1. התובע 1 (להלן "התובע") הגיש תביעה בגין נזק גוף שסבל בתאונת עבודה ביום 1.11.02. בהמשך הגיש התובע 2 (להלן "המל"ל") תביעה בגין כספים ששילם ושישלם לתובע בשל אותה פציעה. הדיון בתביעות אוחד, נשמעו עדים והצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

2. הנתבעת 1 פעלה כחברת כח אדם שהביאה לארץ את התובע והעסיקה אותו בעת התאונה. היא לא התגוננה ולא השתתפה בהליכים. לא מצאתי שהומצאו לה כתב התביעה או הודעת צד ג'. בסכומי התובע נכתב פעם אחת, באופן סתמי שהיא נושאת באחריות, ללא הנמקה ובלא שהועלתה טענה ספציפית נגדה. בסיכומי המל"ל נטען במפורש שהיא אינה נושאת בכל חבות בנזיקין. לאור כל זאת, נדחות התביעה נגד נתבעת 1 והודעת צד ג' נגדה. הנתבעת 5 (להלן "כלל") ביטחה את הנתבעת 1 בביטוח אחריות. בסיכומיה הגנה על הנתבעת 1 והסבירה מדוע אינה חבה בנזיקין. עוד הוסבר מדוע אפילו תחוייב הנתבעת 1 בדין, יש לדחות את התביעה ואת הודעת צד ג' נגד "כלל". אין חולק שחבותה הנטענת של "כלל" נגזרת מחבותה של הנתבעת 1. משנדחתה התביעה נגד הנתבעת 1 נדחות גם התביעה והודעת צד ג' כנגד "כלל".

3. הנתבעים 3 ו – 6 (שיכונו לרוב להלן יחדיו בשם "מענית" או "הקיבוץ") – קיבוץ ותאגיד שבשליטתו - רצו להקים מבנה. לשם כך הם התקשרו עם הנתבעת 2 (שתכונה להלן "כנף"). בעת העבודות נפצע התובע. לדעת התובעים הפרו שתיהן את חובת הזהירות כלפי התובע והפרו כלפיו חובות חקוקות שונות. הנתבעים כופרים בכך. הם טענו שעמדו בחובות הזהירות שלהם כלפי התובעים – או, לחלופין, יחסו זה לזה חריגות מנורמות הזהירות – תוך שטענו שסיפקו לתובע אמצעי מיגון ראויים והדרכה מספיקה. הם אף ייחסו לתובע תרומת אשם משמעותית.

התאונה

4. ביום 1.11.02 עבד התובע, איגור חקולה, אזרח אוקראינה יליד 28.3.75, על גג סככה שהיתה בתהליך הקמה. הוא נפל מגובה של כשבעה מטרים ונפצע. על נסיבות התאונה עצמה העיד רק הוא, אף שבעת התרחשותה שהו במקום אנשים נוספים. הנתבעים טענו כנגדו על שלא דאג לזמן אותם. חלק מהעדים ישראלים וחלקם לא. לא ברור עד כמה היו פרטי זהותם וההתקשרות עמם ידועים לתובע, אך ברור שנגישותו אליהם מוגבלת. דרכם של הנתבעים לעדים אלה – חלקם מעובדיהם – היתה קלה יותר. למרות זאת הם בחרו להעיד אנשים שהיכרותם עם אתר הבניה ונסיבות התאונה שוליות מאד. כפי שהתברר הם כמעט ולא ידעו דבר מכלי ראשון, לא זכרו גם את רוב מה שידעו בעבר ולא היו מצוידים במסמכים נחוצים. הבחירה בעדים אלה דווקא היתה בחירה מודעת של נתבעים שיוצגו במיומנות משפטית רבה. אקדים ואציין שעדות התובע היתה מעוררת אמון ואהדה.

5. התובע אישר שהשתתף בהדרכת בטיחות. מה שזכר ממנה היה שעבודה בגובה היא מסוכנת ויש כל העת להיות קשור ברתמות. הקושי היה, שבפועל לא היה לאן לחבר את הרתמה שקיבל. העבודה התבצעה על גבי שלד מבנה שבגגו היו קורות מונחות שתי וערב ואליהן היה צריך לחבר לוחות פח גדולים. התובע העיד שלרתמה שלו היתה מחוברת רצועה קצרה שאותה היה עליו לחבר לכבל "מציל חיים", אלא שכבל כזה לא היה מותקן במקום. הוא סיפר ששאל את "שמעון, מנהל העבודה" למה עליו להקשר "ושמעון הוא בחור עם חוש הומור והוא אמר לי לקשור את זה לעצמי". התובע הבהיר כי ידע שאם יתחיל "לפתוח את הפה יותר מדי, לא הייתי ממשיך לעבוד שם הרבה זמן". מכאן ואילך התמקד המשפט בשאלה האם היה במקום כבל המיועד לקשירת הרתמות, מה שמכונה לעתים "קו חיים"? התובע העיד שלא. הנתבעים טענו שכן, אך למעשה לא הביאו כל ראיה קבילה להוכחת טענתם.

