לפני כבוד השופטת יעל אילני, סגנית נשיאה

ע"י ב"כ עו"ד גיל עטר

מבוא

1. ביום 10.11.06 ביקרו התובעת, ילידת 1949, ואמהּ, בקניון הזהב בראשון לציון. הן עלו מקומה אחת לשניה באמצעות דרגנוע ("מדרגות נעות"), כאשר לפתע נפלה אם התובעת מהמדרגה עליה עמדה, ובנפילתה פגעה בתובעת שעמדה על מדרגה מתחתיה. כתוצאה מכך נפגעה התובעת ברגלה, ועל פי קביעת מומחה מטעם בית המשפט נותרה לה נכות אורתופדית בשיעור של 10% ונכות נוספת בשיעור של 5% בגין צלקת.

אם התובעת, קלרה, נפטרה זמן מה לאחר האירוע (וללא קשר אליו) ועוד בטרם הוגשה התביעה.

2. לטענת התובעת, התאונה ארעה כתוצאה מרשלנות הנתבעות – הנתבעת 1 האחראית על תחזוקת הקניון ומתקניו, והנתבעת 3 האחראית על תחזוקת הדרגנוע. הנתבעת 2 היא מבטחת הנתבעת 1.

3. הצדדים חלוקים הן בשאלת נסיבות התאונה ואחריות הנתבעות להתרחשותה, והן בשאלת גובה הנזק.

נסיבות התאונה ואחריות הנתבעות

שתי הערות מקדימות

4. קודם לפירוט מסקנותיי וכרקע להן אסקור להלן את הראיות שהובאו על ידי הצדדים, ואת השתלשלות ההליכים הקשורים להבאתן.

לכתב התביעה צירפה התובעת חוות דעת שערך עבורה מומחה בטיחות אלי שלו. חוות הדעת הוגשה על ידה גם כחלק מראיותיה אשר הוגשו בהתאם להחלטה בדבר הגשת ראיות. בנוסף הגישה התובעת תצהיר עדותה הראשית, וכן תצהיר בעלה ועדה נוספת (לעניין הנזק).

התובעת הגישה גם מוצגים, ובכללם תסקיר בדיקה תקופתית של הדרגנוע שנערך על ידי עוזי רוש, בודק מטעם משרד העבודה על-פי פקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש), תש"ל-1970 (להלן: התסקיר). התסקיר, שנערך כשבועיים לאחר התאונה אך ללא קשר אליה, היה הבסיס לחוות דעתו של מומחה הבטיחות מטעמה.

עוד בשלב הגשת התצהירים והמוצגים הודיעו הנתבעות כי הן מתנגדות להגשת מוצגי התובעת שלא באמצעות עורכי המסמכים וכפוף לחקירתם.

מטעם הנתבעות הוגשו תצהירי עדות ראשית של מנכ"ל הנתבעת 1 ושל מנהל המחלקה המכנית/דרגנועים שלה. כן הוגשו מוצגים מטעמן.

אחד-עשר יום לפני מועד שמיעת הראיות הגישה התובעת בקשה לדחיית מועד ההוכחות בכחודשיים בנימוק שהחליפה את הייצוג ועל מנת לאפשר לבאת-כוחה החדשה להיערך לדיון, ובכלל זה להפגש עם מומחה הבטיחות שערך את חוות הדעת מטעמה ואשר אמור היה להחקר על חוות דעתו.

בהחלטה מקדמית קבעתי כי אף שאין הצדקה לדחיית מועד ההוכחות שנקבע חודשים ארוכים קודם לכן אשקול את הבקשה מנימוקיה, אך הבהרתי כי לא ניתן יהיה לדחות את המועד בכחודשיים כבקשת התובעת וכי לפי מצב יומני ידחה הדיון למועד רחוק בטווח של כשנה מהמועד הקבוע.

בעקבות ההחלטה הודיעה התובעת כי היא מבקשת לקיים את הדיון במועד הקבוע אך עתרה בבקשות חלופיות שונות. בין היתר ביקשה לאפשר לה ולבעלה להגיש תצהיר משלים (ובו עובדות הנוגעות לאירוע התאונה ונסיבותיו), לבטל את זימון מומחה הבטיחות מטעמה לאחר שהסתבר לבאת כוחה כי המומחה אינו מומחה בתחום הדרגנועים ולאפשר לה להגיש חוות דעת מומחה בתחום הדרגנועים, וכן לזמן עדים נוספים ובכללם את עורך התסקיר.

