לפני תביעה לפיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לתובע, יליד 1967, בעקבות תאונה בה היה מעורב ביום 26.4.05.

רקע עובדתי וטענות הצדדים - כללי

1. על פי הנטען בכתב התביעה, ביום התאונה, נהג נתבע 2 במלגזה שבבעלות מעסיקו, נתבע 1, כאשר במהלך נסיעתו במלגזה, פגעה המלגזה בשולחן עבודה שהיה ליד התובע וכתוצאה מכך נפל השולחן על רגליו ומחץ אותו.

2. בעקבות התאונה המתוארת, הובהל התובע לבית חולים האנגלי שבנצרת שם אובחן כסובל מפגיעה קשה בשוק שמאל, שבר מרוסק בטיביה שמאלית ושלושה שברים בפיבולה השמאלית. במהלך אשפוזו, הוא עבר ניתוח לשחזור השבר עם קיבוע חיצוני וביום 9.5.05 שוחרר לביתו עם קיבוע חיצוני והמלצה להמשך מעקב וטיפול רפואי. התובע היה במעקב רפואי ממושך ועבר שלושה ניתוחי ארתרוסקופיה ואושפז, בשל כך, מיום 3.10.06 עד ליום 5.10.06 בבית חולים בני ציון בחיפה, וכן ביום 29.7.08 וביום 28.8.13 בבית חולים האנגלי.

בשל הכאבים מהם סבל, נאלץ התובע ליטול משככי כאבים באופן מוגבר ובשל כך התחיל לסבול מדלקת קיבה והוא נמצא במעקב רפואי אצל גסקרואנטרולוג.

3. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. הועדה הרפואית של המל"ל קבעה לתובע נכות רפואית צמיתה, מיום 1.11.06, בשיעור של 19% שמורכבת מהנכויות כדלקמן:

א. נכות אורתופדית בשיעור של 10% לפי סע' 35(1) ב' לתוספת לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956, (להלן: "התקנות").

ב. 10% בגין דלקת בקיבה לפי סע' 12(2)ג'1 לתקנות.

4. את תבעיתו הגיש התובע תחילה נגד מעסיקו והבעלים של המלגזה-נתבע 1 (להלן: "המעסיק"), נגד הנהג-נתבע 2 (להלן: "הנהג") ונגד חברת הביטוח שביטחה את המלגזה בביטוח חובה-נתבעת 3 (להלן: "המבטחת").

בהמשך, תיקן את תביעתו והוסיף את "קרנית" כנתבעת נוספת, נתבעת 4 (להלן: "קרנית").

קרנית הגישה הודעת צד ג' נגד הנהג והמעסיק.

5. לטענת התובע, התאונה, כפי שתוארה על ידו, מהווה תאונת דרכים כמשמעות מונח זה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "החוק") על כן, על הנהג וכן על מתיר השימוש במלגזה (המעסיק) והמבטחת לפצות אותו בגין נזקין, לחלופין ככל שייקבע כי בזמן התאונה לא היה ברשות הנהג רישיון נהיגה בתוקף ו/או ביטוח החובה של המלגזה אינו מכסה את התאונה, אזי אין לחייב את המבטחת בפיצוי אלא את קרנית, לחלופי חלופין, וככל שייקבע כי אין המדובר בתאונת דרכים על פי החוק, יש לחייב את המעסיק והנהג לפצותו בעילה מכח פקודת הנזיקין, שהרי התאונה אירעה כתוצאה מרשלנותם אשר, בין היתר, הנהיגו שיטת עבודה פסולה ומסוכנת, הכניסו חבילות ברזל באמצעות המלגזה בצורה רשלנית והעמיסו על המלגזה כמות של ברזל שהייתה מעבר למותר על פי הדין.

6. הנהג והמעסיק היו מיוצגים תחילה על ידי אותו עורך דין ובכתב הגנתם הכחישו נסיבות התרחשות התאונה וכן את חבותם. לטענתם, הנסיבות כפי שתוארו בכתב התביעה המתוקן מהוות תאונת דרכים לפי החוק, שלגביה יש לחייב את המבטחת בלבד לפצות את התובע בגין נזקיו. עוד טענו בכתב הגנתם, כי לנהג היה רישיון נהיגה תקף ביום התאונה המאפשר לו לנהוג במלגזה וכי למלגזה היה ביטוח תקף.

7. בכתב הגנתה, הכחישה המבטחת את נסיבות התאונה, כאשר לטענתה אין המדובר בתאונת דרכים כמשמעות מונח זה בחוק. בנוסף, היא טענה להיעדר כיסוי ביטוחי שכן במועד התאונה הנהג לא החזיק ברישיון נהיגה תקף לנהיגה במלגזה.

8. קרנית טענה בכתב הגנתה, כי התובע לא הוכיח כל יריבות או עילה נגדה שכן, לטענתה, ובנוסף להכחשתה לעניין התרחשות התאונה בנסיבות שתוארו ע"י התובע, אין המדובר בתאונת דרכים כמשמעות מונח זה בחוק. מה גם, המלגזה אינה מהווה רכב מנועי בהתאם להגדרה שבחוק. לחלופין טענה, כי המבטחת היא זו שביטחה את המלגזה והיא זו אשר מחויבת בפיצוי התובע אשר החזיק ברישיון נהיגה תקף על פי הפוליסה.

9. כאמור, קרנית הגישה הודעת צד ג' נגד הנהג והמעסיק (הבעלים ומתיר השימוש במלגזה) וטענה כי יש לחייבם לשפותה בגין כל סכום שתחויב לשלמו לתובע, או למיטיבי נזקי התובע בעקבות התאונה, וזאת מכח סע' 9 לחוק.

צדדי ג' (הנהג והמעסיק) הגישו כתב הגנה יחדיו כנגד הודעת צד ג' וטענו, כי יש לדחות את ההודעה הואיל ולמלגזה היה ביטוח כדין ולנהג היה רישיון נהיגה בתוקף בעת התאונה. עוד נטען, מפי המעסיק, כי במידה וייקבע כי לנהג לא היה רישיון נהיגה בתוקף הרי שהוא לא ידע על כך ו/או לא יכל לדעת ולא היו לו כלים לדעת.

10. כאן המקום לציין, כי גובה הנזק שנוי במחלוקת בין הצדדים. עוד יצוין, כי לקראת סוף התנהלות ההליך, יוצגו הנהג והמעסיק על ידי שני עורכי דין שונים וכל אחד הגיש סיכומיו בנפרד.

11. מטעם התובע העיד התובע, מטעם המעסיק העיד המעסיק עצמו וכן עו"ד לואי לובאני ומטעם הנהג העיד הנהג.

נסיבות התרחשות התאונה

12. אקדים ואציין, כי עיון בסיכומי הנתבעים מלמד על קיומה של התגמשות מסוימת בכל הנוגע להכחשותיהם בעניין נסיבות התרחשות התאונה כפי שאלו תוארו ע"י התובע.

כך, למשל, בסיכומיו לא התכחש המעסיק לנסיבות התרחשות התאונה כפי שאלו תוארו ע"י התובע וטען, כי הוא לא נכח במקום התאונה במועד התרחשותה וכי התובע והנהג מסרו בפניו את הגרסה שבהתאם לה הוא מילא את טופס בל/250.

המבטחת הסתפקה בלטעון, בעניין זה, כי "ככל שנגרמו לתובע נזקים כלשהם בנסיבות הנטענות על ידו, דבר המוכחש כשלעצמו, וייקבע כי עסקינן באירוע המהווה תאונת דרכים לחוק הפלת"ד, הרי שאין בכך כדי להטיל על הנתבעת חבות כלשהיא לפצות בגינה..." (סעיף 3 לסיכומי המבטחת).

קרנית מצדה טענה, כי יש לאמץ את גרסת הנהג כפי שזו נמסרה בחקירתו, שכן לפי גרסה זו לדבריה, התאונה אינה מהווה תאונת דרכים. עם זאת, היא לא הסבירה מדוע גרסת הנהג עדיפה על פני גרסת התובע (סעיפים 9-10 לסיכומיה).

הנהג הסתפק בלטעון בסיכומיו, כי יש לקבל את גרסתו בנוגע לאופן התרחשות התאונה שלפיה נפילת השולחן נגרמה ע"י התובע בלבד, ובמילים שלו:

"מבוקש לקבל בתיק זה את גרסתו של הנתבע מס' 2 לאופן קרות התאונה דהיינו כי נפילת השולחן נגרמה ע"י התובע בלבד" (סעיף 6 לסיכומיו)

מעבר למשפט הנ"ל, המצוטט לעיל, הנהג לא הוסיף טיעון כלשהו בעניין נסיבות התרחשות התאונה.

13. במועד התאונה נכחו רק שני עדי ראיה: התובע והנהג. השאלה המתבקשת כעת מי מבין שני אלו גרסתו עדיפה על פני השנייה, או במילים אחרות, האם התובע הצליח לעמוד בנטל ההוכחה ולהוכיח כי התאונה אירעה בנסיבות שתוארו על ידו?

14. למעשה, אין חולק בין הצדדים כי הנהג העביר חבילת מוטות ברזל באמצעות המלגזה ואין חולק כי החבילה פגעה בשולחן העבודה. כמו כן, אין חולק כי השולחן נפל על התובע וגרם לפגיעתו. המחלוקת שנותרה, בעניין נסיבות התאונה, הינה לגבי הרגעים שקדמו לנפילה של השולחן לאחר שהשולחן נפגע על ידי חבילת הברזל.

