בשם המבקשים: עו"ד וליד כבוב; עו"ד ברק שמעוני

בשם המשיבות: עו"ד אורי אסא

1. בקשה מיום 21.6.2016 לביטול פסק-דין מיום 1.5.2016, שניתן בהעדר התייצבות של הנתבעים. בפסק-הדין – כפי תיקונו בהחלטה מיום 3.5.2016 וכפי פסיקתא מיום 9.5.2016 – צוּוה כל אחד מהנתבעים, וכל מי מטעמו, לפַנות כל חלק שבו הוא מחזיק במקרקעין שברחוב ולנסיה 25 ו-27 בתל אביב-יפו, בגוש מס' 8994, חלקות מס' 22 ו-23, מכל אדם וחפץ שבשליטתו, ולהרוס ולסלק את כל המחוברים לקרקע. עוד נקבע כי בתוך 30 ימים ישלמו הנתבעים, יחד ולחוד, לתובעות, יחד ולחוד, הוצאות משפט בסך כולל של 4,000 ש"ח ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 17,000 ש"ח. ביום 25.6.2016 ניתן צו ארעי המעכב את הליכי הוצאתו לפועל של פסק-הדין עד להכרעה בבקשת-הנתבעים מיום 21.6.2016 לעיכובם עד להכרעה בבקשתם לביטול פסק-הדין.

בבקשתם לביטול פסק-הדין הנתבעים טוענים כי הותרת פסק-הדין שניתן בהעדר-התייצבותם על כנו הוא עיוות-דין, אי-צדק ופגיעה בחקר-האמת, ומימושוֹ ישליך לרחוב ויותיר ללא קורת-גג כ-30 נפשות ובהן נשים, ילדים ופעוטות. עוד הם טוענים כי לנתבעים 3-1 ו-5 הועבר אך מידע חלקי ושגוי בנוגע לנעשה בתיק. הם לא ידעו שנקבע בו דיון ולא ידעו שלא הגישו לתיק ראיות. את הטיפול בתיק ריכז מטעמם הנתבע 4, עד שבחודש פברואר 2016 הוא נעצר עד תום ההליכים עם הגשת כתב-אישום נגדו ונגד בנוֹ בגין רצח שאירע בינואר 2016. מאמצי יתר הנתבעים וכן כספיהם הופנו לשחרורם, ולא נותרוּ באמתחתם פניוּת וממון לייצוג משפטי בתביעה דנן. אי-התייצבותם לדיון ואי-הגשת ראיותיהם נעשו בתום-לב עקב מצוקה משפחתית וכלכלית, ולא מחמת זלזול. להם ראיות ומסמכים, תצהירים, תצלומי אוויר וחוות-דעת מומחה, המבססים את הגנתם וראוי לאפשר להם להביאם. גרסת-הגנתם טובה, והם שטחוּה עוד בבקשתם הקודמת מיום 18.1.2012 לביטול פסק-הדין הקודם שניתן בהעדר התגוננות ביום 14.1.2010. לפי גרסת-הגנתם, הם יושבים במקרקעין במשך שנים מכוח זכות דיירות מוגנת, שניתנה להוריהם ז"ל, וקיימת הסכמה שבשתיקה רבת-שנים מצד התובעות לישיבתם במקרקעין. לבקשתם הקודמת צירפו חוזה מיום 7.12.1965, שנחתם בין עמידר לבין אמם המנוחה של הנתבעים, לשכירות למגורים לתקופה של שלושה חודשים החל מיום 1.1.1965 ועד ליום 31.3.1966 (הטעות במקור). כמו כן, צירפו לה תצהיר של הנתבע 4, לפיו, המסירה של כתב-התביעה לבן-משפחתם של הנתבעים ברחוב השיפון 7 לא נעשתה כדין, הואיל ואין כתובת כזו ונוכח שאותו בן-משפחה אינו גר בה. בהסכמת-הצדדים, בוטל ביום 22.2.2012 פסק-הדין הקודם מיום 14.1.2010שניתן בהעדר התגוננות.

הבקשה הנוכחית מיום 21.6.2016 לביטול פסק-הדין הנוכחי מיום 1.5.2016 הוגשה לאחר חלוף המועד שנקבע לביצוע – 15.5.2016. משנדרשה התייחסות הנתבעים לכך, גרסו בהתייחסות שהגישו ביום 24.6.2016 כי מתן פסק-הדין התברר להם רק כמה ימים קודם לכן. מיד עם היוודע הדבר שכרו שירותי עורך-דין לצורך ביטולו ועיכוב-ההליכים. הנתבעים הפנו לאתר נט-משפט, שלפיו, פסק-הדין שנשלח אליהם בדואר רשום לכתובת ברחוב השיפון 7 בתל אביב-יפו הוחזר ביום 25.5.2016 מהסיבה "מען שגוי".

