בקשה לפי סעיף 19 לחוק חקירת סיבות מוות, תשי"ח-1958

כללי

1. המנוחה, שהינה בתה של מבקשת 1 ואחותו של מבקש 2, קיפחה את חייה ביום 28.8.09, עת התאבדה בתלייה בזמן שהותה באישפוז בבית חולים טירת הכרמל (להלן: "בי"ח טירה"), והמבקשים טוענים, שמות המנוחה נגרם כתוצאה מרשלנות, ומכאן הבקשה נשוא החלטה זו.
2. לאחר הגשת הבקשה וקיום דיון במעמד הצדדים, הוריתי למשטרת ישראל להשלים את חקירתה, וכן ערכתי עם באי כוח הצדדים ביקור בבית חולים טירת הכרמל, כמתעוד בפרוטוקול מיום 19.7.10. בדיונים שנערכו בבית המשפט, העידו עדים רבים, כאשר הן הרופאים והן עובדי הסיעוד היו מיוצגים ע"י עורכי דין, שהסבירו להם את מהות ההליך, ואף נתנו להם ייעוץ משפטי בטרם מתן עדויותיהם.
3. כמפורט בבקשה, המנוחה נולדה ברוסיה ביום 17.10.1986, ועלתה לישראל עם אימה ואחיה ביום 30.10.1996. לאחר סיום לימודי משפטים במכללת נתניה נסעה המנוחה לרוסיה לביקור משפחתי, ולמחרת הגעתה חזרה ארצה, ביום 8.7.09, היא נבדקה ע"י הגניקולוג, ד"ר אדם גבע, במרפאת לין בחיפה (ת/26), שהמליץ על בדיקה דחופה במיון של בי"ח טירה, ולאחר בדיקתה אובחנה כלוקה במניה דיפרסיה ובדיכאון בינוני (ת/27). ב"כ המבקשים ציין כי במהלך עדותה של ד"ר טל בבית המשפט התברר כי באיבחון התכוונה לציין "חשד" למחלת מניה דיפרסיה, אך, לטענתה, מחמת כשל בתוכנת הרשומה הרפואית פרומתיאוס, הדבר לא ניתן. המנוחה סירבה לאשפוז במחלקה 8 באגף הסגור אך הסכימה לקבל טיפול במרפאות החוץ של בי"ח טירה. עוד עולה מהבקשה, שביום 17.7.09 המנוחה עשתה ניסיון אובדני בביתה, באמצעות כריכתה של שמיכה מסביב לצווארה, ותלייתה על גבי סורגי המרפסת. אחיה, שהינו בעל הכשרה של חובש קרבי, הוריד אותה ממצב התלייה, ביצע בה פעולות החייאה, ואמבולנס נט"ן העבירה לבית החולים רמב"ם (להלן:"רמב"ם"). למחרת היום התעוררה המנוחה בטיפול נמרץ ברמב"ם, וכעבור יום נוסף הועברה לאישפוז במחלקה פנימית, עד שיתפנה מקום במחלקה הפסיכיאטרית. בעת אישפוזה במחלקה הפנימית זכתה לשמירה צמודה ע"י "שומרות" מקצועיות מטעם רמב"ם. לטענת ב"כ המבקשים, המנוחה שוכנעה ע"י ד"ר איזבלה קריינין מהמחלקה הפסיכיאטרית ברמב"ם לעבור להתאשפז בבית חולים טירה, וזאת בשל העובדה כי אין ברמב"ם מסגרת טיפולית סגורה, שבה ניתן יהיה לשמור על חייה.
4. האישפוז הראשון במרכז, באגף הסגור של מחלקה 8 נמשך על פני כשלושה ימים: מיום 21.7.09 ועד ליום 23.7.09. המנוחה ואימה ביקשו להשתחרר מבי"ח טירה, בשל טענתן כי הטיפול וההתייחסות למנוחה היה בלתי ראוי מטעמו של הרופא המטפל ד"ר רוזנצווייג. לאחר שחרורה היא טופלה שוב במרפאות החוץ של בי"ח טירה, ואושפזה בשנית ביום 03.8.09, והפעם הסכימה המנוחה להתאשפז באגף הסגור של מחלקה 8, והיא טופלה ע"י פרופ' פוירובסקי וד"ר פשיניאן. ביום 09.8.09 הועברה המנוחה לאישפוז באגף הפתוח של מחלקה 8, והיא קיבלה שלוש חופשות: החופשה הראשונה, ביום 14.8.09 שנמשכה 4 שעות, החופשה השניה החלה ביום 17.8.09 והסתיימה ביום המחרת בערב, והחופשה השלישית החלה ביום 20.8.09 והסתיימה ביום 23.8.09, ובשעות הערב של יום זה נמצאה המנוחה תלויה באיזור פינת החי של בי"ח טירה, כשסדין שנקשר לצינור, שמתחתיו נמצא שולחן, כרוך מסביב לצווארה. אחיה של המנוחה סייע בהורדתה ממצב התלייה ובפעולות ההחייאה הראשוניות, לאחר מכן היא הועברה לרמב"ם, וביום 28.8.09 נפטרה.
5. ב"כ המבקשים טען כי יש בחומר הראיות כדי להוכיח לכאורה כי נעברה עבירה שהביאה למותה של המנוחה ע"י אנשי צוות בי"ח טירה, ואילו ב"כ המשיבה טען, כי לאחר בחינת חומר החקירה וביצוע השלמות חקירה, המסקנה היא שאין חשד לביצוע עבירה פלילית על ידי מי מהמעורבים.

המסגרת הנורמטיבית

1. סעיף 19 לחוק חקירת סיבות מוות, התשי"ח-1958 (להלן:"חוק חס"מ") קובע:

" מת אדם ויש יסוד סביר לחשש שסיבת מותו אינה טבעית או שמותו נגרם בעבירה, וכן מת אדם בהיותו נתון במעצר או במאסר או בהיותו מאושפז בבית-חולים לחולי-נפש או במוסד סגור לילדים מפגרים, רשאי היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו, קצין משטרה, רופא או כל אדם מעוניין, לבקש מאת שופט של בית משפט השלום שבתחום שיפוטו אירע המוות או נמצאת הגוויה (להלן - שופט חוקר) לחקור בסיבת המוות.

בסעיף זה, "אדם מעוניין" - בן-זוגו של הנפטר, הוריו, הורי הוריו, צאצאיו, אחיו ואחיותיו".

1. ב-בג"צ 535/89 מלכה ריצ'וול נ' כב' שופט בית משפט השלום בחיפה ד. גרשון , פ"ד מד(1), 441, 453-454 נקבעה מסגרת ההחלטה שעל בית המשפט ליתן בבקשות מסוג זה:

"סיכומם של דברים, סיבת המוות כוללת תשובה לשאלות הבאות: מי המת, מתי, איך ואיפה נגרם מותו; ואם יש חשש שמותו נגרם בעבירה, מי החשוד בביצועה של העבירה, אם הוא ניתן לזיהוי או לגילוי. אם עולה בפני השופט החוקר טענה - לפי סעיף 19- הנתמכת בראיות לכאורה, לפיה יש חשש שהמוות נגרם בעבירה, הרי על השופט להתייחס לכך במסקנותיו במסגרת קביעת עמדתו לגבי החשש האמור.

.9 המסקנה הסופית המנומקת של השופט החוקר יכולה ללבוש אחת מן הצורות העקרוניות הבאות:

(א) אין בראיות כדי להוכיח את סיבת המוות.

(ב) הראיות מצביעות על כך שהמוות היה טבעי.

(ג) הראיות מצביעות על כך שאין מקום לחשש שהמוות נגרם בעבירה.

(ד) הראיות שהובאו יש בהן כדי להוכיח מוות בלתי טבעי או מוות בעבירה, אך אין ראיות על זהות הממית (למשל בתאונת "פגע וברח"). במקרה כזה השופט החוקר יכול להורות על פתיחת חקירה משטרתית או המשכה לשם ניסיון לגלות ראיות נוספות.

(ה) יש ראיות על זהות הממית ויש בו אשמה לכאורה, והשופט החוקר מחליט לתת צו אישום, לפי סעיף 32 לחוק הנ"ל.

(ו) יש ראיות על זהות הממית ויש בו אשמה לכאורה, אולם השופט החוקר משאיר את עניין האישום לשיקול-דעת התביעה.

(ז) יש ראיות לזהות הממית, אך בשל טעמים המפורטים בהחלטה אין מקום לצו אישום (למשל, המנוח המית את עצמו, או מעשהו של הממית היה חוקי...

(ח) אין צורך בהמשך החקירה, כי ננקטים הליכים משפטיים בקשר למוות, או שתלויה ועומדת חקירה משטרתית, שיכולה לברר את יתרת הנקודות הטעונות בירור נוסף..."

1. סעיף 32 לחוק חס"מ קובע:

"נראה לשופט החוקר, כי הראיות שהובאו לפניו יש בהן כדי להוכיח לכאורה שנעברה עבירה על ידי אדם פלוני, רשאי הוא לצוות שפרקליט מחוז יאשימו לפני בית משפט בשל אותה עבירה; ובלבד שהשופט החוקר לא יתן צו לפי סעיף זה אלא אם נתן לאותו אדם הזדמנות להשמיע טענותיו ולהביא ראיותיו לפניו".

