א. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט עמית רוזינס) מיום 9.12.12 בתיק אזרחי 4388-10-09 לפיו חוייבה המשיבה לשלם למערערים הוצאות משפט בסך 6,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 35,000 ₪.

ב. אלה בתמצית הנסיבות הצריכות לעניין:

המערער מס' 2 (נועם) (להלן:"המערער"), יליד 1981, נפגע קשה בראשו במהלך טיול שערך בהודו לאחר שירותו הצבאי.

הוא הוטס ארצה ומאז הוא מאושפז במצב של "צמח" במספר מוסדות, כשהוא מחוסר הכרה ומוזן ישירות לקיבה.

ביום 28.7.05 אושפז המערער בבית חולים "אלישע" במימון קופת החולים הכללית, ואולם, באפריל 2007 החליט רופא מטעם המשיבה לשנות את הסטטוס של המערער מ"סיעודי מורכב" ל"סיעודי רגיל" ובמצב דברים זה נטל מימון האשפוז חל על המשיבה.

משחדלה קופת החולים לשאת בהוצאות אשפוזו של המערער בבית החולים "אלישע", החלו המערערת מס' 1 ובעלה (שהוא כבן 83 כיום) לחפש מקור מימון לאשפוז, ובין היתר, פנו למדור הורים שכולים במשרד הביטחון (הואיל ובנם הנוסף, אילן ז"ל, נהרג ב – 1988 בעת שירותו הצבאי בלבנון).

כמו כן, פנו הוריו של המערער גם אל עוזר שר הבריאות. סופו של דבר, הוחתם אביו של המערער ביום 20.11.07 על "כתב התחייבות" לפיו ישלם למשיבה סך של 7,724 ₪ לחודש כ"השתתפות עצמית" (נספח ב' לערעור), ואילו המשיבה הוציאה, ביום 20.11.07 "הפניה לאשפוז" של המערער לבית החולים "אלישע".

ג. לאחר מספר חודשים פנה בית החולים "אלישע" למערערת ובעלה בבקשה להשלים את דמי האשפוז הואיל ואין המשיבה נושאת אלא בסכום זעיר שאינו מכסה את דמי האשפוז עליהם הוסכם, וזאת, כך נטען, הגם שהורי המערער העבירו למשיבה מידי חודש השתתפות עצמית בסך של 7,724 ₪ לחודש.

כאמור בסעיף 26 לתצהיר אבי המערער, מרדכי בריינס: החל מדצמבר 2007 ולמשך 10 חודשים, שילמו הוריו של המערער בכל חודש סך של 7,750 ₪ ל"אלישע", על חשבון חוב העבר, ובנוסף סך של 7,724 ₪ לחודש למשיבה עבור ההשתתפות העצמית, זאת לאחר שבמעמד החתימה על ההתחייבות נאמר להוריו של המערער על ידי גב' דיאנה ברקו במשרד הבריאות: "אתם תכבדו את ההתחייבות העצמית שלכם. היתר זה לא מעניינכם" (סעיף 24 בתצהיר העדות הראשית של מרדכי בריינס, אביו של המערער).

סדרת ההתכתבויות שהחלה בנובמבר 2008 לא העלתה דבר, כשהמשיבה מצידה טענה, שהיא משלמת לפי "קוד תשלום", אלא שלדברי הוריו של המערער אותו "קוד תשלום" לא הוזכר בפניהם, ואין הם יודעים במה מדובר.

ד. באוקטובר 2009 הגישה "אלישע" תובענה כספית על סך 385,352 ₪ כנגד המערערים וכנגד המשיבה, כשסכום זה משקף את חוב דמי האשפוז נכון ליום 31.8.09.

המערערים מצידם שיגרו הודעת צד ג' כנגד המשיבה, כשהם מציינים, בין היתר, כי לא זו בלבד שהמשיבה קיבלה על עצמה לשאת בדמי האשפוז, בכפוף לתשלום ההשתתפות העצמית של שולחי ההודעה, אלא שהמשיבה הודיעה מפורשות לשולחי ההודעה כי כל עוד הם יעמדו בתשלום ההשתתפות העצמית – אין זה מעניינם איזה סכום משולם על-ידי המשיבה ל"אלישע" כדמי אשפוז (סעיף 5 של ההודעה לצד ג').

ה. בהמשך, בתאריך 30.5.10, תיקנה "אלישע" את כתב התביעה והגישה כתב תביעה מתוקן על סך 697,196 ₪, כנגד המערערים ולרבות גם כנגד המשיבה, וזאת כשהחשבון בגין חוב האשפוז, בתוספת ריבית והצמדה, מעודכן עד לסוף שנת 2010 (נציין למען הסדר, שהודעת צד שלישי של המערערים נגד המשיבה נותרה ההודעה המקורית שהתייחסה לתביעה על סך 385,352 ₪).