שוב הובהר לתובעת כי גם אם יותר לה לתקן ולהשלים את ראיותה כמבוקש לא יהיה מנוס מדחיית ההוכחות שכן הוספת ראיות מהותיות כעשרה ימים לפני מועד ההוכחות (ולאחר שהנתבעות הגישו את ראיותיהן על סמך הראיות שהגישה התובעת ובתגובה להן) מבלי לאפשר לנתבעות להשלים את ראיותיהן ולהיערך בהתאם, תפגע פגיעה בלתי סבירה בזכויות הנתבעות וביכולתן להתגונן. אשר לזימון העדים הנוספים קבעתי כי לאור המועד המאוחר בו התבקש זימונם יאושר הזימון רק אם אלה יוכלו להתייצב לדיון הקבוע בהתראה כה קצרה.

התובעת הודיעה כי היא עומדת על קיום ההוכחות במועדן ועל כן היא מוותרת על הגשת חוות דעת מטעמה ומושכת את חוות הדעת שהגישה. בנוסף הודיעה כי בירור שערכה עם עורך התסקיר העלה כי הוא לא יוכל להתייצב לדיון בהתראה כה קצרה.

לאור כל האמור ניתנה החלטתי מיום 7.1.14 – בה נדחתה בקשת התובעת להשלמת התצהירים מטעמה. בין היתר צוין כי לא מדובר בעובדות שלא היו ידועות לתובעת במועד הגשת התצהירים ולא נמצא בבקשתה טעם המצדיק לאפשר השלמת התצהירים תוך פגיעה בנתבעות שהגישו את ראיותיהן בתגובה לתצהירים שהוגשו. הבקשה לזמן את עורך התסקיר נדחתה לאור הודעתו כי לא יוכל להגיע בהתראה כה קצרה ונוכח המועד בו הוגשה הבקשה לזימונו.

בפתח דיון ההוכחות חזרו הנתבעות על התנגדויותיהן להרחבות חזית ולהגשת מסמכים וקבלתם כראיה שלא באמצעות עורכיהם וללא חקירתם.

מטעם התובעת העידו התובעת ובעלה ועדה נוספת (שעדותה רלוונטית לנזק). ב"כ התובעת הכריזה "אלו עדיי", אך ביקשה לקבל כראיה את תסקיר הדרגנוע, אף שלא זימנה את עורכו.

הנתבעות שבו והתנגדו לקבילות המסמך שלא הוגש באמצעות עורכו לאחר שהודיעו מראש כי הן עומדות על חקירתו. ב"כ התובעת השיבה וטענה כי המסמך צורף לתצהיר התובעת ולכן יש לראות בו חלק מתצהירה. כן טענה כי מדובר במסמך רשמי שנערך על ידי עובד ציבור אובייקטיבי.

בתום שמיעת ראיות התביעה הודיעו הנתבעות כי משמשכה התובעת את חוות הדעת מטעמה ולאור העדויות מטעמה, הן מושכות את התצהירים והמוצגים שהוגשו מטעמן ומודיעות כי אין בכוונתן להביא ראיות, משום שלגישתן אין לתביעה בסיס גם על סמך ראיותיה שלה.

לאור הודעת הנתבעות והכרזתן "אלו עדיי" ניתן צו להגשת סיכומים.

יצוין כי הבאתי רק את עיקרי הדברים הרלוונטיים ולא פרשתי את כל פרטי הפרטים שעלו בקשר עם הראיות והבאתן. יתר הדברים מפורטים בהחלטות השונות שניתנו עובר לדיון ההוכחות ובמהלכו.

5. למרות ההחלטה שלא לאפשר לה לתקן ולהוסיף על ראיותיה, מסתמכת התובעת בסיכומיה (לרבות ואף ביתר שאת בסיכומי התשובה שהגישה) על ראיות אלה ואחרות ועל עדויות שלא נשמעו ושלא בא זכרן בראיות: חלקן צורף שלא כדין לסיכומים (מסמכים ותמונות), חלקן האחר הובא בסיכומים כאילו נשמע במסגרת הראיות (עדויות) [ור' החלטתי מיום 25.2.14 בעקבות בקשת הנתבעות בעניין זה]. סיכומי התובעת רצופים הסתמכות על ראיות מסוג זה שלא הוגשו כדין על עובדות לכאורה ועל עדויות שלא בא זכרן בראיות, ללא הבחנה בין עובדה מוכחת להשערה ובין ראיה לטענה. לבד מן העובדה שמדובר בהתנהלות מנוגדת לדין ולסדר-הדין, הרי שהדברים מקשים לבור את הבר מן התבן ולמקד את סיכום טענותיה של התובעת, הרלוונטיות למשפט. להלן מספר דוגמאות.

