1. בפניי שני תיקים קשורים. האחד, ת"ט 28840-12-09, אשר הוגש כתביעה לביצוע שטר (להלן: "התובענה השטרית") כנגד הנתבעת 1. בד בבד עם התובענה השטרית הוגשה תביעה כספית ע"י התובעת כנגד הנתבעים 1-3 (ת"א 12980-10-09), אשר עניינה יתרת חוב של הנתבעת 1 אצל התובעת.

2. הצדדים:

התובעת הינה חברה ציבורית (להלן: "התובעת" או "דרך החופש"), אשר עוסקת בין היתר במתן שירותי תיירות / תעופה (להלן: "השירותים").

הנתבעת 1 הינה חברה בע"מ, שניהלה עסק של סוכנות נסיעות (להלן: "הנתבעת 1" או "הנתבעת" או "אדר טורס").

הנתבעת 2 הינה בעלת השליטה הבלעדית בנתבעת 1 ומחזיקה בכל מניותיה (להלן: "הנתבעת 2").

הנתבע 3 היה המנהל בפועל של הנתבעת 1 ושימש כאחראי על ניהולה ועל הקשר מול התובעת (להלן: "הנתבע 3") בתקופה הרלבנטית להגשת התביעה.

3. רקע כללי:

תחילתה של התביעה שבפנינו בהגשת תביעה כספית, ת"א 12980-10-09 (להלן: "התביעה הכספית" או "התביעה") כנגד 13 נתבעים. התביעה כנגד הנתבעים 4-13, אשר הינם לקוחות של הנתבעת 1, נמחקה (כפי שצוין בהחלטה בדיון מיום 04.03.12). לפיכך, נותרה התביעה כנגד הנתבעים שבכותרת, הנתבעים 1-3 (להלן: "הנתבעים").

בתביעה הכספית, אשר התובעת העמידה על סכום של 689,791 ₪, טוענת התובעת לחוב שניתן לחלקו לשניים: האחד- חוב של הנתבעת 1 לתובעת בגין שירותים שניתנו לה במהלך שנת 2008, השני- חוב של הנתבעים כלפיה בגין מתן שירותים ללקוחות הנתבעים במהלך שנת 2009 (להלן: "לקוחות הנתבעים" או "הלקוחות" או "הלקוחות העסקיים").

התובענה השטרית הוגשה בהתבסס על המחאה שניתנה לתובעת ע"י הנתבעת 1 על חשבון החוב האמור, בסך של 7,885 ₪ ואשר לא כובדה על ידי הבנק הנמשך(להלן: "השיק" או "ההמחאה").

תמצית טענות הצדדים:

4. תמצית טענות התובעת:

לטענת התובעת, הזמינו ממנה הנתבעים את שירותיה במהלך שנת 2008 ועד סוף חודש יוני 2009, ונותרו חייבים בגין שירותים אלו סך של 108,876.12 $. אל מול חוב זה קיימים קיזוזים (ביניהם עמלות) המפחיתים את יתרת חוב הנתבעים כלפי התובעת, ואשר מסתכמים בסך של 28,941.43 $. בסך הכול (לאחר הקיזוזים) חוב זה מגיע לסך של 341,612 ₪ (כולל הפרשי הצמדה וריבית ליום הגשת התביעה).

בנוסף לחוב זה, לטענתה, לקוחות הנתבעת 1 הופנו ישירות לתובעת ע"י הנתבעים עצמם, ובהתאם לכך רכשו במהלך שנת 2009 שירותים בהיקף של 348,179 ₪ (הכוללים הפרשי ריבית והצמדה ליום הגשת התביעה), כפי שפורט בהרחבה בסיכומי התובעת (ראו סע' 6 לסיכומיה).

התובעת מוסיפה, כי הנתבעים מעולם לא ערערו על סכום החוב ולא באו בטענות לתובעת. הנתבע 3 אישר בפני התובעת את דבר חוב התובענה וזאת במהלך שיחות רבות שהתקיימו בין הצדדים. הנתבע 3 הוא שהעלה את הרעיון, כי לקוחות מסוימים של הנתבעת 1, אשר יאושרו מראש ע"י התובעת, יעבדו ישירות מול התובעת.

5. עוד לטענתה, הנתבעים בחרו להתנהל במרמה במובן זה שעל כל חשבונית שהוציאה התובעת ללקוחות הנתבעים על סמך שירותים שקיבלו האחרונים ישירות מהתובעת, הוציאו גם הנתבעים חשבונית של הנתבעת 1 ללקוחות, קיבלו לכיסם את הכספים מהלקוחות, וכל זאת מבלי להעביר את הכספים כלל לתובעת, גם לאחר ניכוי העמלות המגיעות לנתבעת 1. מדובר בהתנהלות בחוסר תום לב.

6. התובענה השטרית שהוגשה התבססה על שיק בסך של 7,840 ₪ (2,000 דולר אמריקאי כשוויו ביום התשלום), אשר ניתן לתובעת מהנתבעת 1 ביום 28.07.09, הוא המועד בו עמדה יתרת חוב הנתבעת 1 על סך של 341,612 ₪. שיק זה חולל מהסיבה "אין כיסוי מספיק" ולא בשל סיבה אחרת, כפי שטוענים הנתבעים.

הנתבעים מעלים טענות בדמות הפרות הסכמים או התחייבויות מצד התובעת, אלא שהסכמים כנטען לא הובאו, ואף לא ראשית ראיה להתחייבות לכאורית שהופרה.

7. התובעת מעלה את הטענה, כי הנתבעים 2 ו-3 גנבו את הכסף, שהיה מיועד לתובעת, לכיסם או לנתבעת 1 ללא כל אישור ובניגוד לדברים שסוכמו, דבר המשקף עבירה פלילית.

הנתבע 3 לא הוכיח את טענתו לעניין גובה העמלות המגיע לו. הדוחות אליהם התייחס נוגעים לשנים 2001-2002 בלבד, שם הוצג מחזור מכירות של 405,000 $. לעומת זאת, שנה לאחר מכן בשנים 2002-2003, צנח מחזור המכירות ל- 200,000 $ בלבד.

הנתבעים טענו לקיומו של הסכם לכאורה, אך לא הצליחו להוכיח טענתם ולא הציגו כל ראיה לקיומו של הסכם כזה.

8. טענת קיזוז:

אף לפי חישוב הנתבעים עצמם, סכום העמלות מגיע לסך של 16,031 $, קרי, 62,442 ₪ בלבד. לפיכך, גם לאחר קיזוז העמלות, החוב של הנתבעת 1 כלפי התובעת עומד על סכום של 689,791 ₪.

9. אחריות אישית והרמת מסך:

מוסיפה התובעת, כי יש להרים את מסך ההתאגדות בהתאם לסעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט- 1999 (להלן: "חוק החברות") ו/או לחייב את הנתבעים 2 ו-3 באחריות אישית בהתאם להוראות סעיף 54(א) לחוק החברות.

לחילופין, טוענת התובעת, כי יש להטיל חבות אישית על הנתבעים 2 ו-3 מכוח דיני החוזים, כמו למשל הפרת חובת תום הלב במשא ומתן לכריתת חוזה (סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973 (להלן: "חוק החוזים"), או סעיף 39 לחוק החוזים).

לאור האמור, לטענתה, יש לקבל את תביעתה ולחייב את הנתבעים ביחד ולחוד בסכום התביעה.

10. תמצית טענות הנתבעים:

לטענת הנתבעים, התובעת ערכה הסכמים עם הנתבעת 1, באמצעות הנתבע 3, והפרה אותם תוך התעלמות מוחלטת מהחיובים המוטלים עליה במסגרת אותם הסכמים. הנתבעים ציינו, כי ההסכמים (כפי שיפורטו להלן) נערכו בעל-פה, וזאת לאור החברות רבת השנים בין הנתבע 3 לבין מנכ"ל התובעת, מר יורם מוטעי (להלן: "מנכ"ל התובעת" או "מר מוטעי"). הכרות אישית זו, כפי שהדגישו הנתבעים, היא הבסיס לאמונו העיוור של הנתבע 3 להבטחות שניתנו לו ע"י מנכ"ל התובעת.

בשנת 2006, טוענים הנתבעים, כרתה התובעת הסכם בעל-פה (להלן: "הסכם העמלות" או "ההסכם הראשון") לפיו התובעת תכרטס לנתבעת 1, עבור לקוחותיה, כרטיסי טיסה ושירותי תיירות נוספים וזאת בתמורה לעמלה בגובה של 2% משווי כל עסקה שכורטסה ע"י התובעת, לאחר ניכוי מיסים והיטלים וכן הוסכם, כי הנתבעת 1 תקבל אשראי בלתי מוגבל ותנאי תשלום של שוטף + 45.

בנוסף, עבור עסקאות במחלקת עסקים או במחלקת נוסעים מועדפות מקבלת התובעת עמלת יתר מובטחת של 3% (להלן: "עמלות היתר").

11. בנוסף להסכם העמלות, נכרת הסכם תיווך בין חברת האם של התובעת, קשרי תעופה בע"מ (להלן: "קשרי תעופה") לבין הנתבעת 1, לפיו הנתבעת 1 תפעל ליצירת קשר בין קשרי תעופה לבין וועדי עובדים ומוסדות לצורך מכירת מוצרי קשרי תעופה וזאת בתמורה לעמלה, שתשולם לנתבעת 1, בגובה של 3% ממחזור המכירות ברוטו (להלן: "הסכם התיווך" או "ההסכם השני"). הסכם התיווך נכרת אף הוא בעל-פה, בין הנתבע 3 לבין מר מוטעי, אשר מכהן גם כמנכ"ל קשרי תעופה (פרט' עמ' 14 ש' 6-7).

לטענתם, קיומו ותוקפו של הסכם התיווך אינו מוטל בספק. התובעת מאשרת כי הנתבעת 1 קיבלה, או צריכה לקבל, עמלה בגובה 3% בגין הלקוחות שהועברו ע"י הנתבע 3 (פרט' עמ' 17 ש' 12-16). הסכמים מסוג זה מגובים בד"כ בערבות אישית ו/או בנקאית מטעם סוכנות הנסיעות. העובדה שניתן אשראי בלתי מוגבל ללא מתן ערבויות מעידה, כי התובעת סמכה על העמלות הגבוהות אותן תצטרך לשלם לנתבעת 1 במסגרת הסכם התיווך.