בינואר 2011 הוציאו ההורים את המערער מבית החולים "אלישע" והחזירוהו לביתם לאחר שהתאימו והכשירו למטרה זו את ביתם (סעיף 34 בתצהיר אביו של המערער).

ו. בית משפט קמא הורה על הגשת תצהירי עדות ראשית. הוגשו תצהירים מטעם "אלישע" בע"מ ומטעם המערערים, ובשלב זה, ולאחר משא ומתן ממושך שהתנהל, הושג הסדר פשרה שהוגש לבית משפט קמא וקיבל תוקף של פסק דין ביום 19.10.12.

תמצית הסדר הפשרה היתה, כי נוכח נסיבותיו המיוחדות של המקרה, משלמת המשיבה ל"אלישע" סך כולל של 415,000 ₪ לסילוק מלא וסופי של מלוא התביעות של כל הצדדים אשר בתובענה, זה כלפי זה, ולרבות ההודעה לצד שלישי.

הוצהר גם, שעם ביצוע התשלום על פי הסכם זה, לא יהיו לצדדים טענות זה כלפי זה בקשר לתביעה שבנדון ולגבי אשפוזו של המערער מס' 2 בבית החולים "אלישע".

צויין בסעיף 3 של הסדר הפשרה, כי הינו "בכפוף להסכמת הצדדים כי בית המשפט הנכבד הוא שיכריע בשאלת הוצאות הנתבעים 1 ו-2 בהליך דנן, לאחר טיעונים של הנתבעים 1-2 והנתבעת 3 בעניין...". הובהר גם בהסכם, ש"אלישע" איננה צד לדיון בנושא ההוצאות וכי היא גם לא תישא בהוצאות.

ז. בישיבה שהתקיימה ביום 9.12.12 בפני בית משפט קמא נשמעו טענותיו של ב"כ המערערים מחד גיסא, וטענותיה של ב"כ המשיבה מאידך גיסא בנוגע להוצאות ושכ"ט עו"ד.

נוסיף, שבתאריך 7.11.09 נחתם הסכם שכר טירחה בין ב"כ המערערים מחד גיסא, לבין המערערת מס' 1 ובעלה (דהיינו, הורי המערער מס' 2), מאידך גיסא, ולפרטיו עוד נתייחס בהמשך.

ח. בפסק דינו פירט בית משפט קמא את השיקולים שהביא בחשבון לצורך קביעת שיעור שכר הטרחה שעל המשיבה לשלם למערערים:

סכום התביעה לפי כתב התביעה המתוקן: כ-700,000 ₪ ואילו סכום הפשרה: 415,000 ₪.

לפי הסכם הפשרה פטורים המערערים מכל תשלום, וכל החיוב חל על המשיבה.

הודעת צד ג' הוגשה לפי סכום התביעה המקורי, מבלי שתוקנה בהמשך (לאחר תיקון התביעה), ומבלי ששולמה אגרה עקב הגדלת סכום תביעתה של "אלישע".

עוד הביא בית משפט קמא בחשבון שהתיק הסתיים בפשרה ללא צורך בשמיעת ראיות, דבר שחסך מזמנם וטרחתם של בית המשפט והצדדים והוביל להפחתת סיכוניהם של הצדדים.

כמו כן ציין בית משפט קמא, שלא נקבעו ממצאים עובדתיים, ולא נקבעו ממצאים לענין הגורם החייב בתשלום, ולרבות בענין טענת המשיבה כי הסכימה לשלם את סכום הפשרה לפנים משורת הדין נוכח שיקולים הומניטריים ומצבם המיוחד של המערערים, בעוד אלה האחרונים טוענים שעל המשיבה חלה חובת התשלום מלכתחילה, ולא עליהם.

באשר לחתימת המערערת מס' 2 על התחייבות בלתי חוזרת לקבלת חולה לבית החולים "אלישע", טענו המערערים, כי התחייבות זו מיועדת לתשלום בגין ניתוח בלבד, בעוד שלטענת המשיבה מדובר בהתחייבות לשאת בהוצאות האשפוז, באופן כללי.

ט. בית משפט קמא ציין, שהביא בחשבון הן את כל ההליכים שהתנהלו בתיק, לרבות הטיעונים שנשמעו, והן את מצבם המיוחד של המערערים מכל הבחינות.

בית משפט קמא הוסיף ששכר טרחה סביר, בנסיבות הענין, לרבות סיום התיק בפשרה, אמור להיות נמוך באופן משמעותי משכר הטרחה עליו הוסכם בין המערערים לבין בא כוחם שהינו גבוה מן התעריף הקבוע בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס-2000.

נוכח האמור לעיל חייב בית משפט קמא את המשיבה לשלם למערערים הוצאות משפט בסכום של 6,000 ₪, וכן שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 35,000 ₪.

