רקע עובדתי וטענות הצדדים:

התובע היה, בזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה, הבעלים של רכב מסוג רנו מגאן מ.ר 67-310-10 (להלן: "הרכב הנפגע").

נתבעת מס' 2 הייתה, באותם הזמנים, הבעלים של רכב מסוג קרייזלר ניאון מ.ר 73-799-19 (להלן: "הרכב הפוגע"), שהיה מבוטח על ידי נתבעת מס' 4 בביטוח אחריות לנזקי צד ג'.

על פי האמור בכתב התביעה המתוקן, נתבע מס' 1 ו/או נתבע מס' 3 נהגו ברכב הפוגע בעת התרחשות התאונה שתתואר להלן.

יצוין כי, התביעה הוגשה תחילה נגד נתבעים מס' 1, 2 ו-4 ונטען כי, נתבע מס' 1 נהג ברכב הפוגע, אלא שלאחר שהתובע נחשף לטענות ההגנה לפיהן, נתבע מס' 3 נהג ברכב הפוגע, התרתי לתובע, לבקשתו, לתקן את כתב התביעה ולהוסיף את נתבע מס' 3 כנתבע בתיק.

על פי כתב התביעה המתוקן, ביום 14.10.08 לערך בשעה 10.00 נהג מחמוד חסן, אחיו של התובע, ברכב הנפגע באזור כביש ראשי ריינה, כאשר לפתע הגיח הרכב הפוגע, פנה שמאלה מבלי לעצור ו/או לתת זכות קדימה וכתוצאה מכך פגע ברכבו של התובע (להלן: "התאונה"). לטענת התובע, נתבעים מס' 1 ו-2 הודו בפני סוכן הביטוח שלהם כי הינם אחראים לקרות התאונה.

התובע טוען כי, יש להחיל על הנתבעים את הכלל "הדבר מעיד על עצמו" שכן הוא אינו יודע ואין ביכולתו לדעת מה גרם לתאונה, כאשר זו ארעה באמצעות רכב שהיה בשליטת הנתבעים והנסיבות בהן התרחשה התאונה מצביעות על התרשלות מצדם יותר מאשר העדר התרשלות, מכאן, על הנתבעים הנטל להוכיח כי לא התרשלו. עוד טוען התובע כי, התאונה ארעה עקב חוסר זהירותם של הנתבעים ו/או מחדלם ו/או קלות הדעת שבה ננהג הרכב הפוגע, ומכאן שהם אחראים בגין הנזקים שנגרמו לו.

התובע עותר, אם כן, לתשלום סך של 10,243 ש"ח, בהתאם לפירוט שלהלן:

1. סך של 6,210 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית בגין נזק ישיר שנגרם לרכבו בחלקו הקדמי, בהתאם לחוות דעת שמאי מיום 10.11.08.
2. סך של 996 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית בגין ירידת ערך.
3. סך של 866 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית בגין שכ"ט שמאי עבור עריכת חוות הדעת.
4. סך של 750 ש"ח עבור הוצאות שנגרמו לו בגין השבתת רכבו.

נתבעים מס' 1-3 הודו במסגרת כתב ההגנה שהגישו מטעמם כי, נהג הרכב הפוגע הינו נתבע מס' 3, בנו של נתבע מס' 1, לטענתם, גרסה זו עולה בקנה אחד עם ההודעה שמסר התובע אודות מקרה הביטוח בה ציין כי, נהג הרכב הפוגע הינו "עימאד עוזירה". יחד עם זאת, טוענים הנתבעים כי, היות והרכב הפוגע מבוטח בביטוח אחריות צד ג' על ידי נתבעת מס' 4, הרי שהחובה לשפות את התובע בגין הנזקים הנטענים על ידו חלה עליה.

נתבעת מס' 4 (להלן: "המבטחת") הגישה כתב הגנה מטעמה במסגרתו הכחישה את נסיבות התרחשות התאונה ואת הנזקים הנטענים בכתב התביעה אשר לטענתה הם מוגזמים. על פי גרסת המבטחת, הכיסוי הביטוחי של הרכב הפוגע אינו חל בנסיבות המקרה שלפנינו בשל קיום חשש לחילופי נהגים, כך, בהתאם למסקנות החוקר ששכרה לצורך חקירת נסיבות התאונה, ככל הנראה, מי שנהג ברכב הפוגע היה בשלילת רישיון, ולדברי המבטחת, התובע משתף פעולה עם הנתבעים על מנת להונות אותה. זאת ועוד, טוענת המבטחת כי, פוליסת הביטוח אינה חלה גם אילו הרכב המבוטח ננהג על ידי נתבע מס' 3, זאת בשל גילו הצעיר שאינו עומד בתנאי הפוליסה הקובעת גיל מינימלי של 60 שנים.

