה על הכתף."

(עמ' 85 ש' 7 – 13 לפרוטוקול)

1. בהמשך התגלו סתירות בין עדותו של הלל קול בעניין זה לבין השחזור שנעשה על ידי המומחה מטעם הנתבעות 3 – 4:

"ש: בשחזור שנראה עוד מעט, ירון אומר שהתחלתם את מהלך ההוצאה שלה הוא הניח את יד שמאל שלה על הכתף שלו. שזה הפוך לגמרי ממה שאתה אומר לנו אז מה שהוא אומר לא מדויק?

ת: לא. כתף שמאל שלה על הכתף של ירון זה לא נכון, אלא אם כן הוא עומד מולה והוא מתכוון לכתף שמאל שלו.

ש: ירון אומר שיד שמאל של התובעת על הכתף שלו?

ת: זה לא נכון."

(עמ' 85 ש' 14 – 19 לפרוטוקול)

"ש: ממשיך להקרין את הסרטון. ירון אומר ש"יד שמאל אני שם על הכתף שלי".

ת: זה נכון שהוא אומר את הדברים אך זה לא נכון."

עמ' 85 ש' 27 – 28 לפרוטוקול)

1. סתירה נוספת וחוסר בהירות נמצאו בעדות הלל קול בכל הקשור לפתיחתה של הדלת. בסעיף 5 לתצהירו הצהיר הלל קול, כי ירון דחף את דלת הכניסה בכוח לתוך תא השירותים וביקש ממנו לסייע לו לחלץ את התובעת. משנשאל על כך במהלך החקירה הנגדית חזר בו הלל קול, וטען כי ירון מלול כלל לא דחף את דלת הכניסה בכוח:

"ש: אתה אומר בסעיף 5 לתצהיר שירון דחף את דלת הכניסה בכוח לתא השירותים נכון?

ת: אני לא זוכר שאמרתי בכוח. לשאלת בית המשפט מדוע הוא דחף את הדלת בכוח אני משיב שהוא לא דחף בכוח.

ש: מה שכתוב בתצהיר לא מדויק.

ת: לא מדויק בקשר לכוח."

(עמ' 82 ש' 31 לפרוטוקול)

1. בעניין זה נאלץ הלל קול להודות בסתירה נוספת בין עדותו בנוגע לפתיחת הדלת לבין דברי ירון מלול במהלך השחזור, כעלה מקלטת השחזור שצורפה לחוות דעת המומחה מטעם הנתבעות 3 – 4:

"ש: ממשיך להקרין את הסרטון. אתה שומע מי דחף את הדלת?

ת: לפי שירון אומר זה אני דחפתי את הדלת.

ש: ומה אתה אומר?

ת: לא זכור לי.

ש: אמרת קודם שירון דחף את הדלת.

ת: אני זוכר שירון דחף את הדלת.

ש: עכשיו הוא אומר שאתה דחפת את הדלת.

ת: לא זכור לי שאני דחפתי את הדלת.

ש: ממשיך להקרין את הסרטון. גם אתה אומר בשחזור שאתה דחפת את הדלת, עכשיו אתה נזכר?

ת: אני לא זוכר שדחפתי את הדלת. כנראה מפעולת החילוץ יכול להיות שבעזרת הכתף התבצעה פעולה של דחיפת הדלת."

(עמ' 85 ש' 27 – 38, עמ' 86 ש' 1 – 2 לפרוטוקול)

הנה כי כן, העדים מטעם נאווה קולאז' מוסרים גרסה מסוימת, משנים אותה גרסה בחקירה הנגדית ושוב חוזרים מהגרסה המתוקנת וסותרים גרסאות קומות שהם מסרו. על עדויות כאלה לא ניתן לסמוך ולא ניתן לבסס ממצא כלשהו.

1. בעניין תרחיש התאונה הוגשו חוות דעת של אשר אסבן מטעם התובעת, ושל סעדי סלים מטעם הנתבעות 3 – 4. שני המומחים אף נחקרו בחקירה נגדית על חוות דעתם.
2. בהתאם לחוות דעתו של אשר אסבן, מטעם התובעות, לא זו בלבד שלא ניתן לבצע את האקרובטיקה שתוארה על ידי ירון מלול והלל קול, על ידי 3 אנשים בתא ששטחו 1.1 מ"ר בלבד, אלא שפתח הדלת הוא 54 ס"מ בלבד, ואין כל אפשרות ששלושה אנשים יעברו דרכו בו זמנית, שעה שבתמונה אשר צורפה כתמונה מס' 5 לחוות הדעת ניתן לראות, כי התובעת לבדה לא יכלה לצאת מפתח התא מבלי שתחסום אותו בגופה לחלוטין ותיגע עם גופה בשני המשקופים. מתמונה מס' 3 שצורפה לחוות הדעת עולה, כי שני אנשים אלה לא יכולים לצאת מהתא זה לצד זה, לא כל שכן, שעה שלכאורה גם חלק גופו של הלל קול אשר אף הוא אחז בתובעת, נמצא שם לפי גרסת העדים. כל התיאור שהעלו ירון מלול והלל קול מופרך ובלתי ניתן לביצוע.

מבדיקת המומחה עולה, כי בזמן פתיחת הדלת נותר בין הדלת לבין האסלה מרווח של 3 ס"מ בלבד. לטענת המומחה אין כל אפשרות מעשית לפתוח את דלת תא השירותים כשאדם יושב על האסלה. מבדיקתו עולה, כי פתיחת הדלת תסתיים במרכז המהלך עקב פגיעה בגופו של המשתמש. בעניין זה הסתבך הלל קול במהלך עדותו כשנשאל לגבי מיקומה של רגל שמאל של התובעת, והעיד כי הדלת דחפה את רגלה השמאלית לעבר הקיר והגיעה עד אליה. הלל קול וירון מלול לא יכולים היו לתת הסבר, כיצד בדיוק התבצע מהלך חילוצה של התובעת שעה שרגלה הייתה תקועה מאחורי הדלת הפתוחה, כל זאת כשהמרחק בין האסלה לדלת הוא 3 ס"מ בלבד, מרחק שלכל הדעות לא יכול היה לאפשר מעבר של הרגל, שעה שהדלת פתוחה. תמונה מס' 4 שצורפה לחוות דעתו של אשר אסבן ממחישה זאת היטב. גם טענתם, כי שניהם יצאו עם התובעת מפתח התא כשהם תומכים בה משני צדדיה אינה הגיונית שעה שניכר כי התובעת לבדה חוסמת את כל המעבר בגופה. לא ברור כיצד לשיטתם עברו שלושתם במעבר צר שרוחבו 54 ס"מ בלבד, וכל שטחו של התא הוא 1.1. מ"ר בלבד.

אשר אסבן הוסיף בחווות דעתו, כי תיאור העדים לגבי אופן הוצאתה של התובעת מהתא אינו יכול להתקיים מבחינה מעשית כשמדובר באדם שנפגע בגופו כפי שהתובעת נפגעה – שכן ידה וכתפה של התובעת נפגעו קשות בנפילה. זאת ועוד, המומחה מטעם התובעת קובע, כי גרסת ירון מלול כי מצא את התובעת כשהיא ישובה על האסלה אינה מתיישבת עם פציעתה, שכן אם מעדה בתוך התא והתיישבה על האסלה עקב כך, לא הייתה כל דרך לפיה הייתה נפצעת בכתפה ובזרועה הימנית. לסיכום טוען אשר אסבן, כי תיאור האירוע כפי שתיארה אותו התובעת בכתב התביעה, בתצהיר עדותה ובעדותה בבית המשפט מתאים במדויק למאפיינים ולמדדים של חדר השירותים ותא השירותים.

1. על סמך כל המפורט, הגיע אשר אסבן למסקנה, כי תיאור המקרה על ידי ירון מלול והלל קול, איננו בר התכנות מבחינה מעשית ותיאורטית. מסקנה זו מקובלת עליי, שכן היא הגיונית לאור עדויות העדים וגרסאותיהם הסותרות, והיא עולה מתוך הנתונים הפיזיים של התא והתמונות שצורפו לחוות הדעת, גודלו ורוחב הפתח, ומאופי פציעתה של התובעת.
2. בחוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעות 3 – 4 , מר סעדי סלים טען המומחה, כי ערך שחזור של האירוע, ואולם עיון בדיסק השחזור מעלה כי אין המדובר בשחזור של ממש כלל, כי אם בתיאור מילולי מוסרט של האירועים, שנערך במקום על ידי ירון מלול והלל קול. אין בקלטת השחזור כל שחזור ממנו ניתן להתרשם בפועל מהתרחשות האירועים לגרסת עדי הנתבעת, ואף לא מהתכנות גרסתם. הסרט אינו ממחיש כלל כיצד בוצע החילוץ הנטען בפועל על ידי העדים, ולא ניתן להיווכח ממנו, כי חילוץ זה כלל אפשרי לביצוע.

חזקה על המומחה, כי לו ניתן היה לבצע את החילוץ בפועל, היה עורך שיחזור של ממש המראה זאת, בפרט שעה שחוות דעתו של אשר אסבן הייתה מונחת בפניו, ובכלל זה טענתו כי האירוע אינו ניתן לביצוע בפועל מבחינה מעשית. כך למשל בסרט השחזור נראה רק ירון מלול כשהוא נכנס לתא השירותים, בעוד הלל קול נשאר מחוץ לתא, ואף לא השתתפה דמות נוספת בעלת ממדי גוף דומים לשל התובעת, אשר יכולה הייתה להשתתף לצורך השחזור, ולו על מנת להראות כי החילוץ אפשרי מבחינת תנאי השטח.