י. המערערים מלינים על כך שסכום שכר הטרחה שנפסק נמוך במידה המצדיקה התערבותה של ערכאת הערעור.

תמצית הטענה בערעור היא שהמערערים נקלעו שלא בטובתם ואשמתם, ועקב אירועים טרגיים שפקדו את משפחתם, לסכסוך כספי בין המשיבה לבין בית החולים "אלישע", ובמקביל לנסיבות הקשות שפקדו אותם נאלצו הם להתמודד עם תביעה כספית שהוגשה נגדם כשמדובר למעשה במאבק כספי בין שני גופים גדולים.

תביעה זו, כך נטען, הסתיימה בהסדר פשרה בין "אלישע" לבין המשיבה כששאלת ההוצאות להן יהיו זכאים המערערים הושארה להכרעת בית המשפט.

י"א. עמדת המערערים היא כי מי שזכה בדין יש להחזיר לו את סכום ההוצאות אותו שילם, או התחייב לשלם, כדי שלא ייצא בחסרון כיס, קל וחומר בנסיבות מקרה זה.

נטען בערעור, שהמערערים נתבעו על סך כ-751,000 ₪ (נכון למועד הדיון בפני בית משפט קמא), ואולם התביעה הסתיימה בפשרה לפיה משלמת המשיבה ל"אלישע" 415,000 ₪ ואילו המערערים אינם משלמים דבר, אך למרות זאת יצאו הם, כתוצאה מפסק דינו של בית משפט קמא, בחסרון כיס של 122,458 ₪.

י"ב. ב"כ המערערים מציין, שמתחילת הסכסוך הוא הפנה את המשיבה לחובתה לשאת בתשלום דמי האשפוז, כשהיא מקבלת בהעברה בנקאית מידי חודש סך של 7,724 ₪ כהשתתפות עצמית, אך המשיבה מצדה טענה לתשלום לפי "קוד תשלום" שלפי הנטען בערעור לא הוזכר מעולם בפני הורי המערער, והם לא ידעו במה מדובר.

עוד נטען בערעור, שלאחר שהוגשה התביעה הפציר ב"כ המערערים בנציגי "אלישע" והמשיבה להגיע להסכמה ביניהן, והוסיף כי בכל הסכמה אליה יגיעו יש להביא בחשבון את ההוצאות ושכר הטרחה שנגרמו למערערים, הואיל ובנסיבות המקרה מדובר בעבודה רבה ובסכומים גבוהים שאותם אין המערערים אמורים או יכולים "לספוג".

י"ג. נטען בערעור שלאחר מספר קדמי משפט נקבע התיק להוכחות. "אלישע" הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה, והמערערים הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם ורק אז, משהיה על המשיבה להגיש תצהירי עדות ראשית מטעמה, הבשילה הסכמה בין "אלישע" לבין המשיבה, אך בהתאם להסכמה זו, אמור היה להתבצע התשלום על ידי המשיבה ל"אלישע" מבלי שאיש ישא בהוצאות המערערים.

י"ד. ב"כ המערערים התנגד לכך ובסופו של דבר הושגה הסכמה לפיה ישולם סכום הפשרה על ידי המשיבה ל"אלישע" ולענין ההוצאות יטענו ב"כ המשיבה וב"כ המערערים בפני בית המשפט, וזה יפסוק בהוצאות.

ט"ו. הטענה בערעור היא שסכום שכר הטרחה כפי שנפסק איננו בגדר החזר הוצאות ריאליות, וכי בית משפט קמא לא נתן כל משקל להסכם שכר הטרחה עליו הוסכם בין המערערים לפרקליטיהם עוד בתחילת ההליך, והסכם זה נמסר לעיון בית משפט קמא.

נטען עוד בערעור, שהעובדה שהודעת צד ג' נשארה בגובה סכום התביעה המקורי, מבלי שתוקנה, היא ענין טכני, ולא היה טעם לתקן את סכום הודעת צד ג' נוכח הפשרה שנרקמה, ולא כל שכן לאחר שזו הושגה.

נטען גם שביום הדיון בפני בית משפט קמא היה השווי המעודכן של סכום התביעה: 751,302 ₪.

ט"ז. נטען בערעור גם, שבית משפט קמא לא הביא בחשבון את הנסיבות הבלתי שגרתיות של התביעה, והשקעה של מאות שעות עבודה במשרד ב"כ המערערים, עבודה שמשתקפת מעצם היקפו של כתב ההגנה שהוגש והמסמכים שהוגשו לתיק בית המשפט לגבי תקופה של כשלוש – ארבע שנים, לרבות נסיעות של ב"כ המערערים 10 פעמים לחיפה, ופגישות רבות שנתקיימו בתל אביב.

