התובע מכר לנתבע משאית ונגרר.

עפ"י כתב התביעה, תמורת העסקה היתה אמורה להיות משולמת בשני חלקים. האחד, 50,000 ₪ עפ"י הסכם משולש מיום 2.4.03 בין התובע, הנתבע ועו"ד טמבור, אשר שימש ככונס נכסים על נכסי התובע (להלן: הסכם מכירת הציוד), לצורך שחרור הכלים שהיו תפוסים במסגרת הליכי הוצל"פ, ואין מחלוקת כי סכום זה שולם. השני, סך של 30,000 ₪, אמור היה הנתבע לשלם ישירות לתובע, בתוך 90 יום, עפ"י התחייבות כתובה וחתומה של הנתבע לשלם לתובע סכום זה (להלן: ההתחייבות). הנתבע לא שילם לתובע את החלק השני של התמורה בסך של 30,000 ₪ ובשל כך הוגשה התביעה דנן.

לאחר שניתן כנגד הנתבע פסק דין בהעדר כתב הגנה, הגיש הנתבע בקשה לביטול פסק הדין ולקבלת אורכה להגשת בקשה להגשת רשות להתגונן. בבקשה ובתצהיר הנלווה לה לא התייחס הנתבע כלל לטענות התביעה בדבר מהות העסקה ושני חלקיה, והסתפק בטענה ששילם לתובע 20,000 ₪, אולם והתובע לא המציא לו חשבונית/קבלה למרות שהתחייב לעשות כן, ולכן, הוא לא היה מוכן לשלם את 10,000 ₪ הנוספים, עד שיקבל חשבונית/קבלה על הסכום ששילם. עוד מסר הנתבע, כי בהמשך, לאחר שהתברר לו שהמשאית שרכש מהתובע לא היתה תקינה ונגרמו לו הוצאות בגין תיקונים בסכום העולה על 19,000 ₪, הוסכם בין הצדדים כי הפיצוי בגין התיקונים במכונית יהיה בדרך של קיזוז 10,000 ₪ שהיה על הנתבע לשלם לתובע.

בשלב מאוחר יותר, לאחר שהנתבע לא התייצב לדיון בבקשה לביטול פסק הדין, הוא הגיש בקשה נוספת לביטול פסק הדין, בתצהיר (מיום 11.9.2013), בו סיפק גרסת הגנה שונה. שם טען הנתבע, כי רק לאחר שרכש את המכונית מאת התובע ושילם לו מקדמה ע"ס 20,000 ₪, התברר לו שהמשאית משועבדת. במסגרת תצהיר זה טען לראשונה, כי המסמכים עליהם מסתמך התובע (הסכם מכירת הציוד וההתחייבות), הינם מסמכים מזויפים.

בדיון שהתקיים בבקשה לביטול פסק הדין אמר הנתבע, ביקש הנתבע לראות את חתימתו על גבי ההתחייבות וטען לפרוטוקול כי החתימה איננה שלו וכי מדובר בזיוף. גם במכתב של הנתבע לבית המשפט אשר הוגש לתיק לאחר הדיון שהתקיים בבקשה לביטול פסק הדין (ביום 14.1.14), כתב הנתבע כי ההתחייבות הינה מסמך מזויף בזיוף בולט.

מטעם התובע הוגש תצהיר שלו, המפרט את תהליך ביצוע העסקה כפי שנטען בכתב התביעה. התובע טען בתצהירו כי ההתחייבות איננה מסמך מזויף, היא נחתמה ע"י הנתבע בנוכחות עד אובייקטיבי, עו"ד עודד זנדבנק, וכי הנתבע לא שילם לו את הסך של 30,000 ₪ הנזכר בהתחייבות. עוד הוגש מטעמו של התובע, תצהיר מטעם עו"ד זנדבנק אשר אישר את חתימת הנתבע ע"ג ההתחייבות.

דיון והכרעה

עדויותיהם של התובע והעד מטעמו לא נסתרו בחקירה נגדית.