1. יתרה מזו, השחזור תומך בגרסת התובעת מאשר מועיל לנתבעות 3 ו-4, שכן לא זו בלבד שאינו מוכיח את טענתם, אלא שכאמור לעיל, התגלו בו סתירות מהותיות בין דברי העדים בתצהיר ובבית המשפט לבין הדברים שנאמרו על ידם במהלך הסרט, דבר שאף הוא מחזק את מסקנתי כי אין לתת אמון בגרסתם. חוות דעתו של סלים סעדי אינה מבוססת על נתונים אובייקטיביים וראיות ממשיות, כי אם נסמכת כולה על גרסת העדים מטעם הנתבעות. כך למשל, עיון בתמונה שצורפה לחוות הדעת מראה, כי שעה שהדלת פתוחה חלקית, נמצאת רגלה של התובעת שישבה על האסלה מאחורי הדלת. המומחה לא התייחס כלל לשאלה כיצד זה כשירון מלול עומד לכאורה בצד התא, והלל קול בפתח התא הקטן, כשהתובעת ישובה, הם הצליחו להעביר את רגלה התקועה מאחורי הדלת לכיוון הפתח. מעיון בתמונה, אף ללא שיהיו בתוך התא שני אנשים נוספים מראה בבירור כי הדבר כלל אינו אפשרי.
2. אין בחוות דעתו של מר סעדי התייחסות רצינית וממשית לשאלת התכנות הפציעה בהתאם לגרסת עדי הנתבעת והסתפק בטענה, כי הדבר אפשרי לאור השחזור שנעשה (סעיף 20 בחוות הדעת). אולם וכאמור לעיל, לא נעשה כל שחזור, ומהקלטת שצורפה לחוות דעתו לא ניתן להתרשם כי הדבר אפשרי, ועל כן איני מקבל קביעה זו.
3. הנתבעים טענו, כי בהתאם לעדותה של התובעת, נכחה במקום חברה שלה בשם קרינה אשר למדה בבית הספר נאווה קולאז'. לטענתם, בהתאם לרישומי בית הספר, קרינה כלל לא נכחה בבית הספר באותו יום. הם טענו עוד, כי התובעת לא זימנה את קרינה לעדות והימנעות זו מלזמן עדה רלבנטית פועלת לרעתה. על כן, ביקשו הנתבעים לדחות את גרסתה של התובעת.

טענה זו דינה להידחות משני טעמים:

ראשית, התובעת נתנה הסבר מדוע לא זימנה את קרינה למתן עדות וטענה, כי קרינה עזבה את נהרייה ועברה להתגורר בעיר אחרת, היא אינה יודעת היכן היא, ולא הצליחה להשיגה (עמ' 17 ש' 18 – 33, עמ' 18 ש' 4 – 1). הסבר זה מקובל עליי. שנית, וזה החשוב, כפי שפורט לעיל, משחזרו בהן הנתבעות 3 – 4 מהכחשת עצם התרחשות האירוע, למעשה הודו בחלק הארי של גרסת התובעת, היינו בעצם התרחשות התאונה במועד הנטען בחדר השירותים במתחם בית הספר שבמרכז המסחרי, ובכך יש כדי לחזק את גרסתה. עדות התובעת ביחד עם יתר הראיות שהוצגו בפניי מספיקות כדי להרים את הנטל להוכחת גרסתה באשר לנסיבות התאונה.

1. סיכומם של דברים – אני מקבל את גרסתה של התובעת באשר לאופן ונסיבות התרחשות התאונה. התובעת עמדה בנטל להוכיח את גרסתה ועל פיה, היא נפגעה עת מעדה על המדרגה המצויה ביציאה מתא השירותים בחדר השירותים במתחם בית הספר וכתוצאה מכך נפלה על רצפת חדר השירותים ונפצעה.

אחריות בנזיקין - עוולת הרשלנות

1. אחריותו של בעל מקרקעין או מחזיק במקרקעין לסלק מפגעים בטיחותיים במקרקעין שלו כלפי מבקרים שלו, שנכנסו למקרקעין ברשותו ואף כלפי מסיגי גבול, הוכרה בפסיקה מכוח עוולת הרשלנות. בעל מקרקעין או מחזיק במקרקעין חב בחובת זהירות מושגית כלפי מבקרים הנכנסים למקרקעין שברשותו, ואשר עושים בהם שימוש סביר, לדאוג שלא ייפגעו ממפגעים בטיחותיים במקרקעין. מתפיסה זו נגזרת גם חובת הזהירות הקונקרטית.

בע"א 1531/04 משה סידי נגד דוד מלכה ואח' קבע בית המשפט העליון:

"ככלל, הבעלות או החזקה במקרקעין, כמו גם בעסק, מטילה חובת זהירות מושגית על הבעלים או המחזיק לטובת המבקרים בהם. הבעלות במקרקעין יוצרת זיקה בין הבעלים לבין סיכונים שנוצרו במקרקעין".

אותה עמדה הובעה בע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נגד חי כהן פ"ד נ(2) 111, בעמ' 122, שם נקבע:

"...כבר נקבע בפסיקה פעמים רבות כי שליטה ופיקוח על מקרקעין מקימים חובת זהירות כלפי המבקרים במקרקעין. כך נקבע בע"א 146/06 ברטשלינגר ואח' נ' רובינשטיין ואח', אשר ניתן עוד לפני תיקונה של פקודת הנזיקין (נוסח חדש), כאשר עדיין הייתה מקובלת ההבחנה בין מוזמן, בר רשות ומסיג גבול. כיום, משתוקנה הפקודה ובוטלה ההבחנה האמורה, לא יכולה להיות מחלוקת בדבר חובתו של בעל השליטה והפיקוח במקרקעין כפי מבקרים..."

מאחר שאין חולק על חובת הזהירות המוטלת על הבעלים או המחזיק במקרקעין כלפי המבקרים במקרקעין, השאלה השנייה שיש להכריע בה היא, האם הנתבעות והצדדים השלישיים חבים בחובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת, והאם חובה זו הופרה.

1. המבחן שנקבע בפסיקה לצורך בחינת קיומה של חובת זהירות קונקרטית הוא מבחן הצפיות, דהיינו האם אדם סביר יכול וצריך היה, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, לצפות את התרחשות הנזק שנגרם לתובע (ראה: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, בעמ' 126 (להלן: "פרשת ועקנין"). מקום שהמזיק יכול, מבחינה פיזית, לצפות את הנזק, הוא צריך ברגיל לצפות את הנזק ולנקוט באמצעים סבירים על מנת למנוע אותו. השאלה אם המזיק צריך לצפות את הנזק היא שאלה ערכית, אשר התשובה עליה נגזרת משיקולים של מדיניות שיפוטית ראויה. במילים אחרות, האם בנסיבות העניין ראוי, מבחינת מדיניות שיפוטית ראויה, לקבוע כי הנתבעות צריכות היו לצפות את הנזק.
2. על פי כללים אלה נקבע, כי קיימים סיכונים סבירים וטבעיים שאדם יכול מבחינה פיזית לצפות, אך מבחינת מדיניות שיפוטית, אין זה ראוי להטיל בגינם אחריות, מאחר שהוא אינו צריך לצפות אותם. בפרשת ועקנין, בעמ' 126, התווה בית המשפט את גדרם של הסיכונים הרגילים והסבירים אשר אין בקיומם כדי להטיל אחריות:

"חיי היום יום מלאים סיכונים, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון...".

כך למשל נקבע, כי ירידה במדרגות טומנת בחובה תמיד סיכון של החלקה או נפילה. סיכון זה הוא טבעי ואדם אינו צריך לצפות אותו. התממשותו של סיכון רגיל וטבעי, אינה מטילה אחריות בנזיקין, מאחר שהאדם אינו צריך לצפות את הנזק, על אף שניתן, מבחינה פיזית, לצפותו.