י"ז. מוסיף ב"כ המערערים ששגה בית משפט קמא משלא התחשב בכך שהפשרה הושגה רק לאחר שהוגשו ראיות של "אלישע" והמערערים, ובטרם הגשת תצהירים מטעם המשיבה שכן היה ברור מתחילת המשפט כי למשיבה יהיה קושי רב לזמן לבית המשפט עדים שיעידו לגבי הנטען ע"י המשיבה בטענותיה.

י"ח. המערערים מדגישים שלפי מבחן התוצאה הם נתבעו על סכום של 751,300 ₪ ובסופו של דבר לא שילמו דבר, ואילו המשיבה שילמה בגין אותה תביעה, בהסכמה, סך של 415,000 ₪.

לטענת המערערים היה מקום לדחות את טענת המשיבה שלפיה היא הסכימה לשלם את הפשרה בגין שיקולים הומניטריים, נוכח מצבם המיוחד של המערערים, שאילו כך היה הרי לא היתה מניעה לסיים את המחלוקת עוד לפני ארבע שנים.

המערערים מדגישים, כי המשיבה עמדה על טענתה שאין היא חייבת בדמי אשפוז, ורק לאחר שחלפו האורכות שניתנו לה להגשת תצהירי עדות ראשית מטעמה הגיעה היא להסדר ישירות עם "אלישע" (וללא ידיעת המערערים).

י"ט. באשר למסמך ההתחייבות עליו חתמה המערערת מס' 1 כלפי "אלישע" טוען ב"כ המערערים, כי ממילא התחייבות זו אינה נוגעת למשיבה הואיל והמסמך הינו במערכת היחסים שבין המערערים לבין "אלישע".

המשיבה מבחינתה שלחה טופס הפניה לאשפוזו של המערער לבית החולים "אלישע", גבתה מהוריו של המערער דמי השתתפות עצמית גבוהים ביותר, ולא היה לה כל קשר לטופס עליו חתמה המערערת מס' 1 בבית החולים "אלישע". מכל מקום, ובהתאם לטופס ההתחייבות המצורף כנספח ה' לערעור, טוען ב"כ המערערים שמדובר בהסכמה לניתוח, ולא בהתחייבות לשלם עבור אשפוז כללי של מאושפז.

כ. לענין שיעור שכר הטרחה טוען ב"כ המערערים, שהמשיבה עצמה לא טענה מעולם ששכר הטרחה שדורשים המערערים (על בסיס הסכם שכר הטרחה לגביו התחייבו) איננו סביר, אלא טענת המשיבה היתה שהמערערים לא זכו בתביעתם, וכי התביעה נגדם התקבלה, ולכן עליהם לשאת בתשלום שכר הטרחה.

כ"א. לדעת המערערים מצביעים הנתונים הקיימים על חריגות התיק מבחינת היקפו ומורכבותו, והזמן הניכר שהוקדש לטיפול בו, הפגישות הרבות שהתקיימו והמאות הרבות של המסמכים, ולכן שכר טרחת עו"ד בסך של 29,000 ₪ + מע"מ (וביחד: 35,000 ₪), איננו כלכלי ואיננו סביר, לא בגין תיק "רגיל", קל וחומר לגבי תיק מורכב.

שכר הטרחה שנפסק, כך נטען, נמוך מן הנקוב בתעריף המינימלי המומלץ.

העתירה היא לפסוק את שכר הטרחה המגיע לפי הנקוב בהסכם שכר הטרחה שבין המערערים לבא כוחם משנת 2009, בערכו כפי שיהיה במועד מתן פסק הדין בערעור.

עד כאן תמצית הטענות שבערעור.

כ"ב. שונה עמדת המשיבה הטוענת שמדעיקרא לא היה מקום להגשת הערעור שכל כולו נסוב על הוצאות משפט בלבד, מה גם שהמערערים לא קופחו על ידי בית משפט קמא, אלא להיפך, ואין כל סיבה להתערב בסכום שכר הטרחה שנפסק.

כ"ג. המשיבה מציינת, כי בהסכם הפשרה הוסכם שנושא ההוצאות יוכרע לפי שיקול דעת בית המשפט לאחר טיעון קצר בעל פה לענין ההוצאות מטעם הצדדים. שאלת פסיקת הוצאות המשפט וגובה ההוצאות נתונה לשיקול דעת הערכאה הדיונית, ובית המשפט שלערעור לא יתערב בשיקול דעת זה, למעט מקרים בהם מדובר במשגה של ממש.

כ"ד. עוד נטען, שפסיקת הוצאות משפט מסורה לשיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית הרואה לנגד עיניה את כלל נסיבות המחלוקת, התנהלות בעלי הדין ושאר גורמים המשפיעים על קביעת שכר הטרחה וההוצאות. למעט במקרה של טעות קיצונית ערכאת הערעור לא תתערב.

כ"ה. לטעמה של המשיבה פסיקת ההוצאות על ידי בית משפט קמא עושה דווקא חסד עם המערערים והסכום שנפסק הוא על הצד הגבוה, יחסית לתיקים דוגמת הנדון, ובהינתן נסיבות ניהול התיק בערכאה קמא.

