בפניי בקשתו מיום 30.3.14 של הנתבע מס' 3, (להלן: "המבקש") להורות על ביטולו של פס"ד שניתן בהעדר.

ביום 9.7.14 התקיים דיון בפני כב' הרשם ביטון, שאז הסתבר, כי ל מרות שהפסיקתא נחתמה על ידי רשם בית משפט, פסק הדין שבהעדר ניתן על ידי ביום 7.12.10 ומשכך נעדר כב' הרשם לדון בבקשה לביטולו, והבקשה הועברה לטיפולי.

קבעתי מועד לחקירת המצהירים.

הצדדים הגישו בקשה בהסכמה ביום 30.7.14 להורות על חקירה באמצעות כינוס וידאו, שכן הנתבע וחלק מעדי התובעת מתגוררים בארה"ב. נעתרתי לבקשה.

לאחר מכן הוגשה בקשה בהסכמה לשנות את שעת הדיון לשעה 14:00 כדי לאפשר לעדים להתייצב בשעה סבירה פני החוקר בכינוס וידאו, ונעתרתי לבקשה.

ימים אחדים לפני הדיון הוגשה בקשה מטעם המבקש בה עתר לדחות את מועד הדיון משום שלא הצליח לגייס את הסכום של כ- 7,500 ₪ לשלם לחוקר כינוס הווידאו, דחיתי את הבקשה, בתחילת הדיון העלה ב"כ הנתבע את הבקשה בפניי וניתנה על ידי החלטה מנומקת מדוע אין מקום להורות על דחיית הדיון, כמפורט בפרוטוקול. בין היתר, דחיתי את הבקשה משום שלא הונחה בפני כל תשתית ראייתית כי עוני הוא שמנע מהמבקש/הנתבע 3 לגייס סכום שעל פניו נראה כסכום שאינו גבוה, לנוכח סכום התביעה, לנוכח התייצבותו בארץ בישיבה הקודמת, ולנוכח הבטחותיו לאיש המקצוע שאמור היה לבצע את חיקור הווידאו.

משכך התקיים הדיון, נחקרו עדים מטעם התובעת בלבד, ד"ר אהרוני ומר טיקר. התצהירים הנוגעים לעדים המצויים בחו"ל מטעם התובעת וכן תצהירו של הנתבע הוצאו מתיק ביהמ"ש. באי כוח הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה, והחלטתי זה ניתנת לאחר שמיעת הדיון.

טענות הנתבע:

הנתבע טוען, כי מעולם לא קיבל את כתב התביעה, וכי אינו דובר את השפה העברית.

הנתבע טוען, כי כתב התביעה שנטען כי נמסר על ידי גב' בשם רוברטה בישופ, כלל לא הומצא לידיו, וכי רק לעת האחרונה נודע לו על קיומה של התובענה עת עוקל חשבונו ונשלחו התראות לעיקולים למעסיקו.

נטען, כי כתבי בי הדין לא נמסרו לנתבע, וכי הגב' בישופ במסמך שאינו יכול להיחשב כתצהיר על פי פקודת הראיות, פרטה כביכול שהנתבע סרב לחתום, דבר שאין לו כל אחיזה בתצהיר המבססת טענה זו.

עוד נטען, כי העובדה שנוהלו הליכים כנגד אביו אינה מעלה ואינה מורידה, שכן בינו לבין אביו אין קשר רציף מזה מספר שנים, וכי הנתבע הוא שאמור להיות מודע להליכים כנגדו.

עוד נטען, כי לא הוגשה בקשה למתן היתר להמצאה אל מחוץ לתחום.

הנתבע טוען, כי התביעה נגדו עומדת על כרעי תרנגולת, המדובר בתביעה כספית בסכום לא מבוטל ויש לברר את טענת התובעת לזכותה לקבלת סכומים נכבדים אלה, ומכול מקום ליתן למבקש את יומו בטרם יורה ביהמ"ש על פס"ד כנגדו.

הנתבע טוען, כי אפילו הוחמץ המועד להגשת ביטול פס"ד, וחלפו 30 הימים הקבועים בהוראות התקנות, ולעמדתו אין הדבר כך, הרי לנוכח היקף התובענה והטענות הראויות להישמע כנגדן יש מקום להורות על ביטולו של פס"ד.