1. ואולם, כאשר הנזק נגרם עקב סיכון חריג, שאינו טבעי, התממשות סיכון כזה עלולה, בנסיבות מסוימות, להטיל אחריות בנזיקין. במקרים אלה, כאשר הסיכון שהתממש חורג מהסיכונים השגרתיים הטמונים בפעילות שבוצעה, כגון מפגע שהיה מונח על המדרגות כגון סבון נוזלי, משנה הסיכון את אופיו והופך להיות סיכון חריג ובלתי סביר, ולכן הוא "יוצא" ממשבצת הסיכונים הטבעיים והרגילים ו"נשאב" אל תוך הסיכונים שאינם בגדר סיכונים רגילים, שהמזיק יכול וצריך לצפות אותם.
2. אמצעי הזהירות אשר יש לנקוט בהם בכל מקרה נבחנים באמת מידה אובייקטיבית ויש לבחון אם נהג המזיק בדרך שעל אדם סביר לנהוג. הקביעה אם ננקטו אמצעים סבירים, אם לאו, הנה עניין גם למדיניות משפטית המביאה בשיקוליה את הפעילות, טיבה, מידת הסיכון שבחובה, והאינטרס הציבורי שבה:

"כידוע, החובה המוטלת על-פי דיני הרשלנות אינה לתוצאה אלא למאמץ. דיני הרשלנות מבוססים על עקרון האשמה ולא על אחריות מוחלטת. אכן, ביסוד ההתרשלות מונח עקרון הסבירות. השאלה אשר דיני ההתרשלות באים להשיב עליה היא, אילו אמצעים צריך לנקוט כדי להבטיח את שלומו של הניזוק. לעניין זה יש להתחשב בהסתברות שהנזק יתרחש, בהוצאות הנדרשות למנוע אותו, בחומרת הנזק, בערך החברתי של ההתנהגות שגרמה לנזק, ביכולת היחסית למנוע את הנזק וכיוצא בהם שיקולים המבטאים את רעיון האשמה והמבוססים על ההנחה שהאמצעים אשר המזיק צריך לנקוט אינם חייבים להסיר את הסיכון, אלא אמצעים שסביר לנוקטם בנסיבות העניין". (ע"א 4025/91 יצחק צבי נ' דר יעקב קרול פד' נ' (3) 784, בעמ' 789).

מן הכלל אל הפרט

1. בענייננו, אין מחלוקת, כי בזמן התאונה חדר השירותים היה פתוח לציבור הרחב, והתובעת הייתה רשאית לעשות שימוש בשירותים וזאת אישרו הן נאווה קול והן ירון מלול (עמ' 46 ש' 21 – 23, עמ' 55 ש' 14 – 15). השאלות הצריכות לענייננו הן, אם כן, האם הסיכון של קיומה של המדרגה ביציאה מתא השירותים הוא סיכון בלתי סביר, האם יש לראות סיכון זה כחלק מסיכונים הטבעיים הכרוכים בשימוש היומיומי הרגיל בתא השירותים על ידי המבקרים במקום, או שמא יש לראות סיכון זה במידת חומרה, המצדיקה נקיטת אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו.
2. בעניין זה הוגשו חוות דעת מומחי הבטיחות מטעם הצדדים. שני המומחים הסכימו, כי גובה המדרגה הנו כ – 7 ס"מ. המומחים אמנם היו חלוקים ביניהם באשר לשאלה מהו גובה המדרגה המינימאלי המותר (1.5 ס"מ לשיטת אשר אסבן או 20 ס"מ לגישת סעדי סלים), ואולם לא הייתה ביניהם כל מחלוקת באשר לחובה לסמן בבירור את סף המדרגה.

אשר אסבן, המומחה מטעם התובעת קבע בחוות דעתו, כי המדרגה המצויה ביציאה מתא השירותים היא סמויה מהעין, בלתי נראית ואין לגביה כל שלט אזהרה או התראה. המומחה מטעם הנתבעות 3 ו– 4 , סעדי סלים, לא הכחיש את הצורך בסימון המדרגה בבירור, ואף הודה במהלך חקירתו הנגדית, כי במקרה של מדרגה בגובה של עד 20 ס"מ חייבים לסמן בבירור את סף המדרגה כדי להזהיר את הולך הרגל מהסכנה בקיומה של המדרגה (עמ' 73 ש' 2 – 5).

סלים סעדי טען בחוות דעתו, כי בפועל נעשה סימון של המדרגה בפס אלומיניום בצבע כסף (סע' 11 לחוות דעתו), ואולם, הודה במהלך חקירתו הנגדית, כי גם לשיטתו, הסימון הקיים בשטח אינו מספיק וניתן לשפר אותו (עמ' 73 ש' 14 – 15). יתירה מזו, מעדותו עולה, כי למעשה ניתן להבחין בפס רק בכניסה לתא השירותים, ואילו ביציאה ממנו לא ניתן להבחין בסימון כלל, והוא מסתמך על זכרונו של האדם שנכנס לשירותים ולא על הסימון:

"ת: כפי שאני מכיר, אין מפרט לדברים אלה. בהרבה מקומות תראה את הסימון ע"י פס אלומיניום.

ש: כמו שיש לנו כאן?

ת: כן.

ש: האם הפס במקרה שלנו עונה על סימון בבירור?

ת: זה סימון שאפשר לשפר אותו אבל זה עדיין סימון.

ש: האם הסימון במקרה שלנו מאפשר להולך הרגל להבחין בבירור במדרגה?

ת: רואים את הפס. גם כשנכנסים לתא ועוברים את המדרגה, רואים שיש מדרגה. כשאתה יוצא אחרי 5 דקות, אתה זוכר שהייתה מדרגה. הפס קיים. אם זה מספיק או לא מספיק זה עניין לפרשנות.

ש: האם אתה בתור איש בטיחות חושב שהוא מספיק?

ת: אני חושב שאפשר לשפר אותו אבל זה סימון שמשתמשים בו. בהעדר מפרט, יש כאלה שעושים פס ברוחב 2 ס"מ ויש כאלה שעושים פס ברוחב 4 ס"מ."

(עמ' 73 ש' 10 – 22 לפרוטוקול)

1. אשר אסבן התבקש במהלך חקירתו הנגדית להתייחס לסימון פס האלומיניום אליו התייחס סלים סעדי, והעיד, כי פס האלומיניום המדובר, אותו ניתן לראות בתמונה שצורפה לחוות דעתו של אשר אסבן (תמונה מס' 7 בחוות דעתו), אינו פס אלומיניום להגדלת הנראות. אשר אסבן הסביר, כי כששמים לוח חיפוי ושמים אריח ואחד נוסף אנכי לו שמים זווית כדי שלא ייכנסו מים, שלא יישבר ויהיה יפה, אבל מי שעומד במפלס העליון לא רואה שיש שם מדרגה (עמ' 68 ש' 4 – 7 לפרוטוקול). עיון בתמונה 7 מאשש את דבריו של אשר אסבן, ומראה בבירור, כי אדם שנמצא בתוך תא השירותים, בבואו לצאת ממנו, לא יכול להבחין כלל בקיומה של המדרגה. בעניין זה לא מקובלת עליי טענתו של סלים סעדי, כי התובעת אמורה הייתה לזכור את קיומה של המדרגה בצאתה מתא השירותים, שכן אין לצפות מאדם אשר אינו מבקר קבוע בשירותים אלה ואינו מורגל אליהם, לזכור קיומה של מדרגה בכניסה לתא השירותים. הסטנדרט המחייב סימון ברור של סף המדרגה נובע מההנחה שעצם קיומה של המדרגה במקום מסכן את המבקרים, ולפיכך חייב סימון ברור של סף המדרגה, על מנת להזהיר מפני הסכנה שבקיומה.
2. אין מחלוקת, כי מלבד אותו פס אלומיניום, אשר אינו מהווה סימון ברור ומספיק של סף המדרגה כאמור, לא התקיימו בחדר השירותים כל סימון או אמצעי אזהרה אחרים כלשהם לשם אזהרת המבקרים הנכנסים או יוצאים מתא השירותים על דבר קיומה של המדרגה והסיכון הטמון בה. על כך העידה התובעת, ונאווה קול אישרה:

"ש: אז הייתם מודעים למדרגה ולא התרעתם בפני ק.פ.ן ולא בפני צידון, לא הוספתם שלט אזהרה ולא צבעתם את המדרגה בצבע שונה שאנשים ישימו לב.

ת: נכון, לא התרענו בפני קפן או צידון ולא הוצב שלט ולא נצבעה המדרגה בצבע שונה."

(עמ' 48 ש' 6 - 13 לפרוטוקול)

1. במקרה זה, אין ספק, כי קיומה של המדרגה בפתח תא השירותים מהווה פגם בטיחותי במפלס חדר השירותים, אשר יוצר סיכון בלתי סביר למשתמשים בתא השירותים ולפיכך היה מקום לנקוט באמצעי זהירות לשם מניעת הנזק הצפוי ממנה. כעולה מחוות הדעת ועדויות המומחים סף המדרגה לא סומן בבירור כראוי, ופס האלומיניום אינו עומד בסטנדרט הדרוש לשם סימון ברור של סף המדרגה. אציין, כי מעיון בתמונות ניתן להיווכח, גם ללא צורך בעדות מומחה בעניין זה, כי מדובר במדרגה אשר לא ניתן להבחין בה ביציאה מתא השירותים, אשר בנקל ניתן למעוד עליה וליפול כתוצאה מכך. התובעת, שיצאה מתא השירותים לא יכולה הייתה להבחין בקיומה של המדרגה, ואין לצפות ממנה כי תזכור את קיומה בנסיבות העניין כאמור. משלא סומנה המדרגה כראוי, ולא ננקטו אמצעי זהירות אחרים כלשהם כדי למנוע את הסכנה, הופרה חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובעת, ומתקיים קשר סיבתי בין הפרה זו לבין התאונה והנזקים שנגרמו לתובעת בעטיה.
2. משהוכח, כי התובעת הייתה רשאית להיכנס לשירותים, ומשקבעתי, כי התובעת לא יכולה הייתה להבחין בקיומה של המדרגה עקב היעדר סימון ברור מספיק, וכי אין לצפות ממנה כי תזכור את קיומה, הרי שאינני רואה מקום לייחס לתובעת רשלנות תורמת לאירוע התאונה.