1. פרשנותו של סעיף זה תומצתה על-ידי השופט ד"ר מרדכי ארגמן, בחיבור לשם קבלת התואר: "דוקטור לפילוסופיה": חקירת סיבות מוות, פונקציות וסמכויות – מחקר משווה ביקורתי של המודל הישראלי בהשוואה למודלים שונים ברחבי העולם" (אוניברסיטת חיפה, 2009), בעמ' 270:

"שני תנאים נקבעו לגיבוש סמכותו של השופט החוקר, למתן צו אישום לפי סעיף זה:

התנאי הראשון, המהווה סמכות בפני עצמה, הוא שהשופט החוקר יגיע למסקנה שלפיה:"הראיות שהובאו לפניו יש בזה כדי להוכיח לכאורה שנעברה עבירה על ידי אדם פלוני";

התנאי השני, הוא שבטרם מתן צו כאמור, עליו לתת לאותו אדם פלוני אפשרות לטעון את טיעוניו ולהביא את ראיותיו בפניו. לא למותר לציין, כי על מנת שהשופט החוקר יעמוד בתנאי זה, אין די בכך שבמהלך החקירה, אותו אדם פלוני העיד בפני השופט החוקר ומסר את גרסתו, אלא לאחר שהשופט החוקר מגיע למסקנה, שיש בחומר הראיות שבפניו כדי להוכיח לכאורה שנעברה עבירה על ידי אותו פלוני, שגרמה למותו של המנוח, עליו לפעול לקיום התנאי האמור, היינו יודיע בכתב לאדם הנודע בדבר על כוונתו ויזמינו לטעון את טיעוניו ולהביא את ראיותיו, בטרם מתן צו האישום לפרקליט המחוז.

...כאן הוסמך השופט החוקר להורות לפרקליט המחוז להגיש כתב אישום נגד אדם פלוני ולא זו אף זו-אלא, גם לקבוע אלו עבירות יש לייחס לאותו פלוני בכתב האישום" .

1. בית המשפט העליון קבע ב-בג"צ 5221/90, פרופ' זאב טבע נ' השופט החוקר בסיבות מותה של בתיה בר יוסף ז"ל ואח', פ"ד מו (3)586 :

"...מתכליתו של הליך החקירה ומן ההקשר הענייני שבין תכלית זו לבין בחינת תפקידו וכוחותיו של השופט החוקר מתחייב, שאת הדיבור "נעברה עבירה" שבסעיף 32 יש לפרש כמתייחס לעבירה, שעניינה בגרימת המוות נושא החקירה, ולא לעבירה אחרת...".

1. סעיף 304 לחוק העונשין קובע:

"גרימת מוות ברשלנות

הגורם ברשלנות למותו של אדם, דינו- מאסר שלוש שנים".

1. העבירה שעניינה גרימת מוות ברשלנות דורשת הוכחת היסוד העובדתי, היסוד הנפשי וקיומו של קשר סיבתי.

היסוד העובדתי כולל את התרחשותה של התוצאה הקטלנית וכן את ההתנהגות הפסולה אשר הביאה לתוצאה זו, בין במעשה ובין במחדל; במקרה של מחדל הרי יש להציג חובה לפי דין או חוזה. החובה לפי דין יכולה להיות חובה קונקרטית כאמור בהוראת חוק או בחובת הזהירות הכללית הנהוגה בבחינה הנזיקית של רשלנות. המבחן הנוהג לעניין חובת הזהירות הכללית כולל את בחינת קיומה של חובת זהירות מושגית המבטאת יחסי רעות, בחינת קיומה של חובת זהירות קונקרטית ולבסוף בחינת השאלה האם ננקטו אמצעי הזהירות הנדרשים, כלומר האם הופרה חובת הזהירות הקונקרטית. מבחן חובת הזהירות המושגית והקונקרטית הינו מבחן הצפיות הכפולה דהיינו: האם אדם סביר יכול היה לצפות את הנזק, והאם מבחינה נורמטיבית אדם סביר צריך היה לצפות את הנזק.

היסוד הנפשי מחייב בחינתו של יסוד הרשלנות המוגדר בסעיף 21 לחוק העונשין, כאשר יש לברר האם האדם הסביר יכול היה לצפות בנסיבות העניין כי מעשהו או מחדלו יגרמו לתוצאת המוות, ויש לוודא שלא מתקיים אחד החריגים שבסעיף 21(א).

הקשר הסיבתי דורש הוכחת קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין ההתרשלות ובין התוצאה, וכן יש להוכיח קשר סיבתי משפטי, דהיינו - האם האדם הסביר יכול היה וצריך היה לצפות את ההתרחשות ואת אופן התרחשותה.

דיון

1. בנוגע לחובת הזהירות המושגית, קיימת חובת זהירות של רופא ומוסד רפואי כלפי חולה המצוי בטיפולו, כאשר על בית החולים לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שמטופליו יקבלו טיפול רפואי ברמה הסבירה והמקובלת. בנוגע לחובת הזהירות הקונקרטית, הרי שביחס שבין מוסד רפואי וחולה, בחלק מהמקרים יכול היה הרופא לצפות נזק עקב מתן או אי-מתן טיפול רפואי. המנוחה התאבדה בתלייה, וכמופיע במסמך ת/64 עליו חתומים ד"ר שיינקמן, מנהלת בי"ח טירה דאז, וד"ר פשיניאן, שהוא הרופא המטפל במנוחה, קיים קשר בין המוות והמחלה, וככתוב:

"9) סיבת המוות – התאבדות.

10) נסיבות המוות - תלייה.

11) קשר בין סיבת המוות לבין המחלה הנפשית - כן".

1. בנוגע לטיפול במנוחה במהלך אשפוזה, לא מצאתי כי בי"ח טירה התרשל עד כדי ביצוע עבירה פלילית ע"י הרופאים והמטפלים, והכל כפי שיפורט להלן.
2. המנוחה פנתה לגניקולוג ד"ר אדם גבע, מנהל בי"ח טירה לבריאות האישה במרכז הרפואי לין ביום 8.7.09 מכיוון שלא היה לה וסת זמן ממושך. במהלך בדיקתה התגלה כי מצבה הגניקולוגי תקין, אך ד"ר גבע מצא לנכון להפנותה למיון בבית חולים טירה: "בדיקה שגרתית. במשבר נפשי - אליו נכנסה לאחר שחזרה לרוסיה לפני מספר חודשים והצטרפה לכת שלדבריה "שיגעו" אותה, מחשבות ?? לדבריה הזיכרון נפגע, קצת מבולבלת. בדיכאון, אמא מטפלת בה" (ת/26). ד"ר ויטנברג, רופאה מתמחה שטיפלה במנוחה, העידה כי הייתה מודעת להיות המנוחה בכת ברוסיה, כאמור בהפניה של הגניקולוג, אך: "...יותר התייחסנו אחרי שדיברנו איתה התייחסנו לחלק של התלונות על המצב רוח ודברים אחרים..." (פרוטוקול מיום 7.3.11 עמ' 142, שורה 15). היא הסבירה כי לא היה צורך להתייחס לעניין הכת לאור העובדה שברגע שהייתה בארץ, התנתקה מהכת (עמ' 142 שורות 18-19, 24-26, 29-30, עמ' 143 שורות 1-3):

ש. ואת לא חשבת ואף אחד לא חשב ממה שאת ראית בתיק, שצריך להתייחס לעניין הכת, מה זאת הכת הזאת, שאומרת שכולם צריכים למות וכו'? ...

ת. אני רוצה להגיד שאנחנו ידענו על הפרט הזה שכן, כשהיא הייתה ברוסיה הייתה בכת הזה, ובארץ, כשהיא הייתה בארץ פשוט היא התנתקה מהם כאשר היא נמצאה בארץ היא לא השתתפה בכת

....

ש. הבנתי. ובגלל זה היא נכנסה לדיכאון, זה היה תוצר לוואי, זה לא היה חשוב למה היא נכנסה לדיכאון?

...

ת. כידוע לי כדי לפתח מצב דיכאוני יכול להיות איזשהו טריגר חיצוני שגורם להתפתחות של המצב, יכול להיות, אבל לדיכאון יש גורמים גם ביולוגיים, גם פסיכולוגיים, זה גורמים, זאת מחלה שיש לה הרבה סיבות"

1. דברי ד"ר ויטנברג אינם עולים כדי רשלנות שיש בה כדי לבסס עבירה פלילית, והיא טיפלה במנוחה בהתאם לידע שצברה ובהתאם לניסיונה.
2. ד"ר פשיניאן, שטיפל במנוחה, העיד כי הטיפול שניתן למנוחה לא לקח בחשבון את עניין הכת, "כי העניין של הכת זה רק תוצאה, יכולה להיחשב כתוצאה מהמצב שלה...אבל במקרה שלה ההערכה הייתה שהשתתפות שלה בכת היה ייתכן עקב המצב הנפשי שלה וההתמקדות הייתה טיפול במצב הביולוגיה המצב הנפשי שלה ולא בהשלכות ותוצאות של המצב הביולוגי" (פרוטוקול מיום 28.3.11 עמ' 126, שורות 25-31). גם דבריו אינם מעלים חשש לרשלנות המגיעה לכדי עבירה פלילית.
3. פרופ' פוירובסקי אישר כי ידע על עניין הכת, ותשובתו לשאלת ב"כ המבקשים, כיצד זה בא לידי ביטוי בטיפול, השיב ש "זה לא בא לידי ביטוי, אנחנו לא מטפלים בכתות....לפעמים מחלה היא זאת שמביאה לכת, הפוך, הסיבה והתוצאה היא הפוכה" (פרוטוקול מיום 13.9.11 עמ' 275 שורות 21, 23-24). פרופ' פוירובסקי שב והסביר שכת היא לא גורם למחלה (עמ' 276 שורות 1-4, 15-20):

"ש. .. איך עניין הכת נבדק ונשלל שזה הגורם למחלה שלה?

ת. אין כת שהוא גורם למחלה

..

מדובר במחלה וזאת התעלומה.

...

ת. אז התשובה היא שזאת מחלה ביולוגית, מוח הוא גורם למחלה לא כת, כן? לכן אם אנחנו ניכנס לכת ואיך לטפל בכת ומה נעשה עם כת, לא נצא מזה, אז אנחנו לא נהיה רופאים...

ש. ואם בכת, אם היו מתחקרים אותה והתברר שנתנו לה איזה שהוא סם כלשהו, איזה פטריה, זה לא מעניין אתכם?

ת. אנחנו בדקנו, עשינו את כל הבדיקות הנדרשות, לכן זה נשלל הגורם ..."

