מבוא

1. התובע, יליד 17.7.72, הגיש תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף אשר נגרמו לו, לטענתו, בעקבות מעורבותו בתאונת דרכים ביום 12.3.09.

תמצית טענות הצדדים

1. מכתב התביעה עולה, כי בעת שהתובע נסע בטנדר בו נהג הנתבע מס' 2 (להלן: "שקיר") ארעה תאונה בין הטנדר האמור לרכב בעל מ.ר 21-654-64 (להלן: "הרכב") בו נהג הנתבע מס' 1 (להלן: "עווד"). לאחר התאונה האמורה, יצא התובע מהטנדר ובעת שעמד בשולי הכביש החל עווד לנסוע ודרס אותו. התביעה הוגשה נגד עווד, שקיר, קרנית וחברת הביטוח כלל (להלן: "כלל") שביטחה את הטנדר והשימוש בו במועדים הרלוונטיים.
2. התובע טוען, כי בעקבות ההתנגשות בין הרכב לטנדר ובעקבות דריסתו נגרמו לו נזקי גוף. לטענתו, לאחר התאונה הוא הובהל לבית החולים גליל מערבי בנהריה שם נבדק ואובחן, כי סובל מחבלות בבית החזה, שברים בצלעות, פגיעה בבטן, בגב תחתון, בכתף ימין, ברך שמאל ובאגן. התובע אושפז עד ליום 19.3.09 ושוחרר עם המלצות למנוחה והמשך מעקב.
3. התובע עותר לפיצוי בגין הפסדי שכר לעבר ולעתיד, הוצאות רפואיות והוצאות נלוות לעבר ולעתיד, עזרת צד ג' לעבר ולעתיד, אובדן פנסיה ותנאים סוציאליים וכאב וסבל.
4. בהמשך, הגיש התובע כתב תביעה מתוקן נגד עווד, שקיר, כלל וחברת הביטוח מגדל שביטחה את השימוש ברכב במועדים הרלוונטיים לתובענה. במסגרת כתב התביעה המתוקן שב התובע על הטענות אשר נטענו על ידו בכתב התביעה המקורי.
5. לטענת כלל, דין התביעה נגדה להידחות, מאחר והנזק לא נגרם בעקבות התאונה בה היה מעורב הטנדר אלא במהלך קטטה שהתפתחה בין התובע ושקיר אחיו לבין עווד. לטענתה, התאונה בה היה מעורב הטנדר הייתה מינורית ובעקבותיה לא נותרו לתובע נכות או מגבלה כלשהן. בנוסף טענה, כי ראשי הנזק אינם מפורטים דיים וכי הם מוגזמים ומופרכים ואין קשר סיבתי בינם לבין התאונה בה היה מעורב הטנדר.
6. עווד ומגדל הגישו כתב הגנה במסגרתו טענו, כי דין התביעה נגדם להידחות. הם הכחישו את עצם התרחשות התאונה וקיומו של קשר סיבתי בינה לבין הנזקים הנטענים. לטענתם, הנזקים מוגזמים ואין להם אחיזה במציאות.
7. בהמשך, הגישה מגדל כתב הגנה מתוקן מטעמה בלבד במסגרתו טענה, כי התאונה אירעה במתכוון ולפיכך ולאור האמור בסעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים הרי שאין מדובר בתאונת דרכים כהגדרת המונח בחוק. מגדל שבה על טענותיה באשר להכחשת התאונה, הנזקים וקשר בינם לבין התאונה.
8. בהמשך, הגישה מגדל כתב הגנה מתוקן נוסף בו שבה על טענתה לפיה מדובר במעשה אשר נעשה במתכוון וכן טענה, כי לעווד לא היה רישיון נהיגה בר תוקף במועד התאונה ולפיכך כפרה בכיסוי הבטוחי. עוד טענה מגדל, כי החבות לנזקי התובע מוטלת על כלל שביטחה את הטנדר בו נסע התובע בעת התאונה. מגדל שבה על הטענות שהועלו על ידה בכתבי ההגנה הקודמים שהגישה באשר לנזקים הנטענים.
9. בהמשך, הגיש התובע כתב תביעה מתוקן נוסף נגד עווד, שקיר, מגדל, כלל וקרנית. במסגרתו שב התובע על טענותיו בשני כתבי התביעה הקודמים שהגיש.
10. קרנית הגישה כתב הגנה במסגרתו טענה, כי דין התביעה נגדה להידחות. לטענתה, נזקי התובע נגרמו בעת שנסע בטנדר אשר היה מבוטח בביטוח חובה. לחלופין טענה, כי הנזק נגרם עקב פגיעה מכוונת ומשכך הרי שאין מדובר בתאונת דרכים כהגדרת המונח בחוק. עוד טענה קרנית, כי ביטוח החובה שהוציאה מגדל כיסה את שימושו של עווד ברכב מאחר ועווד לא ידע שרישיון הנהיגה שלו נפסל. בנוסף, קרנית הכחישה את נסיבות האירוע ואת הקשר הסיבתי בינו לבין הנזקים הנטענים.
11. קרנית הגישה הודעת צד שלישי נגד עווד. לטענתה, עווד נהג ברכב הפוגע בעת שלא היה לו רישיון נהיגה תקף ובנסיבות אלו עליו לשפות אותה בגין השתתפותה בפיצוי התובע. בהמשך הגישה קרנית הודעת צד שלישי מתוקנת נגד עווד, גנאים מוחמד (להלן: "גנאים") ואסווד אמיר (להלן: "אסווד"). במסגרת ההודעה המתוקנת טענה קרנית, כי גנאים ואסווד היו המחזיקים ברכב ומתירי השימוש בו.
12. לבקשת התובע ניתן פסק דין ביום 11.11.14 לפיו התביעה נגד כלל מבטחת הטנדר נדחתה ללא צו להוצאות.

ראיות

1. בהתאם להחלטה מיום 6.6.11 מונה פרופ' חיים צינמן כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי. במסגרת חוות דעתו קבע המומחה, כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 2%. עוד ציין המומחה, כי בבדיקתו את התובע לא נמצאה הגבלה תפקודית והתובע לא יזדקק לטיפולים רפואיים הקשורים לתאונה.
2. התובע ושקיר הגישו תצהירי עדות ראשית ונחקרו על האמור בתצהיריהם. בנוסף העידו עווד, חסן קאדרי (להלן: "חסן")- מי שהרכב שימש אותו במסגרת עבודתו ואשר השאיר ביום התאונה את הרכב לשטיפה במכון בו עבד עווד, גנאים- המעביד של חסן במועד הרלוונטי אשר נתן את הרכב לחסן כרכב עבודה ואמג'ד אשקר (להלן: "אמג'ד")- אשר עובד כדוור ועל פי הנטען המציא לעווד את גזר הדין בנוגע לשלילת רישיונו. הצדדים הגישו ראיותיהם וסיכמו טענותיהם בעל פה.

