התובעים 1. א.ע. שירותי לול בע"מ

2. עטון מוטי

3. עטון עמוס

באמצעות ב"כ עוה"ד קנייבסקי

הנתבעים 1. מורגן שמעון

2. מורגן יקירה

3. מורגן דורון

4. אוטו ליסינג/אוטו דורון בע"מ - נמחק

באמצעות ב"כ עוה"ד בן

5. אקסטרא קאר ליסינג מימון והשקעות בע"מ

באמצעות ב"כ עוה"ד רוזנברג

א. מבוא

בהליך זה התבררו תביעה על סך 201,200 ₪ ותביעה שכנגד על סך 163,078.52 ₪ (שהגיש הנתבע 1) בטענות הדדיות להפרת הסכם לרכישת רכב.

לשם הנוחות, יכונו בעלי הדין לאורך פסק הדין בהתאם למעמדם בתיק העיקרי, אף כשההתייחסות תהא לתביעה שכנגד.

ההדגשות בציטוטים לאורך פסק הדין הוספו על ידי הח"מ.

ב. תמצית הרקע העובדתי

הנתבע 1 עוסק במסחר במכוניות משומשות. הנתבעים 2-3 הינם כנטען בכתב התביעה בעלי שליטה או מנהלים בבית העסק הנתבע 4. התביעה כנגד הנתבע 4 נמחקה לאחר שהסתבר, כי אין מדובר באישיות משפטית ברת תביעה. הנתבעת 5 הינה חברת מימון ומי שסיפקה חלק מהמימון עבור רכישת הרכב נשוא ההליך.

ביום 1.11.2002 או בסמוך לו התקשרו התובעים עם הנתבע 1 בהסכם בעל פה לרכישת רכב מסוג איסוזו טרופר מ.ר. 72-962-17 (להלן: "ההסכם", "הרכב").

תמורת העסקה (160,000 ₪) אמורה הייתה להיות משולמת על ידי התובעים במספר אמצעי תשלום: המחאות של התובעת 1 (40,000 ₪), הלוואה מהנתבעת 5 (70,000 ₪) ועסקת "טרייד אין" ביחס לרכב נוסף שהיה ברשות התובעים (50,000 ₪).

עסקת הטרייד אין בוצעה באופן שהתובעים מסרו לידי הנתבע 1 רכב מסוג רנו קנגו שמספרו 4374229-5 (להלן: "רכב הקנגו") וזאת כנגד זקיפת תשלום על חשבון תמורת הרכב בסך 50,000 ₪.

מרכיב התשלום באמצעות הלוואה מהנתבעת 5 (70,000 ₪) הועבר לנתבע 1.

אין חולק, כי בסמוך להתקשרות הרכב נמסר לתובעים והיה בחזקתם ובשימושם במשך כ- 11 חודשים, אך רישום הבעלות בו לא עבר על שמם.

אף רישום הבעלות ברכב הקנגו לא הועבר על שם הנתבע 1.

ההתקשרות בין הצדדים עלתה על שירטון ולא הושלמה. לצדדים טענות הדדיות להפרת ההסכם וגרסאות שונות ביחס להשתלשלות העניינים שהביאה לכישלון העסקה.

בין היתר, קיימת מחלוקת בין הצדדים בשאלת עמידת התובעים במלוא תשלום סכום ההמחאות (40,000 ₪) ובפירעון ההלוואה שנטלו מן המשיבה 5.

הרכב חזר לחזקת הנתבע 1 ביום 18.8.03 או בסמוך לכך (בנסיבות השנויות במחלוקת בין הצדדים) ובהמשך נמכר על ידי הנתבע 1 לצד ג' (שאינו צד להליך).

בעת בירור ההליך רכב הקנגו היה עדיין בחזקת הנתבע 1 ואף ביחס אליו קיימות מחלוקות בין הצדדים.

התביעה הוגשה לאחר כשש שנים מכישלון העיסקה, והתובעים טענו כי חששו להגיש תביעתם בשל איומי הנתבעים עליהם ועל ילדיהם. יאמר כבר עתה, כי טענה זו בדבר איומים מצד הנתבעים לא פורטה ולא הוכחה באופן אחר כלשהו, אלא נותרה כטענה כללית בעלמא.