לגרסת התובע, השולחן נפל כשפגעה בו חבילת הברזל, ומנגד לנהג היו שתי גרסאות. אחת לפיה השולחן התנדנד והתחיל ליפול והתובע ניסה להחזיק את השולחן אך לא הצליח והשולחן נפל עליו, והגרסה השניה לפיה לאחר שהשולחן התנדנד ונטה על צידו, השולחן נעצר במצב זה, הנהג נסע עם המלגזה ואז התובע רץ לכיוון השולחן ואחז בו ואז השולחן נפל עליו.

תחילה אציין, כי אומנם עדותו של התובע הינה בגדר עדות יחידה של בעל דין, אולם מדובר בעדות אשר הותירה רושם חיובי ואמין. הוא נחקר חקירה נגדית ובחקירתו התייחס לכל השאלות שהופנו אליו בצורה עניינית ומספקת ללא כל היסוס או פקפוק. בנוסף, עדותו התיישבה עם התשתית הראייתי שהוצגה בפניי כפי שיובהר להלן.

15. בתצהירו (ת/1) פירט התובע את נסיבות התרחשות התאונה:

"ביום התאונה אני עבדתי בשטח המפעל, כאשר הנתבע 2 (להלן: "הנהג") עבד על מלגזה ... בשלב מסוים, הנהג הרים באמצעות המלגזה חבילה גדולה של מוטות ברזל בשטח המפעל, הוא עשה זאת ע"י כך שהניח על שיני המלגזה גשר מתכתי ממנו השתלשלו שרשראות אליהן קשר את חבילת המוטות.

לאחר שקשר הנהג את החבילה למלגזה, הוא הרים את שיני המלגזה והחל לתמרן בשטח המפעל בכדי להוביל את החבילה למקום המיועד. באותו זמן, אני פניתי לברז מים שהיה במקום, רחצתי את ידיי ושטפתי את פניי בכדי להתרענן ואז הלכתי ועמדתי בצל מתחת לסככה בשטח המפעל, מאחורי שולחן מתכתי כבד המשמש לכיפוף וחיתוך מוטות ברזל (להלן: "השולחן") והמתנתי עד שהנהג יסיים את העברת החבילה על מנת שאשחרר את הקשירה ואוכל לקחת מוטות מאותה חבילה.

בהיותה קשורה לשרשראות ומורמת ובשל נסיעת ותנועת המלגזה, חבילת המוטות התנדנדה וקצה החבילה פגע בשולחן המתכתי שעמדתי מאחוריו וגרם להתהפכותו. כשראיתי זאת, ניסיתי לברוח ולהתרחק מהמקום, אך לצערי לא הספקתי, שכן השולחן התהפך, נפל עליי ומחץ את רגלי השמאלית תחתיו" (סעיף 4 לתצהירו ת/1)

בחקירתו הוא חזר ותיאר באופן עקבי את נסיבות התרחשות התאונה, ובמילים שלו:

"תוך כדי עבודה היינו עובדים, חותכים ברזל, אני ווהיב. עזרתי לו. אני, כעיקרון, נהג משאית שם. הייתה הזמנת ברזל ואני הייתי בשטח עוזר לו. נגמרה לנו חבילת ברזל מסוג מסוים. היה צריך להכניס חבילה חדשה. חבילה חדשה מכניסים דרך המזלג. קושרים אותה בקשר בשיניים של המזלג. יש שרשראות שקושרים לחבילה ונוסעים עם המזלג כשזה מתנדנד. והיב הלך להביא חבילת ברזל, קשר אותה. כשהלך להביא, אני הלכתי לשטוף ידיים ופנים. הלכתי לצד, מתחת לסככה, שזה בערך בשליש השולחן. השולחן הוא ארוך. עמדתי בצד הימני של השולחן והוא הכניס את החבילה מהצד השני. האורך של חבילת הברזל הוא 12 מ'. תוך כדי שהוא מכניס את החבילה, החבילה פגעה בשולחן והפכה אותו עלי" (עמ' 18, ש' 27-32 ועמ' 19, ש' 1-2).

ובהמשך:

"המלגזה התקדמה לכיוון המדפים. בשרטוט מופיע מסלול התקדמות המלגזה. על שיני המלגזה מונח גשר. בקצוות של הגשר יש שרשראות שאיתן קושרים את חבילות הברזל לצורך הרמתן. חבילת הברזל בולטת משני הקצוות של הגשר, ואתה צריך להניח על מדפים הנמצאים בקצה של השולחן, אותם רואים בשרטוטים. מצד שמאל של שולחן העבודה, ללא קשר לשולחן, יש מספריים מכניות שעומדות על תושבת שממדיה הם בערך 2 מ' על 2 מ'. המרחק בין השולחן והמספריים הוא 20 ס"מ-30 ס"מ. המלגזה התקדמה לכיוון המדפים, ואז קצה של חבילת מוטות הברזל, פגעה בשולחן שהתובע עמד מאחוריו והשולחן נפל עליו, בזמן שהתובע ניסה לברוח" (עמ' 20, ש' 1-8).

16. הוא הצליח לתאר באופן מדויק ואף לשרטט מיקום המלגזה ביחס לשולחן וביחס למקום שבו הוא עמד (נ/2). הוא השיב לשאלות ללא כל היסוס ובאופן החלטי, גם כשניסו הצדדים שכנגד למוטט את גרסתו, הוא סיפק תשובות אשר מתיישבות עם תיאורו ועם אופן וסוג פגיעתו. כך, למשל, הוא הסביר, כי כשהלך לשטוף ידיים הוא אומנם היה עם הגב שלו למלגזה אבל לאחר שסיים הוא כן ראה את המלגזה מתקדמת והוא עמד מאחורי השולחן:

"ש: זאת אומרת שכשאתה שוטף ידיים אתה עם גב למלגזה?

ת: כן הגב שלי לשטח.

ש: כשאתה ליד הברז אתה לא רואה את כל מה שקורה ואתה לא רואה מה והיב עושה?

ת: נכון.

ש: אם אתה נמצא ליד הברז ושוטף ידיים ואז אתה מתקדם קדימה והולך לשולחן, הפעם הראשונה שאתה רואה משהו זה כשהשולחן נופל אתה מנסה לברוח?

ת: לא נכון. שטפתי ידיים, עמדתי בצל עד שהגיע והיב עם המלגזה. עמדתי וראיתי אותו כשנכנס עם החבילה.

ש: כשראית אותו נכנס עם החבילה, איפה היית?

ת: אחרי השולחן.

ש: אתה ראית אותו מתקדם עם החבילה ורואה אותו עוצר?

ת: לא אני עמדתי מאחורי השולחן. הוא הגיע עם החבילה, החבילה התנדנדה ופגעה בשולחן. ניסיתי לברוח" (עמ' 21, 1-13)

17. בנוסף, בטופס למתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה – טופס בל/250 (נספח ב' לתצהיר התובע ת/1) תוארה התאונה באלו המילים:

"העובד עמד ליד שולחן מברזל ורחץ את ידיו, כאשר מלגזה פגעה בשולחן בזמן הנסיעה השולחן נפל על רגליו"

גרסה דומה נרשמה גם בתביעה לתשלום דמי פגיעה (נספח ג' לתצהיר ת/1):

"עמדתי ליד שולחן מברזל המשמש לכיפוף ברזלים לאחר שרחצתי ידי ובאופן פתאומי מלגזה שהכניסה חבילת ברזל ליד השולחן פגעה בשולחן והשולחן נפל על רגל שמאל וימין"

למעשה, בכל ההזדמנויות שבהן הזדמן לתובע להציג את גרסתו, הוא חזר על אותה גרסה שלפיה הוא נפגע מהשולחן שנפל עליו כתוצאה מהדחיפה שקיבל מהמלגזה.

18. מנגד, הנהג לא הציג עדות עקבית וברורה. כך, למשל, בתצהיר תשובות לשאלון שנשלח אליו מטעם המבטחת, הוא השיב כי התאונה אירעה בנסיבות שתוארו בכתב התביעה (ת/3).

בהמשך ובמהלך ניהול התביעה הוא הגיש שני תצהירי עדות ראשית, אחד שנערך בזמן שהיה מיוצג ע"י עו"ד לובאני (נ/11) והשני נערך כאשר הוחלף הייצוג (נ/12).

עיון מדוקדק בשני התצהירים הנ"ל מלמד כי קיימת סתירה מהותית בכל הנוגע לנסיבות התרחשות התאונה. כך למשל בסעיף 3 לתצהיר נ/11 נכתב כדלקמן:

"ביום התאונה הנטענת ע"י התובע עבדתי אצל כנאנה בשטח מפעלו על המלגזה (מכונה ניידת) מושא התביעה ... באמצעות המלגזה הייתי מעביר מוטות ברזל ממקום למקום, ותוך כדי כך המלגזה פגעה בשולחן ברזל המשמש לכיפוף ברזל והשולחן התנדנד והחל ליפול והתובע רץ להחזיק אותו אך נפל עליו"

מגרסה זו למדים אנו, כי לפי דברי הנהג לאחר שהמלגזה פגעה בשולחן הוא החל להתנדנד והתובע רץ להחזיק אותו ואז השולחן נפל עליו.