בפרק 'אירוע התאונה' בסיכומיה נטען בין היתר כי "כאשר התיישבה התובעת בקצה המדרגות בקומה השלישית שאלה את אמה "מה קרה?" גב' קלרה לא ידעה להסביר במדויק מה גרם לה להרים את היד בפתאומיות מהמעקה. למיטב זכרונה של התובעת, האם גב' קלרה השיבה באידיש שהיא חשה במשהו "לא נעים" ביד שגרם לה להירתע במהירות, היא העלתה אפשרויות שונות: "רטיבות במעקה", "משהו לא נעים", "כמו חשמל" וכו'" (סע' 5 לסיכומים).

לסיפור המעשה שתואר לעיל בסיכומים אין בסיס כלשהו - לא בכתב התביעה ולא בתצהיר התובעת. הראיה היחידה באשר לנסיבות התאונה היא עדות התובעת בתצהירה לפיה: "לפתע אימי נפלה עלי, למיטב זכרוני אחרי התאונה היא התלוננה על רטיבות במעקה". בשום מקום לא נאמר כי האם הרימה את ידה בפתאומיות, ובשום מקום לא אמרה התובעת כי אמה אמרה לה שהיא חשה במשהו "לא נעים" ביד שגרם לה להירתע במהירות, וכי היא העלתה אפשרויות שונות: "רטיבות במעקה", "משהו לא נעים", "כמו חשמל" וכו'" (יוער כי התובעת לא נחקרה בחקירה נגדית על חלק זה של תצהירה כך שהאמור בתצהירה נותר כעדות היחידה בעניין זה).

דוגמה נוספת: בסיכומיה טוענת התובעת כי כדי לבחון את תצהירי הנתבעות "נערכה (על ידה - י.א) התייעצות עם שלושה מהנדסים אשר שניים מהם בודקים מוסמכים לדרגנועים ומעליות מטעם משרד העבודה והשלישי מומחה בתחום הנדסת חשמל. כך, התבררה התמונה הבאה:...". בסיכומי התשובה הקדישה התובעת מספר סעיפים לתיאור פגישת באת כוחה עם מהנדס מטעמה, הפעולות שביצע המהנדס, שיחותיו עם גורמים שונים, פגישתו עם המומחה שערך את חוות הדעת שצורפה מטעם התובעת לכתב התביעה ומסקנותיו (ר' סע' 4-15 לסיכומי התשובה). היא אף סיכמה פרק זה של סיכומיה בכך ש: "הליקויים שנמצאו בדרגנוע, דברי הבודקים עוזי רוש ומריאן פוליפודי, בדיקת המהנדס מטעם התובעת ותצהירי הנתבעות, מהווים את הראיות המשמעותיות להוכחת גרסת התובעת" (עמ' 2 סע' 15 לסיכומי התשובה. ההדגשה במקור – י.א). דברי הבודקים עוזי רוש ומריאן פוליפודי, בדיקת המהנדס מטעם התובעת – כל אלה דברים שתוארו בסיכומי התובעת מפיה ואין להם אף לא זכר בראיות.

כמעט למותר לציין, אך נראה שלא כך, כי מדובר בטענות עובדתיות ומקצועיות שמקומן בשלב הראיות והדרך להוכחתן היא על ידי הגשת המוצגים, העדת העדים, הגשת חוות דעת מומחה והעדתו. להעלאת הטענות בסיכומים ובסיכומי התשובה אין ולא יכול להיות משקל כלשהו, וכפי שכבר ציינתי, יש בכך גם כדי להקשות על בירור הטענות המסכמות.

ראיתי לציין את הדברים בהערה מקדימה משום שבפסק הדין לא אתייחס לכל טענה מסוג זה שהועלתה בסיכומים, אלא רק לעיקרי הדברים.

דיון

6. בסיכומיה טוענת התובעת כי הוכיחה שהתאונה ארעה כתוצאה מכשל בדרגוע. את טענתה היא מבססת על תסקיר הדרגנוע ועל נסיבות התאונה כפי שהוכחו לגישתה.

נסיבות התאונה

7. בכתב התביעה טענה התובעת כך: "בתאריך 10/11/06, הגיעה לקנין הזהב התובעת ואימה הגב' קלרה בר ישי (להלן: קלרה). התובעת וקלרה עלו על דרגנוע שבין הקומות 2-3, קלרה עלתה ראשונה ולאחריה התובעת. התובעת נפגעה לאחר שקלרה נפלה עליה עקב כשל במערכת כפי שיפורט בהמשך" (סעיפים 5-7 לכתב התביעה).

בהמשך נטען כי: "לאחר האירוע נפטרה קלרה מסיבות שאינן קשורות למקרה, ולפיכך נסיבות המדויקות לנפילה אינן ידועות לתובעת" (סע' 7 לכתב התביעה).

בתצהיר עדותה הראשית טענה התובעת כי אמה אחזה בשתי ידיה במעקות המדרגות הנעות וכי זכור לה שהיא דאגה שאמה תחזיק את המעקות בשתי ידיה (סע' 5 לתצהיר עדותה הראשית). על התרחשות התאונה הצהירה כי: "לפתע אימי נפלה עלי, למיטב זכרוני אחרי התאונה היא התלוננה על רטיבות במעקה" (סע' 7 לתצהיר).