12. עוד הם טוענים, כי אף אם תתקבל טענת התובעת, כי האשראי ניתן על בסיס קשרים אישיים, הרי שיש לייחס לתובעת אשם תורם ביצירת החוב, שהרי בידי התובעת היה הכוח להקטין את הנזק באופן משמעותי ולהפסיק את מתן האשראי, אך היא בחרה שלא לעשות כן. כמו כן, התובעת יכולה הייתה לפנות לנתבעת 2, אשר עבדה אצלה באותה העת, בדרישה לפעול לצמצום החוב הנטען. מנגד, טוענת התובעת, כי התנאי לקבלת אשראי היה כי חלק מלקוחות הנתבעת 1 יעבדו באופן ישיר מול התובעת.

מוסיפים הנתבעים, כי על מנת להבטיח את תשלום העמלה המגיעה לנתבעת 1, התחייבה קשרי תעופה לפתוח קוד עבור כל לקוח שיופנה אליה ובשיוך לנתבעת 1, וזאת לצורך זיהוי ומעקב.

כמו כן, סוכם כי יבוצעו קיזוזים בין התשלומים המגיעים לתובעת מהנתבעת 1 לבין העמלות המגיעות לנתבעת 1 מקשרי תעופה (להלן: "הקיזוז" או "הקיזוזים"). התובעת וקשרי תעופה הן שתי חברות היושבות באותם משרדים, בעלות הנהלת חשבונות משותפת ומנכ"ל וסמנכ"ל הכספים בשתי החברות הם זהים- לפיכך, התובעת וקשרי תעופה ייקראו ביחד "התובעת".

13. התובעת הפרה את הסכם התיווך בכך שלא שילמה את העמלות המגיעות לנתבעת 1 בגין מכירות לשני לקוחות (מתוך 10) שהופנו אליה ע"י הנתבעת 1. רק במסגרת התביעה דנן קוזזו הסכומים המגיעים לנתבעת 1 משנת 2006 ועד 2008 בגין העמלות, זאת למרות שהחוב כלפי התובעת נצבר החל מסוף 2008.

14. כמו כן, התובעת הפרה את הסכם התיווך בכך שלא פתחה את הקודים עבור רוב הלקוחות שהועברו אליה, למעט שניים כאמור, וזאת במטרה להתחמק מתשלום העמלות המגיע לנתבעת 1. בתגובה לדרישה של הנתבע 3, קיבלה הנתבעת 1 מסמך מקשרי תעופה לפיו אישרה האחרונה, כי לא פתחה קודים, כאמור (נספח ה' לתצהיר עדות מטעם הנתבעת 1).

15. בנוסף, התובעת השקיעה בפרסום מדי שנה ושיווקה חבילות נסיעה מוזלות ללקוחות שהופנו אליה ע"י הנתבעת 1 במסגרת הסכם התיווך. מדובר בגופים גדולים עם כוח קנייה עצום, לא ייתכן כי התובעת לא הפיקה רווחים גבוהים כתוצאה מפרסומים אלו.

לטענת הנתבעים, ניתנו הבטחות מאת התובעת לנתבעת 1, אשר היוו את הבסיס להסכמת הנתבעת 1 להסכם התיווך. בהתאם להבטחות אלה, הובטח לנתבעת 1, כי אם תעביר לתובעת את הקשר עם הלקוחות יוכפלו ואף ישולשו הכנסות הנתבעת 1, זאת עקב חוסנה הכלכלי של התובעת.

לאורך כל הדרך, מנכ"ל התובעת התחייב לפצות את הנתבעת 1 בגין כל ההפרות של הסכם התיווך. מדובר בהתחייבויות שנעשו בעל-פה.

16. למרות הפרת הסכם התיווך ועד שנת 2008 המשיכה הנתבעת 1 לעמוד בחלקה ע"פ הסכם העמלות, מתוך אמונה כי בסופו של יום יבוצע הקיזוז האמור, ומתוך ידיעה כי לאחר ביצוע הקיזוזים תהא לנתבעת 1 יתרת זכות אצל התובעת.

17. בשנת 2008, עקב המשבר הכלכלי העולמי, הנתבעת 1 נקלעה למצב של חוסר תזרים מזומנים, ומשכך החל מספטמבר 2008 החלה לצבור "חוב" אצל התובעת, כאשר לנתבעת 1 ברור כי חוב זה הינו למראית עין בלבד, שכן התובעת חייבת לה סכומים גדולים יותר. באותה תקופה הורה מר עמית זלדמן, סמנכ"ל הכספים של התובעת (להלן: "מר זלדמן"), לסגור את המערכת בפני הנתבעת 1. המערכת נפתחה ונסגרה לסירוגין בשל התערבותו של מר מוטעי, וזאת עד פברואר 2009.

18. בשנת 2008, מתוך כוונה להשתלט על עסקי הנתבעת 1 ולנכס לעצמה את לקוחותיה, הגישה התובעת תביעה כספית כנגד הנתבעת וכנגד חלק מלקוחותיה. תובענה זו הוגשה במסגרת מדיניות התובעת להשתלט על עסקים, כמו שניסתה להשתלט על סוכנות הנסיעות "תור אילת בע"מ" (פסק הדין צורף כנספח ב' לתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעת 1).

התובעת הגישה את התובענה גם כנגד הנתבעים 4-13, לקוחות הנתבעת 1, וזאת בחוסר תום לב ובמטרה לגרום לאותם לקוחות נזק לשמם הטוב ולגרום להם לנטוש את הנתבעת 1 ולרכוש את שירותי התיירות ישירות מהתובעת מבלי שזו תצטרך לשלם עמלה לנתבעת 1. התובעת ידעה כי הנתבעים 4-13 (אשר, כאמור, נמחקו מהתובענה דנן) שילמו לנתבעת 1 את התמורה בגין השירותים ותביעתה הוגשה כנגדם ממניע פסול ומתוך מטרה למוטט את עסקיה של הנתבעת 1 ולהשתלט על לקוחותיה.

התנהלות התובעת גובלת במרמה, תוך התעלמות מהסכם התיווך ומהכספים המגיעים לנתבעת 1 מהתובעת.

לטענת הנתבעים, אמנם התביעה כנגד הנתבעים 4-13 נמחקה, אך הנזק שנגרם לנתבעת 1 כתוצאה מהתביעה כאמור הינו בלתי הפיך, ויש להתחשב בכך לצורך חיוב התובעת בהוצאות.

19. הנתבעים, לטענתם, נהגו ביושר ובהגינות עם התובעת. הנתבעת 1, באמצעות הנתבע 3, עמדה בכל התחייבויותיה ע"פ ההסכם ואף הנתבעת 2, שעבדה כשכירה אצל התובעת שירתה אותה בנאמנות וביושר. לעומתם, התובעת פעלה בחוסר תום לב החל משלב המו"מ לכריתת ההסכמים ועד לשלב קיום ההסכם.

עובר להגשת התביעה הציעה הנתבעת 1 לתובעת לערוך התחשבנות של כל הכספים המגיעים להן באופן הדדי, אולם התובעת התחמקה מעריכת התחשבנות ובחרה לפנות להליכים משפטיים.

התובעת גרמה נזק לנתבעת 1 – מהדוחות שצורפו עולה, כי מחזור הנתבעת 1 בשנים 2006-2008 שעמד על ממוצע של כ- 212,000 $ בשנה הצטמצם ועמד על 77,000$ בשנת 2009, בעקבות הפגיעה שנגרמה לו מהתנהגות התובעת. מתוך הדוחות ניתן לראות, כי לנתבעת 1 הייתה היכולת לעמוד בהתחייבויותיה ולפיכך יש לדחות הטענה בדבר מצג שווא באשר למצב הנתבעת 1. התובעת היא שהביאה לקריסת הנתבעת 1 ומנעה ממנה לעמוד בהתחייבויותיה (דוח מחזור לקוחות עסקיים של הנתבעת 1 לשנים 2006-2009 צורף לתצהיר עדות מטעם הנתבעת 1 כנספח י').

הנתבעים מסכמים, כי קיימת לנתבעת 1 זכות קיזוז מהחוב הנטען בסכום העולה על סכום התביעה, ולפיכך יש לדחות את התביעה.

20. לעניין הטלת אחריות אישית על הנתבעים 2 ו- 3, הנתבעים מציינים, כי הנתבעת 2 הינה בעלת המניות היחידה של הנתבעת 1, אשר בתקופה הרלבנטית עבדה כשכירה אצל החברה התובעת, וזאת בתקופה שבין 01.04.08 ועד 01.10.09. סמוך לפני הגשת התביעה דנן קיבלה הודעת פיטורין שנכנסה לתוקפה ביום 10.10.09.

הנתבע 3 שימש כמנכ"ל הנתבעת 1 והוא היה מי שניהל עם התובעת את ההתקשרות בכל הנוגע לפעילות הנתבעת 1.

בתקופה בה הנתבעת 2 עבדה וניהלה את הנתבעת 1 (עד 2008) לא הייתה כל בעיה עם העבודה בין התובעת והנתבעת 1 (פרט' עמ' 14 ש' 16-19). הנתבעת 2 לא ידעה כי לנתבעת 1 נצבר חוב כלפי התובעת ובוודאי שלא ידעה מה היקפו. כמו כן, בשום שלב לא הועברו כספים מלקוחות הנתבעת 1 לידי הנתבעת 2. הנתבעת 2 לא פעלה מטעם הנתבעת 1 ולא הייתה מעורבת בפעילותה בשום שלב הרלבנטי לתביעה.

זאת ועוד, לא התקיימו התנאים של סעיף 6 לחוק החברות הדרושים לשם הרמת מסך כלפי הנתבעת 2.

21. באשר לנתבע 3, הוא איננו בעל מניות ומשכך לא ניתן להרים כנגדו את המסך ולהטיל עליו אחריות אישית מכוח סעיף 6 לחוק החברות.

בתקופה הרלבנטית לתביעה, הנתבע 3 ניהל את הנתבעת 1 לבדו והיה איש הקשר היחיד מול התובעת בכל הקשור עם עבודתה מול הנתבעת 1.