1. ב"כ המבקשים הפנה לאתר האינטרנט של משרד הרווחה והשירותים החברתיים, שם פורסם "דין וחשבון של צוות משרד הרווחה והשירותים החברתיים לבחינת תופעת הכתות בישראל", שהוגש לשר בחודש מרס 2011, ודפים רלוונטיים ממנו הוגשו לתיק וסומנו ת/90. בעמ' 25 תחת הכותרת "פגיעות נפשיות" נאמר (עמ' ראשון פסקה שנייה):

"החברות בכת, בדומה לאירועים טראומטיים אחרים, כרוכה באיום על החיים או על השלמות הגופנית והנפשית ומתוך שכך, מעמתת את האדם עם מצבים קיצוניים של חוסר ישע (לואיס-הרמן, 2005). בשל כך, נפגעי כתות עלולים לפתח תסמינים פוסט-טראומטיים שונים, כמו דיכאון, חרדה, תחושת בדידות, דחייה, עצב, תחושה של חוסר שייכות, הפרעות בתפישה, נטיות אובדניות, הרס עצמי, הפרעות דיסוציאטיביות ובמקרים מסוימים אף הפרעות פסיכופתולוגית..."

1. בעדותו בפניי אמר פרופ' פוירובסקי, בנוגע לחשיבות האבחנה המבדלת במהלך האבחון (פרוטוקול מיום 11.10.11 עמ' 350 שורות 19-23):

"תמיד ברפואה וכולל פסיכיאטריה יש מקום לאבחנה מבדלת. תמיד אתה יכול, אתה לא יכול להגיע מיד למסקנה אחת, אתה חייב להעלות סוגיות של אבחנה מבדלת ולשלול אותם.. ולהגיע לאבחון נכון. במקרה של קטי..., כל הרישום וכל הבדיקות החוזרות מהלך המחלה, התגובה לטיפול, אכן מצביעים על כך שמדובר על הפרעה דו קוטבית""

1. לעניין המונח "אבחנה מבדלת" כתב השופט אור, ב-ע"א 3264/96 קופת חולים כללית נ' יפה פלד פ"ד נב(4) 849 , 856:

"אשר על כן, על רופא המקבל חולה הסובל מתהליך כזה, ליצור אבחנה מבדלת לכל ארבע האפשרויות הנזכרות. 'אבחנה מבדלת' כוונתי בהקשרנו - רשימה של אבחנות אפשריות ביחס למה שהחולה סובל ממנו. במילים אחרות, צריך לתת את הדעת לאפשרות קיומה של כל אחת מאבחנות אלה, אלא אם נשללה".

1. ב"כ המבקשים טען, שפרופ' פוירובסקי לא עשה מאומה ביחס לאבחנה מבדלת, והוא נותר עקבי בדעתו שהמנוחה סובלת ממניה דפרסיה. עוד נטען, שפרופ' פוירובסקי לא נתן תשומת לב במהלך הטיפול לעניין הכת אליה הצטרפה המנוחה. איני מקבל את טיעונו זה של ב"כ המבקשים - פרופ' פוירובסקי טיפל במנוחה בהתאם לנסיונו, לידע שצבר ובהתאם למצפונו, ולא מצאתי שהוא התרשל בכך עד כדי ביצוע עבירה פלילית.
2. בנוגע לאבחון שנעשה ע"י ד"ר טל, שהייתה הרופאה הפסיכיאטרית הראשונה שבדקה את המנוחה, לא מצאתי כי היא התרשלה במילוי תפקידה עד כדי ביצוע עבירה פלילית, כפי שיפורט להלן: בתעודת חדר המיון, שסומנה על ידי ת/27, ציינה ד"ר טל כי אבחנה אצל המנוחה מאניה דפרסיה, ובעדותה בפניי הסבירה כי לא היה באפשרותה לציין "חשד" למאניה דפרסיה בשל תוכנת הרשומה הרפואית "פרומתיאוס" (פרוטוקול מיום 28.2.11 עמ' 73 שורות 10-11, 17, 21):

"באבחנות הממוחשבות אין לנו דרך לציין את מה שמקודד בשפה הרפואית כחשד, גם אם אני רוצה לרשום חשד לאבחנה מסוימת, אין לי דרך

...

האבחנה היא מחלה בפולארית. לא ראיתי אותה במצב מאני, ראיתי אותה במצב דיכאוני

...

ושהדיכאון היה מג'ורי בעוצמה קלה עד בינונית".

1. הרישום "שוללת כעת כוונה..." (ת/27 פסקה שנייה) הוסבר ע"י ד"ר טל "הוא לצערי מה שהחוק מכריח אותנו לעשות וזה להסתמך על סיכון מידי כרגע ולא על סיכון פוטנציאלי ולא סיכון בעבר, אלא על סיכון מידי עכשיו. אני מניחה שאם הדברים היו נתונים בידינו הינו שמחים להרחיב את זה לסיכון פוטנציאלי. אנו כבולים על ידי החוק" (עמ' 76, שורות 21-23). ב"כ המבקשים ניסה להקשות בשאלותיו (עמ' 76 שורות 24-26):

"ש. את מכירה את הסטטיסטיקה ש-70 אחוז מאלה שאומרים את זה מתאבדים בסוף?

ת. לא. אבל אני מניחה שמאלה שעונים לשאלה אם אתה מתכוון להתאבד בתשובה לא, לא 70 אחוז מתאבדים אלא הרבה פחות"

1. כעבור כ- 10 ימים מאבחונה של ד"ר טל, דהיינו ביום 17.7.09, ניסתה המנוחה להתאבד, ובעקבות כך היא אושפזה בטיפול נמרץ ברמב"ם, ובמכתב השחרור ת/18 נכתב בעמ' 6:

"...כמו כן ניכר סיכון אובדני גבוה, עדיין רוצה למות "חושבת רק איך לתלות את עצמי". עקב סיכון אובדני גבוה שוכנעה החולה ומשפחתה לעבור למסגרת מוגנת (מחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי)".

1. לא ניתן לקבוע, שהאבחון שנעשה ע"י ד"ר טל, על אף ניסיון ההתאבדות הנ"ל, היה אבחון רשלני עד כדי ביצוע עבירה פלילית, ולא מצאתי שאי-בחינת האבחון הנ"ל מחדש, ע"י רופאים אחרים, היה נגוע ברשלנות המגיעה לכדי ביצוע עבירה פלילית.
2. ד"ר שולקין, שעמד בראש ועדת הבדיקה הפנימית, שחקרה את נסיבות התאבדות המנוחה, אישר בעדותו בפניי, שקיימת חובה להעריך את מסוכנותו של חולה שכבר ניסה להתאבד בעבר (פרוטוקול מיום 28.2.11 עמ' 55, שורות 21-23). ד"ר קרישטול, רופא מתמחה, שבדק את המנוחה במיון של בי"ח טירה באישפוז השני ביום 21.7.09 ציין בתעודת חדר מיון (ת/19), בעמ' 2:"...שרויה במצב דכאוני מג'ורי עם סכנה לעצמה". וכך הסביר בעדותו:"...ראיתי שהמצב שקיימת סכנה וזה לא סכנה ברמה שהיתה לפני אשפוז ברמבם, אבל בכל זאת לא שללה מחשבות אובדניות. יש אנשים שנשאלים ויכולים לענות כן או לא. יש אנשים מתאפקים לענות"(פרוטוקול מיום 28.2.11 עמ' 57, שורות 12-17).
3. ד"ר שינקמן נשאלה מדוע לא מיידעים את המשפחה ביחס לאחוזי סיכון של התאבדות, ותשובתה היתה "אני לא יודעת אם זה לא נאמר, יכול להיות, זה אתה תשאל את הרופא שדיבר אתה, לא יכולה לענות לך על השאלה הזאת" (עמ' 125, שורה 13-14). ובהמשך נשאלה ביחס לצורך ברישום דבריו של הרופא המטפל עם אם המנוחה והשיבה (עמ' 129 שורות 12-2)

"ש. אם רופא אמר לאמא של מטופלת, הבת שלך הכי מסוכנת כאן במחלקה, אבל אל תדאגי, נתתי הוראה לשמור עליה, האם דבר כזה צריך להיות רשום ?

ת. כן.

ש. כן? למה זה צריך להיות רשום ומה שאמרנו קודם לא צריך להיות רשום?

ת. כי להגיד לאמא שהבת שלך הכי מסוכנת זה לתת למשפחה מראש הבנה שיכול לקרות אסון...ואני חושבת שזה אתה תשאל את הרופא שאמר את זה, אני ממש לא, לא רוצה לעסוק בעדות שמיעה מה שנקרא

ש. ואם היית יודעת על דבר כזה, את חושבת שאז כן היתה טעות כאן בעניין של המנוחה?

ת. לא

... כיוון שתלוי באיזה שלב זה נאמר, יכול להיות שזה נאמר בקבלה.

1. שוב ושוב ושוב, אם זה נאמר פעמיים שלוש

ת. יכול להיות שזה נאמר בשלב שהיא היתה באגף סגור או באגף מוגן, ובשלב הזה אכן היתה השגחה יותר צמודה וכל זה, ואחר כך משתפר המצב וכבר אין צורך לשמור עליה. אז תלוי מתי זה נאמר ובאיזה נסיבות.

1. ד"ר פשיניאן הסביר בעדותו כי המנוחה היתה חולה טיפוסית למחלה דו קוטבית, וגם ההתאבדות שלה "טיפוסית" (פרוטוקול מיום 28.3.11 עמ' 127 שורות 17-23). ביחס לשאלה אם היה ניתן לצפות את ההתאבדות, השיב כי השאלה "לא קורקטית", אך בהמשך השיב "אפשר באופן עקרוני" (עמ' 127 שורות 27,30). ביחס לנתונים סטטיסטיים של שיעור ההתאבדות אצל חולים במאניה דיפרסיה, אמר (עמ' 128 שורות 5-19 ):

"ת. אני יכול להגיד ששיעורי ההתאבדות אצל אנשים שסובלים מהפרעה דו קוטבית, אחד מהגבוהים בהפרעות הנפשיות

...

אחוז ניסיון מוצלח, כ-20-15 אחוז עם הפרעה דו קוטבית מתאבדים.