הנתבעות התנגדו ומתנגדות לשינוי חזית. לטענתן, הגרסה העובדתית היחידה היא זו שנטענה בכתב התביעה לפיה התובעת אינה יודעת את הנסיבות המדויקות לנפילה, ואין להתיר לה להרחיב את החזית.

אכן, הטענה כי לאחר התאונה אם התובעת התלוננה בפניה על רטיבות במעקה לא פורטה בכתב התביעה אלא נטען כי הנסיבות המדויקות לנפילה אינן ידועות לתובעת. עם זאת, בסעיף 9 לכתב התביעה נטען כי התאונה ארעה בשל רשלנות הנתבעות שבאה לידי ביטוי במעשים או במחדלים הבאים: "א. המעקה היה רטוב...". בנוסף, טענת התובעת כי אמה התלוננה על רטיבות במעקה הועלתה בתצהיר עדותה הראשית שהוגש בכתב מראש ובטרם הוגשו ראיות הנתבעות. זו גם הגרסה שמסרה התובעת בדיון מיום 21.2.13: "היא אמרה לי שהמעקה היה רטוב והיא שמטה את היד" [יצוין שהנתבעות הודיעו על התנגדותן לשינוי חזית גם במעמד אותו דיון ולאחר שנשמעו דברי התובעת, ועל אף זאת התובעת לא ביקשה לתקן את כתב התביעה].

על כן, לאור הטענה המפורטת בסעיף 9 לכתב התביעה, העובדה שבכתב התביעה נטען כי התובעת אינה יודעת את נסיבות הנפילה המדויקות, והעובדה שגרסת הרטיבות עלתה בתצהירה ועוד בטרם הוגשו ראיות הנתבעות, אני סבורה שניתן היה לקבל את גרסת התובעת כפי שהועלתה בתצהירה.

ואולם, הצורך להכריע בשאלה זו התייתר לאחר שהתובעת עצמה זנחה את טענת הרטיבות בסיכומיה, והעלתה גרסה עובדתית חדשה לפיה כף ידה של האם נצבטה בקרעים שנמצאו במאחז היד השמאלי של המעקה וזה מה שגרם לנפילתה. התובעת אף הסבירה בסיכומיה מדוע גרסת הרטיבות אינה מתיישבת עם הגרסה שהועלתה בסיכומים לפיה נצבטה כף ידה של האם (ר' סעיף 1א. לפרק ג' בעמ' 4 לסיכומי התובעת).

למעלה מן הצורך אוסיף כי דברי האם על רטיבות במעקה הם בגדר עדות שמועה שגם אם ניתן היה לקבלה נוכח פטירתה אזי משקלה נמוך. מעבר לכך לא הובאה על ידי התובעת ראיה כלשהי להוכחת הטענה. יצוין כי התובעת, שאחזה באותו מעקה, לא טענה כי הוא היה רטוב. תוסף על כך העובדה שהיא עצמה זנחה את טענת הרטיבות בסיכומיה כפי שפורט לעיל, והתוצאה היא שהטענה כי רטיבות במעקה גרמה לנפילת האם לא הוכחה.

8. אעבור כעת לגרסה שהעלתה התובעת בסיכומיה.

התובעת נסמכת על תסקיר בדיקה תקופתית של הדרגנוע שנערך על ידי בודק מטעם משרד העבודה על-פי פקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש), תש"ל-1970. בתסקיר, שנערך בתאריך 27.11.06, 17 ימים לאחר התאונה (אך כאמור ללא קשר אליה), פורטו חמישה ליקויים שנמצאו בדרגנוע. לטענת התובעת, הליקוי הרלוונטי, אשר סביר שגרם לתאונה, הוא קרעים במאחז היד השמאלי.

בפרק ג' לסיכומיה מנתחת התובעת ומסבירה כי:

"לאור ממצאי הבודק על הימצאות קרעים במאחז השמאלי, ברור לכל אדם סביר ובהתאם לתכונות המכניות הנדסיות של החומר ממנו עשוי מאחז היד, שבמקום בו הקשת קמורה יפתחו הקרעים. כלומר, בתחילת הדרגנוע ואילו בהמשך תנועת המאחז בקשת הקעורה ובחלק הישר יסגרו הקרעים ויגרמו ל"צביטה" של כף היד של האדם האוחז במעקה.

