רקע כללי

1. התובע הגיש תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין.
2. בהתאם לכתב התביעה, המנוח איוב זינה ז"ל ( להלן: איוב), הינו אביהם של רשיד זינה ( להלן: רשיד) והמנוח סעיד זינה ז"ל (להלן: סעיד) שיורשיו הינם הנתבעים מס' 2 - 8 ( להלן: הנתבעים).
3. איוב היה הבעלים היחיד והרשום, בין היתר, של כלל הזכויות בחלקות 38 ו- 39 בגוש 15410 מאדמות כפר עילבון ( להלן: החלקות).
4. בהתאם לכתב התביעה איוב מכר את זכויותיו בחלקות לשני בניו, סעיד ורשיד, וזאת במסגרת ייפוי כוח בלתי חוזר מיום 15.1.1959 ( להלן: יפוי הכוח ), שבגדרו נכתב, בין היתר, כדלקמן :

"אני הח"מ איוב שחאדה אלזינה מכפר עילבון...מצהיר, מודה ומתוודה כי בשנת 1957 הסכמתי עם בניי סעיד איוב שחאדה אלזינה...ורשיד איוב שחאדה אלזינה...למכור ולהעביר להם בחלקים שווים ביניהם, להם ולא אחד זולתם את הקרקעות שפרטיהן מפורטים להלן...

גוש חלקה שטח חלק המקום הכפר

........

........

15410 39 785 07 בשלומם קבר סאלח עילבון

.........

15410 38 010 10 בשלומם קבר סאלח עילבון

......... ........ ......... ......... ......... ........

רואים בסכום מוסכם בינינו שהוא ארבעת אלפים לירות ישראליות שקיבלתי אותם בספירה ובמזומן מידי בניי הנ"ל בזמנו בשלמות וכי לא נשארה לי כל זכות בממכר המתואר לעיל או בכל חלק ממנו ....ואני מצהיר כי מסרתי את הממכר המתואר לקונים הנ"ל בתאריך ההסכם הנזכר לעיל ביפוי כח זה כדי לנהוג בו כרצונם וכחפצם כי הם נהיו מאותו תאריך הם בעלי הזכויות בו בלי כל הגבלה או תנאי....

...ויפוי כח זה אינו ניתן לביטול או לתיקון או לשינוי וזאת היות ותלויות בו זכויות של אחרים הם זכויותיהם של הקונים הנ"ל. יפוי כח זה חל עלי ועל יורשיי ועל כל הבא במקומי...".

1. בשנת 1963 עוד בטרם הזכויות נרשמו על שמו של סעיד, נכרת בין סעיד ואיוב, שהוגדרו כבבעלים, לבין הנתבעת מס' 9 – מקורות (להלן: מקורות), הסכם מכר, שלפיו רכשה מקורות מהמוכרים זכויות בשטח של 3,565 מ"ר מהחלקות ( 3,380 מ"ר מחלקה 38 ו- 185 מ"ר מחלקה 39). על הסכם זה חתמו איוב וסעיד כמוכרים.
2. רשיד מכר ביום 14.12.02 את מלוא זכויותיו בחלקות לראדי ח'ורי (להלן: התובע ). באותו הסכם הצהיר רשיד , בין היתר, כי: " הינו הבעלים היחידי, הבלעדי והרשום הן של מחצית כלל זכויות הבעלות בחלקות והן של כלל זכויות הבעלות בזכויות הנרכשות ואין למאן דהו מלבדו כל זכות בהם ". כן: " ... מלבד זכות מפעל המים על פי תוכנית מאושרת מיום 20.4.64 על חלקה 39 בגוש 15410, כלל הזכויות הנרכשות נקיות מכל שעבוד ו/או חוב ו/או משכון ו/או עיקול ו/או זכויות צד שלישי כלשהו, יהיו אשר יהיו " ( סעיפים 3.1 ו- 3.4 להסכם).
3. הנתבעים הגישו נגד רשיד והתובע תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה, במסגרת ת.א 404/05. בהליך שם, הצדדים הגיעו לידי הסכם פשרה ביניהם, אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 6.12.06 ( להלן: פסק הדין). בהסכם זה נקבע, בין היתר, בסעיף ב', כדלקמן :

" התביעה נגד הנתבעים ביחס לחלקות המפורטות להלן תדחה ללא צו להוצאות, והזכויות בחלקות אלה תרשמנה על שם הנתבעים ואחרים ובהתאם להסכמי המכר מיום 14.12.02.