ההסדר לפיו התובעת רשאית לגבות כספים מלקוחות הנתבעת 1 באופן ישיר לא יצא אל הפועל שכן התובעת לא עמדה בהתחייבויותיה ע"פ הסדר זה. בשום שלב לא הוסכם, כי לקוחותיה של הנתבעת 1 יעבדו ישירות מול התובעת.

22. לעניין ייחוס כוונת מרמה לנתבע 3- הנתבע 3 פעל כדין והוציא חשבוניות עבור כספים שהנתבעת 1 קיבלה בגין שירותים שהעניקה ללקוחותיה. העובדה שלא העביר את הכספים לתובעת נעוצה בכך שהנתבע 3 ידע כי התובעת חייבת לנתבעת 1 כספים רבים, העולים על חוב הנתבעת 1 כלפי התובעת. אין בכך לייחס כוונת מרמה לנתבע 3.

לעניין ייחוס עבירת הגניבה- מקומה להתברר במסגרת אחרת, ובכל מקרה התובעת לא הביאה כל ראיה להתקיימות יסודות העבירה.

23. לעניין ייחוס עוולת התרמית- רמת ההוכחה הנדרשת קרובה יותר לוודאות מהמבחן הרגיל של מאזן ההסתברות הנהוג במשפט אזרחי (הנתבעים הפנו לע"א 125/89 רו"ח עובדיה בלס נ' ערן פילובסקי ואח', פ"ד מו(4), 441). התובעת לא הביאה כל ראיה להוכחת אמיתות טענותיה.

הנתבעים טוענים, כי לאור האמור יש לדחות את התביעה כנגד כל הנתבעים ולחייב את התובעת בהוצאות, תוך התחשבות בנזק שנגרם לנתבעת 1 כתוצאה מכך שהתובעת צירפה את לקוחות הנתבעת 1 כנתבעים בתביעה זו.

24. דיון והכרעה:

בפניי שני תיקים קשורים. האחד (ת"ט 28840-12-09) הינו תובענה שטרית בסכום של 7,885 ₪ בגין המחאה שניתנה לתובעת מאת הנתבעת 1 וחוללה, אשר פרטיה הן:

מס' ההמחאה: 67401121, משוך ליום: 23.08.09, בסכום: 7,840 ₪. למעשה, ההמחאה נשוא התובענה השטרית הינה חלק אינטגרלי מהתביעה הכספית והיא נכללת בה. התיק השני (ת"א 12980-10-09) הינו תביעה כספית בגין חוב, אשר לטענת התובעת חייבים להם הנתבעים, בסכום של 689,791 ₪ (לרבות החוב השטרי).

במסגרת התביעה הכספית, טוענת התובעת למעשה לחוב שניתן לחלקו לשניים:

25. החלק הראשון הינו חוב של הנתבעת 1 בגין שירותים שניתנו לה מהתובעת במהלך שנת 2008, ואשר לאחר קיזוזים שונים, מגיע לסך של 341,612 ₪ (כולל הפרשי הצמדה וריבית ליום הגשת התביעה). התובעת מפנה לנספח ב' בכתב התביעה. כאן המקום לציין, כי ההמחאה נשוא התובענה השטרית נמסרה ע"י הנתבעת 1 לתובעת על חשבון החוב, כאמור.

26. החלק השני הינו חוב של לקוחות הנתבעת 1 (אשר היו נתבעים 4-13 בכתב התביעה המקורי ונמחקו, כמצוין לעיל) בגין שירותים שניתנו להם ע"י התובעת במהלך שנת 2009, ואשר מגיע לסך של 348,179 ₪ (כולל הפרשי הצמדה וריבית ליום הגשת התביעה). בסעיף 6 לכתב התביעה מפרטת התובעת את חובו של כל אחד מהלקוחות, אשר שילמו לנתבעת 1.

לפיכך, הסכום הכולל של התביעה מגיע לסך של 689,791 ₪.

ייאמר כבר עתה, כי הנתבעים אינם מכחישים את החוב שיש לנתבעת 1 כלפי התובעת, כפי שהעיד הנתבע 3: ".. אני לא הכחשתי את החוב של קשרי תעופה" (פרט' עמ' 33 ש' 14-15). מאידך, הם מעלים טענות הגנה שונות שיש לדון בהן. אדון בטענות הנתבעים אחת לאחת כדלהלן:

27. טענות הנתבעים בדבר הפרות הסכמים שנעשו בעל-פה:

לטענת הנתבעים, נעשו הסכמים בעל-פה (הסכם עמלות והסכם תיווך) בין התובעת לבין הנתבעת 1 , כאשר ברקע ההסכמים מסתמנת היכרות אישית בין הצדדים.

אין חולק, כי הייתה היכרות אישית רבת שנים בין מנהלי התובעת והנתבעת 1. אף מדברי מר זלדמן בחקירה הנגדית הוא השיב: "היו יחסים אישיים והכרות אישית עמוקה ואף אחד לא חשב שזה מה שהולך לקרות" (פרט' עמ' 15 ש' 25).

מר זלדמן הוסיף והסביר אף את הרקע לקרע בין הצדדים:

"הדר נסיעות וקשרי תעופה קשורות זו לזו ברמה האישית, קשר בין קלמן ליורם מוטעי... על סמך ההכרות והיחסים הטובים בין מנכ"לי החברות, הוחלט לתת להדר נסיעות אשראי מחב' דרך החופש לטיסות סדירות של לקוחות של הדר נסיעות. הדר נסיעות אין לה רשיון ולכן היא לא יכולה לבצע טיסות סדירות בעצמה, היא צריכה גוף שיבצע את הטיסות עבורה ואז מתבצע מנגנון של חלוקת העמלות בין החברות. עד סוף 2008 העבודה התבצעה כסדרה. בסוף 2008 הצטבר חוב מאוד גדול שכתוצאה מזה, מבלי להלאות בפרטים, היו הליכים משפטיים אם החוב יפרע או לא". (פרט' עמ' 14 ש' 24-31).

28. אף תקרת האשראי שניתנה לנתבעת 1 מאת התובעת הושפעה מהיחסים האישיים הטובים שהיו בין מנהלי החברות, התובעת והנתבעת 1, כפי שהעיד מר זלדמן:

"ש. מה גובה האשראי שנתתם לאדר טורס?

ת. לא הייתה תקרת אשראי. אדר טורס רוב עבודתה הייתה מול לקוחות עסקיים ולכן לא הייתה תקרת אשראי. היו יחסים אישיים... הוא (הנתבע 3- ח.ק.) זכה לאמון מלא מבחינת החברה (התובעת- ח.ק.)...

ש. על סמך מה קבעתם את גובה האשראי?

ת. על סמך הקשרים האישיים" (פרט' עמ' 15 ש' 23-30).

29. מנגד, טוענים הנתבעים, תקרת האשראי לא הוגבלה מאחר והתובעת סמכה על העמלות הגבוהות שהיה עליה לשלם לנתבעת 1 במסגרת הסכם התיווך.

התפנית חלה בשנת 2008, לטענת הנתבעים, כאשר אז הודיע מר זלדמן (סמנכ"ל הכספים של התובעת) על שינוי תנאי ההסכם באופן שבמקום שני אחוז עמלה לתובעת תנכה לעצמה שתי שביעיות שהם, למעשה, כשניים וחצי אחוז. כמו כן, לגבי עמלות היתר שהצטברו לטובת הנתבעת 1, נמנעה התובעת לשלם לנתבעת 1 במשך כ-4 שנים ואף סירבה לקזזם מסכום החוב השוטף (סע' 14-15 לתצהיר התומך בהתנגדות מטעם הנתבעת 2).

עוד הם מוסיפים, התובעת הפרה את ההסכם גם בכך שהקטינה את האשראי לנתבעת 1; שינתה את מעמדה למעמד של מכירת שירותים במזומן במקום באשראי; הנפיקה חשבוניות ללקוחות הנתבעת 1 כחלק ממזימה להשתלט על לקוחות הנתבעת 1 (על כך בראש פרק נפרד); בספטמבר 2009 הורה מר זלדמן באופן חד צדדי להפר את ההסכם ללא הודעה מראש במטרה למוטט את הנתבעת 1 (סע' 16-19, סע' 24 לתצהיר התומך בהתנגדות מטעם הנתבעת 2).

30. בבסיס התביעה נטושה מחלוקת בין הצדדים באשר לגביית התשלומים מלקוחות הנתבעים.

לטענת התובעת, סוכם בין הצדדים, ואף ישנו אימייל (נספח נ/2 שצורף לתצהיר התובעת), לפיו לקוחות מסוימים של הנתבעת 1 ישלמו באופן ישיר לתובעת בעבור השירותים שהאחרונה מספקת. מנגד, טוענים הנתבעים, כי אכן נכתבו אימיילים כאלה אבל בסופו של יום "זה לא הופיע בהסכם" (ראו פרט' החקירה בהתנגדות לביצוע שטר בפני כב' הרשם אלמוג (להלן: "הפרוטוקול השטרי") בעמ' 2 ש' 3-15).

לגרסת התובעת, האימייל שנשלח בינואר 2009 הינו פרי שיחה עם הנתבע 3, אשר הוביל לשליחה של רשימת לקוחות ע"י הנתבע 3 לתובעת, על-מנת שזו תוציא קוד ממוחשב לכל לקוח כזה שאושר ע"י התובעת, כאשר מדובר היה בהסדר שסוכם בין הצדדים נוכח חוב של הנתבעת 1 שעמד על 400,000 ₪.

31. כך העיד מר זלדמן (מטעם התובעת) לעניין זה:

"ש. מתי הפסקת את האשראי לנתבעת 1 ?

ת. איפשהו בתחילת 2009, לא זוכר תאריך. בסוף 2008 או תחילת 2009 יצא מייל שמפסיק את האשראי. המייל נבע כתוצאה משיחה עם קלמן. אמרתי לו שגם יורם מוטעי היה מעורב בשיחה והודענו לו שלא נוכל להמשיך להגדיל את האשראי. החוב עמד על 400 אלף ₪. אמרנו לו שיש שתי אפשרויות לעבוד, או שזה על בסיס מזומן או שהוא שולח לנו את הלקוחות שלו ובעצם אנו מתחילים לעבוד ישירות מול הלקוחות שלו ואז הקטע של האשראי נופל. כמובן שהוא מקבל את האחוזים שלו. קלמן מסר לנו רשימה של לקוחות וחלק אושרו וחלק לו (צ.ל. "לא"- ח.ק.). מי שאושר הנפקנו לו חשבוניות. בתחילת 2009 התחלתי להוציא להם חשבוניות. המייל הוא מיום 24.1.09.

