מבוא

1. התובע, יליד 30.8.56, עותר לפיצוי בגין נזקים אשר נגרמו לו, לטענתו, בעקבות תאונה בה היה מעורב בעת עבודתו אצל הנתבעת מס' 1.

תמצית טענות הצדדים

1. מכתב התביעה עולה, כי הנתבעת מס' 1 (להלן: "מילוטל") הינה חברה בע"מ אשר מנהלת מפעל העוסק, בין היתר, במילוי ירקות מוקפאים בתוך מכלים. מילוטל הייתה המעסיקה של התובע בזמנים הרלוונטיים. הנתבעת מס' 2 (להלן:"כלל") היא חברת הביטוח אשר ביטחה את מילוטל בביטוח חבות מעבידים במועדים הרלוונטיים.
2. התובע טוען, כי ביום 6.5.08 בעת שעסק במילוי ירקות שעועית בתוך חבית גדולה (להלן: "טריוול") נקרע הטריוול, בשל משקל התכולה, והתכולה החלה לצאת מהטריוול. לטענתו, הוא נדרש על ידי הנתבעת ו/או מי מטעמה להעביר את תכולת הטריוול הקרוע לתוך טריוול אחר. הוא טוען, כי בעת שהטריוול היה מורם לגובה, לשם העברת תכולתו לטריוול אחר, הטריוול נפל עליו, מגובה שני מטר ומחץ את גופו והוא נפל.
3. לטענתו, בעקבות התאונה הוא נפגע בראש, בגב תחתון, בצוואר, בעורף ובאגן והוא הובהל לבית החולים בנהריה. התובע אושפז עד ליום 26.5.08 ובמהלך אשפוזו אובחן שבר והוא טופל בהתאם. בבדיקת CT שעבר התובע הודגם שבר פיצוץ בחוליה L1 ושבר באגן והוחלט על טיפול שמרני על ידי מנוחה של שכיבה מוחלטת במשך שלושה שבועות וצווארון פילדלפיה. בהמשך, התובע שוחרר לחופשת מחלה בבית והמשך טיפול ומעקב על ידי קופת חולים.
4. התובע טוען, כי מאז התאונה הוא סובל מכאבים בראש ובצוואר, הגבלות תנועה בגב ואגן, קשיים בישיבה, בעמידה ובהליכה והוא נותר מרותק לביתו. לטענתו, הוא נעזר באחרים בכל פעולה והתהלך עם קביים וחגורת TLSO. הוא טוען, כי על אף טיפולי הפיזיותרפיה שעבר לא חל שיפור במצבו והוא המשיך לסבול מהגבלות בתנועה וקשיים בביצוע עבודות פשוטות.
5. עוד טוען התובע, כי בעקבות התאונה הוא היה בתקופת אי כושר ממושכת ואיבד מכושר השתכרותו. התובע טוען, כי מומחה תעסוקתי קבע, בחודש ינואר ובחודש מאי 2009, כי הוא אינו כשיר לחזור לעבודה. כמו כן טוען, כי נגרמו ועתידות להיגרם לו הוצאות רבות והוא נזקק ועתיד להיזקק לטיפול רפואי ועזרה ובשל בעיות הגב מהן סבל כתוצאה מהתאונה הוא אף אינו מסוגל להתפלל.
6. לטענת התובע, התאונה נגרמה בשל רשלנותה הבלעדית של מילוטל אשר הפרה חובתה על פי פקודת בטיחות בעבודה ולא קיימה את הוראות הבטיחות, חשפה אותו לסכנה שהתממשה, הורתה לו לבצע את העבודה במהלכה נפגע, לא הדריכה אותו באשר לאופן ביצוע העבודה, לא הזהירה אותו מפני הסכנה הכרוכה בביצוע העבודה אשר הוא התבקש לבצע, ספקה טריוול רעוע וביקשה מהעובדים למלא אותו בכמות עצומה של ירקות במשקל 400 ק"ג, לא נקטה אמצעי זהירות סבירים או מספקים לשם מניעת קריעת הטריוול ומניעת נפילתו, הנהיגה שיטת עבודה פרימיטיבית, לא מקצועית ולא בטיחותית, לא סיפקה לו מגן או כלים בטיחותיים, לא בצעה בדיקות, פיקוח והדרכה ולא התנהגה כפי שמעביד סביר היה נוהג בנסיבות העניין.
7. לחלופין טוען התובע, כי אין בידו לדעת מה היו הנסיבות בגינן נגרמה התאונה אשר נגרמה בתוך המפעל של מילוטל והאירוע מתיישב עם המסקנה לפיה מילוטל לא נקטה בזהירות סבירה ומספקת. על כן, חל הכלל לפיו "הדבר מדבר בעד עצמו" ועל כתפי מילוטל להוכיח, כי לא הייתה רשלנות מצידה.
8. התובע עותר לפיצוי בגין הפסד השתכרות לעבר ולעתיד, הפסד זכויות סוציאליות הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר ולעתיד, עזרת צד שלישי בעבר ובעתיד וכאב וסבל.
9. לטענת הנתבעות, דין התובענה להידחות. הנתבעות מכחישות את עצם התרחשות התאונה ואת נסיבות התרחשותה. לטענתן, אף אם התרחש האירוע הנטען הרי שהוא אינו מקים חבות משפטית. עוד טוענות, כי ככל שאירע אירוע התאונה הרי שמדובר בתאונת דרכים כהגדרת המונח בחוק ועל כן דין התביעה נגדן להידחות בשל עקרון ייחוד עילה. הנתבעות מכחישות את הטענות באשר להתרשלות מילוטל והפרת חובה חקוקה על ידה. לטענתן, הן עשו את כל המוטל עליהן ונהגו בסבירות ובזהירות. הנתבעות טוענות, כי התאונה ו/או הנזקים נגרמו בשל רשלנותו הבלעדית ו/או המכרעת ו/או התורמת בשיעור 100% של התובע אשר הפר חובות והוראות בטיחות עליהן הורו, פעל בניגוד להדרכה שקיבל, פעל תוך נטילת סיכון, לא פעל לשם מניעת התאונה ונהג בחוסר סבירות ו/או בחוסר זהירות. לטענתן, התאונה ו/או הנזקים היו בלתי נמנעים מבחינתן ולא היה בידן למנוע את אירוע התאונה בזהירות סבירה. הנתבעות טוענות עוד, כי לא התקיימו התנאים המצדיקים העבר נטל הראייה ועל כתפי התובע מוטל להוכיח את תביעתו.
10. הנתבעות מכחישות את הנזקים הנטענים וקיומו של קשר סיבתי בינם לבין התאונה. לטענתן, הנזקים הנטענים מוגזמים ומופרכים והתובע לא פעל לשם הקטנת נזקיו וכי לא נותרה לו מגבלה כלשהי. לבסוף טוענות, כי מכל פיצוי שייפסק לתובע, ככל שייפסק, יש לנכות סכומים המגיעים לו על פי חוק מהמוסד לביטוח לאומי או מיטיב כלשהו. לטענתן, אין לפסוק לתובע פיצוי המכוסה מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994.
11. לאור טענת הנתבעות לפיה עסקינן בתאונת דרכים הגיש התובע כתב תביעה מתוקן במסגרתו התווסף נתבע נוסף- ספיה כמיל (להלן: "כמיל")- עובד של מילוטל אשר השתמש במלגזה במועד הרלוונטי. התובע שב על טענותיו והוסיף, כי כמיל הרים במלגזה את הטריוול עם המשטח שהוא היה מונח עליו ואז עצר את המלגזה והתקרב לתובע אשר הביא טריוול ריק בכדי להעביר אליו את תכולת הטריוול שנקרע. לטענת התובע, כלל היא חברת הביטוח שבטחה את המלגזה במועדים הרלוונטיים ועל כן עליה לפצותו אף אם ייקבע, כי מדובר בתאונת דרכים. התובע ציין, כי וועדה רפואית מטעם הביטוח הלאומי קבעה לו נכות בשיעור 45%.
12. בדיון שנערך ביום 17.4.12 הודיע בא כוחן של הנתבעות, כי הוא חוזר בו מהטענה לפיה מדובר בתאונת דרכים. בנסיבות אלו, שאלה זו אינה עוד במחלוקת.

הראיות

1. התובע הגיש חוות דעת של ד"ר אמין אליאס פאר לפיה נגרמה לו נכות צמיתה בשיעור 20% בגין הגבלה בינונית בתנועת עמוד שדרה מותני, 20% בגין הגבלה באבדוקציה מפרק ירך ימין ו- 10% בגין שבר דחיסה עם תזוזה בגוף חוליה L1. בנוסף, הגיש התובע חוות דעת של ד"ר עוזי נווה מומחה בתחום הרפואה התעסוקתית ולפיה הוא אינו כשיר לחזור לעבודתו או לעבודות אחרות בהן עבד בעבר ואינו כשיר לבצע עבודה הדורשת מאמץ גופני. המומחה הוסיף, כי לאור גילו, השכלתו ומגבלותיו של התובע יש לקבוע, כי הוא איבד את יכולת הפרנסה ואינו כשיר לכל עבודה לצמיתות. בנוסף, הגיש התובע חוות דעת בתחום הנפשי של ד"ר ראסם כנעאנה לפיה בעקבות התאונה נותרה לו נכות צמיתה בשיעור 20% בתחום הנפשי.
2. הנתבעות הגישו חוות דעת של ד"ר קליגמן מרדכי לפיה לתובע נכות בשיעור 10% בגין השבר ו- 10% נכות בגין הגבלה בטווח תנועות. המומחה מטעם הנתבעות הוסיף, כי יש לייחס לתאונה רק את הנכות בגין השבר וכי התובע סבל מהגבלה בטווח התנועות טרם התאונה. עוד הגישו, חוות דעת של ד"ר גפן טמיר מומחה בתחום הרפואה התעסוקתית ולפיה ניתן לאשר אובדן כושר עבודה מלא לתקופה של חצי שנה ועוד חצי שנה של עבודות במגבלות המצוינות. בנוסף, הגישו הנתבעות חוות דעת של ד"ר אבי פלד בתחום הנפשי, לפיה לא נותרה לתובע נכות נפשית בעקבות התאונה נשוא התובענה.
3. לאור הפער בשיעורי הנכות אשר נקבעו על ידי המומחים מטעם הצדדים מונו ד"ר מיכאל טנצמן כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי וד"ר שמואל קרון כמומחה בתחום הפסכיאטרי.
   