גוש חלקה חלקים אופן החלוקה והרישום

..... ..... ...... ..........

15410 38 מחצית על שם הנתבע 2 ( התובע -א.ב)

15410 39 מחצית על שם הנתבע 2 ( התובע- א.ב)

..... ..... ...... ........... ".

1. התובע הגיש נגד הנתבעים ומקורות את תביעתו דנן, לפירוק שיתוף במקרקעין. על פי הנטען בכתב התביעה, בהיות התובע הבעלים הרשום של מחצית הזכויות בחלקות האמורות, זכותו, כאמור בסעיף 37(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט- 1969, לעתור בכל עת לפירוק השיתוף באותם מקרקעין.
2. הנתבעים הגישו כתב הגנה מטעמם, שבמסגרתו הם טענו שיש לנכות את חלקה של מקורות באופן שווה, מאחר שהעסקה עם מקורות בוצעה, בין השאר, בשם איוב וחלק מהכספים שנתקבלו עברו לרשיד.
3. גם מקורות הגישה כתב הגנה מטעמה, בו ציינה שאין לה עניין במחלוקת שבין התובע לנתבעים, בכל הנוגע לאופן החלוקה של המקרקעין בינם לבין עצמם. מקורות ציינה עוד, שהיא נותנת את הסכמתה לפעולות האיחוד והחלוקה של החלקות ובלבד שזכויותיה תישמרנה במלואן ותבואנה לידי ביטוי במרשם המקרקעין. למקורות הזכות המוגנת מכוח הערת האזהרה הרשומה על חלקה 39 מתאריך 28.9.87 בנוגע למפעל המים הארצי, וזכותה הקניינית של מקורות (שלא נרשמה עדיין בלשכת רישום המקרקעין) על חלק מהמקרקעין נשוא התביעה בשטח של 3,565 מ"ר, אשר נרכשה על ידה בשנת 1963.
4. הואיל והצדדים לא הצליחו להגיע לעמק השווה, ולא הייתה חלוקה מוסכמת ביניהם, הוריתי להם להגיש את תצהירי עדיהם ומיניתי, בהסכמה , את המודד מר סוהיל זידאן כמומחה מטעם בימ"ש (להלן: המומחה). בהחלטתי מיום 19.12.13, קבעתי שעל המומחה להתייחס במסגרת חוות דעתו לשתי אפשרויות- הראשונה, בכך שמקורות רכשה את חלקה מזכויות הנתבעים, והשנייה, שמקורות רכשה את חלקה משני הצדדים, בחלקים שווים.
5. ביום 29.10.14, נתקבלה חוות דעתו המעודכנת של המומחה, אשר התייחס לשתי האפשרויות כאמור בהחלטתי מיום 19.12.13, והציע חלוקה למקרקעין המשותפים נשוא המחלוקת. יחד עם זאת, במסגרת הדיון מיום 9.12.14, הצדדים מסרו כי נותרו חלוקים ביניהם ביחס לזכויותיה של מקורות. אין חולק בין הצדדים כי מקורות זכאית לשטח של 3,565 מ"ר מהחלקות. המחלוקת היחידה שהתגלעה בין הצדדים נוגעת לשאלה האם נכון לחלק את הזכויות שרכשה מקורות על שני הצדדים, או שמא זכויות אלו נרכשו מאת סעיד, כך שיש לנכות אותן מחלקם של הנתבעים בלבד.
6. בהחלטתי מאותו יום, קבעתי את התיק לשמיעת ראיות הצדדים ולסיכומים בעל פה בשאלה שנותרה שנויה במחלוקת בין התובע לבין הנתבעים ליום 12.3.15. בדיון זה, העידו בפניי התובע עצמו ומטעם הנתבעים העיד הנתבע מס' 5 . כן הצדדים סיכמו את טיעוניהם בע"פ.