6. אריה רון שהעיד מטעם "כנף" ניהל את החברה. הוא הנדסאי וקבלן רשום בתחום המסגרות. אשתו עסקה בהנהלת החשבונות בחברה. אף שהחברה עוסקת בהקמת מבנים לא היה לה יועץ בטיחות. את הנחיות הבטיחות שהנחילה כביכול לעובדיה (רובם ככולם "עובדי קבלן") היא למדה מניידת בטיחות מזדמנת. מר רון תיאר בתצהירו כי לפני תחילת הפרוייקט "אספנו את כל העובדים שגויסו באמצעות חברות כ"א והעברנו להם תדריכי בטיחות". בעדותו התברר שאת ההדרכה נתן עורך-דין.

7. מר רון העיד שאת התכניות של המבנה אפשר לאתר בארכיון החברה – הוא לא עשה זאת. הכבל מציל החיים אינו מופיע בתכניות הבניה, מתקינים אותו לפני תחילת העבודה על הגג. הוא לא הרבה לבקר באתר ולא יכול היה להעיד פוזיטיבית על כך שביום שבו התרחשה התאונה היה כבל זה מותקן. הוא העיד על מה שנהוג לעשות בבניה דומה. מובן, שלא ניתן להוכיח כך כענין שבעובדה שכבל כזה אכן היה מותקן בפועל במקום בעת התאונה.

8. בסעיף 19 לתצהירו כתב מר רון: "מצ"ב קבלות / חשבוניות בדבר קניית אמצעי בטיחות המוזכרים לעיל". בפועל לא צורפו מסמכים אלה לתצהיר. כשעומת מר רון עם עובדה מביכה זו, הסביר שלא הצליח לאתר אותם. כיצד, עם כן, הרשה עצמו לחתום על תצהיר ביודעו שמה שכתוב בו אינו אמת? ומדוע כבש את ההסבר להעדר המסמכים והותירו לחקירה הנגדית? בלשון המעטה אומר שהתנהגות כזאת אינה מעוררת אמון. התוצאה היא שאמירה שנועדה כנראה לשכנע שאם אמצעי מיגון נרכשו, סביר שהיו זמינים לעובדים, עוררה חשד שהם כלל לא נרכשו.

9. מר רון אישר שהרצועה המחוברת לרתמתו של עובד אחד על הגג היתה באורך 1.5 – 2 מ' (ובכך תמך בעדות התובע). הוא סבר שגם בהעדר "כבל מציל חיים" יכול העובד להקשר לקורות השתי והערב של גג המבנה. מכך עולה, שהעובד העומד על לוח פח נדרש לקשור עצמו לקורות שלפניו (משמע, שכדי להגיע אליהן עליו להתקדם ללא הגנה כלשהי) ולהשאר קשור אליהן בעת שהוא מניח עליהן לוחות פח נוספים. הסבר זה לא נשמע מתקבל על הדעת.

10. מר רון העיד שתיחקר את האירוע בע"פ. האירוע לא נחקר על-ידי גורם רשמי כלשהו. לא נמסרה הודעה על התאונה למשטרה, או למשרד העבודה. זירת האירוע לא הונצחה בזמן אמת. מנהל העבודה באתר היה שמעון גילוס, שאין לו כשירות לשמש כמנהל עבודה מוסמך. לדעת העד לפרוייקט בסדר גודל כזה אין צורך במנהל עבודה מוסמך ואין צורך לנהל יומן עבודה וממילא גם לא נמסרה למשרד העבודה הודעה על תחילת הפרוייקט. לא ברור אם מר רון מתמם, או שבאמת אינו יודע כיצד יש לנהוג בסיטואציות שנדונו. מכל מקום, עדותו הותירה רושם שהוא עשה כמיטב יכולתו למנוע את חקירת התאונה והנצחת הזירה.

11. מר רון הצהיר: "הפיקוח על העבודות לרבות קיומו של הציוד הנדרש ועל העובדים בשטח בוצע על ידי קיבוץ מענית, וזאת באמצעות מנהל הפרוייקט פבלו. פבלו היה מצוי בשטח העבודה ופיקח מטעם מענית על התקדמות העבודה וכן על הבטיחות באתר". אותו פבלו לא היה עד במשפט. עד ההגנה מטעם "מענית" היה אריק יוסף, שהיה "מנהל הפרוייקטים" של הנתבעת 6 שהיה "מתאמת לביצוע העבודה" מטעם הנתבעת 3. לפי תצהירו חלקם של נתבעים אלה בפרשה היה בהזמנת העבודה מ"כנף", אך הם לא העסיקו את העובדים ולא סיפקו פיקוח, הדרכת בטיחות או אמצעי הגנה. הוא זיהה את אותו "פבלו" כרכז הבניה של הקיבוץ, פבלו אלון, ציין שלמיטב ידיעתו אינו מהנדס והוא לא ידע לומר אם הוא ביקר באתר הבניה. כשביקש בית-המשפט לשמוע ממנו, מי לדעתו נשא באחריות הכוללת, מי האיש שאמור "לחבר את כל החוטים ולתת תשובה מי אחראי למה" – השיב שהוא מניח שזה רכז המשק של קיבוץ מענית. ענין נוסף שעלה מעדותו היה, שהקיבוץ התקשר במישרין עם קבלנים אחרים (חוץ מ"כנף") לביצוע מקטעים אחרים של הבניה.