דיון ומסקנות

1. כאמור לעיל, התביעה נגד כלל באשר לתאונה הראשונה בה פגע הרכב בטנדר בו נסע התובע נדחתה בהתאם לפסק דין מיום 11.11.14. בין הצדדים נותרה מחלוקת באשר לתאונה השנייה. הצדדים חלוקים ביניהם באשר לעצם התרחשות התאונה, נסיבות התרחשותה, שאלת החבות והנזק.
2. בשלב זה אקדים ואומר, כי לאחר שקילת מכלול טענות הצדדים והחומר המונח לפניי מצאתי, כי דין התביעה נגד עווד וקרנית להתקבל, דין התביעה נגד שקיר ומגדל להידחות, דין ההודעה לצד שלישי נגד עווד להתקבל ודין ההודעה לצד שלישי נגד גנאים ואסווד להידחות, מהנימוקים שיפורטו.
3. במסגרת כתב התביעה המתוקן טען התובע, כי לאחר שהתרחשה התאונה הראשונה נוסעי הטנדר, והוא ביניהם, יצאו מהטנדר ובעת שהוא עמד בשולי הכביש פתח עווד בנסיעה ודרס אותו (סעיף 8(ב)). זו גרסתו העובדתית של התובע ועל כתפיו מוטל להוכיח גרסה זו.
4. התובע העיד, כי לאחר שהתרחשה התאונה בין הטנדר לרכב הוא ירד מהטנדר משום שרצה לראות מה קורה עם אחיו ולהחליף פרטים עם נהג הרכב (עמ' 15 ש' 28, עמ' 16 ש' 1). במהלך עדותו שב התובע וטען, כי שקיר לא ירד מהטנדר וכי רק הוא ירד מהטנדר (עמ' 15 ש' 31, עמ' 16 ש' 19, ש' 25). בהמשך עדותו נטען בפני התובע, כי כאשר הוא נשאל בשאלון לגבי נסיבות התאונה הוא טען, כי אחרי ההתנגשות "עצרנו בצד. ירדנו מהרכב" נטען בפניו, כי גם שקיר ירד מהטנדר והוא שב וטען שאחיו לא ירד מהטנדר (עמ' 17 ש' 22-25). בהודעה אשר מסר התובע במשטרה הוא טען, כי לאחר התאונה הראשונה הוא ירד מהטנדר וניגש לרכב בו נהג עווד. כמו כן טען בהודעה, כי אחיו עדיין לא ירד מהטנדר (נ/4 ש' 18).
5. שקיר העיד, כי הוא לא ירד מהטנדר לאחר התאונה (עמ' 23 ש' 12-13). בהמשך טען, כי בעקבות התאונה הדלת שלו התעקמה ולא היה בידו לצאת מהטנדר (עמ' 23 ש' 17-18). שקיר אישר, כי הזמין משטרה ביום התאונה (עמ' 23 ש' 32-33). נטען בפניו, כי השוטר שכתב את דו"ח הפעולה כתב שהוא והתובע ירדו מהרכב לכיוון עווד. שקיר שלל את האמור וטען שהם לא ירדו מהרכב. בהמשך תיקן וטען שהוא לא ירד מהטנדר (עמ' 24 ש' 10-11). אציין, כי בדו"ח הפעולה (ת/4) כתוב בסוף העמוד הראשון, כי "לאחר שרכב יונדאי נכנס בטנדר הנוסע שהיה עם הנהג הייתם ירד מהרכב...". מהמסמך האמור עולה, כי לפי הגרסה שמסר שקיר לשוטר ביום התאונה הרי שמי שיצא מהרכב הוא התובע אשר נסע עמו. מת/4 לא עולה, כי שקיר מסר לשוטר גרסה לפיה אף הוא יצא מהטנדר. אף בהודעה אשר מסר שקיר במשטרה הוא טען, כי התובע יצא מהטנדר לאחר התאונה ולא טען, כי גם הוא יצא מהטנדר. לא מצאתי, כי קיימות סתירות בעדותו של שקיר בעניין זה.
6. מהאמור עולה, כי קיימת סתירה בין גרסתו של שקיר לבין אחת מגרסאות התובע וכן סתירה בין גרסאותיו של התובע כאשר מחד טען, כי כל נוסעי הטנדר ירדו ממנו ומאידך טען, כי רק הוא ירד מהטנדר.
7. התובע העיד, כי בעת שראשו היה בתוך הקבינה של הרכב בו נהג עווד ובעודו מדבר עמו עווד שם בהילוך ושם רייס (עמ' 19 ש' 6-10). בהודעה אשר מסר התובע במשטרה הוא טען, כי היה במרחק של כחצי מטר מהרכב בעת שעווד החל לנסוע ודרס אותו (נ/4 ש' 9-10). כמו כן טען, כי לא הספיק לדבר עם עווד לפני שהלה דרס אותו (נ/4 ש' 15-16). לאחר שהתובע הופנה לסתירה בין גרסאותיו באשר למרחק בו עמד מהרכב הוא השיב, כי הראש שלו היה בתוך הרכב והרגליים היו רחוקות (עמ' 19 ש' 26-28). באשר לסתירה בין גרסאותיו בנוגע לשאלה, האם דיבר עם עווד לפני שנדרס אם לאו טען, כי הוא בא לדבר עם עווד בכדי להחליף פרטים (עמ' 19 ש' 26-33, עמ' 20 ש' 1). לטענתו, הוא בא לדבר עם עווד, הכניס את הראש ועווד נסע (עמ' 20 ש' 9-14).
8. שקיר העיד, כי לאחר התאונה התובע ירד מהרכב וניגש לעווד בכדי לדבר עמו ובטרם הספיק לדבר עמו עווד שם הילוך ונסע. בהמשך טען, כי התובע החל לשוחח עם עווד. לאחר שנשאל האם התובע הספיק לדבר עם עווד או לא השיב, כי אולי שתי מילים (עמ' 23 ש' 17-21). בעדות במשטרה סיפר שקיר שהתובע עדיין לא הגיע לרכב השני בכלל (נ/5 ש' 22). שקיר טען בעדותו שהוא לא אמר במשטרה שהתובע עדיין לא הגיע לרכב וטען שהתובע ממש הגיע לרכב של עווד. לטענתו, איך שהתובע הגיע לרכב של עווד תוך מספר שניות עווד נסע. שקיר העיד, כי התובע לא הספיק להתווכח עם עווד או לנהל איתו מו"מ. שקיר שב וטען, כי התובע הגיע לרכב והוסיף, כי הוא אינו יודע מדוע אמר משהו אחר (עמ' 24 ש' 27-33, עמ' 25 ש' 1-8). בהמשך טען, כי גם בתצהיר וגם במשטרה אמר אמת (עמ' 25 ש' 9-10).
9. מהאמור עולה, כי קיימות סתירות בגרסותיהם של התובע ושקיר באשר לשאלה האם התובע הגיע לרכבו של עווד והאם החל לדבר עמו בטרם התרחשה התאונה השנייה.
10. הסתירות בעדויותיהם של התובע ושקיר, כמפורט לעיל, לא נעלמו מעיני. עם זאת, מצאתי, כי אין בסתירות אלו בכדי ללמד, כי התובע לא נפגע בעת שעווד נסע ממקום התאונה. מעדויותיהם של התובע, שקיר ועווד עולה, כי לאחר התאונה יצא התובע מהטנדר והיה בקרבת רכבו של עווד. עווד העיד, כי התובע יצא מהטנדר והגיע לרכבו. השאלה האם גם שקיר יצא מהרכב או השאלה האם התובע הספיק לדבר עם עווד אם לאו אין בהן בכדי ללמד האם ארעה התאונה הנטענת אם לאו. מצאתי, כי אין מדובר בסתירות היורדות לשורשו של עניין ואין בסתירות אלו בכדי ללמד, כי אין ממש בגרסת התובע, לפיה לאחר התאונה בין הטנדר לרכב הוא ירד מהטנדר ונדרס על ידי עווד אשר נסע מהמקום.