לעומת זאת בתצהיר נ/12 עולה גרסה אחרת שלפיה התובע רץ לכיוון השולחן כאשר השולחן הפסיק להתנדנד ועמד נטוי, ובמילים שלו:

"לעורך הדין סיפרתי כי השולחן עליו הנחתי בעזרת המלגזה את הצינורות התנדנד ונטה על צידו, ואז נסעתי עם המלגזה מסביב לשולחן אשר הפסיק להתנדנד תוך נסיעה כאמור וכאשר השולחן עומד ולא מתנדנד רץ התובע אל השולחן שעמד נטוי ואחז בו, ואז התמוטט השולחן והצינורות נפלו עלי (צריך להיות "עליו"-נ.ד.מ.)" (סעיף 4 לתצהיר נ/12)

בחקירתו הוא גם לא ידע להסביר מה פשר סתירות אלו למעט הטענה כי הוא הוחתם על תצהיר ריק אשר מולא ע"י עורך דינו דאז, עו"ד לובאני.

19. אין בכוחי לקבל את טענת הנהג בעניין זה שכן, ראשית לכל מדובר במסמך אשר נחתם ע"י הנהג וכידוע חזקה על אדם כי הוא יידע על מה הוא חותם (ע"א 325/88 טוויל נ' בית מנוחה לזקנים בני ברק, פ"ד מד(1) 241).

הנהג לא הצליח להפריך חזקה זו כאשר מנגד העיד בפניי עו"ד לובאני אשר הבהיר כי לא ניתן גם מבחינה טכנית להחתים על תצהיר ריק וכי במועד כתיבת התצהיר הנהג ישב מולו ודיבר ועו"ד לובאני הקליד את דבריו למחשב בשפה העברית ואחר כך תירגם את התצהיר לנהג לשפה הערבית:

"ש: הנתבע 2 אמר מוקדם שאתה החתמת אותו על תצהיר ריק ושאתה תמלא אותו אחר כך?

ת: זה לא נכון. אי אפשר להחתים תצהיר ריק. זה תצהיר שיוצא מתוך מדפסת, מתוך המחשב.

ש: הנתבע 2 חתם בפניך ביום 14.2.15 על תצהיר נ/11?

ת: נכון.

ש: הנתבע 2 הבין על מה שהוא חותם?

ת: בוודאי. ישבתי איתו. מה שאמר לי אני הקלדתי באופן אישי. אם היו תיקונים, תיקנו, קראתי שוב את התצהיר בפניו ותרגמתי לו לערבית והחתמתי אותו" (עמ' 61, ש' 20-27)

20. מה עוד, עיון בתצהירו השני (נ/12), מלמד כי מדובר באדם (הנהג) שאינו מתקשה או מהסס לחתום על מסמך, לרבות, על תצהיר שניתן בשבועה ולמסור גרסה עובדתית שמשרתת את האינטרס שלו או של אדם אחר. כך למשל נכתב בסעיף 6 לתצהיר השני (נ/12):

"התצהיר עליו החתים אותי עורך הדין של המעביד נעשה לפי צורכי המעביד, ועורך הדין הסביר לי כי הגרסה המופיעה בו היא מועילה ביותר לאינטרס שלי ושל המעביד" (ההדגשה שלי-נ.ד.מ.)

21. יתירה מזאת, מתעורר ספק סביב אמיתות גרסתו של הנהג. הרי לא ברור מדוע אותו תובע ימהר לסכן את עצמו ולייצב שולחן, השוקל כ-100 ק"ג, אשר פגעה בו חבילת ברזל במשקל של 2-2.5 טון (עמ' 20, ש' 28-29 ועמ' 23, ש' 13-19) כאשר אותו שולחן עומד יציב אך נטוי.

דווקא סביר והגיוני הוא, כפי שנטען ע"י התובע, שהוא ינסה לברוח ולהתרחק מאותו שולחן. במילים אחרות, התגובה של התובע, לנסות ולברוח, ולא לנסות ולתפוס שולחן במשקל כזה שמתנדנד (ראו עדות התובע בעמ' 22, ש' 22-25) היא תגובה טבעית, נורמאלית ומתקבלת על הדעת, וזאת להבדיל מגרסת הנהג.

22. לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את גרסת התובע באשר לנסיבות התרחשות התאונה וקובעת כי התובע עמד בנטל ההוכחה והוכיח כי התאונה אירעה בנסיבות שתוארו על ידו.

חבות לפי חוק הפלת"ד - כללי

23. לטענת התובע, האירוע המתואר מהווה תאונת דרכים שכן לטענתו אלמלא הופעל כוח מכני מהמלגזה על השולחן, השולחן לא היה מתנדנד והתאונה לא הייתה מתרחשת. כך גם אם היה השולחן יציב אך נטוי, אלמלא הופעל כוח על השולחן עקב השימוש במלגזה, השולחן לא היה עומד נטוי ונופל ופוגע בתובע.

קרנית התמקדה בגרסה העובדתית שהועלתה ע"י הנהג וטענה, כי לפי גרסה זו אין המדובר בנסיבות שמהוות תאונת דרכים. עוד היא טענה, כי אין המדובר בתאונת דרכים שכן לא הוכח כי המלגזה הינה רכב מנועי כהגדרת מונח זה בחוק.

לטענת המבטחת, עסקינן במלגזה שהינה רכב מנועי כהגדרת מונח זה בחוק ולכן הנהיגה בה מחייבת רישיון נהיגה בתוקף. מכאן, היא טענה להיעדר כיסוי ביטוחי, כפי שיפורט בהרחבה בהמשך.

לטענת המעסיק, מדובר בתאונת דרכים שאירעה לתובע במהלך עבודתו (סעיף 4 לסיכומיו) וכי אין לפטור את המבטחת מחובתה לפצותו.

בסיכומי הנהג לא הייתה כל התייחסות לסוגיה זו.

24. תחילה נדון בשאלה האם המלגזה הינה רכב מנועי ורק לאחר מכן נדון בשאלה אם נסיבות התאונה כפי שהוכחו מהוות תאונת דרכים על פי החוק.

המלגזה, רכב מנועי?

25. עיון בכתבי הטענות שהוגשו ע"י הצדדים מלמד כי, למעט קרנית, לא נטען על ידי מי מהם שהמלגזה אשר מעורבת באירוע התאונה אינה רכב מנועי.

26. סעיף 1 לחוק מגדיר "רכב מנועי" כדלקמן:

" 'רכב מנועי' או 'רכב'-רכב הנע בכוח מיכני על פני הקרקע ועיקר יעודו לשמש לתחבורה יבשתית, לרבות רכבת, טרקטור, מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מיכני בכביש ורכב נגרר או נתמך על ידי רכב מנועי, ולמעט כסא גלגלים, עגלת נכים ומדרגות נעות"

27. המלגזה לא נכללה במצבי "המיעוט" שבסיפא של סע' 1 הנ"ל, על כן, מתבקשת השאלה האם היא נכללת בגדר ההגדרה של רכב מנועי?

ברע"א 613/95, קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' נחום, פ"ד נא(4), 659 (להלן: "פרשת נחום"), שאליו הפנו בסיכומיהם, המבטחת וקרנית, נאמר, ע"י כבוד השופט אור, כי יש לנקוט בתהליך דו שלבי:

"בשלב הראשון יש לבחון אם המלגזה נופלת למסגרת ההגדרה הבסיסית של 'רכב מנועי'. אם תתקבל תשובה חיובית לשאלה זו, יבוא התהליך הפרשני אל קצו. ברם, אם תתקבל תשובה שלילית, יהא עלינו להמשיך לשלב הפרשני השני, ובו תיבחן השאלה אם נופלת המלגזה בגדרם של 'מצבי הריבוי'. יהא עלינו לבחון את 'מצב הריבוי' הרלוונטי לענייננו, היינו אם המלגזה היא 'מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מיכני בכביש'"

28. המחלוקת שנתגלתה בסיכומים סביב עניין זה, בין המבטחת ובין קרנית, היא סביב השאלה, אם עיקר ייעודה של המלגזה הוא לשמש לתחבורה יבשתית.

בפרשת "נחום" נקבע, כי לצורך בחינת ייעודו של הרכב יש לבחון את טיבו של כלי הרכב:

"ההכרעה בשאלה אם מדובר בכלי רכב המשמש לתחבורה יבשתית, אינה תלויה בנסיבות המיוחדות שבהן הופעל הכלי בעת קרות התאונה למשיב. אין נפקא מינה, בשלב הנוכחי, אם כלי הרכב הספציפי, אשר היה מעורב במאורע החשוד כתאונת דרכים, שימש אותה שעה ל'עיקר יעודו' שהוא 'תחבורה יבשתית', אם לאו. בשלב הנוכחי, שבו אנו נדרשים להכריע אם מדובר ב'רכב מנועי', יש להסתפק בבחינת השאלה מהו ייעודו העיקרי של הרכב, על-פי טיבו, היינו למה נועד הרכב לשמש בדרך-כלל"

ובהמשך:

"נחזור ונדגיש, בשלב הנוכחי, שבו אנו בוחנים אם מתמלאים תנאי ההגדרה הבסיסית של 'רכב מנועי', אין אנו מתעניינים בנסיבות הפעלתה של המלגזה הספציפית במועד קרות התאונה למשיב, כי אם בייעודה על-פי טיבה. אין נפקא מינה אם המלגזה הספציפית שימשה במועד זה להובלת מטענים בתחומי מקום גאוגרפי אחד, או שמא הובילה מטענים בין מקומות גאוגרפיים שונים. ייעודה של המלגזה, על-פי טיבה, הוא אשר קובע אם טמון בה סיכון תעבורתי"

עוד נקבע באותה פרשה כי "תחבורה היא יבשתית, כאשר עניינה הובלת אנשים או מטען ("תחבורה") ממקום 'יבשתי' אחד למקום 'יבשתי' אחר".