12. שוכנעתי שביום שבו נפל התובע מהגג לא היה במקום כבל מציל חיים וממילא לא היה לו למה לקשור את רתמת הבטיחות שלו. התובע עצמו העיד על-כך. איש מעדי ההגנה לא יכול היה להעיד מכלי ראשון עדות פוזיטיבית הפוכה. הנתבעות נמנעו בכוונה מלהביא לעדות אנשים זמינים הקשורים בהן אשר היו בעלי ידיעה פוזיטיבית בענין. לא נאמר מי התקין את הכבל והוא לא זומן להעיד על ההתקנה. הנתבעות מנעו חקירה של גופים מוסמכים, וכך מנעו את הנצחת הזירה ואולי גם חסכו מעצמם הסתבכות בפלילים. הראיות שהובאו כללו ניסיון גס להטעות את בית-המשפט לחשוב שיש ראיה לרכישת אמצעי מיגון, שכביכול הופעלו במקום.

13.פועלים אינם אמורים ליפול מגגות. התובע 1 נפל מגג הסככה בעת הקמתה מפני שלא סופקו לו אמצעי מגן נחוצים. סופקה לו רתמת מגן, אך לא היה לה כל ערך, שכן הוא לא יכול היה לחבר אותה לעוגן שימנע את נפילתו. ההדרכה שקיבל היתה קלוקלת. היא לא ניתנה על-ידי אדם שיש לו אפילו כשירות למראית עין להדריך אנשים כיצד לשמור על חייהם כשהם עובדים בגובה. איש לא פיקח באופן אפקטיבי על אתר העבודה על מנת לאכוף שם התנהגות בטיחותית של העובדים. מי מהנתבעים אחראי לכך?

האחריות

14. סעיף 50 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל – 1970 קובע: "היה אדם צריך לעבוד במקום שממנו הוא עלול ליפול יותר משני מטרים, ואין המקום מאפשר אחיזת רגל בטוחה, ולפי הצורך – אחיזת יד בטוחה, יותקנו – ככל שהדבר מעשי במידה סבירה – אמצעים לבטיחותו על ידי גידור או באופן אחר". תקנות הבטיחות בעבודה (עבודה בגובה), התשס"ז – 2007 באו לעולם הרבה לאחר התאונה וממילא לא ניתן ללמוד מהן במישרין את נורמת הזהירות או קיומה של חובה חקוקה. עם זאת, תקנות אלה לא באו כתחליף לריק נורמטיבי. ברור שגם לפני התקנתן, חייבה עבודה בגובה נקיטת אמצעי זהירות, שבעצם מוסכמים על הצדדים: רתמה טובה ועוגן יציב שאליו ניתן לחבר אותה והדרכה כיצד לעבוד בגובה תוך שימוש בהם.

15. אחריותה של "כנף" לכשלי הבטיחות בהעסקת התובע ברורה מאד (נראה שהיתה כה ברורה גם לה עצמה, עד שבסיכומיה היא עסקה בענין בקיצור רב). היא שסיפקה בפועל את ההדרכה הלקויה, את המיגון הבלתי מספיק ואת הפיקוח הלא אפקטיבי. מכלול התנהלותה מעוררת מחשבות נוגות על קלות הדעת שבה מעזים אנשים חסרי כשירות ליטול על עצמם פעילות המסכנת חיי אדם.

16. הקמת בנין היא עבודת בניה כהגדרתה בפקודת הבטיחות בעבודה תש"ל -1970. תקנה 2(א) לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה) תשמ"ח – 1988 קובעת ש"מבצע בניה אחראי לכך כי כל עבודת בניה תתבצע בהנהלתו הישירה והמתמדת של מנהל עבודה שהוא מינהו." התקנות מטילות על מנהל העבודה חובות שונות. לפי תקנה 2 על המבצע לדווח למפקח העבודה על זהות וכשירות מנהל העבודה. תקנה 3 קובעת דרישות כשירות של מנהל העבודה. "מנהל העבודה" באתר היה שמעון גילוס ולפי עדותו של מר רון לא היתה לו הכשירות הנדרשת בתקנות. מעדות מפקח העבודה, עולה שלא דווח לו על תחילת הבניה או על זהות מנהל העבודה – אף לא על התאונה, כאשר זו התרחשה. לא נראה של"מענית" היה ענין מיוחד בשאלה מי מנהל העבודה ומה כשירותו. לא הובאה כל ראיה לכך ש"מענית" נתנה את הדעת לבחון כיצד עומדת "כנף" בחובות הזהירות שלה כלפי העובדים בעת העבודה. לעניינים אלה משמעות, גם בשים לב לכך שמעדויות אריה רון ואריק יוסף עלה בבירור ש"מענית" התקשרה עם קבלנים שונים לביצוע מקטעים שונים של העבודה. משמע, שהיא "מבצע הבניה" כהגדרתו בסעיף 6(ג) לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), תשמ"ח – 1988: "הטיל המזמין את ביצוע פעולת הבניה על יותר מקבלן ראשי אחר, יראו את המזמין כמבצע הבניה לענין תקנות אלה והחובות המוטלות על מבצע הבניה מוטלות עליו.". מכאן, שעל "מענית" מוטלות חובותיו של מבצע העבודה ובכללן חובות הזהירות שלו כלפי העובדים. נוכח הממצאים העובדתיים שפורטו קודם ברור שגם "מענית" הפרה את חובות הזהירות שלה כלפי התובע 1.

