בענין המנוחה: המבקשים: | ק.נ. ז"ל 1. פלונית (אם המנוחה) 2. פלוני (אח המנוחה) באמצעות ב"כ עו"ד אילן קיסרי | ||
נגד | |||
המשיבה: | מדינת ישראל באמצעות פרקליטות מחוז חיפה - פלילי |
החלטה |
בקשה לפי סעיף 19 לחוק חקירת סיבות מוות, תשי"ח-1958
כללי
המסגרת הנורמטיבית
" מת אדם ויש יסוד סביר לחשש שסיבת מותו אינה טבעית או שמותו נגרם בעבירה, וכן מת אדם בהיותו נתון במעצר או במאסר או בהיותו מאושפז בבית-חולים לחולי-נפש או במוסד סגור לילדים מפגרים, רשאי היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו, קצין משטרה, רופא או כל אדם מעוניין, לבקש מאת שופט של בית משפט השלום שבתחום שיפוטו אירע המוות או נמצאת הגוויה (להלן - שופט חוקר) לחקור בסיבת המוות.
בסעיף זה, "אדם מעוניין" - בן-זוגו של הנפטר, הוריו, הורי הוריו, צאצאיו, אחיו ואחיותיו".
"סיכומם של דברים, סיבת המוות כוללת תשובה לשאלות הבאות: מי המת, מתי, איך ואיפה נגרם מותו; ואם יש חשש שמותו נגרם בעבירה, מי החשוד בביצועה של העבירה, אם הוא ניתן לזיהוי או לגילוי. אם עולה בפני השופט החוקר טענה - לפי סעיף 19- הנתמכת בראיות לכאורה, לפיה יש חשש שהמוות נגרם בעבירה, הרי על השופט להתייחס לכך במסקנותיו במסגרת קביעת עמדתו לגבי החשש האמור.
.9 המסקנה הסופית המנומקת של השופט החוקר יכולה ללבוש אחת מן הצורות העקרוניות הבאות:
(א) אין בראיות כדי להוכיח את סיבת המוות.
(ב) הראיות מצביעות על כך שהמוות היה טבעי.
(ג) הראיות מצביעות על כך שאין מקום לחשש שהמוות נגרם בעבירה.
(ד) הראיות שהובאו יש בהן כדי להוכיח מוות בלתי טבעי או מוות בעבירה, אך אין ראיות על זהות הממית (למשל בתאונת "פגע וברח"). במקרה כזה השופט החוקר יכול להורות על פתיחת חקירה משטרתית או המשכה לשם ניסיון לגלות ראיות נוספות.
(ה) יש ראיות על זהות הממית ויש בו אשמה לכאורה, והשופט החוקר מחליט לתת צו אישום, לפי סעיף 32 לחוק הנ"ל.
(ו) יש ראיות על זהות הממית ויש בו אשמה לכאורה, אולם השופט החוקר משאיר את עניין האישום לשיקול-דעת התביעה.
(ז) יש ראיות לזהות הממית, אך בשל טעמים המפורטים בהחלטה אין מקום לצו אישום (למשל, המנוח המית את עצמו, או מעשהו של הממית היה חוקי...
(ח) אין צורך בהמשך החקירה, כי ננקטים הליכים משפטיים בקשר למוות, או שתלויה ועומדת חקירה משטרתית, שיכולה לברר את יתרת הנקודות הטעונות בירור נוסף..."
"נראה לשופט החוקר, כי הראיות שהובאו לפניו יש בהן כדי להוכיח לכאורה שנעברה עבירה על ידי אדם פלוני, רשאי הוא לצוות שפרקליט מחוז יאשימו לפני בית משפט בשל אותה עבירה; ובלבד שהשופט החוקר לא יתן צו לפי סעיף זה אלא אם נתן לאותו אדם הזדמנות להשמיע טענותיו ולהביא ראיותיו לפניו".
"שני תנאים נקבעו לגיבוש סמכותו של השופט החוקר, למתן צו אישום לפי סעיף זה:
התנאי הראשון, המהווה סמכות בפני עצמה, הוא שהשופט החוקר יגיע למסקנה שלפיה:"הראיות שהובאו לפניו יש בזה כדי להוכיח לכאורה שנעברה עבירה על ידי אדם פלוני";
התנאי השני, הוא שבטרם מתן צו כאמור, עליו לתת לאותו אדם פלוני אפשרות לטעון את טיעוניו ולהביא את ראיותיו בפניו. לא למותר לציין, כי על מנת שהשופט החוקר יעמוד בתנאי זה, אין די בכך שבמהלך החקירה, אותו אדם פלוני העיד בפני השופט החוקר ומסר את גרסתו, אלא לאחר שהשופט החוקר מגיע למסקנה, שיש בחומר הראיות שבפניו כדי להוכיח לכאורה שנעברה עבירה על ידי אותו פלוני, שגרמה למותו של המנוח, עליו לפעול לקיום התנאי האמור, היינו יודיע בכתב לאדם הנודע בדבר על כוונתו ויזמינו לטעון את טיעוניו ולהביא את ראיותיו, בטרם מתן צו האישום לפרקליט המחוז.