4. ד"ר טנצמן קבע, כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות בשיעור 10% בתחום האורתופדי. ד"ר טנצמן ציין בחוות דעתו, כי הבדיקה הקלינית שעשה לתובע בעמ"ש צווארי הייתה תקינה וטווחי התנועה טובים. באשר לאגן, מציין ד"ר טנצמן, כי טווחי התנועה של פרק הירכים הינו תקין וזהה דו צדדית ולא נותרה כל נכות בגין האגן. לעניין עמ"ש מותני, התרשם המומחה, כי על אף האנחות והגניחות של התובע, התנועות של עמש מותני הינן תקינות בהתייחס לגילו ומשקלו של התובע ואין סיבה בשלה יזדקק התובע לקביים. בצילום רנטגן עדכני יש עדות לאיחוי השבר. המומחה מצא, כי אין מקום להקנות אחוזי נכות בגין הגבלה כזו או אחרת בעמ"ש מותני. התובע שלח למומחה שאלות הבהרה והמומחה המציא תשובותיו לשאלות ההבהרה. במסגרת התשובות לשאלות הבהרה, ציין המומחה, כי השבר אוחה עם תזוזה קלה ועל כן מקנה רק 5% נכות. ברם, עקב העובדה שהופיעו גם שינויים ניווניים, הוא סבר, כי יש מקום להקנות לתובע נכות בשיעור 10%.
5. ד"ר קרון קבע, כי נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 30% בתחום הנפשי. כמו כן, המומחה התייחס לטיפולים להם יזדקק התובע בעתיד ולעלותם. המומחה ציין בחוות דעתו, כי אמנם אין בידו כלים להעריך את אמינותו של נבדק, אולם למיטב התרשמותו והערכתו, תלונות התובע הינן אמינות.
6. מטעם התובע הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובע, של מר ספיה כמיל (להלן: "כמיל")- אשר עבד עם התובע במועד הרלוונטי, של הגב' עאסלה רסמיה (להלן: "רסמיה")- אשתו של התובע ושל מר בילאל עאסלה (להלן: "בילאל")- בנו של התובע. המצהירים נחקרו על האמור בתצהירים. בנוסף העידו, מר אשר פלד (להלן: "פלד")- החשב הכללי של המפעל בלוטן וד"ר קרון.

דיון ומסקנות

1. התובע טוען, כי במהלך עבודתו אצל מילוטל הוא נפגע שעה שנפל עליו טריוול. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת האחריות ובשאלת הנזק.
2. בשלב זה אקדים ואציין, כי לאחר שקילה ובחינה של מכלול טענות הצדדים והחומר המונח לפני מצאתי, כי דין התביעה להתקבל, מהנימוקים שיפורטו להלן.
3. אציין תחילה, כי במהלך ניהול התובענה ולאחר שהתובע נחקר נפטר התובע ביום 3.1.15, ללא קשר לתאונה. בנסיבות אלו, עזבונו של התובע נכנס בנעליו. מאחר והתובע נפטר כאמור ללא כל קשר לתאונה, אזי עומדת לעיזבון זכות תביעה ממועד התאונה ועד למועד פטירת המנוח בלבד.