11. בעת עדותו נטען בפני התובע, כי על רכבו של עווד לא נמצאו סימנים שיעידו על כך שהרכב פגע בו והוא נשאל, האם ייתכן שהוא נפל ללא קשר לרכב והשיב בשלילה. התובע טען, כי עווד תיקן את הרכב. לאור טענה זו נטען בפניו, כי הבוחן בדק את הרכב ביום התאונה ולא מצא סימנים ובתגובה שאל, האם היה צריך להיות דם על הרכב (עמ' 17 ש' 6-11). עווד העיד, כי לאחר שנסע מהמקום הוא לקח את הרכב למקום שעושה פחחות וצבע וחזר הביתה. הוא טען, כי עשה כן לפני שפנה למשטרה (עמ' 30 ש' 27-34). עווד העיד, כי לא נכח במקום כאשר בוחן התנועה הגיע למקום התאונה (עמ' 31 ש' 12-13). עוד העיד, כי אחרי שפנה למשטרה הוא חזר הביתה (עמ' 31 ש' 6-7). לטענתו, הוא אינו זוכר האם החזיר את הרכב למקום התאונה. נטען בפניו, כי בדו"ח הפעולה שהכינה המשטרה צוין, כי הוא הגיע למקום ונפגש עם הבוחן וגם הרכב היה במקום. עווד שב וטען, כי הוא אינו זוכר (עמ' 31 ש' 16-21). חסן העיד, כי לאחר שנודע לו על התאונה הוא הגיע למקום וראה שם בוחן משטרה שצילם את הרכב שלו. הוא העיד, כי ראה את עווד באירוע (עמ' 43 ש' 8-12).
12. הנה כי כן, מעדותו של עווד עולה, כי ממקום התאונה הוא לקח את הרכב לתיקון וכי עשה כן לפני שפנה למשטרה. מדוח הפעולה (ת/4) עולה, כי בעת שהשוטר היה במקום התאונה התברר לו, כי עווד הגיע למשטרה בכדי למסור תלונה על תקיפה ונטען, כי נמסר לעווד, כי עליו להגיע למקום התאונה וכי הוא עשה כן וחבר לבוחן. מהאמור עולה, כי הרכב נבדק על ידי הבוחן לאחר שהוא נלקח על ידי עווד לתיקון. לפיכך, אין בטענה, כי לא נמצאו על הרכב סימנים שיעידו על כך שהוא פגע בתובע בכדי ללמד, כי לא התרחשה התאונה בה עסקינן. יש לציין, כי בדו"ח הבוחן יש התייחסות לכך שרכב היונדאי עזב את הזירה וכי לא ניתן לקבוע האם נעשו ניסיונות לטשטש פגיעה כאמור. כמו כן, בדו"ח הבוחן צוין, כי לא נמצאו סימנים ייחודים לפגיעה בהולך רגל אולם לא ניתן לשלול פגיעה כזו מאחר ומדובר בפגיעה במהירות נמוכה של התחלת נסיעה (סעיף 14(ו).
13. התובע העיד, כי התאונה בין שני כלי הרכב לא הייתה רצינית, וכי ילדיו היו ברכב ואישר, כי לא התעכב עמם משום שהתאונה הייתה קלה ואף אחד לא נפגע (עמ' 18 ש' 20-25). עוד העיד, כי לפני שעווד פגע בו בעת שהוא היה מחוץ לרכב הוא הרגיש טוב (עמ' 21 ש' 16-17). לטענתו, פגיעותיו נגרמו בעקבות זה שעווד דרס אותו (עמ' 18 ש' 28-30). עווד העיד, כי התרחשה תאונה קטנה בין הרכב בו נסע והרכב בו נסעו התובע ואחיו (עמ' 27 ש' 23).
14. הנה כי כן, מעדותם של התובע ועווד עולה, כי התאונה אשר התרחשה בין שני כלי הרכב הייתה קלה ולא היו בה נפגעים. זו גם הסיבה שבסופו של יום חזר בו התובע מתביעתו כנגד כלל, מבטחת הטנדר. אין מחלוקת, כי ממקום התאונה פונה התובע לבית חולים שם אושפז מיום 12.3.09 ועד ליום 19.3.09. העדויות באשר לאופי התאונה הראשונה ולמצבו של התובע לאחר תאונה זו תומכות בטענת התובע לפיה הפגיעות בגינן אושפז נגרמו לאחר התאונה הראשונה בין שני כלי הרכב.
15. עווד הכחיש בעדותו את הטענה לפיה פגע במישהו מנוסעי הרכב השני כאשר נסע מהמקום. הוא טען שהוא לא יודע כיצד התובע נפגע וטען, כי כאשר הוא עזב את המקום שניהם היו בריאים (עמ' 27 ש' 27 עמ' 28 ש' 1-2). לאור עדותו לפיה התובע יצא מהאוטו והחל להרביץ לו וכי בשלב זה התובע לא היה פצוע הוא נשאל ממה נפצע התובע והשיב, כי אינו יודע. עווד העיד, כי כאשר התובע הרביץ לו התובע הרגיש טוב (עמ' 37 ש' 24-28). עוד העיד עווד, כי הוא לא דרס את התובע. עווד שלל טענה לפיה אולי זה קרה בטעות וכי בעת שהוא ברח מהמקום התובע נפל והוא שלל את הטענה האמורה (עמ' 37 ש' 29-33). נטען בפניו, כי לאחר התאונה הראשונה התובע הרגיש טוב ומיד אחר כך הגיע לבית חולים עם שבר בצלע וסימני שפשוף והוא נשאל מתי זה קרה והשיב, כי אינו יודע (עמ' 38 ש' 2-4). אציין כאן, כי עדותו של עווד הותירה עלי רושם לא אמין.
16. מעדותו של עווד (עמ' 40 ש' 20-22) ומההודעה אשר מסר במשטרה (נ/8) עולה, כי לאחר התאונה בין הרכב לטנדר הוא ברח מהמקום. כאמור, התובע טוען, כי בשלב זה הוא נפגע מהרכב בו נהג עווד. עווד שולל טענה זו. אין מחלוקת, כי לאחר התאונה בין הרכב לטנדר מצבו של התובע היה טוב ובהמשך הוא הגיע לבית חולים כשהוא חבול ואושפז למשך שמונה ימים. גרסת התובע באשר לנסיבות בהן נפגע הותירה עליי רושם אמין. לא שוכנעתי, כי יש ממש בגרסתו של עווד לפיה הוא לא פגע בתובע בעת שנמלט מהמקום. כמו כן, לא מן הנמנע, כי עווד אשר נמלט מהמקום היה לחוץ ומבוהל במיוחד בשים לב שעשה תאונה עם רכב שאינו שייך לו ועל פי התרשמותי כפי שיפורט בהמשך אף ידע, כי רישיונו נשלל, ובשל כך לא הבחין, כי פגע בתובע.
17. התובע טען, כי בזירת התאונה היו אנשים רבים וביניהם אחיו ובן דודו. כמו כן טען, כי אינו יודע מי האנשים שהיו במקום וטען, כי הוא היה על הרצפה (עמ' 16 ש' 30-33, עמ' 17 ש' 1-4). התובע העיד, כי הוא לא הסתכל לראות האם יש עדים למקרה. בהמשך טען, כי לאחר התאונה כולם הגיעו (עמ' 17 ש' 12-18). התובע נשאל מדוע לא זימן את הנוכחים במקום לעדות ובתגובה צחק וטען, כי הם הגיעו לאחר התאונה וכי הוא לא ראה מי היה והוסיף שאחרי התאונה היו הרבה אנשים (עמ' 17 ש' 19-21). שקיר העיד, כי בעת שעווד דרס את התובע לא היו אנשים במקום ולאחר התאונה הגיעו אנשים. לטענתו, הוא אינו זוכר כמה זמן לאחר התאונה הגיעו אנשים (עמ' 25 ש' 13-18). עווד העיד, כי לאחר התאונה בעת שהתובע ושקיר הגיעו לרכבו היו במקום אנשים רבים אולם הוא אינו זוכר מי היה. הוא אישר, כי באירוע עצמו לא התערבו אנשים (עמ' 29 ש' 14-20).
18. מעדות התובע עולה, כי הוא לא ראה מי העדים אשר הגיעו למקום לאחר התאונה אולם הוא ידע לפחות על עד אחד שנכח במקום ולא זומן לעדות- בן דודו. מקום בו צד נמנע מלזמן לעדות עד אשר יכול לתמוך בגרסתו הרי שהדבר פועל לרעתו. עם זאת, במקרה בו עסקינן לא הוכח, כי היו עדים אשר היו עדים לתאונה עצמה. מעדות התובע עולה כאמור, כי בן דודו הגיע למקום לאחר התאונה וכך גם אנשים נוספים אשר זהותם לא ידועה לו. אף אם התובע היה מזמן את בן הדוד לעדות הרי שהיה בידו להעיד רק באשר למצבו של התובע בעת שהוא הגיע למקום. עדות כזו יכולה הייתה אמנם לתמוך בגרסת התובע. עם זאת, במקרה בו עסקינן הגיע למקום התאונה אמבולנס. מדו"ח האמבולנס (נ/2) ניתן ללמוד על פגיעותיו ותלונותיו של התובע בעת שהאמבולנס הגיע למקום. כמו כן, מהמסמך האמור עולה, כי כבר בעת שהגיע למקום אמבולנס טען התובע, כי הוא נדרס על ידי רכב פרטי. סבורני, כי בנסיבות אלו הרי שאין בעובדה שלא זומנו לעדות עדים שהגיעו למקום לאחר התאונה בכדי לפעול לרעת התובע. טענתו של עווד, כי נכחו במקום עדים לאחר התאונה הראשונה לא הוכחה ולא היה בידו לנקוב בשמותיהם של העדים הנטענים.