ג. תמצית טענות הצדדים

ג1. תמצית טענות התובעים

לטענת התובעים, הרכב נמסר לידיהם לאחר ההתקשרות בהסכם ותשלום מלוא התמורה, ואף היה בשימושם והם השקיעו בו כספים נוספים לשם התקנת מערכת מיגון, שיפורים ותיקונים.

חרף זאת, ובניגוד למוסכם, לא העבירו הנתבעים את הרכב על שם התובע 2.

ביום 18.8.2003 יצר התובע 3 קשר עם הנתבע 1 בעקבות תקלה ברכב, והאחרון הציע כי הרכב יתוקן במוסך השייך לבנו וכן התחייב כי לאחר התיקון תועבר הבעלות על שם הנתבע 2.

לטענת התובעים, הרכב אכן נגרר למוסך, אולם מאותה עת ואילך, לא הוחזר לידיהם אלא הוחזק על ידי הנתבע 1 שלא כדין והסתבר להם כי אף נמכר לצד ג' שלא כדין. אף תמורת העסקה, כולה או חלקה, לא הושבה להם.

בנסיבות אלו עתרו התובעים להשבת מלוא סכום העסקה הכולל (160,000 ₪) וכן תשלום פיצוי בגין השקעותיהם ברכב. בנוסף עתרו התובעים, נוכח כישלון העסקה, למתן סעד הצהרתי בדבר זכות לבעלות ברכב הקנגו, הרשום על שמם אך אינו בחזקתם.

ביחס לנתבעת 5 טענו התובעים, כי היא אפשרה את הסרת השעבוד שרבץ לטובתה על הרכב ובהמשך לכך, את העברת הבעלות ברכב לצד ג'. התובעים אף העלו סימני שאלה ביחס לקיומו של קשר בין הנתבעים 1-3 לבין הנתבעת 5. יאמר כבר עתה, כי כל קשר כאמור, בוודאי קשר פסול, לא הוכח לפני ותמיהותיהם של התובעים נותרו כתמיהות בלתי מבוססות בעלמא.

ג2. תמצית טענות הנתבעים 1-3

הנתבעים 2 ו – 3, אשר יוצגו יחדיו עם הנתבע 1, טענו, ראשית, להעדר יריבות בינם לבין התובעים או מי מהם.

לגוף המחלוקת טענו, כי התובעים הם שלא עמדו בתנאי העסקה לרכישת הרכב, וכי ההמחאות שמסרו, בסך כולל של 33,050, חוללו מן הטעם כי חשבון התובעת 1 הינו חשבון מוגבל.

בנוסף נטען, כי התובעים הפרו את הסכם המכר ביניהם אף בכל הנוגע לעסקת הטרייד אין, שכן לאחר שהוסר עיקול שהיה רשום על רכב הרנו קנגו, לא פעלו להעברת הבעלות על שמו, אלא העבירו הבעלות על שם עטון אברהם, ובהמשך על שם התובע 2, אשר ביטל את רישיון הרכב ביום 3.6.04. עקב כך, לא ניתן היה לעשות שימוש כלשהו ברכב זה או למוכרו והוא אף צבר עלויות אחסון.

כן נטען, כי היום בו נולדה העילה הנטענת לביטול העסקה הינו 18.8.2003, מועד מסירת הרכב לטענת התובעים, ומשהתובעים לא שלחו בזמנו הודעה על ביטול העסקה, הרי שתביעתם נגועה בשיהוי והם מנועים מלעתור כיום לפסיקת סעד זה או סעדים הנובעים ממנו. בהקשר זה הכחיש הנתבע 1 כי נקט באיומים כלפי התובעים.

עוד נטען, כי בזמנים הרלבנטיים הרכב היה רשום על שם הנתבעת 5, וזאת בהתאם לתנאי ההלוואה שנטלו התובעים מהנתבעת 5, כך שלנתבע 1 עצמו לא הייתה כל שליטה על העברת הבעלות. לאחר כישלון העסקה, הרכב נרכש על ידו כדין מהנתבעת 5, לאחר שהאחרונה, מצידה, תפסה את הרכב כדין בשל אי עמידה של התובעים בתשלום ההלוואה למימון הרכב.

נתבעים אלו אף הכחישו את נזקיהם הנטענים של התובעים עקב השקעות, שיפורים ותיקונים ברכב וטענו, כי אלו לא פורטו ולא גובו באסמכתאות.