...כאן הוסמך השופט החוקר להורות לפרקליט המחוז להגיש כתב אישום נגד אדם פלוני ולא זו אף זו-אלא, גם לקבוע אלו עבירות יש לייחס לאותו פלוני בכתב האישום" .
"...מתכליתו של הליך החקירה ומן ההקשר הענייני שבין תכלית זו לבין בחינת תפקידו וכוחותיו של השופט החוקר מתחייב, שאת הדיבור "נעברה עבירה" שבסעיף 32 יש לפרש כמתייחס לעבירה, שעניינה בגרימת המוות נושא החקירה, ולא לעבירה אחרת...".
"גרימת מוות ברשלנות
הגורם ברשלנות למותו של אדם, דינו- מאסר שלוש שנים".
היסוד העובדתי כולל את התרחשותה של התוצאה הקטלנית וכן את ההתנהגות הפסולה אשר הביאה לתוצאה זו, בין במעשה ובין במחדל; במקרה של מחדל הרי יש להציג חובה לפי דין או חוזה. החובה לפי דין יכולה להיות חובה קונקרטית כאמור בהוראת חוק או בחובת הזהירות הכללית הנהוגה בבחינה הנזיקית של רשלנות. המבחן הנוהג לעניין חובת הזהירות הכללית כולל את בחינת קיומה של חובת זהירות מושגית המבטאת יחסי רעות, בחינת קיומה של חובת זהירות קונקרטית ולבסוף בחינת השאלה האם ננקטו אמצעי הזהירות הנדרשים, כלומר האם הופרה חובת הזהירות הקונקרטית. מבחן חובת הזהירות המושגית והקונקרטית הינו מבחן הצפיות הכפולה דהיינו: האם אדם סביר יכול היה לצפות את הנזק, והאם מבחינה נורמטיבית אדם סביר צריך היה לצפות את הנזק.
היסוד הנפשי מחייב בחינתו של יסוד הרשלנות המוגדר בסעיף 21 לחוק העונשין, כאשר יש לברר האם האדם הסביר יכול היה לצפות בנסיבות העניין כי מעשהו או מחדלו יגרמו לתוצאת המוות, ויש לוודא שלא מתקיים אחד החריגים שבסעיף 21(א).
הקשר הסיבתי דורש הוכחת קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין ההתרשלות ובין התוצאה, וכן יש להוכיח קשר סיבתי משפטי, דהיינו - האם האדם הסביר יכול היה וצריך היה לצפות את ההתרחשות ואת אופן התרחשותה.
דיון
"9) סיבת המוות – התאבדות.
10) נסיבות המוות - תלייה.
11) קשר בין סיבת המוות לבין המחלה הנפשית - כן".
ש. ואת לא חשבת ואף אחד לא חשב ממה שאת ראית בתיק, שצריך להתייחס לעניין הכת, מה זאת הכת הזאת, שאומרת שכולם צריכים למות וכו'? ...
ת. אני רוצה להגיד שאנחנו ידענו על הפרט הזה שכן, כשהיא הייתה ברוסיה הייתה בכת הזה, ובארץ, כשהיא הייתה בארץ פשוט היא התנתקה מהם כאשר היא נמצאה בארץ היא לא השתתפה בכת
....
ש. הבנתי. ובגלל זה היא נכנסה לדיכאון, זה היה תוצר לוואי, זה לא היה חשוב למה היא נכנסה לדיכאון?
...
ת. כידוע לי כדי לפתח מצב דיכאוני יכול להיות איזשהו טריגר חיצוני שגורם להתפתחות של המצב, יכול להיות, אבל לדיכאון יש גורמים גם ביולוגיים, גם פסיכולוגיים, זה גורמים, זאת מחלה שיש לה הרבה סיבות"
"ש. .. איך עניין הכת נבדק ונשלל שזה הגורם למחלה שלה?
ת. אין כת שהוא גורם למחלה
..
מדובר במחלה וזאת התעלומה.
...
ת. אז התשובה היא שזאת מחלה ביולוגית, מוח הוא גורם למחלה לא כת, כן? לכן אם אנחנו ניכנס לכת ואיך לטפל בכת ומה נעשה עם כת, לא נצא מזה, אז אנחנו לא נהיה רופאים...
ש. ואם בכת, אם היו מתחקרים אותה והתברר שנתנו לה איזה שהוא סם כלשהו, איזה פטריה, זה לא מעניין אתכם?
ת. אנחנו בדקנו, עשינו את כל הבדיקות הנדרשות, לכן זה נשלל הגורם ..."
"החברות בכת, בדומה לאירועים טראומטיים אחרים, כרוכה באיום על החיים או על השלמות הגופנית והנפשית ומתוך שכך, מעמתת את האדם עם מצבים קיצוניים של חוסר ישע (לואיס-הרמן, 2005). בשל כך, נפגעי כתות עלולים לפתח תסמינים פוסט-טראומטיים שונים, כמו דיכאון, חרדה, תחושת בדידות, דחייה, עצב, תחושה של חוסר שייכות, הפרעות בתפישה, נטיות אובדניות, הרס עצמי, הפרעות דיסוציאטיביות ובמקרים מסוימים אף הפרעות פסיכופתולוגית..."