חלוקת האחריות בין הנתבעות והצדדים השלישיים

אחריות ק.פ.ן וצידון

1. בשאלת חלוקת האחריות נתגלעה מחלוקת בין הנתבעות בינן לבין עצמן, ובין הנתבעות 3 ו– 4 לצידון. לטענת הנתבעות 3 ו– 4, חדר השירותים אינו נזכר בהסכם השכירות, אינו חלק מהמושכר, ומבחינה משפטית אין לנאוה קולאז' כל זכויות על חדר השירותים, והיא אינה רשאית לנהוג בהם מנהג בעלים. לטענתן, חדר השירותים שימש את הציבור הרחב, היה בבעלות צידון ותוחזק בפועל על ידי ק.פ.ן. ועל כן לשיטתן, האחריות המלאה והמכרעת לתאונה רובצת לפתחם של הבעלים צידון, שהוא הבעלים של המקרקעין ושל ק.פ.ן, אשר הפעילה ותחזקה את המקום וסיפקה שירותי ניהול, שמירה וניקיון לשטחים הציבוריים במרכז המסחרי.
2. הנתבעות 1 – 2 טענו, כי דין התביעה נגדן להידחות. לטענתן, המרכז המסחרי בו נפלה התובעת רשום ומתנהל כבית משותף, כאשר ק.פ.ן משמשת נציגת בעלי הנכסים הפרטיים, ומוציאה לפועל את החלטות וועד הבית המשותף בכל הנוגע לניהול ותחזוקה של השטחים הציבוריים במרכז המסחרי. חדר השירותים נשוא התביעה היה חלק מנכס פרטי, בבעלות צידון, אשר הושכר לנאווה קולאז', והיה בחזקתה ובשליטתה. לק.פ.ן לא הייתה כל חזקה או שליטה בחדר השירותים, היא לא נכנסה אליהם ולא סיפקה להם כל שירות ובכלל זה גם לא שירותי ניקיון, ואף נמנעה מלהיכנס אליהם, משום שהיו מבחינתה שירותים פרטיים, ועל כן אינה נושאת בכל אחריות לתאונה ולנזקים שנגרמו לתובעת כתוצאה ממנה.
3. לטענת צידון, חדר השירותים מהווה חלק בלתי נפרד מהנכס שבבעלותו, אשר הושכר לנאווה קולאז', אשר חתמה על הסכם השכירות לאחר שבדקה את הנכס בצורה דקדקנית ומצאה אותו תקין. יתירה מזו, נאווה קולאז' ביצעה שיפוצים במתחם בית הספר שהושכר לה, לשם התאמתו לצרכיה, ובכלל זה ביצעה שיפוצים בחדר השירותים כחלק בלתי נפרד מהמושכר. לטענת צידון, לא הייתה כל מניעה, שנאווה קולאז' תבצע שינויים לשם התאמתו לדרגת בטיחות גבוהה יותר, ומשלא עשתה כן אין לה להלין אלא על עצמה, ויש בכך כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין קיומה של המדרגה, ככל שהייתה קיימת במקום לפני השכירות, לבין אירוע התאונה.
4. מטעם הנתבעות 1 – 2 זומנה לעדות גב' חיה סבג, אשר העידה כי במועד התאונה שימשה כנציגת וועד הבית בבניין המשותף מטעם ק.פ.ן. ובמסגרת תפקידה סיפקה שירותי ניהול, תחזוקה ניקיון ושירותים נוספים לשטחים הציבוריים בבית המשותף. חיה סבג הדגישה, כי שירותי הניהול מטעם ק.פ.ן. ניתנו ביחס לשטחים הציבוריים בלבד ולא בשטחים הפרטיים (עמ' 36 ש' 25 – 28, עמ' 37 ש' 1 - 6). לטענתה, מתחם בית הספר שהושכר לנאווה קולאז' מצוי במפלס הביניים, שם לא היו שירותים ציבוריים, אלא מדובר היה בשטח פרטי. חיה סבג לא טיפלה בשטחים הפרטיים, אשר חדר השירותים נמנה עליהם (עמ' 37 ש' 5 – 6 ש' 29 – 30 לפרוטוקול). כך למשל העידה, כי לשירותים הציבוריים, אשר מצויים לטענתה רק בקומה הראשונה והשלישית, היו שלטי הכוונה ושלטים של איסור על עישון (עמ' 37 ש' 26 – 30), וזאת בניגוד לשירותים בבית הספר. שטח בית הספר ובכלל זה חדר השירותים נשוא התביעה לא נכללו במסגרת השטחים הציבוריים, אלא היו חלק מהרכוש הפרטי של הבעלים צידון, אשר הושכר לנאווה קולאז'. ק.פ.ן הייתה אחראית לניקיון רצפת הרחבה בלבד בשטחים הציבוריים והמדרגות ולא סיפקה כל שירות לחדר השירותים (עמ' 39 ש' 6 – 7, עמ' 40 ש' 14 – 15, ש' 19 – 23). חיה סבג הוסיפה, כי בעלי הנכסים הפרטיים שיפצו את נכסיהם הפרטיים ולא הייתה לה על כך שליטה או ידיעה (עמ' 38 ש' 18 – 28, עמ' 39 ש' 1 – 5).
5. גרסתה של חיה סבג קיבלה אישוש וחיזוק בעדותו של צידון, אשר אישר את דבריה, כי חדר השירותים היה חלק בלתי נפרד מהנכס שבבעלותו ואשר הושכר לנאווה קולאז'. לטענתו, ק.פ.ן לא סיפקה לחדר השירותים הזה שירותי ניקיון. צידון הוסיף, כי במשך 20 שנה מאז רכש את הנכס, רק לו היה מפתח לשירותים ואף אחד לא טען כלפיו כי השתלט על הנכס, וזאת משום שהנכס היה בבעלותו הפרטית (עמ' 60 ש' 9 – 13 לפרוטוקול). לטענתו, חדר השירותים הושכר לנאווה קול כחלק בלתי נפרד מהנכס כולו.

צידון מיכאל הצהיר מטעם הבעלים, ועדותו בעניין זה לא הופרכה והיא מקובלת עליי, כי בהתאם למדיניות שלו כמשכיר נכסים, שוכרי החנויות הם שאחראים לתחזוקה של החנויות ונושא הביטוח, שכן אין ולא יכולה להיות לו שליטה על החנויות, ועל כן עמד על כך שהשוכרים יבדקו את מצב המושכר הנמסר להם ויבדקו כי הוא תקין. הוא אפשר להם לבצע שיפוצים במקום, והאחריות לנעשה במושכר הוטלה באופן בלעדי על השוכרים, ובכלל זה נאווה קולאז, אשר הצהירה בסעיף 7 להסכם השכירות, אשר צורף לתצהירו, כי ראתה ובדקה את המושכר ומצאה אותו במצב תקין.

1. גרסתם של חיה סבג ושל צידון, כי החזקה והשליטה הבלעדיים במושכר ובכלל זה בחדר השירותים הייתה בידי נאווה קולאז', מקבלת חיזוק מעדותה של נאווה קול עצמה. נאווה קול אמנם הכחישה, כי חדר השירותים היה חלק מהמושכר והעידה, כי הבינה שהשירותים לא שייכים לבעלים צידון אלא שייכים לקניון (עמ' 46 ש' 24 – 31 לפרוטוקול) ואולם מהתנהגותה בפועל מתבקשת מסקנה שונה, כי למעשה היא ראתה את חדר השירותים כחלק בלתי נפרד מהמושכר, נהגה בחדר השירותים כשטח פרטי לכל דבר, שיפצה אותם ועשתה בהם שימוש בלעדי לפי צרכיה, זאת ללא צורך בקבלת רשות ומבלי שתופרע, לא על ידי ק.פ.ן ולא על ידי הבעלים.

מעדותה של נאווה קול עולה בבירור, כי חדר השירותים היה חלק בלתי נפרד מבית הספר, והייתה לנאווה קולאז' שליטה ופיקוח מלאים עליו, היא עשתה בחדר השירותים כבשלה, ואף עשתה בו שימוש בלעדי בהתאם לצרכיה. כך העידה נאווה קול, כי החזיקה במפתחות חדר השירותים, ובכלל זה לשני תאי השירותים וכן לשתי דלתות הכניסה החיצוניות לחדר השירותים, אותן נעלה בהתאם לבחירתה ולצרכיה. בתצהירה הצהירה נאווה קול, כי בחדר השירותים היו שני תאים, התא הראשון, שבו נפלה התובעת, אותו השאירה פתוח לציבור, ואת התא השני נעלה בדרך כלל לשימוש הבלעדי של צוות בית הספר (סעיף 5 בתצהיר). נאווה אישרה, כי נעלה את הדלת הפנימית לחדר השירותים, ויכולה הייתה לנעול את הדלת החיצונית המובילה לחדר השירותים מתוך השטח הציבורי במרכז המסחרי, ואולם היא בחרה שלא לעשות כן (עמ' 45 ש' 23 – 24 לפרוטוקול). כן הודתה נאווה קול, כי נעלה את השירותים לשימוש בלעדי של צוות המורים שלה, ואף הודתה, כי לק.פ.ן. לא הייתה כל התנגדות לכך (עמ' 46 ש' 32 – 34, עמ' 47 ש' 1 – 3 לפרוטוקול). במהלך עדותה בבית המשפט אישרה נאווה קול, כי נאווה קולאז' העסיקה מנקה מטעמה שניקתה את חדר השירותים (עמ' 46 ש' 1 – 8 לפרוטוקול).