בגין טענותיהם הנ"ל של הנתבעים 1-3, הגיש הנתבע 1 את תביעתו שכנגד, בה עתר תשלום יתרת תמורת רכישת הרכב בסך 30,000 ₪, שווי הקיזוז בגין רכב הקנגו – 50,000 ₪ ודמי אחסון לרכב הקנגו בסך כולל של כ- 47,000 ש"ח.

ג3. תמצית טענות הנתבעת 5

הנתבעת 5 הצטרפה לטענת השיהוי ואף טענה בראשית הדרך להתיישנות התביעה.

לגוף העניין טענה, כי העמידה לתובע 3 הלוואה בסך 90,000 ₪ אשר הועבר ישירות לנתבע 1 לצורך רכישת הרכב וכי הסכם ההלוואה עצמו לא אותר על ידה נוכח חלוף הזמן. כנגד מתן ההלוואה נרשם הרכב על שמה של הנתבעת 5 כביטחון לפירעון ההלוואה.

לטענתה, למעט ביצוע מספר זעום של תשלומים, התובעים לא עמדו בהחזרי ההלוואה אשר העמידה להם, השיקים אשר מסרו לידיה חוללו והחשבון ממנו נמשכו הוגבל.

בנסיבות אלו, העמידה הנתבעת 5 את יתרת סכום ההלוואה לפירעון מידי, ולמעשה הייתה זכאית לגבות מהתובע 3, שנטל את ההלוואה, את מלוא סכום ההלוואה, לרבות מרכיב הריבית, ובסך כולל של 112,850 ₪.

מכל מקום, הרכב הושב על ידי התובעים לחזקת הנתבע 1, ולא לחזקתה של הנתבעת 5, בנסיבות שאינן ידועות לה.

לטענת הנתבעת 5, בהמשך להעברת הרכב לחזקת הנתבע 1, סוכם, בין כל הצדדים (כולל התובעים), כי הנתבע 1 ישלם לנתבעת 5 את יתרת תשלומי ההלוואה עד לקרן ההלוואה בלבד, על סך 90,000 ₪, ובתמורה לכך, תועבר הבעלות ברכב על שמו.

ד. דיון והכרעה

ד1. שיהוי ?

הנתבעת 5 לא עמדה בסיכומיה על טענתה אשר הועלתה בכתב ההגנה מטעמה, להתיישנות התביעה, ומכאן שטענה זו נזנחה, ואין מקום וצורך להכריע בטענה זו. אציין בקצרה, כי איני סבורה, כי עומדת לנתבעים טענת התיישנות, היות ומרוץ תקופת ההתיישנות במקרה דנן אינו מיום ההתקשרות בין הצדדים, אלא מיום העברת הרכב בחזרה לחזקת הנתבע 1, היינו חודש אוגוסט 2003, כך שהתביעה אשר הוגשה ביום 28.10.09 הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות.

באשר לטענת השיהוי שהעלו כלל הנתבעים, אין בידי לקבל טענה זו באופן גורף כמונעת את עצם הגשת התביעה. מדובר בתובענה כספית, שהוגשה בתוך תקופת ההתיישנות, ואין מניעה מהגשתה. זאת, להבדיל מטענות בדבר נזק ראייתי שנגרם לנתבעים, כגון הקושי באיתור הסכם ההלוואה על ידי הנתבעת 5, אשר יילקחו בחשבון על ידי בית המשפט ולא ייזקפו לחובת הנתבעים. כן תילקח השתהות זו בחשבון, כמפורט להלן, באשר לשאלת זכותם של התובעים לתשלום הפרשי ריבית.

ד2. הודאה והדחה ?