הנתבע טוען, כי החתימות המפורטות על גבי השטר הינן חתימותיו בצירוף חותמות החברה וכי הכוונה הייתה לחתום בשם החברה ולא בשמו. בכל מקום אחר מופיעה חתימתו של המבקש/הנתבע והמדובר בזיוף.

לאחר הדיון הסתבר כי לא קיימת מחלוקת בין הצדדים באשר לחתימות על שטר החוב, החתימות באנגלית, בשני מקומות על גבי חותמת חברה הן חתימות הנתבע/המבקש ואילו המילים בעברית המפרטים לכאורה את שמו של המבקש אינן חתימות, ואין כל טענה כי המדובר בחתימה של המבקש/הנתבע.

לפיכך, טוען המבקש כי יש להורות על ביטולו של פס"ד וליתן לו את יומו.

טענות התובעת:

התובעת טוענת, כי משלא התייצב המצהיר מטעם המבקש, היינו המבקש בעצמו לחקירה על תצהירו, הרי אין בפני ביהמ"ש כל תצהיר.

התובעת טוענת, כי כל הטענות העובדתיות הנטענות על ידי ב"כ המבקש דינן להידחות בהעדרו של תצהיר מטעם המבקש.

התובעת טוענת, כי הוגשה בקשה לביטול פס"ד לא הוגשה בקשה למתן ארכה להגשת הבקשה, ורק מטעם זה לאור השיהוי בהגשת הבקשה יש לדחותה.

התובעת טוענת, כי לא בכדי הנתבע נמנע מלפרט באיזה מועד נודע לו על קיומו של פס"ד, ולא בכדי הבקשה אינה נוקבת במועד מסוים, שכן על פי המסמכים שצורפו על ידי התובעת, ביום 26.11.13 הוגש פס"ד לרישום כפסק חוץ לצורך אכיפתו בפלורידה ארה"ב, והבקשה אושרה לאחר שהודעה על קיומו של פס"ד נשלחה למבקש וניתן לפסק הדין תוקף כפסק חוץ בפלורידה ארה"ב ביום 26.12.13.

התובעת טוענת, כי ביום 30.1.14 הוגש פסק הדין שאושר כפסק חוץ לביצוע וביום 18.2.14 ניתן צו לעיקול נכסי הנתבע בארה"ב.

התובעת טוענת, כי הנתבע לא הגיש כל בקשה בארה"ב להורות על ביטולה של ההחלטה לראות בפס"ד כפסק חוץ, ויש לראות בכך כאישור לכך, שההחלטה המורה על העדר התנגדות לאישורו של פס"ד כפסק חוץ ניתנה כדין.

התובעת טוענת, כי הנתבע מוחזק כמי שידע על פסק הדין כבר ביום 26.12.13 ומשכך המועד להגשת בקשה לביטול חלף, ולא הוגשה כל בקשה לארכת מועד.

התובעת טוענת, כי הוגשה בקשה למתן היתר להמצאה אל מחוץ לתחום, וכי היתר כזה ניתן, וכי ביום 5.6.10 הומצאה התביעה לנתבע אישית באמצעות פקידה משפטית מוסמכת בארה"ב. יש לדחות את הטענות לקבילות אישור המסירה.

בסופו של דבר נטען, כי סיכויי ההגנה קלושים, לעניין גובה החוב, נטען, כי הנתבעים 1, ו-2 אישרו את החוב במסמך נפרד. לעניין החתימה נטען, כי הנתבע חתם פעמיים, פעם אחת מטעם החברה ופעם כערב אישית.

עוד הובא תדפיס כניסות ויציאות להוכיח כי במועד החתימה הנתבע שהה בארץ.

לאור כל האמור, התובעת עותרת להורות על דחיית הבקשה.

דיון:

ביצוע המצאה אל מחוץ לתחום;

בתיק כאן ניתן היתר להמצאה אל מחוץ לתחום לאחר שהובהר, כי הנתבע 3 מתגורר בחו"ל, ועל עצם מקום מגוריו אין כל מחלוקת.

עוד צירפה התובעת מסמכים רבים המצביעים על כך שהנתבע 3, נרשם כבעלים של החברה, הנתבעת 1, כמנהלה, וכמורשה החתימה בשמה, ראה נספחים 12, תדפיס דו"ח רשם החברות המצביע כי הנתבע 3 הינו הבעלים והמנהל של הנתבעת 1, נספח 13 בקשה לרישום החברה שנחתמה לכאורה בארה"ב, ומכוונת לייסוד חברה בארץ, היא הנתבעת 1, נספח 14 הצהרת דירקטורים ראשונים החתומה על ידי הנתבע 3, וכן נספח 15 תקנון החברה, אף הוא חתום על ידי הנתבע 3.