17. איני מוצא שיש בסיס כלשהו לייחס לתובע 1 תרומת אשם כפי שביקשו הנתבעים. הוא עצמו הסביר יפה את הקושי שבפניו עומד עובד המודע לכך שמסכנים את חייו: אם "יפתח את הפה" (כלשונו) הוא מסכן את עבודתו. העוני בארצו של התובע דחק אותו ושלחו לחפש עבודה מעבר לים. ברור שמי שאלה מניעיו, כפוף לאילוץ כלכלי אכזרי שאינו מאפשר לו לעמוד על זכויותיו. הדבר אינו מטיל עליו צל של אשם תורם. לצד זה נזכיר, שחובת הפיקוח של הנתבעים על עובדיהם נוגעת גם לחובה לאכוף עליהם את קיום דרישות הבטיחות. אפילו היו אמצעי בטיחות זמינים והתובע לא נזקק להם, חובת הנתבעים היתה לאכוף עליו זאת. לאור האמור מתקבלת התביעה נגד "כנף" (נתבעת )2, והתביעה נגד "מענית" (הנתבעות 3 ו -6). לא ניתן לאבחן בין שתי קבוצות הנתבעות ולקבוע חלוקת אחריות ביניהן. הן נושאות בחובות המשולבות זו בזו והפרתן אותן בוטה וניכרת במידה זהה. לפיכך חבותן תהיה בחלקים שווים ביניהן - וכלפי התובעים תהיה יחד ולחוד.

כיסוי ביטוחי – יחסי הנתבעות 2 ו -4

18. הנתבעת 4 (להלן: "איילון") ביטחה את פעילות "כנף". לטענתה אינה חייבת ללתת לה כיסוי ביטוחי. בירור טענה זו היתה ענין מרכזי במשפט, ואף היתה ענין להודעת צד ג' (אף שהצדדים שכחו בסיכומיהם להזכיר זאת). בסופו של דבר נראה שהמחלוקת מצומצמת בהרבה מכפי שנראתה בתחילה. לפי תנאי הפוליסה, על "כנף" היה להודיע ל"איילון" מראש על כל פרוייקט, כתנאי לכיסוי ביטוחי. אין חולק על כך שאלה תנאי הפוליסה ו"כנף" היתה מודעת להם, אלא שיש מחלוקת אם נמסרה ההודעה בהתאם לדרישה. אריה רון צירף לתצהירו מסמך דיווח מיום 2.10.02. סוכנת הביטוח הצהירה שאינה נוהגת לשמור מסמכים מעבר לתקופה של 3 שנים ולכן אין בידה תיעוד רלבנטי. "איילון" טענה שהמסמך שצורף לעדות מר רון לא התקבל אצלה. על מנת להוכיח טענה שלילית כזאת, היה עליה להציג את כל מה שקיבלה מ"כנף" ולהראות שהדיווח לא נמצא שם. זה מה שעשה לכאורה בתצהירו החתם שלה, מר סטרולוביץ', אלא שכאן נתקלה "איילון" במכשלה גדולה: מה שנחזה להיות תיק הביטוח המלא של "כנף" אצל "איילון" לא הופק על-ידי העד עצמו וברור שהיו חסרים בו מסמכים. כך למשל, חסרו בו דיווחים על פרוייקטים שללא ספק דווחו ל"איילון". מר סטרולוביץ' הודה במפורש שיתכן שהדיווח כן התקבל והוא אינו נמצא בתיק שבידיו וכן שיתכן ש"איילון" דחתה את תביעת "כנף" מפני שלא שמרה מסמכים.

19. עמדת "איילון" עוררה את תמהונו של בית המשפט שהפנה לעד שאלה: " נתת תצהיר על סמך מסמכים שנמסרו לך ושלפי מה שנאמר לך נלקחו מתוך התיק. אין לך ידיעה משל עצמך שאלה כל המסמכים שהיו בתיק, ומהשאלות שנשאלת עד כה, אתה מסיק שיש אפשרות סבירה למדי שהיו בתיק מסמכים שלא ראית?" תשובתו של העד היתה " יכול להיות אבל לא יכול להגיד אם זה נכון או לא. אין לי מושג. כי התיק הזה התנהל בסניף חיפה של החברה, ואנו יושבים בתוך סניף ת"א." קשה להאמין שעל בסיס כזה מתקבלות החלטות בחברת ביטוח רצינית וקשה להבין מדוע היא טרחה להוסיף ולטעון בענין לא פחות משמונה עמודים בסיכומיה. הטענות שבסיכומים נכנסו לפרטי פרטים של אמרות של העדים השונים אודות פעולות מנהליות שביצעו שנים רבות קודם – מה זכרו, ומה מתוך שאמרו סביר, או מופרך. לכל התורה שבעל-פה הזאת אין כל ערך ואין כל משמעות.