עניין נוסף שיש להסיר מעל הפרק בפתח הדיון נוגע לטענת התובעים בסיכומיהם, כי גרסת הנתבעים הינה בבחינת "הודאה והדחה". בעניין זה נטען, כי הנתבעים הודו בעובדות המהוות את עילת התובענה, אך טענו לקיומן של עובדות נוספות אשר לפיהן התובעים לא זכאים לסעד. אין בידי לקבל טענה זו. טענת "הודאה והדחה" תתקיים במקרים בהם מודה הנתבע בעובדות המהותיות של עילת התביעה אך טוען לקיומן של עובדות נוספות, אשר לאורן התובע אינו זכאי לסעד. במקרה כזה, אכן מוטל על כתפי הנתבע נטל השכנוע על אודות העובדות "המדיחות" להן הוא טוען, ובאם אינו מרים את הנטל, בית המשפט יקבל את גרסת התובע, בה הנתבע הודה. ואולם, בענייננו, התובעים הגישו תביעה נגד הנתבעים, בטענה כי שילמו לנתבעים תמורה עבור הרכב והאחרונים הם שהפרו את חוזה המכר עמם, ומכרו את הרכב לאחר. הנתבעים כפרו בעובדות מהותיות אלו וטענו, כי התובעים לא שלמו את מלוא התמורה עבור הרכב, באשר שיקים רבים שלהם אשר נועדו לתשלום לנתבע 1 ולנתבעת 5 חוללו, ולפיכך אין מדובר בהפרת ההסכם מצד הנתבעים אלא מצד התובעים עצמם. מכאן, שהנתבעים הכחישו את העובדות הניצבות בבסיס עילת התביעה הנטענת וממילא, אין לקבל את טענת "הודאה והדחה" ונטל השכנוע להוכיח את יסודות עילת התובענה, נשאר על כתפי התובעים.

ד3. יריבות מול הנתבעים 2-3 ?

ומכאן, לטענת העדר היריבות לה טענו הנתבעים ביחס לנתבעים 2-3. עיון בכתב התביעה העיקרי מלמד, כי לטענת התובעים, הנתבעת 4 מכרה את הרכב באמצעות הנתבע 1, וכי הנתבעים 2 ו – 3 הינם בעלי השליטה ו/או המנהלים של הנתבע 4. התובעים ניסו להוכיח קיומה של זיקה בין הנתבע 3 לנתבע 4 על ידי הפנית בית המשפט לפסק דינו של כב' השופט שטרנליכט בת.א 006804/03, שם נקבע, כי הנתבע 2 ניהל עסקיו בעסק בשם "אוטו ליסינג", הוא שם הנתבע 4. אף בשלב החקירות הנגדיות, ניסה ב"כ התובעים להראות את מעורבותו של הנתבע 2 בעסקו של הנתבע 1.

ואולם, בהחלטה מיום 7.11.11 נקבע, כי הנתבע 4 אינו תאגיד או אישיות משפטית אחרת, אלא שם מסחרי של בית עסק המופעל תחת תיק עוסק מורשה של הנתבע 1. משכך, נתבע זה אינו יכול לשמש בעל דין בהליך המשפטי, ועל כן נמחק מן ההליך.

אף לא מצאתי בכתבי טענות הצדדים, בתצהירים או בחקירות הנגדיות, זיקה אחרת כלשהי של הנתבעים 2 ו – 3 למושא התובענה דנן. מכאן, שטענת העדר היריבות ביחס לנתבעים 2 ו 3 מתקבלת, והדיון להלן, יתייחס לנתבעים 1 ו- 5 בלבד.

ד4. טענת התובעים להפרת ההסכם על ידי הנתבעת 5 ?

כאמור, לטענת התובעים, אחריותה של הנתבעת 5 נעוצה בכך, שהיא אפשרה את הסרת השעבוד על הרכב שרבץ לטובתה ואת מכירתו לצד ג'. מנגד טענה הנתבעת 5, כי סוכם בין כל הצדדים לתובענה, כי במקרה של אי עמידת הנתבעים בפירעון ההלוואה שהעמידה להם, הרכב יוחזר לנתבע 1 כנגד תשלומי ההלוואה על ידו עד לקרן ההלוואה בלבד.

בפני בית המשפט לא הוצג חוזה הלוואה בכתב בין התובעים לנתבעת 5, אולם אין מחלוקת, כי הלוואה זו נטלה מהאחרונה. נוכח חלוף הזמן ממתן ההלוואה ועד הגשת התביעה, אף אין לזקוף את אי איתור הסכם ההלוואה כנגד הנתבעת 5.

התובעים טענו, כי גובה סכום ההלוואה עמד על סך 70,000 ₪, ואילו הנתבעת מצידה טענה, כי התובעים נטלו הלוואה בסכום כולל של 112,850 ₪, כאשר סכום זה כולל למיטב זכרונו של עד ההגנה מטעם הנתבעת 5 סכום קרן בסך 90,000 ₪ וכן מרכיב ריבית. כן טענה נתבעת זו, כי באשר לאופן פירעונה של ההלוואה, על מרכיב הריבית, סוכם עם התובעים, כי הפירעון יבוצע באמצעות 37 שיקים ע"ס 3,050 ₪ כל אחד.

