נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו שלושה פרטי אישום. כולם באשר למעשים אשר כוונו כלפי אשתו המתלוננת. פרט אישום אחד ייחס לו עבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות, פרט אישום אחר ייחס לו עבירה של איומים ופרט אישום נוסף ייחס לו עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות ואיומים.

המעשים הנטענים השתרעו בין השנים 2001 – 2005.

המתלוננת, אביגיל לוי, סיפרה בבית המשפט כי היתה נשואה לנאשם במשך כעשר שנים וכי להם חמישה ילדים משותפים.

היא סיפרה כי ביום 18/6/05 הזעיקה לביתם את המשטרה, לאחר שלא הניחה לנאשם להיכנס הביתה, והוא צעק מעבר לדלת, בעט בדלת וצעק כי אלוהים ישרוף אותה והוא ישרוף אותה, ואבוי לה אם תצא מהבית ואבוי לה אם ייכנס הביתה, שהוא יהרוג אותה.

היא סיפרה כי אותה תקופה היו השניים פרודים. המתלוננת הבהירה כי היא סרבה שהנאשם ייכנס אותו יום לדירה עקב אירוע קודם בו ביקש להיכנס עקב תירוץ "תמים" כלשהו ואז החל להטרידה מינית.

כן סיפרה המתלוננת על אירוע שהתרחש בפסח שנת 2005, כאשר כשבוע לפני החג, בעת שהיא היתה עסוקה יחד עם אחותה בניקיון הבית לקראת החג, פנה הנאשם לישון בסלון הבית. ככל הנראה משהסיטו השתיים רהיט כלשהו הקימו רעש שהרגיז עד מאוד את הנאשם ועל כן הוא התנפל עליה, היכה אותה ובעט בה, ואז, לדבריה, משהיה זה האירוע הקשה ביותר שחוותה מאת הנאשם, הבינה כי היא אישה מוכה וכי עליה ללכת. לדבריה ליווה הנאשם את מעשיו באמירות כי ישרוף אותה ויהרוג אותה וכי אין לו כל בעיה לשבת בגללה בכלא.

עוד סיפרה המתלוננת על אירוע שהתרחש כארבע שנים קודם לכן, עת היתה בהיריון. היא סיפרה כי עד אז לא חוותה אלימות כלפיה מאת הנאשם וכי כאשר כעס יכול היה להשליך חפץ כלשהו. באותו יום רלבנטי השניים התווכחו והיא ביקשה לצאת, אלא שהנאשם מאן לתת לה לעשות כן ודחף אותה, באוזר המסדרון של המטבח. היא קיבלה מכה בשל שהטיח אותה ומצאה עצמה על הרצפה כאשר ילדיה בוכים בהיסטריה ובלחץ. היא תארה כי לאחר מכן יצאה מן הבית והסתובבה בשכונה, נכנסה לגן ציבורי סמוך לבית קברות ומשם התקשרה לרב, אשר הפנה אותה לפנות להוריה. אך היא לא היתה מעוניינת כי הם ידעו על כך. אחת השכנות הבחינה בה בוכיה באותו מקום ואמרה לה כי הנאשם מתנצל וכי הוא אוהב אותה ולשניים ילדים משותפים. היא הוסיפה כי תחילה לא היתה שלמה עם כך אולם לאחר מכן, אכן הנאשם השתנה ונרגע.

המתלוננת סיפרה כי עתה, בעת מועד מתן עדותה, היא נמצאת במקום אחר, היא מתגוררת בעיר אחרת, מצוייה במצב טוב יותר ומרגישה חזקה יותר וכי כיום הנאשם אינו מהווה סיכון כלפיה.

משהוטחה בה גרסתו של הנאשם המכחיש את המעשים הגיבה כך: "עצוב לי מאוד. אני הייתי מעדיפה שתגיד שאתה לא בסדר שתודה שעשית לי דברים איומים (בוכה) אני אמא של החמישה ילדים שלך ואני מגדלת אותם בלי מזונות, בלי כלום, לא מבקשת ממך שקל, ארבע בנות עם קשיי למידה והכל אני עושה לבד ואתה לא מעיז להגיד את האמת, תגיד אני סלחתי לך, מחלתי לך, לא כועסת עליך אתה לא מהווה היום איום, אתה כלום אבל אתה אבא של הילדים שלי, תודה שעשית את זה אל תשקר".