"תמיד ברפואה וכולל פסיכיאטריה יש מקום לאבחנה מבדלת. תמיד אתה יכול, אתה לא יכול להגיע מיד למסקנה אחת, אתה חייב להעלות סוגיות של אבחנה מבדלת ולשלול אותם.. ולהגיע לאבחון נכון. במקרה של קטי..., כל הרישום וכל הבדיקות החוזרות מהלך המחלה, התגובה לטיפול, אכן מצביעים על כך שמדובר על הפרעה דו קוטבית""
"אשר על כן, על רופא המקבל חולה הסובל מתהליך כזה, ליצור אבחנה מבדלת לכל ארבע האפשרויות הנזכרות. 'אבחנה מבדלת' כוונתי בהקשרנו - רשימה של אבחנות אפשריות ביחס למה שהחולה סובל ממנו. במילים אחרות, צריך לתת את הדעת לאפשרות קיומה של כל אחת מאבחנות אלה, אלא אם נשללה".
"באבחנות הממוחשבות אין לנו דרך לציין את מה שמקודד בשפה הרפואית כחשד, גם אם אני רוצה לרשום חשד לאבחנה מסוימת, אין לי דרך
...
האבחנה היא מחלה בפולארית. לא ראיתי אותה במצב מאני, ראיתי אותה במצב דיכאוני
...
ושהדיכאון היה מג'ורי בעוצמה קלה עד בינונית".
"ש. את מכירה את הסטטיסטיקה ש-70 אחוז מאלה שאומרים את זה מתאבדים בסוף?
ת. לא. אבל אני מניחה שמאלה שעונים לשאלה אם אתה מתכוון להתאבד בתשובה לא, לא 70 אחוז מתאבדים אלא הרבה פחות"
"...כמו כן ניכר סיכון אובדני גבוה, עדיין רוצה למות "חושבת רק איך לתלות את עצמי". עקב סיכון אובדני גבוה שוכנעה החולה ומשפחתה לעבור למסגרת מוגנת (מחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי)".
"ש. אם רופא אמר לאמא של מטופלת, הבת שלך הכי מסוכנת כאן במחלקה, אבל אל תדאגי, נתתי הוראה לשמור עליה, האם דבר כזה צריך להיות רשום ?
ת. כן.
ש. כן? למה זה צריך להיות רשום ומה שאמרנו קודם לא צריך להיות רשום?
ת. כי להגיד לאמא שהבת שלך הכי מסוכנת זה לתת למשפחה מראש הבנה שיכול לקרות אסון...ואני חושבת שזה אתה תשאל את הרופא שאמר את זה, אני ממש לא, לא רוצה לעסוק בעדות שמיעה מה שנקרא
ש. ואם היית יודעת על דבר כזה, את חושבת שאז כן היתה טעות כאן בעניין של המנוחה?
ת. לא
... כיוון שתלוי באיזה שלב זה נאמר, יכול להיות שזה נאמר בקבלה.
ת. יכול להיות שזה נאמר בשלב שהיא היתה באגף סגור או באגף מוגן, ובשלב הזה אכן היתה השגחה יותר צמודה וכל זה, ואחר כך משתפר המצב וכבר אין צורך לשמור עליה. אז תלוי מתי זה נאמר ובאיזה נסיבות.
"ת. אני יכול להגיד ששיעורי ההתאבדות אצל אנשים שסובלים מהפרעה דו קוטבית, אחד מהגבוהים בהפרעות הנפשיות
...
אחוז ניסיון מוצלח, כ-20-15 אחוז עם הפרעה דו קוטבית מתאבדים.
ש. ואתה מסכים איתי שאם היה ניסיון אחד קשה לפני כן האחוזים גדלים עוד יותר?
ת. בודאי.
ש. ואפילו מכפילים את עצמם?
ת. בודאי
...
לכן כל מטופל עם הפרעה דו קוטבית העניין של ההתאבדות העניין האובדני נלקח בחשבון. אין כאן שאלה בכלל"
"שאלתי אותו אם המצב עד כדי כך השתפר ונהיה לא מסוכן שהיא עכשיו מסתובבת חופשי...אז הוא אמר לי – לא. המצב לא השתפר. המצב עדיין מסוכן. פשוט בגלל שהוא יודע שכל כך קשה להיות במקום הסגור הזה שהוא כמו אקווריום, כך הוא אמר במילים כאלה, שזה מאוד מדכא, והייתי מסכימה איתו....והסכמתי איתו שמאוד קשה שמה. אבל אמרתי – בחוץ מסוכן לדעתי. מה הוא אמר לי ? הוא אמר שהוא נתן הוראות לכולם להשגיח עליה, בגלל שהיא כל כך מיוחדת אז היא תהיה במחלקה הפתוחה, אבל כולם יודעים על המצב, כל איש צוות קיבל ממנו הוראה לא להוריד ממנה עיניים, לדעת בכל שנייה, בכל מצב איפה היא נמצאת, מה היא עושה, ושאני לא אדאג שפה היא נמצאת אפילו שהיא לא במחלקה סגורה, אבל במערכת מוגנת מבחינתה. זה מה שאני הבנתי ממנו והייתי נוטה להאמין לו...אבל ראיתי שרע כל כך, שהכאב הנפשי שלה הוא כל כך חזק שלא כל כאב פיזי יכול בכלל, אפשר להשוות עם הכאב הזה שהיא הייתה שקועה בו. ....לא ראינו שום, שום שיפור, לא ראינו שום דבר, ועוד היו תלונות נוספות שמהתרופות...היא מרגישה לא טוב. היא מרגישה כבדה והזיכרון שלה נפגע...היא כל הזמן התלוננה. זאת אומרת המצב שלה כל התקופה היה לא טוב. ממש לא טוב"
"ש: ....האם זה נכון שהיא אמרה לך שהיא מאוד חוששת ממצבה ? רע לה.
