לפני תובענה לפיצוי בגין נזק גוף שנגרם לתובע 1 עת נדקר ע"י הנתבע 4 בזמן עבודתם אצל הנתבעת 1, חברה שבבעלותם ובניהולם של הנתבעים 2-3, במפעל צד ג1 (ת.א. 7136-10-09).

עוד לפני תביעת שיבוב של המוסד לביטוח לאומי נגד הדוקר, המפעל ומבטחת המפעל, בגין תשלומים ששילם לתובע 1 בעטיה של פגיעה זו (ת.א. 6722-09-11).

הדיון בתביעות אוחד בהחלטתי מיום 20.11.12.

1. התובע בת.א. 7136-10-09, מר טאטור טאטור (להלן – "התובע"), יליד 20.11.80, עבד כמפרק עופות במפעל צד ג'1 (להלן – "המפעל") מטעמה של הנתבעת 1 (להלן – "המעסיקה"), חברה אשר בבעלותם ובניהולם של הנתבעים 2 ו-3, שהיו אחים; הנתבע 3 נפטר עובר לשמיעת העדים בתיק, כפי שיפורט בהמשך.

2. ביום 12.9.04 יצא התובע להפסקה, יחד עם יתר העובדים במפעל. הנתבע 4 (שיקרא להלן גם – "הדוקר"), שעבד גם כן במפעל מטעמה של המעסיקה, ואחיינו של התובע, נשארו בתוך המפעל לביצוע עבודות ניקיון עליהן הופקדו. לפתע, שמע התובע צעקות, נכנס למפעל וראה את אחיינו והנתבע 4 מתקוטטים ביניהם, כאשר הנתבע 4 מחזיק סכין בידו ועומד לדקור את אחיינו. התובע ניסה להפריד בין השניים, ותוך כדי המאבק, דקר אותו הנתבע 4 בבטנו בסכין אותה אחז.

נגד הדוקר הוגש כתב אישום והוא הורשע במעשה, עפ"י הודאתו (ת.פ. 3531/04).

3. בעקבות האירוע אושפז התובע בבי"ח לגליל המערבי - נהריה עד ליום 23.9.04 (משך 11 יום) במהלכם עבר שני ניתוחים בבטנו;

האירוע הוכר כתאונת עבודה ע"י המוסד לביטוח לאומי, אשר שילם לתובע ביום 26.3.06 דמי פגיעה בסך של 1,944 ש"ח, וביום 23.3.08 גמלת נכות מעבודה (מענק חד פעמי) בסך של 27,426 ש"ח.

4. לתובע ניתנו אישורי מחלה למשך שלושה חודשים וחצי מפציעתו (עד לסוף שנת 2004). התובע שב לעבודה, לטענתו, רק בשנת 2013 (איש מהצדדים לא צירף כל אסמכתא אחרת).

5. הנכות הרפואית והתפקודית

5.1 במל"ל נקבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 15%.

5.2 מומחה בית המשפט בתחום הפנימי (כירורגיה ופלסטית), פרופ' איתן שילוני, קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 10% לפי סע' 75 (1) (ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגות נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן – "תקנות הביטוח הלאומי") בגין צלקת מכערת, שאינה גורמת לתובע לכאבים, ועל כן אין לה השפעה תפקודית.

5.3 מומחה בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי, ד"ר ראסם כנעאנה, קבע בחוות דעתו הראשונה מיום 30.11.11, כי לתובע לא נותרה כל נכות נפשית, אך בחוות דעתו המשלימה מיום 17.2.15 קבע כי לתובע נותרה נכות נפשית בשיעור של 10% לפי סע' 34 (ב) (2) לתקנות הביטוח הלאומי, כאשר המומחה מצא לייחס רק מחצית ממנה, קרי – 5%, לאירוע דנן. לנכות זו יש משמעות תפקודית, באשר היא מוגדרת בתקנות הביטוח הלאומי כ'הגבלה קלה עד בינונית בכושר העבודה'.

5.4 איש מהצדדים לא ביקש לחקור את מי ממומחי בית המשפט (או את מומחי הצדדים), ולכן, על יסוד המפורט לעיל, אני קובעת שלתובע נכות רפואית משוקללת בשיעור של 14.5% (פלסטית ופסיכיאטרית), ונכות תפקודית בשיעור של 5% (פסיכיאטרית) כתוצאה מהאירוע נשוא התובענה דנן.