הראיות שהוגשו לתיק:

התובע הגיש תצהיר מטעמו. נוסף על כך, הגיש חוות דעת שמאי מיום 10.11.08 בגין הנזקים שנגרמו לרכבו, חשבון שכר טרחה עבור עריכת חוות הדעת, וכן חשבונית המעידה על תיקון הרכב הנפגע.

נתבעים מס' 1-3 הגישו שני תצהירים, אחד מטעם נתבע מס' 1, מר עוזריה סלימאן, תצהיר המוגש בשמו ובשם אשתו, נתבעת מס' 2 (להלן: "המבוטחת"), והתצהיר השני הוגש מטעם נתבע מס' 3, מר עוזריה עימאד.

בנוסף הוגשו המסמכים הבאים מטעמם: העתק פוליסת הביטוח שהנפיקה המבטחת לרכב הפוגע, וכן הודעת התובע שנמסרה לחברת הביטוח "כלל" אודות התאונה.

המבטחת הגישה תצהיר מטעם מר מוניר חנפי, סוכן הביטוח שטיפל בענייני ביטוח הרכב הפוגע. בנוסף הגישה העתק מפוליסת הביטוח.

הצדדים זומנו לדיון בפניי. ביום 26.12.13 נשמעה עדות התובע, מר חסן מאמון (להלן: "מאמון ו/או התובע") וכן עדות אחיו, מר מחמוד חסן (להלן: "מחמוד") אשר כנטען נהג ברכב הנפגע במועד התאונה. בתום פרשת התביעה נשמעו עדויות ההגנה והעידו לפניי מר סלימאן עוזריה (להלן: "סלימאן"), מר עימאד עוזריה (להלן: "עימאד") ומר מוניר חנפי (להלן: "סוכן הביטוח" ו/או "חנפי"). במהלך חקירתו הנגדית של מר סלימאן, הגיש ב"כ התובע את ההודעה שנמסרה למבטחת על ידי מי מהנתבעים (הוגשה וסומנה ת'-1).

המשך ישיבת ההוכחות נקבעה ליום 5.1.14, במועד זה נשמעה עדותו של מר האני נבואני, חוקר מטעם המבטחת אשר חקר את נסיבות התרחשות התאונה (להלן: "החוקר") (חוות הדעת מיום 8.2.09 הוגשה וסומנה נ'-2). בישיבה זו נשמעה קלטת המתעדת את חקירת המעורבים בתאונה על ידי החוקר.

לבסוף הגישו ב"כ הצדדים את סיכומיהם בכתב.

דיון והכרעה:

נסיבות התרחשות התאונה:

גרסת התובע, כפי שעולה מכתב התביעה המתוקן ומתצהיר העדות הראשית שהגיש מטעמו, מתארת תאונה שהתרחשה בנסיבות בהן הרכב הנפגע נסע בנתיב נסיעתו בכביש הראשי בכפר ריינה, כאשר לפתע הגיח הרכב הפוגע מהנתיב הנגדי, פנה שמאלה, מבלי לתת זכות קדימה, וכתוצאה מכך קרתה ההתנגשות בין שני הרכבים.

גרסה זו נתמכת בהודעה שמסר התובע ביום 14.10.08 לחברת הביטוח "כלל" (הוגש ביום 26.12.13 וסומן נ'-1), שם תיאר התובע את נסיבות התרחשות התאונה באופן זהה.

על גרסה זו חזר מר מחמוד, נהג הרכב הנפגע, במהלך חקירתו הנגדית. לדבריו, נסע מכיוון טבריה אל ריינה, בעוד הרכב הפוגע הגיע מכיוון נצרת, ואז, כאשר ביקש האחרון לפנות שמאלה מבלי ליתן זכות קדימה, התנגשו שני הרכבים, למרות ניסיונו של מר מחמוד לסטות שמאלה.