בקשה הוגשה ביום 1.12.09, והחלטה על היתר להמצאה אל מחוץ לתחום ניתן בדיון שהתקיים ביום 21.3.10.

סעיף 10 בתוספת הראשונה לתקנות המצאת מסמכים לפי אמנת האג 1965, התשל"ו – 1975 קובע כי בהתאם לאמנת האג רשאי בעל דין לבצע המצאה של כתבי בי-דין לבעל דין הנמצא בחו"ל במישרין באמצעות הדואר, אלא אם "מדינת הייעוד" מצהירה על התנגדותה לכך. בפניי אין כל טענה שארה"ב התנגדה לכך, ולא מצאתי מקום אחר שממנו ניתן להסיק התנגדות, ומשכך ניתן לבצע משלוח לנתבעים המתגוררים בארה"ב באמצעות הדואר, ולטעמי באמצעות שליח, פקיד מסירה כפי שנעשה בענייננו. [ראה רע"א 1056/10 קווי אשראי לישראל שירותים פיננסיים משלימים בע"מ נ' אליעד (פורסם בנבו, 20.7.2010), פסקה 20 בהחלטה; ע"א (ת"א) 1827/03 RAYTHEON COMPANY נ' אשבורן חברה לסוכנויות ומסחר בע"מ, [פורסם בנבו] תק-מח 2003(3), 13982 (1.9.2003)].

מסקנתי היא, כי לאור העובדה שהנתבע פעל במסגרת עסקיו בארץ ומקום מושבו בחו"ל ארה"ב, ומאחר וקיימת לכאורה עילת תביעה כנגדו לאור החובות, כפי שיפורט להלן, ולאור האמור בתקנות להמצאת מסמכים לפי אמנת האג, הרי ההיתר לביצוע ההמצאה לדין שניתן כנגד הנתבע ניתן כדין, והתובעת הייתה רשאית לבצע משלוח בדואר או באמצעות פקיד מסירה של כתבי בי-הדין.

המסירה;

כאמור לעיל, משלא התייצב הנתבע להיחקר על תצהירו הרי אין בפני ביהמ"ש כל תצהיר. טוען הנתבע כי אין גם את תצהיר השליחה הגב' רוברטה בישופ שביצעה לכאורה את המסירה.

התובעת טוענת, כי לאור אי תשלום לחוקר כינוס הווידאו, נמנע מהתובעת מלהביא את עדיה, שכן המבצע לא הסכים להסתפק בתשלום ששולם לו על ידי התובעת. לכן טוענת התובעת, כי יש לקבל את תצהירי העדים מטעמה, גם ללא חקירת העדים, היינו חקירתו של עו"ד וחקירתה של הגב' בישופ.

אינני מקבלת טענה זו של התובעת, משום שלו רצתה שעדים אלו יעידו בפני ביהמ"ש התובעת הייתה יכולה לשאת בחלקו של הנתבע 3 בשכר הטרחה לשם חקירת העדים מטעמה בלבד. התובעת טענה, כי רק סמוך למועד הדיון הודיע לה הנתבע כי לא יוכל לגייס את הסכום הנדרש על ידי חוקר בכינוס הווידאו. אכן המועד שבו נמסרה ההודעה הינו סמוך מאוד למועד הדיון ימים ספורים, אולם עדיין אני סבורה, כי אין מקום לראות במחדל הנתבע בעניין אי תשלום שכר הטרחה לחוקר כינוס הווידאו, כדי להוביל למסקנה שיש לקבל את תצהירי העדים מטעם התובעת בלא חקירתם.

יחד עם זאת, דומני כי מהמסמכים שהוגשו לתיק ביהמ"ש, ומהדין כפי שיבואר להלן, יש מקום לקבוע כי נעשתה לנתבע מסירה כדין של כתב התביעה, ואבאר.