טענות התובע

1. לטענת התובע, שומה שפירוק השיתוף יעשה באופן שכלל החלקים שנרכשו על ידי מקורות ינוכו מחלקיו של סעיד בלבד, זאת מאחר שמקורות רכשה את זכויותיה בשנת 1963 מסעיד ולא מאחיו רשיד, שממנו רכש התובע את זכויותיו. התובע הדגיש וטען, כי סעיד הוא זה שחתום על ההסכם הנ"ל, והוא זה שקיבל את התמורה בגין עסקה זו.
2. התובע מוסיף וטוען, כי רכישת הזכויות על ידי מקורות בוצעה לאחר שאיוב מכר את כלל החלקות, לרבות את החלקות נשוא התביעה, לשני בניו על סמך יפוי כוח בלתי חוזר. משכך, לטענת התובע, על אף שגם איוב חתום על הסכם המכר עם מקורות, הוא לא היה הבעלים של המקרקעין האמורים, והמכירה בוצעה ע"י סעיד בלבד.
3. זאת ועוד, התובע טוען, כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה , אשר מבסס את זכויותיו של התובע בהתאם להסכמי המכר מיום 14.12.02, מהווה מעשה בית דין. בהקשר זה, טען התובע, למרות שהנתבעים ידעו על קיומו של הסכם המכר עם מקורות בזמן הגשת התביעה לבית המשפט המחוזי, הם העלו את העניין לראשונה רק במסגרת הליך זה.

טענות הנתבעים

1. הנתבעים טוענים בסיכומיהם, כי עיון בהסכם עם מקורות משנת 1963 מעלה, שאיוב היה אחד המוכרים, כך שאין לקבל את טענת התובע שלא היו לו כל זכויות במקרקעין האמורים. הנתבעים מוסיפים וטוענים, שלא נעשה ביפוי הכוח האמור כל שימוש, לא בעת החתימה על ההסכם עם מקורות, ולא בעת רישום זכויותיו של סעיד בלשכת הרישום בשנת 1963 ( שכן, איוב חתם על שטר מכר במועד הרישום ) , ולפיכך, אין ללמוד ממנו על זכויות הצדדים.
2. זאת ועוד, הנתבעים מפנים להסכם חלוקה למקרקעין האמורים משנת 1959, החתום ע"י איוב, וטוענים, כי מסמך זה מהווה ראיה נוספת שהצדדים לא פעלו על פי יפוי הכח. שכן, לטענתם, ככל שהתכוון איוב להסתמך על יפוי הכח, הוא לא היה חותם על הסכם חלוקה נוסף במועד מאוחר יותר, וככל הנראה שיפוי כח זה בוטל ע"י הצדדים.
3. בנוסף, הנתבעים טוענים שהתובע פעל בעצימת עיניים, מאחר שבמועד הרכישה הוא ביקר בקרקע וזיהה כביש גישה למתקן מקורות, כך שהעובדות והמצב הקיים במקרקעין היו ידועים לו מבעוד מועד. מכאן, לטענת הנתבעים, אין לקבל את טענתו של התובע, כי קנה את זכויותיו של רשיד בחלקות, כשהן נקיות מזכויותיה של חברת מקורות.

מקורות

1. מקורות ציינה, כי מאחר שאין מחלוקת בין התובע לבין הנתבעים אודות זכויותיה בהתאם להסכם המכר משנת 1963, אין לה עמדה באשר למחלוקת שנטושה בין הצדדים.