שאלת האחריות

1. בתצהירו טען התובע, כי במסגרת עבודתו עסק במילוי טריוולים. לטענתו, במועד התאונה, הטריוול נקרע תוך כדי המילוי. התובע טוען, כי בהתאם להנחיות שניתנו לו הרי שבמקרים כאמור יש להחליף טריוול ולהעביר את התכולה לטריוול תקין. לשם כך, יש להרים את הטריוול הקרוע במלגזה עד לגובה הטריוול הריק ולהתחיל לרוקן את הטריוול לתוך הטריוול הריק. עוד טען, כי כמיל סייע לו וכי פחות ממחצית מהתכולה הועברה לטריוול התקין והוא עסק בהעברת התכולה. התובע טען, כי התכולה יורדת באופן איטי וצריך היה להרחיב את הקרע בכדי לאפשר לתכולה לרדת וכי לפעמים צריך לפי שיטת העבודה לרוקן את הטריוול. לטענתו, תוך כדי עיסוק בהעברת התכולה מהטריוול הקרוע נפל עליו הטריוול עם תכולתו (ת/1 סעיפים 14-18, 19-27).
2. התובע העיד, כי לפני התאונה כמיל ירד מהמלגזה והם היו אחד ליד השני ועמדו ליד הטריוול. התובע טען, כי הם פתחו את הטריוול והוא אמר לכמיל לזוז משום שהיה צריך להסתובב ולעלות על המזלג בשביל להוריד את החומר ואז הטריוול נפל עליו (עמ' 42 ש' 28-33, עמ' 43 ש' 1-2). לטענתו, הטריוול על המלגזה היה קרוע והוא רק הרחיב את הקרע (עמ' 43 ש' 18-19). התובע העיד, כי הטרייויל נפל תוך שניות אחרי שהוא חתך אותו עם הסכין ורצה ללכת לצד השמאלי כדי להיכנס למלגזה (עמ' 43 ש' 29-31).
3. כמיל העיד, כי עבד עם התובע וסיפר על העבודה שהוא והתובע ביצעו טרם התאונה וטען, כי בסוף נתנו מכה והטרייוול נפל על התובע. הוא העיד, כי התובע נתן קצת מכה עם המלגזה בשביל שהחומר ירד (עמ' 54 ש' 1-6). לטענתו, התובע ביקש ממנו לזוז בכדי שהוא יוכל לעבוד. לטענתו, התובע רצה לפתוח קצת את הטרייוול. התובע נתן לטריוול מכה, פתח ממנו 30 ס"מ בשביל להוריד חומר ואז ירד קצת חומר והטרייוול נפל (עמ' 54 ש' 15-24). הוא העיד, כי מהרגע שהתובע פתח את הטרייוול ועד שהוא נפל חלפו דקות (עמ' 54 ש' 33-34). עוד העיד כמיל, כי התובע עשה חור והתחיל להוריד את התכולה עם מגרפה ותוך כדי שהוא הוריד, הטרייוול נפל. נטען בפניו שהתובע לא טען, כי הוריד את תכולת הטריוול עם מגרפה והשיב, כי הוא גם הזיז את המלגזה בכדי שירד יותר חומר ואז הטרייוול נפל (עמ' 55 ש' 12-34). בעניין זה אציין, כי התובע אכן לא טען, כי הוריד את התכולה באמצעות מגרפה אולם טען בתצהירו, כי היה צריך לרוקן את החומר בהתאם לשיטת העבודה.
4. נטען בפני כמיל, כי אם הם היו עומדים בצד והתכולה הייתה ממשיכה לרדת לא היה קורה כלום והוא השיב, כי היה צריך להוריד את התכולה (עמ' 56 ש' 5-6). כמיל העיד, כי כאשר התחילו לעבוד, הטרייוול לא היה קרוע והוא נקרע לבד. הם שמו טריוול חדש והתכולה ירדה מהטרייוול הקרוע לחדש דרך הקרע. לטענתו, לא כל החומר יכול היה לרדת לבד והיה צריך להוריד מהטרייוול הישן לחדש. נטען בפניו, כי היו צריכים לחכות עד שרוב התכולה תרד לבד ובתגובה שאל כמה ימים צריך היה לחכות (עמ' 56 ש' 15-24, עמ' 57 ש' 1-2).
5. התובע טען, כי היו צריכים לעשות את הדברים אחרת ולא באופן שהם נעשו. הוא הוסיף, כי כיום יש מסגרת ברזל בכדי שאם משהו ייפול הוא לא ייפול על מישהו (עמ' 42 ש' 26-27). כמיל העיד, כי אחרי התאונה עשו שינוי ושמו ברזל (עמ' 56 ש' 4).
6. פלד העיד, כי נדרשת הסמכה כמעט לכל פעילות חריגה. לטענתו, לשם הפעלת מלגזה יש לעשות ריענון אחת לשנה. פלג טען, כי יש סדרת מכונות שמכנסים את מי שקשור אליהן ועושים להם ריענון. הוא העיד, כי התובע עבר הסמכות. עוד העיד, כי אנשים שעובדים בקו מקבלים הסמכות ובסוף יש רישיון מלגזה (עמ' 73 ש' 18-26).
7. במועדים הרלוונטיים לתובענה הייתה מילוטל מעסיקתו של התובע. רבות דובר בפסיקה על חובתו של מעסיק לנקוט באמצעי זהירות סבירים במטרה להגן על עובדיו מפני סיכונים. בהיותה מעסיקתו של התובע, מילוטל חבה כלפיו חובת זהירות מושגית לשמור על ביטחונו ושלמות גופו במהלך העבודה. במסגרת חובתה האמורה היה עליה, בין היתר, לספק לעובדיה כלי עבודה תקינים ומתאימים, להנחיל לעובדיה שיטת עבודה בטוחה, להדריכם ולנקוט בצעדים סבירים בכדי למנוע מעובדיה סיכונים מיותרים, אשר היה בידה לצפות מראש בהתאם לאופי וטיב העבודה.
8. עדויותיהם של התובע וכמיל באשר לאופן בו היה עליהם לבצע את העבודה לשם העברת התכולה מהטריוול הקרוע לתקין עולות בקנה אחד זה עם זה. עדות התובע, לפיה הוא פעל בהתאם להנחיות אשר קיבל ממילוטל או מי מטעמה באשר לאופן ביצוע העבודה, לא נסתרה. מהעדויות עולה, כי חלק גדול מהתכולה לא ירד והיה צריך לעשות פעולות מסוימות בכדי שכל התכולה תעבור לטריוול הריק.
9. כאמור, הועלתה טענה לפיה היה על התובע להמתין עד אשר רוב התכולה תרד לטריוול החדש לבד. ברי, כי השאלה כמה מהתכולה תרד לבד תלויה במיקום הקרע בטריוול. לא ברור, כי במקרה בו עסקינן הקרע היה במיקום כזה שבו יכולה הייתה מרבית התכולה לעבור עצמאית לטריוול הריק ללא סיוע של התובע. כמו כן, סבורני, כי היה על מילוטל להדריך את התובע, כי במקרה שטרייול נקרע עליו לאפשר לכל התכולה אשר יכולה לרדת לבד לעבור לטריוול ורק אז לבצע את הפעולות הדרושות לשם העברת יתר התכולה. כמו כן, היה עליה להסביר לו על הסכנות הכרוכות בפעולות אשר הוא ביצע שעה שניסה להעביר את תכולת הטריוול הקרוע לטריוול חדש. מילוטל לא טענה ולא הוכיחה, כי נתנה לתובע את ההנחיות האמורות וכי הזהירה אותו מפני הסכנות הכרוכות בביצוע העבודה וכי הוא היה מודע לסכנה שהטריוול עלול ליפול עליו. אין בעדותו של פלד בנוגע להסמכות ואין בתעודת ההסמכה של התובע (ת/6) בכדי ללמד, כי התובע הודרך כיצד לבצע באופן נכון ובטיחותי את העבודה אשר ביצע טרם התאונה.
10. שוכנעתי, כי מילוטל לא הנחילה לעובדיה שיטת עבודה בטוחה ונכונה. התובע פעל בהתאם להנחיות ולנהוג במפעל ומדובר היה בשיטת עבודה מסוכנת ולא ראויה. עדויותיהם של התובע וכמיל בנוגע לשינוי אשר נעשה באופן ביצוע העבודה בעקבות התאונה לא נסתרו והן מחזקות את עמדתי, לפיה העבודה לא בוצעה באופן ראוי ובטיחותי.
11. התובע טען בתצהירו, כי הוא וכמיל עבדו ביחד וכי לאור מורכבות העבודה היה דרוש עובד נוסף (ת/1 סעיף 18). הוא העיד, כי היו צריכים להיות שלושה-ארבעה עובדים וטען, כי היה צריך עוד עובד שיעזור להם ויכין טריוולים ומשטחים (עמ' 42 ש' 15-19). כמו כן, העיד, כי היו צריכים קסדות בשביל לא להיפגע בראש (עמ' 42 ש' 20-21).
12. לא שוכנעתי, כי התאונה ארעה בשל מחסור בכוח אדם וכי ככל שהיה עובד עם כמיל והתובע עובד נוסף היה בכך בכדי למנוע את התאונה. עדותו, לפיה היו זקוקים לעובד שיכין טריוולים ומשטחים, הינה כללית ואינה מתייחסת ספציפית למקרה התאונה בה עסקינן. באשר לטענת התובע לפיה העובדים היו צריכים קסדות בכדי לא להיפגע הרי שבמקרה בו עסקינן התובע לא סבל מחבלת ראש וככל שהיה חובש קסדה לא היה בכך בכדי להשליך על פגיעתו ו/או נזקיו.
13. כאמור, היה על מילוטל להנחיל לעובדיה שיטות עבודות בטוחות ולהזהיר אותם מפני הסכנה הכרוכה בביצוע העבודה. מילוטל לא הוכיחה, כי פעלה בהתאם למוטל עליה וכי נקטה בצעדים הסבירים הדרושים לשם מניעת סיכונים מיותרים מעובדיה. סבורני, כי מילוטל הייתה יכולה וצריכה לצפות מראש את הסיכון הכרוך בביצוע העבודה אשר בוצעה על ידי התובע באופן בו בוצעה.
14. אין מחלוקת, כי אחריות המעסיק לעובדיו איננה מוחלטת ואין הוא צריך או יכול להגן על העובד בכל צעד ושעל. על העובד מוטלת אחריות לגלות תשומת לב, להפעיל את שיקול דעתו ולפעול בסבירות ובערנות תוך התייחסות לסכנות הטמונות בעבודתו. אין לקבל מצב בו עובד מבקש להטיל אחריות על מעסיקו תוך שהוא מסיר מעצמו את האחריות לפעול בצורה סבירה ובתבונה תוך הפעלת שכל ישר.
15. עם זאת, ישנם מקרים בהם בלהט העבודה, ומתוך רצון לבצעה ביעילות ובזריזות, עלול עובד לנקוט בפעולות מסוכנות מבלי שנתן דעתו לעניין. אין בכך בכדי ללמד בהכרח על התרשלות מצידו של העובד האמור. על מעסיק להתחשב בעובדה שבלהט העבודה עלול עובד להיכשל באי מתן תשומת לב מלאה לכל הסכנות שמסביב. לפיכך, מוטלת על המעסיק החובה להזכיר לעובדיו סכנות אלו. הלכה פסוקה היא, כי בית המשפט יטה שלא להחמיר עם עובד אשר בלהט העבודה עלול שלא ליתן את מלוא תשומת הלב הדרושה לסכנות הכרוכות בעבודתו. כאמור, לא הוכח בפניי, כי מילוטל דאגה להדריך את התובע ולהזכיר לו וליתר העובדים את הסכנות הכרוכות בביצוע העבודה. סבורני, כי הדברים באשר לביצוע עבודה בלהט רלוונטיים באופן משמעותי לעבודות מהסוג אשר ביצע התובע בעת התאונה. עסקינן בעבודה פיזית אשר לעיתים מבוצעת באינטנסיביות רבה ויש בכך בכדי להגדיל את הסכנה, כי בלהט העבודה העובד לא ייתן דעתו למכלול הסכנות הכרוכות בביצוע העבודה.
16. התובע העיד, כי עבד במילוטל מחודש פברואר 2002 (עמ' 42 ש' 4). הוא טען, כי זו לא הייתה הפעם ראשונה שטרייוול נקרע או שהוא עשה את הפעולה הזו. התובע העיד, כי עבד איך שעבדו ואיך שהמנהל אמר לו. הוא טען, כי אינו עובד על אחריותו וכי הוא עושה מה שאומרים לו (עמ' 43 ש' 20-26). התובע אישר, כי בשנת 2008 לא היו צריכים להסביר לו מה לעשות והוא ידע לבד (עמ' 43 ש' 27-28). אף כמיל העיד, כי זו לא הייתה הפעם הראשונה שהם עשו את העבודה (עמ' 56 ש' 1-2).
17. הנה כי כן, בעת התאונה עבד התובע במילוטל למעלה משש שנים והוא היה בעל ניסיון בביצוע העבודה. עם זאת, אין בכך בכדי ללמד בהכרח, כי התובע ידע כיצד לבצע את העבודה בצורה נכונה ובטיחותית. עדות התובע, לפיה בשנת 2008 הוא לא נזקק להסברים וידע לבד מה עליו לעשות, אין בה בכדי ללמד, כי התובע לא נזקק להנחיות כיצד לבצע את העבודה בצורה בטוחה וכי הוא היה מודע לסכנה הכרוכה באופן ביצוע העבודה. התובע ידע אילו פעולות עליו לעשות במקרה שטריוול נקרע אולם ברי, כי לא די בידיעה האמורה. כמו כן, לא נטען ובוודאי שלא הוכח, כי במהלך שנות עבודתו במילוטל התובע ראה או שמע על מקרה בו טריוול נפל במהלך העברת תכולתו לטריוול אחר. יש בכך בכדי לחזק את עמדתי לפיה על אף הוותק של התובע בעבודתו אין לקבוע, כי פעל תוך התעלמות מסכנות ברורות וידועות ואין מקום להטיל עליו אשם תורם.
18. הנה כי כן מצאתי, כי מילוטל התרשלה שעה שלא הנחילה לתובע שיטת עבודה בטוחה, לא פיקחה על אופן ביצוע העבודה ולא התריעה בפני התובע מפני הסיכונים הכרוכים באופן בו ביצע את עבודתו. היה על מילוטל לצפות, כי ביצוע העבודה באופן האמור עלול לגרום לסיכון אשר התממש בסופו של דבר והיה עליה לפעול לשם מניעת הסיכון האמור. מילוטל התרשלה שעה שלא עשתה כן. בשל התרשלותה נגרמה התאונה נשוא התובענה.