ש. ואתה מסכים איתי שאם היה ניסיון אחד קשה לפני כן האחוזים גדלים עוד יותר?

ת. בודאי.

ש. ואפילו מכפילים את עצמם?

ת. בודאי

...

לכן כל מטופל עם הפרעה דו קוטבית העניין של ההתאבדות העניין האובדני נלקח בחשבון. אין כאן שאלה בכלל"

1. ב"כ המבקשים ציין כי ד"ר פשיניאן אישר שנעשתה הערכת סיכון כדבר שבשגרה, אך היא לא נרשמה (פרוטוקול מיום 28.3.11 עמ' 138 ואילך). ב"כ המבקשים טען כי מדבריו אלה של ד"ר פשיניאן עולה, שהרופא הסביר יכול היה לצפות כי המנוחה תנסה להתאבד שוב.
2. ב"כ המבקשים הפנה לדבריה של ד"ר ורד טל, שציינה כי יש צורך לציין בכתב את מידת המסוכנות של המטופל: "לא יודעת לגבי 72 שעות, אני יודעת שזה נעשה בתדירות הרבה יותר גבוהה" (פרוטוקול מיום 28.2.11 עמ' 79, שורה 5), אך נמנעה מלציין את הערכת המסוכנות בתעודת חדר מיון ת/27. ב"כ המבקשים הדגיש כי בענייננו אין ציון של פרופיל מסוכנות ברשומות הרפואיות של המנוחה, למעט במועד כניסתה לאשפוז השני .
3. פרופ' פוירובסקי התבקש להתייחס לציון פרופיל הסיכון של מטופל, ואמר ש"כאשר ישנו רישום יום יומי אז ההתייחסות היא למחשבות אובדניות ומה שכתוב בתיק, כאשר המטופלת נשאלה על מחשבות אובדניות, התשובה הייתה בהתאם והערכה רפואית, זאת אומרת, שני מרכיבים, תשובה סובייקטיבית מהמטופל או המטפלת והערכה" (פרוטוקול מיום 13.9.11 עמ' 273, 20-23). הרופא הסכים כי יש מקרים שמתאבדים נותנים תשובה סובייקטיבית שהם לא רוצים להתאבד, והדבר נלקח בחשבון: "שאתה מעריך קודם כל את המצב הנפשי, את הסימפטומים והסימנים, זה הבסיס להערכה, מטופל יכול להגיד לך הכל מצוין ועדיין אם עוצמת המחלה היא גבוהה, אז ההערכה לא תהיה בהתאם למה שנאמר" (עמ' 274, שורה 1-3).
4. לא מצאתי בעניין הערכת המסוכנות, שמי מהצוות התרשל עד כדי ביצוע עבירה פלילית, והם פעלות בהתאם לידע ולמומחיות שלהם, ואני מקבל את ההסברים שניתנו על ידם, בנוגע לאופן הטיפול במנוחה.
5. בנוגע לאשפוז המנוחה במחלקה הפתוחה, ציינה האם בעדותה בפניי, שהיא פנתה בעניין זה לפרופ' פוירובסקי, וכדבריה (עמ' 403, שורות 1-26):

"שאלתי אותו אם המצב עד כדי כך השתפר ונהיה לא מסוכן שהיא עכשיו מסתובבת חופשי...אז הוא אמר לי – לא. המצב לא השתפר. המצב עדיין מסוכן. פשוט בגלל שהוא יודע שכל כך קשה להיות במקום הסגור הזה שהוא כמו אקווריום, כך הוא אמר במילים כאלה, שזה מאוד מדכא, והייתי מסכימה איתו....והסכמתי איתו שמאוד קשה שמה. אבל אמרתי – בחוץ מסוכן לדעתי. מה הוא אמר לי ? הוא אמר שהוא נתן הוראות לכולם להשגיח עליה, בגלל שהיא כל כך מיוחדת אז היא תהיה במחלקה הפתוחה, אבל כולם יודעים על המצב, כל איש צוות קיבל ממנו הוראה לא להוריד ממנה עיניים, לדעת בכל שנייה, בכל מצב איפה היא נמצאת, מה היא עושה, ושאני לא אדאג שפה היא נמצאת אפילו שהיא לא במחלקה סגורה, אבל במערכת מוגנת מבחינתה. זה מה שאני הבנתי ממנו והייתי נוטה להאמין לו...אבל ראיתי שרע כל כך, שהכאב הנפשי שלה הוא כל כך חזק שלא כל כאב פיזי יכול בכלל, אפשר להשוות עם הכאב הזה שהיא הייתה שקועה בו. ....לא ראינו שום, שום שיפור, לא ראינו שום דבר, ועוד היו תלונות נוספות שמהתרופות...היא מרגישה לא טוב. היא מרגישה כבדה והזיכרון שלה נפגע...היא כל הזמן התלוננה. זאת אומרת המצב שלה כל התקופה היה לא טוב. ממש לא טוב"

1. פרופ' פוירובסקי עומת עם הגרסה של האמא ביחס לשיחות שלה איתו (פרוטוקול מיום 13.9.11 עמ' 284, שורה 14 ואילך).:

"ש: ....האם זה נכון שהיא אמרה לך שהיא מאוד חוששת ממצבה ? רע לה.

ת. נכון.

ש. לא טוב לה וזה היה שוב ושוב, היא ממש סובלת, היא עצובה, היא לא משתפרת, היא מתלוננת על הבעיות זיכרון שקודם לא היו, תיאבון מוגבר בגלל תרופות...אני לא רוצה שהשכל שלה, היופי שלה, הכי חשוב הבריאות שלה יהרסו בעקבות הטיפול הזה, תגיד לי מה עושים" ואז הסתכלת עליה ואמרת לה:"על מה את חושבת? החיים שלה בסכנה, היא עדיין מתכננת התאבדות והיא הכי מסוכנת מכל המטופלים" אתה זוכר שאמרת לה את זה ?

ת. כן.

ש. אחר כך היא כותבת לי ככה האמא, "השערות שלי נעמדו בכל הגוף. אמרתי איך ? אם היא במחלקה פתוחה, למה? היא בכלל לא נראית לי מתכננת משהו, מה אתה מדבר ? איך זה ייתכן ?..

ת. רק רגע, מי אמר ?

ת. האמא.

ת. עוד פעם ?

ש: אחרי שאמרת לה.

ת: שאמרתי שיש סיכון.

ש: כן, כן, היא אמרה לך "השערות שלי נעמדו בכל הגוף", זה התחושה שלה, היא אמרה לך:"איך היא במחלקה פתוחה ? למה ? והיא בכלל לא נראית מתכננת משהו, מה אתה מדבר ? איך זה ייתכן ? היא אמרה לך דבר כזה ?

ת: אני מתאר לעצמי.

ש: סליחה ?

ת: אני מתאר לעצמי שהיא אמרה.

ש: ואתה עונה לה שכאלו שלא נראים הם הכי מסוכנים, אמרת דבר כזה?

ת: זה גם ניסוח. ...

ש. אתה אומר:"הכאלו שלא נראים הם הכי מסוכנים, אבל לגבי פתוחה, זה להרגשה פתוחה שלה, את יודעת כמה קשה בסגורה, זה כמו באקווריום, לא נעים, אבל אל תדאגי, אין לך מה, נתתי לכולם הוראות להשגיח כל הזמן, לכולם, כולל כוח עזר אחרון, כולם יודעים שצריך". אמרת לה את זה ?

ת: זה לא ניסוח שלי, זה ניסוח שלה.

ש: תוכן ?

ת: אבל תוכן, כן, בהחלט"

1. פרופ' פוירובסקי היה ער למסוכנות הנשקפת מן המנוחה כלפי עצמה, וכך עומת פרופ' פוירובסקי עם שאלות ב"כ המבקשים (עמ' 285, משורה 21 עד עמ' 286 שורה 4):

"ש: ...נתת לכולם הוראות להשגיח כל הזמן, למי נתת הוראות ?

ת: זה לא הניסוח שלי....לא, אין הוראה כזאת, אין הוראה כזאת, אני בתור מנהל המחלקה לא יכול לתת הוראה כזאת, לא יכול.

...

ש: ...כששוחחת איתה בתוך תוכך ידעת שיש סיכוי שזה יקרה ? שהיא תצא עם אמבולנס מהבית חולים, יש סיכוי כזה, בתוך תוכך ידעת את זה, ידעת או לא ידעת ?

ת: אני אגיד לך,

ש: כן או לא ?

ת: בוודאי שכן. כל,

ש: למה לא אמרת לה ?

ת: בדיוק הפוך ממה שנאמר קודם שאמרתי את זה, לא במילים שלי, אבל זה כן נאמר.

ש: מה נאמר?