התובעות בתגובתן מיום 5.7.2016 מתנגדות לביטול פסק-הדין מיום 1.5.2016. לטענתן, הנתבעים נמנעים במכוון מלהתגונן ואין זו הפעם הראשונה שהם עושים כן. רצונם למשוך את ההליך המתנהל כבר כשבע שנים. הם מזלזלים באופן בוטה בהליכי בית-המשפט ועושים ככל העולה על רוחם. כרצונם הם נטלו ייצוג משפטי, כרצונם הפסיקוהו וכרצונם חידשוהו, והכול במחשבה תחילה ובחוסר תום לב על מנת להקשות על ניהול ההליך נגדם. הם היו מעורבים בנעשה בהליך ואף הגישו ערעור במהלכו. הנתבעים לא פרטו מתי וכיצד נודע להם על פסק-הדין. זאת, משום שאיחרו במועד הגשת הבקשה לביטול פסק-דין. לטענת התובעות אין טעם אמתי לאי-התייצבות הנתבעים לדיון-ההוכחות. אין הצדק שבדין לביטול פסק-הדין נוכח שלא נפל בו פגם; שאין טעם ממשי לאי-התייצבות הנתבעים לדיון-ההוכחות, העדר סיכויי-הגנה מפני התובענה; והעדר ניקיון-כפיים. הנתבעים מציינים כי בוצעה פעמיים, ביום 26.11.2015 וביום 3.3.2016, מסירה אישית על-ידי התובעות של החלטות בית-המשפט, בהן הובהר להם כי ככל שלא יוגשו תצהיריהם וככל שלא יופיעו למועד דיון ההוכחות עלול להינתן נגדם פסק-דין לפינוי המקרקעין. אישורי המסירה ותצהירי השליח צורפו. חרף שמועד דיון-ההוכחות נמסר להם והם ידעוהו, לא הגישו הנתבעים תצהירים ולא הופיעו לדיון-ההוכחות. זאת בניגוד לתובעים שהתייצבו לדיון זה עם כל עדיהם. לעניין מסירת פסק-הדין, גם אם לפי מערכת נט-המשפט ההודעות על פסק-הדין שנשלחו לכתובתם לא נתקבלו על-ידם, הרי הנתבעים ידעו על פסק-הדין, אך מסתירים כיצד ומסתירים את המועד שבו נודע להם עליו. בכל אופן, הבקשה לביטולו הוגשה 51 ימים לאחר מועד מתן פסק-הדין, שהן מעבר ל-30 הימים המותרים להגשת הבקשה. רק ביום 26.5.2015 שוחרר בא-כוח הנתבעים מייצוגם, אז כבר היו בידי הנתבעים תצהירי עדות ראשית מטעם התובעים ומועד שנקבע לקדם-המשפט ליום 16.11.2015 – אליו לא הופיעו. גם החלטות כי ניתנה להם ארכה להגשת תצהיריהם וכי ביכולתם לפנות ללשכה לסיוע משפטי, שהומצאו להם פעמיים, התעלמו הנתבעים. טענת-הנתבעים להגנה טובה היא טענה בעלמא שלא נסמכה על אסמכתאות וראיות נדרשות. גם אין הסבר ממשי לאי-התייצבותם לדיון-ההוכחות פרט לזלזול בוטה בהליך. רחוב השיפון 7 בתל אביב-יפו הוא הכתובת שמסר הנתבע 4 עצמו ככתובת-מגוריו לרשם החברות וצורף תדפיס. באחריות הנתבעים לוודא כי הכתובת שהם עצמם מוסרים לגבי עצמם היא נכונה. מה גם שהנתבעים ידעו על ההליך המשפטי המתנהל בעניינם והיה עליהם לברר כל הנעשה בו וכל הקבוע בו. בפרט כשלנתבע 3, ולא לנתבע 4, נמסרו אישית ביום 3.3.2016 החלטות בית-המשפט האמורות. זאת ועוד, הזלזול שבהתנהגות הנתבעים מאפשר, לפי הפסיקה, שלא לבחון בהכרח את סיכויי ההגנה. עוד טען שדרך זו של אי-התגוננות ובקשת ביטול פסק-דין בהעדר הגנה בדיעבד מאפיינת את הנתבעים והפנה להליכים אחרים שצרף. נטען כי לנתבעים אין סיכויי הגנה, הם פלשו למקרקעין של הציבור לאחר שנת 2,000 ללא כל הצדקה וללא קשר לדיירות מוגנת במבנה שמחוץ למקרקעין המנותק פיסית מהם, כעולה מחוות-דעת פענוח תצלומי-אוויר שצורפה וכעולה מתצהירו של מפקח-הנתבעות, מר שלומי גרופר, שצורף. עוד טענו כי רחוב השיפון בתל אביב-יפו (ובשמו הקודם: רחוב 150) קיים גם קיים והצביעו על מקומו בסמוך ממערב לבית הנתבעים וממזרח למקרקעין נושא התובענה.