ת. נכון.
ש. לא טוב לה וזה היה שוב ושוב, היא ממש סובלת, היא עצובה, היא לא משתפרת, היא מתלוננת על הבעיות זיכרון שקודם לא היו, תיאבון מוגבר בגלל תרופות...אני לא רוצה שהשכל שלה, היופי שלה, הכי חשוב הבריאות שלה יהרסו בעקבות הטיפול הזה, תגיד לי מה עושים" ואז הסתכלת עליה ואמרת לה:"על מה את חושבת? החיים שלה בסכנה, היא עדיין מתכננת התאבדות והיא הכי מסוכנת מכל המטופלים" אתה זוכר שאמרת לה את זה ?
ת. כן.
ש. אחר כך היא כותבת לי ככה האמא, "השערות שלי נעמדו בכל הגוף. אמרתי איך ? אם היא במחלקה פתוחה, למה? היא בכלל לא נראית לי מתכננת משהו, מה אתה מדבר ? איך זה ייתכן ?..
ת. רק רגע, מי אמר ?
ת. האמא.
ת. עוד פעם ?
ש: אחרי שאמרת לה.
ת: שאמרתי שיש סיכון.
ש: כן, כן, היא אמרה לך "השערות שלי נעמדו בכל הגוף", זה התחושה שלה, היא אמרה לך:"איך היא במחלקה פתוחה ? למה ? והיא בכלל לא נראית מתכננת משהו, מה אתה מדבר ? איך זה ייתכן ? היא אמרה לך דבר כזה ?
ת: אני מתאר לעצמי.
ש: סליחה ?
ת: אני מתאר לעצמי שהיא אמרה.
ש: ואתה עונה לה שכאלו שלא נראים הם הכי מסוכנים, אמרת דבר כזה?
ת: זה גם ניסוח. ...
ש. אתה אומר:"הכאלו שלא נראים הם הכי מסוכנים, אבל לגבי פתוחה, זה להרגשה פתוחה שלה, את יודעת כמה קשה בסגורה, זה כמו באקווריום, לא נעים, אבל אל תדאגי, אין לך מה, נתתי לכולם הוראות להשגיח כל הזמן, לכולם, כולל כוח עזר אחרון, כולם יודעים שצריך". אמרת לה את זה ?
ת: זה לא ניסוח שלי, זה ניסוח שלה.
ש: תוכן ?
ת: אבל תוכן, כן, בהחלט"
"ש: ...נתת לכולם הוראות להשגיח כל הזמן, למי נתת הוראות ?
ת: זה לא הניסוח שלי....לא, אין הוראה כזאת, אין הוראה כזאת, אני בתור מנהל המחלקה לא יכול לתת הוראה כזאת, לא יכול.
...
ש: ...כששוחחת איתה בתוך תוכך ידעת שיש סיכוי שזה יקרה ? שהיא תצא עם אמבולנס מהבית חולים, יש סיכוי כזה, בתוך תוכך ידעת את זה, ידעת או לא ידעת ?
ת: אני אגיד לך,
ש: כן או לא ?
ת: בוודאי שכן. כל,
ש: למה לא אמרת לה ?
ת: בדיוק הפוך ממה שנאמר קודם שאמרתי את זה, לא במילים שלי, אבל זה כן נאמר.
ש: מה נאמר?
ת: נאמר שאחד מהתצפיות המשוחזרות ביותר ואני אומר את זה, איך להגיד את זה, בתור איש מקצוע ובצער, מי שניסה גם מנסה, זה המסר שאני מוסר, אוקיי ? שלא יהיה כאן שקט כמו שאין שקט אצלנו אצל רופאים. כאשר מגיעה מטופלת כזאת עם ניסיון אובדני כל כך חמור, אז מודעות היא מרגע ראשון עד לרגע אחרון ואחרי אשפוז וזאת הייתה השיחה, שגם אחרי השחרור ישנם סכנות ויישארו כי המנגנון נשאר במוח, כי המנגנון של התאבדות, זאת המחלה, המחלה היא ביולוגית"
"כוח פיזי, אנרגיה. כן. הוא מלווה בחוסר אנרגיה, אמפאתיה, ממש חוסר כוח פיזי. כשנותנים טיפול לדיכאון, עצם הדיכאון, מצב הרוח הוא משתפר האחרון, המחשבות חולפות בשלבים האחרונים. מה שמשתפר קודם כל, זו תחושת אנרגיה, יש תחושת, יש, חוזרים הכוחות. שינה, תיאבון, דברים ככה לא מבוטלים, אבל לא העיקרים. ואז ממה שמקבלים, לבן אדם יש עדיין את התחושה של הדיכאון ויש, וחוזר לו הכוח הפיזי, אז הוא יכול לעשות את, לבצע אותו. ושוב לא מדובר באומץ, מדובר בכוח פיזי".
