רקע עובדתי וטענות הצדדים

1. לפניי בקשה להבאת ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי, לפי סע' 6(ב) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975.

הבקשה נוגעת לתביעה שהגיש המבקש (התובע) נגד המשיבות (הנתבעות) וזאת בגין נזקי הגוף שנגרמו לו, לטענתו, בעקבות תאונת דרכים שאירעה במהלך עבודתו אצל משיב מס' 1, ביום 26.4.05 (להלן: "התאונה").

2. התאונה הוכרה כתאונת עבודה ע"י המוסד לביטוח לאומי. ביום 23.3.07 קבעה ועדה רפואית של המל"ל נכות צמיתה בשיעור של 10%, לפי תקנה 35(1)ב' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "התקנות"), בגין השפעה קלה על כושר התפקוד הכללי והתנועות וזאת מיום 1.11.06.

בהמשך התכנסו ועדות רפואיות נוספות, כפי שיפורט בהמשך בהרחבה, כשהאחרונה ביניהן, הייתה הועדה הרפואית לעררים מיום 30.6.13 (להלן: "הועדה") אשר קבעה למבקש, מעבר לנכות האורתופדית, נכות נוספת בשיעור של 10% לפי תקנה 12(2)ג'1 לתקנות וזאת בגין ושט אזופגיטיס בצורה קלה. כך שלמעשה הנכות המשוקללת שנקבעה למבקש בגין התאונה הינה 19%.

בגין קביעות ועדה זו הוגשה הבקשה שלפנינו.

3. בבקשתו עותר המבקש לאפשר לו הבאת ראיות לסתור את קביעות הוועדה ולמנות מומחים רפואיים בתחומים האורתופדי, כירורגית חזה ופסיכיאטרי. בקשת המבקש נסמכת בעיקר על שני טיעונים מרכזיים:

א. התעלמות הועדה ממסמכים ומבדיקות אשר נערכו למבקש. בהקשר זה טוען המבקש כי הועדה לא התייחסה לבדיקת מיפוי העצמות שמיום 20.7.06, מסמכים רפואיים של מרפאת כאב מבית חולים רמב"ם, לפיהם הוא סובל מ-R.S.D. בקרסול שמאל, בדיקת שינה מיום 15.1.08, לפיה הוא סובל מתסמונת דום נשימה בשינה, ומסמכים רפואיים נוספים המעידים על הפרעות נפשיות שמהן סבל המבקש בעקבות התאונה.

ב. קיים פער משמעותי ובלתי מוסבר בין ממצאי הועדה לבין ממצאי הועדה הרפואית לקביעת נכות כללית של המבקש אשר התכנסה בעקבות הגשת תביעת נכות כללית. שכן בעוד שהראשונה קבעה למבקש נכות משקוללת בשיעור של 19%, השנייה קבעה לו את הנכויות שלהלן:

1. 10% מיום 1.4.07 בגין הפרעת הסתגלות לפי תקנה 34ב' לתקנות.

2. 20% מיום 24.4.07 בגין דום נשימה בשינה לפי תקנה 5(1)(ב) לתקנות.

3. 10% מיום 1.4.07 בגין חיבור גרוע של עצם טיביה שמאל לפי תקנה 47(2)(א) לתקנות.

4. 10% מיום 24.4.07 בגין R.S.D. רגל שמלא לפי תקנה 29(5)א1 לתקנות.

5. 0% לפי תקנה 35(1)(א) לתקנות.

לטענת המבקש יש בפער בין ממצאי שתי הועדות כדי להוות שיקול מכריע לצורך הבאת ראיות לסתור.

4. מטעם הנתבעות הוגשו תגובותיהן של נתבעת מס' 3 (משיבה מס' 3) - המבטחת של המלגזה שפגעה במבקש ונתבעת מס' 4 (משיבה מס' 4) – קרנית (להלן: "המשיבות"). שתי המשיבות העלו בעיקר את אותן טענות, על כן, נתמקד בעיקריות שבהן.

לטענת המשיבות דין הבקשה להידחות, שכן ועדות המל"ל התייחסו למלוא תלונות המבקש ולמסמכים הרפואיים שאליהם הוא הפנה כפי שפורט בהרחבה בתגובותיהן. בעניין הפער בין ממצאי הועדה לקביעת נכות כללית לבין הועדה לקביעת נכות לנפגעי עבודה, נטען כי מדובר בשתי ועדות שונות בעלות תפקיד שונה. הרי בעוד שהראשונה אינה נדרשת לבדוק קיומו של קשר סיבתי בין הנכויות שנקבעו לבין התאונה, השנייה נדרשת לדון בכך ולהכריע. מה גם, הנכויות אשר נקבעו ע"י הועדה הראשונה לא נקבעו מיום התאונה אלא מתאריך מאוחר יותר.