טוענת המשיבה, שגם אילו היתה המסקנה שההוצאות הן על הצד הנמוך היה מקום לדחות את הערעור נוכח דרכה של ערכאת הערעור להימנע מלהתערב בפסיקת הוצאות.

כ"ו. לעצם הענין נטען, שכתב התביעה של "אלישע" לא העלה יריבות אמיתית ולא עילה אמיתית נגד המשיבה, שכן מנספחי התביעה עלה שהמשיבה היא היחידה שהעבירה מידי חודש כספים ל"אלישע".

כ"ז. המשיבה מוסיפה, שבעוד עלות אשפוז בבית חולים סיעודי רגיל היא כ-300 ₪ ליום אשפוז, הרי ב"אלישע", שהוא בית חולים פרטי, העלות היא 1,000 ₪ ליום אשפוז, אם כי נוכח הנסיבות הקשות של המערערים ניאותה "אלישע" להפחית את התשלום ל-645 ₪ ליום בלבד, אך משלא עמדו המערערים בהסדר תשלומים זה, חזר בשלב מסויים התעריף המקורי לתוקפו.

כ"ח. עוד טוענת המשיבה, שככלל, משתתף משרד הבריאות במימון אשפוז סיעודי רק בבתי חולים בהם יש מחלקה סיעודית, ובבית החולים "אלישע" אין מחלקה סיעודית. ואולם, למרות ש"אלישע" אינו נכלל ברשימת בתי החולים בהם מתבצע מימון אשפוז, ונוכח הנסיבות הקשות של המשפחה, החליטה המשיבה לאפשר מימון אשפוז סיעודי ב"אלישע" לפי "קוד סיעוד" בסך 300 ₪ ליום אשפוז, ובכפוף לתשלום השתתפות עצמית של המאושפז ומשפחתו, לאחר שהובהר כי את יתרת מימון האשפוז ב"אלישע" ישלמו המאושפז ובני משפחתו.

כ"ט. המשיבה מדגישה, כי למרות שכתב התביעה המתוקן עודכן ביום 9.6.10 על סך 697,196 ₪ הרי הודעת צד ג' של המערערים כנגד המשיבה נותרה על סך 385,352 ₪.

ל. באשר להסדר הפשרה שהושג נטען, כי הוא הושג נוכח הנסיבות הטרגיות של המערערים ובני משפחתם, ומגלם פתרון הומניטרי של הסכסוך, כש"אלישע" מוחלת על חלק מן החוב לצורכי פשרה, והמשיבה הסכימה לכסות את החלק הנותר לפנים משורת הדין, הגם שאין עילת תביעה אמיתית כנגד משרד הבריאות.

נטען עוד על ידי המשיבה:

".... שהמערערים כלל לא זכו בתביעה, אלא להיפך – התביעה נגד המערערים התקבלה, והם אלה אשר היו צריכים להיות מחוייבים בשכר טרחה" (סעיף 24 בעיקרי הטיעון).

ל"ב. המדובר, כך נטען, בחוב של המערערים והתביעה אודות חוב זה לא נדחתה, אלא להיפך.

מציינת המשיבה, כי הליך אישור בית החולים "אלישע" כמקום אשפוז והקצאת "קוד סיעודי", וכן סיום ההליך שנוהל בפשרה, גרר ויתורים משמעותיים הן מצד "אלישע" והן מצד המשיבה, וזאת בהתחשב בנסיבות החיים הקשות של בני משפחת המערער מס' 2.

לדעת המשיבה נוכח האמור לעיל, ונוכח התנהלות המערערים בניהול ההליך, לא היה מקום לחייב את המשיבה כלל בהוצאות.

ל"ג. נטען על ידי המשיבה, שחודשים רבים טרם הגשת התביעה ידעו המערערים על דרישת "אלישע" לתשלום חוב האשפוז מבלי שעשו מאום להסדיר את חובם ולא נקפו אצבע למציאת אשפוז חלופי למערער מס' 2, שיהא תואם את יכולתם הכלכלית. המערערים סירבו לפניות "אלישע" להוצאתו של המערער מס' 2 מבית החולים. כך אירע שחוב האשפוז הלך ותפח. רק ביום 17.1.2011, ארבע שנים לאחר שקופת חולים כללית חדלה מלשאת במימון האשפוז ב"אלישע" במלואו, ושנתיים וחצי לאחר הגשת התביעה, הוציאו המערערת מס' 1 ובעלה את המערער מס' 2 מבית החולים.

ל"ד. חובתם של המערערים היתה, כך לטענת המשיבה, להוציא את המערער מס' 2 מבית החולים או למצוא עבורו מקום אשפוז התואם את יכולתם הכלכלית. גם אם קיימת מחלוקת לגבי חוב העבר, אין הדבר מקנה זכות להמשיך ולייצר חוב לעתיד לבוא.