ומכאן להכרעה במחלוקת זו.

אין חולק, כי לנתבעת 5 נמסרו 19 שיקים, משוכים על ידי התובעת 1, על סך 3,050 ₪ כל אחד (נ/2). כן נמסר שיק נוסף בסך 51,850 ₪ (העתק קבלה מהנתבעת 5 בגין קבלת השיקים – נספח א לתצהיר הנתבעת 5). המספר הסידורי של השיקים הוא בסדר עולה מ 480 ועד ל 500 וסכומם הכולל הינו 109,800 ₪.

עיון בתדפיסי חשבון הבנק של התובעת 1 (נספח 2 לתצהיר הנוסף של התובע 2) מלמד, כי שיק מספר 480 על סך 3,050 ₪ אכן נפרע לטובת הנתבעת 5. ואולם, שיק מספר 481 על סך 3,050 ₪ חולל. שיק מספר 482 ושיק מספר 489 חוללו אף הם מחמת העדר כיסוי מספיק (ראו נ/3).

כן הוצגו בפני בית המשפט ארבעה שיקים נוספים על סך של 3,050 ₪ כל אחד, שיק מספר 489, כאמור שיק שחולל ומופיע על השיק הכיתוב "מוגבל".

שאר השיקים אשר מספרם 484, 490, ו 492 לא נפרעו.

השיק האחרון בסדרה הינו שיק מספר 500 על סך 51,850 ₪. בגב השיק צוין "הצ'ק הנ"ל יחולק ל 3,050 ₪ כ"א החל מה – 10/8/04" (ראה ת/1).

הנתבעת 5 טענה, כאמור, כי השיק הנ"ל היה האחרון בסדרת השיקים שמסרו התובעים, אשר נמסר לידיה בסכום כולל זה היות ובעת נטילת ההלוואה לא היו בידי התובעים שיקים במספר מספיק, וכי שיק זה היה אמור להיות מוחלף ב 17 שיקים, כפי שצוין על גבו, אך לא רק שהדבר לא נעשה, אלא שאף השיקים האחרים שנמסרו לידיה חוללו.

מנגד טען התובע 2, כי השיק במהותו הינו שיק ביטחון לפירעון ההלוואה, ולא חלק מתשלום תמורת ההלוואה הכוללת (עמ' 24 שורות 16-18 לפרוטוקול מיום 10.9.12).

על גבי השיק עצמו, לא נרשמה המילה "לביטחון" ואף לא הוצגה לבית המשפט אסמכתא אחרת כלשהי בעניין. טענה בעניין מסירת אחד השיקים כשיק בטחון אף לא עלתה בכתב התביעה ואף מטעם זה יש לדחותה.

התובע 2 אף אישר, כי התובעים הם אלו שכתבו את האמור לעיל (עמ' 24 שורות 25-27 לפרוטוקול מיום 10.9.12), כך שאין מדובר בטענת זיוף או טענה דומה לה.

19 שיקים שניתנו לפירעון ההלוואה בסך 3,050 ₪, הינם בסכום כולל של 57,950 ₪. התובעים טענו כאמור, כי גובה סכום ההלוואה שהועמדה להם על ידי הנתבעת 5 הינו 70,000 ₪ בלבד. ואולם, אין זה סביר, לטעמי, כי הנתבעת 5 תעמיד לתובעים הלוואה בסך 70,000 ₪ ותקבל שיקים עבור פירעון ההלוואה בסך הנמוך מגובה ההלוואה.

יתר על כן, השיק הנ"ל מתחלק בדיוק ב 3,050 ₪, אשר נותן לנו תוצאה של 17 שיקים, נתון התואם את הכתוב בגב השיק ותומך בטענת הנתבעת 5.

נוכח אישורו הנ"ל של התובע 2, כי התובעים הם אלו שכתבו את המלל בגב השיק, ובהתחשב במכלול הנתונים לעיל והגיונם של דברים כמפורט לעיל, אני מקבלת טענת הנתבעת 5 וקובעת, כי השיק משקף סכום נוסף לתשלום עבור פירעון סכום ההלוואה הכולל.