29. המלגזה המעורבת בתאונה עסקינן, הינה מלגזה מסוג מזלג, מספר רישוי 30089-4, תוצרת קלארק, מנוע שריפה דגם CMP 30D, 2.5. טון. למלגזה הגבלת מהירות וחייבת אישור קצין משטרה לצורך תנועה בדרכים. (ראה עדות המעסיק, עמ' 28 ו-29 וכן רישיון ציוד הנדסי ואישור על תקינות ציוד מכני הנדסי – נספח ד' לתצהיר התובע ת/1). מדובר בכלי אשר מונע ממקום למקום על ידי מנוע.

המלגזה מיועדת, על פי טיבה, גם להובלת מטענים באמצעות השיניים – זרועות פלדה שמאפשרות לה להרים מטענים ולהורידם. מהתיאור שהתקבל מהנהג ומהתובע עולה, כי למלגזה, גם כאשר הועמס עליה מטען, יש את היכולת לנוע בתנועה אופקית ממקום למקום, ועל כן יש לראות בכך כרכב שמיועד לשמש לתחבורה.

30. אומנם, בנסיבות שלפנינו, וכפי שהובהר ע"י התובע והנהג, המלגזה נעה והעבירה את מוטות הברזל מאזור מסוים שבשטח העבודה אל האזור השני וכאן עולה הספק אם ניתן לראות בכך כתחבורה יבשתית. אולם, וכפי שציינתי לעיל, אין אנו בוחנים את נסיבות הפעלתה של המלגזה הספציפית במועד שבו אירעה התאונה, אלא בוחנים אם על פי טיבה היא נועדה לפעול גם בין מקומות גאוגרפיים שונים:

"כדי ליישם מבחן זה בענייננו, עלינו לבחון, אם המלגזה, על-פי טיבה, נועדה לפעול בין מקומות גאוגרפיים שונים, או שמא נועדו מלגזות מסוגה לפעול בתחומיו של אותו מקום גאוגרפי. אם יתברר כי המלגזה שבה עסקינן, על-פי טיבה, אינה מיועדת לפעול בין מקומות גאוגרפיים שונים, הרי שייעודה אינו תחבורה 'יבשתית', כמובנה בחוק הפיצויים" (פרשת "נחום")

31. בענייננו, מדובר במלגזה אשר, כפי שהוצהר ע"י התובע, היתה בשטח המפעל ו"שימשה את העובדים, בין היתר, להעברת משאות כבדים" (סעיף 4 לתצהיר ת/1). המלגזה נעה על גלגלים, אין ספק כי היא כוללת מנוע שמספק לה כוח כדי שתוכל לנוע אופקית, הנוהג בה יכול להשתמש בהגה שלה כמקובל ברכב הנע בכבישים ועל אף שכנראה מהירותה איטית, לא ניתן לקבוע כי מדובר ברכב שמסוגל לנוע רק למרחקים קצרים. אומנם, על פי רישיון הרכב נדרש אישור משטרה לתנועה בכביש, אולם, אין בכך כדי לשלול היותה רכב מנועי. בהקשר זה, יפים הדברים שנאמרו ברע"א 6168/11 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שפסו (17.6.14):

"'כשירותה הנורמטיבית' של מכונה ניידת נבחנת ממילא על פי כשירותה הכללית לנוע בכביש, בהתאם למהירותה ולמידותיה, כאשר דבר היותה מורשית בפועל לנוע בכביש בנסיבות העניין אינה מעלה או מורידה לעניין זה. מכאן, שעה שבענייננו קבע בית המשפט קמא כי על פי מאפייניה רשאית המלגזה לנוע בדרכים בכפוף לאישור משטרה, היעדרו של אישור כאמור אינו רלבנטי כלל ועיקר"

32. לאור כל האמור לעיל, שוכנעתי כי המלגזה שלפנינו עונה על הגדרת רכב מנועי שבחוק. כעת מתבקשת השאלה אם הוכח כי הנסיבות שתוארו ע"י התובע מהווה תאונת דרכים כהגדרת מונח זה בחוק.

סיווג התאונה כתאונת דרכים

33. אקדים ואציין, כי בעניין זה לא הובעו כל הסתייגויות ע"י הנתבעים, למעט קרנית שטענה על קצה המזלג, כי על בית המשפט לאמץ את גרסת הנהג כאשר, לטענתה, לפי גרסה זו אין המדובר בנסיבות שמהוות תאונת דרכים (סעיפים 9-10 לסיכומיה).

משקבעתי כי הנני מאמצת את גרסת התובע בכל הנוגע לנסיבות התרחשות התאונה, אין כל מקום לדון בטענתה הנ"ל של קרנית.

משאין חולק ולא הועלתה כל טענה בדבר סיווגה של התאונה בנסיבות שתוארו ע"י התובע כתאונת דרכים כהגדרת מונח זה בחוק, לא נותר אלא לקבוע כי נסיבות אלו, כפי שפורטו, עונות על הגדרת תאונת דרכים שבחוק.

כיסוי ביטוחי

34. המבטחת טענה בעניין זה, כי יש לדחות את התביעה נגדה מחמת העדר כיסוי ביטוחי שכן, במועד התאונה לנהג לא היה רישיון נהיגה תקף, על כן, נשלל הכיסוי הביטוחי כפי שאף נקבע בפוליסת הביטוח עצמה. עוד טענה המבטחת, כי אין לראות בעצם תשלום התשלום התכוף כהודאה בחבות ובקיומו של כיסוי ביטוחי.

35. מנגד, טען המעסיק כי בין המבטחת לבין התובע נחתם כתב קבלה ויתור ושחרור (נ/1) בגין שני תשלומים תכופים, שבהם הודתה המבטחת בקיומו של כיסוי ביטוחי לתאונה (סעיף 8 לכתב הקבלה והשחרור). בכך, לטענתו, היא הודתה פעמיים ואין היא יכולה להתנער מאחריותה גם אם רישיון הנהג היה בפסילה. עוד נטען, כי על פי הוראות הפוליסה אין החרגה בכיסוי הביטוחי של נהיגת אדם ללא רישיון נהיגה תקף.

36. התובע והנהג לא התייחסו לשאלת הכיסוי הביטוחי, וקרנית מצידה הותירה את העניין לשיקול דעתו של בית המשפט.

37. כאמור, אין חולק כי במועד התאונה, הנהג לא החזיק ברישיון נהיגה שכן רישיונו נפסל לתקופה של 3 חודשים, וזאת בהתאם לגזר הדין שניתן נגדו, ביום 14.12.04, בבית משפט לתעבורה בעכו (נ/14). הפסילה הוחרגה בכך שהוא היה רשאי לנהוג רכב מס' 5696035 לתקופה של 60 יום (ראה גם אישור על הפקדת רישיון הנהיגה שהופקד ביום 30.1.04 - נ/15).

השאלה המתבקשת הינה, האם על אף העדר רישיון נהיגה יש להכיר בכיסוי ביטוחי לאור טענות המעסיק.

38. בעניין הטענה שלפיה יש לראות בעצם ביצוע התשלומים התכופים כהודאה מטעם המבוטחת בחבותה, דין טענה זו להידחות.

סעיף 5 לכתב קבלה ויתור ושחרור (נ/1) קובע כדלקמן:

"הצדדים מסכימים כי אין בתשלום ו/או בקבלתו הודאה בזכויות ו/או במקצת הזכויות ו/או תביעות התובע מכל סוג, לרבות טענות בדבר עצם החבות והאחריות, ואין בו כדי לגרוע מטענת הנתבעים, לרבות טענת ההתיישנות"

התשלום התכוף נועד, מעצם טבעו ומהותו, להושיט סעד מהיר ומיידי לנפגע וזאת טרם התגבשה התמונה העובדתית והמשפטית. על כן, אין במתן סעד זה כדי להשליך על שאלת האחריות והחבות. בהקשר זה, יפים הדברים שנאמרו בע"א 2745/90 בארי נ' הלפרין (5.5.91):

"ההחלטה בקשר לתשלום התכוף אינה מביאה הכרעה סופית בשאלה, אם פלוני זכאי לפיצוי ומה שיעור הפיצוי"

39. הטענה השניה שהעלה המעסיק הינה, כי סעיף 8 להוראות הפוליסה (נ/10) קובע כי מי שרשאי לנהוג ברכב הוא "כל אדם הנוהג ברשותו של בעל הפוליסה ובמסגרת יחסי עבודה הקיימים ביניהם" לכן ומשלא נקבעה כל תניה בפוליסה המחריגה נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף ולאור חוסר הבהירות בסעיפי הפוליסה, יש לפרש את הפוליסה לטובת המבוטח.

דין טענה זו להידחות.