20. "איילון" טענה מתחילה גם שהפוליסה אינה מכסה עובדים של חברת כח אדם. בשים לב לאופי פעילותה של "כנף" שכל עובדיה או לפחות רובם הגדול, מועסקים באמצעות חברות כח-אדם, היתה עמדה זו מוזרה למדי. לכאורה עלה ממנה ש"כנף" רכשה כיסוי ביטוחי חסר תועלת לגמרי מבחינתה. כאן סייעה עדותו של מר סטרולוביץ': מה שלא נכלל בפרק אחד בפוליסה נכלל בפרק אחר וגם פעולת עובדים כמו התובע "מכוסה" בפוליסה בכיסוי ביטוחי מלא.

21. לאור כל האמור, התביעה נגד "איילון" והודעת צד ג' נגדה מתקבלות – והיא תישא בכל החיובים שיוטלו להלן על הנתבעת 2, "כנף".

בשולי הדברים ראוי להוסיף הערה זו: הדיווח המוקדם של "כנף" ל"איילון" היה תנאי לכיסוי ביטוחי, אבל לא היה דבר בפרוייקט הבניה המסויים הזה שבגללו עשויה היתה "איילון" לסרב להעניק לו כיסוי ביטוחי. משמע, "איילון" נאחזה בטענה פרוצדוראלית לחלוטין, על מנת לשלול כיסוי ביטוחי ממבוטח שלה. בכך תרמה את תרומתה הצנועה לבזבוז זמן וכסף בדיון סרק.

נזקי התובע

הנכות

22. בשל נפילתו סבל התובע שברים בחוליות הגב, במרפק ימין בכתף ימין ובמפרק ירך שמאל. הוא נותח, עבר פיזיותרפיה ובמשך חושיים נאסר עליו לדרוך על רגלו. המל"ל הכיר באירוע כתאונת עבודה וקבע לו נכות זמנית של 100% מיום 1.2.03 עד ליום 31.3.03. מיום 1.4.03 נקבעה לתובע נכות צמיתה: 30% בגין קישיון נח במרפק ימין, 10% בשל הגבלה בהפעלה של מפרק ירך שמאל, ושני ליקויים בשיעור 5% בגין שברי דחיסה בחוליות. הצדדים הסכימו שנכותו הרפואית של התובע היא בשיעור 43%. התובע טוען שנכותו התפקודית עולה על-כך בהרבה ואילו הנתבעים ממעיטים בהשפעה התפקודית של הפציעה.

הפסדי הכנסה – טענות הצדדים

23. התובע העיד על כך שמאז פציעתו איבד את יכולתו לעבוד במקצועו כמסגר. הוא חזר לאוקראינה ומועסק בעיסוקים בלתי מקצועיים שונים בשכר נמוך מאד (במונחים ישראליים דומה שמדובר בשכר חודשי של 200 – 300 שקלים). לדבריו, אלמלא התאונה היה נשאר בישראל עוד שנים רבות והיה ממשיך להיות מועסק ברמת שכר גבוה בהרבה משיכול לקבל באוקראינה – ואם לא כן, היה מועסק באירופה, או אף באוקראינה, בשכר גבוה בהרבה משהוא משתכר שם היום. פוטנציאל ההשתכרות של התובע שנוי במחלוקת. הצדדים העידו – וחקרו באריכות – שני מומחים, שהתיימרו להעריך את השינויים הצפויים בכלכלת אוקראינה, בזמינות התעסוקה והשכר לאזרחיה ואת מסלול החיים האלטרנטיבי שנמנע מהתובע. התובע אמד את הפסדיו לפי בסיסי שכר אפשריים שונים וטען להפסדים בעבר ובעתיד בסך 1,197,133₪ או 1,660,027₪.

24. עמדת הנתבעים לענין הנזק הובאה מפי "איילון" בסיכומיה. לשיטתה, נכותו התפקודית של התובע נמוכה משהוא טוען. הוא עובד 4 שעות בערב במועדון ביליארד ונמנע מעבודה כשומר לילה מפני שהשכר המשולם שם נמוך מדי אך בפועל הוא יכול לעבוד. לדעתה, נכותו התפקודית היא רק מחצית מנכותו הרפואית. "איילון" טוענת שהתובע מיצה את תקופת עבודתו בישראל והיה צפוי לעזוב אותה. לכן אין לחשב את הפסדי ההכנסה שלו לפי השכר שהיה יכול להשתכר בישראל. לטענתה רמת ההכנסה במקום מושבו של התובע נמוכה מאד והיא מצטטת נתונים מספריים שונים שעלו בעדויות המומחים ומחשבת את הפסיד התובע לפיהם. לשיטתה הפסיד התובע עד כה הכנסה בסך 34,206₪ ובעתיד יפסיד עוד 35,351₪.