הנתבע לעומת זאת, מסר מספר גרסאות אשר נמצאו סתירות מהותיות בניהן וחלקן לקה בחוסר סבירות וחוסר הגיון.

כך למשל לגבי ההתחייבות אשר בתצהירו השני ובעדותו בבקשה לביטול פסק דין טען הנתבע שמדובר במסמך מזויף שהוא לא חתם עליו, בעדותו בבית המשפט העיד הנתבע תחילה, כי יכול להיות שחתם על ההתחייבות (עמ' 13 ש' 1) ובהמשך, במהלך חקירתו הנגדית, אישר כי ההתחייבות נחתמה על ידו וכי התוספת בכתב יד על גבי ההתחייבות ובה שמו ומספר תעודת הזהות שלו, נכתבו על ידו באופן אישי ואף היה בידו לתאר את הנסיבות במסגרתן נחתם המסמך (עמ' 19 ש' 6 -8 וכן ש' 15 -17).

לגבי הסכם מכירת הציוד במהלך עדותו בבית המשפט סיפר הנתבע תחילה, כי אמור היה לשלם עבור הציוד שקנה סכום של כ- 50,000 ₪ (כ- 30,000 ₪ עבור המשאית והיתרה עבור הנגרר). כאשר הוצג בפניו שבהסכם מכירת הציוד נרשמו בדיוק פרטים אלו, לא היה בידו לספק הסבר מדוע הוא טוען כי מסמך זה מזויף (פרו' עמ' 16). יתרה מכך, בדיון שהתקיים בבקשה לביטול פסק הדין אמר הנתבע , כי כאשר פנה למשרד עו"ד טמבור על מנת לקבל את המסמך המקורי של הסכם מכירת הציוד, נמסר לו שם אותו המסמך אשר הוצג ע"י התובע ואשר הוא טוען שהוא מזויף .

כאשר נשאל הנתבע איזה סכום שילם ע"ח העסקה, השיב ששילם כ-50,000 ₪ (עמ' 17 ש' 13). לאחר מכן, כאשר הופנה לעובדה שטען בתצהירו כי שילם 20,000 ₪ הוא נזכר, כי אכן שילם סכום זה אצל המתווך אשר תיווך בינו לבין התובע, ואז גם חתם על התחייבות לשלם 30,000 ₪ נוספים ובסה"כ – 50,000 ₪ (עמ' 17 ש' 6 ו-12). הטענות סותרות זו את זו וטענות אחרות שטען הנתבע כאמור.

ועוד, למרות שניתנה לנתבע הזדמנות לספק הסבר לשאלה, מדוע, אם אכן סוכם על מחיר כולל עבור המשאית והנגרר בסך של 50,000 ₪, הוא שילם בפועל עבור המשאית 70,000 ₪ (20,000 ₪ ישירות לתובע ועוד 50,000 ₪ לתיק ההוצל"פ) (עמ' 18 ש' 6 עד עמ' 19 ש' 3).

הדברים תמוהים יותר, בהתחשב בדברי הנתבע במהלך עדותו, כי הוא שילם לתובע מקדמה ע"ס 20,000 ₪ לפני שבכלל ראה את המשאית, לאחר מכן, חלפו כ-3 חודשים, במהלכם לא קיבל את הרכוש שקנה, והסתבר לו כי המשאית והנגרר משועבדים ולא ניתן לשחררם אם לא ישולם סכום של 50,000 ₪ במסגרת הליך הכינוס.

ואזכיר כי גרסה זו, איננה מתיישבת עם הטענה אשר טען הנתבע בתצהירו הראשון, במסגרתו לא הכחיש כי היה עליו לשלם לתובע 10,000 ₪ נוספים, וכי הוא לא שילם סכום זה לאחר שהוסכם בין הצדדים על קיזוז הסכום כנגד עלות התיקונים במשאית.