1. לא זו אף זו, נאווה קול אף הודתה בכתב בשם נאווה קולאז', כי היא ראתה בחדר השירותים שטח פרטי של בית הספר, וזאת במכתבה לבא כוח התובעת מיום 28.02.11 אשר הוגש וסומן ת/2 ובו נכתב:

"...בנוסף שירותי ביה"ס היום פרטיים והכניסה אליהם אסורה והיא אפשרית רק עם מפתח שניתן לתלמיד בלבד."

1. מהאמור לעיל עולה, כי החזקה והשליטה הבלעדית בחדר השירותים הייתה של נאווה קולאז', ולק.פ.ן או לצידון לא הייתה כל חזקה, שליטה או מעורבות כלשהי בנעשה בחדר השירותים. לפיכך, בכל הנוגע לק.פ.ן הריני קובע כי לא הייתה לק.פ.ן כל אחריות לאירוע התאונה ולנזקים שנגרמו לתובעת בעטיה.
2. באשר לאחריותם של צידון, קיימת מחלוקת בין הנתבעות 3 – 4 לצידון, מי אחראי ליצירת המדרגה מלכתחילה, והאם הייתה קיימת לפני מועד הסכם השכירות שבין נאווה קולאז' לצידון, או שמא נוצרה לאחר מכן במהלך השיפוצים שביצעה נאווה קולאז' בחדר השירותים. בעניין זה העידו נאווה קול והלל קול כי המדרגה הייתה קיימת בנכס עוד בטרם שכרה אותו נאווה קולאז', ואולם טענה זו הוכחשה על ידי צידון, אשר טען, כי המדרגה לא הייתה קיימת במועד ההשכרה, אלא נוצרה לאחר השיפוץ שביצעה במקום נאווה קולאז'.
3. עדויות הצדדים בעניין זה לא היו חד משמעיות, ולא הובאו בפניי ראיות משכנעות, אשר מכוחן ניתן לקבוע ממצא פוזיטיבי בשאלה האם המדרגה נוצרה עוד בטרם השכירות או במהלך השיפוצים במקום. ואולם, איני נדרש כלל להכריע בשאלה זו, משום שהוכח בפניי, כי בעת השיפוץ ולאחריו, במעשים ובמחדלים שיפורטו להלן, יצרה נאווה קולאז' סיכון חדש, הפרה חובות זהירות המוטלות עליה, ולא פעלה כמתחייב ממנה על מנת למנוע סיכון זה או התממשותו. במעשיה ובמחדליה ניתקה נאווה קולאז' קשר סיבתי, אשר יכול היה להיות, ושממילא לא הוכח, בין יצירת המדרגה מלכתחילה, ככל שהייתה קיימת במקום קודם לשכירות, לבין התאונה ותוצאותיה, ואלה נגרמו כתוצאה ישירה ובלעדית ממעשים ומחדלים של נאווה קולאז' כפי שיפורט להלן.
4. בעניין השיפוצים, על אף שבכתב ההגנה הכחישה נאווה קולאז' כי עשתה שינוי בשירותים (סעיף 5(ב) לכתב ההגנה), בעדותה בבית המשפט הודתה, כי לאחר חתימת הסכם השכירות, בסיכום עם צידון הבעלים, היא ביצעה שיפוצים במושכר לשם התאמתו לצרכיה, ובכלל זה ביצעה שיפוצים בחדר השירותים, וזאת להבדיל משירותים הסמוכים לשטחים אחרים ששכרה בקניון, אשר היו ציבוריים ובהם לא ביצעה שיפוצים. עובדה זו מעידה, כי גם נאווה קולאז' ראתה בחדר השירותים כשירותים פרטיים המהווים חלק מהנכס שהושכר לה (עמ' 50 ש' 21 – 25 לפרוטוקול).
5. במהלך חקירתו הנגדית העיד הלל קול, כי נאווה קולאז' הייתה מודעת לקיומה של המדרגה והביאה פועל לחפות אותה (עמ' 86 ש' 26 – 28). נאווה קול העידה במהלך החקירה הנגדית, כי כששכרה את הנכס, ערכה שיפוצים לצורך התאמת המושכר לצרכיה, ובכלל זה החלפת וחיפוי אריחי קרמיקה (עמ' 42 ש' 29 – 34). נאווה קול העידה, כי בשירותים הריצוף היה במצב לא טוב והרצף של נאווה קולאז' הדביק קרמיקות בשני תאי השירותים, והדביק אריחי קרמיקה על המדרגה.

בעניין זה הצהיר צידון בתצהיר עדותו הראשית, וגרסתו לא הופרכה, כי הוא הסכים לשיפוצים, ואף ויתר על חודשיים שכירות לצורך השיפוצים. לטענתו, נאווה קולאז' ביצעה את השיפוצים במקום, ובכלל זה החלפת הריצוף, ללא כל התערבות מצידו. לטענתו, הוא לא קיבל מעולם תלונה מק.פ.ן או מנאווה קולאז' על תקלה כלשהי בתא השירותים שבבעלותו ולא ידע על מפגע כלשהו.

1. נוכח כל המפורט, אינני רואה מקום לייחס לצידון חלק כלשהו באחריות לאירוע התאונה, שעה שבמקום בוצעו, לפני אירוע התאונה, ע"י נאווה קולאז' שיפוצים אשר שינו את פני הרצפה באופן שלא מאפשר לקבוע אם הייתה מדרגה לפני כן, מה היה מצבה, והאם הייתה מסומנת כראוי.

אחריות נאווה קולאז'

1. באשר לאחריותה של נאווה קולאז', לדברי אשר אסבן, מומחה הבטיחות מטעם התובעת, וכעולה מהתמונות שצירף לחוות דעתו, המפלס הגבוה והמפלס הנמוך שיצרו את המדרגה המסוכנת לכשעצמה, כוסו בחיפוי קרמיקה בצבע אחיד, "שהסתיר" למעשה את קיומה של המדרגה המסוכנת, מה שגרם למעידת התובעת, לנפילתה ולפגיעה קשה בכתפה ובידה הימנית. לדברי אשר אסבן, הוראות תקנות התכנון והבניה (תיקון תשס"ח מס' 3 ) הקובעות, כי אם מסיבות טכניות, אשר אין אפשרות לשנותן, קיימים הפרשי גבהים ביציאה מחלק בבניין, יש לסמן את השפה בבירור, בוצעו ויושמו עוד קודם לתיקון התקנות על ידי אנשי המקצוע בבחינת "פרקטיקה מקצועית" מוכרת ונהוגה בתחום הבנייה, השיפוצים והבטיחות. המומחה מטעם הנתבעות 3 –4 סעדי סלים אינו שולל את טענת אשר אסבן, כי דרישות התקנות היו הסטנדרט שיושם בפועל על ידי אנשי מקצוע בתחום הבניה והשיפוצים עוד קודם לכניסת התקנות לתוקפן.
2. בעניין זה נשאלה נאווה קול במהלך החקירה הנגדית מדוע לא פעלה לבטל את המדרגה, להרוס אותה, לטשטש אותה, להתריע בפני הבעלים צידון או לנעול לגמרי את תא השירותים הזה, והשיבה כי בעלה, הלל קול הסביר לה, שהמדרגה קיימת בגלל בעיות אינסטלציה, בעיה של הורדת מים משהו עם המבנה שאינו קשור ואי אפשר לבטל (עמ' 47 ש' 28 – 33). לטענתה, בעלה הלל קול שוחח עם הרצף בנוגע למדרגה והגיע אתו לסיכום של הדבקת אריחים על המדרגה. הלל קול העיד בעניין זה שאין לו כל הבנה בענייני אינסטלציה (עמ' 86 ש' 24 – 25 לפרוטוקול). בעניין זה המומחה מטעם הנתבעות 3 – 4 סלים סעדי כלל לא התייחס לשאלה האם ניתן היה לבטל את המדרגה, ואם לא מה הסיבה לכך, ועל כן לא הוכח בפניי כי לא ניתן היה לבטל את המדרגה מסיבות טכניות.
3. מהאמור לעיל מתבקשת המסקנה, כי נאווה קולאז' שכרה את הנכס ובכלל זה את חדר השירותים אשר היה בחזקתה הבלעדית ובשליטתה. במסגרת השיפוצים לא עמדה נאווה קולאז' בסטנדרט הזהירות הנדרש, לא התייעצה עם איש מקצוע, ולא עשתה דבר כדי לבחון אפשרות לתקן את הליקוי ולבטל את המדרגה, או להבליט את קיומה ולסמנה בבירור ע"י הדבקת אריחים בצבע שונה על שני המפלסים, סימון בפסים זוהרים הנראים משני כיווני המעבר על המדרגה, שלט אזהרה ועוד. נאווה קולאז' הקלה ראש ולא ראתה כל סיכון בקיומה של המדרגה, אפשרה לקהל הרחב, ובכלל זה לתובעת, להיכנס לחדר השירותים תוך סיכונה, ומבלי שעשתה דבר כדי למנוע את הסכנה, להזהיר מפניה, או למצער להתריע עליה בפני הבעלים צידון, אם לשיטתה הוא שהיה אחראי לתיקון המפגע.