6. מטעם התובע הוגש תצהיר, מטעם המל"ל הוגשה תעודת עובד ציבור, מטעם הנתבעים 1-3 הוגש תצהירו של הנתבע 3, הוגש תצהירו של הדוקר (הנתבע 4), ומטעם צדדי ג' הוגש תצהירו של מר מוסא עפו. התיק נקבע לשמיעת כל העדים ליום 5.2.15.

7. ביום 4.2.15 הודיעה ב"כ הנתבעים 1-3 כי הנתבע 3, אשר גם נתן תצהיר מטעמם של הנתבעים 1-3 כאמור, נפטר "במפתיע" (כך לשון בק' מס' 57); תוך מהלך הדיון שהתקיים למחרת היום הסתבר כי הפטירה ארעה כחצי שנה עובר למועד הדיון (וראו: עמ' 33 ש' 26, עמ' 34 ש' 10-11). חרף האמור, ביקשה ב"כ הנתבעים 1-3 להשאיר את תצהירו של הנתבע 3 בתיק בית המשפט. כל הצדדים, למעט צדדי ג' שהשאיר את ההכרעה לשיקול דעת בית המשפט, התנגדו לה, ובדין.

ישיבת ההוכחות נקבעה בהחלטתי מיום 5.11.14, שלושה חודשים לאחר פטירתו של הנתבע 3. לא ניתן כל טעם או הסבר לעובדה כי הנתבעים 1-3 לא עשו דבר משך כל התקופה שלאחר פטירתו של הנתבע 3, ולא ברור מדוע לכל הפחות הנתבע 2, שהינו אחיו של הנתבע 3 לא הודיע לב"כ הנתבעים 1-3 על דבר הפטירה בסמוך לה. כן לא ניתן כל הסבר מדוע, לאחר שהתיק נקבע לשמיעה (3 חודשים מראש כאמור), לא עשו ב"כ הנתבעים 1-3 דבר לוודא כי הנתבע 3 יגיע למתן עדות.

אין כל ספק בידי, כי לו היו ב"כ מנסים ליצור קשר עם הנתבע 3 בסמוך לאחר מתן ההחלטה מיום 5.11.14 היו מגלים דבר הפטירה מבעוד מועד, והיו יכולים להיערך בהתאם.

זאת ועוד, עיון בתצהיר מעלה כי אין בו כדי להוסיף מידע של ממש הדרוש לצורך הכרעה בהליך; אמנם, המנוח מצהיר כי "מידי יום הייתי חוזר ומדריך את כל העובדים בדבר עבודה בטוחה" (סע' 10 לתצהיר), אך מדובר בהצהרה כללית ביותר. אף ההצהרה כי "עובדי החברה היו מתקבלים לעבודה לאחר ראיון עימי, במסגרתו נבחנו כישורי העובד ובהתאם לכך התאמתו לתחנת העבודה המתאימה לו" (סע' 8 לתצהיר) אין בה כדי לסייע, הן מחמת היותה סתמית וכללית והן מחמת העובדה שהמנוח הצהיר כי בדק התאמת העובד לתחנת העבודה המתאימה לו, ולא בדק האם קיימת מסוכנות כלשהי בעובד הפוטנציאלי, וזאת בשים לב לכך שמדובר במקום עבודה בו עיקר העבודה נעשית ע"י סכינים חדים ביותר, המשמשים לחיתוך בשר.

משני טעמים אלה, אני קובעת, על כן, כי תצהירו של הנתבע 3 אינו חלק מהראיות בתיק.

8. הצדדים חלוקים בשאלת החבות ובשאלת גובה הנזק.

9. אחריות הדוקר

לא יכול להיות חולק, כי לדוקר אחריות על מלוא נזקיו של התובע.

הדוקר הורשע בגין מעשיו, אף הודה כי אמנם דקר את התובע בסכין אותה אחז (סע' 24 לתצהיר הדוקר, עמ' 28 ש' 14-15). טענותיו בתצהירו כי היה על המעסיק או על המפעל לפקח עליו, נטענו בלשון רפה, וברור כי הוא, בשונה מהתובע, אינו רשאי להעלותן.

בנסיבות שלפניי, אינני מוצאת לייחס לתובע כל אשם תורם בפציעתו; התובע הינו קרבן אלימות, הוא ניסה למנוע דקירה של אחיינו ונדקר בעצמו. ברור שאין הוא אחראי לפציעתו שלו, שנגרמה כתוצאה ממעשה עברייני של הדוקר, ותוך שהתובע מנסה למנוע מהדוקר מלפגוע בבן משפחתו.

אני קובעת על כן, כי לנתבע 4 אחריות למלוא נזקיו של התובע, אף מוטלת עליו האחריות למלוא התשלומים שהועברו לתובע ע"י המל"ל.