19. זאת ועוד מדו"ח הפעולה (ת/4) עולה, כי כבר בפני השוטר שהגיע לזירת התאונה הועלתה טענה לפיה לאחר התאונה בין שני כלי הרכב התובע ירד מהטנדר ואז הרכב החל לנסוע ופגע בו. כאמור, אף בדו"ח האמבולנס צוין, כי התובע נדרס. כמו כן, התובע אושפז ביום התאונה וממסמכי האשפוז עולה, כי טען שהוא היה מעורב בתאונת דרכים ביום קבלתו לאשפוז וכי הוא נדרס על ידי רכב נוסע. העובדה שכבר בעת שהגיע שוטר לזירה, בעת פינויו על ידי האמבולנס וכאשר התובע אושפז ביום התאונה נמסרה גרסה לפיה הוא נפגע בתאונה במסגרתה פגע בו רכב יש בה בכדי לתמוך בגרסת התובע באשר לנסיבות פגיעתו.
20. לאור האמור לעיל, אמינה בעיניי גרסת התובע לפיה לאחר שהתרחשה תאונה בין הרכב לטנדר בו נסע הוא ירד מהטנדר ואז עווד עזב את המקום בנסיעה ותוך כדי פגע בו. שוכנעתי, כי נזקיו של התובע נגרמו בשל התאונה האמורה. בקביעה זו תומכות כאמור עדויותיהם של התובע ועווד באשר למצבו של התובע לאחר התאונה הראשונה.
21. סעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים קובע, כי תאונת דרכים היא מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה. עוד נקבע במסגרת הסעיף, כי "לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי".
22. כפי שפורט לעיל, במסגרת כתבי הגנתן טענו מגדל וקרנית, כי דריסת התובע על ידי עווד נעשתה במתכוון ולפיכך אין מדובר בתאונת דרכים כהגדרת המונח בחוק. כמו כן נטען, כי הנזקים נגרמו במסגרת קטטה בין הצדדים.
23. במהלך עדותם נשאלו התובע, שקיר ועווד רבות באשר לטענת עווד לפיה לאחר התאונה בין כלי הרכב ובטרם עזב עווד את המקום תקפו אותו התובע ושקיר. מהמסמכים אשר הוגשו לתיק בית המשפט עולה, כי ביום התאונה הגיע עווד למשטרה ושם טען, כי השניים תקפו אותו. לא נטען ולא הוכח, כי נערכה חקירה בנדון ולא הוכח, כי התובע ושקיר אכן תקפו את התובע לאחר התאונה הראשונה. לא מן הנמנע, כי עווד טען במשטרה, כי הוא הותקף על ידי התובע ושקיר בכדי להסביר מדוע עזב את מקום התאונה לאחר התרחשותה.
24. עווד העיד, כי התובע ושקיר ירדו מהרכב והוא חשב שהם רוצים לשוחח עמו אולם הם נתנו לו מכות. לטענתו, הוא פחד ולאחר שסיימו עמו הוא החל לנסוע בירידה (עמ' 27 ש' 22-27). לטענתו, הוא לא החזיר לתובע ולשקיר אשר תקפו אותו, כי לא היה לו לב לעשות את זה ובנוסף הוא היה ילד. עווד העיד, כי פחד מהמכות והוסיף שהתובע ושקיר מבוגרים ממנו (עמ' 29 ש' 23-26). אציין כאן, כי עדותו של עווד לא הותירה עלי רושם אמין. לא סביר בעיני שבעקבות תאונה כה קלה כפי שהעידו כל הצדדים לפני, החלו התובע ואחיו להרביץ לעווד עוד בטרם דיבר איתם. מדובר בהתנהגות בלתי סבירה. עווד העיד, כי כאשר הייתה לו הזדמנות לברוח הוא ברח מהמקום וכי ברח כאשר הם הפסיקו להרביץ לו משום שחשש שיעשו לו עוד משהו (עמ' 29 ש' 27-31). לטענתו, הוא לא פגע בתובע ולא רצה לעשות כן (עמ' 31 ש' 28-30) וכי לא חשב על לנקום בתובע ובאחיו ולדרוס אותם (עמ' 31 ש' 31-32).
25. מעדותם של התובע ועווד עולה, כי עווד פחד ועזב את המקום. שוכנעתי, כי התובע נפגע במהלך הסתלקותו של עווד מהמקום וכי עווד עזב את המקום בבהלה ובנסיבות אלו פגע בתובע בטעות. עדותו של עווד לפיה לא חשב לנקום בתובע ולדרוס אותו סבירה בעיניי. מגדל וקרנית לא הרימו את הנטל ולא הוכיחו את הטענה לפיה עווד פגע בתובע בכוונה וכי חלה בענייננו החזקה הממעטת לפיה מעשה שנעשה במכוון אינו מהווה תאונת דרכים כהגדרת המונח בחוק. סביר בעיני, כי עווד ביקש לעזוב מהר את המקום מאחר וידע, כי נוהג ברכב שאינו שלו כאשר גם אין לו רישיון נהיגה בתוקף. זו הסיבה היחידה שיכולה להסביר את התנהלותו הלא סבירה של עווד שבחר לנסוע מהר מהמקום למרות התאונה הקלה ונסיעתו ישירות ממקום התאונה לתקן את הנזקים שנגרמו לרכב.
26. הנה כי כן, לאחר התאונה בין שני כלי הרכב ירד התובע מהטנדר בו נסע וכאשר עווד פתח בנסיעה הוא פגע בתובע בטעות ולא מתוך כוונה לפגוע בו. לפיכך, הרי שעסקינן בתאונת דרכים כהגדרת המונח בחוק.
27. כאמור, התובע נפגע כאשר נדרס על ידי רכב בו נהג עווד. בנסיבות האמורות, הרי שדין התביעה נגד עווד להתקבל.
28. הרכב בו נהג עווד במועד התאונה בוטח על ידי מגדל. מגדל טוענת, כי אף אם מדובר בתאונת דרכים כהגדרת המונח בחוק הרי שלא חלה עליה חובה לפצות את התובע מאחר ועווד נהג ברכב ללא היתר וללא רישיון כאשר הוא מודע לכך שרישיונו נשלל.
29. עווד העיד, כי בעת התאונה הוא עבד במכון שטיפת רכבים שנמצא במרחק של כ- 100 מטרים ממקום התאונה (עמ' 28 ש' 10-11, 14-17). עווד העיד, כי סיים לשטוף את הרכב ורצה להזיז אותו. לטענתו, הוא עשה פרסה ואז התרחשה התאונה (עמ' 28 ש' 18-19). לטענתו, הוא רצה להחנות את הרכב בחניון בתוך מכון השטיפה (עמ' 28 ש' 26-27) וטען, כי היה חייב לצאת לכביש משום שאין מקום להחנות את כל הרכבים במכון השטיפה וכי אין למכון חניה וכי הוא מחנה היכן שהוא מוצא מקום בכפר (עמ' 28 ש' 26-32, עמ' 29 ש' 2-5).