הפסדי הכנסה - ההכרעה

25. אין ספק שרמת ההכנסה שזמינה לתובע במקום מושבו בעיר קטנה באוקראינה נמוכה מאד לפי קני המידה הנוהגים בישראל. זו הסיבה שהביאה אותו לחפש עבודה כאן. כדרכם של מהגרי עבודה, נכון היה התובע לשאת אי נוחות אישית ולהשתכר כאן שכר שעבור עובד ישראלי היה נחשב כשכר רעב גם בשנת 2002. התובע נפצע פציעה קשה ויכולתו לעבוד כמסגר אבדה. הצדדים מדברים במשמעות התפקודית של הפציעה ודומה שהם מחמיצים את הענין העיקרי: פציעתו של התובע מונעת ממנו לעבוד כמסגר דווקא – ורק כמסגר פתוחה היתה בפניו הדרך לרמת השכר שהשתכר בישראל. לכן הוא איבד את הסיכוי למצוא עבודה מחוץ לאוקראינה, בשכר כדוגמת השכר שהרויח בישראל. משנפצע, נאלץ לשוב לביתו ולהשיג שם פרנסה דלה מעבודות בלתי מקצועיות שונות.

26. בעת שנפצע עבד התובע בארץ כחמש שנים. בהתנהגותו, גילה דעתו שהוא מוכן ויכול לחיות מחוץ לארצו כדי להפיק רמת השתכרות כזאת. למרות מאמצי המומחים, לא שוכנעתי שיש בכוחו של בית-משפט ישראלי לחזות את עתיד כלכלת אוקראינה או מעמדה המדיני. אין לדעת, אם בכלל ומתי, תעלה רמת ההכנסה באוקראינה (ועמה יעלה פוטנציאל ההשתכרות המקומי של התובע שאבד), או אם ומתי יפתח שוק העבודה של הקהילה האירופית בפני עובדים מאוקראינה. יתכן שהעתיד צופן בשורות טובות ויתכן שלא – ואת נזקו של התובע יש להעריך לפי המציאות ולא לפי משאלות לב של בעלי הדין ונכונותם של מומחים להסתכן בתחזיות.

27. התובע השתכר כ- 3,000₪ בחודש בשנת 2002 - ובהצמדה להיום 3,628₪. כיום אינו יכול להשתכר שכר כזה, ועליו להסתפק בסכומים פעוטים. אין כמובן לדעת אם היה התובע ממשיך לעבוד בישראל דווקא, אך סביר שלא רק בישראל יכול מסגר אוקראיני למצוא עבודה בשכר כזה, או דומה לו. מכאן, שהערכה ריאלית של כושר השתכרותו של התובע חייבת לשקלל תקופות של תעסוקה ברמת שכר "ישראלי" (או גבוהה ממנה – בארצות עשירות יותר) לצד תקופות תעסוקה בשכר נמוך מזה, באוקראינה עצמה. בשים לב לכל אלה, מצאתי לנכון להעריך במונחי הווה את הפסדו החודשי הממוצע של התובע בסך 2,000₪. זה היה הפסדו במהלך 168 החודשים שחלפו מאז נפצע – ובסה"כ 330,600₪.

28. התובע חישב את הפסדיו לעוד 23 שנים ולא הסביר מהיכן שאב מספר זה. הנתבעים הצביעו על כך שתוחלת החיים של גבר באוקראינה היא 64 שנים וטענו שהתובע עתיד היה לפרוש בגיל 60. כל זה נכון כנראה למי שחי באוקראינה – אך לא מצאתי כל סטטיסטיקה אודות תוחלת החיים של גבר אוקראיני החי בארצות אחרות – והרי ברור שלפחות חלק ניכר מחייו של התובע עתיד היה לעבור עליו בארצות אחרות. לצד זה, ראוי להוסיף שהנתונים שציינו הנתבעים אודות תוחלת התעסוקה של התובע, נראים מתאימים לתחום עיסוקו. קשה לראות כיצד יכול אדם להתמיד מעבר לגיל 60 בעבודה גופנית (כזו שעשה התובע בעת שנפצע) ולחיות הרחק מביתו וממשפחתו. מכאן, שבהיוון לתקופה של 19 שנים, צפוי התובע להפסיד 347,257₪.

הוצאות רפואיות

29. התובע העיד שבאוקראינה הוא מוציא סכומי כסף שונים על טיפול רפואי, ולא תמיד כנגד קבלות. הוא מבקש שיפסקו לו 16,000₪ לעבר ועוד 12,992₪ לעתיד. "איילון" טוענת שמדובר בנזק מיוחד שיש להוכיח בקבלות. עוד היא מזכירה שהתובע זכאי להחזר הוצאותיו מהמל"ל בשל כל טיפול רפואי שקיבל בארץ. היא מציעה לפצותו בסך 7,500₪ בלבד. נסיבות חייו של התובע הן כאלה שאכן יתכן שאין ביכולתו להציג קבלות בשל שירותי רפואה שהוא צורך. לצד זה, אכן הוא זכאי לקבל החזר הוצאות מהמל"ל ואין ראיות מספקות להוצאות הנטענות בעבר, או לעלות שירותי רפואה באוקראינה. לאור זאת מוערכות הוצאותיו בעבר ובעתיד בסך 10,000₪.