10. אחריות המעסיקה והמפעל

10.1 הן המעסיקה והן המפעל טוענים כי האחריות מונחת לפתחו של הדוקר בלבד.

10.2 אין בידי לקבל טענות אלה. העובדים אינם הפקר; המעסיקה אחראית על קבלת העובדים ועל ביטחונם כל עוד הם עובדים אצלה, והמפעל אחראי על בטחון האנשים המגיעים לעבוד בשטחו ועבורו.

10.3 הן המעסיקה והן המפעל מרוויחים מעבודתם של העובדים המגיעים לעבודה, ולצד רווח כלכלי זה מונחת גם אחריות לשלומם של העובדים; אין חולק, כי הדקירה ארעה תוך כדי מהלך יום העבודה, ותוך כדי עבודתם של התובע והדוקר, וכי הדקירה בוצעה ע"י עובד אחד כנגד עובד אחר. כן לא יכול להיות חולק, כי במקרה דנן לא מתקיימים החריגים שבסע' 13(2)(א) או (ב) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

10.4 מהות העבודה כוללת שימוש בסכינים חדים; פירוק עופות אינו דבר שנעשה בידיים חשופות. קיומם של כלי עבודה מסוכנים מעצם טיבם וטבעם מטילה הן על המעסיקה והן על המפעל אחריות מוגברת לשלומם של העובדים במקום.

10.5 אף לו נעשה תהליך סינון עובדים כלשהו, כטענת הנתבע 3 המנוח בתצהירו, וזאת בניגוד לעדותו של התובע בעניין זה (עמ' 18 ש' 24-31, עמ' 19 ש' 1-3), עדות אותה מצאתי מהימנה ביותר – ברור כי התהליך לא נעשה באופן מקצועי וראוי, כמתחייב ממקום עבודה ומפעל שבהם העובדים חשופים, כחלק בלתי נפרד מעבודתם, לסכינים לחיתוך בשר. אפילו הנתבע 3 בתצהירו (וגם לו היה התצהיר חלק מהראיות) לא טען כי יש לו הכשרה כלשהי לעניין בחירת עובדים או כי עשה בדיקה כלשהי על אודות העובדים אותם הוא קיבל לעבודה.

העד מטעם המפעל, מר עפו, טען כי אותו לא עניין כיצד קיבלה המעסיקה אנשים לעבודה (עמ' 37 ש' 1-2), וזהו העד היחיד שהובא מטעמו של המפעל.

10.6 המעסיקה או המפעל לא הביאו כל עד שהיה אחראי על בטיחותם של העובדים, שנכח במקום ושמר כי העבודה מתנהלת על מי מנוחות וכי בסכינים נעשה שימוש לחיתוך העופות בלבד.

10.7 העד מטעם המפעל, מר מוסא עפו, העיד כי בצאתם להפסקה היה על העובדים להניח את הסכינים בסטריליזטור, אך זאת לא מטעמי בטיחות, אלא מטעמי היגיינה ובהתאם לנהלי משרד הבריאות (עמ' 35 ש' 17-18, ש' 26-28); מכאן שכלל לא הייתה מודעות של המפעל, למצער עפ"י העדים שהובאו, לעובדה כי הסכינים עלולים בהחלט לשמש לחיתוך בשר שאינו של העופות, כפי שארע. בהעדר מודעות לצורך בבטיחות – ברור כי לא תתקיים עבודה בטוחה.

מר עפו גם העיד, כי ההדרכות שהעובדים עברו היו בעניין בקרת איכות, ולא בנושא בטיחות (עמ' 34 ש' 32, עמ' 35 ש' 1-2). לדבריו, היו במפעל ממונים על בטיחות (שם ש' 3-7, עמ' 36 ש' 25-30), אך איש מהם לא הובא למתן עדות לפניי, בלא שניתן כל טעם לדבר, עובדה שיש בה כדי לפעול לחובת המפעל.

10.8 המסקנה העולה מכל המפורט לעיל היא כי גם למעסיקה וגם למפעל אחריות כלפי התובע.

בנסיבות העניין, ונוכח כל המפורט לעיל, אני סבורה כי האחריות המוטלת על המעסיקה והאחריות המוטלת על המפעל צריכות להתחלק שווה בשווה, כפי שיפורט בהמשך.

לעניין תביעת המל"ל, משמעות הדבר היא כי המפעל חב רק ב-50% מהתשלומים שבוצעו ע"י המל"ל לתובע.