לאחר שעיינתי בגרסת נתבעים מס' 1-3 באשר לאופן התרחשות התאונה, כפי שזו באה לידי ביטוי בכתב ההגנה ובתצהירי העדות הראשית שהוגשו מטעמם, מצאתי כי זו תואמת את גרסת התובע. על פי גרסתו של עימאד, כפי שבאה לידי ביטוי בתצהירו, נסע מכיוון נצרת והתכוון לפנות שמאלה לכיוון המועצה המקומית של ריינה אלא שאז הגיע רכב התובע מכיוון כפר משהד ופגע ברכבו בחלקו האחורי הימני. עימאד חזר על גרסה זו אף בחקירתו הנגדית.

תימוכין לגרסה זו ניתן למצוא אף בהודעה שנמסרה למבטחת על ידי המבוטחת ו/או מי מטעמה (ת'-1).

בנסיבות האמורות, היות ואופן התרחשות התאונה אינו שנוי במחלוקת, בכפוף לכך שגרסה זו נשמעת הגיונית, סבירה ומתיישבת עם תיאור הנזק שנגרם לכאורה לרכבים המעורבים, מצאתי לקבלה ולקבוע כי התאונה ארעה בנסיבות שתוארו לעיל.

אחריות הנתבעים:

כאמור, נתבעים מס' 1-3 טוענים כי, יש להטיל את האחריות לשיפוי התובע על שכמה של המבטחת, זאת נוכח פוליסת הביטוח שהנפיקה למבוטחת.

אין מחלוקת כי, במועד בו ארעה התאונה היה הרכב הפוגע מבוטח בביטוח אחריות לנזקי רכוש של צד ג', אלא מאי, טוענת המבטחת כי, בנסיבות המקרה שלפנינו אין תחולה לפוליסת הביטוח. היות וכך, על מנת להכיר בחבותה של המבטחת יש להוכיח תקפותה של פוליסת הביטוח, שהרי רק אם מתקיימים תנאי הפוליסה עשויה המבטחת לחוב בתשלום פיצויים לצד ג' שניזוק.

המבטחת טענה, כאמור, שתי טענות אשר אם תוכחנה יהא בכך כדי לשלול הכיסוי הביטוחי, האחת- העדר כיסוי ביטוחי בשל גילו של נהג הרכב הפוגע, בהקשר זה נדרש לבחון מי נהג ברכב הפוגע במועד בו ארעה התאונה. הטענה השנייה- העדר כיסוי ביטוחי עקב מרמה והונאה, הטענה היא כי, המבוטחת ו/או מי מטעמה וכן התובע משתפים פעולה על מנת להונות את המבטחת וכדי להוציא ממנה כספים שלא כדין.

כידוע, הנטל להוכיח את התרחשות מקרה הביטוח חל על המבוטח או על המוטב, אלא שכאשר טוענת המבטחת לפטור מאחריות, עובר אליה הנטל להוכיח כי מקרה הביטוח נכנס בגדר הפטור. במקרה שמדובר בהוכחת טענת תרמית, כמקרה שלנו, רמת ההוכחה גבוהה מן הנדרש (ירון אליאס, דיני ביטוח - כרך א', עמ' 485 (2002)).

הכלל הקבוע בסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח התשמ"א-1981 (להלן: "החוק") פוטר מבטחת מאחריות בשל מעשה מרמה שנעשה בידי המבוטח ו/או המוטב.

וזו לשון הסעיף:

"הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף24(ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה - פטור המבטח מחבותו".

המגמה של הפסיקה היא, לפרש סעיף זה לחוק על דרך הצמצום, יחד עם זאת, הפרשנות חייבת להיות כזאת שלא תכשיל את המטרה שלשמה חוקק הסעיף והיא - להרתיע את המבוטח מלבצע את המעשים הכלולים בו בכוונת מרמה.

המונח "כוונת מרמה" שבסעיף הנ"ל פורש בפסיקה כמורכב משלושה יסודות: (1) מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות; (2) מודעות המבוטח לאי הנכונות או לכזב של העובדות שנמסרו; (3) כוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות (רע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' נסרה, דינים עליון כרך נד, 259).