ל"ה. נטען על ידי המשיבה, שההליך התעכב נוכח בקשות ביניים רבות שהגישו המערערים, דבר שהביא לסרבול והתארכות שלא לצורך, בעוד שהמשיבה ו"אלישע" עשו, כך נטען, כל שביכולתן למציאת פתרון הולם לסיטואציה, ואף היו מוכנים להליך של גישור, בעוד שהמערערים לא ניאותו להשתתף בעלויות הליך הגישור.

לטענת המשיבה, המערערים הם האחראים לכך שהתיק בא לסיומו רק במועד בו נחתמה הפשרה, ואופן התנהלותו של צד למשפט הינו רלוונטי בשקילת ההוצאות.

ל"ו. בנוסף מציינת המשיבה, שאם הושגה פשרה בשלב מוקדם של הדיון, רשאי ואף חייב בית המשפט להתחשב בעובדה זו בבואו להכריע בענין ההוצאות.

לסיום מדגישה המשיבה, שלא היה מקום להגשת הערעור ומוסיפה שהתיק הסתיים בהליכי פשרה, מבלי שנוהל הליך הוכחות, לאחר שכמחווה של רצון טוב ניאותה המשיבה להסמיך את בית משפט קמא לפסוק בשאלת ההוצאות, כך שההליך הנוכחי מיותר.

עד כאן תמצית טענות המשיבה בערעור.

ל"ז. באי כוחם של הצדדים הגישו לעיוננו עיקרי טיעון ותיקי מוצגים. בישיבת בית המשפט שהתקיימה בפנינו ביום 21.5.2013 שמענו את תמצית טיעוניהם בעל פה של באי כוח שני הצדדים.

מסקנתנו היא שדין הערעור להתקבל חלקית.

ל"ח. נעיר תחילה, כי באי כח הצדדים התייחסו בטיעוניהם, בין היתר, למהות הסכסוך שעמד לדיון בהליך שהתנהל בפני בית משפט קמא, כשלעמדת המערערים עסקינן בסכסוך כספי בין "אלישע" לבין המשיבה – משרד הבריאות. לטעמם של המערערים כל אחד מן הצדדים לסכסוך ניסה ללחוץ על האחר על ידי צירופם של המערערים לכתב התביעה (סעיף 7 בהודעת הערעור).

לעומת זאת, עמדת המשיבה היא, שכתב התביעה לא העלה יריבות אמיתית ולא עילה אמיתית כנגד משרד הבריאות (סעיף 18 בעיקרי הטיעון של המשיבה, וכן תיאור השתלשלות העניינים בסעיף 20 לעיקרי הטיעון של המשיבה).

ל"ט. ואולם, אנו סבורים שמשהסתיים ההליך בפני בית משפט קמא בהסדר פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין, מבלי שהתקיים הליך של שמיעת הוכחות, וממילא העובדות הרלוונטיות לסכסוך כלל לא נדונו ולא הוכרעו בבית משפט קמא (למעט פסיקת הוצאות המשפט המגיעות למערערים), הרי גם אין מקום לכך שסוגיות אלה תעלינה לראשונה לדיון ולהכרעה בערכאת הערעור.

מ. יחד עם זאת, לא נוכל להימנע מלהבהיר אך זאת: בסעיף 24 לעיקרי הטיעון של המשיבה נכתב כך:

"...... בניגוד לטענת המערערים, אין דינם כדינו של "צד אשר זכה בדין". ראשית, משום שההליך הסתיים בפשרה, וכלל ידוע הוא שבפשרה הנטיה תהיה שכל צד נושא בהוצאותיו. ושנית, משום שהמערערים כלל לא זכו בתביעה, אלא להיפך – התביעה נגד המערערים התקבלה, והם אלה אשר היו צריכים להיות מחוייבים בשכר טרחה.....".

(ההדגשה שלנו).

מ"א. אין בידינו לקבל עמדתה זו של המשיבה, ולו מן הטעם שאין היא עולה בקנה אחד עם הודעת הפשרה שבין "אלישע", המערערים והמשיבה, פשרה שקיבלה תוקף של פסק דין ביום 19.10.12.

עיון בהודעת הפשרה מעלה, כי המשיבה מסכימה, לפי הסדר הפשרה, לשלם ל"אלישע" סך כולל של 415,000 ₪ לסילוק מלא וסופי של מלוא התביעות של כל הצדדים בתובענה זה כלפי זה.

יתר על כן, בסעיף 1 (ב) של הסדר הפשרה נאמר מפורשות:

"עם ביצוע התשלום על פי הסכם זה לא יהיו לצדדים טענות זה כלפי זה בקשר לתביעה שבנדון, ואשפוזו של הנתבע 2 בבית חולים "אלישע", ולא תהיה לתובעים ו/או לשולחי ההודעה לצד שלישי ו/או לכל אדם ו/או גוף כלשהו, כל תביעה מכל מין וסוג כלפי הנתבעים 1-3 .... ".