בחקירה הנגדית הוטח במתלוננת כי היא עצמה היכתה את הנאשם באמצעות טלפון או חפץ אחר והיא הכחישה זאת . היא ציינה כי אם היכתה את הנאשם הרי שזה היה מתוך התגוננות עצמית.

המתלוננת אישרה כי לאחר האירוע שהזכירה שארע סמוך לפסח היא עזבה את הבית וחזרה רק לאחר שבני הזוג ישבו עם מגשרת. להערכתה שהתה מחוץ לבית כשבוע לערך.

המתלוננת הבהירה כי מועלם לא פנתה לטיפול רפואי בעקבות מעשיו של הנאשם, גם כאשר היו סימנים על רגליה ועת היתה בהיריון וזאת כיוון שהשתייכה למגזר החרדי, שם מקובל כך.

המתלוננת חזרה בחקירה הנגדית על תיאור האירוע שקדם לחג הפסח ועמדה על כך כי הנאשם לפת אותה מאחור וחנק ואתה ובעט ברגליה. משהוטח בה כי אחותה מסרה גירסה אחרת לאירוע, עמדה על גירסתה שלה וצינה כי אחותה שהיתה צעירה אותה עת ותלמידת תיכון עמדה שם נוכח האירוע כמוכת הלם.

באשר לאירוע האחרון, בו התדפק הנאשם על דלתה, סיפרה המתלוננת כי היה על הנאשם לפגוש את ילדיהם יום קודם לכן, אך הוא לא הגיע והיא עמדה על כך כי יפגוש אותם רק בזמנים מסודרים ועל פי תיאום ועל כן לא התירה לו להיפגש עימם אותו יום, מה גם שתכננה ללכת עם הילדים אל הוריה.

רעיה אהרון, אחותה של המתלוננת סיפרה בבית המשפט כי בשנת 2005 בהיותה בחופשת פסח מן הפנימיה בה למדה אותה עת, הגיעה אל אחותה על מנת לסייע לה בעבודות הבית וכי בשעה 21.00 לערך הגיעה הנאשם הביתה וחיבק את המתלוננת "וסוג של חנק אותה" לכיוון חדר השינה, כאשר המתלוננת ניסתה לשחרר את הידים. העדה הלכה אחריהם וביקשה ממנו כי יחדל. בחדר השינה הוא אחז במתלוננת והשליך אותה על המיטה, קילל את המתלוננת, בעט בה ואמר לה כי יהרוג אותה וכי אם יהיה גבר, לאחר הגירושין ישרוף את גופתה וכי לא אכפת לו לשבת בכלא.

העדה אישרה בחקירתה הנגדית כי בהודעתה במשטרה לא נרשם מפיה כי הנאשם בעט במתלוננת.

בהמשך חקירתה הנגדית פרצה בבכי וציינה כי היא מפחדת מהנאשם.

היא הבהירה כי בהודעתה מסרה כי הנאשם מפחד ממנה והתכוונה בכך כי לידה התנהג הנאשם תמיד כ"ילד טוב" , אלא שבאותו רגע "נפל לה האסימון" והיא הבניה מה עוברת אחותה בביתה וכי לידם, בני המשפחה, משחק הנאשם תפקיד.

ב"כ הנאשם ביקש להגיש את הודעתה של העדה במשטרה (נ/1). בהודעה זו שנגבתה ביום 13/7/05 מסרה העדה כי אותה עת היה לנאשם ולמתלוננת הסכם כי הנאשם לא יישן בבית, מעין פסק זמן וכי הנאשם הגיע הבית ורצה לישון בבית ועקב כך התעמתו בני הזוג. הנאשם דחף את המתלוננת לכיוון חדר השינה תוך שהוא "מחבק" אותה מאחור ומכניס אותה לחדר השינה, העיף אותה על המיטה ואמר לה כי היא חייב להניח לו לישון בבית וכי אם ייכנס גבר לחייה לאחר הגירושין, הוא ישרוף אותה ויישב בכלא והעיקר שיידע כי היא מתה. הנאשם צעק כי יהרוג את המתלוננת. העדה ציינה בהודעתה כי הנאשם כמעט וחנק את המתלוננת כאשר הוביל אותה לחדר השינה, כאשר תפס אותה מאחור באמצעות שתי ידיו והיא ניסתה להשתחרר מאחיזתו, ללא הועיל.