לאחר עיון בבקשת-הנתבעים לביטול פסק-הדין ובהתייחסותם מיום 24.6.2016 השתכנעתי כי לא עלה בידי הנתבעים להראות כי מתקיים ולוּ אחד משני התנאים הנדרשים לשם ביטול פסק-דין בהעדר התייצבות.

ראשית, לא הצביעו הנתבעים על סיבה ממשית להעדר התייצבותם לדיון-ההוכחות, אף לא לאי-הגשת תצהירים וראיות מטעמם, גם משקיבלו לכך ארכה. הוכח כי הנתבעים ידעו על מועד דיון-ההוכחות, על הצורך שלהם להתייצב עליו, להגיש תצהירים והוכחות לתמיכה בגרסתם, ועל המשמעות של אי-עשייתם כן. גם על ההחלטה המביאה בפניהם את האפשרות לפנות לסיוע המשפטי, לאחר שאושרה בקשתם לשחרר את בא-כוחם הקודם מלייצג אותם בתיק זה, הוכח כי ידעו. על אלה עמדתי בהרחבה בפסק-דיני מיום 1.5.2016:

"בהחלטתי מיום 26.5.2015 שוחרר מייצוג, לבקשתו, מי ששימש עד אז בא-כוחם של הנתבעים, עורך-הדין יואב מוזר, לאחר שאֵלה חדלו לשתף עמו פעולה. הוספתי וקבעתי כי 'היעדר ייצוג לא יהיה עילה לדחיית הדיון הקבוע בתיק זה'. ביום 22.9.2015 ניתנה החלטה בבקשתה של התובעת להורות לנתבעים להגיש תצהירים של עדות ראשית – דבר שהם לא עשו עד אז, חרף חלוף-המועד, ובכלל. בהחלטה הובהרה לנתבעים זכותם לייצוג חלופי, לרבות באמצעות פנייה לאגף לסיוע משפטי במשרד-המשפטים לבחינתה של זכאות לסיוע בייצוג. לדיון המסכם בקדם-משפט, שנקבע לתאריך 16.11.2015, לא התייצבו הנתבעים. בהגינותו לא ביקש בא-כוחן של התובעות כבר אז פסק-דין בהיעדר-התייצבות. ניתנה ארכה להגשתם של תצהירים של עדות ראשית עד ליום 15.2.2016 ושב והובהר לנתבעים כי בלא ראיות – סיכוייהם בהליך זה אינם גבוהים.

תצהירים מטעם הנתבעים לא הוגשו. לדיון ההוכחות, שנקבע להיום, לא התייצב, אפילו לאחר המתנה לא קצרה, איש מן הנתבעים ואף לא אדם מטעמם. כל עדי-התביעה, מנגד, הופיעו. בא-כוחן של התובעות הגיש לבית-המשפט שני קבצים של מסמכים. הראשון הוא מכתבו לנתבעים, מיום 16.11.2015 ובו הוא הודיע כי דיון-הוכחות יתקיים בתאריך 1.5.2016; כי טרם הוגשו תצהירי-ההגנה וכי לנתבעים עומדת, לפי החלטתו של בית-המשפט, ארכה עד ליום 15.2.2016. עוד נכתב, באותיות של קידוש-לבנה, כי ככל שלא ישתנו הדברים 'עלול להינתן כנגדכם פסק דין לפינוי המקרקעין'. צורפו החלטותַי הנזכרות. בתאריך 26.11.2015 נמסרו המכתב הזה, וכל צרופותיו, כדין לנתבעים. על כל חמשת אישורי-המסירה חתם, בשם הנתבעים, נתבע 2 – מר סאלם אבו זיד. הללו, יוטעם, מצויים כולם באותו המען, שבו נעשתה המסירה. כך עלה מבקשת הרשות להתגונן ומן הדיון שהתקיים בה. עוד צורף תצהירו של השליח, שביצע את המסירה. התובעות לא הסתפקו בזאת, ובתאריך 2.3.2016, בחלוף המועד הנדחה להגשתם של תצהירים, הן שבו וכתבו לנתבעים. שוב נעשתה מסירה כדין. שוב הוצגו אישורי-מסירה ועליהם סירב המקבל – נתבע 3, מר האני אבו זיד – לחתום. שוב צורף תצהירו של המוסר".