אנו מנפיקים ישירות את החשבוניות ללקוחות, הם אמורים לשלם לנו באופן ישיר ומזה אנו נותנים את האחוזים שמגיעים לקלמן. ההסדר הזה היה מתחילת 2009. ההסדר הזה עבד כמה חודשים עד שגילינו שאנו לא מקבלים כסף מהלקוחות העסקיים. היו משיכות שלקחו חודשים והתברר כי אדר נסיעות לקחה את החשבוניות שלנו והנפיקה חשבוניות משלה ללקוחות ולנו לקחו כסף". (פרט' עמ' 18 ש' 28-31, ועמ' 19 ש' 1-8).

בהמשך מר זלדמן העיד כך:

"ת. .. בנספח א' יש התכתבות מאוד מדויקת ביני לבין קלמן איזה לקוחות אני כן מאשר לפתוח כלקוחות עסקיים ואיזה לקוחות אני לא מאשר לפתוח כלקוחות עסקיים. על בסיס זה נפתחו אותם לקוחות עסקיים שבתביעה. המייל הוא מינואר 2009" (פרט' עמ' 24 ש' 23-25).

באותו עניין הנתבעת 2 העידה כך:

"ש. אתם ביקשתם להעביר את הכספים ישירות שישולמו לקשרי תעופה?

ת. זה היה אחד הרעיונות שלנו, אך זה לא נעשה. יכול להיות שכתבנו אימיילים כאלה אבל בסופו של דבר זה לא הופיע בהסכם" (ראו הפרוטוקול השטרי עמ' 2 ש' 8-10).

הנתבע 3 העיד בזו הלשון:

"ש. זה נכון שהסיכום החד משמעי בתיאום אתך, היה שהלקוחות ישלמו לך ישירות והם יקבלו חשבוניות ישירות מקשרי תעופה?

ת. זה היה אמור להיות מתווה שבנינו עליו.." (פרט' עמ' 34 ש' 14-16).

32. מעיון בנספח נ/2 (צורף לתצהיר התובעת) ניתן ללמוד על אימייל שנשלח בינואר 2009 ואשר כותרתו: "רשימת לקוחות עסקיים" (להלן: "רשימת הלקוחות" או "הרשימה"), שהועבר בין הנתבע 3 לבין עמית מטעם התובעת. מדובר ברשימה שנשלחה מאת הנתבע 3 לתובעת ואשר מונה 28 לקוחות עסקיים, כאשר מתוכם אישרה התובעת 18 לקוחות באופן מלא, אחד אישרה בתנאי מזומן ואת היתר לא אישרה כלל. לגבי הלקוחות שאושרו, ציינה התובעת כי היא תפתח להם קוד במערכת המחשוב שלה. הוסיפה התובעת, כי לגבי הלקוחות הלא מאושרים, יכול הנתבע 3 לעבוד עליהם תחת הקוד שלו ובכפוף למגבלות אשראי.

בהתייחס לאימייל הנידון (נספח נ/2), הסביר הנתבע 3 בעדותו:

"על זה התפוצצה העסקה, יש פה 30 לקוחות והם אישרו 16, חצי אישרו וחצי לא. על זה הודעתי להם שאנחנו מפסיקים את ההתקשרות. הם לא אישרו לי פה חצי מהלקוחות שלי והעבירו אותי אותם לבסיס מזומן" (פרט' עמ' 35 ש' 24-31).

וגם:

"ת. אחרי שהם לא הסכימו לפתוח את כל הרשימה שהוא אמר, הרי יש מאושר ולא מאושר, כשהוא רצה שזה ימשיך להיות בקש בייסיס הודעתי לו שאני מבטל את ההסכם." (פרט' עמ' 34 ש' 21-23).

ובהמשך:

"זה היה בתחילת פברואר 2009, אחרי שקיבלתי את נ'2 ולא הצלחתי לשכנע את התובעת לשנות את מספר הלקוחות המאושרים, הודעתי להם על הפסקת ההסכם בע"פ" (פרט' עמ' 36 ש' 5-8).

לעניין הפסקת ההסכם, או הפרת ההסכם, כטענת הנתבעים, השיב מר זלדמן:

"ש. התשלום בוצע ישירות אליכם וקיבלתם הודעה מקלמן שאתם מפרים את ההסכם ולכן הוא ביקש שלא להעביר לכם כסף.

ת. מעולם לא קיבלנו הודעה כזו, זה שקר וכזב. אדרבא, קלמן הודה לנו שמצאנו לו פתרון כדי להמשיך ולתת לו אשראי בדרך כלשהי ולא לסגור לו את הפעילות באותם גופים" (פרט' עמ' 19 ש' 14-17).

33. לאור העדויות שהובאו לעיל, המסמכים שצורפו והתצהירים שהוגשו, גרסת התובעת מהימנה בעיניי. אמנם נעשו כפי הנראה הסכמים בעל-פה אשר היוו את הבסיס להתקשרות בין הצדדים. אולם, הנתבעים לא הצליחו להוכיח את הטענה, כי התובעת הפרה את ההסכמים האמורים. לא הובאו ראיות או אסמכתאות שיש בהן לחזק את גרסת הנתבעים, כי הייתה הפרת הסכם כלשהי מצד התובעת.

התמונה המלאה המסתמנת, לאור האמור לעיל, היא זו:

כתוצאה מקשרים אישיים טובים בין מנכ"ל התובעת לבין מנכ"ל הנתבעת 1 (הנתבע 3) הסכימה התובעת לעבוד עם הנתבעת 1 ללא תקרת אשראי וללא בטוחות אחרות. עד שנת 2008 הצדדים הסתדרו מצוין.

בשנת 2008, לטענת הנתבעת, עקב המשבר הכלכלי העולמי, אשר השפיע גם על הנתבעת 1 ועל תזרים המזומנים שלה, החלה הנתבעת 1 לצבור חובות אצל התובעת. משנכחה התובעת, כי החל להיווצר חוב אשר הגיע לסך של כ- 400,000 ₪, הוחלט בין התובעת לבין הנתבעת 1, באמצעות הנתבע 3, כי הלקוחות העסקיים של הנתבעת 1 יעברו לעבוד באופן ישיר מול התובעת, כאשר האחרונה תוציא להם חשבוניות (להלן: "ההסדר החדש").

הנתבע 3 ראה באי-אישור חלק ניכר מלקוחותיו העסקיים ע"י התובעת כהפרת ההסכם, ולפיכך החליט כי יש להפסיק את ההסדר החדש. כתוצאה מכך גבתה הנתבעת 1, את הכספים מהלקוחות והוציאה להם היא חשבוניות, וזאת בניגוד למה שסוכם בין הצדדים במסגרת ההסדר החדש.

כאשר נשאל הנתבע 3 ע"י בהמ"ש:

"ש. איזה הסכם הודעת להם שביטלת?

השיב:

ת. שאני מפסיק להעביר את החברות אליהם.

ובהמשך:

ש. אתה יכול להפסיק להעביר אליהם לקוחות אבל אם אתה קונה מהם כרטיסים הם הרי הסיטונאים, אם אתה קונה מהם כרטיס או חבילה, את רוב רובו של הכסף אתה צריך להעביר אליהם בין אם יש או אין לך הסכם?

השיב בזו הלשון:

ת. כן.

ש. הם טוענים שנותר חוב שנובע מהכספים שלא שילמת להם שקיבלת מהלקוחות?

ת. לקחתי מהלקוחות על חשבוניות שאני הנפקתי להם". (ראו פרט' עמ' 35 ש' 5-12).

34. הווה אומר, אף בהתאם לעדותו של הנתבע 3, היה על הנתבעת 1 להעביר את הכספים לתובעת מאחר ונרכשו ממנה שירותים, בין אם היה הסכם כזה או אחר ובין אם לאו.

הנתבעים לא הביאו כל ראיה או אסמכתא אחרת ממנה ניתן ללמוד על הפרת ההסכם. עצם העובדה שנערכו הסכמים בעל-פה בין התובעת לבין הנתבעת 1 ולא הסכמים כתובים וברורים, מביאה עמה חוסר וודאות שבהתקשרות ובאומד דעת הצדדים, עליה ניתן ללמוד רק מהנסיבות שאפפו את ההתקשרות ומהעדויות אשר יש ליתן להן משקל מתאים.

טוענים הנתבעים, כי התובעת הפרה את הסכם התיווך בכך שלא שילמה את העמלות המגיעות לנתבעת 1 בגין מכירות לשני לקוחות (מתוך 10) שהופנו אליה ע"י הנתבעת 1. לטענתם, רק במסגרת התביעה דנן קוזזו הסכומים המגיעים לנתבעת 1 משנת 2006 ועד 2008 בגין העמלות (לטענת הקיזוז מוקדש ראש פרק נפרד בהמשך).

35. כמו כן, טוענים הנתבעים, כי התובעת הפרה את הסכם התיווך בכך שלא פתחה את הקודים עבור רוב הלקוחות שהועברו אליה, למעט שניים כאמור, וזאת במטרה להתחמק מתשלום העמלות המגיע לנתבעת 1. בתגובה לדרישה של הנתבע 3, לטענתם, קיבלה הנתבעת 1 מסמך מקשרי תעופה לפיו אישרה האחרונה, כי לא פתחה קודים, כאמור (הנתבעים מפנים לנספח ה' לתצהיר עדות מטעם הנתבעת 1).

נספח ה' אליו הפנו הנתבעים לא מעלה ולא מוריד. בהתאם לנספח ה' שכותרתו: "קלמן מכירות 2006 2007", ישנה הערה למטה לפיה נכתב, כי אין כל סימוכין לגבי חמישה לקוחות עסקיים, אשר לגביהם לא התקבלה כל בקשה לפתוח קוד. לגבי אחד מהלקוחות בשם "בנק לאומי תיכון" נאמר כי יש קוד, אבל אין אף הזמנה שנפתחה בקוד הזה בשנת 2007.