פסק דין, שניתן בהעדר הגנה, יוצר חזקה כי הנתבע הוזמן כדין ובית המשפט בדק את מסמכי המסירה והשתכנע כי אכן המסירה בוצעה כדין. במצב דברים זה, מוטל הנטל על הנתבע לשכנע בדבר אמיתות טענתו כי לא הוזמן כדין, ולא ידע על דבר ההליכים כנגדו (ד. בר אופיר, סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה, מהדורה שמינית, עמ' 36 ורע"א 1645/03 יפעת עמידן (שנייצר) נגד בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם).

בענייננו, לתיק ביהמ"ש צורף אישור מסירה שבוצע על ידי פקיד מסירה, הגב' בישופ, ועל יסודו ניתן פס"ד בהעדר הגשת כתב הגנה במועד שנקבע בתקנות. אישור המסירה שנסרק לתיק והוגש ביום 29.8.10 מפרט כי בוצעה מסירה לנתבע 3, המצוין בשמו, לכתובת:

5680 PACIFIC BLV.D. 1206 BOCA RATON FL. 33433.

עיון בטענות הנתבע יגלה, כי הנתבע אינו מפרט מה הייתה כתובתו במועד ביצוע ההמצאה, ובוודאי שאינו מצרף איזה אסמכתא כדי שביהמ"ש יוכל לשקול אם ההמצאה נעשתה לכתובת שגוייה, והנתבע אינו מציין מאומה לעניין הכתובת.

הדברים נכונים גם ביחס להודעות שנמסרו לנתבע 3 ביחס לבקשת התובעת לקבלת אישור לביצוע פסק הדין בארה"ב, וזאת בהתאם להודעות הרשות המוסמכת, נספחים, b ואילך. גם בעניין מסירת מסמכים אלה לא ציין הנתבע מהי הכתובת הנכונה שלו, וכמובן שלא המציא כל אסמכתא לכך, אלא טען כי מנספח i עולה לכאורה שלא בוצעה מסירה, אלא הדואר נשלח לכתובת ידועה אחרונה מבלי שהתקבל, ואין בכך סתירה לטענתו שהדואר לא התקבל.

עיון בנספח I לתגובה לבקשה לביטול פס"ד יגלה שהמדובר בדואר אלקטרוני שנשלח על ידי עו"ד המטפל בארה"ב בביצוע פס"ד לבא כוחו של הנתבע בארה"ב, ושם נמסר לו כי המסמכים נשלחו על ידי הרשות המוסמכת לכתובת הידועה האחרונה ובהתאם לדין הרי דינם כמי שהתקבלו, מה גם שלא הוחזרו על ידי הדואר. אין כל אינדיקציה כי הכתובת שפורטה באותו מייל אינה נכונה. ולא נטענה טענה כזו, וכמובן שלא הומצאה כל ראייה לכך.

כלומר, הנתבע 3 מבסס את טענותיו על העדר חתימה על גבי אישור מסירה, מבלי להמציא כל אינדיקציה לכתובתו במועד ביצוע ההמצאה, על כך שמסמכים שלכאורה על פי הדין בפלורידה, מסמכים הנשלחים על ידי הרשות המוסמכת לכתובת הרשומה ולא מוחזרים דינם כמסמכים שהתקבלו, הנתבע לא המציא כל ראייה כי המסמכים נשלחו לכתובת שגויה.

עמדתו היא שהתובעת צריכה להוכיח פוזיטיבית את קבלת המסמכים על ידו.

אני סבורה כי גם אם הנטל היה מוטל על התובעת ואין הדבר כך לאור ההלכה הפסוקה שצוטטה לעיל, הרי התובעת הרימה את הנטל לאור העדר התצהיר של הנתבע, והימנעותו מחקירה, ובמיוחד לאור החוסר בתצהיר, שנמנע במכוון מלפרט מה הייתה כתובתו בתקופות הרלוונטיות, ואי המצאת כל אסמכתא לכתובת השונה מהכתובת שבה בוצעה ההמצאה ובה נמסר על ידי הרשות המוסמכת בארה"ב עותק פס"ד.

לפיכך אני סבורה כי התובעת ביצעה מסירה כדין של כתב התביעה, וכי על פי המסמכים שבפניי ניתן לקבוע ברמה הנדרשת בביהמ"ש אזרחי כי הנתבע קיבל את ההודעה על פס"ד כבר ביום 27.11.13, מועד משלוח ההודעה על ידי הרשות המוסמכת בארה"ב.

הנתבע הגיש בקשתו באיחור ובלא בקשה להארכת מועד, וכל טענתו היא כי יש לקבל את הבקשה משום סכום התביעה, וליתן לו את יומו בביהמ"ש.