לשאלה האם ראתה באם הנאשם היכה את המתלוננת השיבה כי מעבר לאשר סיפרה אינה זוכרת כיוון שחלף זמן. ולשאלה האם היתה עדה לאירועים נוספים השיבה: "לא, הוא מפחד ממני, אני כל הזמן צועקת עליו או מגנה על אחותי".

הרב יצחק אבואב סיפר בבית המשפט כי עבד בארגוני חסד בעזרה למשפחות ובמסגרת זו התקשרו אליו אנשים רבים לבקש סיוע ואף המתלוננת התקשרה אליו וסיפרה על בעיות בביתה.

המתלוננת סיפרה כי הנאשם מקלל אותה, מכה אותה ודוחף ואתה והוא הבהיר לה כי עליה לקום ולעשות מעשה, דהיינו להתלונן במשטרה. המתלוננת היססה כל העת והוא אמר לה כי ככל הנראה היא לא סבלה מספיק על מנת שתקום ותעשה מעשה.

הוא סיפר כי הקשר ביניהם היה באמצעות הטלפון בלבד ונעשה אחת לשבוע, או אחת לחודש ולא בקביעות.

זכור לעד מקרה ספיציפי כאשר המתלוננת היתה בהיריון והנאשם דחף אותה. גם אז הזהיר אותה כי עליה להתלונן. הוא ציין כי המתלוננת עזבה את הבית וחזרה אל הבית לאחר כחודש.

העד סיפר כי מעולם לא פגש בנאשם.

לשאלת ב"כ הנאשם בחקירה הנגדית השיב העד כי לא התרשם כי המתלוננת שיקרה לו ואף ציין כי אין לה כל אינטרס לשקר לו שכן לו אין כל צד בענין זה.

עוד השיב לשאלת ב"כ הנאשם כי יתכן ושמע מפי המתלוננת במהלך השנים כי אף היא קיללה את הנאשם ואף השליכה חפץ כזה או אחר, אך היה ה כתגובה למעשיו של הנאשם ולאלימותו והוא הבהיר לה כי אין זה תקין וכי עליה להתלונן.

הוגש דו"ח פעולה אשר נערך על ידי גיא אדמוני שהגיע אל בית המשפחה ביום 18/6/05 (ת/5) ולפי פגשו השוטרים במתלוננת שסיפרה כי היא פרודה מהנאשם ומזה תקופה ארוכה הוא מכה ואתה ומאיים על חייה. המתלוננת נמצאה בוכה ונסערת ומסרה לשוטרים כי לא התלוננה נגד הנאשם בעבר כיוון שפחדה ממנו וכיוון שעשו הסכם שכלל תנאי כי אם לא תתלונן, היא תקבל גט.

נגבתה הודעה מהמתלוננת ונעשו סריקות לאיתור הנאשם. השוטרים ציינו כי גם במהלך גביית ההודעה היתה המתלוננת נסערת ובוכיה.

הוגש בהסכמה מזכר שנרשם על ידי החוקרת מירב מרציאנו באשר לניסיונה לאתר את שכנתה של המתלוננת - גב' כהן, אשר על פי הטענה שמעה את דפיקותיו של הנאשם על דלת הבית . מסתבר כי זו אותרה ובמזכר מתועדת שיחתה של החוקרת עימה.

בחקירה בבית המשפט אישרה העדה כי אותה שכנה ציינה בפניה כי מלבד דפיקות על הדלת לא שמעה מאומה.

הוגשו שתי הודעותיו של הנאשם במשטרה.