דיון והכרעה

1. הצדדים חלוקים ביניהם, כאמור, האם יש לנכות את חלקה של מקורות באופן שווה משני הצדדים או מחלקם של הנתבעים יורשיו של סעיד בלבד?. לאחר עיון בכתבי הטענות, בתצהירים, ובכל המסמכים הרלבנטיים, ולאחר ששמעתי את עדויות הצדדים וטענותיהם, מצאתי כי במחלוקת זו שנתגלעה בין הצדדים, הדין הוא עם התובע. להלן אנמק.
2. ככלל, ייפוי הכוח הינו מסמך לוואי לעסקת המכר ומהווה כלי לביצוע העסקה, שכן הזכות המהותית העיקרית נוצרת וקיימת במסמך נפרד מייפוי הכוח, (ע"א 3/78 וינברד נ' רוקמן, פ"ד לג(2) 359, בפסקה 3). עם זאת, קיימים מקרים בהם ייפוי הכח מגלם בחובו גם את ההסכם שמקים את ההתחייבות להעברת הזכות המהותית, במצב זה: "יתמזגו בייפוי הכוח שני הבטים; היבט השליחות-המתבטא בהענקת ההוראה למיופה הכוח לפעול בשם השולח; ההיבט החוזי- המתבטא בהתחייבות להקניית זכויות לצד שכנגד" (ת"א (חי') 694/07 מחמוד ח'אלד בויראת נ' נדיה סאדק בויראת, בפסקה 14 והאסמכתאות שם, [פורסם במאגרים] ). כל זאת באם ייפוי הכוח גם עונה על כל הדרישות ליצירת התחייבות לעשיית עסקה במקרקעין: "יפוי כוח..., הוא עצמו, עשוי אמנם לשמש מסמך בכתב כמשמעותו בסעיף 8 לחוק המקרקעין והפסיקה אף קבעה כך מפורשות (ע"א 309/87 מוחמד עבדול קאדר יחיא נ' עבדול לטיף נמר אגבריה, דינים עליון, כרך יג 611), אולם במה היו אמורים הדברים? במקום בו ניתן היה ללמוד מן האמור ביפוי הכוח עצמו, או מראיות מפורשות אחרות, כי נתקיימה עסקה של מכר במקרקעין... כך, במקרה אשר נבחן בע"א 309/87 הנ"ל, העיד יפוי הכוח, הוא עצמו, על טיב עסקת היסוד שמאחוריו. יפוי הכוח כלל שם תאור מלא של המקרקעין ושל התמורה, הוא העיד על התחייבויות הצדדים ועל העובדה שהנכס נקי משעבודים; הוא כלל גם התחייבות של מייפה הכוח להעביר את שטח הקרקע, נשוא ההרשאה, לשמו של מיופה הכוח; בית המשפט ראה שם, בצדק, ביפוי הכוח מסמך בכתב שבא להעיד על עשייתה של עסקה במקרקעין ועל כריתתו של הסכם לעשות עסקה כזו. גם במקרה שנדון בע"א 4092/90 הנ"ל תוארה עסקת היסוד ביפוי הכוח" (כב' השופט ריבלין, בע"א 3812/97 ונידה כהן ארזי נ' שולה כהן קישק ,בפסקה 4 [פורסם במאגרים] ).
3. בבחינת ייפוי הכוח נשוא ענייננו עולה, כי הוא משקף התחייבותו המפורשת של איוב למכירת הזכויות תוך פירוט כל הפרטים החיוניים. ייפוי כוח זה כולל את זהות הצדדים (איוב ושני ילדיו סעיד ורשיד בציון ת.ז. שלהם); את זיהוי המקרקעין (בין השאר, את החלקות 39 ו- 38 בגוש 15410); את השטח , את התמורה (ארבעת אלפים לירות ישראליות)1 וכן הוראות מפורטות לגבי העברת הזכויות במקרקעין על שמם של סעיד ורשיד . מכאן, משפורט בייפוי הכוח הנ"ל מהות העסקה ולא חסר אף פרט מהותי, ברי כי מדובר בעסקה שלמה, מסוימת דיה, משקפת נאמנה את אומד דעתו של איוב ואשר במסגרתה הועברו זכויותיו בחלקות לסעיד ורשיד. פועל יוצא מהאמור הוא , כי בעת החתימה על הסכם המכר עם מקורות, לאיוב לא היו כל זכויות בחלקות, ומקורות רכשה את זכויותיה מחלקו של סעיד בלבד.