כאמור, הנטל להוכיח התקיימות היסודות דלעיל רובץ על שכמה של המבטחת, ובענייננו, לאחר שהתרשמתי מעדותם של הצדדים והעדים מטעמם, שוכנעתי כי, המבטחת עמדה בנטל זה, בהתאם לרמת ההוכחה המוגברת הנדרשת ממנה, כפי שיובהר להלן.

האם מתקיימים תנאי הפוליסה:

הטענה העולה, כאמור, מגרסת המבטחת היא כי, פוליסת הביטוח אינה חלה במצב בו מי שנהג ברכב הפוגע הינו עימאד זאת נוכח גילו הצעיר שאינו עומד בתנאי הפוליסה הקובעת גיל מינימלי של 60 שנים בעוד עימאד היה במועד התרחשות התאונה כבן 45.

נתבעים מס' 1-3 הכחישו בתוקף קיומו של תנאי זה בפוליסת הביטוח. לטענתם, מאז ומתמיד רכשה המבוטחת מהמבטחת, באמצעות סוכן הביטוח, מר חנפי, פוליסת ביטוח המכסה נהגים מגיל 40, כך גם במקרה שלפנינו. מתצהירו של מר סלימאן עולה כי, לאחר שארעה התאונה נודע לו מסוכן הביטוח כי שמו שורבב להודעה כנהג הרכב על אף ששם הנהג שמסר לסוכן הביטוח הוא שמו של עימאד. לדברי המצהיר, התברר לו בדיעבד כי מר חנפי ביקש לעשות כן היות ותנאי פוליסת הביטוח, מסיבה כלשהי, שונו, מבלי שנתן דעתו לכך, באופן שבו שונה גיל הנהג המינימלי ל – 60 שנים.

מר סלימאן העיד בפניי כי, מאז ומתמיד הוא אשר התעסק עם ענייני הביטוח של הרכב המבוטח (פרוטוקול מיום 26.12.13 עמ' 8 ש' 20), והכחיש כי, ביקש לעדכן את גיל הנהג.

מתצהירו של מר חנפי עולה כי, פוליסת הביטוח שהפיקה המבטחת למבוטחת שתקפותה מיום 1.1.08 ועד ליום 31.12.08, מכסה נהיגתם של נהגים שגילם אינו פחות מ- 40 ולא יותר מ- 80 שנים. עם זאת, על פי גרסתו, בתחילת חודש מרץ 2008 פנה אליו מר סלימאן וביקש לעדכן את הגיל המינימלי של הנהגים המורשים לנהוג ברכב המבוטח ל- 60 שנים. מר חנפי, לדבריו, שלח למבטחת בקשה לעדכון הגיל ובהתאם לכך הפיקה המבטחת תוספת לפוליסה הקיימת (נספח ג' לתצהירו של מר חנפי).

מר חנפי חזר בעדותו על גרסתו וטען כי, פוליסת הביטוח שונתה בעקבות בקשתו של מר סלימאן וכלל לא על דעת עצמו.

לאחר ששמעתי את עדויות העדים ביחס לנקודה זו, מצאתי ליתן אמון בגרסת סוכן הביטוח, מר חנפי, אשר סבירה ומתיישבת עם ההיגיון והראיות שבתיק. עיון בתוספת לפוליסת הביטוח שהנפיקה המבטחת למבוטחת מגלה כי, תחילתו של תנאי זה בפוליסה החל ביום 12.3.08. זאת ועוד, בהתחשב בהצהרותיהם ההדדיות של מר חנפי ומר סלימאן אשר העידו בפניי כי הינם מכירים זה את זה משך שנים רבות וכי שררו ביניהם יחסים טובים כל העת, לא שוכנעתי כי, מר חנפי יערוך שינוי כלשהו בתנאי פוליסת הביטוח על דעת עצמו ומבלי ליידע את מבוטחו.

נוכח האמור, המסקנה אליה הגעתי כי, פוליסת הביטוח אשר הייתה בתוקף במועד בו ארעה התאונה היא כזו המכסה מקרה ביטוח לרכב שננהג על ידי מי שגילו מעל 60 שנים ומתחת ל- 80 שנים.

זהות נהג הרכב הפוגע:

כזכור, בכתב התביעה המקורי טען התובע כי, סלימאן נהג ברכב הפוגע, טענה זו תואמת לתוכן ההודעה שמסרה המבוטחת למבטחת (ת'-1) בסמוך לאחר מועד התרחשות התאונה, במסגרתה נכתב מפורשות כי סלימאן נהג ברכב הפוגע. ואולם, לאחר שהתובע נחשף לגרסת ההגנה, עתר לתיקון כתב התביעה ובמסגרת כתב התביעה המתוקן טען כי, נהג הרכב הפוגע הינו סלימאן ו/או עימאד.