בהודעתו הראשונה אשר נגבתה ביום 18/6/05 (ת/3) מסר הנאשם כי לא איים על אשתו והגיע לביתם על מנת לפגוש בילדים ומשלא הניחה לו אמר לה כי לא ימחל לה על כך ועזב. הוא הכחיש כי תקף את המתלוננת בעבר וכי היא זו שתקפה אותו והשליכה לעברו טלפון.

הודעתו השניה נגבתה ביום 26/6/05 (ת/4) ובה סמר כי אינו זוכר אירוע כלשהו שהתרחש במהלך הריונה של המתלוננת וכי לא יעלה על דעתו להכות אישה בהיריון.

באשר לאירוע שהתרחש על פי הטענה בסמוך לפסח טען כי זוהי עלילה "בשביל הגט". ומשהוטח בו כי לאירוע זה היו עדים טען כי מדובר בשקר: "כרסמו לי את הנפש". הוא אישר עם זאת כי לאחר הפסח פנו בני הזוג למגשר, אך לדבריו לא בשל אירוע אלימות אלא על מנת לסכם שהוא יעזוב את הבית כיוון שהם לא הסתדרו. הוא שב והכחיש כי איים על המתלוננת.

בבית המשפט שב הנאשם והכחיש את כל המיוחס לו בכתב האישום וטען כי אשתו מפנטזת ואף יש לה מאהב בצ'ט עליו לא סיפרה.

בחקירה הנגדית משהוטחו בו גרסאותיהם של הרב אבואב ושל אחות המתלוננת השיב כי האחות אינה בגדר עדה , היא היתה אמנם עדה לויכוח אך לא לאלימות וכל שרצה היה להוציאו מן הבית והרב אך שמע דברים מפי האחות ויתכן ואף שילמו לו על מנת שיאמר את שאמר. ובאשר למתלוננת, מסר כי היא סיפרה לו כי אילצו אותה והפחידו אותה ועל כן מסרה את שמסרה. מלכתחילה הגישה את התלונה כיוון שניהלה רומן עם מאן דהוא ולא היתה מעוניינת כי יפגוש את הילדים. הוא לא מסר על רומן זה בהודעתו במשטרה כיוון שלא היה לו ענין בכך.

לאחר מכן ציין כי מטרת התלונה היתה להוציאו מן הבית, לאחר מכן הוסיף כי יתכן שבעבור הכסף והוסיף כי אף בשביל הגט.

בחקירתו הנגדית אף הוסיף הנאשם כי ביום הגשת התלונה התעורר ויכוח בינו לבין המתלוננת אודות הילדים ולא היה זה מבעד לדלת הסגורה, אלא שהמתלוננת פתחה את הדלת ואז התווכחו השניים. מדוע לא סיפר על כך במשטרה, לא ניתנה על ידיו תשובה עניינית לשאלה זו.

אמנם עדותה של המתלוננת היא העדות העיקרית העומדת כנגדו של הנאשם אך היא אינה העדות היחידה.

לעדות זו נמצאו בחומר הראיות שהובא בפני בית המשפט לא מעט ראיות תומכות.

אולם תחילה יש לדון בעדותה של המתלוננת.

הגם שניכר היה בעדותה של המתלוננת כי היא רווית רגשות הרי שלא היתה זו עדות מתלהמת או מופרזת. המתלוננת שמרה על מתינות בעדותה ואף השכילה להסביר הכיצד לא התלוננה במהלך השנים על הנאשם בשל המגזר בו היא חיה, בשל שתחילה פנתה אל הרב, שאף דבריו יובאו כאן, בשל שאף להוריה פחדה והתביישה לספר על מעשיו של הנאשם ובשל שאף חזרה להאמין בו לתקופה מסויימת לאחר גישור שנערך ביניהם.

לא מצאתי לזקוף לחובתה של המתלוננת את העובדה כי לא מיהרה להתלונן על מעשיו של הנאשם. ב"כ הנאשם חזר והדגיש זאת בסיכומיו ובמיוחד באשר לאירוע שהתרחש על פי הנטען בשנת 2001 עד כי ביקש לזכות את הנאשם ממנו ולו בשל שמדובר באירוע ישן. המתלוננת מצאה לדבר עליו ולזכור אותו באופן מיוחד כיון שהוא נחרת בזכרונה כיוון שאותה עת היתה הרה וכיון שלטעמה מעבר לכך שהיתה הרה, מדובר היה באירוע קשה במיוחד.