טענה של חסרון-כיס של הנתבעים לשכירת ייצוג של עורך-דין אינה מתיישבת עם ידיעתם על אפשרות פניה לסיוע המשפטי, או עם התעלמות והימנעות מכל הגשה של בקשה לתיק, לרבות אי-התייצבות לדיון-ההוכחות, שדבר-קיומו נמסר להם כדין ופעמיים. מה גם שחיסרון כיס נטען זה לא מנע מהנתבעים שכירת שירותיו של בא-כוח לצורך הגשת הבקשה שלפניי. גם טענת העדר פניוּת לטפל בתיק מצד מי מהנתבעים אינה יכול להתקבל. משנמסר כדין ופעמים לנתבעים שאינם הנתבע 4 ההחלטות הרלוונטיות, אין בידי לקבל טענה כי רק הנתבע 4 ידע את הדבר.

מכאן, שאין בידי הנתבעים להצביע על טעם ממשי למחדלם, שאינו כרוך בזלזול בהליך.

שנית, הגנת-הנתבעים אינה בת-ממש. חוזה-השכירות למגורים שהציגו בין אמם המנוחה לבין התובעות מתייחס לגוש 7032 חלקה 134, ולא למקרקעין נושא-התובענה שהם כשמם בעבר גוש 7032 חלקות 129 ו-130, או כשמם בהווה גוש 8994 חלקות 22 ו-23. כל ראייה על חוזה שכירות לדיירות בכלל, או לדיירות מוגנת בפרט, בין התובעות לבין הנתבעים או לבין הוריהם המנוחים באשר למקרקעין נושא-התובענה לא הוצג. כל ראיה שיש בה ללמד על זכותם של הנתבעים לאחוז בדין במקרקעין לא הוצגה אף היא. טענה בעלמא שהשמיעו – אין בה די. במיוחד כך, עת ניתנו לנתבעים הזדמנויות חוזרות ונשנות להגיש ראיות ותצהירים מטעמם לתיק, והם לא עשו כן. בתצהיר ובחוזה באשר לחלקה אחרת שצירפו הנתבעים לבקשתם הקודמת לביטול פסק-דין בהעדר הגנה, ושאליהם הפנוּ גם הפעם, אין כדי לאשש את גרסת-הגנתם, באשר החוזה אינו מתייחס לחלקות נושא-התביעה אלא לתביעה אחרת, והתצהיר אינו נושא אלא טענה סתמית על זכות, שאין לה תימוכין. טענות כלליות שהשמיעו כי בידיהם חוות-דעת מומחים, תצהירים וראיות נותרו כטענות בעלמא, שלא נתמכו באסמכתאות. הימנעותם מלצרפם לכל אורך ההליך, ובפרט לבקשתם זו לביטולו של פסק-הדין, פועלת לחובתם. גם עם ראיות שצירפו התובעות שהצביעו על פלישה של הנתבעים למקרקעין החל משנת 2000, לא הציגו הנתבעים כל ראיה ממשית לסתור, לא בבקשתם שלפניי ולא לפניה, והסתפקו בטענה בעלמא כי יש באמתחתם כאלו. בכך כאמור אין די.

גם לוּ הוכיחו הנתבעים את גרסתם, לפיה נתקיימה בינם לבין התובעות הסכמה שבשתיקה רבת שנים באשר לישיבתם במקרקעין, הנתבעים לא טענו, ודאי לא הביאו ראיה, כי הובטחה להם שלנצח תימשך שתיקה נטענת זו, או כי התובעות לא תוכלנה לחדול ממנה ולבקש בעתיד לפַנות את הנתבעים מהמקרקעין שבבעלותה.

מול העדר הגנה ממשית לנתבעים ניצבת מגובה בראיות נדרשות גרסת-התובעות, אותה אימצתי בפסק-דיני מיום 1.5.2016, בקביעתי כך:

"כסמכותי שבתקנה 157(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, לאחר קריאתם של תצהירי-התובעות ובהתחשב בכך שהנתבעים לא הציגו לבית-המשפט שום ראיה לסתור, אני קובע כי עלה בידי התובעות להוכיח את תביעתן, עד כמה שחובת-הראיה היא עליהן. ניתן, אפוא, פסק-דין המקבל את התובענה במלואה".

מכל האמור, אין מקום לשנות מקביעה זו. דין הבקשה אפוא להידחות. בהתחשב במצבם הכלכלי הנטען, אך גם בטרחת-התובעות, הנתבעים יישאו בהוצאות התובעות בגין הבקשה בסך של 1,500 ש"ח. הסכום כולל מע"מ ואין להוסיפוֹ. הסכום ישולם בתוך 30 ימים מעת המצאת ההחלטה לידי הנתבעות. איחור יצרף הפרשי ריבית והצמדה לפי דין.

פסק-הדין עומד לביצוע מיידי.

ניתנה היום, י"א תמוז תשע"ו, 17 יולי 2016, שלא במעמד הצדדים.