ועוד, בעדותו אמר, כי חתם על ההתחייבות אצל המתווך ביום 2.4.03 ואילו את העסקה מול הכונס ערך כ-3 חודשים לאחר מכן. טענה זו איננה מתיישבת עם העובדה שהסכם מכירת הציוד נושא אותו תאריך של ההתחייבות - 2.4.03. הנתבע טען, אמנם, כי מסמך זה מזויף וניתן אכן לראות ע"ג ההעתק המצולם של המסמך שנמסר לבית המשפט, כי נערך שינוי במועד עריכתו. עם זאת, איני רואה כי יש בכך כדי לסייע לנתבע באופן ממשי. זאת נוכח מסמכים שהנתבע עצמו הגיש לתיק בית המשפט במצורף לבקשה לביטול פסק הדין. בין מסמכים אלה נמצאו קבלות על תיקונים שהנתבע עצמו ביצע במשאית לאחר שנמסרה לידיו, לרבות ביום 14.4.03 (עבור גרירת המשאית) וביום 18.4.03 (עבור מתנע) ועוד. כלומר המסמכים שצירף הנתבע עצמו מעידים, כי המשאית היתה ברשותו של התובע פחות משבועיים לאחר החתימה על ההתחייבות, וסותרים את טענתו כי המשאית התקבלה אצלו רק שלושה חודשים לאחר מכן.

באופן כללי אציין, כי עדותו של התובע עשתה עלי רושם מהימן בהרבה מאשר עדותו של הנתבע. עדות התובע לא נסתרה, ואילו עדותו של הנתבע היתה רצופה בשינוי גרסאות וטענות לא הגיוניות, ובחלקים משמעותיים ממנה היה אף כדי לתמוך דווקא בגרסת התובע.

נוכח כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי עלה בידו של התובע להוכיח ברמת ההסתברות הנדרשת במשפט האזרחי, כי הנתבע התחייב לשלם לו עבור הציוד 30,000 ₪, בנוסף על הסכום ששילם הנתבע לכונס הנכסים. זאת כפי שנרשם בהתחייבות אשר הנתבע הודה לבסוף שחתם עליה, וכפי אף לא הוכחש במסגרת הבקשה הראשונה לביטול פסק הדין, אשר הגיש הנתבע.

טענת התובע כי הנתבע לא שילם לו את הסכום שנקבע בהתחייבות, הינה טענה עובדתית שלילית. די בגרסתו של התובע, אשר לא נסתרה בפרט כלשהו וחלקים נרחבים ממנה אף אושרו ע"י הנתבע עצמו, כדי להרים את נטל הראייה לעניין זה. זאת אף כאשר אני מזכיר לעצמי את הצורך להיזהר כאשר מבססים הכרעה בתביעה על בסיס עדות של בעל דין. ויש לזכור בעניין זה כי בבקשה הראשונה לביטול פסק הדין הודה הנתבע כי לא שילם 10,000 ₪ מתוך סכום התביעה אך טען, כי הוסכם בין הצדדים שלא לשלם זאת, שהיא טענה מסוג הודאה והדחה שעל הנתבע להוכיח, אשר נותרה כטענה בעל פה כנגד מסמך בכתב.

נוכח כל האמור לעיל, דין התביעה להתקבל.

עם זאת, בהתחשב בכך שהתובע הגיש את תביעתו בשנת 06 והתביעה נמחקה בשל מחדלים מטעמו של התובע והוגשה מחדש בשנת 09', יש לראות בכך, שיהוי בהתנהלותו של התובע אשר סותר את חובתו של התובע לפעול ביעילות על מנת לצמצם את נזקיו. על כן, אני סבור כי אין מקום לחייב את הנתבע בתשלום הפרשי הצמדה וריבית במלואם.

סיכומו של דבר, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סכום סופי וכולל, כולל הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 42,000 ₪.

הסכום ישולם בתוך 45 יום מהיום, אחרת יישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים בדואר.

ניתן היום, כ"ה תמוז תשע"ד, 23 יולי 2014, בהעדר הצדדים.