מתוך הצלבה של האימייל המונה את רשימת הלקוחות (נספח נ/2) עם נספח ה' אליו הפנו הנתבעים, ניתן ללמוד כי אכן אין כל סימוכין לגבי ארבעה (מתוך חמישה) מהלקוחות שמנתה התובעת בנספח ה' ולא התקבלה לגביהם בקשה לפתיחת קוד ע"י הנתבעים. רק באשר ללקוח "מכון ויצמן", אשר הינו לקוח מס' 17 ברשימת הלקוחות, אותו אישרה התובעת. נשאלת השאלה האם הנתבע 3 ביקש לפתוח קוד במערכת המחשוב של התובעת, אם לאו. אסמכתא כזו לא הוצגה בפניי. בכל מקרה, יש להעיר, כי אין הדבר מעלה או מוריד לעניין החוב הצבור של הנתבעת 1 אצל התובעת. כמו כן, אין הדבר מהווה הוכחה להפרת הסכם מצד התובעת.

36. עוד לטענת הנתבעים, ניתנו הבטחות מאת התובעת לנתבעת 1, אשר היוו את הבסיס להסכמת הנתבעת 1 להסכם התיווך. בהתאם להבטחות אלה, הובטח לנתבעת 1, כי אם תעביר לתובעת את הקשר עם הלקוחות יוכפלו ואף ישולשו הכנסות הנתבעת 1, זאת עקב חוסנה הכלכלי של התובעת. כמו כן, צוין כי מדובר בהתחייבויות שנעשו בעל-פה.

לעניין זה אני קובעת, כי לא הונחה תשתית עובדתית שיש בה לחזק את הטענה בנוגע להתחייבויות שנעשו בעל-פה ואשר בעטיין הופר ההסכם בין הצדדים.

37. באשר לאופן חישוב החוב הנתבע ע"י התובעת, יש לציין, כי מר זלדמן נחקר ארוכות בנוגע לאופן חישוב החוב, כפי שפורט בסע' 5 ו-6 בסיכומי התובעת (ראו פרט' עמ' 22 ש' 11-30, ועמ' 23 ש' 1-10), אך גרסתו לא נסתרה.

התובעת הציגה נספחים רבים התומכים בגובה החוב הנתבע המפורט (נספחים נ/6-א, 6-ב, 6-ג, נ/7, נ/8, נ/9-נ/18, לרבות הקיזוזים בגין העמלות, כפי שצורפו לתצהיר ע'. ראשית מטעם התובעת), ומנגד לא עלה בידי הנתבעים לסתור את החוב, על שני חלקיו. לא הובאה בפניי אסמכתא כלשהי היכולה להעיד על כך שהנתבעים ערערו על החוב או על גובהו. כאמור, הנתבעת 2 עבדה אצל התובעת בסמוך לתקופה בה היחסים בין הצדדים עלו על שרטון, אך לא הועלתה טענה המכחישה את עצם קיום החוב או את סכומו.

38. קיזוז העמלות:

לעניין ההמחאה, טוענים הנתבעים, כי ההמחאה נמסרה לתובעת כשהיא מעותדת על יסוד התחייבותה לערוך התחשבנות סופית ופירעונה של ההמחאה מותנה בכך שההתחשבנות הסופית תוביל ליתרת חובה. הנתבעת 1 טוענת, כי איננה חייבת לתובעת מאומה משום שההתחשבנות שערכה מובילה ליתרת זכות שעל התובעת לשלם לנתבעת 1. על יסוד זאת, הורתה הנתבעת 1, לטענתה, לבנק הנמשך לבטל את פקודת התשלום (סע' 30-31 לתצהיר התומך בהתנגדות מטעם הנתבעת 2. ראו גם פרט' עמ' 3 ש' 3-4).

הנתבעים הוסיפו, כי למרות הפרת הסכם התיווך ועד שנת 2008 המשיכה הנתבעת 1 לעמוד בחלקה ע"פ הסכם העמלות, מתוך אמונה כי בסופו של יום יבוצע הקיזוז האמור, ומתוך ידיעה כי לאחר ביצוע הקיזוזים תהא לנתבעת 1 יתרת זכות אצל התובעת.

מנגד, טוענת התובעת, כי ההמחאה חוללה מהסיבה "אין כיסוי מספיק" בשל הצטברות חובותיה של הנתבעת 1. כמו כן טוענת התובעת, כי לעניין יתרת הזכות שטוענים הנתבעים שיש להם כלפי התובעת, מדובר בטענה מקוממת אשר נטענה ללא כל ביסוס וללא תימוכין, שהרי העמלות שהגיעו לנתבעת 1 הן בסכום זניח לעומת חובה הבלתי מבוטל של הנתבעת 1 לתובעת.

אינני מקבלת את טענת הנתבעים, כי יש להשיב את ההמחאה לנתבעת 1, או לחילופין כי הנתבעת 1 ביתרת זכות אצל התובעת, כפי שיפורט כדלהלן:

39. טוענים הנתבעים, כי חישוב העמלות המגיעות לנתבעת 1 הן לפי הסכם העמלות והן לפי הסכם התיווך, ביחד עם התשלומים ששולמו לתובעת ושהועלמו מכתב התביעה, לטענתם, מובילים ליתרת זכות (סע' 26 לתצהיר התומך בהתנגדות). הנתבעים מפנים לנספחים ז' ו-ח' שצורפו לתצהיר התומך בהתנגדות מטעם הנתבעת 2, הקרויים: פירוט עמלות 2009 ופירוט תשלומים (בהתאמה).

מתוך עיון בנספחים ז' ו-ח' האמורים, ניתן לראות כי מדובר במסמך הכתוב בכתב-יד, שכותרתו "כספים לאדר". המסמך נראה כמו טיוטה שהכינה הנתבעת 1 במשרדיה, לא מתנוססות עליו חתימות הצדדים וניכר כי מדובר במסמך פנימי של הנתבעת 1, אשר ערכה התחשבנות בין עמלות שצריך שישולמו לבין תשלומים ששולמו. מלבד זאת, בהמשך כתובים מספרים בשער דולרי אשר אין הסברים בצדם למה הם מתייחסים. לסיכום, הנספחים ז' ו-ח' משמשים טיוטה פנימית של הנתבעת 1, אשר אין בידה להוכיח יתרת זכות לטובת הנתבעת 1.

כל שניתן לומר הינו כי בהתאם לנספחים ז' ו-ח', עד כמה שניתן להבין מהי "השורה התחתונה" במסמכים הללו, הנתבעים מצביעים על עמלות בגובה של 25,894$, בעוד שהתובעת ביצעה במסגרת התביעה דנן קיזוזים בסכום של 28,941$.

40. מלבד זאת, הנתבע 3 נשאל ע"י בהמ"ש כמה עמלות, לטענתם, יש לקזז מסכום התביעה. השיב הנתבע 3, כי הקיזוז מגיע לסך של 30,000$ לפי עמלה של 15%. כאשר נשאל היכן כתוב שגובה העמלה הינו 15% השיב "זה הסכם גלובלי. גם בדוח שלהם שהם כתבו ב-2008, הם לא פתחו 80% מהגופים, הם פתחו רק את הסתדרות המורים.." (ראו פרט' עמ' 36 ש' 17-28).

הנתבע 3 התייחס לדוח שצירף ב"כ התובעת להודעה מיום 21.01.13, ואשר, לטענתו, הדוח משקף רק 20% מהלקוחות. לשאלה האם אי פעם פנה למי מטעם התובעת ודרש לקבל את העמלות שמגיעות לו עבור 80% מהלקוחות שנמנעו ממנו, השיב, כי פנה ליורם (מר מוטעי) וגם לעמית מטעם התובעת, אם כי לא נעשתה פנייה בכתב (פרט' עמ' 38 ש' 2-8).

לקראת סיום החקירה נשאל הנתבע 3:

"ש. ... יש לך הוכחות להיקף העמלות שנשלל ממך?

ת. כן, זה הדוחות של הצ'רטרים שיצאו ממערכת גלבוע. הבאתי דוגמאות של פרסומים שפרסמתי לבד, הבאתי את הפרסומים שהם שילמו, הם היו אמורים לפתוח" (פרט' עמ' 38 ש' 12-14).

הלכה ידועה היא, כי המבקש להעלות טענת קיזוז צריך להיכנס לפרטי הגנתו ולפרט את טענת הקיזוז כשם שמפרטים חוב בעת הגשת תביעה (ראו דבריו כל כב' הנשיא (כתוארו דאז) השופט שמגר בע"א 16/89 "ורדים" חברה לגידול פרחים בע"מ נ' החברה הישראלית לביטוח סיכוני סחר חוץ בע"מ, פד"י מה (5) 729, וכן:

"אפילו היה מקום לראות בטענה משום טענת קיזוז, הרי היה על המערערת להכבד ולפרט טענה זו כדרך שמנסחים כתב תביעה, היינו לפרט את הסכומים הנתבעים במסגרת הטענה ולהציג במדויק את מערכת הנתונים אשר עליהם היא מבוססת" (ראו ע"א 544/81, 604, קיהל נ. סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ, פד"י ל"ו(3) 518 527-526).

בענייננו, הנתבעים לא הציגו מערכת נתונים מדויקת ומבוססת שיש בה להוכיח את טענת הקיזוז בגין העמלות.

טענת התובעת, כי אף בהתאם לגרסת הנתבעים הסכום שיש לקזז בגין העמלות הינו סך של 62,442 ₪, לא נסתרה. מאחר וכך, מדובר בסכום שכבר קוזז כחלק מסכום התביעה ולפיכך לא משנה את הסכום הנתבע ע"י התובעת.

41. הנזק שנגרם לנתבעת 1:

בעקבות הפרת ההסכם, לטענת הנתבעים, לקוחות נאמנים וותיקים שהם לקוחותיה של הנתבעת 1 למעלה מ-15 שנים נטשו אותה, כפי שזממה התובעת (סע' 25 לתצהיר התומך בהתנגדות).