גב' קלרה, שלא ידעה על הליקוי של הקרעים במאחז, הרימה בפתאומיות את ידה כאשר חשה בצביטה, באופן אינסטנקיטיבי ובצורה לא מודעת. הנפת היד תוך כדי תנועת הדרגנוע כלפי מעלה ורתיעתה לאחור גרמה לשמיטת היד השנייה מהמעקה ולנפילתה על התובעת שעמדה מאחוריה" (עמ' 4 לסיכומים. ההדגשות במקור – י.א).

התובעת טוענת כי הוכיחה ברמת ההסתברות הנדרשת כי הקרעים במאחז היד גרמו לצביטת ידה של האם וכתוצאה מכך לנפילתה, ואת רשלנות הנתבעות בתחזוקת המעקה. לחילופין היא טוענת להעברת הנטל אל הנתבעות להוכיח שלא היתה רשלנות מצדן, בין היתר מכוח הכללים בדבר "דבר מסוכן" ו"הדבר מדבר בעד עצמו".

9. אקדים ואומר כי הטענה לפיה הקרעים במאחז המעקה גרמו לצביטת כף ידה של האם ולנפילתה לא נטענה בכתב התביעה, גם לא בתצהיר עדותה הראשית של התובעת, והיא בגדר שינוי חזית. די בכך כדי לדחותה.

למרות זאת, אתייחס להלן גם לטענה גופה, ובהקשר לכך לטענות התובעת לתחולת החזקות מעבירות הנטל, משום שמסקנתי ממכלול הראיות היא שהטענה לא הוכחה.

10. לאחר "זיקוק" הטענות שפורטו בסיכומי התובעת ניתן לומר כי טענתה מבוססת על תסקיר הדרגנוע שעל פי הרשום בו נמצאו קרעים במאחז המעקה השמאלי ועל העובדה היחידה הנוספת שהוכחה והיא שאם התובעת נפלה.

לאור זאת, מסקנתי היא כי התובעת לא הוכיחה את טענתה.

ראשית, לא ניתן להסתמך על תסקיר בדיקת הדרגנוע כעל ראיה. התובעת צירפה את המסמך לתצהירה כחלק ממוצגיה. הנתבעות התנגדו להגשת התסקיר שלא באמצעות עורכו. עורך התסקיר עצמו לא זומן על מנת להגיש את התסקיר באמצעותו (ר' סעיף 4 לפסק הדין).

איני מקבלת את טענת התובעת שמדובר ברשומה מוסדית. התובעת לא הוכיחה את התנאים לכך. כמו כן, התעודה לא הוגשה באמצעות תעודת עובד ציבור.

לא ניתן להוכיח את תוכן התסקיר שלא באמצעות עורכו, ועל כן אני מקבלת את התנגדות הנתבעות והתוצאה היא כי התסקיר אינו קביל להוכחת תוכנו, ובכלל זה האמור לגבי הליקויים שנמצאו בדרגנוע בבדיקה.

שנית, והעיקר, גם לו התקבל התסקיר כראיה, לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה.

התובעת לא הניחה תשתית ראייתית כלשהי להוכחת נסיבות הנפילה והגורם לה. בנסיבות, כוונתי, לְמה גרם לאם ליפול (בשונה ממה היתה הסיבה הטכנית לכך): האם איבדה שיווי משקל? החליקה? האם איבדה את אחיזתה במעקה? האם הרגישה רטיבות, רעד, צביטה, מהירות מוגברת, עצירה מפתיעה או כיוצ"ב אפשרויות.

הנחת המוצא העובדתית של התובעת, כפי שצוטט לעיל מסיכומיה, היא כי אמה נצבטה, וכי הרימה את ידה בפתאומיות מהמעקה עקב כך. כפי שכבר ציינתי, אין להנחה זו בסיס כלשהו בראיות. התובעת לא העידה כי ראתה שהאם נצבטה או שהיא הרימה את ידה בפתאומיות. היא אפילו לא העידה שזה מה שמסרה לה האם לאחר הנפילה. התובעת גם לא העידה על המקום בו נפלה האם והאם היה זה בסמוך לאותו חלק קעור של המעקה כטענתה בסיכומים [יצוין כי אפילו צורת המעקה (קימור וקיעור) לא הוכחה. התובעת צירפה תמונות של המעקה להוכחת טענה זו רק בשלב הסיכומים, ללא נטילת רשות. עם זאת, לצורך העניין התייחסתי לתמונה כאילו ניתנה רשות להגישה]. באופן דומה נטען בסיכומי התובעת כי: "בתצהיר צוין שהתובעת עלתה אחריה. כלומר, האם הרימה בפתאומיות את ידה ונרתעה לאחור בין המדרגה השנייה לבין המדרגה הרביעית" (עמ' 4 לסיכומים). אין ולא הובאה כל ראיה לכך שהאם הרימה את ידה בפתאומיות, או לכך שהנפילה התרחשה בין המדרגה השניה לרביעית.