בתעודת הביטוח עצמה נקבע אילו סעיפים יחולו ומי רשאי לנהוג על פי תנאי הפוליסה. בתעודה הוחלו רק סעיפים 1, 3 ו-7. סעיף 8, שאליו הפנה המעסיק, לא חל כלל. מה גם, איני רואה אי בהירות כלשהי בהוראות תעודת הביטוח שמצריכה הידרשות לשאלה פרשנית.

40. לסיכום, משהוכח כי הנהג לא החזיק רישיון בתוקף, וכפועל יוצא מכך נשלל הכיסוי הביטוחי שמטעם המבטחת, דין התביעה נגדה להידחות ויש להטיל את החבות בפיצוי התובע בגין נזקיו על קרנית מכוח סעיף 12(א)(2) לחוק.

הודעת צד ג' – שיפוי קרנית

41. לטענת המעסיק, אין לחייבו בשיפוי קרנית כי הנהג השתמש במלגזה ללא היתר ממנו. לטענתו, בינו לבין הנהג נכרת הסכם בעל פה שלפיו היה ברור כי השימוש במלגזה צריך להיות על פי חוק וכאשר הוא מחזיק ברישיון נהיגה בתוקף. המעסיק קיים את התחייבויותיו בהתאם להסכם הנ"ל, כגון, ביטוח המלגזה בביטוח חובה והכשרת הנהג בקורס הכשרה ואילו הנהג, לטענת המעסיק, הפר את ההסכם כשהסתיר ממנו עובדת פסילת רישיונו. הנהג פעל בניגוד להיתר שניתן לו על ידי המעסיק עת נהג במלגזה כשהיה בפסילת רישיון. עוד נטען, כי למעסיק לא הייתה כל אפשרות לדעת על הפסילה. המעסיק טען עוד, כי הוא סבר שרישיון הנהג בתוקף בגלל שהנהג היה מגיע לעבודה כשהוא נוהג ברכב.

42. מנגד, טענה קרנית, כי לגבי טענת קיומו של הסכם בין המעסיק לבין הנהג מדובר בהרחבת חזית אסורה. המעסיק מעולם לא בדק ולא התעניין אם הנהג החזיק ברישיון תקף כמו כן המעסיק ידע שרישיונו של הנהג נפסל.

לגבי סוגיה זו, הסתפק הנהג בטענה כי יש לדחות את גרסת המעסיק ולחייבו בפיצוי התובע.

43. אין חולק בין הצדדים, סביב המסגרת הנורמאטיבית ושאלת זכותה המשפטית של קרנית לחזור בדרישה לצדדים השלישיים לשפותה בגין הפיצויים הכספיים שחויבה בהם.

המחלוקת שבין קרנית לבין הנהג והמעסיק היא סביב השאלה אם המעסיק ידע אודות פסילת הרישיון של הנהג ואם התיר לו לנהוג במלגזה למרות הפסילה.

44. אין חולק, כי המלגזה בבעלות המעסיק כפי שאין חולק גם כי המעסיק העמיד את המלגזה לרשות הנהג לצורכי העבודה.

לגבי טענת המעסיק בדבר קיומו של הסכם בינו לבין הנהג, בצדק נטען ע"י קרנית כי מדובר בהרחבת חזית אסורה שאין לדון בה.

45. מעדות המעסיק עולה הרושם, כי הוא מעולם לא בדק ואף לא התעניין לבדוק אם הנהג מחזיק רישיון בתוקף:

"ש: מפנה לסע' 7 לתצהירך, איך ידעת שלוהיב יש רישיון נהיגה?

ת: עשה רישיון של המלגזה כשעבד אצלי. בא עיסאווי ועשה לו את האבחון אצלי.

ש: אתה רושם שידעת שיש לו רישיון נהיגה?

ת: לא מעניין אותי. הוא בא אליי עם האוטו?

ש: אז לפי זה שראית אותו בא עם האוטו הבנת שיש לו רישיון רכב?

ת: הוא בא באוטו לעבודה.

ש: האם אי פעם ראית את רישיון הנהיגה שלו?

ת: למה, הוא נוהג אצלי? הוא עובד על המזלג. הוא לא נוהג באוטו שלי. הוא בא באוטו לעבודה וזה מה שאני יודע (עמ' 30, ש' 6-20)

ובהמשך:

"ש: בעצם, אתה מאז שוהיב בא אליך לעבודה, אתה מעולם לא בדקת את רישיון הנהיגה שלו, אף פעם לא שאלת אותו על רישיון הנהיגה שלו וכל מה שהסתפקת הוא בזה שיש הדרכה עם מלגזה?

ת: וזה שהוא בא עם האוטו, כן" (עמ' 34, ש' 6-9)

האם המעסיק ידע על פסילת רישיון הנהיגה של הנהג?

46. בהתאם לעדות הנהג, המעסיק ידע אודות הפסילה, שכן הוא (הנהג) נאלץ להפסיק את השימוש ברכב העבודה והיה מגיע לעבודה ברכבו של אביו, אשר כאמור הנהיגה בו סויגה לתקופה של 60 ימים, כאשר ביתר הימים הוא היה מגיע עם העובדים שעבדו עם אחיו של המעסיק:

"ש: בתקופת שלילת הרישיון שלך, איך הגעת לעבודה?

ת: בתקופה שהייתה לי פסילה, הייתי הולך עם החבר'ה שעובדים אצל האח שלו והייתה תקופה שהלכתי באוטו של אבא שלי, שבו היה מותר לי לנסוע, כי רשמתי אותו בבית המשפט"

ש: מי העובדים האלה?

ת: יש אחד שקוראים לו רמזי חמזי מכפר כנא.

ש: אתה רוצה להגיד לי שכאשר הייתה לך שלילה, אמרת למעסיק שהייתה לך שלילה?

ת: כן. כי עצרתי את רכב העבודה שנסעתי בו" (עמ' 51, ש' 32 ועמ' 52, ש' 1-7)

מנגד, בסעיף 7 לתצהירו (נ/8), טען המעסיק כי הוא לא ידע כלל אודות פסילת רישיון הנהג.

בחקירתו, הוא נשאל באופן ספציפי אם הוא ידע בדבר הפסילה:

"ש: אחרי שלוהיב נשלל רישיון הנהיגה, הוא הודיע שהרישיון שלו נשלל?

ת: אני לא יודע על הסיפור הזה בכלל. אני יודע שיש לו רישיון למלגזה בשטח, והרישיון הזה אצלי"

כשנשאל אם היה רואה את הנהג מגיע לעבודה עם הרכב, הוא התפתל בתשובותיו כאשר מצד אחד, הוא טען כי הנהג היה מגיע לעבודה כל יום עם רכב, אך לא ידע לומר עם איזה רכב (עמ' 34, ש' 13-15 ו-16-17), ומצד שני טען, כי הוא לא זכר (עמ' 34, ש' 1-3 וש' 27-28).

47. כך או כך, מהתשתית הראייתית שהוצגה בפניי עולה הרושם כי מדובר במעסיק אשר לא ערך שום פיקוח אודות תוקף רישיון הנהיגה של עובדו, לא בדיקה שגרתית או תקופתית ולא בדיקות פתע.

אומנם, אין הנדרש הוא לבצע בדיקה יומיומית של הרישיון כתנאי לשימוש העובד במלגזה, אולם, כאשר עסקינן בתקופת פסילה של 3 חודשים, שבמסגרתם אותו עובד שינה אף את שיטת ודרך הגעתו לעבודה, סביר הוא לדרוש מהמעסיק שלא לעצום עיניים, לפקח ולבדוק את עניין תוקף רישיון הנהיגה של העובד אשר משתמש במלגזה.

48. הנני סבורה, כי אילו היה המעסיק מבצע בדיקות שגרתיות אודות תוקף רישיון הנהיגה ומעמיד את העובד על החומרה והסכנה שנובעת מעצם הנהיגה ללא רישיון נהיגה תקף, העובד היה נרתע ולא מסתכן ונוהג במלגזה ללא רישיון נהיגה תקף.

העדר פיקוח ובקרה מצד המעסיק הכשיר את התנהלותו הבלתי נורמאטיבית של הנהג וגרם לו שלא להסס לעלות על המלגזה ולנסוע בה ללא רישיון בתוקף. מדובר באשם המתבטא ברשלנות ועצימת עיניים שמקים את זכות החזרה של קרנית. יפים לענייננו הדברים שנאמרו בת.א. (מחוזי-ת"א) 219/96 רמן נ' רמן (02.03.2003):

"על פי הפרשנות המרחיבה, 'היתר' משמעו, הלכה למעשה, גם היתר שבמחדל, קרי- אי נקיטת צעדים של איסור באופן אקטיבי. לא היה די בפרסום מידע והנחיות מפעם לפעם בעלון הקיבוץ. הקיבוץ צריך היה לוודא ולהבטיח כי לא יעשה כל שימוש בטרקטור שבבעלותו מעבר למה שהותר בפוליסה. ניתן לראות בחוסר פעולותיו של הקיבוץ השלמה עם הנוהג של לימוד צעירים חסרי רישיון. השלמה זו באה לידי ביטוי באי נקיטת אמצעים יעילים למניעת השימוש האסור."