חיובי המעסיקה והמפעל כלפי התובע וחיובי המפעל כלפי המל"ל הם ביחד ולחוד עם חיובי הדוקר, באשר הן למעסיקה והן למפעל זיקה ישירה אליו ולעצם עבודתו במקום; על כן, כל תשלום שיבוצע בפועל ע"י הדוקר יופחת מהתשלום שעל המעסיקה והמפעל לשלם לתובע ולמל"ל (לפי העניין).

11. כאב וסבל

נוכח גילו של התובע, 11 ימי אשפוז ונכותו הרפואית, ונוכח מהות הפגיעה, אני סבורה כי יש להעמיד את הפיצוי בגין כאב וסבל לתובע על הסך של 30,000 ש"ח.

12. הוצאות רפואיות ועזרת צד ג' (עבר ועתיד)

12.1 התובע לא צירף כל אסמכתא על הוצאות רפואיות או על עזרת צד ג' כלשהי שקיבל, אף לא טען לגבי הוצאות או עזרה להם יזדקק בעתיד.

12.2 בנסיבות העניין, בשים לב לנכותו של התובע ולטיפולים להם נדרש מחד גיסא, ומאידך גיסא נוכח העובדה כי האירוע הוכר כתאונת עבודה ע"י המל"ל, אני קובעת בראשי נזק אלה (הוצאות רפואיות ועזרת צד ג') פיצוי גלובלי ועל דרך האומדנא בסך של – 5,000 ש"ח, נכון להיום, בגין העבר והעתיד.

13. הפסדי השתכרות לעבר

13.1 בסיס השכר

לפי טופס 106 לשנת 2004, אותו צירף התובע לתצהירו, עמדה משכורתו החודשית באותה שנה על הסך של כ-3,700 ש"ח. סכום זה נכון להיום הינו הסך של 4,600 ש"ח (הצמדה בלבד, ובמעוגל).

התובע טען בתצהירו כי שכרו עמד על כ-7,000 ש"ח בחודש (סע' 37 לתצהיר) ואמר בעדותו לפניי כי בתלוש השכר שלו נרשם סכום אחד אך בפועל קיבל סכום אחר (עמ' 24 ש' 22-32, עמ' 25 ש' 28-27), ואולם לא צירף כל ראיה לדבר ולא ביקש לזמן כל עד שיתמוך בגרסתו (שם, ש' 1-12). מכאן, שהתובע לא הוכיח, ברמת ההוכחה המוגברת הנדרשת, הכנסות שאינן מדווחות להן טען, ועל כן לא חושב הפסד שכר בגין הכנסות מסוג זה.

על יסוד הראיות שהובאו לפניי, אני קובעת כי בסיס השכר של התובע הינו בסכום של 4,600 ש"ח נכון להיום.

13.2 תקופות אי כושר

התובע צירף תעודות מחלה לתקופה של שלושה חודשים וחצי: מיום 12.9.04 (מועד האירוע) ועד 31.12.04.

מעבר לכך, לא צורפה כל אסמכתא לנכויות זמניות שנקבעו לתובע, ואין מחלוקת בין הצדדים כי התובע לא עבד כלל עד לשנת 2012 (סע' 35 לתצהיר התובע, עמ' 22 ש' 5-6).

התובע טוען כי החל לעבוד בשנת 2012, ואולם לא צירף כל אסמכתא על שכרו הנוכחי, אף איש מהצדדים האחרים לא צירף כל ראיה לדבר.

מכאן, שבמשך שלושה חודשים וחצי ממועד התאונה היה התובע באי כושר מלא, ובמשך 131 חודשים אח"כ (מתחילת ינואר 2005 ועד היום) עמד שיעור אי הכושר של התובע על 5% בלבד; למרות שהתובע לא עבד במשך רוב התקופה, לא ניתן לומר כי לא יכול היה לעבוד.

13.3 בגין התקופה שממועד התאונה ולמשך שלושה חודשים וחצי עמד הפסד השתכרותו של התובע על הסך של 16,100 ש"ח (4,600 ש"ח * 3.5 חודשים), ובצירוף ריבית מאמצע התקופה (3.11.04) – על הסך של 20,700 ש"ח (במעוגל).

בגין התקופה שמיום 1.1.05 ועד ליום 30.11.15 כאמור לא הייתה מניעה של ממש מהתובע מלעבוד, ומשנת 2012 אמנם עובד התובע בפועל. יחד עם זאת, ולאור העובדה כי לתובע הייתה נכות תפקודית מסוימת (גם אם נמוכה), אני מוצאת לקבוע כי הפסד השתכרותו של התובע בגין תקופה זו יועמד על הסך של 9,300 ש"ח (כשליש מהחישוב האקטוארי).