דיון

5. כידוע ההלכה היא, כי ההיתר להבאת ראיות לסתור, ניתן רק במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן (ר"ע 634/85 עודה נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לט(4) 505 (1985)). הפסיקה קבעה שני טעמים מרכזיים העשויים להצדיק מתן ההיתר: א. טעמים משפטיים, למשל כאשר הליך קביעת הנכות היה נגוע בפגם מהותי. ב. טעמים עובדתיים "כבדי משקל וחדשים" (א' ריבלין, תאונת הדרכים – סדרי דין וחישוב הפיצויים, מהדורה שלישית, עמ' 494).

6. אקדים ואומר כי בכל הנוגע לבקשה למינוי מומחה בתחום כירורגית חזה הרי עיון בפרוטוקול הועדה ובפרוטוקולי הועדות השונות, מלמד כי לא נקבע ממצא כלשהו בתחום זה. במילים אחרות לא קיימת קביעה על פי דין ביחס להיוותרותה או היעדרה של נכות כלשהי בתחום זה. מכאן אין מקום לדון בעניין זה במסגרת בקשה זו אלא יש להתייחס לנטען כאל בקשה למינוי מומחה שבה יתנהל דיון בעל פה במסגרת קדם משפט שייקבע.

7. האם הוכח קיומו של טעם המצדיק הבאת ראיות לסתור את ממצאי הוועדה בתחום האורתופדי והפסיכיאטרי? סבורני כי התשובה לכך הינה שלילית כפי שיפורט להלן.

תחילה נדון בטענות המבקש בעניין התעלמות הועדה מתלונות המבקש ומבדיקות ומסמכים אשר הפנה אליהם בבקשתו.

ראשית לכל, יש להדגיש כי מרבית טיעוני המבקש אשר הועלו במסגרת בקשה זו, הועלו בערעור אשר הוגש על ידו לבית הדין האזורי לעבודה בנצרת (בל 1501/09), במסגרתו הוא ערער על החלטת הועדה הרפואית לעררים מיום 11.6.08 אשר, למעשה, הותירה את קביעת הועדה הרפואית מיום 23.3.07 והשאירה את נכותו הרפואית של המבקש בעקבות התאונה על שיעור של 10% לפי תקנה 35(1)ב' לתקנות.

במסגרת הערעור העלה המבקש, בין היתר, את הטענות הבאות: אי התייחסות הועדה לעניין ממצאי הועדה הרפואית לנכות כללית, אי התייחסות הועדה לבדיקת השינה, ואי התייחסותה לממצא ה-R.S.D. ברגל שמאל.

בית הדין, דן בכל טענה מהטענות הנ"ל, כך למשל בנוגע לבדיקת השינה, בית הדין קבע כי בדיקה זו קיבלה התייחסות ברורה ע"י המומחה בתחום האורולוגי שחוות דעתו הונחה בפני הועדה. למעשה די בכך כדי לדחות את טענת המבקש בעניין זה.

לגבי התלונות בעניין ההגבלות ביישור ובכיפוף רגל שמאל, בית הדין החזיר את העניין לבדיקת הוועדה. כך גם לגבי הפער שנתגלה בין ממצאי הועדה הרפואית של הנכות הכללית לבין זו של נפגעי עבודה.

בעקבות פסק דינו של בית הדין, הוחזר הדיון בעניינו של המבקש לוועדה הרפואית של המל"ל אשר התכנסה שוב ביום 2.10.12 וביום 30.6.13.

להלן נבדוק התייחסות הוועדה לכל אותן הטענות אשר הועלו ע"י המבקש.

8. כאמור, המבקש מבקש להביא ראיות לסתור את ממצאי הועדה שמיום 30.6.13. כאן המקום לציין שבפרוטוקול הועדה נרשם שהדיון בוועדה הוא המשך מדיון הועדה הקודמת מיום 21.10.12. עיון בפרוטוקול ועדה זו מלמד כי בפני הועדה עמדו גם הפרוטוקולים של הועדות הרפואיות אשר התכנסו ביום 23.9.07 וגם ביום 11.6.08. על כן, פרוטוקולי ועדות אלו, כולל המסמכים אשר הוצגו בפניהם, הינם רלוונטיים לצורך ההכרעה במחלוקת שלפנינו.