"כב' השופט: עכשיו, מה הוא פרק הזמן מתחילת הטיפול בדיכאון ועד שהסכנה למימוש המחשבה האובדנית תחלוף?
ת: ...אני יכולה רק להגיד שבדרך כלל השיפור דיכאון רק אחרי שבועיים שלושה מתחילת הטיפול התרופתי.
כב' השופט: מתחיל השיפור?
...
כב' השופט: במקרה של נורדשטיין היו מחשבות אובדניות?
ת: כן, כן
כב' השופט: גדולות?
ת: פעילות. פעילות עם תוכנית...לא רק מחשבות אובדניות, גם עם תוכנית וגם כחלק מרגשות אשם.
כב' השופט: ומה שאני מבין ממך שברגע שמתחיל הטיפול שזה טיפול תרופתי בעצם, עולה הסיכון למימוש המחשבה האובדנית והטיפול עד לשיפור המחשבה האובדנית זה שבועיים שלושה ?
ת: יכול להיות כמה שבועות. זה יכול להיות כמה שבועות.
כב' השופט: כמה שבועות?
ת: כן.
כב' השופט: והכמה שבועות האלה קיים סיכון ממשי למימוש במחשבה האובדנית?
ת: קיים סיכון...
כב' השופט: כן. אבל זה קיים? הסיכון למימוש המחשבה קיים ?
ת: כן. ...
כב' השופט:זאת אומרת שבתקופה הזאת שמתחיל הטיפול התרופתי ועדיין אין שיפור במצב הדיכאון, האם צריך לשים אותה במקום סגור ושמור ומפוקח עם מצלמות? או, או שאפשר לתת לה להסתובב בשעות מסוימות באופן חופשי ובשעות אחרות לא?
ת: אבל שוב, זה תלוי בעוצמת המחשבות באותו רגע. ...
כב' השופט:...אם אני אגיע למסקנה כאן במקרה הזה של קטיה שהיו לה מחשבות אובדניות מחמירות כמו שאת אומרת, והתחילו איתה טיפול תרופתי, לא טיפול עם זרם חשמלי, והטיפול התרופתי אמור להמשך מספר שבועות עד שיתחיל להשפיע על המחשבות האובדניות, ובאותו מספר שבועות הזה, אם עדיין יש אצלה מחשבות אובדניות קשות, אז היה מקום לשקול לסגור אותה במחלקה סגורה ולא לאפשר לה לצאת מאותה מחלקה באותם ימים או באותם רגעים או באותן שעות שהמסקנה שאליה הגיעו הרופאים היא שהיא נמצאת בסיכון ממשי לחייה.
ת: השאלה אם הם הגיעו למסקנה הזאת.
כב' השופט:אם, אם כן, בהנחה שמה שאמרתי לך זה מה שהיה. האם היה צריך לסגור אותה במחלקה סגורה ולא לאפשר לה לצאת לחצר?
ת: צריך היה להגן עליה...זה להיות עם היד על הדופק ולבדוק את המצב שלה בהתאם לסיכון ולראות מה קורה עם הסיכון. אם הסיכון יורד אפשר גם לאפשר לה לצאת. זה מאוד דינאמי.
כב' השופט:ואם הסיכון לא יורד? אז מה, מה צריך לעשות?
ת: אם הסיכון לא יורד אז אנחנו לא נותנים לצאת נגיד מהמחלקה....אני רק אומרת שמה שנכון צריכה להיות הערכה עם יד על הדופק.
כב' השופט: אם אני אגיע למסקנה שביום שקטי התאבדה, היו לה מחשבות אובדניות מחמירות, ובכל זאת אפשרו לצאת לבדה מהמחלקה לחצר, אף אחד לא שם לב שהיא לקחה איתה שמיכה, ואף אחד לא שם לב שהיא תלתה את עצמה בחצר עם השמיכה, עד שהגיעו בני המשפחה והתחילו לחפש ומצאו אותה. האם זה, האם ההתנהלות הזאת של מי מבית החולים, האם זאת התנהלות לא תקינה לטעמך ?...האם את היית מתנהגת באופן שונה ?
ת: אני הייתי בודקת, אני הייתי בודקת את הרישום לפני שאישרו לה חופשה. כי אם אנחנו, תראה אנחנו פסיכיאטרים אבל עדיין לא יודעים לקרוא מחשבות. אם בן אדם מסתיר מחשבות אדוני, מסתיר, כי הוא כל כך נחוש בדעתו שהחליט לא לשתף פעולה, הכל בסדר, הוא משתפר, הוא לא רוצה למות. לא תמיד אנחנו יכולים להעריך. לא תמיד. אני אומרת שלא בכלל. אבל לא תמיד....