מ"ב. כזכור, הגישה "אלישע" בתיק זה תובענה כנגד המערערים והמשיבה ביום 11.10.09 על סך 385,352 ₪. בהמשך תיקנה "אלישע" את התביעה, וביום 30.5.2010 הועמד סכום התביעה המתוקנת על 697,196 ₪, כשבפסק הדין נשוא הערעור, מציין בית משפט קמא שסכום התביעה המתוקנת הינו כ-700,000 ₪, וב"כ המערערים כותב בהודעת הערעור, פיסקה 8 (ה), כי לפי תחשיב "המשערכת", סכום התביעה המתוקנת ביום בו התנהל הדיון בפני בית משפט קמא, עמד על 751,302 ₪, כעולה ממסמך ה"המשערכת" שהוגש בפני בית משפט קמא.

מ"ג. משעולה מתוך הסכם הפשרה, שקיבל כאמור תוקף של פסק דין, שהתשלום ל"אלישע" בסך 415,000 ₪ מתבצע על ידי המשיבה בלבד, ואילו המערערים פטורים מכל תשלום, כיצד ניתן לטעון (כטענת המשיבה בסעיף 24 לעיקרי הטיעון), שאין דינם של המערערים כדין מי שזכה בדין? מה גם שאין לקבל את הטענה שהתביעה נגד המערערים התקבלה, שהרי רק המשיבה חוייבה בביצוע תשלום כלפי "אלישע", ונקבע מפורשות שעם ביצוע התשלום (כאמור על ידי המשיבה), לא תהא ל"אלישע" תביעה כלשהי כלפי מי מן הנתבעים.

מ"ד. אכן, ההלכה הפסוקה קובעת כי:

"בתי המשפט שלערעור מתייחסים במורת רוח לערעורים העוסקים אך ורק בסוגיית ההוצאות שהשיתה הערכאה הדיונית. לא אחת נקבע כי רק במקרים חריגים תתערב ערכאת הערעור בפסיקת הוצאות......".

(ע.א. 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נגד סיעת "יש עתיד לביאליק", פ"ד ס' (1) 391, בעמ' 395).

ובדומה לכך גם ע.א. 136/92 ביניש עדיאל נגד דניה סיבוס, פ"ד מ"ז(5) 114.

מ"ה. יחד עם זאת ובמקביל, קובעת הפסיקה גם:

"כלל נוסף נקוט בידינו והוא כי ראוי שבעל דין הזוכה במשפט לא ייצא בחסרון כיס מבחינת ההוצאות שהוציא ושכר הטרחה ששילם......".

(ע.א. 9535/04 הנ"ל, בעמ' 395 סיפא).

וכן דברי כב' הרשם (כתארו אז) י. מרזל, בבג"צ 891/05 תנובה נגד הרשות המוסמכת, מיום 30.6.05 (שאליו מפנה ב"כ המערערים בטיעונו), בפיסקה 19:

"כענין שבעקרון, וכנקודת מוצא, יש לפסוק לבעל הדין שזכה בדינו הוצאות ריאליות, כלומר ההוצאות שהוציא בפועל או שהתחייב להוציא. יחד עם זאת, זוהי נקודת מוצא בלבד. אין היא נקודת סיום, שכן על היושב בדין לבחון את שיעור ההוצאות הנטען ולבדוק אם מדובר בהוצאות סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך בהתחשב בכלל נסיבות הענין. ... הוצאות המשפט אינן פרט או בונוס לצד הזוכה אלא החזר הוצאות נדרשות וראויות בהליך. .....".

ובהמשך, שם, בפיסקה 21:

"ההוצאות שיש לפסוק על דרך הכלל הן איפוא הוצאות "ריאליות". יחד עם זאת, הוצאות אלו צריכות להיות סבירות....".

וכן, שם, בפיסקה 25:

"אכן, כענין שבעקרון ובהעדר הצדקה אחרת, אין מקום להבחין בין המדינה ובין בעל דין אחר לענין חיובה של המדינה בהוצאות משפט. אמת, חיוב המדינה בהוצאות כמוהו כחיוב הציבור כולו בהן, אולם שעה שהמדובר בחיוב מוצדק לגופו וסביר בשיעורו, אין להפחית את שיעור ההוצאות רק בשל היות המדינה זו הנושאת בהן שאם לא כן נמצא כי בעל הדין שזכה נושא בעלות ניהול ההליך עבור הציבור כולו....." (ההדגשה שלנו).

מ"ו. לפי הסכם שכר הטרחה שנחתם ביום 7.11.09 בין המערערת מס' 1 ובעלה לבין ב"כ המערערים, הוסכם כי משפחת בריינס תשלם לעוה"ד שכר טרחה בגין התובענה כדלקמן:

אם יסתיים המשפט במהלך שלוש ישיבות – 13% מערכו של סכום התביעה.