עוד לטענתם, הנזק שגרמה התובעת לנתבעת 1 מוערך על ידה בסכום של 17,650,000 ₪ (סע' 27 לתצהיר התומך בהתנגדות).

הנתבעת 2 נחקרה באשר לתוכן התצהיר שהגישה, התומך בהתנגדות לביצוע שטר. הנתבעת 2 נשאלה באשר לנזק הנטען וכך השיבה:

"ש. מפנה לסעיף 27 לתצהיר, את מציינת נזק בסכום של 17,650 מיליון ₪.

ת. הנזק שנעשה לחברה שלי הוא לא רק נזק מיידי, אלא גם נזק עתידי...

ש. פירטת בתצהיר איך נגרם לך נזק של 17 מיליון?

ת. לא. אובדן קליינטורה. מפנה לסעיף 25. "

(ראו פרוטוקול שטרי, עמ' 1 ש' 24-27).

ובהמשך:

"ש. ולמה לא שילמתם לקשרי תעופה?

ת. העברנו להם את הכסף לפי ההסכם ביננו. הנזק שעשיתם לנו הרבה יותר גדול, אתם הפרתם חוזה. לי היה אשראי בקשרי תעופה, בהחלטה חד צדדית חברת קשרי תעופה ביטלה את האשראי בינואר עד אפריל, לאחר שבאוגוסט סיכמנו שאנו סוגרים את הכל, באופן חד צדדי הכל נסגר טוטאלית. הם למעשה לקחו נתח יותר גדול מאחוזי הרווחים שסוכמו על ידינו.

ש. האם צירפת להתנגדות מסמך שעשוי להעיד על הפעילות החד צדדית הזאת?

ת. ההסכם ביננו היה בעל-פה".

(ראו פרוטוקול שטרי, עמ' 2 ש' 16-23).

42. כמו כן, לטענת הנתבעים, הנתבעת 1 קרסה, משום שהלקוחות העסקיים עזבו, כפי שהעידה הנתבעת 2:

"... החברה התחילה לקרוס בגלל ה- 14 לקוחות עסקיים מאוד גדולים שתבעו והפסיקו לעבוד אתנו ולכן החברה קרסה" (פרט' עמ' 28 ש' 25-26).

מנגד, מר זלדמן העיד כך:

"ש. האם ביקשתם מהנתבעת 1 שלקוח יעבור לעבוד מולכם ישירות?

"ת. כל הבקשות שלנו היו כתוצאה מאותו מייל משנת 2009. מעולם לא התקשרנו מול אותו גוף ישירות, הכל היה דרך קלמן ולא הייתה שום כוונה לגנוב לו לקוחות. זה ממש הפוך מדרך הפעולה של קשרי תעופה" (פרט' עמ' 20 ש' 14-17).

43. הנזק שטוענים לו הנתבעים בסך של 17,650,000 ₪ נטען כטענה בעלמא, ללא כל ביסוס ופירוט. כאמור לעיל, בהתאם להלכה הפסוקה, יש לפרט את הסכומים הנתבעים ולהציג במדויק את מערכת הנתונים אשר עליהם היא מבוססת. במקרה דנן הדבר לא נעשה. כמו כן, טענת הנתבעים בנוגע ללקוחות שעזבו לא הוכחה. הנתבעים יכולים היו להעיד את הלקוחות העסקיים בכדי להוכיח טענה זו, ומשלא עשו כן הדבר פועל לחובתם (ראו דברי כב' הש' א. גולדברג בע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, פס"ד כרך מה חלק רביעי, עמ' 658).

מאחר ולא עלה בידי הנתבעים להוכיח את עזיבת הלקוחות, הרי שלא עלה בידיהם להראות קשר סיבתי בין עזיבת הלקוחות לבין קריסת הנתבעת 1.

44. ניסיון השתלטות של התובעת על הנתבעת 1:

לטענת הנתבעים, הגשת התביעה כנגד הנתבעת 1 וכנגד חלק מלקוחותיה נעשתה מתוך מטרה להשתלט על הנתבעת 1, כפי שהתובעת ניסתה להשתלט על סוכנות הנסיעות "תור אילת בע"מ" (להלן: "עניין תור אילת").

התובעת הפנתה לפסק הדין ע"א 3364/98 של בהמ"ש המחוזי בתל-אביב בעניינה של "תור אילת בע"מ" כאחת המשיבות בערעור (נספח ב' לתצהיר ע'. ראשית מטעם הנתבעת 1). שם התקבל ערעור הנוגע לאי שחרור הביטחונות של המערער בתמורה לקבלת אשראי מהבנק. נקבע שם, כי התנהגות המשיבות (כאשר "קשרי תעופה בע"מ" נמנית כאחת מהן) לא ענתה על דרישות תום הלב ובניגוד להסכם שנחתם בין הצדדים.

ראשית, יש לציין, כי עניין "תור אילת" שונה מהמקרה דנן וזאת ממספר סיבות. במקרה דנן מדובר בהסכמים שנערכו בעל-פה, בעוד שבעניין "תור אילת" היה מדובר בהסכם כתוב וברור. כמו כן, לא הייתה כל טענה בעניין "תור אילת" בנוגע להשתלטות התובעת על סוכנות הנסיעות "תור אילת". לא זו אף זו, לא הייתה כל התייחסות ספציפית ל"קשרי תעופה בע"מ", אלא התייחסות למשיבות כמקשה אחת.

כל שנקבע בפסק דין "תור אילת" הינו, כי לאור המסמכים והעדויות התרשם בהמ"ש המחוזי, כי המשיבות לא היו תמות לב כאשר הציבו תנאים לשחרור הבטוחות, ביניהן ביתו של המערער, ונפסק שם כי המשיבות נטלו לעצמן סעד עצמי מבלי שתהא להן אסמכתא בחוזה ומבלי שקיבלו סעד ראוי מן הדין. לא נטען או נקבע בשום שלב כי מדובר בניסיון השתלטות כלשהו. לפיכך, עניין "תור אילת" איננו רלבנטי למקרה דנן.

לא זו אף זו, לא עלה בידי הנתבעים להוכיח ניסיון השתלטות של התובעת על הנתבעת 1. ממכלול הראיות, העדויות, התצהירים וכתבי הטענות לא ניתן להגיע לכלל מסקנה, כי התובעת ניסתה להשתלט על עסקיה של הנתבעת 1.

45. אשם תורם של התובעת:

הנתבעים טוענים, כי לתובעת אשם תורם ביצירת החוב, שהרי בידי התובעת היה הכוח להקטין את הנזק באופן משמעותי ולהפסיק את מתן האשראי, אך היא בחרה שלא לעשות כן. כמו כן, התובעת יכולה הייתה לפנות לנתבעת 2, אשר עבדה אצלה באותה העת, בדרישה לפעול לצמצום החוב הנטען.

מנגד, טוענת התובעת, כי התנאי לקבלת אשראי היה כי חלק מלקוחות הנתבעת 1 יעבדו באופן ישיר מול התובעת.

גרסת התובעת מבוססת ומהימנה בעיניי לעניין התנאי לקבלת האשראי. מעיון בנספחים, בתצהירים, בכתבי הטענות ולאור העדויות, ניתן להגיע למסקנה כי כאשר התובעת נכחה לדעת כי מדובר בחוב אשר הולך וגדל, פנתה לנתבע 3, ואז הוסכם בין הצדדים לעבור להסדר חדש לפיו הלקוחות העסקיים יעבדו באופן ישיר מול התובעת, זאת ע"מ שהתובעת תמשיך לספק תקרת אשראי לנתבעת 1, אשר באותה העת הייתה במצוקה כלכלית.

לאור האמור לעיל, לא ניתן לומר שקיים אשם תורם מצד התובעת לחוב אליו נקלעה הנתבעת 1.

בשולי הדברים יוער, כי בטענה זו קיים כשל לוגי, לאור טענת הנתבעת, כי סגירת קו האשראי היא הגורם לקריסתה והעדר היכולת לעמוד בביצוע התשלומים.

46. חוסר תום לב- טענה הדדית:

הצדדים שניהם מעלים את הטענה כי הצד האחר פעל שלא בתום לב.

לטענת הנתבעים, התובעת הגישה את התובענה גם כנגד הנתבעים 4-13, לקוחות הנתבעת 1, וזאת בחוסר תום לב ובמטרה לגרום לאותם לקוחות נזק לשמן הטוב ,ולגרום להם לנטוש את הנתבעת 1 ולרכוש את שירותי התיירות ישירות מהתובעת מבלי שזו תצטרך לשלם עמלה לנתבעת 1.

הנתבעים, לטענתם, נהגו ביושר ובהגינות עם התובעת. הנתבעת 1, באמצעות הנתבע 3, עמדה בכל התחייבויותיה ע"פ ההסכם ואף הנתבעת 2, שעבדה כשכירה אצל התובעת שירתה אותה בנאמנות וביושר. הם מוסיפים, כי התובעת פעלה בחוסר תום לב החל משלב המו"מ לכריתת ההסכמים ועד לשלב קיום ההסכם.

מנגד, טוענת התובעת, כי הנתבעים בחרו להתנהל במרמה במובן זה שעל כל חשבונית שהוציאה התובעת ללקוחות הנתבעים על סמך שירותים שקיבלו האחרונים ישירות מהתובעת, הוציאו גם הנתבעים חשבונית של הנתבעת 1 ללקוחות, קיבלו לכיסם את הכספים מהלקוחות, וכל זאת מבלי להעביר את הכספים כלל לתובעת, גם לאחר ניכוי העמלות המגיעות לנתבעת 1. מדובר בהתנהלות בחוסר תום לב.

קיימת פסיקה רבה המתייחסת לסוגיה של עיקרון תום הלב בביצוע הסכם. אזכיר את דברי כב' הנשיא (כתוארו דאז) א'. ברק ברע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199, בעמ' 275:

"תום-הלב הקבוע בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) (להלן – חוק החוזים) הוא עיקרון "מלכותי" (בג"ץ 1683/93 יבין פלסט בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים [53], בעמ' 708). הוא חל בגדריו של כל דין. "מצודתו פרושה... על כלל המערכת המשפטית בישראל" (ע"א 700/81 פז נ' פז [54], בעמ' 742). הוא מבטא עקרון התנהגות "לעניין פעולות משפטיות וחיובים שבכלל המערכת המשפטית בישראל" (ע"א 566/81 עמרני נ' בית הדין הרבני הגדול [55], בעמ' 10). עקרון תום-הלב אינו מוגבל לחוזים או לחיובים. זהו עקרון יסוד החולש על כל תחומי המשפט (ד"נ 7/81 פנידר, חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ' קסטרו [56], בעמ' 687) (ההדגשות במקור- ח.ק.)".