שאלת הנזק

1. כאמור, המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי קבע, כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות בשיעור 10%. המומחה לא נחקר על האמור בחוות דעתו וחוות דעתו לא נסתרה. אציין, כי ב"כ התובע היה מעוניין לחקור את המומחה מטעם בית משפט ואף נקבע מועד לחקירתו, ברם בהמשך, לאור פטירת התובע, הודיע בא כוחו, כי אינו מעונין עוד לחקור את המומחה בתחום האורתופדי. ד"ר קרון, המומחה מטעם בית המשפט בתחום הנפשי, קבע, כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות בשיעור 30%. הנתבעות ביקשו לזמן את ד"ר קרון לחקירה על חוות דעתו והוא נחקר לגביה כאמור.
2. ד"ר קרון העיד לגבי ארבע קבוצות של קריטריונים להבחנה של הפרעה פוסט טראומטית וטען, כי מצא אצל התובע תסמינים בכל אחד מהקריטריונים (עמ' 38 ש' 18-24).
3. בחוות דעתו התייחס ד"ר קרון לחשיפה לאירוע של סכנת חיים אשר גרם לתובע נכות גופנית ברורה. הוא העיד, כי יש לתובע נכות אורתופדית והוא מתקשה לקום והולך עם קביים. עוד העיד, כי לא קיבל נתונים על הנכות וכי הוא יודע שבשלב מסוים רופא תעסוקתי קבע לתובע נכות בשיעור 30%. ד"ר קרון העיד, כי הנכות היא על סמך מה שכתב ד"ר נווה. הוא טען, כי לא ידע שמונה מומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי (עמ' 28 ש' 24-34, עמ' 29 ש' 1, 5-7). ד"ר קרון העיד, כי העובדה שהמומחה מטעם בית המשפט קבע שנותרה לתובע נכות אורתופדית בשיעור 10% בלבד אינה משנה את מסקנתו (עמ' 29 ש' 23-25).
4. ד"ר קרון העיד, כי בחוות הדעת הוא כתב נכות משמעותית אורתופדית ולפי המסמכים שהוצגו לו ייתכן שהנכות אינה משמעותית (עמ' 32 ש' 27-28). הוא העיד, כי כאשר מאבחנים הפרעה פוסט טראומטית הקריטריון הראשון הוא עקרון החשיפה. קרי, לאיזה אירוע אדם נחשף. הוא הוסיף, כי נפילה של טריוול כבד מאוד היא חוויה מאיימת ביותר שגורמת לאדם פחד מוות ובהחלט יכולה לגרום להפרעה פוסט טראומתית. ד"ר קרון טען, כי מהתמונה שהוצגה לו ההפרעה התפרצה מיד (עמ' 32 ש' 32-34, עמ' 33 ש' 1-5). לטענתו, לחלק גדול מהאנשים שסובלים מהפרעה פוסט טראומתית אין שום פגיעה גופנית (עמ' 33 ש' 10-11). התובע העיד, כי שנה-שנה וחצי אחרי התאונה הוא לא הרגיש משהו וכי רק אחרי שנה וחצי התחילו הכאבים בתחום הנפשי (עמ' 46 ש' 21-22).
5. הנה כי כן, המומחה הסתמך על חוות דעתו של ד"ר נווה שנתן חוות דעת מטעמו של התובע בנוגע לנכות האורתופדית. קיים פער משמעותי בין הנכות שקבע ד"ר נווה לבין הנכות שקבע המומחה מטעם בית המשפט. בנוסף, המומחה התייחס לשימוש אשר התובע עושה בקביים כאשר המומחה בתחום האורתופדי ציין במפורש בחוות דעתו, כי אין כל סיבה בגינה יזדקק התובע לקביים. כאמור, ד"ר קרון העיד, כי תיתכן הפרעה פוסט טראומתית בעקבות אירוע מאיים אף ללא פגיעה גופנית. קביעה זו סבירה בעיניי אולם קיימת סתירה בין טענת המומחה לפיה הוצגה לו תמונה ממנה עולה, כי ההפרעה התפרצה מיד לבין עדות התובע לפיה רק בחלוף שנה וחצי הוא החל להרגיש משהו בתחום הנפשי. משכך, הרי שהמומחה הסתמך בחוות דעתו על שתי הנחות לא נכונות. האחת, באשר לשיעור נכותו הפיזית של התובע בעקבות התאונה והשנייה, באשר למועד בו התפרצה, לכאורה, ההפרעה.
6. בחוות דעתו ציין המומחה, כי התובע מסתגר ומתרחק מחברת אנשים. ד"ר קרון העיד, כי התנהגות המנעותית משמעותית עם צמצום והסתגרות זה מצב בו אדם נמנע מלהיחשף לגירויים. הוא טען שש דברים שהתובע תיאר וכי גם במסמכים צוין שהוא נמצא לרוב בבית והפנה לסיכום הביקור במזרע. בהמשך אישר ד"ר קרון, כי הבדיקה הפסיכיאטרית היא לפי דבריו של הנבדק (עמ' 29 ש' 26-33). כמו כן אישר, כי המסמך נערך שש שנים לאחר התאונה (עמ' 29 ש' 34, עמ' 30 ש' 1).
7. התובע העיד, כי הוא אינו נרדם. לטענתו, הוא נרדם לחצי שעה ומתעורר. הוא טען, כי כל הזמן הוא חושב על התאונה. לטענתו, הוא אינו עושה דבר ואינו יכול לעשות. בהמשך העיד, כי הוא יוצא קצת לדוד שלו והם יושבים יחד ולפעמים הוא הולך למסגד (עמ' 44 ש' 22-34, עמ' 45 ש' 1). התובע העיד, כי הוא יוצא מהבית לבד והולך לדוד שלו שגר במרחק 150 מטר או למסגד (עמ' 51 ש' 30-33, עמ' 52 ש' 1).
8. רסמיה העידה, כי הבנים לוקחים את התובע לטייל. היא טענה, כי הם לוקחים אותו לאחים שלו או שלה (עמ' 59 ש' 31-33). היא העידה, כי התובע אינו יוצא מהבית לבד וכי כל היום הוא יושב על המיטה ולא עושה דבר (עמ' 60 ש' 6-9). נטען בפניה שהתובע העיד, כי הוא הולך ברגל לדוד שלו שנמצא במרחק של 150 מ' והיא השיבה, כי הילדים לוקחים אותו. רסמיה שבה וטענה, כי התובע אינו יוצא לבד. לטענתה, הילדים לוקחים אותו ברכב (עמ' 60 ש' 26-32). בהמשך העידה, כי אחיו של התובע היה לוקח אותו לבריכה פעם בשבוע במהלך שנת 2013 (עמ' 63 ש' 22-28).
9. בילאל העיד, כי כל היום התובע נמצא בבית וכי אינו מטייל. לטענתו, לפני התאונה התובע היה הולך למסגד וכיום אינו הולך בכלל. הוא נשאל האם מוציאים את התובע לבקר והשיב, כי מציעים לו לצאת להורים ולשכנים אולם הוא לא רוצה. בילאל טען שהתובע רוצה לשבת לבד בבית (עמ' 69 ש' 5-10). הוא העיד, כי אחרי התאונה אביו היה יושב בבית ולא רצה לצאת. נטען בפניו, כי אמו העידה שהתובע יצא והוא השיב, כי אולי יצא לגינה ולא יותר מזה (עמ' 69 ש' 11-18). בילאל העיד, כי לא לוקחים את אביו לטייל אלא לרופא (עמ' 69 ש' 26). לאחר שהוצגה לו עדותה של רסמיה לפיה לוקחים את התובע לאחיה בסחנין הוא השיב, כי אחרי התאונה הם היו לוקחים את התובע פעם בשבוע. בילאל העיד, כי התובע יוצא לטייל אצל האחים שלו פעם בשבוע וחוץ מזה לא יוצא בכלל. עוד העיד, כי הוא אינו זוכר שלקחו את אביו לבריכה. הוא טען שאולי זה היה כשהוא היה בעבודה וכי הוא אינו יודע על זה (עמ' 69 ש' 25-34, עמ' 70 ש' 1-16).
10. התובע העיד, כי היה בירדן לפני שנה יחד עם אשתו, אחיו, בתו ודודים. הוא טען, כי היו שם במשך ארבעה ימים במלון וכי הוא לא נהנה. לטענתו, הוא לא יצא מהמלון. בהמשך טען, כי יצא קצת וחזר למלון. לטענתו, האחרים המשיכו והוא נשאר לבד במלון (עמ' 44 ש' 2-21). בהמשך עדותו טען, כי הוא לא הרגיש טוב בירדן. נטען בפניו, כי לפסיכיאטר סיפר שהוא הרגיש יותר טוב שם ובתגובה טען, כי כאשר הגיע לעקבה הוא נהנה. התובע העיד, כי יש שם מעיינות חמים עם מים מינרליים וכי הוא נסע לשם עם אחיו, דוד ואחות. לטענתו, הם נסעו לשם באוטובוס והוא נהנה. התובע העיד, כי הם נסעו לשם פעם אחת וכי ביתר הזמן הוא היה בחדר או במלון (עמ' 48 ש' 5-20).
11. רסמיה נשאלה מה הם עשו ברבת עמון והשיבה, כי ישבו במלון. לטענתה, כל הקבוצה ישבה במלון. היא טענה, כי מעבר לזה שהם ישבו בלובי במשך שעתיים הם היו בחדר ולא עשו שום דבר. בהמשך אישרה, כי היו בעקבה. רסמיה טענה, כי בעקבה הם נשארו במלון והתובע לא הלך לשום מקום. היא העידה, כי הוא לא הלך למעיינות חמים בעקבה. כאשר נטען בפניה שהתובע העיד אחרת השיבה, כי "השכל שלו מפוזר. הוא צועק" (עמ' 62 ש' 3-34, עמ' 63 ש' 1). עוד העידה, כי התובע נהנה בעקבה (עמ' 63 ש' 6-7).
12. רסמיה העידה, כי רק היא והתובע נסעו לירדן. נטען בפניה, כי התובע העיד שאחיו היה והיא השיבה, כי יצא אוטובוס מהמועדון וכי אחיו משתתף במועדון ורשם אותם. רסמיה העידה, כי אחיו של התובע נסע איתם וכי היה אוטובוס מלא. לטענתה, מהמשפחה שלהם היו הגיס שלה, אחותו של התובע והבנות של הגיס שלה (עמ' 61 ש' 8-24). עוד טענה, כי הם נסעו לירדן באוטובוס עם 25-30 אנשים מסחנין עד עקבה ובחזרה (עמ' 61 ש' 26, עמ' 63 ש' 2-5).