אם יסתיים המשפט לאחר הגשת עדויותיהם של עדי משפחת בריינס – 17.5% מסכום התביעה.

אם יסתיים המשפט לאחר הבאת ראיות הצדדים והגשת סיכומיהם – 20% מסכום התביעה.

כמו כן נקבע, שלסכומים הנ"ל יתווסף מע"מ כחוק, ועוד סוכם, כי המונח "סכום התביעה" משמעו – ערכו ביום מתן פסק הדין (בין לגופו ובין הנותן תוקף לפשרה כלשהי).

כמו כן נקבע שמשפחת בריינס תישא בכל ההוצאות הכרוכות בניהול המשפט.

מ"ז. משהושג הסדר הפשרה בבית משפט קמא, לאחר שהוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם משפחת בריינס, חל בענייננו, ובהתאם להוראות הסכם שכר הטרחה, התעריף שלפיו זכאי ב"כ המערערים לשכר טרחת עו"ד בשיעור של 17.5% מסכום התביעה, בתוספת מע"מ.

מ"ח. אם נביא בחשבון את סכום התביעה לפי כתב התביעה המתוקן (700,000 ₪) כפי שכתב בית משפט קמא בפסק דינו (הגם שב"כ המערערים מציין שלפי ה"משערכת" שווי הסכום נכון למועד הדיון הינו 751,302 ₪), כי אז לפי הוראות ההסכם, זכאי היה ב"כ המערערים לשכר טרחת עו"ד בסכום של 122,500 ₪, בתוספת מע"מ כחוק.

כזכור, הסכום שנפסק כשכר טרחת עו"ד לפי פסק דינו של בית משפט קמא, עמד על 35,000 ₪ (כולל מע"מ).

מ"ט. יחד עם זאת, יש ליתן משקל של ממש לטענתה של המשיבה, לפיה קיימת חשיבות ציבורית לסיום תיקים בפשרה, וככל שהושגה פשרה בשלב מוקדם של הדיון, רשאי ואף חייב בית המשפט להתחשב בעובדה זו בפוסקו בענין ההוצאות, ובענייננו, הסתיים ההליך בפשרה מבלי שהיה צורך בהעדת המצהירים בפני בית המשפט (עיינו, בסעיפים 44-48 בעיקרי הטיעון שמטעם המשיבה).

נ. גם אם נביא בחשבון בענייננו לא את השווי של סכום התביעה המתוקן, כי אם את השווי של סכום הפשרה, דהיינו, 415,000 ₪, כי אז שכר הטרחה המגיע לב"כ המערערים, לפי 17.5% הוא: 72,625 ₪ ובתוספת מע"מ כחוק (לפי 17% כשיעורו במועד פסק הדין): 84,971 ₪.

לכן, פסיקת שכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 35,000 ₪ כפי שפסק בית משפט קמא בפסק דינו, הוא בנסיבות הענין, נמוך במידה המצדיקה את התערבותה של ערכאת הערעור.

נ"א. בבואנו לאזן את האינטרסים שבין עידוד פשרות והחשיבות הציבורית שיש בסיום תיקים בפשרה מחד גיסא, לבין העיקרון שלפיו ראוי שבעל דין הזוכה במשפט לא ייצא בחסרון כיס מבחינת ההוצאות שהוציא ושכר טרחה ששילם (או שהתחייב לשלם), מאידך גיסא, נכון יהיה להעמיד את שכר הטרחה שעל המשיבה לשלם למערערים על סכום כולל של 65,000 ₪ נכון למועד פסק דינו של בית משפט קמא (9.12.12), וזאת במקום הסכום של 35,000 ₪ כפי שפסק בית משפט קמא.

נ"ב. התוצאה מכל האמור לעיל היא שאנו מקבלים את הערעור חלקית במובן זה שאנו מחייבים את המשיבה לשלם למערערים את הפרש שכר הטרחה המגיע, דהיינו, סכום כולל של 30,000 ₪ (נכון ליום 9.12.12), ובתוספת אגרת הערעור שהמערערים נשאו בה.

נ"ג. התשלום יבוצע על ידי המשיבה במשרד ב"כ המערערים בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק דיננו, שאם לא כן ישא כל סכום שבפיגור הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

זולת האמור לעיל, אין צו להוצאות בהליך הערעור.

הפקדון, ככל שהופקד על ידי המערערים, יוחזר על ידי מזכירות בית המשפט לידי ב"כ המערערים עבור המערערים.

המזכירות תמציא את העתקי פסק הדין לבאי כוחם של הצדדים.

ניתן היום, ב'ב' תמוז תשע"ג, 10 יוני 2013, בהעדר הצדדים.