אני קובעת לאור הנ"ל כי אין להורות על ביטולו של פס"ד מחמת חובת הדין.

ביטול מכוח שיקול דעתו של ביהמ"ש;

הלכה היא, כי כאשר פסק הדין אינו פגום, נתונה לבית המשפט סמכות לבטל את פסק הדין בהתאם לשיקול דעתו. במצב דברים זה, יציב בית המשפט שני מבחנים: האחד - סיבת מחדלו של המבקש והשני - סיכויי הצלחתו כי הגנתו תתקבל, כאשר התשובה למבחן השני חשובה יותר (ע"א 64/53, לעיל; ע"א 5000/92 בן - ציון נ' הנאמן על נכסי י. בן - ציון, פ"ד מח(1) 830; ד"ר י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 738; א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 283, 284, לרבות האסמכתאות המפורטות שם). עם זאת, מדובר בשני מבחנים מצטברים ואין לומר כי משעה שמגלה הנתבע הגנה כלשהי, יש להתעלם לחלוטין מהמבחן הראשון הנוגע לסיבת מחדלו באי הגשת כתב ההגנה.

אין המדובר במבחנים דיכוטומיים ונפרדים אלא במכלול משולב כאשר ככל שקיימת טענת הגנה חזקה מתמעטת בחינת המחדל לאי הגשת כתב הגנה במועד וככל והמחדל באי הגשת כתב הגנה במועד הינו בוטה יותר ומזלזל יותר, הרי נדרשת הגנה ראויה יותר כדי שהמחדל יתוקן ותינתן לנתבע הזדמנות נוספת.

בענייננו, לטעמי כאשר בוחנים את התנהלות הנתבע 3, נמצא כי הנתבע 3 התעלם בצורה מכוונת מההליכים נגדו.

יש לזכור כי כנגד הנתבע 2 התנהל הליך, והנתבע 2 אביו של הנתבע 3 היה מודע היטב לקיומה של התובענה כנגד הנתבע 3, ולא הגיש תצהיר שממנו יעלה כי לכאורה לא היה בקשר עם בנו.

עסקינן בחברה שהינה בבעלות הנתבע 3, אולם בפועל כפי שעלה מהעדויות נוהלה דה פקטו על ידי אביו של הנתבע 3.

על פניו נראה כי הנתבע 3, היה מודע להליכים לאור ניהולם על ידי אביו, לאור קיומה של חברה בשליטתו ובבעלותו ובניהולו, שקורסת, ונותרת חייבת כספים, כגון לתובעת, ולכן הטענה כי לא היה מודע לכתב התביעה נראית קלושה, ואינה מוסברת כדבעי, ואינני יכולה לקבלה.

לגופו של עניין, החוב נשוא התובענה, אושר על ידי הנתבע 2, אביו של הנתבע 3, מי שנחזה לייצג את האינטרסים של החברה בארץ, מי שהוציא והביא בשם החברה בכל התקופה בקשרים למול התובעת, מי שכעת נטען כי לא היה מוסמך לנהל את החברה והתובעת כשלה בכך שלא קיבלה לידיה ייפויי כוח מטעם הנתבע 3 לאפשר לנתבע 2 לנהל את החברה בשמו.

טענה זו לטעמי אינה מפורטת כראוי, מעבר להעדרו של תצהיר מטעם הנתבע 3, גם אם אקבל את תצהיר במלואו, עדיין נותרה השאלה המרכזית פתוחה, אם הנתבע 3 בחו"ל מי מנהל את ענייני החברה בארץ, איזה פיקוח נעשה על מנהל זה? קיים חשבון בנק? מי חותם על שיקים? מי מוסר את הנתונים לרואה החשבון? הטענה כי לא ניתן ייפויי כוח הינה טענה שמתעלמת מהעובדה כי החברה ניהלה עסקים בארץ, בעוד שמי שרשם ברשם החברות כבעלים וכמנהל שוהה בחו"ל, אם כך כיצד נוהלו עסקיה? אם לאביו של הנתבע 3 לא היה ייפויי כוח מטעם החברה ומטעמו של הנתבע 3 לניהול עסקי החברה, אם הנתבע 3 והנתבע 2 לא חברו יחדיו לניהולה של החברה, מי ניהל את עסקיה של החברה בארץ בעוד הנתבע 3 בחו"ל?