13.4 סך כל הפסדי השתכרותו של התובע לעבר הם בסכום של 30,000 ש"ח.

14. הפסדי השתכרות לעתיד

הואיל ולתובע נותרה נכות תפקודית בשיעור של 5% בעקבות התאונה, ונוכח מהותה ובשים לב לבסיס השכר של התובע ולעובדה כי לתובע נותרה תקופה בלתי מבוטלת של 32 שנים עד הגיעו לגיל פנסיה, אני קובעת כי הפסד השתכרותו של התובע לעתיד הינה בסך של 25,000 ש"ח (כמחצית מהחישוב האקטוארי).

15. הפסדי פנסיה

הפסדי הפנסיה של התובע הינם בסך 6,000 ש"ח (החישוב נעשה לפי 10% הפסדי פנסיה בגין הפסדי השתכרות בעבר בתוספת 12% הפסדי פנסיה בגין הפסדי השתכרות בעתיד).

16. סיכום כל נזקיו של התובע הם כדלקמן:

כאב וסבל – 30,000 ש"ח (סע' 11),

הוצאות רפואיות ועזרת צד ג' – 5,000 ש"ח (סע' 12),

הפסדי השתכרות לעבר – 30,000 ש"ח (סע' 13),

הפסדי השתכרות לעתיד – 25,000 ש"ח (סע' 14),

הפסדי פנסיה – 6,000 ש"ח (סע' 15)

ובסך הכל – 96,000 ש"ח.

17. ניכויי מל"ל – תביעת המל"ל

בגין האירוע דנן שילם המל"ל לתובע סך של 1,944 ש"ח ביום 26.3.06 (דמי פגיעה) וסך של 27,426 ש"ח ביום 23.3.08 (גמלת נכות מעבודה - מענק חד פעמי).

סכומים אלה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית עומדים נכון להיום על הסך של 38,850 ש"ח.

18. התוצאה

18.1 ת.א. 7136-10-09

על יסוד כל המפורט לעיל, אני מחייבת את הנתבע 4 (הדוקר) לשלם לתובע (טאטור) את הסך של 57,000 ש"ח (סכום ההפרש בין נזקו לסכום שקיבל מהמל"ל, ובמעוגל).

כן אני מחייבת את הנתבעת 1 (המעסיקה) לשלם לתובע (טאטור) את הסך של 57,000 ש"ח (סכום ההפרש בין נזקו לסכום שקיבל מהמל"ל), ואני מחייבת את צדדי ג' (המפעל והמבטחת) לשלם לנתבעת 1 מחצית מסכום זה, קרי את הסך של 28,500 ש"ח, וזאת בתוך 30 יום מהצגת אסמכתא לב"כ צדדי ג' בידי ב"כ הנתבעת 1 על ביצוע התשלום ע"י הנתבעת 1 לתובע (טאטור).

חיובי הנתבעים 1 ו-4 הינם ביחד ולחוד.

עוד אני מחייבת את הנתבעים 1 ו-4, ביחד ולחוד, לשלם לתובע, הוצאות משפט בסך של 3,500 ש"ח (אגרה ושכ"ט מומחי בית המשפט) וכן שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ש"ח.

כן אני מחייבת את צדדי ג' לשלם לנתבעת 1 (שולחת ההודעה) הוצאות משפט בסך של 1,750 ש"ח וכן שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ש"ח.

התביעה נגד הנתבעים 2 ו-3 נדחית; התובע והדוקר הועסקו ע"י הנתבעת 1 ולא ע"י מי מהנתבעים 2 או 3, ואין בעובדה כי הללו שימשו כבעלי החברה או כמנהליה כדי לחייבם, אישית, בחבות החברה, אף התובע לא הצביע על כל חובה כאמור. בנסיבות, התביעה נגד נתבעים אלה נדחית ללא צו להוצאות.

18.2 ת.א. 6722-09-11

עוד על יסוד כל המפורט לעיל, אני מחייבת את הנתבע 1 (הדוקר) לשלם למל"ל את הסך של 38,850 ש"ח, וכן אני מחייבת את הנתבעות 2-3 (המפעל והמבטחת שלו) לשלם למל"ל מחצית הסכום, קרי – 19,425 ש"ח.

חיובי הנתבע 1 והנתבעות 2-3 הינם ביחד ולחוד.

בנוסף אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם למל"ל שכ"ט עו"ד בסך של 7,000 ש"ח.

18.3 כל הסכומים הנקובים לעיל, בשתי התובענות, ישולמו עד ליום 7.1.16, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, כ"ד כסלו תשע"ו, 06 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.