כבר מעצם התנהלות זו של התובע ושל נתבעים מס' 1-3, ניכר כי יש להטיל ספק במהימנות גרסתם ביחס לשאלת זהות נהג הרכב הפוגע.

לא ברור כיצד התובע ציין בהודעה ששלח לחברת הביטוח "כלל" מיום 14.10.08 (נ'-1) כי, נהג הרכב הפוגע הינו עימאד, בעוד שבכתב תביעתו המקורי טען כי סלימאן נהג ברכב. כן, לא ברור כיצד נתבעים מס' 1-3 טענו בהודעה שמסרו למבטחת (ת'-1) כי, סולימאן נהג ברכב הפוגע, בעוד שבמסגרת תיק זה "דבקו" בגרסה לפיה, עימאד נהג ברכב הפוגע.

יצוין כי, מעדויותיהם של המעורבים בתאונה עולה כי, מיד לאחר שארעה התאונה, החליפו הנהגים פרטים מזהים, לפיכך נשאלת השאלה - כיצד יתכן שהודעותיהם של המעורבים בתאונה אשר ניתנו בסמוך לאחר מכן, אינן זהות, בעוד שבמהלך הדיון בפניי גילו המעורבים בתאונה ביטחון מלא באשר לזהות נהג הרכב הפוגע, כך מר מחמוד, נהג הרכב הנפגע, הצביע אל עבר עימאד ו"אישר" כי הוא נהג ברכב הפוגע (פרוטוקול מיום 26.12.13 עמ' 6 ש' 23).

במסגרת חקירתו הנגדית של סלימאן, הכחיש האחרון כי, נהג ברכב הפוגע וטען כי, בנו עימאד נהג. כאשר אומת מול ההודעה שנמסרה למבטחת (ת'-1), הכחיש כל קשר למסמך זה, כמו כן התכחש לחתימה המתנוססת על גבי ההודעה וטען כי אין זו חתימתו. על פי גרסת סלימאן, מיד לאחר שבנו, עימאד, סיפר לו אודות התאונה, הוא (סלימאן) ניגש אל מר חנפי והודיע לו על כך, אלא שסוכן הביטוח ביקש לרשום את שמו כמי שנהג ברכב, בניגוד לרצונו, זאת לאחר שטען בפניו כי פוליסת הביטוח לא תכסה את מקרה הביטוח בסיטואציה בה עימאד נהג ברכב.

מנגד, מתצהירו של מר חנפי עולה כי, במועד כלשהו לאחר התאונה הגיע מר סלימאן למשרדו ודיווח בפניו כי הוא נהג ברכב הפוגע, לדבריו, טופס ההודעה (ת'-1) מולא על ידו בהתאם לדברים שמסר לו נהג הרכב, אחרת לא היה מכיר את נסיבות התרחשות התאונה (עמ' 11 ש' 32-35 לפרוטוקול מיום 26.12.13). בהמשך, כאשר נשאל מר חנפי של מי החתימה על גבי טופס ההודעה, השיב כי זוהי חתימתו של הנהג, מר סלימאן.

לאחר שבחנתי את גרסאות הצדדים ביחס לזהות הנהג הפוגע, מצאתי ליתן אמון בגרסת מר חנפי, גרסה אשר לא קרסה תחת חקירתו הנגדית ונשמעה קוהרנטית. מצאתי כי, הגרסה לפיה ההודעה מיום 15.10.08 (ת'-1) נכתבה על ידי מר חנפי בהתאם לדברים שמסר לו מר סלימאן, היא גרסה סבירה והגיונית יותר מן הגרסה שכנגד. גרסה זו תואמת אף לגרסה שמסר מר חנפי לחוקר, כפי שעולה מדו"ח החקירה (נ'-2) אשר הוגש מטעם המבטחת.

בנסיבות העניין, היות ואכן שינו המעורבים בתאונה את גרסתם ביחס לזהות הרכב הפוגע, הריני סבור כי, בכך הוכח המונח "כוונת מרמה" שבסעיף 25 לחוק. יתירה מכך, מסקנה זו מתיישבת עם דו"ח החקירה ומצאתי לאמץ את מסקנותיו של החוקר, מר האני נבואני, ביחס לטענת המרמה וחילוף הנהגים.