יתרה מכך, התזה שהעלתה התובעת בסיכומיה עומדת בסתירה לעדותה ולגרסתה שלה באשר לנסיבות התאונה. התובעת העידה כי אחרי הנפילה התלוננה אמה על רטיבות במעקה (סע' 7 לתצהיר). אף שזנחה את טענתה הרי שזו עדותה על מה שנאמר לה והיא מפריכה את התזה שהעלתה בסיכומיה שכן ברור כי לא דומה התחושה במקרה של צביטה לתחושה במקרה של החלקת היד כתוצאה מרטיבות.

יצוין כי בסיכומי התשובה מתארת התובעת כיצד התייעצה באת כוחה עם מהנדס מומחה, מה העלו בדיקותיו, ואז ציינה: "בשיחות הנ"ל נבחן הקשר בין הליקויים בדרגנוע לבין התאונה, והתגבשה גרסת התובעת לנסיבות האירוע..." (ההדגשה שלי – י.א). למותר להרחיב על משמעות הדברים. התובעת העידה בתצהיר (וגם בדיון מקדמי בבית המשפט) כי אמה התלוננה על רטיבות. בסיכומיה טענה לגרסה עובדתית אחרת באשר לדברים שמסרה לה האם, גרסה שהתגבשה לאחר שנבחן קשר אפשרי בין קרעים שנמצאו במאחז היד לנפילה. השינוי בגרסתה העובדתית באשר לדברים שאמרה לה אמה מטיל צל על עדותה ועל גרסתה בכלל.

זאת ועוד, הטענה כי התכונות המכניות הנדסיות של החומר ממנו עשוי מאחז היד, גרמו לכך שהקרעים יפתחו במקום בו הקשת קמורה ויסגרו בהמשך בקשת הקעורה ובחלק הישר של המעקה, ויגרמו ל"צביטה" של כף היד של האדם האוחז במעקה, היא טענה מקצועית מובהקת בנושא שבמומחיות שיש להוכיח באמצעות חוות דעת מומחה. כך גם הטענות הקשורות למהות הליקויים שנמצאו לפי התסקיר וההשלכות העולות מהם. נראה שגם התובעת עצמה מודעת לכך, שכן חלק נכבד מסיכומיה היא הקדישה לפירוט הדברים שמסר לה מומחה עמו התייעצה. למרות זאת, התובעת לא הגישה חוות דעת כזו והשערותיה נותרו ככאלה. זה המקום להזכיר כי אף שהובהר לתובעת שבקשתה החריגה לתיקון ראיותיה ולהגשת חוות דעת חדשה ימים ספורים לפני שמיעת הראיות תשקל בחיוב (ב"מחיר" דחיית הדיון), היא בחרה לוותר על הגשת חוות דעת כזו ומשכה את חוות הדעת שהגישה בשלבים מוקדמים.

11. האמור לעיל נכון גם באשר לטענת התובעת כי יש להחיל על המקרה את סעיף 38 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], העוסק בחובת הראיה ברשלנות לגבי דברים מסוכנים, או את סעיף 41 לפקודה העוסק במקרה ש"הדבר מעיד על עצמו", ואת החזקות הקבועות בהם המעבירות את הנטל להוכיח שלא היתה רשלנות אל כתפי הנתבע.

נקודת המוצא במשפט האזרחי היא כי התובע הוא שנושא בנטל השכנוע לגבי כל היסודות העובדתיים של עילת תביעתו. הוא הדין במקרה בו טוען התובע לתחולתה של חזקה שיש בה להעביר את נטל הראיה לנתבע. על התובע להוכיח את התשתית העובדתית לקיומה של אותה חזקה. לא הוכיח שהתמלאו התנאים לקיומה, לא תקום החזקה.

בענייננו, התובעת לא הוכיחה את התנאים לקיומן של החזקות מעבירות הנטל להן היא טוענת.

12. לעניין סעיף 38 לפקודה, ראשית, אני סבורה שלא ניתן לראות בדרגנוע "דבר מסוכן" בהקשר של השימוש הרגיל בו [ר' הערת כב' השופט ריבלין ברע"א 682/06 מירב כהן נ' ישראלפיט (פורסם בנבו, מיום 10.7.06)]. שנית, לא הונחה תשתית להוכחת קשר הגרימה בין הדבר המסוכן הנטען לנזק, שכן לא הוכח שהנפילה ארעה כתוצאה מהדרגנוע. בנקודה זו אבהיר כי לטעמי, הדרישה להוכיח את קשר הגרימה לצורך העברת הנטל אין משמעה כי על התובע להוכיח את הסיבה הממשית לאירוע שגרם לנזק (לרבות ההסבר הטכני לאירוע או כיוצ"ב), אלא עליו להוכיח נסיבות שמהן עולה קשר סיבתי לכאורי, מעין "ראשית ראיה" לכך שנפילתו ארעה כתוצאה מדבר הקשור לחפץ המסוכן גם אם לא את הגורם או הסיבות הטכניות המדויקות שהביאו לכך.