47. בהתאם להלכה הפסוקה, עקרון תום הלב אינו מוגבל לחוזים או לחיובים, אלא הוא משמש עקרון-על החולש על כל תחומי המשפט.

בענייננו, הנתבעת 1 בחרה לקחת את כספי הלקוחות העסקיים, אשר התובעת סיפקה להם שירותים, וזאת מבלי לשלם לתובעת את המגיע לה בעבור השירותים הללו. בכך פעלה הנתבעת 1 שלא בתום-לב. אין זה מעלה או מוריד האם היה הסכם כזה או אחר בין הצדדים, שכן מרגע שסיפקה התובעת את שירותיה, היה על הנתבעת 1 לשלם עבור שירות זה.

לעניין טענת הנתבעים, כי התובעת פעלה שלא בתום לב שעה שהוסיפה לכתב התביעה את לקוחותיה העסקיים של הנתבעת 1, אשר לבסוף נמחקו מכתב התביעה, אכן לא ניתן לומר בוודאות, כי מהלך זה נעשה בתום-לב מלא. התובעת יכולה הייתה לתבוע מלכתחילה רק את הנתבעים שבכותרת (נתבעים 1-3). נושא זה יורחב בהמשך בראש פרק ההוצאות.

48. הרמת מסך ואחריות אישית הנתבעים 2 ו- 3:

לטענת התובעת, יש להרים את מסך ההתאגדות בהתאם לסעיף 6 לחוק החברות, ו/או לחייב את הנתבעים 2 ו-3 באחריות אישית בהתאם להוראות סעיף 54(א) לחוק החברות.

לחילופין, טוענת התובעת, כי יש להטיל חבות אישית על הנתבעים 2 ו-3 מכוח דיני החוזים, כמו למשל הפרת חובת תום הלב במשא ומתן לכריתת חוזה (סעיף 12 לחוק החוזים , או סעיף 39 לחוק החוזים).

מנגד, טוענים הנתבעים, כי בתקופה בה הנתבעת 2 עבדה וניהלה את הנתבעת 1 (עד 2008) לא הייתה כל בעיה עם העבודה בין התובעת והנתבעת 1 (פרט' עמ' 14 ש' 16-19). הנתבעת 2 לא ידעה כי לנתבעת 1 נצבר חוב כלפי התובעת ובוודאי שלא ידעה מה היקפו. כמו כן, בשום שלב לא הועברו כספים מלקוחות הנתבעת 1 לידי הנתבעת 2. הנתבעת 2 לא פעלה מטעם הנתבעת 1 ולא הייתה מעורבת בפעילותה בשום שלב הרלבנטי לתביעה.

באשר לנתבע 3, טוענים הנתבעים, הוא איננו בעל מניות ומשכך לא ניתן להרים כנגדו את המסך ולהטיל עליו אחריות אישית מכוח סעיף 6 לחוק החברות.

49. המקרה הנדון הינו דוגמה לשמירת העיקרון של הפרדת האישיות המשפטית של החברה מזו של בעלי מניותיה או בעלי תפקידים בה מחד, אך מאידך ליישום העיקרון של האחריות האישית הקיימת על אורגנים בחברה לפעולתם.

במקרה הנדון, כפי שיפורט בהמשך, יש להפריד בין החוב שנוצר בהתאם להסכם הראשון, אשר נוצר מכשל כלכלי (בין אם מסיבות חיצוניות ובין אם מסיבות של ניהול כושל), לבין החוב שנוצר בגין ההסכם השני ואשר נוצר בהפרת ההסכמות על ידי הנתבעים באמצעות הנתבעים 2 ו-3.

על כשל כלכלי לגיטימי אין להטיל אחריות אישית, אך על הפרה בוטה של הסדר שבא בעקבות הכשל הכלכלי יש להטיל אחריות אישית. ניתן להיעזר במבחן "תום הלב" הקבוע בסעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים לצורך קביעת קיומה של אחריות אישית, כך שככל שנקבע שאורגן בחברה נהג שלא בתום לב כלפי הצד השני, הרי שתחול עליו אחריות אישית והוא לא יוכל להסתתר מאחורי גבה של החברה כפועל יוצא של עקרון הפרדת האישיות המשפטית. כל מקרה יבחן לגופו ולנסיבותיו ולא כל הפרת הסכם מהווה חוסר תום לב, ובודאי שלא כזה המביא להטלת אחריות אישית, אך מבחן זה הוא אינדיקציה במערכת כלל הנסיבות לקביעת אחריות אישית אם לאו.

50. אין חולק, כי הנתבעת 2 הינה בעלת המניות היחידה של הנתבעת 1, אשר בתקופה הרלבנטית עבדה כשכירה אצל החברה התובעת, וזאת בתקופה שבין 01.04.08 ועד 01.10.09. (סמוך לפני הגשת התביעה דנן קיבלה הודעת פיטורין שנכנסה לתוקפה ביום 10.10.09).

בדיון בפני כב' הרשם אלמוג נחקרה הנתבעת 2 על התצהיר שמסרה בהתנגדות לביצוע שטר. כאשר נשאלה בדיון "איך את יכולה להצהיר על כל מה שאת מצהירה?", השיבה:

"ת. כל דבר נעשה בידיעה שלי, כל יום קיבלתי דיווח שוטף מה קורה" (ראו פרוטוקול שטרי, עמ' 1 ש' 12-13).

וכן בדיון מיום 30.01.13 העידה כך:

"ש. את היית מעודכנת באופן יומי שוטף על כל מה שקורה במשרד הנסיעות?

ת. פחות או יותר.

...

ש. ידעת על הכספים ששולמו לכם במזומן מהלקוחות?

ת. לא. ההתנהלות הכספית לא עניינה אותי, עניין אותי יותר מה המכירות.

......

ת. אני התעניינתי בדוחות המכירה ולא בפרוצדורה הכספית ובמיוחד היה לי חשוב ההסכמים עם הגופים של וועדי העובדים.

....

ש. למה העדת במרץ 2010 שאת קיבלת את הכסף מהלקוחות?

ת. הכוונה הייתה לאדר טורס. " (ראו פרט' עמ' 29 ש' 9-24, עמ' 30 ש' 1-5, ש' 11-12).

51. הנתבעת 2, כבעלת המניות הבלעדית בנתבעת 1 סביר שידעה מה קורה בנתבעת 1, במיוחד מאחר ובאותה עת עבדה אצל התובעת. ומכל מקום הייתה צריכה לדעת מה קורה בחברה שנמצאת בבעלותה. אני סבורה, כי הנתבעת 2 ידעה שהנתבעת 1 חייבת כספים לתובעת, אך ייתכן והיא לא ידעה מה היקף הסכומים. יחד עם זאת, עצם העובדה שהעידה כי קיבלה דיווח שוטף באשר לנעשה בנתבעת 1, והייתה מעורבת במחזור המכירות, מעמידה אותה במצב בו יש לבדוק אם מעורבותה מטילה עליה אחריות אישית בהתאם לסעיף 54(א) לחוק החברות, כפי שיובהר בהמשך.

52. בהתאם להלכה הפסוקה, האחריות האישית הרחיבה את מעגל היריבויות ותרמה לפיתוח סטנדרטים לאחריות אישית של נושאי משרה ובעלי שליטה בחברה. כך נקבע, כי מקום בו נמצא כי אורגן של חברה ביצע עוולה, אין מניעה כי הוא יחוב בנזיקין, ואין הדבר בבחינת "הרמת מסך".

על ההבחנה שבין הטלת אחריות מכוח דיני הרמת המסך לבין הטלת אחריות אישית עמד גם כב' הש' ג'ובראן, בע"א 9916/02, בן מעש אהרון נ' שולדר חב' לבניה בע"מ, [פורסם בנבו] (מיום 5.2.04), כשקבע:

"יש לציין, כי תכליתה של הרמת המסך הינה למנוע שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה, כדי לממש מטרה בלתי כשרה הרצויה לבעל המניות (ראו ס' אוטולנגי "הרמת מסך אחד מהנימוקים לה" הפרקליט כה בעמ' 465). הרמת מסך כזו מכוונת כנגד בעלי המניות, שביקשו לנצל את תורת האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד למטרה לא כשרה, כגון הפקת טובות הנאה לעצמם בדרך של מרמה, כשהם מבקשים להסתתר מאחורי המסך החוצץ ולהינצל מחמת תביעתם של הניזוקים או "משבט זעמו" של החוק (ראו ע"א 4606/90 מוברמן ואח' נ' תל מר בע"מ, פ"ד מו (5) 353).

אחריות אישית הינה תופעה נורמטיבית שונה בתכלית מהרמת מסך ההתאגדות של החברה. אחריות אישית פירושה הטלת חבות על האורגן עצמו, באופן אישי, בשל פעולותיו. הרמת מסך היא תרופה. מהותה של התרופה - התעלמות מהאישיות המשפטית של החברה ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה. יש להדגיש, כי האחריות האישית מקיימת את העיקרון היסודי בדבר אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה. הרמת המסך מכרסמת באותו עיקרון על-ידי התעלמותה ממנו. יתרונה של האחריות האישית הינו בהצלחתה 'להרחיב את מעגל היריבויות ולתרום לפיתוחם של סטנדרטים לאחריות אישית של נושאי משרה ובעלי שליטה בחברה, מבלי לכרסם בכלליותו של עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת' (ראו א' חביב-סגל "מגמות חדשות בהלכות הרמת המסך", עיוני משפט י"ז (תשנ"ב) 197, בעמ' 214; ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ ואח', פ"ד מח (5) 661).