13. ד"ר קרון העיד, כי אם היה יודע שהתובע נסע לחו"ל זה היה מעורר אצלו סימני שאלה. נטען בפניו, כי התובע אמר שהוא נסע לירדן עם משפחתו ב- 2013 והוא השיב, כי לא ידוע לו על הנסיעה אולם זה מעורר אצלו סימני שאלה וזה דבר שהיה צריך לברר. הוא טען, כי אם היה יודע על הנסיעה במהלך הבדיקה הוא היה מתחקר את התובע על כך ובין היתר האם נהנה בנסיעה. לטענתו, אם התובע נהנה זה היה משפיע על הערכתו בנוגע לחוסר היכולת ליהנות. המומחה ציין, כי הנאה זה אחד מהמישורים התפקודיים החשובים. הוא טען, כי יכול להיות שהוא היה קובע דרגת נכות נמוכה יותר. לטענתו, עולה השאלה כיצד אדם עם קשיים והימנעות כל כך גדולה הצליח להסתדר בטיול (עמ' 36 ש' 33-34, עמ' 37 ש' 1-13, 20-21).
14. קיימת סתירה בעדותו של התובע ובין העדויות שלו ושל העדים מטעמו באשר לשאלה האם התובע יוצא מביתו, האם הוא יוצא לבד, האם בניו לוקחים אותו לטייל או רק למרפאה, האם נסע למעיינות חמים בעקבה והאם נהנה בנסיעה לירדן. סבורני, כי העדויות לפיהן התובע יוצא לטייל, מבקר בני משפחה, הולך למסגד, נסע לירדן באוטובוס מלא באנשים, נהנה בירדן, נסע למעיינות חמים בירדן והיה הולך לבריכה מידי שבוע עם אחיו מגלות תמונה שונה מהתמונה אשר הוצגה למומחה באשר להימנעות התובע.
15. ד"ר קרון העיד, כי באשר להפרעת השינה הוא הסתמך על דבריו של התובע ובין היתר על טענתו לפיה ההפרעה היא מאז התאונה (עמ' 31 ש' 2-9). הוא העיד, כי לא הפנה את התובע למעבדת שינה. לטענתו, התובע לא סיפר לו, כי נבדק בעבר במעבדת שינה ונמצא שהוא סובל מדום שינה. ד"ר קרון הוסיף, כי שינה מועטה בלילה וסיוטים אינם קשורים לדום שינה וכי מדובר בהפרעת שינה מסוג אחר (עמ' 30 ש' 10-18).
16. ד"ר קרון העיד, כי מדבריו של התובע עלה, כי הוא סובל מבעיה עם גירויי רעש. לטענתו, הוא לא שאל את התובע האם הוא סבל מבעיות רעש לפני התאונה משום שלא חשב שזה רלוונטי (עמ' 31 ש' 20-32). לאחר שהוצגו לו מסמכים לגבי בעיות של טנטון הוא העיד, כי קיומו של טנטון יכול בוודאי לתרום לאי סבילות רעש. הוצג לו מסמך לפיו התובע התלונן, כי עשר שנים הוא נרדם במצב ישיבה ובתגובה טען, כי ייתכן מאוד שאי סבילות לרעשים קשורה גם לזה (עמ' 32 ש' 18-19, 22-25). בהמשך העיד, כי תסמיני טנטון יכולים לגרום לאי סבילות לרעש ולו המידע הזה עמד לרשותו הוא היה מנסה להבין למה קשורה יותר התלונה. ד"ר קרון הוסיף, כי זה יכול להיות קשור גם להפרעות שינה. הוא נשאל כיצד הוא משנה את חוות דעתו והשיב, כי אינו יודע וכי היה עליו לעשות זאת בעת הבדיקה. ד"ר קרון העיד, כי לפי הממצאים אשר נמצאים בפניו כעת הוא עומד על קביעתו לפיה נכותו של התובע היא בשיעור של 30% (עמ' 33 ש' 11-22). הוא העיד, כי הקביעה שלו מבוססת על תמונה כוללת ולא על פריט אחד של רעש. לטענתו, זה אחד התסמינים והוא לא מרכזי בהפרעה. עוד טען, כי נמצאו תסמינים אחרים מרכזיים כגון דיכאון, ירידה בשמחת החיים, הימנעות והיזכרות חוזרת (עמ' 33 ש' 29-33).
17. התובע העיד, כי הוא מתעצבן וכאשר נשאל על מה השיב "ככה". הוא טען, כי הוא אינו יכול לשמוע רעש ומתעצבן אם יותר משניים מדברים. נטען בפניו, כי גם לפני התאונה הוא היה מתעצבן והייתה לו ירידה בשמיעה. התובע לא שלל את הטענה האמורה ותחת זאת טען, כי עבד ברעש (עמ' 45 ש' 14-21). התובע העיד, כי חודש לאחר התאונה התחתן בנו וכי לא הייתה לו בעיה לשבת עם אחיו בעת החתונה. לטענתו, כיום יש לו בעיה לשבת עם אחיו בגלל הרעש והוא יכול לשבת עמם אחד, אחד. הוא טען, כי יש לו קצת בעיה אם הוא יושב איתם אחד, אחד. לטענתן, הרעש מפריע לו. התובע העיד, כי גם אם אין רעש הוא מרגיש עם זה "ככה, לא מבסוט" (עמ' 52 ש' 8-9, 16-31).
18. רסמיה העידה, כי התובע צועק בבית שנמאס לו והוא עצבני משום שהוא כל הזמן בבית. היא הוסיפה, כי כאשר הילדים והנכדים מגיעים הם עושים רעש וזה מעצבן אותו והוא צועק (עמ' 60 ש' 12-17). אציין, כי לאור עדויותיהם של התובע ורסמיה בעניין זה ולאור טענת התובע, לפיה קשה לו אם יותר משני אנשים מדברים בו זמנית, הרי שתמוהה העובדה שהתובע בחר לנסוע לירדן באוטובוס עם עוד 25-30 אנשים. סבורני, כי יש בכך בכדי ללמד על אמינות טענותיו של התובע.
19. התובע העיד, כי לא הייתה לו מחלה רפואית לפני התאונה ובהמשך טען, כי אינו יודע מה זה מחלה רפואית והוא חושב שד"ר קרון שאל אותו על זה וכי הוא ענה שאף פעם לא הייתה לו מחלה רפואית. התובע העיד, כי הוא לא סיפר לד"ר קרון שהיו לו כאבי גב לפני התאונה וכי אינו חושב שסיפר לו על בעיות של ירידה בשמיעה וטנטון מהם הוא סובל. לטענתו, המומחה לא שאל אותו (עמ' 40 ש' 32-34, עמ' 41 ש' 1-11). התובע העיד, כי לא סיפר למומחה שהיו לו בעיות שינה לפני התאונה משום שלא היו לו בעיות לפני התאונה. נטען בפניו שהוא הופנה למעבדת שינה ובתגובה טען, כי אם הוא יושב הוא נרדם. כאשר נשאל האם זה היה לפני התאונה, השיב, כי לא כמו עכשיו (עמ' 41 ש' 12-17).
20. ד"ר קרון העיד, כי הוא מבין שמדובר באדם שעבד ותפקד בכל המישורים לפני התאונה וכי אם יוצג בפניו מידע רפואי אשר מוכיח אחרת אז הוא ישנה את חוות דעתו. לטענתו, אם הייתה לתובע נכות רפואית לפני התאונה ברור שזה ישנה את חוות דעתו (עמ' 34 ש' 29-33). עוד העיד, כי הוא אינו יודע את מהות החומר מעברו של התובע אולם הוא עומד על חוות דעתו משום שחוות הדעת נערכת על סמך המסמכים שמופיעים לפניו (עמ' 35 ש' 10-12).
21. ברי, כי חוות הדעת נערכה על סמך המידע אשר עמד בפני המומחה. עם זאת, אין בכך בכדי ללמד, כי אין במידע הנוסף, אשר המומחה לא היה מודע אליו, בכדי להשליך על שיעור נכותו של התובע בעקבות התאונה. מעדות התובע עולה, כי הוא לא מסר למומחה מידע בנוגע לכאבי גב, ירידה בשמיעה וטנטון מהם סבל טרם התאונה ולא ציין בפניו, כי גם טרם התאונה היה נרדם בישיבה. טענת התובע לפיה לא סיפר משום שלא נשאל אינה עולה בקנה אחד עם עדותו לפיה המומחה שאל האם הייתה לו מחלה רפואית טרם התאונה. אציין, כי המומחה בתחום האורתופדי ציין בחוות דעתו, כי לתובע מצב קודם ברור וחד משמעי בגין הגב התחתון אשר נמשך לאורך מספר שנים והצריך טיפולים שמרניים, חופשות מחלה ובדיקת CT. כפי שפורט לעיל, ד"ר קרון העיד, כי טנטון והפרעות שינה יכולים לתרום לאי סבילות לרעש וכי אם הייתה לתובע נכות רפואית טרם התאונה זה ישנה את חוות דעתו. לפיכך, העובדה שהמומחה לא היה מודע למצבו של התובע טרם התאונה הינה מהותית.
22. התובע העיד, כי הוא החל לאבד עשתונות והלך לרופא שלו וסיפר לו את הסיפור שלו. הוא העיד, כי הוא אינו יודע מתי הלך לרופא שלו והאם מסר את המסמכים לעורך דינו (עמ' 47 ש' 23-31). התובע נשאל מדוע לא צירף לתיק מסמך של הרופא שלו ד"ר עסלי ובתגובה שאל למי צריך להגיש. התובע טען, כי הוא אינו יודע האם יש מסמך מלפני 2010 (עמ' 47 ש' 33-34, עמ' 48 ש' 1-2).
23. התובע נשאל מדוע לא סיפר בוועדות במל"ל על בעיה נפשית ועל כך שהוא מתעצבן והשיב, כי הם בודקים אותו בגב, ברגליים ובצוואר ולא שואלים שאלות אחרות (עמ' 46 ש' 17-19). ברי, כי היה בידי התובע להעלות טענות בתחום הנפשי בפני וועדות המל"ל ואז טענותיו בתחום זה היו נבדקות. עוד העיד, כי שנה-שנה וחצי אחרי התאונה הוא לא הרגיש משהו וכי רק אחרי שנה וחצי התחילו הכאבים בתחום הנפשי (עמ' 46 ש' 21-22). כאמור, עדותו בעניין זה אינה עולה בקנה אחד עם עדות המומחה לפיה התמונה שהוצגה לו היא שההפרעה הפוסט טראומטית התפתחה מיד (עמ' 33 ש' 5) בנוסף, אף אם תתקבל טענת התובע באשר למועד בו התגלתה בעייתו בתחום הנפשי הרי שהוא לא סיפק הסבר כלשהו לכך שטענה בנדון לא הועלתה בפני המל"ל לאחר שהתגלתה בעיה בתחום הנפשי. התובע נשאל מדוע בוועדה באוקטובר 2010 למעלה משנתיים לאחר התאונה הוא לא אמר דבר על בעיה נפשית והשיב, כי אמר לרופאים בוועדה (עמ' 47 ש' 1-7). טענת התובע בעניין זה לא הוכחה והיא נטענה בעלמא. אציין, כי הפער הגדול בין ממצאי חוות דעתו של המומחה מטעם בית משפט בתחום הנפשי לעובדה שהתובע לא הזכיר דבר לעניין בעיות נפשיות בפני המל"ל אומר דרשני ומעורר תמיהות רבות.