4. אוסיף, שעיון בייפוי הכוח מלמד, כי עסקינן בייפוי כוח בלתי חוזר כמשמעות המונח בסעיף 14 (ב) לחוק השליחות, התשכ"ה- 1965, בכך שניתן לטובת צד שלישי (סעיד ורשיד), ונועד להבטחת זכויותיו של אותו צד (ע"א 404/84 יחזקאל סעתי נ' פרחה סעתי, פ"ד מא(2) 477, בעמ' 488). ייפוי הכוח הינו ספציפי, מתייחס לצד שלישי מוגדר - שמותיהם של הקונים סעיד ורשיד נקובים ברישא של ייפוי הכוח, וגם לנכס מוגדר- פרטי המקרקעין מפורטים בו. הגם, שבייפוי הכוח נכלל במפורש הסעיף הסטנדרטי, לפיו ייפוי הכוח אינו ניתן לביטול או לשינוי, היות ותלויות בו זכויותיהם של הקונים הנ"ל. בייפוי כח זה גם מופיעה הצהרתו של איוב אודות רצונו להעביר את מלוא זכויותיו בחלקות ואישורו כי לא נותרה בבעלותו אף זכות שהיא בחלקות אלו ואחרות שצויינו בייפוי הכח.
5. יוצא אפוא, שיפוי הכח הינו תקף ומעולם לא בוטל, מגלם את העסקה על תנאיה וגם מהווה הרשאה לשלוח-מיופה הכח לפעול בשמו של איוב לקיום התחייבויותיו. ייפוי הכוח נועד לשם העברת והבטחת זכויותיהם של סעיד ורשיד, הוא עדיין שריר וקיים מיום חתימתו וגם לאחר מותו של איוב ( ע"א 424/73 מלון סטפניה בע"מ נ' מקליס, פ"ד כח(2) 537 , בעמ' 542).
6. אין בידי לקבל את טענתם של הנתבעים, שהצדדים לא פעלו בהתאם לייפוי הכוח, לאחר שנחתם ביניהם הסכם נוסף לחלוקת המקרקעין, במהלך אותה שנה. ראשית, מדובר בהסכם שאינו קריא ואינו ברור, ולפיכך, לא ניתן לדלות ממנו דבר באשר לזכויות הצדדים והחלוקה שנעשתה במקרקעין. שנית, אין לדעת את מידת האותנטיות של מסמך זה, תאריך עריכתו וזהותו של החותם. שלישית, במהלך דיון ההוכחות מיום 12.3.15, לשאלת בית המשפט, ב"כ הנתבעים הסביר שלפי המסמך הנ"ל החלוקה גם כפי מסמך זה "היא חלוקה שווה בין הילדים " ( סע' 18, בעמ' 41 לפרוט' ). משכך, לא רק שאין סתירה בין מסמך זה לייפוי הכוח, אלא שהסכם החלוקה, שכנטען נחתם לאחר מועד חתימתו של ייפוי הכוח, מחזק את ההסכמות שאליהן הגיעו הצדדים קודם וקיבלו ביטוי בגדרי ייפוי הכח.
7. מכל האמור לעיל, עולה כי אין בפנינו ייפוי כוח המעניק הרשאה בלבד, אלא שעסקינן בייפוי כוח בלתי חוזר שכלל למעשה את כל הפרטים שהיו דרושים על מנת להשלים את המכר, ובכך הוא נועד, בראש ובראשונה, ליצירת התחייבותו של איוב להעברת זכויותיו בחלקות לשני ילדיו. מכאן, מתבקשת המסקנה, שבעת חתימת ההסכם עם מקורות משנת 1963, איוב לא היה הבעלים של המקרקעין, ולא היו בידיו כל זכויות שניתן להעבירם למקורות.
8. טעם נוסף לקבלת עמדת התובע במחלוקת דנן, כך אני סבור, הוא שבמקרה שבפנינו קיים השתק פלוגתא, בכל הנוגע לזכויות הצדדים בחלקות האמורות, וזאת בעקבות פסק דינו של בית משפט המחוזי בחיפה מיום 6.12.06.
9. השתק פלוגתא הינו ענף של מעשה בית דין, ומקדמת דנא נקבע כי כלל זה מושתת על מספר אדנים. קיומה של שאלה עובדתית או משפטית, שהייתה חיונית להליך הקודם, והיא הוכרעה באותו הליך מפורשות או מכללא ( נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי עמ' 147 (1991) ).