יש לזכור כי הנתבע 3 חתם על שטר חוב, אין מחלוקת כי חתימתו הינה בשם החברה, ביום 15.9.03, בגין חובות. אם הנתבע 3 לא מנהל את החברה, לא מושך סחורה, כיצד נוצרים החובות. מי אמור לשלם? מי אמור לחתום על השיקים?.

הנתבע נמנע מלפרט בתצהירו מאומה לעניין.

זאת ועוד, לאחר הדיון הסתבר כי אין בפני ביהמ"ש טענה זיוף חתימה, וכי המקומות שבהם מופיעה חתימת הנתבע 3 באנגלית הרי המדובר בחתימתו.

הטענה שנותרת הינה כי הנתבע 3 חתם במקום שבו אמורה להיות חתימת הערב, בצירוף חותמת החברה, ולכן לא התכוון לחתום באופן אישי.

עיון בשטר יגלה, כי במקום עושה השטר מופיעה חתימת הנתבע 3 בצירוף חותמת החברה, ובצירוף הציון כי החברה היא עושה השטר, היינו שמה של החברה. מדוע אם כך לחתום פעם נוספת מטעם החברה כערבה לחברה?

ברור כי כאשר מופיעה חתימה במקום שבו אמור ערב לחתום, הרי הצפייה הטבעית וההגיונית שהערב הוא שיהיה חתום במקום זה, ולא עושה השטר. וכידוע אדם אינו יכול להיות ערב לעצמו, וחברה אינה יכולה להיות ערבה לעצמה, אם כך מדוע מופיעה חותמת החברה במקום זה?

מר טיקר העיד, כי הנתבע הגיע לפגישה עם אביו וכי הוא שוחח עם הנתבע ואביו, חלק הפגישה תורגם לאנגלית, על ידו ועל ידי אביו של הנתבע 3, כי הוא הסביר שמבוקש לחתום על השטר כערב וכך נעשה, וכי לא שם ליבו להבדל שבין החתימה עם חותמת או בלי חותמת, ולא הבין למעשה את ההבדל בכך.

כזכור, אביו של הנתבע 3 שנכח באולם לא טרח להגיש תצהיר, ולא הפריך את הגרסה.

כלומר, עסקינן בחוב של חברה בגין סחורה שנמשכה, כאשר הנתבע 3 הינו הבעלים והמנהל של החברה המנוהלת דה פקטו על ידי אביו. קיימים שיקים של החברה שחוללו ונותרה יתרת חובה שמאושרת על ידי אביו של הנתבע 3, החברה חותמת על שטר והנתבע 3 חותם על השטר כעושה השטר עם חותמת החברה, במקום שבו אמורה להיות חתימת הערב, ואינו נותן הסבר מדוע נדרשות שתי חתימות על השטר, מדוע אם כן חתם במקום המיועד לערב עם חותמת החברה, למעט טענה כי התכוון לחתום בשם החברה, ואם כך מדוע חתם פעמיים?

כאשר אני משקללת את כל האמור, אני סבורה כי אין להורות על ביטולו של פס"ד מכוח שיקול דעת, הזלזול שהפגין הנתבע 3 בהליכים, כאשר ניתנו לו שתי הזדמנויות, פעם אחת בעת מסירת כתב התביעה, ופעם שנייה בעת ההודעה של הרשות המוסמכת בארה"ב שביצעה מסירה של פסק הדין, האיחור בהגשת הבקשה לביטולו של פס"ד, העדר והחסרים בתצהיר שפורטו לעיל, הטענות המתחמקות שאינן מפרטות מדוע קיימות שתי חתימות שלו על גבי השטר, כל אלו מובילים אותי למסקנה כי אין מקום להורות על ביטולו של פסק הדין מכוח שיקול דעת.

בסופו של דבר המדובר בחוב של חברה בבעלות הנתבע 3 שהינו מנהלה, חוב שלא שולם, שההכחשה שלו הינה סתמית, שאושר על ידי מי שניהל בפועל את החברה.

לנוכח כל האמור לעיל הבקשה לביטולו לש פס"ד נדחית.

הנתבע 3 ישלם הוצאות הדיון ובנוסף את הסכום של 5,000 ₪.

ניתנה היום, ‏ט"ו/אלול/תשע"ד, ‏10/09/2014 בהעדר הצדדים.