וברע"א 1570/00 שוויך נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (07.08.2000):

"גם לעצם העניין, נראה לי שבית המשפט המחוזי הגיע למסקנה הנכונה. המבקש לא נקט בצעדים מתבקשים כדי לברר אם לאחיו, אותו העסיק כנהג המשאית שלו דרך קבע, יש רישיון מתאים לנהוג באותה משאית. כאדם וכמעביד סביר, צפוי היה שיברר זאת, ומשלא עשה כן חל לגביו סעיף 7(6)."

(ראו גם מקרה דומה שנדון בת.א. (מחוזי-י-ם) 1426/99 כהן נ' מנורה חב' לביטוח בע"מ (15.05.2002)).

49. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי לקרנית זכות חזרה כלפי המעסיק וכלפי הנהג, כאשר חבותם של האחרונים בפיצוי קרנית הינה ביחד ולחוד. (ראה רע"א 10386/08 אטיאס נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ( 19.4.09)).

50. לסיכום, אני קובעת כי על נתבע 1 ונתבע 2 לשפות את קרנית בגין סך כל הפיצויים בהם תחויב.

51. לפני סיום אציין, כי בכל הנוגע לטענות הנהג והמעסיק כלפי עו"ד לובאני וניגוד העניינים שנוצר בעקבות ייצוגם המשותף בתחילת ניהול תיק זה, אין המדובר בטענות שהיה בהן כדי להשליך על תוצאות פסק דין זה ולא מצאתי כל מקום לדון בהן במסגרת תביעה זו.

הנזק

הנכות הרפואית

52. כאמור לעיל, התאונה הוכרה כתאונת עבודה ע"י המל"ל אשר קבע נכויות זמניות כדלקמן:

א. 100% מיום 27.7.05 ועד ליום 31.3.06.

ב. 30% מיום 1.4.06 ועד ליום 31.10.06.

כאן המקום לציין, כי תביעת התובע לנכה נזקק לפי תקנה 18א לתקנות התקבלה ונכותו הזמנית הועמדה על שיעור של 100% בגין התקופה שבין 1.7.06 ועד ל-31.10.06.

53. ועדות שונות במל"ל דנו בעניינו של התובע אשר הגיש גם ערר וערעור לבית הדין לעבודה. בסופו של יום, קבעה הוועדה הרפואית לעררים, מיום 30.6.13, נכות צמיתה מיום 1.11.06, בשיעור של 19% כדלקמן:

א. נכות אורתופדית בשיעור של 10% לפי סע' 35(1) ב' לתקנות בגין השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועות.

ב. 10% בגין דלקת בקיבה ומערכת העיכול לפי סע' 12(2) ג'1 לתקנות.

כאן המקום לציין, כי בעקבות בקשת התובע להתיר לו הבאת ראיות לסתור, מונה פרופ' צינמן, מומחה בתחום האורתופדי, אשר נתבקש לבדוק את טענת התובע בנוגע להיותו סובל ממחלת CRPS. המומחה בדק את התובע וקבע, כי אינו סובל מהמחלה הנ"ל.

הנכות התפקודית

54. לטענת התובע, קיימת השפעה ניכרת על תפקודו בעקבות פגיעתו מהתאונה, שכן מדובר בפגיעה בקרסול שמאל שגורמת לכאבים ולמגבלות בעמידה, בהליכה ובביצוע כל מאמץ פיזי. גם הנכות בגין דלקת הקיבה שהתפתחה אצלו בעקבות נטילת תרופות הקשורות לתאונה היא בעלת "השלכות תפקודיות קשות", שכן היא גורמת להפרעות במערכת העיכול הבאות לידי ביטוי בכאבי בטן, קשיי עיכול, איבוד תאבון והקאות.

55. מנגד, טענה קרנית כי התובע לא פירט במה הוא הוגבל בעקבות פגיעתו ומדוע מגבלות אלו פוגעות ביכולתו להשתכר. לטענתה, הדלקת בוושט בצורה קלה (10%) אינה בעלת משמעות תפקודית ואין בה כדי לפגוע בכושר השתכרותו. הוא הדין לגבי פגיעתו האורתופדית. לגישתה יש להעמיד את נכותו התפקודית על שיעור של 5% בלבד.

56. מדובר בתובע, יליד שנת 1967. את מקצועו כנהג משאית רכש במהלך שירותו הצבאי. לדבריו הוא חסר כל הכשרה לביצוע עבודות משרדיות או עבודות אחרות שאינן כרוכות במאמץ פיזי. לטענתו, עד לתאונה הוא עבד "בעיבוד ברזל לבניין" והובלתו במשאית כאשר עובר לתאונה הוא עבד כנהג משאית אצל חברת נ.א.ס.א. חומרי בנין בע"מ. אצל המעסיק-נתבע 1 הוא הספיק לעבוד מספר ימים בלבד לפני שאירעה התאונה (סעיפים 18-19 לתצהירו ת/1). לדבריו, הוא הצליח להשתלב בחזרה בשוק העבודה רק בחודש 3/2010 במסגרת עבודה חלקית בלבד, כשומר.

57. חשוב לציין, כי לא הוצגה בפניי תשתית ראייתית מפורטת ומלאה אודות אופי עבודתו ומקצועו של התובע. אך ברור הוא, שבתור נהג משאית או אף בתור שומר ומאבטח, יידרש הוא לשבת וגם לעמוד על רגליו. הרי עבודת הנהג דורשת בעיקר ישיבה ממושכת ואילו עבודת המאבטח או השומר דורשת עמידה ממושכת. לכן, אין ספק כי עבודות אלו דורשות הפעלת מאמץ פיזי מסוים וכי המגבלות מהן סובל התובע, השפעה על הכושר הכללי והתנועות והכאבים שתוקפים אותו מדי פעם, גורעות מיכולת התפקוד שלו והדבר ישפיע עליו מבחינת סוג והיקף העובדה שיצטרך לבצע.

עם זאת, אין בכך כדי להשבית אותו כליל. בל נשכח, כי נכותו האורתופדית עומדת על שיעור של 10% בלבד וכי כפי שנקבע בחוות דעתו של פרופ' צינמן, "אין דילדול שרירים בכפות הרגליים. הולך עם דריכה מלאה וגם על קצוות האצבעות ועל העקבים. בעמידה נראה חיבור בסיבוב חיצוני של כ-15-10".

גם הועדה הרפואית של המל"ל לא מצאה לנכון להפעיל את תקנה 15 לתקנות וקבעה, כי הוא מסוגל לחזור לעבודתו הקודמת.

בנוסף, איני רואה כל השפעה לנכות שנקבעה בשל הדלקת בוושט על כושר עבודתו. הוא גם לא הוכיח הכיצד יש במגבלה זו כדי לגרוע מיכולת תפקודו וכושרו.

58. לסיכום, אציין כי לאור העובדה שחלק מעבודתו של התובע מחייב מאמץ פיזי מסוים כפי שתואר לעיל, הוא יתקשה בביצוע אותן עבודות, מבחינת סוגן והיקפן, אך אין בדבר כמובן כדי להשביתו כליל, כפי שאין בדבר כדי להצדיק את כל הירידה שהיתה בהכנסתו בעקבות התאונה כפי שיפורט בהמשך.

59. לאור כל האמור לעיל, אני רואה לנכון להעמיד את נכותו התפקודית בהתאם לשיעור הנכות הרפואית שנקבעה בתחום האורתופדי, היינו 10%.

בסיס שכר

60. מטופס 106 לשנת 2004 (נספח י"ט לתצהיר התובע) עולה, כי הכנסתו השנתית בשנה זו (4 חודשי עבודה) הסתכמה בסך של 22,984 ₪ ברוטו, ולאחר ניכוי מס הכנסה 21,567, קרי, בממוצע סך של 5,391 ₪. בחודש 4/04 הופסקה עבודתו בחברת נ.א.ס.א. חומרי בניין בע"מ עד ליום 21.4.05, היום שבו התחיל לעבוד אצל נתבע 1. כאשר בכל אותה תקופה (כשנה בערך) הוא לא עבד, היה באבטלה וקיבל הבטחת הכנסה (עמ' 24, ש' 1-2).

ביום 21.4.05 הוא תחיל לעבוד אצל נתבע 1 וסיים ביום התאונה, קרי, ביום 26.4.05. הוא קיבל שכר עבור התקופה הנ"ל (5 ימי עבודה) בסך של 1,005 ₪ (לא היו ניכויים בגין מס הכנסה) (ראה תלוש משכורת נספח י"ט לתצהיר התובע), היינו 192 ₪ ליום.

55. בהתחשב בנתונים שלעיל, ובנתונים שעולים מטפסי 106 לגבי השנים שקדמו לתאונה (היינו שנת 2004 כפי שפורט לעיל, שנת 2003- הכנסתו, לאחר ניכוי מס הכנסה, הסתכמה ב-64,793 ₪ לשנה ובשנת 2002 - סך של 65,519 ₪), אני מעמידה את בסיס שכרו על סך של 5,000 ₪ לחודש ובשערוך להיום (בצירוף הצמדה בלבד), סך של 6,000 ₪ (מעוגל).

56. בסיס השכר האמור ישמש גם לחישוב הפסדי העתיד, וזאת בהתחשב גם בכך שהתובע חזר לשוק העבודה (בחודש 3/2010) והחל לעבוד במשרה חלקית כשומר בחברת עיט המדבר 2010 בע"מ, כאשר מהתלושים שצורפו לתצהירו עולה, כי ממוצע השתכרותו החודשית עומד על סך של 2,000 ₪ ברוטו.