התנהגות זו אינה עולה בקנה אחד עם חובת הזהירות המושגים והקונקרטית שחב המחזיק ובעל השליטה במקרקעין כלפי מבקריו בכלל וכלפי התובעת בפרט, שעה שמדובר בפגם בטיחותי בחדר השירותים.

1. אשר על כן, ועל יסוד כל האמור לעיל, הוכח באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי נאווה קולאז' הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה כלפי התובעת בפרט וכלפי המבקרים בחדר השירותים בכלל, בהיותה השוכרת, המחזיקה ובעלת השליטה בפועל בחדר השירותים. משכך נושאת נאווה קולאז' באחריות מלאה ובלעדית לנזקי התובעת, שנגרמו כתוצאה ממעידתה על המדרגה ופציעתה בעקבות כך.

מהות הפגיעה

1. ממקום התאונה פונתה התובעת לבי"ח לגליל המערבי בנהריה, שם אובחן שבר בשליש האמצעי של זרוע ימין. היא טופלה, השבר קובע בסד גבס ושוחררה לביתה עם המלצה לביקורת בעוד שבועיים. בהמשך הייתה התובעת במעקב רפואי במסגרת מרפאה אורתופדית של ביה"ח ובמסגרת קופ"ח, והתלוננה על כאבים בלתי פוסקים בזרוע.
2. ביום 25.12.05 ביקרה התובעת בבי"ח לגליל המערבי שם נבדקה ע"י ד"ר קירשנר גנאדי, מומחה לכירורגיה אורתופדית, אשר ציין במסמך רפואי מאותו יום, כי עדיין אין חיבור של השבר, והמליץ על ביקורת חוזרת בעוד חודש. בביקור מיום 26.1.06 כותב ד"ר גנטוס מאהר מביה"ח לגליל המערבי, כי השבר בעמדה טובה, וכי מתחילים סימני חיבור. ביום 26.2.06 שוב ביקרה התובעת במרפאה אורתופדית של ביה"ח לגליל המערבי ובבדיקתה התגלה כי השבר בתהליך חיבור. במסמך רפואי מאותו יום נרשם, כי מאז התאונה התובעת אינה כשרה לעבודה.
3. ביום 30.4.06 נבדקה התובעת שוב במרפאה אורתופדית של ביה"ח לגליל המערבי, ובבדיקה זו התברר כי השבר עדיין ללא חיבור. בשל כך, הומלץ לתובעת לעבור ניתוח להשתלת עצם. עוד הומלץ כי עד הניתוח תשתמש התובעת בסד לזרוע. בעקבות המלצה זו פנתה התובעת לרופא המטפל בקופ"ח כללית בה היא חברה, וביקשה לקבל חוות דעת נוספת. בעקבות כך היא הופנתה לד"ר וולובסקי אלחנדרו אשר הסביר לה על אפשרות הניתוח ועל הסיכון של פגיעה בעצב הרדיאלי במהלך הניתוח. עקב חוות דעת נוספת זו החליטה התובעת שלא לעבור את הניתוח.

שיעור הנכות והחובה להקטנת הנזק

1. מטעם התובעת הוגשה חוות דעת רפואית של ד"ר אלחנדרו וולובסקי אשר קבע בחוות דעתו, כי על אף הטיפול שקיבלה התובעת, השבר בזרוע ימין לא התחבר, וכי היא סובלת מהפרעה ניכרת בתפקוד היד הימנית. על סמך כל האמור הגיע המומחה למסקנה, כי עקב התאונה נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור 50%. בהתייחסו לניתוח קבע ד"ר וולובסקי, כי לתובעת "הוצע לעבור ניתוח לקיבוע פנימי והשתלת עצם, אך לאחר שהתייעצה עם רופאים הגברת סטרחר לא קבלה הצעה זו". הוא הוסיף, כי "הניתוח כרוך בסיכונים משמעותיים וחמורים כגון שיתוק העצב הרדיאלי, סיכוני זיהום וסיכונים הכרוכים בלקיחת שתל עצם מהאגן באשה כבדת משקל במיוחד". ד"ר וולובסקי הסביר עוד, כי "הסבירות להצלחת הניתוח והשגת חיבור בשבר הינם נמוכים למדי". על סמך האמור סבור ד"ר וולובסקי כי החלטת התובעת שלא לקבל את ההמלצה לניתוח היא סבירה.
2. מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעת נגדית של פרופ' צינמן, אשר אף הוא העריך את נכותה של התובעת עקב התאונה בשיעור 50% בשל העדר חיבור של השבר בזרוע ימין והגבלה ניכרת בתפקוד יד ימין. יחד עם זאת, סבור פרופ' צינמן כי על התובעת לעבור ניתוח לקיבוע פנימי של השבר ע"י פלטה וברגים ושתל עצם. לשיטתו, היה מקום לטיפול ניתוח כבר בשלב הראשוני של הטיפול ולא היה מקום להמתין עד התפתחות חוסר חיבור כפי שצפוי היה שיקרה.

בהתייחסו לסיכונים ולסיכויים בסוג זה של ניתוח ולחוות דעתו של ד"ר וולובסקי קובע פרופ' צינמן, כי אכן קיים סיכון לפגיעה בעצב הרדיאלי והמדיאלי אם כי אפשרות זו של פגיעה בעצב הרדיאלי קיימת באחוזים בודדים בלבד. לשיטתו, "יש לזהות את העצב ולבודדו לפני שניגשים לשבר ובמקרה זה האפשרות לפגיעה היא אפסית. כמובן שצריך כירורג אורתופד מנוסה לביצוע ניתוח זה". באשר לשתל העצם קובע פרופ' צינמן, כי ניתח מקרים רבים של מצב כפי שקיים אצל התובעת "וכולם בהצלחה רבה עם השגת חיבור טוב ללא פגיעה בעצב הרדיאלי וללא זיהום". על כן, קובע פרופ' צינמן, כי "אין להעלות על הדעת ברמת רפואה טובה הקיימת בארץ להשאיר אישה צעירה עם חוסר חיבור של עצם הזרוע. יש מקום לטיפול ניתוחי כדי לשפר את מצבה של התובעת ואיכות חייה ללא קשר לתביעה הנידונה".

1. נוכח חוות דעת אלה חלוקים הצדדים בשאלה אם מוטלת על התובעת חובה להקטין את נזקה ולעבור את הניתוח, והאם על ביהמ"ש להתחשב בסירובה לעבור את הניתוח ולהקטין את הפיצוי המגיע בהתאם. התובעת טוענת, כי נוכח ההמלצות שקיבלה בעניין הניתוח ונוכח העובדה שהאפשרות לבצע ניתוח הועלתה לאחר מספר חודשים בהם הייתה מטופלת, ונוכח הסיכונים הכרוכים בניתוח ומורכבותו, החלטתה שלא לעבור את הניתוח היא החלטה סבירה ועל כן, אין לקבל את טענת הנתבעים, כי היא הפרה את חובת הקטנת הנזק וכי יש להפחית את הפיצוי בהתאם.
2. הנתבעות טענו מנגד, בהתבסס על חוות דעתו של פרופ' צינמן, כי מוטלת על התובעת חובה להקטין את נזקה ולעבור את הניתוח ומשהיא ממאנת לעשות כן, יש להפחית את הפיצוי בהתאם. לטנתם, מחוות דעתו של פרופ' צינמן עולה, כי מדובר בניתוח ללא סיכונים מיוחדים, כאשר סיכויי הצלחתו גבוהים במיוחד. בנסיבות אלה, כך נטען, החלטת התובעת שלא לעבור את הניתוח אינה סבירה.
3. חוות הדעת של ד"ר וולובסקי ושל פרופ' צינמן הוגשו בהסכמה ללא חקירת המומחים. יחד עם זאת, מעיון בשתי חוות הדעת עולה, כי שני המומחים ממליצים לתובעת לעבור את הניתוח על אף הסיכונים הכרוכים בסוג זה של ניתוח. מעיון בחוות דעתו של ד"ר וולובסקי ובמסמכים הרפואיים שערך במהלך טיפולו בתובעת ולפני עריכת חוות הדעת, לא מצאתי שהוא ייעץ לתובעת שלא לעבור את הניתוח, או שהוא סבור כי ניתוח כזה לא יביא לשיפור במצבה ובאיכות חייה. כל אשר מציין ד"ר וולובסקי הוא הסיכונים הכרוכים בניתוח ואת סבירות החלטתה של התובעת, מבלי לפרט את עמדתו הוא, האם לדעתו מומלץ לתובעת לעבור את הניתוח.
4. לעומת חוות דעתו של פרופ' וולובסקי, פרופ' צינמן הביע עמדה נחרצת ולפיה הוא המליץ באופן חד וברור לתובעת לעבור את הניתוח ולדעתו "אין להעלות על הדעת ברמת רפואה טובה הקיימת בארץ להשאיר אישה צעירה עם חוסר חיבור של עצם הזרוע. יש מקום לטיפול ניתוחי כדי לשפר את מצבה של התובעת ואיכות חייה ללא קשר לתביעה הנדונה". פרופ' צינמן אף מפרט, כי הוא ביצע ניתוחיחם רבים כאלה ובכולם הושגה תוצאה טובה, מבלי שהחולה סבל מזיהום או מפגיעה בעצב הרדיאלי.
5. קביעותיו והמלצותיו של פרופ' צינמן כפי שהובאו לעיל מקובלות עליי. יחד עם זאת ועל אף המלצות אלו, אינני סבור כי במקרה זה יש מקום לקביעה כי התובעת הפרה את חובת הקטנת הנזק המוטלת עליה ובהתאם להפחית את הפיצוי המגיע לה. ההלכה הפסוקה קובעת, כי על הניזוק לנקוט בכל אותם אמצעים סבירים שאדם סביר היה נוקט על מנת להקטין את נזקו. סבירות היא עניין נורמטיבי, אשר בית המשפט ממלא אותה תוכן לאחר שהוא שוקל את כל השיקולים הרלבנטיים. רמת הסבירות הנדרשת מהניזוק במקרה זה פחותה באופן מהותי מרמת הסבירות הנדרשת מהמזיק, שכן אחרי הכל, המזיק הוא זה שגרם לנזק, וגרם לניזוק ולהיקלע למצב בו הוא נמצא היום (ע"א 252/86 יצחק גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מה(4), 45). על כן, נקבע, כי הניזוק אינו "חייב לצאת מגדרו בנכונותו למלא אחר החובה המוטלת עליו להקטין את נזקו" (ע"א 531/71 לכוביצר נ' רודה פ"ד כו(2) 113, עמ' 118).