24. התובע נשאל כיצד הכל צץ פתאום חודש אחרי כאשר הוא היה אצל ד"ר נווה וסיפר לו על העצבנות שלו וכדומה. בתגובה טען, כי אדם לא יכול לדעת שהוא עצבני אלא רק כשאומרים לו שהוא לא בסדר. לטענתו, אשתו אמרה לו וכי אולי זה היה ב- 2008 או 2009 (עמ' 47 ש' 13-21). רסמיה העידה, כי אמרה לתובע על הבעיות הנפשיות וכי זה היה שנתיים לפני שקרתה התאונה (עמ' 61 ש' 1-4). עוד העידה, כי מאז שהייתה התאונה היא הציעה לתובע ללכת לקבל טיפול נפשי (עמ' 64 ש' 11-12). לא מקובלת עליי טענת התובע לפיה אדם אינו יכול להבחין בבעיותיו בתחום הנפשי וזקוק, כי יגידו לו שהוא לא בסדר. כמו כן, הוא טען, כי אשתו אמרה לו שהוא לא בסדר בשנת 2008 או 2009 והיא העידה, כי מאז התאונה הציעה לו ללכת לקבל טיפול נפשי. אין בעדויות אלו בכדי להסביר מדוע באוקטובר 2010 למעלה משנתיים לאחר התאונה, התובע לא העלה בפני וועדת המל"ל טענות בתחום הנפשי בעוד שחודש לאחר מכן פירט בפני ד"ר נווה את תלונותיו בתחום זה. אציין עוד, כי מעדותה של רסמיה עולה, כי היא אמרה לתובע על הבעיות הנפשיות טרם התאונה.
25. ד"ר קרון העיד, כי זה סביר שיש רק שני מסמכים פסיכיאטריים, מ-2011 ו-2012, למרות שמצבו הרפואי של התובע קשה. שכן, יש אנשים עם נכות פסיכיאטרית בשיעור מאוד גבוה שלא מקבלים טיפול (עמ' 30 ש' 7-9). בעניין זה אציין, כי במקרה של התובע מעבר לעובדה שהוא לא טופל בתחום הנפשי במשך שנים לאחר התאונה אף לא מופיעות תלונות שלו בעניין. כאמור לעיל, גם כאשר התובע התבקש לפרט את תלונותיו בפני וועדות המל"ל הוא לא העלה תלונות בנדון.
26. נטען בפני ד"ר קרון, כי בחודש אוקטובר 2010 התובע הופיע בפני הוועדה במל"ל עם עורך דינו ולא העלה טענה בתחום הנפשי. ד"ר קרון נשאל כיצד ייתכן שחודש לאחר מכן יש את כל התלונות אשר התובע פירט בפני ד"ר נווה. בתגובה טען, כי זה לא מפריך את האמינות (עמ' 30 ש' 16-19). בהמשך טען, כי זה יכול לפגוע באמינות ויכול גם לא (עמ' 30 ש' 21).
27. ד"ר קרון העיד, כי הוא לא יכול להסביר למה תלונה מסוימת עלתה או לא עלתה במקום כזה או אחר. הוא הוסיף, כי ניתן לטעון שזה פוגע באמינות אולם מבחינתו זה לא מהווה הוכחה. הוא הוסיף, כי אנשים רבים, בעיקר עם רקע סוציו אקונומי נמוך, לא פונים לשם קבלת עזרה נפשית גם אם יש תסמינים חמורים ויש לכך הרבה סיבות. לטענתו, במגזר הערבי אף פחות ובין היתר בגלל בעיות קשות של נגישות (עמ' 30 ש' 25-28). אף אם תתקבל עדותו של ד"ר קרון באשר לקיומה של בעיית נגישות, או סיבות אחרות שבשלן אדם אינו פונה לקבלת טיפול בתחום הנפשי, הרי שהדבר יכול להסביר מדוע התובע לא טופל אולם אין בכך בכדי להסביר מדוע לא התלונן על בעיות נפשיות במשך שנים ובין היתר לא העלה טענות בנדון בפני המל"ל, כפי שהעלה אותן בפני הרופא התעסוקתי מטעמו, בית משפט או מומחה מטעם בית משפט.
28. ד"ר קרון נשאל האם ביקורים אצל שני פסיכיאטרים לעומת המצוקה הנפשית המוצגת אינה מלמדת על ניסיון להאדיר את התלונות. בתגובה טען, כי אם אדם פונה לטיפול בדרך כלל זה מחזק את הרושם לגבי מידת הסבל שקיימת (עמ' 36 ש' 20-23). הוא נשאל האם שני מסמכים רפואיים בלבד חמש- שש שנים אחרי התאונה במקרה של נכות בשיעור של 30% אינם מלמדים על חוסר אמינות והשיב, כי אין בידו לענות על כך (עמ' 30 ש' 33-34, עמ' 31 ש' 1).
29. בעת עדותו נטען בפני ד"ר קרון, כי יש לו רק את תלונות התובע ואין לו ממצא אובייקטיבי והוא השיב, כי בפסיכיאטריה תשובות שניתנות והתנהגותו של הנבדק מול הבודק הם ממצא. ד"ר קרון הוסיף, כי הוא אינו מכיר את המושג ממצא אובייקטיבי בבדיקה פסיכיאטרית (עמ' 27 ש' 8-14). הוא העיד, כי חוות הדעת בנויה על מסמכים רפואיים, קבלת אנמנזה ובדיקה פסיכיאטרית (עמ' 27 ש' 15-16).
30. לטענתו, הערכת אמינות היא בהתאם להתרשמות ואין כלים אובייקטיבים לבדיקת אמינות. ד"ר קרון הוסיף, כי מקובל בבדיקה פסיכיאטרית, ובעיקר בבדיקה משפטית, להתייחס לכמה מרכיבי בדיקה כמחזקים או מפחיתים מרמת האמינות של החומר המתקבל. הוא העיד, כי הדברים האלה כוללים הגזמות שבעליל נראה שאינן תואמות את המצב, סתירות במידע בין מרכיבים שונים, סתירות בין המידע לבין מידע שמתקבל ממקורות חיצוניים, הגזמה לכיוון שמשרת את האינטרסים של הנבדק וצמצום של עובדות שיכולות לסתור את הטענות שלו וכדומה (עמ' 28 ש' 7-13).
31. מעדותו של ד"ר קרון עולה, כי חוות הדעת נסמכת באופן משמעותי על תלונות התובע ועל אמינותו. בהסתמך על המפורט לעיל התרשמתי, כי קיימות סתירות בין המידע אשר נמסר למומחה לבין מידע ממקורות חיצוניים, הן באשר למצבו של התובע טרם התאונה והן באשר למצבו לאחר התאונה ובין היתר בנוגע להימנעות. כמו כן, התרשמתי, כי קיימת הגזמה של התובע באשר למצבו לאחר התאונה ובין היתר בטענותיו לפיהן כל היום אינו עושה כלום ואינו יוצא מהבית ובאשר לדברים אשר הוא אינו מסוגל לבצע בכוחות עצמו. בנוסף, התרשמתי, כי התובע ביקש להמעיט בערך של דברים אשר אינם לטובתו כגון הפרעות מהן סבל טרם התאונה. זאת ועוד, גם באשר לתלונות התובע במישור האורתופדי קיים פער משמעותי בין תלונות התובע לממצאי המומחה מטעם בית משפט בתחום זה שיש בכך להשליך על אמינותו של התובע. מצאתי, כי לא היה בידי המומחה מידע חשוב אשר יכול היה להשפיע על קביעתו. כאמור, אמינות הנבדק בתחום הנפשי הינה מהותית שכן, מסתמכים רבות על תלונותיו של התובע. אינני מקבלת את קביעת המומחה באשר לאמינות התובע והיא אינה עומדת בקנה אחד עם התרשמותי מאמינות התובע בחקירתו לפני.
32. המומחה הרפואי מטעם בית המשפט משמש זרועו הארוכה של בית המשפט בתחום הרפואה. עם זאת, חוות דעתו של המומחה ועדותו עומדות תחת מבחן השפיטה. חווד דעת של מומחה מטעם בית המשפט אינה מכריעה במחלוקת ובית המשפט איננו מחויב לאמץ את האמור בחוות הדעת, ואין היא אלא בגדר ראייה בעניין שבמומחיות. בית המשפט רשאי שלא לסמוך על חוות דעתו של המומחה במידה וחוות הדעת אינה עומדת במבחן ההיגיון לאור הראיות האחרות העומדות בפני בית המשפט. חוות דעתו של המומחה מהווה ראיה נוספת ממכלול הראיות המובאות בפניי בית המשפט. על בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו ולהכריע מהו המשקל אשר ראוי לתת לחוות הדעת.
33. העד המומחה כמוהו ככל עד אחר ולבית המשפט הסמכות לשקול את אמינותו של עד זה. אין במינוי מומחה מטעם בית המשפט בכדי להגביל את סמכותו והפעלת שיקול דעתו של בית המשפט בתחום בו מונה המומחה. בית המשפט רשאי לסטות מחוות דעתו של המומחה והוא רשאי לקבוע את נכותו הרפואית של התובע מקום שהצטברו ראיות מספקות לכך. בשים לב לכל המפורט לעיל, מצאתי, כי במקרה שלפניי קיימת הצדקה לסטות מהאמור בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט. מצאתי לקבוע, כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 15% בתחום הנפשי, לאחר שהתרשמתי שמצבו הנפשי של התובע הינו בתווך בין הפרעה קלה בתפקוד הנפשי או החברתי וכן הגבלה קלה עד בינונית של כושר העבודה לבין מצב של הפרעה בינונית בתפקוד הנפשי או החברתי וכן הגבלה בינונית של כושר העבודה.
34. למעלה מהדרוש אוסיף, כי המנוח נפטר כאמור בחודש ינואר 2015 בשל גידול בראשו (סעיף 5 לסיכומי הנתבעות). התובע לא המציא מסמכים באשר למצבו הרפואי עובר לפטירה. כך לדוגמא אין מסמכים באשר למועד איבחון המחלה ולסימפטומים שאובחנו אצל התובע בעקבות גילוי מחלתו וכן לטיפולים שעבר. נתונים אלו משלא הומצאו לבית המשפט אף לא הועברו לבחינת המומחה בתחום הנפשי. לא מן הנמנע, כי גם מצבו הבריאותי של התובע היה בו כדי להשפיע על מצבו הנפשי ויתכן גם קיים קשר בין מצבו הבריאותי של התובע לתלונות שהתלונן אצל המומחה כמו עצבנות יתר, חוסר שינה וכדומה. כאמור, לא צורפו מסמכים והמומחה לא עומת עם נתונים אלו. יחד עם זאת בנסיבות מאחר וכאמור אין נתונים באשר להשפעת מצבו הרפואי של התובע מצאתי לקבוע, כי הספק יעמוד לטובת התובע בנסיבות ועל כן כאמור לאור כל המפורט לעיל מצאתי לקבוע לתובע נכות רפואית בתחום הנפשי בשיעור 15%.