ת: נאמר שאחד מהתצפיות המשוחזרות ביותר ואני אומר את זה, איך להגיד את זה, בתור איש מקצוע ובצער, מי שניסה גם מנסה, זה המסר שאני מוסר, אוקיי ? שלא יהיה כאן שקט כמו שאין שקט אצלנו אצל רופאים. כאשר מגיעה מטופלת כזאת עם ניסיון אובדני כל כך חמור, אז מודעות היא מרגע ראשון עד לרגע אחרון ואחרי אשפוז וזאת הייתה השיחה, שגם אחרי השחרור ישנם סכנות ויישארו כי המנגנון נשאר במוח, כי המנגנון של התאבדות, זאת המחלה, המחלה היא ביולוגית"

1. פרופ' פוירובסקי אישר את הכתוב בסעיף 1 עמ' 1 לחוזר מנכ"ל (ת/79): "מהספרות המקצועית עולה כי אדם שביצע ניסיון אובדני, מצוי בסיכון גבוה ביותר לביצוע ניסיון התאבדות חוזר" (עמ' 341, שורות 24-27). אשפוז המנוחה במחלקה פתוחה, למרות מצבה, ולמרות ניסיון ההתאבדות בעבר הלא רחוק, חייבו את פרופ' פוירובסקי לברר את תנועותיה של המנוחה בתוך כותלי בית חולים טירה, לבל תממש את הסיכון להתאבדות, וכפי שאפרט בהמשך, בנושא זירת ההתאבדות, היה על פרופ' פוירובסקי, כמנהל מחלקה 8 שבה אושפזה המנוחה, וכסגן מנהל בית חולים טירה, לדאוג להוצאת השולחן ששימש את המנוחה בהתאבדותה.
2. ד"ר קריינין מבי"ח טירה אישרה בעדותה בפניי, שאמרה לאימה של המנוחה שיש לצפות כי המנוחה תאסוף כוחות ותחזור על מעשה ההתאבדות, והסבירה כי מדובר ב"אובדנות פרדוקסאלית", "שהכוונה היא כאשר לבן אדם שהוא בדיכאון ובדיכאון קשה, יש מחשבות אובדנית, לא תמיד יש לו כוח לבצע את המעשה" (עמ' 389, שורות 18-19), ובהסבירה את דבריה העידה (עמ' 389, שורה 25-31):

"כוח פיזי, אנרגיה. כן. הוא מלווה בחוסר אנרגיה, אמפאתיה, ממש חוסר כוח פיזי. כשנותנים טיפול לדיכאון, עצם הדיכאון, מצב הרוח הוא משתפר האחרון, המחשבות חולפות בשלבים האחרונים. מה שמשתפר קודם כל, זו תחושת אנרגיה, יש תחושת, יש, חוזרים הכוחות. שינה, תיאבון, דברים ככה לא מבוטלים, אבל לא העיקרים. ואז ממה שמקבלים, לבן אדם יש עדיין את התחושה של הדיכאון ויש, וחוזר לו הכוח הפיזי, אז הוא יכול לעשות את, לבצע אותו. ושוב לא מדובר באומץ, מדובר בכוח פיזי".

1. במהלך עדותה שאלתי את ד"ר קריינין "שהטיפול בדיכאון עלול, מעלה את הסיכון למימוש תחושת האובדנות ?", ותשובתה הייתה : "אנחנו מודעים לזה...שאם יש אובדנות ברכב או אובדנות ברמה כל כך קשה, אז הסיכון נשאר לא רק בהתחלה שיש מחשבות, אלא בהתחלה אפילו פחות כי בן אדם אין לו כוח לעשות את זה. וכשחוזרים הכוחות עדיין זה כבר נשאר, הוא יכול לעשות את זה. אז לכאורה יש שיפור בדיכאון, הוא יותר פעיל ונראה אחרת...ואז הוא יכול לבצע את האובדנות"(עמ' 390, שורות 2-11).

1. במהלך עדות ד"ר קריינין בפניי הפניתי אליה שאלות נוספות בנושא הסיכון לביצוע אקט נוסף של התאבדות ע"י המנוחה, כמפורט להלן (עמ' 390, משורה 12 עד עמ' 394 שורה 12):

"כב' השופט: עכשיו, מה הוא פרק הזמן מתחילת הטיפול בדיכאון ועד שהסכנה למימוש המחשבה האובדנית תחלוף?

ת: ...אני יכולה רק להגיד שבדרך כלל השיפור דיכאון רק אחרי שבועיים שלושה מתחילת הטיפול התרופתי.

כב' השופט: מתחיל השיפור?

...

כב' השופט: במקרה של נורדשטיין היו מחשבות אובדניות?

ת: כן, כן

כב' השופט: גדולות?

ת: פעילות. פעילות עם תוכנית...לא רק מחשבות אובדניות, גם עם תוכנית וגם כחלק מרגשות אשם.

כב' השופט: ומה שאני מבין ממך שברגע שמתחיל הטיפול שזה טיפול תרופתי בעצם, עולה הסיכון למימוש המחשבה האובדנית והטיפול עד לשיפור המחשבה האובדנית זה שבועיים שלושה ?

ת: יכול להיות כמה שבועות. זה יכול להיות כמה שבועות.

כב' השופט: כמה שבועות?

ת: כן.

כב' השופט: והכמה שבועות האלה קיים סיכון ממשי למימוש במחשבה האובדנית?

ת: קיים סיכון...

כב' השופט: כן. אבל זה קיים? הסיכון למימוש המחשבה קיים ?

ת: כן. ...

כב' השופט:זאת אומרת שבתקופה הזאת שמתחיל הטיפול התרופתי ועדיין אין שיפור במצב הדיכאון, האם צריך לשים אותה במקום סגור ושמור ומפוקח עם מצלמות? או, או שאפשר לתת לה להסתובב בשעות מסוימות באופן חופשי ובשעות אחרות לא?

ת: אבל שוב, זה תלוי בעוצמת המחשבות באותו רגע. ...

כב' השופט:...אם אני אגיע למסקנה כאן במקרה הזה של קטיה שהיו לה מחשבות אובדניות מחמירות כמו שאת אומרת, והתחילו איתה טיפול תרופתי, לא טיפול עם זרם חשמלי, והטיפול התרופתי אמור להמשך מספר שבועות עד שיתחיל להשפיע על המחשבות האובדניות, ובאותו מספר שבועות הזה, אם עדיין יש אצלה מחשבות אובדניות קשות, אז היה מקום לשקול לסגור אותה במחלקה סגורה ולא לאפשר לה לצאת מאותה מחלקה באותם ימים או באותם רגעים או באותן שעות שהמסקנה שאליה הגיעו הרופאים היא שהיא נמצאת בסיכון ממשי לחייה.

ת: השאלה אם הם הגיעו למסקנה הזאת.

כב' השופט:אם, אם כן, בהנחה שמה שאמרתי לך זה מה שהיה. האם היה צריך לסגור אותה במחלקה סגורה ולא לאפשר לה לצאת לחצר?

ת: צריך היה להגן עליה...זה להיות עם היד על הדופק ולבדוק את המצב שלה בהתאם לסיכון ולראות מה קורה עם הסיכון. אם הסיכון יורד אפשר גם לאפשר לה לצאת. זה מאוד דינאמי.

כב' השופט:ואם הסיכון לא יורד? אז מה, מה צריך לעשות?

ת: אם הסיכון לא יורד אז אנחנו לא נותנים לצאת נגיד מהמחלקה....אני רק אומרת שמה שנכון צריכה להיות הערכה עם יד על הדופק.

כב' השופט: אם אני אגיע למסקנה שביום שקטי התאבדה, היו לה מחשבות אובדניות מחמירות, ובכל זאת אפשרו לצאת לבדה מהמחלקה לחצר, אף אחד לא שם לב שהיא לקחה איתה שמיכה, ואף אחד לא שם לב שהיא תלתה את עצמה בחצר עם השמיכה, עד שהגיעו בני המשפחה והתחילו לחפש ומצאו אותה. האם זה, האם ההתנהלות הזאת של מי מבית החולים, האם זאת התנהלות לא תקינה לטעמך ?...האם את היית מתנהגת באופן שונה ?

ת: אני הייתי בודקת, אני הייתי בודקת את הרישום לפני שאישרו לה חופשה. כי אם אנחנו, תראה אנחנו פסיכיאטרים אבל עדיין לא יודעים לקרוא מחשבות. אם בן אדם מסתיר מחשבות אדוני, מסתיר, כי הוא כל כך נחוש בדעתו שהחליט לא לשתף פעולה, הכל בסדר, הוא משתפר, הוא לא רוצה למות. לא תמיד אנחנו יכולים להעריך. לא תמיד. אני אומרת שלא בכלל. אבל לא תמיד....

כב' השופט: ואם האדם, ואם האדם לא הסתיר את המחשבות, זה אמור להיות מתועד? ...

ת: בהחלט. זה צריך להיות מתועד גם אם הוא מסתיר, גם אם הוא לא מסתיר.

כב' השופט: האם אתם יכולים להגיע להערכת סיכון גבוהה גם אם המטופל מסתיר את המחשבות האובדניות? האם יש דרכים?

ת: כן...אנחנו מחפשים אותן. אותו מטופל שאנחנו לא כל כך רואים שיפור, שמדברים על שיפור והכל עכשיו בסדר, זה היה ועכשיו אין בכלל, משהו חשוד כאן...".

1. מכל הנכתב לעיל לא שוכנעתי, שד"ר קריינין ו/או פרופ' פוירובסקי התרשלו עד כדי ביצוע עבירה פלילית, זאת למעט השלכת הסיכון להתאבדות על ההגעת המנוחה לזירת ההתאבדות, והשימוש שעשתה בסדין ובשולחן שהיה במקום, כפי שיפורט בהמשך.

1. בנוגע להעברת המנוחה מאגף סגור לפתוח, הרי שהחלטה זו התקבלה ע"י ד"ר נעמי הויזפטר, שכתבה את ההוראה בת/58: "עוברת לאגף פתוח חד פעמי", והסבירה את השיקולים באופן כללי להעברה לאגף פתוח (עמ' 241, שורה 19 ואילך):

"אנחנו מחליטים להעביר חולה מאגף סגור לאגף פתוח כשיש שיפור במצבו וחלק מהטיפול בו.

...

בדרך כלל מחליטים במקרים מסוימים ביחד עם כל הרופאים בזמן הביקור או בדיונים במחלקה, במקרים מסוימים לפעמים זה רופא מטפל"

1. ד"ר הויזפטר הוסיפה, ש- "ההחלטה לא הייתה שלי קודם כל לבד, באופן עקרוני נערך ביקור רופאים ואני, כנראה, הייתי קרובה יותר למחשב או הייתי פנויה יותר לכתוב וכתבתי את ההוראה" (פרוטוקול מיום 13.9.11 עמ' 242 שורה 20). כשד"ר הויזפטר התבקשה על ידי ב"כ המבקשים להסביר כיצד אובחן פרק הזמן שבו הפכה המנוחה מבעלת "סיכון אובדני בינוני" (כפי שציינה בעת קבלתה לאשפוז השני ביום 03.8.09 בת/53) למטופלת לא מסוכנת, השיבה (פרוטוקול מיום 13.9.11 עמ' 243, שורה 5-8):

"... אנחנו מתרשמים מהמצב של המטופל כל יום, אנחנו גם מסתמכים על הבדיקה שלנו, על ההסתכלות הסיעודית שהיא 24 שעות, על כך שהמטופלת מקבלת טיפול, שהיא משתפת פעולה ועל פי זה קובעים אם המטופל יכול לעבור לאגף הפתוח מתוך האגף הסגור".