כמו כן, על בית המשפט לייחס משקל לעובדה שהניזוק נדרש להסכים לפגיעה נוספת בגופו, דבר אשר מטבע הדברים כרוך בכאב וסבל נוספים. על בית המשפט לבחון את סבירות האמצעים שעל הניזוק לנקוט על מנת לקטין את נזקו באמות מידה ליבראליות. אין לדרוש מהניזוק לעבור ניתוח, אשר כרוך בסיכונים ממשיים, גם אם תוצאות הניתוח עשויות להיות מצוינים ולהביא להיעלמות הנכות. אין גם מקום לדרוש מהניזוק לעבור ניתוח, שיכול להפחית במקצת מהנזק, מאחר שההטבה הצפויה ממנו אינה רבה (ראה דברי הנשיא ברק בפרשת יצחק גולדפרב שהובאה לעיל).

1. בפרשת גולדפרב דן בית המשפט העליון במקרה בו נקבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 10%, בגין מסמר שהוכנס לעצם הירך במהלך ניתוח אותו עבר הנפגע. המומחה שמונה באותו מקרה קבע, כי אם התובע יעבור ניתוח להוצאת המסמר, הנכות תרד עד לאפס. עוד נקבע, כי מדובר בניתוח לא מורכב, בהרדמה מקומית שבעקבותיו אמור הנפגע לשהות באי כושר במשך 10 ימים, ולאחר מכן יוכל לחזור לעבודה. סיכויי ההצלחה באותו מקרה היו טובים מאוד, ולא נצפו סיכונים כלשהם מהניתוח. על סמך השיקולים שהובאו לעיל אישר בית משפט העליון את קביעת בית המשפט המחוזי, אשר העמיד את נכותו של התובע, לאחר שבחן את השיקולים הרלוונטיים, על 5% לצמיתות, וחישב את הנזק בהתאם.
2. בענייננו, חוות דעתו של פרופ' צינמן לאקונית ואינה מפרטת את הסיכונים והסיכויים להצלחת הניתוח באופן שמבסס קביעה של בית המשפט שהחלטת התובעת שלא לעבור את הניתוח היא בלתי סבירה. פרופ' צינמן אינו מפרט אם ניתוח כזה מבוצע בהרדמה כללית או מקומית, הוא אינו מפרט מה שיעורי הפגיעה הכלליים בסוג זה של ניתוח בעצב הרדיאלי ובעצב המדיאני. בהקשר זה יש לציין, כי לעומת הקביעה שהסיכון לפגיעה בעצב הרדיאלי הוערך ע"י המומחה באחוזים בודדים, הוא כלל לא התייחס לסיכון של פגיעה בעצב המדיאני על אף שסיכון זה, עפ"י חוות הדעת, קיים. פרופ' צינמן לא התייחס לשיעור הכללי של הצלחת ניתוח מסוג זה, והסתפק באמרה שכל הניתוחים שהוא ביצע עברו בהצלחה. היה על פרופ' צינמן להתייחס לשיעור ההצלחה הכללי ולפרט את הסיבוכים שהרופאים נתקלו בהם בסוג זה של ניתוח ושיעור הסיבוכים. פרופ' צינמן אף לא התייחס לתקופת האשפוז הנדרשת בסוג זה של ניתוח, לא התייחס לתקופת ההחלמה ולא התייחס למידת השיפור הצפוי בסוג זה של ניתוח, ועד כמה הניתוח צפוי להפחית את הנכות. פרופ' צינמן אף לא התייחס למורכבות הניתוח, למה הכוונה ב"כירורג אורתופד מנוסה" הדרוש כדי לבצע את הניתוח, האם כירורג אורתופד מן השורה אינו יכול לבצע אותו, ואם כן – מדוע?
3. בהעדר תשובות לשאלות שמניתי לעיל, לא ניתן לקבל את הטענה, כי התובעת לא פעלה בסבירות להקטנת נזקיה. בהקשר זה יש לציין, כי טענת הנתבעים אשר מבקשים בעצם "לכפות" על התובעת באופן עקיף טיפול ניתוחי שהיא אינה חפצה בו, פוגעת באופן חמור באוטונומיה שלה ומהווה התערבות פטרנאליסטית אשר פוגעת בזכותה להחליט באופן אוטונומי איזה טיפול לקבל. על כן, על בית המשפט להתייחס לסוג זה של טענות בזהירות ותוך בחינה קפדנית של כל השיקולים הרלבנטיים, לרבות העדפותיו של הנפגע והאם החלטתו מונעת מרצון כן שלא לעבור את הניתוח, או שמא מרצונו למקסם את הפיצוי.
4. נוכח המפורט לעיל, אינני סבור כי במקרה זה יש מקום לכפות על התובעת, בדרך של הפחתת הפיצוי, לעבור ניתוח שהיא באמת אינה מעוניינת בו. נסיבות המקרה והשאלות הרבות שנותרו ללא מענה בחוות דעתו של פרופ' צינמן, כפי שפורט בהרחבה לעיל, אינם מצדיקים זאת. על כן, טענת הנתבעים כי יש להתחשב בעמדת התובעת שלא הסכימה לניתוח ובהתאם – להפחית את הפיצוי, דינה להידחות.
5. נוכח הקביעות שהובאו לעיל, אעבור לבחינת ראשי הנזק על בסיס נכות רפואית – אורתופדית בשיעור 50% בגין שבר לא מחובר בזרוע יד ימין הגורם לפגיעה ניכרת בתפקוד היד.