כאב וסבל

1. בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות רפואית משוקללת בשיעור 23.5%. בשים לב לשיעור נכותו של התובע, אופייה, תקופת אשפוזו והעובדה שהתובע נפטר כשש שנים ושמונה חודשים לאחר התאונה וללא כל קשר אליה פוסקת לתובע פיצוי בסך 70,000 ₪ בגין ראש נזק זה. לאחר שלקחתי גם בחשבון את תקופת אי הכושר הממושכת של התובע, כפי שיפורט בהמשך.

הפסד הכנסה לעבר

1. לתובע נכות רפואית משוקללת בשיעור 23.5%. בהתאם להתרשמותי ולאור אופי הנכות, השכלתו של התובע, גילו בעת התאונה ועיסוקו מצאתי לקבוע, כי נכותו התפקודית בעקבות התאונה הינה 25%.
2. התובע טען, כי לפני התאונה השתכר 7,000 ₪ וכי היה יכול להשתכר 10,000 ₪ אם היה ממשיך לעבוד (עמ' 49 ש' 12-14). הוא העיד, כי אנשים אשר עבדו עמו משתכרים כיום כ- 9,000 ₪ (עמ' 49 ש' 19-20). התובע לא זימן לעדות את מי מחבריו לעבודה ולא הגיש ראיה כלשהי אשר תומכת בטענתו באשר לשכרם כיום. נטען בפניו, כי בחמש שנים בהן עבד במילוטל הייתה לו תוספת כוללת של כ- 12,000 ₪ ובתגובה טען, כי יש לחשב חופשות, הבראה ופנסיה (עמ' 49 ש' 21-23).
3. פלד העיד, כי לרוב העובדים השכר לא עולה עם הזמן וכי רובם צמודים לשכר המינימום וכאשר הוא עולה שכרם עולה (עמ' 71 ש' 31-33). הוא טען, כי מדובר במפעל שנלחם על קיומו ומשלם שכר מינימום. פלד הוסיף, כי ברוב המחלקות גם עובדים טובים מקבלים שכר מינימום (עמ' 72 ש' 1-4). פלד העיד, כי מקבלים תוספת וותק בהבראה לפי החוק וכי אין לפי החוק תוספת וותק לשכר מינימום (עמ' 72 ש' 6). לטענתו, יש אצל מילוטל הרבה מאוד עובדים וותיקים שעובדים עד 20 שנה וכי רוב העובדים משתכרים שכר מינימום גם אחרי 20 שנה. פלד טען, כי לרוב המוחלט של העובדים שכר הייסוד הוא שכר המינימום (עמ' 74 ש' 16-24). פלד העיד, כי ב-2008 היו מעסיקים עובדים בשתי משמרות חמישה ימים בשבוע 12 שעות. לטענתו, לפני שנה-שנתיים יצא חוק שלא מאפשר להעסיק יותר מ- 57 שעות בשבוע ואשר מגביל את האפשרות לעבוד בלילה. הוא העיד, כי זה פוגע בשכר של העובדים (עמ' 74 ש' 1-5).
4. ממסמכי המל"ל עולה, כי שכרו הרבע שנתי של התובע היה 19,947 ₪. משכך, הרי ששכרו החודשי של התובע עמד על סך של 6,649 ₪. סכום זה משוערך להיום בתוספת הצמדה בלבד עומד על סך של 7,700 ₪.
5. התובע לא שב לעבוד לאחר התאונה. כאמור, קבעתי, כי נכותו התפקודית של התובע הינה בשיעור 25%. לאור אופי ושיעור נכותו של התובע לא מקובלת עליי הטענה לפיה לא היה בידו לשוב למעגל העבודה לאחר תום תקופת אי הכושר. אדגיש, כי המומחה מטעם בית משפט בתחום האורתופדי הקנה לתובע נכות בגין שבר בחוליה בלבד ולא מצא כל הגבלה בתנועות. משכך, לא מצאתי כל הצדקה רפואית לתקופה הארוכה בה התובע לא חזר למעגל העבודה. אציין, כי לאור פטירת התובע בשל גידול בראשו, לא מן הנמנע, כי חלק מהסיבות בשלן לא שב התובע לעבודה קשורות למצבו הבריאותי ללא כל קשר לתאונה וזאת לאור קביעת המומחה מטעם בית משפט בתחום האורתופדי ולאור העובדה, כי תלונות התובע בתחום הנפשי החלו תקופה ממושכת לאחר אירוע התאונה כפי שתואר לעיל.
6. התובע אושפז במשך 20 ימים לאחר התאונה. המומחה מטעם בית משפט בתחום האורתופדי לא קבע לתובע נכות זמנית. התובע הגיש מסמכים רפואיים שונים בהם יש התייחסות לתקופת אי הכושר. המומחה התעסוקתי מטעם הנתבעות מאשר, כי במשך חצי שנה לא היה התובע כשיר לחזור לעבודה ובמשך חצי שנה נוספת, היה בידי התובע לחזור לעבודה עם מגבלות. לאור האמור ולאחר שלקחתי בחשבון את המסמכים הרפואיים שהוצגו ואת חוות דעת המומחה מטעם בית משפט מצאתי לקבוע לתובע אי כושר מלא למשך שנה. לאחר תום השנה מצאתי, כי היה בידי התובע לחזור למעגל העבודה. אי לכך, במשך שנה נגרם לתובע הפסד של

12 X 7,700 ₪ = 92,400 ₪ בתוספת ריבית מאמצע תקופה הסכום הינו 102,340₪.

1. לאחר תום תקופת אי הכושר, היה על התובע כאמור לשוב לעבודה ולפיכך עד לסמוך לפני מועד פטירתו של התובע כתוצאה ממחלתו, נגרם לתובע הפסד בגין התאונה בסך של 7,700 ₪ X 25% X 67 חודשים = 127,050 ₪ בתוספת ריבית מאמצע תקופה הסכום הינו 131,278 ₪.
2. בנוסף, עתר התובע לפיצוי בגין הפסד זכויות סוציאליות. כאמור מצאתי, כי היה בידי התובע לשוב לעבודה לאחר שנה. משכך, לא מצאתי לקבל טענות התובע, כי יש לפסוק לו דמי הבראה, שי לחג, חופשה שנתית וכו' באופן מלא בגין כל התקופה מאז התאונה ועד פטירתו וברי, כי ככל שהיה התובע שב לעבודה כפי שהיה עליו לעשות היה נהנה מחלק ניכר מהזכויות הסוציאליות להן טוען בסיכומיו. אי לכך, מצאתי לפסוק לתובע סכום גלובאלי בגין הפסד זכויות סוציאליות לרבות דמי הברה, שי לחג, פנסיה והטבות שונות בסך של 10,000 ₪ עד למועד פטירתו של התובע.
3. הנה כי כן, סך הכל נגרם לתובע הפסד הכנסה כולל פגיעה בזכויות סוציאליות בסך 243,618 ₪.

הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות לעבר

1. התובע העיד, כי אינו משלם עבור הטיפול שמקבל בכרמיאל אלא רק עבור הנסיעות. נטען בפניו שהוא טען שהקופה אינה משלמת עבור הטיפול והוא השיב, כי בעבר שילם וכיום לא. בהמשך טען, כי בעבר שילם לקופת חולים וכיום אינו משלם משום שהוא מקבל מהמל"ל (עמ' 51 ש' 3-9). הוא העיד, כי הוא מטופל דרך קופת חולים ולא באופן פרטי (עמ' 51 ש'10-13).
   
2. חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשמ"ד - 1994 (להלן: "חוק הבריאות"), מעניק זכות לכל תושבי המדינה לשירותי בריאות, כמשמעותם בסעיף 3 לחוק האמור. שירותי הבריאות יינתנו על-פי סל שירותי הבריאות, בתחומים המוגדרים בחוק (ס' 6 לחוק). התובע לא הוכיח כי הטיפולים הרפואיים להם הוא נזקק אינם נכללים בסל שירותי הבריאות. אציין עוד, כי התובע צירף קבלה על סך 2,200 ₪ בעבור חגורת TLSO. אולם, המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי ציין בחוות דעתו במפורש, כי אין כל הסבר מדוע התובע יזדקק לחגורה יפנית דקה אשר אינה מעלה ואינה מורידה דבר. בנוסף, מדובר בתאונת עבודה ועל כן התובע זכאי להחזר עבור ההוצאות שנגרמו לו מהמל"ל. באשר להוצאות הנסיעה, לאור אופי פגיעתו של התובע ועל דרך האומדן, אני מעריכה את הפיצוי לתובע בראש נזק זה בסך 3,000 ₪. אציין, כי המומחה מטעם בית משפט בתחום הנפשי העריך עלות טיפולים לתובע בשוק הפרטי. התובע לא הציג קבלות על עלות טיפולים שעבר כאמור ומשנפטר התובע, אין עוד רלוונטיות לקביעת המומחה באשר לעלות הטיפולים.

עזרת צד ג' לעבר

1. התובע העיד, כי אינו יכול לעשות שום דבר לבד (עמ' 50 ש' 21-22). הוא העיד, כי אינו יכול להתכופף לשרוך נעליים (עמ' 50 ש' 28). נטען בפניו, כי לפני התאונה גם הייתה לו הגבלת תנועות והוא השיב, כי זה לא השפיע עליו. התובע העיד, כי לפני התאונה הוא יכול היה להתכופף ואחריה לא (עמ' 50 ש' 32-34, עמ' 51 ש' 1-2). רסמיה העידה, כי חוץ מלאכול התובע לא יכול לעשות שום דבר. היא טענה, כי הוא אינו יכול להתרחץ, להתלבש או לנעול נעליים לבד (עמ' 59 ש' 23-29).
2. בילאל העיד, כי היה עובד כל השבוע וכי אחרי התאונה עבד יומיים-שלושה וכי היה לוקח את התובע לבדיקות. הוא הוסיף, כי עזר לתובע גם בבית (עמ' 67 ש' 2-6). בילאל העיד, כי יש לו תלושי שכר בבית וכי לא צירף אותם משום שלא התבקש (עמ' 67 ש' 7-10). משלא הוגשו תלושי שכר של בילאל מהתקופה הרלוונטית הרי שלא הוכחה טענתו לפיה לאחר התאונה הוא עבד יומיים- שלושה בשבוע בלבד. בילאל העיד, כי לאחר שהיה חוזר מהעבודה כמעט כל היום היה עם אביו והוסיף, כי הוא ואמו עזרו לתובע (עמ' 67 ש' 25-27). הוא העיד, כי היה צריך לעזור לתובע להתקלח, להחליף בגדים ולהביא לו שתייה. לטענתו, הוא היה צריך להיות ליד התובע למקרה שיהיה זקוק למשהו. בילאל נשאל מדוע אמו לא יכולה הייתה לעשות כן והשיב, כי שניהם ישבו ליד התובע (עמ' 68 ש' 18-27). עוד העיד, כי התובע לא יכול היה ללכת לשירותים לבד וכי כיום הוא יכול ללכת לבד לשירותים. הוא טען, כי לפני שנתיים או יותר הוא הפסיק לשבת עם התובע וכיום אינו עושה כן. בהמשך טען, כי כיום הוא יושב עם התובע חצי שעה-שעה בכדי לראות אם הוא צריך משהו (עמ' 68 ש' 27-34, עמ' 69 ש' 1). בילאל העיד, כי ב- 2006 הוא התחתן והתגורר בבית משלו אולם רוב הזמן היה אצל התובע (עמ' 70 ש' 25-26).
3. עדויות התובע ועדיו באשר לפעולות אשר אין בידו לבצע ובאשר לעזרה לה הוא נזקק אינן אמינות ואינן סבירות בעיניי. התרשמתי, כי התובע ועדיו ביקשו להאדיר את נזקיו של התובע ואת העזרה לה הוא נזקק. כאמור, לתובע נקבעה נכות בשיעור 10% בתחום האורתופדי. בחוות דעתו ציין המומחה, כי אין מקום להקנות אחוזי נכות בגין הגבלה בתנועות. קביעתו של המומחה בעניין זה אינה עולה בקנה אחד עם טענות התובע ועדיו באשר לסוג העזרה לה הוא נזקק. אוסיף ואומר, כי לאור שיעור ואופי הנכות לא סבירה בעיניי טענתו של בילאל לפיה היה עליו לבלות את רוב זמנו בבית התובע, ובין היתר לעבוד רק יומיים שלושה, משום שהתובע נזקק לעזרה. לאור שיעור נכותו של התובע לא סביר בעיניי שהתובע נזקק לעזרה של בילאל ושל רסמיה וכי לא היה די בכך שאחד מהם יסייע לו. בשים לב לכל האמור לעיל, ולאחר שלקחתי בחשבון את תקופת אי הכושר של התובע אותה אישר גם המומחה מטעם הנתבעות בתחום התעסוקתי, מצאתי לפסוק לתובע פיצוי בסך 25,000 ₪ בראש הנזק שבכותרת.
4. הנה כי כן, התובע נפגע במהלך עבודתו ובעקבות פגיעתו נגרם לו נזק בסך 341,618 ₪. כאמור, מצאתי, כי התאונה ארעה בשל רשלנות של מילוטל וכי אין לקבוע אשם תורם לתובע. בנסיבות אלו, הרי שמוטל על הנתבעות לפצות את התובע בגין נזקיו בעקבות התאונה.

ניכוי תגמולי מל"ל

1. התאונה בה עסקינן הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי ולתובע שולמו תגמולי מל"ל בגין נכותו בעקבות התאונה. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת באשר לתגמולי המל"ל אשר יש לנכות. הנתבעות טוענות, כי תגמולי המל"ל עומדים על סך של 570,337 ₪ ובנוסף שולמו דמי פגיעה באמצעות מילוטל. כמו כן, הנתבעות התייחסה לניכוי רעיוני לאור העובדה שהתובע לא העלה במל"ל טענה לנזק נפשי ומשכך סוגיה זו לא נידונה במל"ל ולא נקבעה לו נכות ואף לא שולמו לו תגמולים בגין נזק נפשי. הנתבעות הגישו שתי חוות דעת אקטואריות, כאשר אחת מהן נערכה על בסיס חישוב של 77% נכות במל"ל כולל 30% נכות בתחום הנפשי.
2. מחוות הדעת האקטוארית עולה, כי נעשה בה חישוב בהתאם לתגמולים אשר התובע היה עתיד לקבל עד הגיעו לגיל 80. ברי, כי לאחר פטירת התובע הוא לא המשיך לקבל את תגמולי המל"ל בשל נכות מעבודה וכי אין מקום לנכות תגמולי מל"ל אשר הוא היה עתיד לקבל ככל שהוא היה נותר בחיים. עוד עולה מחוות דעתו של האקטואר מיום 9.12.14, כי עד למועד חוות הדעת שולמו תגמולי מל"ל בסך 289,626 ₪ ובתוספת הפרשי הצמדה סך של 303,357 ₪. על סכום זה יש להוסיף דמי פגיעה בסך 9,153 ₪, היינו יש לנכות תגמולים ששולמו לתובע בעקבות התאונה בסך של 312,510 ₪. היתרה הינה 29,108 ₪.
3. באשר לניכוי רעיוני אציין, כי על צד אשר נפגע בתאונת עבודה מוטלת החובה להגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי בכדי לממש את זכותו לקבל גמלאות בגין פגיעתו. מקום בו תובע לא עשה כן הרי שיש לנכות מהפיצוי ניכוי רעיוני אשר משקף את הגמלה שהתובע היה זכאי לקבל, גם מכוח עיקרון הקטנת הנזק, במיוחד בנסיבות כשעסקינן בתאונת עבודה ועל כן המעביד מכוסה על ידי המל"ל. במקרה בו עסקינן התובע הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי אולם לא העלה טענותיו בתחום הנפשי, למרות כל תלונותיו בפני המומחה מטעם בית משפט בתחום הנפשי ומשכך הרי שלא נקבעה לו נכות בתחום זה על ידי המל"ל.
4. יחד עם זאת, לאחר שנפטר התובע, גם לא ניתן לתקן את המחדל היום על ידי הפניית התובע למל"ל וברי, כי גם לא ניתן לדעת היום מה היה קובע המל"ל באשר למצבו הנפשי של התובע, האם היה מעניק לו נכות אם לאו ובאיזה שיעור והאם היה בכך כדי להגדיל לתובע את התגמולים אותם קיבל ובאיזה שיעור. בנוסף, לאור כל מה שתיארתי לעיל, אף איני יכולה לקבל את טענת הנתבעות באשר לשיעור הנכות ממנו יש לגזור את החישוב לאחר שכאמור קבעתי, כי לתובע נכות בתחום הנפשי בשיעור 15% בלבד ולא כפי שקבע המומחה מטעם בית משפט וכי התובע יכול היה לשוב לעבודה. בנסיבות אלו לאור סימני השאלה ולאור גובה הפער בין סכום הפיצוי לתגמולי המל"ל ולאור הספק שמצאתי להפעיל לטובת התובע, מצאתי שלא לערוך ניכוי רעיוני של התגמולים שאולי יכול היה התובע לקבל ככל שהייתה נקבעת לו נכות נפשית על ידי המוסד לביטוח לאומי ולקבוע לתובע פיצוי בגין ההפרש בסך 29,108 ₪.

התוצאה

1. לאור המפורט לעיל, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעות ביחד ולחוד לשלם לתובע סכום של 29,108 ₪. בנוסף, מחייבת את הנתבעות בשכר טרחת עו"ד בשיעור 20% בתוספת מע"מ כחוק וכן החזר אגרה ששולמה משוערת להיום והחזר עלויות חוות דעת המומחים בהן נשא התובע. הנתבעות יישאו ביתרת האגרה החלה בתיק.
2. הסכומים הנקובים לעיל ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק דין זה, שאם לא כן יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא לצדדים.

ניתן היום, כ"ט אייר תשע"ה, 18 מאי 2015, בהעדר הצדדים.