הוצאות נסיעות

30. התובע טוען שנפגעה יכולתו ללכת למרחקים גדולים ברגל, או להשתמש באופניים. הוא טוען שבעת שהיה פצוע בארץ לא חודשה אשרת השהיה שלו בארץ, הוא נעצר ושוחרר בתנאי שיתייצב בתחנת המשטרה. הדבר חייב נסיעות רבות והוא מבקש פיצוי בסך 40,000 ₪ לעבר ולעתיד.

"איילון" טוענת שגם נזק זה יש להוכיח באמצעות קבלות. היא אף טוענת שאין קשר בין נכותו לבין יכולת הניידות שלו שכן פגיעתו היא במרפק ולא ברגליים ולא נפגעה יכולתו להשתמש בתחבורה ציבורית. היא מציעה לפסוק לו פיצוי בסך 5,000₪.

דומה שעמדת "איילון" מתעלמת מכך שלתובע נקבעו נכויות בשל שברים בחוליות עמוד השדרה והגבלה בהפעלת מפרק הירך – עניינים שיש להם כנראה השלכה על כושרו לעמוד, ללכת או לרכב על אופניים. לצד זה, אכן אין ראיות ממשיות על הוצאות התובע בעבר בארץ או באוקראינה וגם לא על עלויות הנסיעה (או זמינות אמצעי התחבורה) שם. ונראה שהסכומים שננקטו על-ידי הצדדים סתמיים ובלתי מבוססים בראיות. לאור זאת נפסק לתובע פיצוי בסך 10,000₪ בראש נזק זה.

עזרת צד ג'

31. התובע טוען ששילם וישלם סכומים ניכרים לעזרת זולת ועבודת בעלי מקצוע. הוא ביקש פיצוי גלובאלי שווה ערך ל – 700 ₪ בחודש – אך נראה שהסכום שננקב בסעיף 45 משובש. "איילון" סבורה שהתובע לא איבד את כושרו לבצע פעולות יום יום. היא גם מפליגה למחוזות הפולמוס וטוענת שאילו היה עובד במשרה מלאה לא יכול היה להיות בבית ולבצע את הפעולות אותן הוא טוען שאינו יכול לבצע. היא מציעה לפצותו בסך 10,000₪.

גם כאן, כמו בראשי הנזק הקודמים טענות הצדדים סתמיות ואינן מעוגנות בראיות כלשהן. לא ברור איזו עזרה נוטל התובע אם בכלל וכמה היא עולה לו. בהעדר נתונים כלשהם נפסק לו בראש נזק זה פיצוי בסך 20,000₪.

הוצאות טיפול בתביעה מול המל"ל – הקטנת הנזק

32. התובע מבקש 20,000₪ בגין הוצאות משפטיות שהוציא על מנת לטפל בתביעתו נגד המל"ל. הוא סבור שבכך הוא פעל להקטנת הנזק וראוי לפצותו בגין הוצאה זו. ככל שמצאתי מתעלמים הנתבעים מטענה זו. מן הראוי להזכיר שפסק-דין זה עוסק גם בתביעה של המל"ל עצמו – ומבחינת הנתבעים הישגו של התובע בהליכים נגד המל"ל לא השפיע כלל על גובה הנזק או סכום הפיצוי. ממילא ההנמקה של "הקטנת הנזק" אינה הולמת את המקרה, ועמלו של ב"כ התובע לא שירת כל אינטרס של הנתבעים. מעבר לכך, לא נראה נכון להפוך את הוצאות המשפט של הליך משפטי אחר, לראש נזק בהליך משפטי נפרד זה. לאור זאת נדחית טענת התובע ולא יפסק לו פיצוי בראש נזק זה.

כאב וסבל

33. התובע מפרט את סבלו הרב בעת ומאז האירוע ואת ההגבלות שמהן הוא סובל. הוא מבקש שיפסק לו פיצוי שאינו נופל מ – 750,000₪. "איילון" מציעה לפצותו בסך 90,000₪ בלבד.