מעיון בדו"ח החקירה עולה כי, חקירת המעורבים בתאונה הביאה את החוקר למסקנה לפיה, ברכב המבוטח, הפוגע, בוצעו החלפות נהגים, עם זאת, לשיטתו, גם את הטענה לפיה, הרכב ננהג בידי עימאד יש לדחות בשל מספר סיבות, למשל מציין החוקר כי, בחקירתו הטלפונית של עימאד נדרש החוקר לרענן את זכרונו ולהזכיר לו באיזו תאונה מדובר, גם לשאלתו של החוקר לעניין סוג הרכב הנפגע המעורב בתאונה שינה עימאד את גרסתו. תשובותיו אלו של הנחקר יחד עם סתירות נוספות שנתגלו הביאו את החוקר למסקנה לפיה, עימאד אינו נהג ברכב הפוגע וכי מי שנהג ברכב בפועל היה בנו הצעיר של סלימאן, בהה, אשר היה באותו מועד בשלילת רישיון.

חקירתו הנגדית של החוקר נשמעה אמינה, כך גם אם אינני סבור כי מסקנה זו הוכחה על ידי המבטחת ברמת ההוכחה הנדרשת, עצם שינוי הגרסאות על ידי המעורבים, המטילה ספק במהימנות עדויותיהם, יש בה כדי להוביל למסקנה לפיה, חל בענייננו מעשה מרמה.

יוסף כי, במסגרת הדיון שהתקיים ביום 5.1.14 בו נשמעה קלטת המתעדת את חקירתו של עימאד בפני החוקר, כאשר נשאל מר עימאד מדוע דווח למבטחת שאביו נהג, השיב כי רצה שהרישיון שלו יהיה נקי. גם בנקודה זו מצאתי לאמץ את מסקנת החוקר אשר סבור כי, טענתו של עימאד חסרת בסיס משום שלא הייתה מעורבות של משטרה באירוע זה.

במצב דברים זה, יוצא כי פוליסת הביטוח אינה חלה על מקרה הביטוח – התאונה נשוא התביעה - כל עוד נהג הרכב הינו עימאד שכן, גילו לא מאפשר כיסוי ביטוחי.

כזכור, נתבעים מס' 1-3 הודו בנסיבות התרחשות התאונה ובאחריותם, על כן, התוצאה המתבקשת היא חיוב נתבעים מס' 1-3, ביחד ולחוד, בגין הנזקים שנגרמו לתובע, ככל שאלה הוכחו.

הנזקים:

1. בהתאם לחוות הדעת שהגיש התובע, ניזוק רכבו בחלקו הקדמי הימני ובהתאם לחוות הדעת הוערכו הנזקים בסך של 6,210 ש"ח. התובע צירף לתביעתו חשבונית מס מיום 20.10.08 המעידה תיקון הנזקים הללו. היות ומצאתי כי חוות דעת זו סבירה והגיונית, כאשר לא הוגשה כל חוות דעת נגדית, הריני פוסק לתובע סכום זה.
2. הנני פוסק לתובע סך של 866 ₪ בגין שכ"ט שמאי.
3. אינני פוסק לתובע סכום כלשהו בגין ירידת ערך שכן, טענה זו לא מגובה בחוות הדעת שהגיש מטעמו ו/או בראיה כלשהי.
4. אינני נעתר לטענת התובע לפיה, נגרם לו נזק בסך של 750 ש"ח בגין השבתת רכבו שכן, טענה זו לא נתמכה על ידו.

לסיכום:

אני מורה לנתבעים מס' 1-3, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 7,076 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. כמו כן, מורה לנתבעים מס' 1-3 לשלם לתובע הוצאות משפט בסכום של 1,000 ש"ח וכן שכ"ט עו"ד בסך של 1,750 ₪.

כמו-כן ישאו נתבעים אלה בהוצאות נתבעת 4 סך של 1,000 ₪ אשר ישולם בתוך 30 יום ממועד קבלת התובע העתק פסק-דין זה שאם לא כן הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום עד יום תשלומו המלא בפועל.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ל' ניסן תשע"ד, 30 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.