לעניין פירעון ההלוואה, טענה הנתבעת 5, כי רק שני שיקים של התובעת 1 נפרעו בפועל על חשבון ההלוואה.

התובעים טענו, מצדם, כי כתמורה לפירעון ההלוואה נמסרו לנתבעת 5 שיקים. אף מהשאלונים שהועברו לנתבעת 5, נלמד כי תמורת פירעון ההלוואה נמסרו לאחרונה שיקים (ראו שאלות 18 ו 19 לת/6).

התובע 2 טען בחקירתו הנגדית תחילה, כי אמצעי התשלום שניתן לנתבעת 5 שולמו בעזרת שיקים של הבנק הבינלאומי הראשון (ראו: ע"מ 25 ש 4-5 לפרוטוקול מיום 10.9.12). ואולם, בהמשך חקירתו, התובע 2 טען, כי שיקים אשר לא כובדו מחשבון התובעת 1 נעשתה בגינם הפקדה במזומן (ראו עמ' 25 שורה 18 לפרוטוקול מיום 10.9.12):

"ש. ....למה אתה לא חושב שזה היה חשוב שהשיק השלישי כבר לא נפרע בגלל אכמ שאתה בא לתבוע אותנו 200,000 שח? למה בתצהיר לא כתוב

ת. אין לי מושג.

ש. אמרת לעו"ד שלך, מהתשלום השלישי, הפסיק להפרע?

ת. הם קבלו מזומן במקום אין לי הסבר למה זה לא נזכר בתצהיר

ש. אתה נתת לעו"ד שלך, מסרת גירסה הוא ערך תצהיר, נתת לו אסמכתאות לתשלום במזומן?

ת. יכול להיות. זה היה לפני שנים אני לא זוכר.

....

ש. מהתצהיר עולה שאין לנו עכשיו בבית המשפט ראיות על כך שפרעת לנו את כל ההלוואה האם נכון?

ת. נכון.

....

ש. תסביר לי איך הגעת לסכום 201,000 ₪ שאותו אתה תובע?

ת. לא אין לי הסבר. אני צריך לחשוב על זה."

(עמ' 26-30 לפרוטוקול מיום 10.9.12)

אינני מקבלת את גרסתו המאוחרת הנ"ל של התובע 2 לעניין תשלום התמורה במזומן לנתבעת 5, תחת השיקים שחוללו, גרסה אשר לא בא זכרה בכתב התביעה, בתצהירים ובשאלונים ומשכך, אינה מעוררת אמון.

התובעים אף לא הציגו בפני בית המשפט תדפיסי הפקדות במזומן, קבלות עבור תשלום במזומן, או כל אסמכתא אחרת כלשהי בעניין זה, ואף בתצהירים הנוספים שהוגשו מטעמם מאוחר יותר לא צורפו כל אסמכתאות לתמיכה בטענה זו.

התובעים אף לא דרשו מהנתבעת 5 לקבל לחזקתם את השיקים אשר לטענתם שולמו תחתיהם כספים במזומן, וכאמור, התובע 2 לא ידע להסביר לבית המשפט מהי עילת התביעה אשר עומדת לתובעים כנגד הנתבעת 5 ומה טענת התובעים כנגדה.

בשולי הדיון בנושא זה, יובהר, כי אין להידרש לטענות התובעים בסיכומיהם, בדבר אי עמידת הנתבעת 5 בהוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, תשנ"ג-1993. מדובר בטענות שהועלו בשלב הסיכומים בלבד, ויש בהם משום הרחבת חזית אסורה, הפוגעת בזכויות הנתבעת 5 שלא ניתנה לה אפשרות להתייחס לטענות אלו ולהתגונן מפניהן.

נוכח מכלול ראיות וטענות אלו אני קובעת, כי התובעים לא הצליחו להרים את הנטל המוטל עליהם ולהוכיח כי הנתבעת 5 הפרה את ההסכם עימם, אלא להיפך. מהראיות שהובאו לפני אני קובעת, כי היו אלו התובעים אשר הפרו את הסכם ההלוואה עם הנתבעת 5 ולא פרעו לידיה את מלוא סכום ההלוואה שקיבלו לידם. מכאן, שיש לדחות את התביעה כנגד נתבעת זו.