עדותה של המתלוננת מעבר לכך שלא היתה מוגזמת, היתה סדורה ונחושה, הגיונית ובהירה.

עדותה של המתלוננת נתמכה בדו"ח הפעולה של השוטרים אשר הגיעו אל הבית ביום 18/6/05 והוזעקו לשם על ידיה. המתלוננת נמצאה במצב נסער וכאשר היא בוכיה וסיפרה לשוטרים גירסה דומה מאוד לאשר סיפרה בבית המשפט.

עוד נתמכה העדות בעדותה של אחותה של המתלוננת.

אכן, וכפי שאף ציין זאת ב"כ הנאשם נמצאו סתירות מסויימות באשר לתיאור האירוע כפי שנמסר על ידי המתלוננת ועל ידי אחותה, ברם גרעין האירוע דומה מאוד בתיאור שתיהן ויש לזכור ולהדגיש כי כבר בתחילה נחקרה האחות אודות אירוע זה לא מיד בסמוך לאחריו אלא מספר חודשים לאחר מכן וכי מדובר היה אז בנערה צעירה. שתי העדות העידו אודות האירוע למעלה משש שנים לאחר התרחשותו וברי כי שתי עדות ראיה לאירוע כזה , קצר וסוער, שהתרחש כשש שנים ומעלה קודם לכן, לא תמסורנה גירסה זהה לחלוטין.

תימוכין נוספים לעדות המתלוננת נמצאו בעדותו של הרב אבואב. אף מדבריו נלמד כי בזמן אמת דיווחה לו המתלוננת אודות חלק מן האירועים והוא ייעץ לה להתלונן כנגד מעשיו של הנאשם.

הנה כי כן, נתתי אמון בעדותה של המתלוננת ובעדים אשר חיזקו את דבריה.

לא נתתי אמון בעדותו של הנאשם.

עדותו בבית המשפט היתה מבולבלת, ומתחמקת, תשובותיו היו מתפתלות ולא אחת לא ענייניות.

הוא הטיל את האחריות על הגשת התלונה על כל העדים, איש איש מטעמו, עד כדי מתן שילומים לרב אבואב, ואילו לגבי המתלוננת מסר מספר מניעים להגשת תלונת שווא כנגדו תוך ששינה טעמו מדי פעם במהלך עדותו, לרבות כך שייחס לה ניהול רומן עם אחר ורצון להוציאו עקב כך מן הבית, דבר שלא הועלה בהודעתו במשטרה ואף לא במהלך חקירתה של המתלוננת בבית המשפט.

אשר על כן ולאור האמור לעיל, אני קובעת כי במועד כלשהו בשנת 2001, עת היתה המתלוננת בהיריון, דחף אותה הנאשם באמצעות ידיו אל עבר הקיר. עקב כך נפלה המתלוננת אל הרצפה והכרתה התערפלה.

הנאשם יורשע בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 379 ו-382(ב)(1) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977.

בסמוך לפני חג הפסח בשנת 2005 בביתם שבאלעד, אחז הנאשם בכח במתלוננת מאחור ודחף אותה לעבר חדר השינה, שם השליכה אל המיטה ובעט בה. במהלך אירוע זה איים הנאשם על המתלוננת באומרו לה כי יהרוג אותה וישרוף אותה וכי לא אכפת לו לשבת בכלא בגללה.

על כן יורשע הנאשם בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 379 ו-382(ב)(1) לחוק העונשין ואיומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

בתאריך 18/6/05 בביתם שבאלעד, איים הנאשם על המתלוננת כי ישרוף אותה וכי אם ייכנס הביתה הוא יהרוג אותה.

על כן יורשע הנאשם בעבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

ניתנה היום, י"ח שבט תשע"ג , 29 ינואר 2013, במעמד הצדדים