כב' השופט: ואם האדם, ואם האדם לא הסתיר את המחשבות, זה אמור להיות מתועד? ...
ת: בהחלט. זה צריך להיות מתועד גם אם הוא מסתיר, גם אם הוא לא מסתיר.
כב' השופט: האם אתם יכולים להגיע להערכת סיכון גבוהה גם אם המטופל מסתיר את המחשבות האובדניות? האם יש דרכים?
ת: כן...אנחנו מחפשים אותן. אותו מטופל שאנחנו לא כל כך רואים שיפור, שמדברים על שיפור והכל עכשיו בסדר, זה היה ועכשיו אין בכלל, משהו חשוד כאן...".
"אנחנו מחליטים להעביר חולה מאגף סגור לאגף פתוח כשיש שיפור במצבו וחלק מהטיפול בו.
...
בדרך כלל מחליטים במקרים מסוימים ביחד עם כל הרופאים בזמן הביקור או בדיונים במחלקה, במקרים מסוימים לפעמים זה רופא מטפל"
"... אנחנו מתרשמים מהמצב של המטופל כל יום, אנחנו גם מסתמכים על הבדיקה שלנו, על ההסתכלות הסיעודית שהיא 24 שעות, על כך שהמטופלת מקבלת טיפול, שהיא משתפת פעולה ועל פי זה קובעים אם המטופל יכול לעבור לאגף הפתוח מתוך האגף הסגור".
"אני יכולה להגיד לך שזה באמת לא רשום מבחינת הרישום הרפואי. אבל שהיא נבדקה המטופלת כל התקופה הזאת שיתפה פעולה, המטופלת יצרה קשר טיפולי טוב עם המטפל שלה, היה דיווח על כך שהיא מרגישה יותר טוב, היא יצאה קצת לטייל החוצה והיא הרגישה טוב כחלק מהטיפול עברה לאגף הפתוח ... אם יש בבדיקות בימים אחרי זה ספק קל שבקלים שהמצב מחמיר, מחזירים לאגף סגור"
"... היא יצאה, כי אני אגיד לך בלי להיכנס לזה, היא יצאה על פי מהלך הכי תקין והכי מקובל שיש בבית חולים פסיכיאטרי, קרי היא הועברה מאגף סגור לאגף פתוח, אחרי שבוע ימים של הישארות באגף פתוח, תוך כדי שיפור ניכר במצבה הנפשי. היא לא יצאה ישירות לאגף מוגן, אלא אם כן נלקח כאן ביטחון עוד לקחנו בחשבון בכל זאת את האירועים הקודמים, היא יצאה למספר שעות וחזרה. היא הועברה לאגף פתוח והתחילה לצאת לחופשות, קודם כל למספר שעות אחר כך בליווי ואחר כך באופן עצמאי. אין תהליך יותר תקין מתהליך הזה. כל פעם מצבה הנפשי, מצבו הנפשי הוערך בצורה עוד פעם אני אומר, כי זה הנוהל במחלקה, בדיקת המטופל מתקיימת לא פעם ולא פעמיים, ועל כך גם יש רישום כאן, שהממוצע, אני ספרתי את זה, ממוצע של רישומים ביום זה כמעט שלושה רישומים, או.קיי? זה טיב העבודה במחלקה... מגע עם מטופל זה מה שמאפשר את ההערכה. לפעמים בדיקה פורמלית לא נותנת לך מספיק אינפורמציה, אתה נדרש לאינפורמציה נוספת. רק אינטגרציה בין מספר בדיקות ... מאפשרת להגיע להערכה שיש לה... הערכת המצב והערכת המסוכנות. כל פעם שהיא חזרה מה, יצאה קודם כל לחופש, היתה כאן, הושקעה עבודה לגבי אינדיקציה, אם ניתן לתת חופש או לא ניתן לתת, ומה המטרה בחופש...ועל פי הרישומים שאתה יכול לראות כל הדרך, ביטויי מחלה, ביטויי מחלה פעילים לא התקיימו. ... דיברנו על תנודות מצב הרוח, דבר שהוא יותר נגיד טבעי מאשר לא טבעי, הייתי שואל את עצמי אם אין תנודות במצבי רוח על מה מדובר קרוב לודאי על השפעה מוגזמת של הטיפול התרופתי. לכן האינדיקציה למתן חופשות בצורה הדרגתית כמו שציינתי היתה על סמך שיפור של ממש במצבה הנפשי"
"במסגרת תפקידיו של רופא המטפל בחוליו מוטלת עליו החובה לאבחן, במסגרת נתוניו של כל מקרה, את האבחנה הרפואית הנכונה ביחס לחולה בו הוא נדרש לטפל; עליו להחליט על הטיפול הנדרש; ועליו להשגיח כי טיפול כזה אכן יינתן לחולה. במסגרת חובת האיבחון של המחלה, אין רופא יוצא ידי חובתו רק בכך שהוא מסיק את המסקנה הנכונה מן העובדות המובאות לפניו. מוטלת עליו גם החובה לגלות יוזמה ולברר את העובדות לאמיתן. חלק מכישוריו של רופא סביר הם לדעת לשאול לחקור ולברר בדבר קיומן או אי-קיומן של תופעות מסוימות. לא אחת, כדי לאבחן כראוי את מצבו של חולה, נדרש הרופא שלא להסתפק במה שרואות עיניו, אלא מוטלת עליו חובה נוספת לחקור, לברר ולעקוב אחרי החולה הנזקק לטיפולו ואחר קורותיו, על-מנת לאמת או לשלול מימצאים מסוימים, מימצאים שיש בהם כדי לסייע לאיבחון נכון. ובלשונו של חברי הנכבד, השופט ד' לוין, בע"א 58/82, בעמ' 262 מול אות השוליים ז:
"...אין הרופא יוצא ידי חובתו בכך בלבד שהוא מקבל את ההחלטה, ההולמת את המימצאים הגלויים, אלא שומה עליו לפעול בשקידה ראויה ובמאמץ סביר, על-מנת שהמימצאים האלו אכן יובאו לידיעתו, שאם לא כן כל החלטה, המתבססת על מימצאים חסרים, תהא לוקה בחסר אף היא, ואין כל משמעות לכך שנאמר, שהרופא המליץ על הטיפול, שהלם את המימצאים שהיו לפניו. אין אנו שואלים את עצמנו מה צפה הרופא במצב נתון מסוים אלא מה צריך היה לצפות ומה יכול היה לצפות נוכח התפתחות הדברים".