1. ד"ר הויזפטר התבקשה להצביע על מערך הנתונים של המנוחה שהובילו למתן ההחלטה להעברה לאגף הפתוח, ותשובתה הייתה (עמ' 243, שורות 21-27):

"אני יכולה להגיד לך שזה באמת לא רשום מבחינת הרישום הרפואי. אבל שהיא נבדקה המטופלת כל התקופה הזאת שיתפה פעולה, המטופלת יצרה קשר טיפולי טוב עם המטפל שלה, היה דיווח על כך שהיא מרגישה יותר טוב, היא יצאה קצת לטייל החוצה והיא הרגישה טוב כחלק מהטיפול עברה לאגף הפתוח ... אם יש בבדיקות בימים אחרי זה ספק קל שבקלים שהמצב מחמיר, מחזירים לאגף סגור"

1. ד"ר פשיניאן תמך בגרסת ד"ר הויזפטר, באומרו "אני יודע שדוקטור, החלטה לא התקבלה על ידי נעמי לבדה. העברה מאגף פתוח לאגף סגור של קטי הייתה החלטה של צוות רפואי שהיה מעורב בה גם מנהל מחלקה וגם אני" (עמ' 137, שורה 1-3). הוא הסביר שד"ר הויזפטר לא הייתה הרופאה המטפלת של המנוחה, ולכן היא רק כתבה את ההוראה: "בדרך כלל זה נעשה בהתייעצות עם מנהל המחלקה או הרופא המטפל. במקרה זה אני יודע אני זוכר שזאת הייתה החלטה שהתקבלה על ידי צוות הרופאים בראשו עמד מנהל המחלקה" (עמ' 137, שורה 26-29). ד"ר פשיניאן נשאל אם נעשתה הערכת סיכון של המנוחה לפני המעבר לאגף פתוח והשיב כי "הערכת סיכון נעשית יום-יום, ואפילו מספר פעמים ביום" (עמ' 138, שורה 14). משכך נשאל היכן נרשמה הערכת המסוכנות ותשובתו הייתה כי נעשתה הערכת מסוכנות לפני שהועברה לאגף פתוח (עמ' 138). פרופ' פוירובסקי העיד ביחס להעברה לאגף הפתוח: "ההוראה ניתנה אחרי דיון באגף סגור ליד מיטת החולה והחלטה רפואית שהתקבלה על ידי צוות הרופאים הבכירים. וניתנה הוראה פיזית אם אני לא טועה ד"ר ויטנברג כתבה אותה"(עמ' 350, שורה 26-28). פרופ' פוירובסקי הסביר את התהליך עובר למתן ההחלטה: "...היה מצב ביניים של יציאות מאגף מוגן למספר שעות זה המצב המוגן ... מצב הביניים שאתה מדבר עליו זה לא העברה חדה מאגף מוגן לאגף סגור...היא יצאה למספר, בליווי למספר...אם אני לא טועה כן...אני חושב שכן" (עמ' 351, שורות 3-15).
2. פרופ' פוירובסקי תיאר את תהליך אשפוז המנוחה (פרוטוקול מיום 11.10.11 מעמ' 325 שורה 26 עד עמ' 326 שורה 25):

"... היא יצאה, כי אני אגיד לך בלי להיכנס לזה, היא יצאה על פי מהלך הכי תקין והכי מקובל שיש בבית חולים פסיכיאטרי, קרי היא הועברה מאגף סגור לאגף פתוח, אחרי שבוע ימים של הישארות באגף פתוח, תוך כדי שיפור ניכר במצבה הנפשי. היא לא יצאה ישירות לאגף מוגן, אלא אם כן נלקח כאן ביטחון עוד לקחנו בחשבון בכל זאת את האירועים הקודמים, היא יצאה למספר שעות וחזרה. היא הועברה לאגף פתוח והתחילה לצאת לחופשות, קודם כל למספר שעות אחר כך בליווי ואחר כך באופן עצמאי. אין תהליך יותר תקין מתהליך הזה. כל פעם מצבה הנפשי, מצבו הנפשי הוערך בצורה עוד פעם אני אומר, כי זה הנוהל במחלקה, בדיקת המטופל מתקיימת לא פעם ולא פעמיים, ועל כך גם יש רישום כאן, שהממוצע, אני ספרתי את זה, ממוצע של רישומים ביום זה כמעט שלושה רישומים, או.קיי? זה טיב העבודה במחלקה... מגע עם מטופל זה מה שמאפשר את ההערכה. לפעמים בדיקה פורמלית לא נותנת לך מספיק אינפורמציה, אתה נדרש לאינפורמציה נוספת. רק אינטגרציה בין מספר בדיקות ... מאפשרת להגיע להערכה שיש לה... הערכת המצב והערכת המסוכנות. כל פעם שהיא חזרה מה, יצאה קודם כל לחופש, היתה כאן, הושקעה עבודה לגבי אינדיקציה, אם ניתן לתת חופש או לא ניתן לתת, ומה המטרה בחופש...ועל פי הרישומים שאתה יכול לראות כל הדרך, ביטויי מחלה, ביטויי מחלה פעילים לא התקיימו. ... דיברנו על תנודות מצב הרוח, דבר שהוא יותר נגיד טבעי מאשר לא טבעי, הייתי שואל את עצמי אם אין תנודות במצבי רוח על מה מדובר קרוב לודאי על השפעה מוגזמת של הטיפול התרופתי. לכן האינדיקציה למתן חופשות בצורה הדרגתית כמו שציינתי היתה על סמך שיפור של ממש במצבה הנפשי"

1. העברת המנוחה מאגף סגור לאגף פתוח נעשתה בהדרגתיות, תוך הוצאתה לחופשות, תחילה למספר שעות ולאחר מכן ליממה וחופשה שלישית לשלושה ימים, והכל נעשה על סמך דעתם של מספר רופאים, ולא של רופא אחד. מכאן, שלא מצאתי שמי מרופאי בי"ח טירה התרשל עד כדי ביצוע עבירה פלילית בעניין זה, ואני מקבל את הסבריו של פרופ' פוירובסקי.
2. ב"כ המבקשים התייחס לנושאים נוספים בסיכומיו, כגון לנושא יציאת המנוחה לחופשות, הכפלת מינון תרופת הציפרלקס, התאבדות של ידועים, ועדת שולקין, התאבדותו של רן פרן ז"ל, רשומות רפואיות חסרות, התנהגות בי"ח טירה לאחר האירוע – אך לא מצאתי כי יש בכל העניינים הנ"ל כדי להקים רשלנות מטעם מי מעובדי בי"ח טירה, עד כדי ביצוע עבירה פלילית, וכל התנהלותם נעשתה בהסתמך על הידע והמומחיות שצברו, וגם אם טעו בשיקול דעתם בעניינים מסוימים, הרי שאין מדובר בהתרשלות העולה כדי ביצוע עבירה פלילית.
3. בית המשפט העליון, ב-ע"פ 116/89 נתן אנדל נ' מ"י, פד"י מח(5) 276, 288 בדק את חובתו של רופא לפעול כרופא סביר בהתאם לנסיבות, וקבע כי מדובר בשאלה של איזון בין אינטרסים מנוגדים: מצד אחד, לא כל טעות בשיקול דעת מהווה רשלנות, אך מן הצד האחר, החולה הפקיד את גופו ונפשו בידיו של הרופא, ולכן מצופה כי הרופא יעשה ככל יכולתו כדי להימנע מתקלה בטיפול. האיזון הנכון, המשקף נורמת התנהגות המצופה מהרופא וקביעת קיומה של רשלנות, צריך להיקבע ע"י בית המשפט:

"במסגרת תפקידיו של רופא המטפל בחוליו מוטלת עליו החובה לאבחן, במסגרת נתוניו של כל מקרה, את האבחנה הרפואית הנכונה ביחס לחולה בו הוא נדרש לטפל; עליו להחליט על הטיפול הנדרש; ועליו להשגיח כי טיפול כזה אכן יינתן לחולה. במסגרת חובת האיבחון של המחלה, אין רופא יוצא ידי חובתו רק בכך שהוא מסיק את המסקנה הנכונה מן העובדות המובאות לפניו. מוטלת עליו גם החובה לגלות יוזמה ולברר את העובדות לאמיתן. חלק מכישוריו של רופא סביר הם לדעת לשאול לחקור ולברר בדבר קיומן או אי-קיומן של תופעות מסוימות. לא אחת, כדי לאבחן כראוי את מצבו של חולה, נדרש הרופא שלא להסתפק במה שרואות עיניו, אלא מוטלת עליו חובה נוספת לחקור, לברר ולעקוב אחרי החולה הנזקק לטיפולו ואחר קורותיו, על-מנת לאמת או לשלול מימצאים מסוימים, מימצאים שיש בהם כדי לסייע לאיבחון נכון. ובלשונו של חברי הנכבד, השופט ד' לוין, בע"א 58/82, בעמ' 262 מול אות השוליים ז:

"...אין הרופא יוצא ידי חובתו בכך בלבד שהוא מקבל את ההחלטה, ההולמת את המימצאים הגלויים, אלא שומה עליו לפעול בשקידה ראויה ובמאמץ סביר, על-מנת שהמימצאים האלו אכן יובאו לידיעתו, שאם לא כן כל החלטה, המתבססת על מימצאים חסרים, תהא לוקה בחסר אף היא, ואין כל משמעות לכך שנאמר, שהרופא המליץ על הטיפול, שהלם את המימצאים שהיו לפניו. אין אנו שואלים את עצמנו מה צפה הרופא במצב נתון מסוים אלא מה צריך היה לצפות ומה יכול היה לצפות נוכח התפתחות הדברים".

ובמלים אחרות, לא די בהתנהגות של הרופא על-פי העובדות שלפניו. לעתים נדרשת ממנו התנהגות אקטיבית, דהיינו לדרוש ולחקור, כדי לקבל את תמונת מצבו של החולה במלואה"".