הקושי באומדן הנזק הלא ממוני ידוע ונכתב עליו הרבה. במקרהו של התובע מדובר בפציעה שיש בה, לצד יסורי הכאב הגופני, גם שיבוש מוחלט של אורחות החיים. מי שנסע לארץ זרה כדי להיטיב את מצבו הכלכלי, מצא עצמו חוזר לארץ מולדתו כשהוא נדון לחיי עוני שמהם ניסה להמלט. מבעל מקצוע בריא המתפקד בכוחות עצמו, הוא הפך לנכה הזקוק לקצבה כדי להתקיים. גם בארץ, בעודו נתון לייסורי פציעתו ומקבל טיפול רפואי, לא שפר עליו גורלו. בנסיבות שלא הובהרו דיין, הוא נעצר בשל המשך שהייתו בארץ לאחר תום אשרת השהיה שלו. לתובע נגרמו 43% נכות רפואית והוא נזקק לטיפולים כואבים. הכאב ממשיך ללותו בחיי היומיום שלו מאז ועד היום. לכל זה אמור להנתן ביטוי כלשהו בקביעת הפיצוי בגין הנזק שלא ממוני והוא נקבע לסך 250,000₪.

תגמולי המל"ל

34. כאמור, קיבל המל"ל את תביעת התובע והוא הוכר כנפגע תאונות עבודה, שולמו לו דמי פגיעה וקצבת נכות מעבודה בסך משוערך ליום הסיכומים – 686,111₪.

באופן תמוה, נטען בסיכומי "איילון" כי נזקי התובע "נבלעים" בתגמולי המל"ל – כמדומה תוך התעלמות מכך שבדיון זה אוחדו שני ההליכים ומתבררת גם תביעת המל"ל עצמו.

נזקי התובע עצמו מסתכמים כאמור בסך 967,857₪. בהפחתת תגמולי המל"ל, זכאי התובע עצמו לתשלום 281,746₪.

סיכום

35. התביעות והודעות צד ג' נגד נתבעת 1 ונתבעת 5 נדחות.

התביעות נגד נתבעות 2, 3, 4 ו – 6 מתקבלות. הנתבעות 2 ו – 4 והנתבעות 3 ו – 6, יחד ולחוד, ישלמו לתובע 1 סך 281,746₪ ולתובע 2 סך 686,111₪. על סכומים אלה יתווספו שכ"ט עו"ד בשיעור 20% בתוספת מע"מ ואגרת המשפט והוצאות משפט שיפסקו בהחלטה משלימה.

הודעת צד ג' של נתבעת 2 לנתבעת 4 מתקבלת. הנתבעת 4 תישא בחיוביה של נתבעת 2, ביתרת האגרה בגין הודעת צד ג' ובשכ"ט עו"ד והוצאות משפט שיפסקו בהחלטה משלימה.

לא מצאתי בסיכומי הצדדים התייחסות כלשהי להודעות צד ג' זולת אלה שנזכרו בפסקה זו במפורש ונראה שהן נזנחו. לאור זאת הן נמחקות.

בתוך 14 יום יגישו התובעים והנתבעת 2 פרטת הוצאותיהם. כל צד מעוניין ישיב עליהן בתוך 14 ימים נוספים ואז תנתן החלטה משלימה לענין הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד.

36. התמונה שהתבררה במשפט היתה מטרידה מאד. עובדים נשלחו לעשות עבודה מסוכנת בלי הדרכה, בלי אמצעי מיגון ובלי שמי שהזמין את העבודה או ביצע אותה מוטרד מבעיית הבטיחות הגלויה על פניה. מדובר לא רק בהתנכרות לחובות שבדיני הנזיקין, אלא פשוט ביחס אינסטרומנטלי גס כלפי בני-אדם – כאילו לא היו יותר מחומר גלם, או כלי עבודה זול, אשר לאובדנו אין שום משמעות, למעט אי נוחות כלכלית מסויימת. עובדה מדהימה היא, שאיש מהמעורבים בפרוייקט לא חשב שנפילה של עובד מגובה רב ופציעה קשה שלו מחייבים הודעה למשטרה או למשרד העבודה. איש מהם לא חשב שהדבר מחייב תחקיר רציני הכרוך בתיעוד, בהפקת לקחים, בנקיטת סנקציות כלשהן, בנקיטת פעולות מנע לקראת אירועים עתידיים. לא מדובר רק ב"חוסר מקצועיות", מדובר בחוסר אנושיות. אילו היו מבקשים זאת התובעים ולאחר שלא ננקטה נגד איש סנקציה פלילית, ראוי היה להטיל בנסיבות שכאלה גם פיצוי עונשי.

37. עובדה מטרידה נוספת היא, ריבוי העובדים הנפגעים מנפילה ממקומות גבוהים אגב בניה. לא נורמות חסרות וגם לא ידע עיוני. מה שחסר הוא אכיפה. דומה, שזהותם של הנפגעים תורמת לאדישות היחסית שבה נתקלת סטטיסטיקה מבעיתה שפרסמה המדינה עצמה על מספר בלתי מידתי של תאונות עבודה ממין זה. "רחוק מהעין רחוק מהלב", מבטא כנראה חלק מחוסר הענין במגפה של תאונות עבודה שרבים מדי מקורבנותיה הם עובדים זרים. היבט אחר הוא כנראה שותפות אינטרסים של מבצעי העבודה, השלטון והציבור הרחב. כולם חפצים בהוזלת הבניה וכמדומה אינם נותנים די את הדעת למחירה האנושי היקר מאוד.

ניתן היום, י"ד חשוון תשע"ז, 15 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.