ובמלים אחרות, לא די בהתנהגות של הרופא על-פי העובדות שלפניו. לעתים נדרשת ממנו התנהגות אקטיבית, דהיינו לדרוש ולחקור, כדי לקבל את תמונת מצבו של החולה במלואה"".
" (א) רופא יחשב כ"רשלן" - אם אין הוא חוזה מראש "סיכונים" שרופא סביר בנעליו היה צופה אותם ומקדם את פניהם; רופא ייחשב כ"פזיז" - אם הוא חוזה מראש שהטיפול הרפואי שהוא נותן לחולה כרוך בסיכון ממשי לחייו או לבריאותו והוא נוטל על עצמו במודע סיכון כזה, כשהוא ער לכך שרופא סביר לא היה נוטלו.
(ב) הרופא "הרשלן" הינו זה שנוטל, שלא במודע, סיכון שרופא סביר לא היה נוטלו; הרופא "הפזיז" הינו זה הנוטל במודע סיכון ממשי, שרופא סביר לא היה נוטלו."
פרופ' פוירובסקי לא לקח סיכון מיותר ובמודע, שהרי מצבה הרפואי של המנוחה החל להשתפר, ואושרו לה חופשות מדורגות, כמפורט לעיל, והטיפול התרופתי שיפר את מצבה. ב"כ המבקשים טען, שהמנוחה התאבדה לאחר 20 ימים מתחילת הטיפול באשפוז השני, דבר שחייב צפייה כי הטיפול התרופתי יספק למנוחה כוחות פיזיים להתאבד שוב, והפנה הן לדברי ד"ר קריינין בפניי, והן למצוין בספרו של פרופ' פוירובסקי (ת/72), שאובדנות יכולה לצמוח גם "מתוך תחילתו של שיפור במצב, כאשר כוחותיו של המדוכא מתחילים להתעורר" (עמ' 41). הצוות הרפואי בבי"ח טירה, ובראשם פרופ' פוירובסקי, טיפלו במנוחה בהתאם לידע המקצועי ולניסיונם. אין לומר, שכל שיפור במצבו של חולה אמור להדליק נורה אדומה, שמא אותו חולה צובר כעת כוח להתאבד, אחרת, לא ניתן היה לטפל בחולים ולאפשר להם להשתלב בחיים נורמאליים. הסיכון להתאבדות אצל מטופל בבי"ח טירה, ובמיוחד אצל מטופל שכבר עבר ניסיון התאבדות בעבר, כפי שקרה עם המנוחה, הוא קיים, אך אשפוזה של המנוחה נעשה במטרה לטפל בה, לשפר את מצבה הרפואי ולמנוע הישנות מקרי התאבדות בעתיד. טיפול מעין זה ניתן למנוחה, ולא ניתן לקבוע, כאמור, שהייתה כאן התרשלות העולה כדי ביצוע עבירה פלילית.
בנוגע לזירת ההתאבדות
"ש. האם ידוע לך שהיה מקרה כזה באותו מקום של מטופל שתלה את עצמו?
ת. כן. זה קרה לפני שנים רבות. לא זוכר בדיוק.
ש. אני אומר לך שהופיע בפניך עד בשם קוסטא, בדף מס' 4 המודפס. הוא העיד ביום 12.10.09 בשעה 12:30. "פעם שניה שמוצא אדם תלוי באותו מקום בדיוק. זוכר את הוראות המשטרה שם לא לגעת. במקרה הראשון לפני 3 שנים". האם אתה הוצאת התיק של אותו מטופל לברר מה היו הנסיבות?