30. עווד העיד, כי חסן הביא את הרכב למכון השטיפה (עמ' 28 ש' 20-23). לטענתו, חסן נתן לו את המפתחות באופן אישי והתיר לו לנהוג ברכב (עמ' 29 ש' 8-10). הוא העיד, כי חסן נתן לו את האוטו לשטיפה וכי לא אמר לו לא לנהוג באוטו (עמ' 39 ש' 27-28, 31-32). בנוסף העיד, כי זה רכב של העבודה של חסן (עמ' 39 ש' 33-34). וכי הוא לא ביקש את הסכמתו של חסן לנהוג ברכב. לטענתו, בעת שהוא נסע ברכב חסן לא היה במכון השטיפה (עמ' 40 ש' 5-6). עוד טען, כי הוא אחראי על המקום ומוציא את הרכבים בדרך כלל (עמ' 40 ש' 7-8). עווד העיד, כי לא ביקש את הסכמתו של חסן לנהוג ברכב אחרי השטיפה (עמ' 40 ש' 9-10).
31. חסן העיד, כי ביום התאונה הוא שם את הרכב לשטיפה בכפר ראמה וכי מסר את מפתחות הרכב לעווד (עמ' 42 ש' 12-14). חסן טען, כי הסביר לעווד שזה רכב עבודה ובהמשך טען, כי עווד ידע על כך וציין, כי עווד רגיל לשטוף לו את האוטו (עמ' 42 ש' 17-20). לטענתו, הוא אף פעם לא הרשה לעווד לצאת לעשות קניות וסיבוב ברכב (עמ' 42 ש' 21-22). בהמשך בירר עם עווד מדוע הוא נסע עם הרכב ועווד השיב לו שהוא רצה להחנות את הרכב בחצר (עמ' 42 ש' 32-33). חסן העיד, כי לפני שמסר את הרכב לעווד הוא ציין בפניו שאסור לו ללכת ולעשות סיבובים ולהשתמש ברכב (עמ' 43 ש' 1-3). לטענתו, היה לו חשוב שאף אחד לא ינהג ברכב שלו ואם יש עומס אז צריך להתקשר אליו והוא יגיע לקחת את הרכב. עוד טען, כי לא היה מקובל עליו שעווד ייסע להחנות את הרכב במקום אחר (עמ' 43 ש' 15-17). חסן העיד, כי תמיד, בכל תחנת שטיפה וגם ביום הרלוונטי, הוא הדגיש שאף אחד לא ייסע ברכב שלו (עמ' 44 ש' 8-9). לטענתו, הוא ציין דרישה זו על אף ששטף את רכבו במשך תקופה במקום ועווד היה מודע לכך משום שתמיד כדאי להזכיר (עמ' 44 ש' 14-16). חסן העיד, כי למכון השטיפה יש חצר קטנה לחניית רכבים וכי נכנסים שם שלושה רכבים קטנים (עמ' 43 ש' 28-31). הוא העיד, כי אף פעם לא קרה שהוא חזר למכון וגילה שרכבו נמצא מחוץ למכון. בהמשך טען, כי אולי הרכב היה במרחק של 2-3 מטר מחוץ לחנייה של המכון אבל עדיין בתוך בית העסק (עמ' 43 ש' 32-33, עמ' 44 ש' 1-2).
32. הרכב נשוא התובענה הינו רכב אשר חסן קיבל מגנאים במסגרת עבודתו. ביום התאונה השאיר חסן את הרכב ואת מפתחות הרכב אצל עווד ועזב את המקום. חסן טען, כי אמר לעווד שלא ינהג ברכב. עווד שלל טענה זו. לא הוכחה טענתו של חסן לפיה הורה לעווד שלא לנהוג ברכב. כמו כן, לא עלה בידו להסביר מדוע הוא השאיר את מפתחות הרכב אצל עווד ועזב את המקום. סבורני, כי אדם אשר מבקש לוודא שאיש לא ינהג ברכבו בעת שהוא מביא אותו למכון שטיפה אינו משאיר את הרכב עם מפתחותיו ועוזב את המקום. התנהלותו האמורה של חסן מלמדת על כך שהתיר לעווד לנהוג ברכב.
33. ביום בו אירעה התאונה זו לא הייתה הפעם הראשונה בה שטף חסן את רכבו במקום והוא העיד, כי בעבר מצא את רכבו מחוץ לחנייה של המכון. יש בכך בכדי ללמד, כי חסן ידע שעווד או מי מעובדי מכון השטיפה נהגו ברכבו על מנת להזיזו לחנייה האמורה והוא נתן הסכמתו לכך. לא אמינה בעיניי טענתו של חסן לפיה ככל שהיו צריכים להזיז את הרכב הרי שאמורים היו להתקשר אליו בכדי שהוא יגיע להזיז את הרכב. ככל שהיה ממש בטענה זו הרי שלא ברור מדוע השאיר את מפתחות הרכב אצל עווד.
34. בעדותו ציין חסן, כי כאשר מצא את רכבו במרחק של 2-3 מטר מחוץ לחנייה הרי שהרכב היה עדיין בתוך העסק. אין בטענה זו בכדי להשליך על השאלה, האם ניתן היתר אם לאו. ראשית, אף אם ניתן היתר לנהוג בתוך מכון השטיפה בלבד והתאונה ארעה תוך חריגה מההיתר האמור הרי שניתן לעווד היתר לנהוג ברכב. עצם העובדה שחסן התיר לעווד לנהוג ברכב בכדי להחנות אותו יש בה בכדי לשלול את טענתו לפיה הורה לעווד שלא לנהוג ברכב. כמו כן, חסן הכיר את המקום והיה מודע לכך שיש במקום מספר מקומות חנייה מצומצם מאוד ולפיכך ידע או היה צריך לדעת, כי ייתכן שיסעו עם רכבו מחוץ למכון על מנת להחנות את הרכב בחוץ. אוסיף ואומר, כי אף אם הייתה מתקבלת טענה לפיה חסן לא היה מודע לכך שעווד ינהג ברכב ולא נתן הסכמתו לכך הרי שהוא לא פעל לשם מניעת הנסיעה האמורה ותחת זאת הותיר את מפתחות הרכב בידיו של עווד ועזב את המקום ובנסיבות אלו הרי שהוא התיר את השימוש אשר נעשה ברכב.
35. הנה כי כן, מצאתי, כי חסן היה מודע לכך שעווד עשוי לנהוג ברכב לאחר שיסיים לשטוף אותו וכי הוא נתן הסכמתו לכך שעווד ינהג ברכב בכדי להחנות אותו. לפיכך, הרי שניתן לעווד היתר לנהוג ברכב בעת התאונה.
36. כאמור, מגדל טענה, כי אין כיסוי ביטוחי מאחר ובעת התאונה נשלל רישיונו של עווד. במהלך עדותו שלל עווד טענה לפיה רישיונו נשלל מה- 23.2.09 למשך שלושה חודשים (עמ' 33 ש' 29-30, עמ' 34 ש' 1-3). עווד אישר, כי נעצר על ידי משטרה בעת שנהג בכביש 85 וכי הוא קיבל הזמנה לבית משפט בעכו לדיון מאחר והוא נהג מתחת לגיל המותר ללא מלווה והסיע ארבעה נוסעים. עווד הוסיף, כי לא עשו לו משפט וכי שללו לו את הרישיון ל-24 ימים בערך ואולי חודש ולאחר מכן החזירו לו את הרישיון בתחנת המשטרה (עמ' 34 ש' 4-9). עווד אישר, כי בדו"ח העבירה (נ/7) כתוב שהוא מוזמן לבית משפט והוסיף, כי אמרו לו את זה. הוא אישר, כי חתם על המסמך. עווד העיד, כי הוא לא הלך לדיון משום שנתנו לו את הרישיון בתחנה ואמרו לו שאין משפט. הוא העיד, כי אינו זוכר האם קיבל הודעה לפיה העניין הסתיים בלי בית משפט (עמ' 34 ש' 17-27). עווד העיד, כי הייתה הזמנה לדין אולם החזירו לו את הרישיון בתחנה ולא עשו לו משפט (עמ' 35 ש' 10). לטענתו, לאחר שעצרו אותו בשנת 2008 הוא הפקיד את רישיונו במשטרה ולקח אותו כעבר 24 או 30 ימים. הוא הוסיף, כי הוא הבין שהסיפור נגמר בזה (עמ' 39 ש' 12-16). עווד העיד, כי לא ייתכן שהוא הוזמן לבית משפט ובחר שלא להגיע וטען, כי אם היה מקבל זימון הוא היה מתייצב (עמ' 39 ש' 17-18). הוא טען, כי אם היה מקבל החלטה לפיה עליו להפקיד את רישיונו הוא היה עושה כן (עמ' 39 ש' 19-21). עווד העיד, כי לפי מיטב ידיעתו הוא לא נהג באוטו כשהוא יודע שאין לו רישיון או שרישיונו נשלל, אפילו לא נסיעה קצרה וטען, כי אינו עושה דברים כאלה (עמ' 39 ש' 22-26).