ד5. האם התובעים שילמו את מלוא תמורת הרכב לנתבע 1 ?

התובעים טוענים כאמור כי תמורת הרכב בסך 160,000 ₪ שולמה לנתבע 1 במלואה, וזאת בשלושה אמצעי תשלום:

1. עסקת הטרייד אין כנגדה נזקף תשלום בסך 50,000 ₪.

2. המחאות בסך 40,000 ₪.

3. היתרה הלוואה מהנתבעת 5 – 70,000 ₪ לטענת התובעים (80,000 ₪ לטענת הנתבע 1 ו- 90,000 ₪ לטענת הנתבעת 5. בהעדר הסכם ההלוואה ונוכח חלוף הזמן, ובעיקר הואיל ועצם תשלום מרכיב זה אינו שנוי במחלוקת, הרי אין צורך להכריע בפערי גרסה אלו).

לשם הוכחת תשלום בסך 40,000 ₪ באמצעות המחאות, הגישו התובעים תצהיר מאוחר לתיק בית המשפט, אליו צורף תדפיס חשבון הבנק של התובעת 1.

עיון בתדפיס חשבון בנק זה מלמד, כי ביום 3.11.2002 נמשך מחשבון הבנק שיק מספר 234 בסך 20,000 ₪, ביום 2.12.2002 נמשך שיק מס 235 על סך 10,000 ₪ וביום 2.1.2003 נמשך שיק מספר 236 על סך 10,000 ₪.

בגדרו של מוצג נ/2 אף הוצגו צילומי השיקים הנ"ל, אולם המקום המיועד לשם הנפרע בשיקים אלו נשאר ריק כך שלא ברור מהשיקים עצמם לפקודת מי נמשכו ויש להידרש לשאלה האם אכן נמסרו לנתבע 1.

התובע 2 העיד בחקירתו לעניין מסירת השיקים לתובעים כדלקמן:

"ת. יש לנו הוכחה מתי הוא קיבל את השיקים, וזה היה מועד העסקה. הוא קיבל שלושה שיקים באותו תאריך, והשיקים נפרעו סה"כ של 40,000 ₪. ...

ש. אני מפנה אותך לסעיף 12 לתצהירך – שם שילמתם למורגן בשיק מזומן בסך 40,000 ₪.

ת. שיק של 20,000 ₪, 10,000, ו- 10,000 ₪ ויש לי הוכחה.... רשמנו שיק מזומן לאותו תאריך וגם שאר השיקים נפרעו".

(עמ' 17 שורות 12-20 לפרוטוקול מיום 10.9.12)

השיקים אכן נושאים תאריך הסמוך לביצוע עסקת הרכב, אולם מהתדפיס עולה, כי נפרעו עוד שיקים בסמיכות למועד העסקה נמשכו שיקים נוספים, ובפני בית המשפט אין ראיות ברורה לכך, כי השיקים בסך 40,000 ₪ הם אלו שנמסרו לנתבע 1.

לנתבע 1 לעומת זאת, גרסה שונה בעניין. לטענתו, התובעים מסרו לו שני שיקים בסך 15,000 ₪ (ת/7) כל אחד תמורת הרכב, ולא המחאות בשווי 40,000 ₪.

שיק מספר 478 הנושא תאריך 15.2.200, שיק שלא כובד בשל "אין התאמה בין מילים לספרות", ושיק שני שמספרו 479 הנושא תאריך 15.1.2003 שיק אשר כתוב בצדו השמאלי "מוגבל", שני השיקים משוכים מחשבונה של התובעת 1.

התובעים טענו, כי השיקים לעיל אליהם התייחס הנתבע 1,לא היו קשורים לעסקת הרכב, אלא נתנו כשיק ביטחון לתיקון רכב הקנגו (רכב הטרייד אין).

חיזוק לגרסתו של הנתבע 1 אני מוצאת במוצג נ/7 לתצהיר של הנתבעים 1-3, שהינו מכתב דרישה מזמן אמת לתשלום השיקים שחוללו.

אם כן, נראה כי בפני בית המשפט עומדות שתי גרסאות שונות באשר לרכיב התמורה, וההכרעה ביניהן תעשה על פי מאזן ההסתברויות כפי שעלה מהראיות שהוצגו בפני בית המשפט ומידת ההוכחה הנדרשת להכרעה הינה "הטיית מאזן ההסתברויות" (עא 475/81 זיקרי יעקב נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, מ (1) 589, ע"מ 590).