אבחנה זו חשובה היא, שכן האחריות האישית מוטלת על האורגן על-פי קנה המידה הרגילים להטלת אחריות במשפט האזרחי. האורגן יישא באותו נזק אשר הוא גרם אישית לפי דיני האחריות, הסיבתיות והפיצויים - לעומת זאת - הרמת המסך, חותרת תחת עצם האחריות המוגבלת, הנובעת מאישיותה המשפטית של החברה (ראו א' פרוקצ'יה "מושג ותיאוריה בתורת האישיות המשפטית", עיוני משפט י"ז (תשנ"ב) 167)".

53. באשר לנתבע 3 – אין חולק, כי הוא שימש כמנכ"ל הנתבעת 1 והוא היה מי שניהל עם התובעת את ההתקשרות בכל הנוגע לפעילות הנתבעת 1. הנתבע 3 היה מעורה בכל הנעשה בנתבעת 1 והוא מי שניהל באופן ישיר ובפועל את כל ההתקשרות מול התובעת. אשר על כן, גם על הנתבע 3 יש להטיל אחריות אישית כנושא משרה בחברה.

יחד עם זאת, יש לבצע הפרדה בין שני חלקי החוב של הנתבעים כלפי התובעת. כאמור לעיל, חלקו הראשון של החוב מתייחס לחוב של הנתבעת 1 בגין שירותים שניתנו לה מהתובעת במהלך שנת 2008, בעוד שחלקו השני של החוב מתייחס לכספים שהיו צריכים להיות מועברים לתובעת מלקוחות הנתבעת 1 בקיזוז העמלות, ואשר לא הועברו אליה בניגוד למתווה שהוסכם בין הצדדים (מה שכונה לעיל ההסדר החדש).

54. מטרת העל בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת הינה מתן מרחב כלכלי, מבלי שנושאי משרה בחברה ייאלצו לסכן עצמם באופן אישי. יחד עם זאת, במהלך השנים נעשה שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת, ולפיכך נוצרו סייגים לעיקרון זה הן בפסיקה והן בחקיקה. בתחילה היה זה הסעד של "הרמת מסך", אשר נועד בעיקר למקרים קיצוניים ואשר התייחס לכל חובות החברה. לאחר מכן הפסיקה הכירה בסעד של אחריות אישית, אשר הרחיב את מעגל היריבות וכלל בעלי תפקידים בחברה, כאשר הללו אינם דווקא בעלי מניות או מנהלים, ואשר יכול להיות יותר נקודתי. המטרה בסעד זה הינה מחד – מתן מרחב כלכלי מבלי החשש להיות חשוף באופן אישי, ומאידך- למנוע מצב של שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת.

55. במקרה דנן, בנוגע לחלקו הראשון של החוב, מדובר היה בכשל כלכלי של הנתבעת 1 מאחר וזו לקתה במחסור בתזרים המזומנים ומכאן שלא עמדה בחובותיה כלפי התובעת. בהתייחס לחלק הראשון של החוב יש להחיל את עקרון האישיות המשפטית הנפרדת, ולפיכך אין להטיל אחריות אישית על הנתבעים 2 ו-3, לאור הרציונל העומד מאחורי עקרון זה, כפי שהוסבר לעיל.

56. יחד עם זאת, בנוגע לחלקו השני של החוב, יש להטיל אחריות אישית על הנתבעים 2 ו-3, מאחר ולא פעלו בהתאם להסדר החדש כפי שהוסכם בין הצדדים, ולפיכך בכדי למנוע מצב של שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת, יש להטיל, כאמור, אחריות אישית.

57. הטענה בדבר הרמת מסך לא הוכחה ע"י התובעת. סעד של הרמת מסך הינו קיצוני מאחר והוא פוגע בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת, במקרה דנן לא מתקיימים התנאים לקיומו ולפיכך אין לבצע הרמת מסך בענייננו. יש לציין, כי הסעד של הרמת מסך שמור רק כנגד בעלי מניות, ולפיכך בכל מקרה לא חל על הנתבע 3, אם כי הוא לא הוכח גם בנוגע לנתבעת 2, כאמור לעיל.

58. טענות התובעת בדבר כוונת מרמה, גניבה ועוולת התרמית:

כוונת מרמה:

טענת התובעת בדבר כוונת מרמה לא הוכחה. אמנם אי העברת כספי הלקוחות לתובעת מהווה מעשה שלא בתום לב, אולם כוונת מירמה יש להוכיח בראיות מוצקות יותר, אשר לא הוצגו בפניי. לא כל הפרת הסכם או הסדר הינה מירמה.

59. עבירת הגניבה:

לטענת התובעת, הנתבעים 2 ו-3 גנבו מהתובעת במודע ובמתוכנן כספים לא להם. הטענה בדבר עבירת הגניבה לא הוכחה גם היא. התובעת לא הביאה כל ראיה להתקיימות יסודות העבירה, אשר הינה עבירה פלילית.

60. עוולת התרמית:

לטענת התובעת, יש לייחס לנתבעים את עוולת התרמית. מנגד, טוענים הנתבעים, כי בהתאם להלכה הפסוקה, רמת ההוכחה הנדרשת בעוולת התרמית קרובה יותר לוודאות מהמבחן הרגיל של מאזן ההסתברות הנהוג במשפט אזרחי (הנתבעים הפנו לע"א 125/89 רו"ח עובדיה בלס נ' ערן פילובסקי ואח', פ"ד מו(4), 441).

תקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקסד"א") מחייבת בעל דין הטוען טענת תרמית לפרש ולפרט את כל הפרטים הקשורים לכך. התובע צריך להקפיד במיוחד על פירוט מדויק של העובדות המבססות את טענתו (ע"א 264/7 צפריר נ' מורגנשטרן, פ"ד כח(2) 668, 671), והפירוט צריך להיות כזה שלא יותיר לנתבע ספק מפני מה עליו להתגונן (ע"א 4600/91 מוסקוביץ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ"ד מח(3);עמ' 458-459). לעניין זה אין די בטענות כלליות וסתמיות (ע"א 3552/01 Banco Exterior (Suiza) SA נ' Zegluga Polska Spolka Akcyjna, 28.2.05, פורסם בנבו).

אכן טענת תרמית יש להוכיח ברמה גבוהה יותר מהנדרש במשפט אזרחי רגיל, שכן מדובר בעוולה בעלת סממנים מתחום הדין הפלילי. במקרה הנדון לא עלה בידי התובעת להוכיח את עוולת התרמית, להבדיל מטענות המייחסות לנתבעים התנהלות שלא כדין, ובוודאי שלא הובא כל פירוט בדבר התרמית הנטענת, לפיכך אני דוחה טענה זו.

61. התובעת העלתה כנגד הנתבעים, בין היתר טענות כי פעלו כנגדה במרמה, תרמית וגניבה. המשותף לכל הטענות האלו, גם אם הן עוולות אזרחיות, היא רמת ההוכחה הנדרשת להוכחתם הקרובה לרמה הגבוהה הנדרשת במשפט פלילי, וזאת לאור היסוד הפלילי הטמון בתוכם והדורש להוכיח את יסוד הכוונה המתאים. טענות אלו למרות שהן דורשות רמת הוכחה גבוהה יותר נטענו בקצרה ללא תימוכין של ממש, ומכאן שיש לדחותם. לא הוכח שהנתבעים לקחו דבר לעצמם, אלא התרשמתי כי נעשו על ידם ניסיונות להישרדות כלכלית, אשר בחלקם לא היו לגיטימיים, ולכן מצאתי כי יש להטיל עליהם אחריות אישית, אך לא מעבר לכך. לשם כך נוצר הסעד הנובע מהטלת אחריות אישית, בנבדל מזה הנובע מתרמית, גניבה או מרמה.

62. פסיקת הוצאות:

לטענת הנתבעים, יש לפסוק הוצאות בגין הוספת לקוחות הנתבעת 1 כנתבעים 4-13 בתובענה דנן, אשר הייתה מיותרת והסבה נזק לשמם הטוב של הלקוחות וגרמה לנזק לנתבעת 1 בכך שהנתבעות שנמחקו מהתובענה הפסיקו לעבוד עם הנתבעת 1.

אכן בתובענה דנן ניתנו פסקי דין המוחקים את התביעה כנגד מרבית הנתבעות (הלקוחות), הן בהחלטתי מיום 02.12.09 והן בהחלטה מיום 01.01.10 (כב' הש' דותן) והן בהחלטה מיום 11.10.10 (כב' הש' אבינור). למעשה, התביעה נמחקה כנגד כלל הלקוחות של הנתבעת 1, כך שנותרו הנתבעים 1-3, כלומר הנתבעת 1, בעלת מניותיה (הנתבעת 2) ומנהלה (הנתבע 3).

התובעת לא נתנה הסבר מניח את הדעת להגשת התביעה כנגד הנתבעות השונות ולמעשה לא נתנה מענה לטענה העיקרית של הנתבעות שביקשו להימחק מהתובענה. כמו כן, הנתבעים 1-3 היו צריכים להקצות משאבים עבור תוספת זו של הנתבעות בגין הבקשות השונות שהוגשו. לא זו אף זו, לא ניתן להתעלם מהעובדה שצירוף הנתבעות שהתייתר, השפיע בהכרח על מערכת היחסים מול הנתבעים 1-3 ועל העבודה עימם.

לאור האמור לעיל, אני קובעת, כי אין צו להוצאות.

63. סוף דבר:

לסיכום, התובעת הרימה את הנטל להוכיח את מלוא סכום התביעה כנגד הנתבעת 1. דהיינו, הנתבעת 1 תשלם לתובעת סך של 689,791 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל, תוך 60 יום.

לעניין אחריותם האישית של הנתבעים 2 ו-3, מצאתי כי יש להטיל אחריות אישית על הנתבעים 2 ו-3 ולשלם לתובעת, ביחד ולחוד עם הנתבעת 1, את חלקו השני של החוב, כאמור, בסך של 348,179 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. היה והנתבעת 1 לא תשלם את הסכום האמור תוך 60 יום, יהיה על הנתבעים 2 ו3 ביחד ולחוד לשלם לתובעת תוך 30 יום (דהיינו 90 יום ממועד מתן פסק הדין) את הסך של 348,179 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

לאור האמור לעיל, אין צו להוצאות נוספות.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ט סיוון תשע"ד, 17 יוני 2014, בהעדר הצדדים.