10. בענייננו, לא קיימת הכרעה פוזיטיבית בפלוגתא הנוגעת לשאלת זכויותיהם של הצדדים, שכן, כזכור, בבית משפט המחוזי, לא התקיימה התדיינות אדוורסרית שבעקבותיה בימ"ש הגיע לכלל מסקנה בדבר זכויותיהם של התובע והנתבעים החלקות, אלא במסגרת אותו הליך קודם ביהמ"ש נתן להסדר הפשרה שנחתם בין הצדדים תוקף של פסק הדין, ללא חקירה ודרישה.
11. יחד עם זאת, לאחרונה חל מפנה שביסודו המגמה של הרחבת תחולת הדוקטרינה . נקבע שאף פס"ד שניתן בהעדר הגנה והכריע מכללא בפלוגתא עיקרית לטובת התובע, הנתבע מנוע מלהעלות פלוגתא זו לדיון נוסף ( ע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ. רלה וינשטיין ( פורסם במאגרים), זאת תוך סטייה מהלכה מושרשת קודמת לפיה כל עוד לא התקיימה בהליך הקודם התדיינות לגופה של הפלוגתא אין בכוחה של הקביעה הקודמת כדי להקים השתק פלוגתא ( ע"א 202/70 אליהו נ. יחזקאל פ"ד כה(2) 425 ).
12. הנה כי כן, נקבע כי פס"ד שניתן ללא התגוננות מקים השתק פלוגתא באשר לכל פלוגתא עיקרית העומדת ביסוד הפסק. הנתבע לא יוכל בהליך אחר לחתור תחת הפלוגתאות העיקריות עליהן מושתת פס"ד אף אם פס"ד זה ניתן מבלי שניתנה שעת כושר לצד שהפסיד. משזו הגישה נכון להסיק, כי הלכה זו חלה גם באשר לפס"ד הנותן תוקף להסכם פשרה ( רע"א 682/07 לב לבייב ואח' נ' שמעון גלר [פורסם במאגרים]), זאת כל עוד הפלוגתא המועלית בשנית זכתה להתייחסות בהסכם שקיבל תוקף של פס"ד והיא מהווה נדבך מהותי בהסכמות הצדדים.
13. כאמור, בהסכם הפשרה נקבע, בין היתר, כי לגבי החלקות 38 ו- 39 בגוש 15410, תביעתם של הנתבעים תידחה ומחצית הזכויות בחלקות אלו תרשמנה על שם התובע. במקרה דנן קם מעשה בית דין מכוח הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, והוא חל על הצדדים כאן שהיו שותפים גם בהליך הקודם. זאת בפרט, שיש בנוסחו של ההסכם כדי ללמד על כוונת הצדדים לסיים את המחלוקת ביניהם גם לעניין זכויותיהם בחלקות מושא ענייננו. שכן, ככל שהייתה כוונה אחרת למי מהם, מצופה היה כי המחלוקת לעניין זכויותיה של מקורות תוחרג במפורש, דבר שלא נעשה בנסיבות דנן (בע"מ 2514/07 רמי הר-לב נ' חיים בן-לולו , בפסקה 15 ( פורסם במאגרים)).
14. דבריי אלה מקבלים משנה תוקף, נוכח המסקנה המתחייבת לפיה עובר לחתימת הסכם הפשרה ומתן פס"ד שאשר הסכם זה, הנתבעים ידעו אודות ההסכם שניכרת עם מקורות. הנתבעים לא הכחישו וממילא לא הפריכו זאת, הם יורשיו של מי שהתקשר עם מקורות ויש להניח כי נחשפו וידעו אודות התקשרות זו לפני שנים רבות.
15. טענת הנתבעים אודות עצימת העיניים מצד התובע אין לה על מה לסמוך. שעה שהתובע בדק בלשכת הרישום את מצב הזכויות במקרקעין, ומצא " שהכל נקי" ( סע' 13- 14 בעמ' 34 לפרוט'), מובן כי טענה זו דינה דחיה.
16. אשר על כן, ולאור כל הטעמים המפורטים לעיל, הגעתי לכלל מסקנה , כי יש לקבל בנסיבות העניין את טענותיו של התובע, ולנכות את חלקה של מקורות, שטח של 3,565 מ"ר, מחלקם של הנתבעים בלבד.
17. הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובע הוצאות ההליך בסך של 6,000 ₪.

המזכירות תמציא פס"ד זו לצדדים.

ניתן היום, ט' ניסן תשע"ה, 29 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.