1. בתפ"ח (ת"א) 854/08 מדינת ישראל נ' ד"ר דולברג פ"מ תשמז (2) 446 דן בית המשפט ברשלנותו של רופא, וקבע בעמ' 450: "רק הסיכונים "המיותרים", אשר "הרופא הסביר" היה נמנע מלקחתם ומונע את מימושם - הם הסיכונים, שאי קידומם כרוך בהפרת חובת הזהירות (באשר, יש בכך משום סטיה מרמת זהירות סבירה, שרופא סביר חייב לשמור עליה)". ובעמ' 451 קבע:

" (א) רופא יחשב כ"רשלן" - אם אין הוא חוזה מראש "סיכונים" שרופא סביר בנעליו היה צופה אותם ומקדם את פניהם; רופא ייחשב כ"פזיז" - אם הוא חוזה מראש שהטיפול הרפואי שהוא נותן לחולה כרוך בסיכון ממשי לחייו או לבריאותו והוא נוטל על עצמו במודע סיכון כזה, כשהוא ער לכך שרופא סביר לא היה נוטלו.

(ב) הרופא "הרשלן" הינו זה שנוטל, שלא במודע, סיכון שרופא סביר לא היה נוטלו; הרופא "הפזיז" הינו זה הנוטל במודע סיכון ממשי, שרופא סביר לא היה נוטלו."

פרופ' פוירובסקי לא לקח סיכון מיותר ובמודע, שהרי מצבה הרפואי של המנוחה החל להשתפר, ואושרו לה חופשות מדורגות, כמפורט לעיל, והטיפול התרופתי שיפר את מצבה. ב"כ המבקשים טען, שהמנוחה התאבדה לאחר 20 ימים מתחילת הטיפול באשפוז השני, דבר שחייב צפייה כי הטיפול התרופתי יספק למנוחה כוחות פיזיים להתאבד שוב, והפנה הן לדברי ד"ר קריינין בפניי, והן למצוין בספרו של פרופ' פוירובסקי (ת/72), שאובדנות יכולה לצמוח גם "מתוך תחילתו של שיפור במצב, כאשר כוחותיו של המדוכא מתחילים להתעורר" (עמ' 41). הצוות הרפואי בבי"ח טירה, ובראשם פרופ' פוירובסקי, טיפלו במנוחה בהתאם לידע המקצועי ולניסיונם. אין לומר, שכל שיפור במצבו של חולה אמור להדליק נורה אדומה, שמא אותו חולה צובר כעת כוח להתאבד, אחרת, לא ניתן היה לטפל בחולים ולאפשר להם להשתלב בחיים נורמאליים. הסיכון להתאבדות אצל מטופל בבי"ח טירה, ובמיוחד אצל מטופל שכבר עבר ניסיון התאבדות בעבר, כפי שקרה עם המנוחה, הוא קיים, אך אשפוזה של המנוחה נעשה במטרה לטפל בה, לשפר את מצבה הרפואי ולמנוע הישנות מקרי התאבדות בעתיד. טיפול מעין זה ניתן למנוחה, ולא ניתן לקבוע, כאמור, שהייתה כאן התרשלות העולה כדי ביצוע עבירה פלילית.

בנוגע לזירת ההתאבדות

1. בזירת ההתאבדות נמצאו שולחן וסדין, והמנוחה הסתייעה בהם עת התאבדה בתלייה על צינור שהיה מקובע לקיר שמעל אותו שולחן. אין זה המקרה הראשון בו מתאבד אדם המאושפז בבית חולים טירה, בזירה זו: השומר קמינסקי אמר במהלך עדותו בועדת שולקין, שחקרה את נסיבות מות המנוחה מטעם בי"ח טירה: "פעם שנייה שמוצא אדם תלוי באותו מקום בדיוק", על כן הוא זכר את הוראות המשטרה במקרים דומים, שלא לגעת באדם תלוי שנמצא. עניין ההתאבדות הקודם אושר ע"י עדים אחרים בפניי, כולל ד"ר שייקמן ופרופ' פוירובסקי, כפי שיפורט בהמשך.
2. ד"ר שולקין, שעמד בראש ועדת הבדיקה הפנימית שבחנה את נסיבות מות המנוחה, העיד בפניי, שבעקבות ביקורו בזירה: "הבקשה היחידה שלי הייתה להעביר מהמקום הזה את השולחן והכיסאות...ביקרתי למחרת כדי לוודא שזה נעשה וזה כן נעשה" (פרוטוקול מיום 28.2.11 עמ' 51, שורה 20 ושורות 22-23). ב"כ המבקשים עימת את ד"ר שולקין עם העובדה כי בעבר היה אירוע אחר, שבו מטופל תלה את עצמו באותו מקום (עמ' 52 שורות 24-30):

"ש. האם ידוע לך שהיה מקרה כזה באותו מקום של מטופל שתלה את עצמו?

ת. כן. זה קרה לפני שנים רבות. לא זוכר בדיוק.

ש. אני אומר לך שהופיע בפניך עד בשם קוסטא, בדף מס' 4 המודפס. הוא העיד ביום 12.10.09 בשעה 12:30. "פעם שניה שמוצא אדם תלוי באותו מקום בדיוק. זוכר את הוראות המשטרה שם לא לגעת. במקרה הראשון לפני 3 שנים". האם אתה הוצאת התיק של אותו מטופל לברר מה היו הנסיבות?

ת. לא"

1. ב"כ המבקשים ציין כי ד"ר שולקין העיד כי למתאבד יש "אימפולס" להתאבד (עמ' 53, שורות 16-22):

"...אם במקום יש שילוב של הדברים אימפולס להתאבד ותנאים להתאבד זה מתבצע. זה מקל על הביצוע....וחייבים להתייחס לאובדנות, לאירוע התאבדות, כרעידת אדמה, חייבים להיות ערים לכך שזה אפשרי, חייבים לעשות הכל כדי להקטין את הנזק או להקטין את האפשרות לאדם לפגוע בחייו, אבל זה בלתי ניתן למנוע".

1. ד"ר שולקין נשאל כך ע"י ב"כ המבקשים (מעמ' 54 שורה 22 עד עמ' 55 שורה 2):

"ש. לאחר ששמעת את העד קוסטא שהיה כזה אירוע 3 שנים קודם לכן, זה הפתיע אותך שבאותו מקום שני מקרים לפחות ממה שאתה יודע.

ת. יש גשר בקליפורניה, זה המקום האהוב על מתאבדים. זה לא הפתיע אותי. יש מקומות עם אנרגיה שלילית.

ש. אם זוהי המסקנה שלך, שיש מקומות כאלה... מדוע לא כתבת עוד מספר משפטים אני ממליץ לשים מצלמת מעקב או לגדר את האיזור כי לא חייבים החולים להסתובב בכל שטח בית החולים ולא יקרה דבר אם לא יסתובבו? ...

ת. שני מקרים זה לא מקרים שאפשר לעשות מהם מסקנות מרחיקות לכת. לגבי המקום זאת דעה פנימית שלי שזה לא הפתיע אותי. אני לא מומחה באבטחה. אני מומחה בפסיכיאטריה. ראיתי שאם נוציא משם את השולחן לא תהיה דרך לטפס. עשיתי את הדבר הזה"

1. ד"ר שינקמן היתה מנהלת בפועל של בי"ח טירה מאמצע שנת 2008 ועד סוף 2009, ולפני שמונתה לתפקיד זה שימשה בתפקיד סגן מנהל בי"ח טירה במשך 11 שנה (פרוטוקול מיום 7.3.11 עמ' 89). ד"ר שינקמן ביקרה בזירה לאחר האירוע "כדי לראות אם היה משהו באמת שאמור, שלא היה אמור להיות שם" (עמ' 96, שורה 31), אך לטענתה לא מצאה דבר בעייתי. כמו כן הוסיפה כי התנגדה "להוריד שולחן" (עמ' 97, שורה 1), וכשנשאלה למה, השיבה ש "כי אני חושבת שלאדם שמאושפז בבית חולים לחולי נפש, מגיע לו איזשהו פינה שהוא יכול לשבת עם המשפחה בשקט, בנחת, לדבר איתם, אולי לשתות כוס קפה. זה שאנחנו נוריד שולחן לא ימנע מאנשים אובדנות. אז באותה צורה צריך להוריד את הכל או לנעול אנשים באיזה כותונת למשוגעים באגף סגור. אי אפשר, צריך לתת לבנאדם תנאים של חיים". ובהמשך נשאלה האם "דווקא בפינה החשוכה והאפלה הזאת צריך להשאיר את השולחן?", והשיבה ש "הפינה הזאת כמו שאתה קורא לה פינה חשוכה, אנחנו קוראים לה מקום פרטי שאנשים יכולים לשבת. אז אדם שיש לו את הדחף לפגוע בעצמו אז הוא ימצא פינה אחרת. אתה לא יכול לצערי הרב למנוע את זה בגלל שאתה מוריד שולחן או מוריד עץ"
2. המקום בו התאבדה המנוחה הפך למעין "זירת התאבדות", וצריך היה לתת את תשומת הלב לעניין זה, ולוודא שלא יימצאו באותו מקום אמצעים שיש בהם כדי לסייע למטופלים "במשימת" ההתאבדות. אינני מקבל את הסבריה של ד"ר שינקמן, לפיהם לא ניתן להוציא את כל האמצעים העלולים לשמש מטופלים לשם התאבדות – מקום ששימש בעבר להתאבדות מטופל, הופך למקום המועד לפורענות, מבחינה זו, שהוא הופך למקום עם פוטנציאל להתאבדות, על כן קמה חובה להרחיק מאותה "זירה" כל חפץ העלול לסייע למטופלים להתאבד במקום, ובמיוחד חפצים ששימשו בעבר להתאבדות. שולחן המוצב מתחת לצינור מים, ושבעבר התאבד שם מטופל, מהווה כלי שבאמצעותו ניתן להתאבד. הדוגמא של ד"ר שולקין אודות קיומו של גשר בקליפורניה אליו "נוהרים" מתאבדים אינו דומה כלל ועיקר למקרה שבפניי, שהרי אותו גשר מהווה נחלת הציבור וכל אדם יכול להגיע אליו, על כן לא ניתן להימנע מבניית גשרים ובניינים גבוהים. לעומת זאת, בית חולים המטפל באנשים הסובלים מבעיות נפשיות, הינו זירה המקבצת לתוכה אוכלוסייה ייחודית הכוללת, בין היתר, אוכלוסייה עם נטיות התאבדות יותר מהאוכלוסייה הכללית, על כן יש לנקוט במשנה זהירות בנוגע לחפצים ומתקנים שונים בתוך אתר בית החולים, והדבר הינו אפשרי וישים, להבדיל ממבנים וממתקנים הפתוחים לכל אדם, ומהווים נחלת הכלל.
3. גם דבריה של ד"ר שינקמן אודות רצונה לאפשר מקום לכוס קפה למטופלים, אינם מקובלים עליי בהקשר הנדון – יש הבדל בין רצון ליתן למטופלים חיים שלווים במהלך אשפוזם בבית החולים, ובין החובה להקטין ככל שניתן את אפשרויות ההתאבדות באמצעות חפצים ומתקנים שבתחום בית החולים. יש ללמוד מנסיון העבר בכדי להגיע לעתיד טוב יותר, ואם בזירת ההתאבדות של המנוחה התאבד אדם אחר, ככל הנראה שלוש שנים לפני כן, אזי קמה חובה להוציא את השולחן משם, ולאפשר למטופלים לשתות את כוס הקפה שלהם במקום אחר.
4. ד"ר שינקמן העידה, כי התפקיד לאתר מפגעים בתחום בית החולים איננו באחריותה אלא באחריותו של המנהל האדמיניסטרטיבי וצוותו "אבל במידה ומגיעה אלי ידיעה על איזשהו פגם בטיחותי אני אכן מתערבת, גם במסגרת ניהול סיכונים" (עמ' 90, שורה 25-26), ולדבריה, היא משמשת כיו"ר ועדה לניהול סיכונים (עמ' 90, שורה 30). כאשר נשאלה ד"ר שינקמן בעניין זה השיבה (עמ' 109, שורה 14-11):