הפסד השתכרות לעבר

57. לגבי תקופת אי הכושר, בהתחשב באישורי המחלה שהציג התובע וכן בנכויות הזמניות שנקבעו ע"י המל"ל, מהות הפגיעה, האשפוזים והטיפולים הרפואיים שקיבל התובע, נכותו התפקודית, אני קובעת כי תקופת אי הכושר המלא היא מיום התאונה ועד ליום 31.10.06 (18 חודש).

18 חודש* 6,000 ₪ + ריבית כחוק מאמצע התקופה עד היום=135,000 ₪.

59. לגבי הפסד שכר חלקי לעבר, מחודש 11/2006 עד היום (117 חודש). בהתחשב בחומרת הפגיעה, נכותו הרפואית, גילו, העובדה כי אומנם הייתה ירידה בשכר אך הדבר היה נעוץ רק באופן חלקי בפגיעתו מהתאונה, וכי הוא עבד במשרה חלקית בלבד, הפיצוי יחושב לפי נכותו התפקודית.

117 חודש * 6,000 ₪ * 10%+ ריבית מאמצע התקופה עד היום =75,000 ₪.

סה"כ פיצוי לעבר – 210,000 ₪.

הפסד השתכרות לעתיד

60. התובע בן 49 שנים היום, כך שלפניו 18 שנות עבודה, מקדם היוון של 166.7, נכות תפקודית של 10% ובסיס משכורת של 6,000 ₪, הפיצוי יעמוד על סך של 100,000 ₪.

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד

61. אומנם לא הובאו ראיות המעידות על תשלומים והוצאות בגין עזרת צד ג', אולם, הלכה פסוקה היא, כי בית המשפט יכול להיזקק לטענה בנושא עזרת הזולת, אף מבלי שהובאה ראיה לכך.

כפי שעולה מהתיעוד הרפואי, התובע סבל משברים ברגל, אושפז תחילה עד ליום 9.5.05 ועבר ניתוח לשחזור השבר עם קיבוע חיצוני ושוחרר עם קיבוע חיצוני והמלצה על מנוחה עם רגל מורמת.

התובע אושפז שוב ביום 3.10.06 בבית חולים בני ציון וזאת עקב כאבים עזים ברגל שמאל. עבר ארתרוסקופיה של ברך שמאל ושוחרר לאחר יומיים עם המלצה להמשך הליכה בדריכה מלאה על רגל שמאל, המשך החלפת חבישות והמשך מעקב רפואי אורתופדי.

ביום 29.7.08, עבר ארתרוסקופיה חוזרת בבית חולים האנגלי ושוחרר באותו יום עם המלצה להחלפת חבישה והמשך מעקב רפואי.

גם ביום 28.8.13 אושפז שוב ועבר ארתוסקופיה חוזרת ושוחרר באותו יום.

62. אין ספק, כי התובע נזקק לעזרת בני משפחתו במהלך תקופות ההחלמה במיוחד בתקופה הראשונה כאשר היה מוגבל בתנועותיו ואף נעזר בתקופות מסויימות בקביים (ראה תמונות התובע נספח ז' לתצהיר התובע וכן פרוטוקולי ועדות המל"ל נספח טז' לתצהיר). אומנם, מדובר בעזרה שהלכה ופחתה עם הזמן ככל שחלה השתפרות במצבו הרפואי, אולם לא ניתן לומר כי הוא לא נזקק לה כלל וכלל.

על כן, בהתחשב בסוג וחומרת פגיעתו, תקופת אי הכושר, האשפוזים, הטיפולים הרפואיים שנאלץ לקבל, אני מעמידה את הפיצוי בגין ראש נזק זה על דרך האומדנא, על סך של 30,000 ₪.

לא מצאתי הצדקה לפסיקת פיצוי בגין ראש נזק זה לעתיד.

הוצאות רפואיות והוצאות ניידות ונסיעות, לעבר ולעתיד

63. התובע נאלץ לעבור מספר רב של טיפולים רפואיים שונים: אורתופדיים, פיזיותרפיים ואף היה בטיפולי הידרותרפיה. כמו כן, נאלץ לבצע בדיקות רפואיות שונות ולשאת בהוצאות הנסיעה לטיפולים אלו. טיפולים אלו הלכו והצטמצמו ככל שעבר הזמן, מה גם, הואיל ומדובר בתאונת עבודה, אזי רוב ההוצאות מכוסות ע"י המל"ל (כפי שגם עולה מחקירת התובע, עמ' 26, ש' 3-5), אולם יש להניח, כי הוא נשא בחלק מהוצאות אלו ובהוצאות הנסיעה לצורך הגעתו לטיפולים.

על כן, בהתחשב בטיפולים הרפואיים השונים שקיבל, בחומרת הפגיעה, ובעובדה כי הוא נאלץ להתהלך כשרגלו מקובעת – דבר שמנע ממנו להתנייד באופן עצמאי בתקופה מסוימת, יש לפסוק פיצוי גלובאלי בגין הוצאות רפואיות ונסיעות בסך של 5,000 ₪.

לא מצאתי מקום לפסיקת פיצוי בגין ראש נזק זה לעתיד שכן לא הוכח שמצבו הרפואי יחייב הוצאות כאלה בעתיד.

כאב וסבל

64. יחושב לפי נכות רפואית, בניכוי גיל וכן ימי האשפוז (19 יום) ובתוספת ריבית כחוק, סך של 47,000 ₪.

הפסדי פנסיה

65. בסיכומיו ביקש התובע לפסוק סכום השווה ל-10% מסך הפסדי השכר לעבר וכן 12% מהפסדי השכר לעתיד.

מנגד, טענה קרנית כי יש לערוך חישוב הפסדי פנסיה לפי 12% מכלל הפסדי ההשתכרות, וזאת החל מיום 1.1.14, כאשר לפני מועד זה יש לערוך חישוב בהתאם למדרגות שנקבעו בסע' 6 לצו ההרחבה {נוסח משולב} לפנסית חובה לעובד (להלן: "צו ההרחבה"), וזאת החל מיום 1.1.08 ואילו לפני מועד זה התובע אינו זכאי לפיצוי כי הוא לא טען ולא הוכיח כי בוצעה הפרשה בפועל על ידי מעבידו לטובת קרן פנסיה.

66. אכן, כטענת קרנית, החל מיום 1.1.08 חל על כל העובדים במשק צו ההרחבה מכוחו כל עובד יהא זכאי להיות מבוטח בביטוח פנסיוני. באשר לתקופה שקדמה לצו, היינו שלפני 1.1.08, על התובע להוכיח הפרשות פנסיה או זכאות להפרשות כאמור. התובע בענייננו לא הוכיח זאת.

מקובל בפסיקה לערוך חישובי הפנסיה כנגזרת מהפסדי השכר לעבר ולעתיד, כאשר החל מיום 1.1.2008 החישוב ייערך לפי 10% והחל מיום 1.1.14 החישוב ייערך לפי 12% (ע"א 1896/15 פלוני נ' ג'ועיה, (8.12.15)).

לפיכך הפסדי הפנסיה כדלקמן:

מיום 1.1.08 - 1.1.14 = 5,000 ₪.

מיום 1.1.14 ועד היום = 2,000 ₪.

לעתיד = 12,000 ₪.

סה"כ הפסדי פנסיה 19,000 ₪.

ניכויים

67. אקדים ואציין, כי התובע עתר בסיכומיו (סע' 42) לנכות מהפיצוי את תגמולי המל"ל שהתקבלו בקשר עם התאונה, אולם הוא לא פירט את הסכומים.

קרנית טענה בסיכומיה, כי יש לנכות את התשלומים התכופים ששולמו לתובע על ידי המבטחת, וכן תגמולים ששולמו לתובע על ידי המל"ל הן מענף נפגעי עבודה והן מענף הבטחת הכנסה.

התובע לא הגיש סיכומי תשובה ולא הגיב לטענות הנ"ל.

68. לגבי התשלומים התכופים – ביום 7.3.06, שולם לתובע על ידי המבטחת תשלום תכוף בסך של 16,398 ₪ כולל שכ"ט עו"ד ומע"מ כחוק. הסכום לניכוי הוא 15,000 ₪, בשערוך להיום (תוספת הצמדה וריבית כחוק) סך של 22,000 ₪.

ביום 31.8.06, שולם סכום נוסף בסך של 10,924 ₪, כולל שכ"ט עו"ד ומע"מ כחוק. הסכום לניכוי הוא 10,000 ₪, בשערוך להיום (תוספת הצמדה וריבית כחוק) סך של 14,000 ₪.

סה"כ ניכויים בגין תשלומים תכופים: 36,000 ₪.

69. לגבי תגמולי מל"ל – ענף נפגעי עבודה – מתעודת עובד ציבור (נ/4) עולה, כי בעקבות התאונה, התובע קיבל דמי פגיעה, מענק נכות וקצבאות נכות מעבודה, סה"כ 101,349 ₪, בשערוך להיום (תוספת הצמדה וריבית כחוק) סך של 140,000 ₪. יש לנכות את הסכום הנ"ל מהפיצוי המגיע לתובע.