הפסד שכר

1. התובעת עלתה ארצה בשנת 2002, דהיינו יותר משנתיים לפני אירוע התאונה. לטענתה בתצהיר, התאונה אירעה עת הייתה בתחילת דרכה בישראל ולפני שהספיקה ללמוד את השפה ולהשתלב בעבודה המתאימה למקצועה כמורה. היא הוסיפה כי לפני התאונה עבדה בעבודות מזדמנות בתרגום וכמורה מחליפה, והשתכרה בממוצע סכום של 2,500 ₪. לטענתה, לאחר התאונה, בחודש 11/07 היא ניסתה לחזור למעגל העבודה, בין היתר, כטלפנית, אולם בשל מצבה הרפואי והקושי להפעיל את יד ימין היא לא הצליחה להתמיד ועבודתה הופסקה. היא הוסיפה, כי למעט ניסיון זה, היא אינה עובדת מאז התאונה. על כן, מבקשת התובעת בסיכומיה להעמיד את נכותה התפקודית על 75% ואת בסיס השכר על סך 7,500 ₪.
2. אינני מקבל את טענות התובעת בעניין זה. לתצהיר עדותה הראשית צירפה התובעת שלושה תלושי שכר מלפני התאונה לחודש 5-7/2004 מהם עולה, כי היא עבדה באופן חלקי מאוד, והשתכרה סכום של כ-450 ₪ בממוצע לחודש. מדו"ח רציפות ביטוח של המוסד לביטוח הלאומי (מוצג נ/1) עולה, כי מלבד שלושה חודשים אלה, התובעת כלל לא עבדה במקום עבודה כלשהו, ובעצם במשך כשנה וחצי לפני התאונה היא הייתה מובטלת. התובעת לא הציגה ראיות כלשהן שיש בהן כדי לתמוך בטענותיה לעניין עבודתה בתרגום ולא פירטה היכן היא עבדה, מדוע לא דווח על עבודתה בתרגום, מדוע לא הונפקו לה תלושי שכר ולכמה זמן היא עבדה.
3. זאת ועוד, בחקירתה הנגדית אישרה התובעת, כי מלבד עבודתה בשלושת החודשים שהוזכרו לעיל, היא לא עבדה במקומות עבודה אחרים, אך טענה כי היא הכינה בביתה אוכל שמכרה אותו כקייטרינג. גם עדות זו לא ניתן לקבל. הטענה שהתובעת בישלה ומכרה אוכל כלל לא הוזכרה בתצהיר כך שמדובר בעדות כבושה שערכה מועט. ההסבר של התובעת ולפיו היא לא חשבה על העניין הזה בעת הכנת התצהיר ולכן לא הזכירה אותו אינו משכנע. זאת ועוד, התובעת לא דיווחה על הכנסותיה מאותו עיסוק לרשויות המס ולטענתה היא לא עשתה כן, מכיוון שמדובר בהכנסה נמוכה. גם בעניין זה לא ניתן לקבל את עדותה של התובעת, שכן לא הובאו נתונים כלשהם שיש בהם כדי לתמוך בגרסתה לא לעניין עצם העיסוק בקייטרינג ולא לעניין גובה הכנסתה.
4. יתרה מכך, התובעת סובלת ממגבלויות קשות אחרות, שאינן נובעות מהתאונה, ושבגינן ביחד עם המגבלה בתאונה, נקבעה לה נכות כללית צמיתה בשיעור 81% המזכה אותה בקצבת נכות. בהתאם לפרוטוקולים של הוועדות הרפואיות של המל"ל שהוגשו בהסכמה (מוצג נ/10), סובלת התובעת מנכות בשיעור 30% בגין שבר בכף רגל שמאל, נכות נוספת בשיעור 5% בגין אותו שבר, נכות בשיעור 20% בגין אסטמה, נכות בשיעור 10% בגין קשיי הסתגלות, נכות בשיעור 10% בגין בקע בטני ונכות נוספת בשיעור 10% בגין סוכרת המטופלת בכדורים. נכותה המשוקללת של התובעת הנובעת מהנכויות שאינן קשורות לתאונה, מסתכמת ב-69.1%. מדובר בנכות משמעותית אשר ממילא הגבילה את יכולתה של התובעת להשתלב במעגל העבודה. זאת בנוסף לקשיים שעמדו בפני התובעת בהיותה עולה חדשה שטרם למדה את השפה וטרם הסתגלה לחיים בארץ.
5. בנסיבות שהובאו לעיל ובהעדר נתונים להשוואה בין השתכרותה של התובעת לפני התאונה לבין השתכרותה לאחר מכן, חישוב הפיצויים על בסיס נכות תפקודית מוגדרת ובסיס שכר זה או אחר לא יהיה יותר מאשר ספיקולאציה שאין לה בסיס עובדתי ראוי. על כן, הדרך הנכונה לאמוד את נזקיה של התובעת היא בפסיקת פיצוי גלובאלי לעבר ולעתיד.
6. בהתחשב בכל השיקולים שמניתי לעיל, הנני מעריך את הנזק שנגרם לתובעת עקב התאונה מאז אירוע התאונה ועד היום בסכום של 60,000 ₪ בערכים של היום (כולל ריבית) ואת הפיצוי, בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות בעתיד, בסכום של 40,000 ₪.

עזרת צד שלישי

1. כפי שהובא לעיל, פגיעתה של התובעת לא הייתה קלה, והותירה אצלה נכות אורתופדית בשיעור 50%, שמשמעותה היא העדר יכולת לתפקד באותה יד. נוכח חומרת הפציעה וגובה הנכות, מקובלת עלי עדותה של התובעת ולפיה היא מוגבלת בתחומים רבים, כגון בישול, לבישה, רחצה במקלחת, חפיפת השיער, הסתרקות ועוד. זאת ועוד, אין ספק שעם נכות בשיעור 50% שמשמעה חוסר תפקודיות של היד תתקשה התובעת באופן חמור בביצוע עבודות משק הבית כגון שטיפת כלים, חלונות, רצפה, וכן בביצוע קניות ועוד.
2. בצד כל האמור יש לקחת בחשבון שהתובעת סובלת מנכויות נוספות משמעותיות שממילא הגבילו את יכולתה במידה מסוימת בביצוע עבודות משק הבית, אם כי ההגבלה ממנה סובלת התובעת עקב התאונה היא משמעותית וקשה הרבה יותר. זאת ועוד, נוכח המגבלויות מהן סובלת התובעת ללא קשר לתאונה, לנכות ביד שנגרמה בתאונה השפעה משמעותית יותר מבחינת התפקוד במשק הבית מאשר על אדם בריא, שאיננו סובל ממגבלויות אחרות.
3. בהתחשב בכל האמור, הנני מעריך את העזרה לה נזקקה ותזדקק התובעת בסכום של 2,000 ₪ לחודש, ובהתאם לכך ייערך חישוב העזרה בעבר ובעתיד עד סוף תוחלת חייה של התובעת.
4. מאז התאונה חלפו 8 שנים וחודש, ולפיכך מגיע לתובעת פיצוי בגין עזרת צד ג' בעבר בסכום של 194,000 ₪. סכום זה בתוספת ריבית מאמצע התקופה עומד על סך 205,167 ₪.
5. מהיום ועד סוף תוחלת חייה של התובעת לפי מקדם היוון של 21 שנים, מגיע לתובעת פיצוי בסך 373,590 ₪.

כאב וסבל

1. בהתחשב במהות הפגיעה, גובה הנכות וגילה של התובעת במועד אירוע התאונה, ופרק הזמן שחלף מאז התאונה (מרכיב חשוב לעניין הריבית), הנני סבור כי פיצוי בסך 200,000 ₪ הינו פיצוי הולם בנסיבות העניין.

הוצאות רפואיות

1. התובעת לא צירפה לתצהירה קבלות בגין ההוצאות שנגרמו לה עקב התאונה. יחד עם זאת, אין ספק שנגרמו לתובעת הוצאות בגין נסיעות לצרכי קבלת טיפולים רפואיים, רכישת תרופות והשתתפות בעלות הביקורים אצל רופאים מומחים. בהתחשב בתדירות הטיפולים ומספרם כפי שעולה מהמסמכים הרפואיים שצורפו לתצהיר, הנני מעריך את הוצאותיה הרפואיות של התובעת עקב התאונה בסכום של 4,000 ₪. אינני סבור כי יש לפסוק פיצוי כלשהו בגין טיפולים עתידיים שכן לא הוכח כי התובעת תזדקק לטיפולים עתידיים ולא הוכחה מהותם ותדירותם של אותם טיפולים.
2. לא מצאתי ממש גם בטענות התובעת לעניין הפסדי פנסיה וזאת נוכח העובדות שפורטו בפרק הדן בהפסדי שכר.

ניכויים

1. כאמור, התובעת מקבלת קצבת נכות כללית. בהתאם לחוות דעת אקטוארית של שי ספיר מיום 24.4.13, שעור תגמולי המל"ל בענף נכות כללית מסתכם בסך 221,070 ₪.
2. בישיבת יום 12.8.08 הסכימו הצדדים, כי נכותה המשוקללת הכוללת של התובעת בנכות כללית עומדת על 81%, וכי הנכות עקב התאונה היא בשיעור 50%. בהתאם להלכה הפסוקה שנקבעה ברע"א 1459/10 המל"ל נ' כלל ואבנר, בחישוב החלק היחסי של קצבת הנכות הכללית המשולמת לנפגע, יש לבדוק את התרומה של התאונה לנכות המשוקללת הכוללת ובהתאם לכך לבצע את הניכוי. נכותה המשוקללת הכללית של התובעת שאינה קשורה לתאונה מסתכמת ב-61% ולפיכך התרומה של התאונה לנכות המשוקללת הכללית היא 20% (61%-81%). את התרומה מחלקים בנכות המשוקללת הכוללת דהיינו ב-81%, והתוצאה היא שמן הפיצוי יש לנכות 24.7% מקצבת הנכות הכללית.
3. כאמור, שיעור הקצבה מסתכם בסכום של 221,070 ₪, והסכום לניכוי עומד על סך 54,604 ₪ (24.7%).

סיכום הנזק

1. נזקי התובעת מסתכמים, אם כן, כדקמן:

א. הפסד שכר בעבר - 60,000 ₪

ב. הפסד שכר בעתיד - 40,000 ₪

ג. עזרת צד שלישי בעבר - 205,167 ₪

ד. עזרת צד שלישי בעתיד - 373,590 ₪

ה. כאב וסבל - 200,000 ₪

ו. הוצאות רפואיות ונסיעות - 4,000 ₪

_________________________________________

סה"כ - 882,757 ₪

מסוכם זה יש לנכות תקבולי המל"ל היחסיים בגין קצבת נכות כללית, בסך 54,604 ₪, והיתרה לפיצוי תעמוד על סך 828,153 ₪.

סוף דבר

1. אשר על כן, אני מורה כדלקמן:

א. הנני מקבל את התביעה נגד הנתבעות 3 ו-4 ומחייב אותן, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סכום של 828,153 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 20% + מע"מ כחוק ובתוספת הוצאות משפט בסך 10,000 ₪.

ב. התביעה נגד הנתבעות 1 ו-2 נדחית. התובעת תשלם לנתבעות אלה הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.

ג. ההודעה לצדדים שלישיים שהגישו הנתבעות 3 ו-4 נדחית. הנתבעות 3 ו-4 ישלמו, ביחד ולחוד, לצדדי ג' 1 ו-2 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בהודעה לצדדים שלישיים בסך 15,000 ₪ וסכום זהה לצדדי ד' 3 ו-4.

ניתן היום, ט' טבת תשע"ד, 12 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.

הוקלד ע"י קטיה סימה