"ש: האם את חושבת שזה התפקיד של מנהל בית חולים לבדוק, היכן יש מיקומים גיאוגרפיים בבית חולים שהם נקודות תורפה, ששם יש יותר נטייה לעשות פעולת התאבדות?

ת: כן. אבל הוא שוב פעם, בהחלט כן. אתה יודע מה ? כן"

אין בידי לקבל את ניסיונה של ד"ר שינקמן להתנער מאחריות בנוגע למפגעים בתחום בית החולים – היה על ד"ר שניקמן, כמנהלת בית החולים בזמן ההתאבדות, לוודא הרחקת השולחן מהמקום שבו התאבד אדם בעבר, בכדי למנוע הישנות המקרה בעתיד, ומשלא עשתה כן – רובצת על כתפיה האחריות לכך.

1. ד"ר שינקמן אישרה כי אכן היה מקרה בו מטופל התאבד באותו מקום שבה נמצאה המנוחה תלויה, וציינה כי תפקידה היה באותה תקופה סגן מנהל בית חולים: "השולחן נשאר, כן. לא יודעת אם זה היה בדיוק באותו מקום אבל באותה סביבה לפחות" (עמ' 109 שורה 24).
2. גם פרופ' פוירובסקי אישר כי ידוע לו שהיה מקרה תלייה באותו מקום (עמ' 365 משורה 31 עד עמ' 366 שורה 1), וכדבריו (עמ' 366 שורות 2-11):

" ש. את יודע שאיש הביטחון המאבטח חווה מקרה דומה שלוש שנים

קודם לכן?

ת. כן, ידוע לי.

ש: ידוע לך שהיה שם שולחן שמעליו יש צינור שמקובע לקיר?

ת: כן.

ש: מתי היית שם בעצם...

ת: מספר ימים

ש: מספר ימים. והשולחן עדיין היה שם. היית סגן מנהל בית חולים, למה לא נתת הוראה להזיז את השולחן?

ת: אגיד לך, זאת סוגיה שגם כן יש דיון מאוד מאוד קדחתני לגבי מה אנחנו עושים כדי באמת למנוע אירועים דומים. האם אנחנו נוציא את כל העצים מהשטח"

1. ד"ר שינקמן, מנהלת בי"ח טירה בזמן הרלבנטי, ופרופ' פוירובסקי, סגנה דאז ומנהל מחלקה 8 שם אושפזה המנוחה, לא מצאו לנכון לנטרל את המסוכנות הנשקפת למטופלים האובדניים מהחזקת סדין מחוץ למחלקה, ומהימצאות שולחן בזירה ששימשה בעבר אחרים להתאבד. הם לא דאגו להנחות את צוות הביטחון לתצפת במצלמות מעקב על אזורים בהם קיימת סכנת התאבדות, ואף לפטרל שם לעיתים קרובות יותר, שמא יגיע מטופל נוסף וינסה להתאבד שם. היה על ד"ר שינקמן ועל פרופ' פוירובסקי, לדאוג להוצאת השולחן שסייע בעבר למטופל להתאבד באותה זירה, וכן שימש את המנוחה בהתאבדותה, ומשלא עשו כן, ולא נקטו באמצעים סבירים בכדי להימנע מהתאבדות נוספת וזהה לזו שהתרחשה בעבר, הם הפרו את חובת הזהירות הרובצת עליהם.
2. מנהל סביר של בית חולים חייב להיות מודע לכך, ששולחן המצוי מתחת לצינור מקובע לקיר, ושבעבר שימש אדם בתליית עצמו, באותו מקום או בסמוך אליו – הינו "דבר מסוכן", ובשל כך יש להסירו מיד. מנהל סביר חייב להיות מודע לכך, שסדין יכול גם הוא להיות חפץ מסוכן, מאחר ובמספר מקרים בעבר נמצאו מטופלים תלויים עם סדין, וחלקם ניצל ע"י צוות המחלקה, כדברי ד"ר פשיניאן. מנהל סביר צריך להיות מודע לכך, שמטופל המאושפז בבית החולים המיוחד הזה, ושקיים אצלו סיכון לאובדנות, וכאשר הוא מסתובב חופשי בשעות הערב בחצר, הרחק מעיני צוות המחלקה, עלול להתאבד, בהגיעו לזירה בה מצוי שולחן מתחת לצינור, וכאשר יש לאותו מטופל נגישות חופשית לסדינים. בכך ניתנו לאותו אדם אותם "תנאים להתאבד" כדברי ד"ר שולקין. אי-נקיטת אמצעים סבירים, הן ע"י המנהלת ד"ר שינקמן, והן ע"י סגנה ומנהל מחלקה 8, פרופ' פוירובסקי, מהווה "עיוורון" שלפני מעשה, שאלמלא כך, היה עליהם לנקוט באמצעים שימנעו את מקרה ההתאבדות העתידי, ומשלא עשו כן, הם הפרו את חובת הזהירות הרובצת עליהם.
3. על המנהלת וסגנה רובצת אחריות קונקרטית, להיות ערים לפגמים ולתקלות שונים במתחם בית החולים אותו הם מנהלים, ואשר יש בהם כדי לסכן את שלום המטופלים, ולמנוע מהם כל ניסיון התאבדות. השופט לוין כתב בעניין זה, ב-ע"פ 119/93 ג'ייסון לורנס נ' מ.י., פ"ד מח(4)1, 12 :

"סעיף 304 לחוק העונשין בא להציב סטנדרט מחמיר בכל האמור לקיפוח חיי אדם. היינו, מגמת החקיקה ותכליתה היו והינן לבוא, להזהיר ולהתריע מפני אדישות, חוסר אכפתיות וזלזלול בחיי אדם.

המחוקק הוא שקבע שלמרות שבעבירה זו נעדר היסוד הנפשי, הרי זו עדיין עבירה פלילית, וזאת כאמור מפאת החשיבות שמייחס המחוקק לערך קדושת החיים.

בפרשנות הסעיף וביישום מדיניות תחיקתית מלאו בתי המשפט את הסעיף תוכן ולעיתים אף הציבו סטנדרטים מחמירים של התנהגות למען קידום מטרה זו של שמירת החיים".

1. המנהלת וסגנה ידעו אודות ניסיון ההתאבדות הקודם של המנוחה ואודות המסוכנות הנשקפת ממנה להתאבדות נוספת, והם ידעו ששלוש שנים לפני התאבדותה התאבד באותו מקום, או בסמוך לכך, אדם אחר, ובנסיבות דומות. על כן, היה עליהם לצפות את האפשרות כי המנוחה תנסה להתאבד שוב, והיה עליהם לצפות, שייתכן והיא תתאבד במקום שבעבר הלא רחוק התאבד בו אדם אחר. בשל כך, קמה חובה על המנהלת וסגנה לנקוט באמצעים סבירים כדי למנוע את הסכנה, ומשלא עשו כן – נקשר הקשר הסיבתי הנדרש, בין התרשלותם של המנהלת וסגנה, ובין התוצאה הקטלנית. מנהל וסגן מנהל סבירים יכלו ואף צריכים היו לצפות התרחשות מעין זו, ומשלא עשו כן – התרשלו במילוי תפקידם, והתרשלותם זו גרמה למות המנוחה.
2. סוף דבר, הגעתי למסקנה לפיה לכאורה נעברה עבירה של גרם מוות ברשלנות על-ידי מנהלת בי"ח טירה, ד"ר שינקמן, וסגנה, פרופ' פוירובסקי.
3. בטרם מתן החלטה לצו אישום, אני מאפשר לשני הרופאים הנ"ל להשמיע את טענותיהם ולהביא את ראיותיהם בפניי.

אני מתיר פרסום החלטה זו, אך אוסר פרסום כל פרט מזהה אודות המנוחה.

ניתן היום, כ"ב באלול תשע"ב, 9 בספטמבר 2012, במעמד הצדדים.