ת. לא"
"...אם במקום יש שילוב של הדברים אימפולס להתאבד ותנאים להתאבד זה מתבצע. זה מקל על הביצוע....וחייבים להתייחס לאובדנות, לאירוע התאבדות, כרעידת אדמה, חייבים להיות ערים לכך שזה אפשרי, חייבים לעשות הכל כדי להקטין את הנזק או להקטין את האפשרות לאדם לפגוע בחייו, אבל זה בלתי ניתן למנוע".
"ש. לאחר ששמעת את העד קוסטא שהיה כזה אירוע 3 שנים קודם לכן, זה הפתיע אותך שבאותו מקום שני מקרים לפחות ממה שאתה יודע.
ת. יש גשר בקליפורניה, זה המקום האהוב על מתאבדים. זה לא הפתיע אותי. יש מקומות עם אנרגיה שלילית.
ש. אם זוהי המסקנה שלך, שיש מקומות כאלה... מדוע לא כתבת עוד מספר משפטים אני ממליץ לשים מצלמת מעקב או לגדר את האיזור כי לא חייבים החולים להסתובב בכל שטח בית החולים ולא יקרה דבר אם לא יסתובבו? ...
ת. שני מקרים זה לא מקרים שאפשר לעשות מהם מסקנות מרחיקות לכת. לגבי המקום זאת דעה פנימית שלי שזה לא הפתיע אותי. אני לא מומחה באבטחה. אני מומחה בפסיכיאטריה. ראיתי שאם נוציא משם את השולחן לא תהיה דרך לטפס. עשיתי את הדבר הזה"
"ש: האם את חושבת שזה התפקיד של מנהל בית חולים לבדוק, היכן יש מיקומים גיאוגרפיים בבית חולים שהם נקודות תורפה, ששם יש יותר נטייה לעשות פעולת התאבדות?
ת: כן. אבל הוא שוב פעם, בהחלט כן. אתה יודע מה ? כן"
אין בידי לקבל את ניסיונה של ד"ר שינקמן להתנער מאחריות בנוגע למפגעים בתחום בית החולים – היה על ד"ר שניקמן, כמנהלת בית החולים בזמן ההתאבדות, לוודא הרחקת השולחן מהמקום שבו התאבד אדם בעבר, בכדי למנוע הישנות המקרה בעתיד, ומשלא עשתה כן – רובצת על כתפיה האחריות לכך.
" ש. את יודע שאיש הביטחון המאבטח חווה מקרה דומה שלוש שנים
קודם לכן?
ת. כן, ידוע לי.
ש: ידוע לך שהיה שם שולחן שמעליו יש צינור שמקובע לקיר?
ת: כן.
ש: מתי היית שם בעצם...
ת: מספר ימים
ש: מספר ימים. והשולחן עדיין היה שם. היית סגן מנהל בית חולים, למה לא נתת הוראה להזיז את השולחן?
ת: אגיד לך, זאת סוגיה שגם כן יש דיון מאוד מאוד קדחתני לגבי מה אנחנו עושים כדי באמת למנוע אירועים דומים. האם אנחנו נוציא את כל העצים מהשטח"
"סעיף 304 לחוק העונשין בא להציב סטנדרט מחמיר בכל האמור לקיפוח חיי אדם. היינו, מגמת החקיקה ותכליתה היו והינן לבוא, להזהיר ולהתריע מפני אדישות, חוסר אכפתיות וזלזלול בחיי אדם.
המחוקק הוא שקבע שלמרות שבעבירה זו נעדר היסוד הנפשי, הרי זו עדיין עבירה פלילית, וזאת כאמור מפאת החשיבות שמייחס המחוקק לערך קדושת החיים.
בפרשנות הסעיף וביישום מדיניות תחיקתית מלאו בתי המשפט את הסעיף תוכן ולעיתים אף הציבו סטנדרטים מחמירים של התנהגות למען קידום מטרה זו של שמירת החיים".
אני מתיר פרסום החלטה זו, אך אוסר פרסום כל פרט מזהה אודות המנוחה.
ניתן היום, כ"ב באלול תשע"ב, 9 בספטמבר 2012, במעמד הצדדים.
תאריך | כותרת | שופט | צפייה |
---|---|---|---|
28/05/2012 | החלטה מתאריך 28/05/12 שניתנה ע"י זאיד פלאח | זאיד פלאח | לא זמין |
09/09/2012 | פסק דין מתאריך 09/09/12 שניתנה ע"י זאיד פלאח | זאיד פלאח | צפייה |
04/02/2013 | החלטה | זאיד פלאח | צפייה |
17/03/2013 | הוראה לאחר להגיש הודעה | זאיד פלאח | צפייה |
10/04/2013 | החלטה מתאריך 10/04/13 שניתנה ע"י זאיד פלאח | זאיד פלאח | צפייה |
16/06/2013 | פסק דין מתאריך 16/06/13 שניתנה ע"י זאיד פלאח | זאיד פלאח | צפייה |
תפקיד | שם | בא כוח |
---|---|---|
מבקש 1 | קטי נורדשטיין ז"ל | אילן קיסרי |
משיב 1 | מדינת ישראל | עמית איסמן, לילי בורישנסקי, ענאן גאנם, חאלד חכרוש |
מבקש 3 | ד"ר פשיניאן |