כך גם לעניין סעיף 41 לפקודה. כידוע, החזקה הקבועה בו תחול בהתקיים שלושה תנאים: לתובע לא הייתה ידיעה ולא הייתה לו יכולת לדעת מהן הנסיבות שהביאו לאירוע בו ניזוק; הנזק נגרם על ידי נכס שבשליטתו המלאה של הנתבע; ואירוע המקרה מתיישב עם המסקנה שהנתבע התרשל יותר מאשר עם המסקנה שנקט אמצעי זהירות.

אמנם, בכתב התביעה טענה התובעת כי אינה יודעת מהן הנסיבות שהביאו לנזק, אך בתצהירה היא טענה כי הנזק נגרם עקב רטיבות במעקה, ובסיכומיה טענה כי הוא נגרם עקב צביטת ידה של האם בקרעי מאחז היד. השינוי בגרסאות אינו מצביע על חוסר ידיעה אלא הוא פוגם במשקל עדותה של התובעת בעניין זה. כך או כך, מטענות התובעת עולה שניתן היה לברר עם האם מה גרם לנפילתה, מה גם שהתובעת עצמה היתה במקום התאונה והשתמשה בדרגנוע יחד עם אמה.

אך גם לוּ התקיים התנאי הראשון, אני סבורה שלא מתקיים במקרה זה התנאי השלישי לתחולת הכלל. לא הוכחה הסתברות כללית של רשלנות בכל מקרה בו אדם נופל במהלך שימוש במדרגות נעות. נפילה במדרגות נעות כשלעצמה אינה מלמדת על רשלנות שכן תיתכנה סיבות רבות לנפילה – החלקה, סחרחורת, אובדן שיווי משקל, תזוזה של הגוף תוך כדי תנועת המדרגות ועוד. יציבות הגוף בעליה במדרגות נעות פחותה מיציבותו בעמידה על קרקע שאינה בתנועה, וזאת מעצם טבעה של הפעולה ומעצם טבעו של השימוש במדרגות נעות, קל וחומר כשמדובר באנשים מבוגרים. התובעת היתה בת 57 במועד התאונה. אמה, יש להניח, היתה אשה מבוגרת. עדות התובעת לפיה "זכור לי שדאגתי שאימי תחזיק את המעקות בשני ידיה (כך במקור– י.א)" מלמדת כי גם התובעת חששה ליציבות אמה המבוגרת בעליה במדרגות הנעות.

מאידך, לא הוכח קיומו של מפגע ספציפי שיכול להצביע על כך שאירוע המקרה מתיישב עם המסקנה שהנתבע התרשל יותר מאשר עם המסקנה שנקט אמצעי זהירות. כפי שכבר פורט, לא הוכחה הטענה כי אם התובעת נצבטה בידה בעת שאחזה במעקה (והיא אף עומדת בסתירה לעדותה). בנוסף, לא הוכח שהקרעים שנמצאו במאחז המעקה יכלו לגרום לצביטה שכזו ואין חולק שמדובר בעניין מקצועי שניתן להוכחה באמצעות חוות דעת מומחה, ולא הוכחו נסיבות אחרות המצביעות על כך שתקלה בדרגנוע היא הגורם הסביר לנפילה.

ויובהר גם כאן, התובעת לא נדרשה להוכיח את הסיבות הממשיות לתאונה. די היה בהוכחת "דרך עלילותה של התאונה" ו"סיבותיה האפשריות" (ר' ע"א 241/89 ישראליפט (שרותים) תשל"ג בע"מ נ' הינדלי רחל פ"ד מט(1), עמ' 45) כדי לבסס לכאורה את רשלנות הנתבעות במידה הנדרשת להעברת הנטל אל שכמן, אלא שגם אלה לא הוכחו.

על כן, לא הוכח קיומו של התנאי השלישי לתחולת החזקה מעבירת הנטל לפיו אירוע המקרה מתיישב עם המסקנה שהנתבעות התרשלו יותר מאשר עם המסקנה שנקטו אמצעי זהירות.

13. מאותם טעמים אין גם מקום להעברת הנטל מכוח הפסיקה. פסק הדין בעניין הינדלי הנ"ל אליו מפנה התובעת בסיכומיה מוביל דווקא למסקנה ההפוכה מזו שמבקשת התובעת ללמוד ממנו. באותו מקרה ביקש אדם להיכנס למעלית, דלת המעלית נפתחה והוא צעד הישר לתוך פיר המעלית אל מותו. השכל הישר זועק כי משהו לא כשורה הקשור במעלית התרחש (ר' גם דברי כבוד השופט ברק בפסק הדין). לא כך בענייננו. ניסיון החיים מביא דווקא למסקנה כי סביר יותר שנפילת האם ארעה ללא קשר לכשל כלשהו בדרגנוע, ובכל מקרה לא הונחה תשתית שמובילה למסקנה האחרת.