70. לעניין תגמולי מל"ל – ענף הבטחת הכנסה – התובע קיבל עוד לפני התאונה גמלת הבטחת הכנסה וזאת בחודש 2/05 - סך של 2,240 ₪, בחודש 3/05 - 2,240 ₪, בחודש 4/05 (חודש התאונה) – 1,668 ₪ ואילו בחודשים שלאחר התאונה ובסמוך לה, סכום הגמלה ירד באופן משמעותי, כך שבחודש 5/05 קיבל 662 ₪, בחודש 6/05 – 723 ₪ ובחודש 7/05 – 481 ₪. לאחר אותה תקופה לא היה זכאי לגמלה כאמור ובפועל לא קיבל הבטחת הכנסה עד לחודש 1/07, שאז התחיל לקבל גימלה חודשית בסך של 1,900 ₪ עד לחודש 9/08 שאז הופסקה, וכך התקבלו הגמלאות עם הפסקות לסירוגין.

יש להזכיר כי רק בחודשים 5-7/05 קיימת חפיפה בין התקופה בה קיבל פיצויי שכר עבור אי כושר מלא מהעבודה וכן הבטחת הכנסה, אולם באותם חודשים קיבל גמלת הבטחת הכנסה בסכום זניח המסתכם ב-1,800 ₪. ביתר החודשים בהם שולמה גמלת הבטחת הכנסה, וכפי שפורט לעיל, לא נפסקו לתובע פיצויים בגין אי כושר מלא אלא רק חלקי, בשיעור של 10% מגובה שכר הבסיס, היינו 600 ₪ (משוערך להיום), כך שממילא גם אם תתווסף לסכום האמור גמלת הבטחת הכנסה שעמדה בממוצע על 2,000 -3,000 ₪ לחודש, הסכום המתקבל אינו מגיע כלל לבסיס השכר החודשי.

סוגיה זו בדומה ליתר הניכויים שקרנית ביקשה לנכות, לא זכתה לכל התייחסות בסיכומי התובע. קרנית מצידה הפנתה לפסק הדין שניתן בת.א. (מחוזי-נצרת) 47-12-08 כהן נ' הפול (8.3.15) וכן לחקירת התובע, שלדבריו הוא קיבל הבטחת הכנסה בעקבות פגיעתו מהתאונה.

71. אקדים ואציין, כי בנסיבות המקרה לא מצאתי לנכון לקבל את טענת קרנית ולנכות מהפיצויים את גמלאות הבטחת ההכנסה וזאת מהטעמים שיפורטו להלן.

אכן, כלל הוא כי יש לנכות מהפיצויים שקיבל הניזוק, את התגמולים שקיבל ויקבל מהמל"ל, כאשר הנטל בעניין זה מוטל על שכמו של מי שמבקש לבצע את הניכוי, שעליו להוכיח קשר סיבתי בין הגמלה שניתנה לבין הפגיעה בתאונה. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בע"א 5012/90 טרכטנברג נ' שמיר חברה לביטוח בע"מ (9.6.94):

"כדי שגימלה ששולמה על ידי הביטוח הלאומי תהא בת ניכוי מן הפיצויים, שומה על מבקש הניכוי להוכיח כי אותה גימלה שולמה לנפגע עקב הפגיעה המשמשת בסיס לפסיקת הפיצויים. הכלל הוא, כי ניתן לנכות מן הפיצויים סכומים ששילם המיטיב לניזוק רק כאשר מוכח קשר סיבתי בין ההטבה לבין נזק הגוף שסבל הניזוק עקב התאונה ... במילים אחרות, לגבי גימלה המשתלמת על פי חוק הבטחת הכנסה יש לבחון אם הזכאות לגימלה על פי חוק זה קשורה למקרה הנזק נשוא התביעה.

הבדיקה צריכה, על כן, להיות עובדתית, כאשר על בית המשפט לבחון אם הסיבה לזכאותו של הניזוק לדמי הבטחת הכנסה היא חוסר האפשרות למצוא עבודה במומו - שאז הגימלה היא בת ניכוי"

72. בעניין זה, כל אשר עשתה קרנית הוא להגיש אישור של המל"ל בדבר תשלומי הבטחת הכנסה לתובע. היא נאחזה במשפט שנרשם במסגרת פסק הדין שניתן בת.א. (מחוזי-נצרת) 47-12-08 כהן נ' הפול (8.3.15) ואמרת התובע, שציין בחקירתו, שהוא קיבל הבטחת הכנסה בעקבות פגיעתו מהתאונה. למעשה, לא הובאה כל ראיה שמוכיחה קיומו של קשר סיבתי בין תשלומי הגמלה לבין הפגיעה. הרי, הבטחת הכנסה משתלמת לזכאי על פי חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980 שקובע, בסעיף 2, רשימה ארוכה של קריטריונים המזכים בקבלת גמלה זו, כאשר אחד מקריטריונים אלו קשור למצבו הבריאותי של הזכאי וכושר עבודתו. מכך עולה, כי הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה, לרוב, אינה קשורה למצבו הבריאותי של הנפגע ולכן, אין בעצם הזכאות להבטחת הכנסה כדי לחייב ניכוי גמלאות אלו.

73. לא ניתן להסתפק באמרת תובע שאינו מומחה בתחום זה, כפי שאין להסתפק במשפט שנאמר בפסק הדין הנ"ל. דווקא בעניין זה יש להפנות אל פסק הדין שניתן במסגרת ע"א (מחוזי-נצרת) 134/09 כבהא נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (10.08.2009):

"אף אין אנו מקבלים את עמדת המערערים שכנגד, לפיה היה מקום לנכות את תגמולי המל"ל ששולמו למערער בגין הבטחת הכנסה ודמי אבטלה. תשלומים אלה משקפים למעשה את השתכרותו של המערער בנכותו. אין המדובר בתשלומים וגמלאות שבאו לו עקב מומו ועליהם שורה "הלכת הניכוי", אלא בתשלומים המהווים חלק מהכנסתו, ככל הכנסה אחרת. מובן, כי לו היה מוכח כי תשלומים אלה, במצורף להכנסתו של המערער במומו, מביאים את המערער למצב בו הכנסתו הכוללת, בתקופת מומו, עולה על ההכנסה שנקבעה כבסיס השכר לצורך חישוב הפיצויים ערב פגיעתו, היה על בית המשפט להתחשב בתשלומים אלה לצורך קביעת שיעור הגריעה מהשתכרותו. אולם, בכל מקרה, אין לנכות סכומים אלה, כמעשה שבשגרה, כשם שמנוכים תשלומים אשר באו למערער בגין הפגיעה בו על פי "הלכת הניכוי" רק כאשר קיים קשר סיבתי בין ההלכה לבין נזק הגוף שסבל המערער עקב התאונה"

74. קרנית לא הוכיחה כי תגמולי הבטחת הכנסה שולמו עקב התאונה, נהפוך הוא, מהראיות עולה כי התובע החל לקבל תגמולי הבטחת הכנסה עובר לתאונה ולא עקב הפגיעה בתאונה, לכן, אין לנכות את הגמלאות הנ"ל מהפיצויים שנפסקו.

לאור האמור, סך כל הניכויים שיש לנכות מהפיצויים שנפסקו לטובת התובע 176,000 ₪.

75. סיכום הנזק

הפסד השתכרות לעבר 210,000 ₪

הפסד כושר השתכרות לעתיד 100,000 ₪

עזרת צד ג' 30,000 ₪

הוצאות רפואיות וניידות 5,000 ₪

הפסדי פנסיה 19,000 ₪

כאב וסבל 47,000 ₪

סה"כ 411,000 ₪

מסכום זה יש לנכות סך של 176,000 ₪ כמפורט בפרק ניכויים. היתרה לתשלום תעמוד על 235,000 ₪.

5129371

54678313

לסיכום

76. הנני מורה על דחיית התביעה כנגד הנתבעת 3 ומחייבת את הנתבעים 1,2 ו-4, יחד ולחוד, לשלם לנתבעת 3 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪.

הנני מקבלת את התביעה כנגד הנתבעים 1,2 ו-4 ומחייבת אותם, יחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 235,000 ₪ וכן הוצאות משפט בסך של 1,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בשיעור של 13% בתוספת מע"מ כחוק.

בנוסף, הואיל והנתבעת 3 מבקשת החזר התשלומים התכופים, הרי שהנתבעת 4 מחויבת לשלם לנתבעת 3 את הסכומים ששולמו על ידי האחרונה לתובע כתשלומים תכופים (כולל שכ"ט עו"ד ומע"מ כחוק בגינם), בשערוך להיום (תוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק) סה"כ 40,000 ₪.

הסכומים הנ"ל ישולמו, תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין על ידי הנתבעים 1,2 ו-4, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

77. הנני מקבלת את הודעת צד ג' ומחייבת את צדדי ג', יחד ולחוד, לשלם לנתבעת 4 כל סכום שתשלם לתובע ולנתבעת 3 בהתאם לפסק דין זה, ו/או למוסד לביטוח לאומי ו/או למיטיב אחר של נזקי התובע בגין התאונה, כל זאת בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד תשלום הסכום על ידה ועד לתשלום בפועל.

בנוסף הנני מחייבת את צדדי ג', יחד ולחוד, לשלם לנתבעת 4 הוצאות משפט בסך של 1,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪. הסכומים הנ"ל ישולמו, תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין על ידי צדדי ג', שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, כ"א תמוז תשע"ו, 27 יולי 2016, בהעדר הצדדים.