37. אציין כאן, כי איני מאמינה לעדות זו של עווד והיא הותירה עלי רושם לא אמין. אף התנהגותו הלא סבירה של עווד לאחר התאונה שמיהר לעזוב את מקום התאונה למרות התאונה הקלה שהייתה בין כלי הרכב ללא נפגעים בגוף ולמרות שלשיטתו נהג בהיתר מחסן, תורמת להתרשמותי, כי עווד ידע שנוהג ברכב בעת שרישיונו נשלל ולכן ביקש לעזוב את המקום.
38. במהלך עדותו נטען בפני עווד, כי מתיק בית המשפט לתעבורה בעכו עולה, כי גזר הדין נגדו, בו נקבע, כי רישיונו נשלל לשלושה חודשים, נשלח אליו והוא או אחד מבני משפחתו חתם על אישור המסירה ובתגובה טען, כי הוא לא חתם ושאל איך מישהו יכול לחתום (עמ' 35 ש' 17-19, עמ' 36 ש' 3). עווד העיד, כי אף אחד מבני משפחתו לא הודיע לו שהוא קיבל הודעה על פסילה (עמ' 40 ש' 15-16).
39. אמג'ד העיד, כי הוא עובד כדוור משנת 99 וכי הוא מחלק דואר בבתים ועובד בסניף בראמה (עמ' 51 ש' 9-16). הוא נשאל לגבי אישור המסירה (נ/9) והשיב, כי חתימת המוסר היא חתימתו וכי בחתימת המקבל הוא רשם את שם האם- הנד מנסור (עמ' 51 ש' 24-26). אמג'ד העיד, כי האמא פתחה לו את הדלת וכי הוא חושב שביקש ממנה להזדהות באמצעות אמצעי מסוים והוסיף, כי הוא מכיר אותה. בהמשך טען, כי לא ביקש שתזדהה באמצעות אמצעי זיהוי ושב וטען, כי ידע שזו אמו של מנסור עווד וכי הוא מכיר גם את עווד (עמ' 51 ש' 30-34). אמג'ד נשאל כיצד ווידא שבעל מס' ת.ז הספציפית שצויין באישור המסירה הוא הנמסר והשיב, כי יש רק מנסור עווד אחד (עמ' 52 ש' 7-15). אף עווד העיד, כי אין עוד אדם בשם עווד מנסור בכפר ראמה (עמ' 39 ש' 10-11). כמו כן, עווד העיד, כי בעת התאונה הוא גר בבית הוריו (עמ' 39 ש' 4-5).
40. כאמור לעיל, עווד טען, כי קיבל הזמנה למשפט אולם בהמשך נאמר לו, כי לא יהיה משפט ורישיונו הוחזר לו. עדותו של עווד לא הותירה עליי רושם אמין. טענתו לפיה נאמר לו, כי לא יהיה לו משפט לא הוכחה ועומדת בסתירה למסמך בכתב קרי הודעת הקנס שנמסרה לידיו של עווד בעת ביצוע העבירה בצירוף הזמנה למשפט, כאשר עווד חתם על הזימון (כאמור בתקנה 38 לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד – 1984). עווד העיד, כי הוא אינו זוכר האם ניתנה לו הודעה בכתב לפיה העניין נסגר ללא משפט. כמו כן, אף אם תתקבל טענתו של עווד לפיה סבר, כי העניין נסגר לאחר שהוא הפקיד את רישיונו אשר הוחזר לו כעבור כחודש הרי שזמן קצר לאחר שניתן גזר הדין במסגרתו נשלל רישיונו הומצא לו גזר הדין. עדותו של אמג'ד באשר לביצוע ההמצאה לאמו של עווד לא נשללה והיא הותירה עליי רושם אמין. אציין, כי אמו של עווד לא זומנה לעדות בכדי לשלול את הטענה, כי גזר הדין נמסר לה. עדותו של אמג'ד, אשר הינו עד אובייקטיבי, סבירה ואמינה בעיניי. כמו כן, אמינה בעיניי טענתו לפיה במסגרת עבודתו הכיר רבים מתושבי הכפר וביניהם את עווד ואמו.
41. גזר הדין השולל את רישיונו של עווד נמסר לו באמצעות אימו אשר הוא מתגורר עמה ושמלאו לה למעלה משמונה עשרה שנים ביום 2.3.09, קרי 8 ימים לאחר מועד מתן פסק הדין. מעיון בתיק התעבורה עולה, כי אמג'ד הפקיד את רישיונו ביום 25.3.00.
42. בפסיקה נקבע, כי בכדי שאדם ידע על פסק דין לפיו נפסל רישיונו הרי שיש להודיע לו על כך בעת המשפט וככל שהוא נעדר מהמשפט הרי שיש להודיע לו על הפסילה על ידי המצאת פסק הדין. עוד נקבע, כי "בית המשפט רשאי להסיק, כי פלוני מודע לתוכנה של הודעה בכתב שנמסרה לו".
43. בע"א 11924/05 שומרה חברה לביטוח בעמ' נ' עזבון המנוחה בתיה ממו ז"ל אליו הפנתה קרנית בסיכומיה צוין, כי הנהג נשפט בהיעדרו ולא נמסרה לו הודעה בעל פה או בכתב בנוגע לפסילת רישיונו. כמו כן, הערכאה המבררת שוכנעה, כי גרסת הנהג לפיה לא היה מודע לפסילת רישיונו אמינה. במסגרת הדיון בתובענה האמורה נטען, כי מאחר והנהג ידע על משפטו ולא בירר מה גזר הדין הרי שיש לראותו כבעל ידיעה קונסטרוקטיבית על העונש. טענה זו נדחתה על ידי בית המשפט העליון. קרנית ביקשה להסיק מכך לענייננו ולקבוע, כי עווד לא היה מודע לשלילה. ברם, במקרה שלפניי, גזר הדין לפיו נשלל רישיונו של עווד נמסר כדין שכן בוצעה המצאה לאמו של עווד עמה התגורר עווד. משכך, הרי שעווד היה מודע לכך שרישיונו נפסל. לפיכך, אף אם אין לקבוע ידיעה קונסטרוקטיבית על סמך העובדה שעווד הוזמן לדיון ולא פעל בכדי לברר מה פסק בית המשפט בעניינו, הרי שיש ידיעה ממשית ומשכך הרי שעווד נהג בעת שרישיונו היה בשלילה וכאשר הוא היה מודע לכך.
44. אציין, כי במסגרת סיכומיה טענה מגדל, כי מתיק התעבורה עולה שעווד הפקיד את רישיונו ביום 25.3.09 ולטענתה הדבר תומך בטענה שעווד היה מודע לפסק הדין לפיו נשלל רישיונו. קרנית טענה מצידה, כי רישיונו של עווד אכן הופקד לאחר התאונה אולם זה לא מלמד שהוא היה מודע לשלילה במועד התאונה. לטענתה, סביר, כי בעת חקירתו במשטרה לאחר התאונה נודע לעווד על השלילה ולכן הפקיד את רישיונו. בעניין זה מקובלת עליי טענתה של קרנית. העובדה שעווד הפקיד את רישיונו כשבועיים לאחר התאונה אין בה בכדי ללמד שהוא היה מודע לשלילה בעת התאונה. עם זאת, כאמור מצאתי, כי עווד היה מודע לשלילה שכן גזר הדין נמסר לו כדין כבר ביום 2.3.09.
45. הנה כי כן, מצאתי, כי עווד נהג ברכב בהתאם להיתר אשר ניתן לו על ידי חסן אשר השאיר את מפתחות הרכב והיה מודע לכך שעווד ינהג ברכב על מנת להחנות אותו לאחר השטיפה. אין מחלוקת, כי בעת התאונה רישיונו של עווד נשלל. עווד היה מודע לכך שהוא הוזמן לדיון בבית המשפט ואף אם תתקבל הטענה לפיה סבר, כי העניין נסגר וכי לא ייערך דיון משפטי הרי שבהמשך נמסר לו גזר הדין. מסירת גזר הדין בוצעה כדין ובטרם ארעה התאונה בה עסקינן ומשכך הרי שבמועד התאונה עווד ידע שרישיונו נשלל. עדותו, כי לא ידע בנסיבות הותירה עלי רושם לא אמין. בנסיבות אלו, הרי שלא חלה על מגדל חובה לפצות את התובע בגין נזקיו אשר נגרמו בתאונה בה היה מעורב עווד בעת שרישיונו נשלל. בנסיבות אלו, דין התביעה נגד מגדל להידחות ודין התביעה נגד קרנית להתקבל.