בדיקת מיפוי העצם מיום 20.7.06 והחשד בדבר קיומו של R.S.D

9. עיון בפרוטוקול הועדה הרפואית לעררים שמיום 23.9.07 מלמד כי בפני הועדה הוצגו ממצאי בדיקה זו, שכן בסעיף 12 לפרוטוקול, פירטה הועדה כל אותם המסמכים אשר עמדו בפניה, ובין היתר, נרשם, בדיקת מיפוי העצם מיום 20.7.06. מה גם, בפרק של הממצאים והנימוקים, התייחסה הוועדה באופן מפורט לבדיקה זו תוך שהיא מצביעה על קיומו של חשד ל-R.S.D בקרסול שמאל:

"מיפוי עצמות 20.7.06 שבר בשלבי איחוי בטיביה שמ' חשד לRSD בקרסול שמ', לאורך הטיביה כולל ברך וחשד לנזק למנסקוס מדיאלי בברך שמ."

גם הועדה מיום 21.10.12 אשר התכנסה בעקבות פסק הדין של בית הדין, התייחסה לעניין החשד בדבר קיומו של R.S.D. וקבעה בפרק של הסיכום ומסקנות כדלקמן:

"ממצאי הבדיקה שוללים כל אפשרות שמדובר ב RSD ולכן אין נכות בעניין זה"

עינינו הרואות כי בדיקת מיפוי העצם והחשד ל-R.S.D. נדון בהרחבה בפני הוועדה, על כן, דין טענת המבקש בעניין זה להידחות.

תלונות המבקש בתחום הנפשי

10. עיון בפרוטוקול הועדה הרפואית לעררים מיום 23.9.07, מלמד כי המבקש אכן העלה בפני הועדה תלונותיו בתחום הנפשי, כך למשל בסעיף 20 לפרוטוקול נרשם כי המבקש "לא ישן טוב מפחד כל הזמן כואב לו". הועדה לא התעלמה מתלונות המבקש בתחום זה ואף קבעה, בפרק של הסיכום והמסקנות, כי לאור תלונותיו בתחום הנפשי קיים צורך בקבלת חוות דעת מיועץ פסיכיאטרי. המבקש נבדק ע"י ד"ר לוסטיג - מומחה בתחום הפסיכיאטרי אשר בדק את המבקש ובחוות דעתו מיום 17.10.07 קבע כי לאחר שעיין במסמכים הרפואיים שהוצגו בפניו, לרבות, מכתבו של ד"ר פרחאת – מומחה בתחום הפסיכיאטרי בבית החולים האנגלי שבנצרת, יש לקבוע 0% נכות בהתאם לתקנה 34א' לתקנות.

לאחר קבלת חוות דעתו של ד"ר לוסטיג, התכנסה הועדה הרפואית לעררים ביום 11.6.08 וקבעה כי לאחר עיון בחוות דעתו של ד"ר לוסטיג, יש לאמץ את מסקנותיו ולקבוע כי למבקש נותרה נכות של 0% בתחום הפסיכיאטרי.

משכך הם פני הדברים, אין ספק, כי, בניגוד לטענת המבקש, הועדה התייחסה ואף דנה לעומק בתלונותיו בתחום הנפשי, לרבות המסמכים הרפואיים שהוצגו בפניה בעניין זה.

בדיקת השינה מיום 15.1.08 לתסמונת דום השינה

11. כפי שצוין לעיל, בית הדין דן בטענה זו וקבע כי בדיקה זו קיבלה התייחסות ברורה ע"י המומחה בתחום האורולוגי שחוות דעתו הונחה בפני הועדה. למעשה, די בכך כדי לדחות את טענת המבקש בעניין זה.

נוסף על כן, יש לזכור כי אין המדובר בממצא שנקבע בתחום הפסיכיאטרי או האורתופדי שלגביהם מבקש המבקש להביא ראיות לסתור ולמנות מומחים רפואיים.

למעלה מן הנדרש ולגופו של עניין ייאמר שוב, כי הועדה הרפואית לעררים מיום 23.9.07 קבעה כי יש מקום לקבל חוות דעת של יועץ רפואי בתחום האורולוגיה. המבקש נבדק ע"י ד"ר גרינוולד אשר תחילה קבע כי כדי להעריך את מצבו הרפואי, קיים צורך לבצע בדיקת זיקפה לילית במעבדת השינה. המבקש ביצע את הבדיקה האמורה ביום 15.1.08 (הבדיקה שלטענתו לא זכתה לכל התייחסות מטעם הועדה). ד"ר גרינוולד קבע בחוות דעתו מיום 13.1.08, כי מהבדיקה עולה שקיימת הפרעה קשה בשינה ותסמונת דום נשימה בדרגה חומרה קשה - גורם שיכול לגרום להפרעה בזיקפה. אולם, לטענתו אין קשר סיבתי בין התאונה לבין הפגיעה בתפקוד המיני, על כן קבע המומחה כי לא נותרה למבקש נכות כלשהי בתחום האורולוגיה.

הועדה הרפואית לעררים מיום 11.6.08, אימצה את חוות דעתו של ד"ר גרינוולד, בדומה לחוות דעתו של ד"ר לוסטיג, וקבעה כי למבקש לא נותרה כל נכות אורולוגית.