גם בפסק הדין בעניין אסתר לם [ע"א (י-ם) 1049/96 המשביר לצרכן נ' אסתר לם, (פרסם בנבו, מיום 17.9.96)] הונחה תשתית מספקת להעברת הנטל כאשר בית משפט השלום הסתמך בין היתר על עדות התובעת אותה מצא מהימנה ולפיה היתה רעידה קשה של המדרגות והיא איבדה את שיווי משקלה עקב כך, ועל רקע זה יש לקרוא את פסק הדין שניתן בערעור.

14. לא מצאתי בסיס גם לטענת התובעת בדבר נזק ראייתי. לבד מהעובדה שמדובר בטענה חדשה שלא נזכרה בכתב התביעה, הרי שדיווח מצד הנהלת הקניון לישראליפט על נפילה במהלך עליה במדרגות לא היה בו כדי לסייע לתובעת להוכיח את תביעתה, ולא היה בו יותר ממה שיכלה התובעת לעשות בסמוך לאחר התאונה על מנת לברר את הנסיבות כדי להוכיח את תביעתה.

15. לסיום ראיתי להתייחס לטענת התובעת כי התנהלות הנתבעות - התנגדותן להשלמת עדות התובעת והעובדה שלא חקרו אותה על נסיבות התאונה - לא אפשרה לה להשלים את גרסתה באשר לנסיבות התאונה, ולטענתה הנוספת כי ויתור הנתבעות על הראיות שהוגשו מטעמן לפי החלטה מוקדמת בדבר הגשת ראיות מהווה ניצול לרעה של הליכי משפט. איני מקבלת טענות אלה. כפי שכבר ציינתי, לתובעת היתה ניתנת אפשרות להשלים את ראיותיה ובלבד שיתאפשר לנתבעות להתגונן כראוי והיא בחרה שלא לעשות כן (ור' גם החלטתי בפתח דיון ההוכחות). בנוסף, נטל ההוכחה להוכיח את התביעה מוטל על התובע. זכותו של נתבע שסובר שהתובע לא הוכיח את תביעתו בראיותיו שלו, לוותר על הבאת ראיות מטעמו, וזכותו גם שלא לחקור בחקירה נגדית על עניין זה או אחר. אין בכך כדי להוות ניצול לרעה של הליכי משפט. על התובעת להניח את התשתית העובדתית המלאה להוכחת תביעתה בתצהירה ואם לא עשתה כן אין לה להלין אלא על עצמה. בנקודה זו אוסיף, כפי שכבר צוין, כי טענותיה העובדתיות של התובעת אינן השלמה לאמור בתצהירה אלא הן גרסה עובדתית חדשה.

אשר לויתור על תצהירי הנתבעות אוסיף, כי, בעיקרם, נתנו התצהירים מענה לחוות דעת המומחה שהגישה התובעת. התובעת משכה את חוות הדעת מטעמה, ובהגינותה אף הסבירה בסיכומיה כי לאחר בירור נוסף מצאה שחלק ניכר מהטענות שהועלו בה אינו יכול לעמוד. לפיכך, התייתר בעיני הנתבעות הצורך בתשובתן לנטען בחוות הדעת. מסיבה זו גם איני מקבלת את הטענה בדבר הימנעות מהבאת ראיה הפועלת לחובת הנתבעות. כוחו של הכלל יפה לוּ הניחה התובעת תשתית כלשהי שהצריכה תשובה שניתן היה לספק באמצעות עדויות או ראיות שבידי הנתבעות והן נמנעו מהבאתן. במקרה זה לא הונחה תשתית כזו וויתור מחושב של הנתבעות על ראיותיהן בתום פרשת התביעה אינו בגדר הימנעות מהבאת ראיה הפועלת לחובתן.

16. לסיכום – התובעת הוכיחה כי אמה נפלה בעת שעלתה עמה במדרגות הנעות בקניון ופגעה בה. לכל היותר הוכיחה גם כי שבועיים לאחר המקרה נמצאו קרעים במאחז היד השמאלי. אין בכך כדי להוות תשתית ראייתית להוכחת רשלנות הנתבעות או מי מהן כגורם לנפילה.

על כן, התביעה נדחית.

כפועל יוצא נדחית גם ההודעה לצד שלישי.

התובעת תשלם לכל אחת מהנתבעות (נתבעות 1-2 יחד) את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 6,000 ₪.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ז חשוון תשע"ה, 20 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.