46. כמפורט לעיל, קרנית הגישה הודעת צד שלישי נגד עווד, גנאים ואסווד.
47. ההודעה לצד שלישי נגד עווד הוגשה בשל היותו מי שנהג ברכב בעת התאונה. סעיף 9(א)(1) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים קובע, כי מי ששילם פיצויים המגיעים בהתאם לחוק זה זכאי לחזור למי שאינו זכאי לפיצויים בהתאם להוראות סעיף 7. סעיף 7(3) מתייחס למי שנהג ברכב כאשר אין לו רישיון לנהוג בו. בנסיבות האמורות, מצאתי, כי יש לקבל את ההודעה לצד שלישי אשר הוגשה נגד עווד.
48. ההודעה לצד שלישי נגד גנאים ואסווד הוגשה בטענה, כי הם היו המחזיקים ברכב ומי שהתירו לעווד את השימוש בו. אינני מקבלת טענה זו.
49. גנאים העיד, כי הוא היה משווק של חברת סלקום והיו לו 10-15 סוכני שטח. לטענתו, כל סוכן היה מקבל רכב אשר הוא היה שוכר עבורו מחברת השכרה (עמ' 46 ש' 11-12). גנאים העיד, כי הרכבים היו לצורכי עבודה בלבד וכי באחריות העובד שהרכב יישאר בחזקתו. עוד טען, כי כל עובד שהיה מקבל רכב היה חותם על מכתב מחברת ההשכרה לפיו הוא אינו רשאי להעבירו לאחר ללא קבלת אישורו של מנהל החברה (עמ' 46 ש' 12-19). גנאים העיד, כי הנוהל של חברת ההשכרה מחייב להחתים את מי שמקבל את הרכב שהוא אחראי עליו (עמ' 47 ש' 18-19). גנאים המציא דוגמא של מסמך לפיו הוא החתים עובד שקיבל רכב על כך שהוא מודע לכך שאסור לו להתיר לאחר לנהוג ברכב ללא הסכמת מנהל החברה (נ/10). המסמך האמור אינו המסמך הרלוונטי לרכב בו עסקינן וגנאים העיד, כי לא חיפש את המסמך הרלוונטי. עם זאת, יש במסמך זה בכדי ללמד על נהלי החברה. המסמך מלמד על האיסור להעביר את הרכב לאחר ועל כך שגנאים פעל בכדי לוודא שהעובדים יהיו מודעים לאיסור האמור.
50. חסן העיד, כי את רכב הוא קיבל מאסווד. הוא טען, כי כאשר אסווד מסר לו את הרכב לא נמסרו לו הוראות בכתב או הנחיות מיוחדות (עמ' 45 ש' 1-2). חסן נשאל, האם הוא ואסווד קיבלו הוראה מגנאים שלא להעביר את הרכב לצדדים אחרים והשיב, כי אינו יודע מה נאמר לאסווד וכי הוא יודע שאסווד חתם על טפסים (עמ' 45 ש' 14-15). חסן לא שלל את הטענה, כי נמסרו לו הוראות מגנאים בנוגע לאיסור האמור. חסן טען, כי אסווד לקח את הרכב מחברת ההשכרה (עמ' 45 ש' 16-17). אף אם אסווד לקח את הרכב מחברת ההשכרה והיה זה שחתם על המסמך לפיו אין להעביר את הרכב ואף אם חסן לא חתם על מסמך כאמור הרי שמעדותו כפי שפורטה לעיל, עולה שהוא היה מודע לכך שמדובר ברכב חברה אשר אין להתיר לאחר לנהוג בו.
51. גנאים העיד, כי בחדר הישיבות היה לוח נהלי ברזל והנוהל הגדול ביותר היה שהרכב מיועד רק לצורך עבודה ואסור להעבירו לכל אדם אחר. הוא הוסיף, כי בישיבות צוות היו מרעננים את זה תמיד, פעם בשבועיים או פעם בחודש (עמ' 47 ש' 29-31). גנאים לא זימן לעדות סוכנים אשר עבדו אצלו, על אף שלטענתו הוא זוכר את שמות הסוכנים ובידו לזמנם לעדות, וטען, כי ניתן לשאול את חסן באשר לנהלים. על אף שלא זומנו עדים כאמור, שוכנעתי, כי היו בחברה נהלים ברורים לגבי השימוש ברכבים וכי גנאים פעל כנדרש בכדי להבהיר את הנהלים האמורים לסוכנים אשר קיבלו רכבים מהחברה. לא שוכנעתי, כי היה בידו לעשות למעלה ממה שעשה בכדי למנוע את השימוש ברכב על ידי מי שאין לו היתר לכך.
52. אין מחלוקת, כי גנאים היה מי שחתם על הסכם השכירות בנוגע לרכב בו עסקינן אולם אין בכך בכדי ללמד, כי הוא היה מי שהתיר את שימושו של עווד ברכב. מעדותו של עווד עולה, כי הוא לא הכיר את גנאים. אין בכך בכדי ללמד בהכרח, כי גנאים אינו מתיר השימוש שכן ייתכן מצב בו בעל רכב או מחזיק ברכב יחשב מתיר שימוש אף אם אינו מכיר את המשתמש וזאת במקרה בו הוא פעל באופן אשר אפשר את השימוש ולא פעל לשם מניעתו למרות שהיה מודע לאפשרות, כי אחר יעשה שימוש ברכב. כאמור, השתכנעתי, כי גנאים פעל ככל יכולתו בכדי למנוע שימוש של אחר ברכב. במקרה בו עסקינן מצאתי, כי אין לראות בגנאים כמי שהתיר לעווד לעשות שימוש ברכב במועד התאונה.
53. חסן העיד, כי את הרכב הוא קיבל מאסווד אשר הינו סוכן שטח. הוא העיד, כי קיבל את הרכב ממנו משום שזו הפרוצדורה בעסק (עמ' 44 ש' 21-26). גנאים העיד, כי חסן עבד אצלו כמשווק בשנת 2009 וכי הצמידו לו רכב. לטענתו, את הרכב שהיה מעורב בתאונה קיבל אסווד שהעביר אותו לחסן. עוד טען, כי ההעברה האמורה הייתה באישור שלו אולם זה שחסן העביר למישהו אחר זה לא היה באישור שלו או בידיעתו (עמ' 46 ש' 31-33).
54. אציין, כי אסווד לא הגיש כתב הגנה בהודעה לצד שלישי וכן לא התייצב לדיון. עם זאת, אף בהעדר התייצבות הרי שעל כתפיה של קרנית להוכיח את תביעתה בהתאם לנטל המוטל עליה בכדי שהיא תהיה זכאית לסעד המבוקש. חלקו של אסווד מתמצה בכך שהוא לקח את הרכב מחברת ההשכרה ובהמשך העביר אותו לחסן בהתאם לאישורו של גנאים. בנסיבות האמורות, אין לראותו כמי שהתיר את שימושו של עווד ברכב. אסווד הוא צד רחוק להתנהלות אשר בגינה נעשה שימוש ברכב על ידי עווד. לא היה בידו לפעול לשם מניעת השימוש האמור והוא לא התיר אותו.
55. שוכנעתי, כי בחברה שניהל גנאים היו נהלים ברורים באשר לשימוש ברכבים שנמסרו לעובדים במסגרת עבודתם. אין לראות בגנאים ובאסווד כמי שהתירו את שימושו של עווד ברכב. התרשמתי, כי גנאים עשה ככל יכולתו כדי להבהיר, כי קיים איסור על העברת רכב לשימוש אחר וכי עשה ככל יכולתו בכדי למנוע שימוש כאמור. אסווד שהיה אף הוא סוכן בחברה העביר את הרכב לחסן בהתאם לאישור בעל החברה ולא היה בידו לפעול לשם מניעת שימושו של עווד ברכב. בנסיבות אלו, דין ההודעה נגד גנאים ואסווד להידחות.
56. כאמור, מצאתי, כי מי שהתיר את שימושו של עווד ברכב היה חסן אולם נגדו קרנית לא הגישה הודעת צד שלישי.