לאור כל האמור לעיל ומשנדונו בהרחבה תלונות המבקש תוך התייחסות לבדיקה הנ"ל, דין טענתו בעניין זה להידחות.

12. למעשה המסקנה המתקבלת היא כי הועדה התייחסה ודנה באופן מפורט וברור בכל התלונות, הבדיקות והמסמכים אשר הפנה אליהם המבקש ואשר לטענתו הם לא זכו לכל התייחסות מצד הועדה.

כעת נדון בטיעון השני אשר הועלה ע"י המבקש והוא קיומו של פער משמעותי ובלתי מוסבר בין ממצאי הועדה לבין ממצאי הועדה הרפואית לשם קביעת נכות כללית.

הועדה לנפגעי עבודה לעומת הועדה לנכות כללית

13. כפי שצוין לעיל, הועדה לקביעת נכות כללית, קבעה למבקש, את הנכויות שלהלן:

1. 10% מיום 1.4.07 בגין הפרעת הסתגלות לפי תקנה 34ב' לתקנות.

2. 20% מיום 24.4.07 בגין דום נשימה בשינה לפי תקנה 5(1)(ב) לתקנות

3. 10% מיום 1.4.07 בגין חיבור גרוע של עצם טיבה שמאל לפי תקנה 47(2)(א) לתקנות.

4. 10% מיום 24.4.07 בגין R.S.D. רגל שמלא לפי תקנה 29(5)א1 לתקנות.

5. 0% לפי תקנה 35(1)(א) לתקנות.

כשלעומת זאת, הועדה קבעה למבקש נכויות כדלקמן:

1. 10% לפי תקנה 35(1)ב' לתקנות בין השפעה קלה על כושר התפקוד הכללי והתנועות

2. 10% לפי תקנה 12(2)ג'1 לתקנות בגין ושט אזופגיטיס בצורה קלה.

14. ראשית לכל ייאמר כי אין המדובר בפער גדול "בלתי מוסבר" בין קביעות שתי הועדות כפי שניסה המבקש לתאר בבקשתו. הרי לגבי דום השינה, R.S.D., הפרעות הסתגלות (נכות נפשית), כפי שפורט לעיל, העניין נדון בהרחבה בפני הועדות השונות לנפגעי עבודה אשר קבעו כי בגין התאונה הנדונה, לא נותרה למבקש נכות צמיתה כלשהי בתחומים אלו. על כן, נותרה רק הנכות האורתופדית אשר בגינה, שתי הועדות קבעו למבקש שיעור דומה של 10%. משכך הם פני הדברים, איני רואה בזאת כ"פער ניכר" בין ממצאי שתי הוועדות ובוודאי לא כטעם המצדיק הבאת ראיות לסתור ומינוי מומחה רפואי.

15. יתירה מזאת יודגש כי בכל הנוגע לפערים בין הקביעות של הועדות השונות במל"ל, כלל ידוע הוא, כי "עצם קיומו של פער, אף אם מדובר בפער משמעותי, אינו מצדיק, כשלעצמו, מתן היתר להבאת ראיות לסתור" (רע"א 1672-09-08 אלסיבוני נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (30.6.10)). מה גם, כידוע, קביעת הועדה הרפואית של הנכות הכללית, אינה מהווה קביעה על פי דין והשיקולים שלה הינם שונים מאלו אותם שוקלת הועדה לנפגעי עבודה. מדובר ברף זכאות אחר וכן בליקויי בריאות שונים (רע"א 8684/02 סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' מרזוק (5.12.02)).

אומנם, במקרים מסוימים עשוי הפער בקביעות של שתי הועדות לשמש טעם מיוחד למתן רשות להבאת ראיות לסתור (רע"א 129/89 הורוביץ נ' ואסילה (22.8.89)), אולם במקרה שלפנינו וכפי שהוסבר לעיל, אין המדובר בפער מהותי וכה ניכר או קביעות כה סותרות, אדרבא, מדובר בפער מוסבר והגיוני וזאת לאור השיקולים השונים של כל אחת מהועדות. מה גם, למעט שיעורי הנכות, לא הצביע המבקש על קיומו של טעם אחר כלשהו שיש בו כדי להצדיק מתן רשות להבאת ראיות לסתור.

סיכום

16. המסקנה המתקבלת היא שדין הבקשה להידחות. המבקש יישא בהוצאות כל אחת מהמשיבות מס' 3 ומס' 4 בגין בקשה זו, בסך של 2,000 ₪ (כולל מע"מ).

המזכירות תזמן את הצדדים לקדם משפט.

ניתנה היום, כ"ד אדר ב תשע"ד, 26 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.