הנזק

כאב וסבל

1. בעקבות התאונה אושפז התובע מיום 12.3.09 ועד ליום 19.3.09. בנוסף, המומחה מטעם בית המשפט קבע, כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות בשיעור 2%, בהערכה חופשית. לאור תקופת אשפוזו של התובע, אחוזי נכותו ולאחר הפחתת גיל, אני פוסקת לו פיצוי בסך 16,500 ₪ בגין ראש הנזק שבכותרת, לאור האמור בתקנה 2(ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו – 1976.

הפסד השתכרות לעבר

1. התובע אושפז מיום 12.3.09 ועד ליום 19.3.09. במכתב השחרור מיום 19.3.09 צוינה המלצה למנוחה בת שבועיים. בהמשך, נבדק התובע ביום 25.3.09 ובמסמך הרפואי צוינה המלצה למנוחה בת שבועיים נוספים. התובע צירף לתצהירו אישורי מחלה אשר ניתנו לו מעת לעת ובמסגרתם נקבעו לו ימי מחלה מיום 4.4.09 ועד ליום 15.6.09. על גבי האישורים האמורים צוין, כי הם אינם תקפים עבור מוסדות משפטיים אולם המומחה מטעם בית המשפט ציין בחוות דעתו, כי יש לאשר את הנכויות הזמניות כפי שנקבעו על ידי הרופאים המטפלים בזמן אמת. הנה כי כן, ממועד התאונה ועד ליום 15.6.09 היה התובע בתקופת אי כושר של כשלושה חודשים.
2. התובע צירף שני תלושי שכר האחד מחודש פברואר 2009, החודש שקדם לתאונה, בו צוין שמועד תחילת עבודה היה ב1.2.09 והשני מחודש מרץ 2009, החודש בו ארעה התאונה. אציין, כי התובע סיפק תשתית דלה מאוד באשר ליכולת השתכרותו טרם התאונה.
3. מתלוש השכר היחיד אשר הגיש התובע באשר להשתכרותו טרם התאונה עולה, כי טרם התאונה השתכר התובע סך של 5,092 ₪ נטו. אי לכך, פוסקת לתובע פיצוי בגין תקופת אי הכושר המפורטת לעיל בסך של 15,500 ₪. סכום זה משוערך להיום הינו 18,816 ₪.
4. התובע העיד, כי אחרי תקופה הוא חזר לעבוד ועבד במגרש מכוניות. בהמשך העיד, כי חזר לעבוד אחרי ארבעה- חמישה חודשים ואפילו יותר. הוא נשאל האם לפני כן בחודש אוגוסט הוא היה עצור והשיב, כי אינו זוכר (עמ' 18 ש' 6-11). התובע לא הוכיח, כי לא היה בידו לחזור לעבודה החל מיום 16.6.09, אז הסתיימו אישורי המחלה אשר ניתנו לו. כמו כן, הוא לא הוכיח מתי שב לעבודה. בנוסף, התובע לא הוכיח, כי ככל שלא שב לעבודה במועד האמור הרי שהדבר נובע ממצבו בעקבות התאונה בה עסקינן. אציין עוד, כי המומחה מטעם בית המשפט קבע, כי לא התפתחה לתובע הפרעה תפקודית ולא נותרו לו מגבלות תפקודיות. ברי, כי יש בכך בכדי ללמד על הפסד השתכרותו של התובע לאחר תום תקופת אי הכושר. לפיכך, לא מצאתי לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסד השתכרות בתקופה האמורה.

הפסד השתכרות לעתיד

1. כמפורט לעיל, לא נותרה לתובע מגבלה תפקודית. כמו כן, המומחה קבע בחוות דעתו, כי אין לצפות להחמרה בעתיד במצבו של התובע בעקבות התאונה. אף העובדה, כי לא הוכח שנגרמו לתובע הפסדי השתכרות בעבר מעבר לתקופת אי הכושר יש בה בכדי ללמד, כי לא צפויים להיגרם לתובע הפסדי השתכרות בעתיד. בנסיבות אלו ולאור שיעור נכותו של התובע כפי שנקבע על ידי המומחה מטעם בית המשפט הרי שלא הוכח, כי עתיד להיגרם לתובע אובדן כלשהו בכושר השתכרותו לעתיד בשל התאונה בה עסקינן.

הפסד הפרשות לפנסייה

1. כאמור, לא הוכח, כי עתיד להיגרם לתובע הפסד השתכרות בעתיד בגין נכותו בעקבות התאונה. לפיכך, לא עתיד להיגרם לו הפסד אף בראש הנזק שבכותרת.

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד

1. עזרת צד ג' לעבר הינה נזק מיוחד אשר על כתפי התובע מוטל הנטל להוכיח התגבשותו. התובע לא זימן עד כלשהו לשם תמיכה בטענתו לפיה נזקק לעזרה בתקופה שלאחר התאונה. עם זאת, לאור תקופת אשפוזו ותקופת אי הכושר סביר בעיניי, כי התובע נזקק לעזרה מסוימת, בשיעור נמוך, בתקופה הסמוכה לאחר התאונה. לאור קביעת המומחה באשר להעדר מגבלות תפקודיות ובנוגע לכך שלא צפויה החמרה במצבו של התובע בעקבות התאונה הרי שהתובע לא נזקק כעת ולא עתיד להיזקק לעזרת צד שלישי בעקבות התאונה. מצאתי לפסוק לתובע פיצוי בסך 1,000 ₪ בגין העזרה לה נזקק לאחר התאונה.

הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה

1. חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשמ"ד - 1994 (להלן: "חוק הבריאות"), מעניק זכות לכל תושבי המדינה לשירותי בריאות, כמשמעותם בסעיף 3 לחוק האמור. שירותי הבריאות יינתנו על-פי סל שירותי הבריאות, בתחומים המוגדרים בחוק (ס' 6 לחוק). התובע העיד כי לאחר שחרורו מבית חולים, הוא היה במעקב ועבר טיפולי פיזיותראפיה (עמ' 17 ש' 33, עמ' 18 ש' 1-3). התובע לא צירף קבלות ולא הוכיח, כי נגרמו לו הוצאות רפואיות אשר אינן מכוסות בהתאם להוראות החוק. מעדותו באשר לטיפולים אשר הוא עבר עולה, כי מדובר בטיפולים אשר מכוסים בהתאם לחוק. התובע לא צירף קבלות באשר להוצאות הנסיעה אשר נגרמו לו. עם זאת, מהמסמכים אשר הוגשו על ידו עולה, כי לאחר התאונה הוא היה במעקב רפואי. בנסיבות אלו, פוסקת לתובע סך של 500 ₪ בגין הוצאות נסיעה לעבר.
2. הנה כי כן, בעקבות התאונה נשוא התובענה שלפניי נגרם לתובע נזק בסך 36,816 ₪.

התוצאה

1. כאמור, דין התביעה נגד שקיר ומגדל להידחות. דין התביעה נגד עווד וקרנית להתקבל. כמו כן, דין ההודעה לצד שלישי נגד עווד להתקבל ודין ההודעה לצד שלישי נגד גנאיים ואסווד להידחות.
2. לפיכך, נעתרת לתביעה נגד עווד וקרנית ומחייבת אותם לפצות את התובע, ביחד ולחוד, בסך של 36,816 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ כחוק, החזר חלקו של התובע בשכ"ט המומחה והחזר אגרה ששולמה משוערכת להיום. בנוסף, מחייבת את קרנית ועווד ביחד ולחוד בסכום כולל בגין הוצאות מגדל ושכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪, לאחר שהתביעה נגדה נדחתה. אציין, כי לתובע לא היה מנוס אלא להותיר את מגדל כנתבעת בתיק, לאור טענת קרנית, כי עווד לא ידע על שלילת רישיונו ולכן יש כיסוי ביטוחי לתאונה מצד מגדל.
3. אני מקבלת את ההודעה לצד שלישי כנגד צד ג' מס' 1 מנסור עווד ומחייבת אותו לשפות את קרנית בסכום הפיצוי הכולל שתשלם לתובע וכן בסכום ההוצאות ושכר טירחת עו"ד שנפסק לטובת מגדל. בנוסף, מחייבת את מנסור עווד בסכום כולל בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד של קרנית במסגרת ההודעה לצדדים שלישיים בסך של 6,000 ₪.
4. ההודעה לצד שלישי נגד גנאים ואסווד נדחות. אני מחייבת את קרנית בהוצאות של צד ג' מס' 2 גנאים מוחמד בסך 5,000 ₪, זאת לאחר שלקחתי בחשבון שגנאים לא השתתף בעלות המומחה מטעם בית משפט.
5. כל הסכומים הנקובים לעיל ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא לצדדים.

ניתן היום, כ"ו כסלו תשע"ה, 18 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.