במקרה דנן, נוכח מארג הראיות הכולל שהונח בפניי, אני מקבלת ומעדיפה את גרסתו של הנתבע 1 לעניין רכיב התמורה, היות והיא מתיישבת יותר עם העובדות והראיות שהוצגו לבית המשפט.

התובעים לא צרפו לתיק בית המשפט קבלות על השיקים שמסרו לטענתם לנתבע 1, לא הציגו חוזה מכר בינם לבין הנתבע 1 המראה כי מספרי השיקים שנמצאים בתדפיס הם אלו שנמסרו כתמורה למכירת הרכב לנתבע 1.

הם תולים יהבם בכך שיש סמיכות מועדים במשיכת השיקים לעסקה, הא ותו לא.

אני סבורה, כי לא די בכך כדי להרים את הנטל הנדרש לקבלת גרסתם בנקודה משמעותית זה.

יצוין, כי אף שני שיקים בסך 15,000 ₪ נושאים תאריך הסמוך לעסקת מכירת הרכב (ת/7), כך שסמיכות המועדים אין בה בכדי להוכיח כי השיקים נמסרו לנתבע 1.

יתר על כן, גרסתם של התובעים כי השיקים נמסרו לצורך תיקון רכב הקנגו, לא סבירה בעיני ולא מתיישבת עם ההיגיון. אין זה סביר לטעמי, כי עסקת טרייד בסך 50,000 ₪, כוללת קיזוז תמורה בשווי 30,000 ₪.

מטעמים אלו, על משקלם המצטבר, אני קובעת, כי התובעים לא הרימו את נטל ההוכחה המוטל עליהם בהקשר זה ולא הוכיחו, כי שילמו לנתבע 1 את מלוא הסך של 40,000 ₪ בשיקים על חשבון תמורת העסקה.

אזכיר, כי הוכח בפני בית המשפט כי התובעים שלמו לנתבע 1 סך של 10,000 ₪ כתמורה לרכב (עמ' 38 ש' 14-15 לפרוטוקול מיום 11.9.2012).

מכאן קביעתי, כי התובעים לא עמדו בתשלום התמורה החוזית בגין הרכב.

ד6. באלו נסיבות הוצא הרכב מחזקת התובעים ?

אין חולק בין הצדדים, כי הרכב יצא מחזקתם של התובעים ביום 18.8.2003, לאחר שנעשה בו שימוש במשך כ- 11 חודשים. המחלוקת הינה בדבר נסיבות הוצאת הרכב מחזקתם וכמספר הצדדים בתובענה כך מספר הגרסאות בעניין.

התובעים טענו, כאמור, כי הרכב יצא מחזקתם ביום 18.8.2003 לצורך תיקונו במוסך השייך לבנו של הנתבע 1, וכי מאז נעלמו עקבותיו. לטענתם, הוא לא הוחזר לחזקתם, תוך שבדיעבד הסתבר להם, כי נמכר על ידי הנתבע 1 לצד ג'.

הנתבע 1 טען, מנגד, כי הרכב נזנח ליד בית העסק שלו, וכי הוא רכש אותו בחזרה מידי הנתבעת 5, לאחר שהאחרונה תפסה אותו כדין.

גרסת הנתבעת 5 ביחס לסוגיה זו הייתה, כאמור, שונה מעט מגרסת הנתבע 1, ולפיה משהתובעים לא עמדו בהחזרי ההלוואה, הושב הרכב לחזקת הנתבע 1 וסוכם, בין כל הצדדים לתובענה, כי הנתבע 1 ישיב לנתבעת 5 את תשלומי ההלוואה בגובה סכום הקרן בלבד ששולם לידיו, ובתמורה, יעבור הרכב לבעלותו של הנתבע 1.

לאחר בחינת הראיות והעדויות שנשמעו לפני במחלוקת זו, אני מעדיפה ומקבלת את גרסתה של הנתבעת 5 לתובענה, אשר היא ההגיונית ביותר ומתיישבת עם חומר הראיות ונתוני ההתקשרות המקורית.

בהתייחס לגרסת התובעים, הרי שהיא מעוררת סימני שאלה מבחינת חלוף הזמן. שכן, אין זה סביר בעיני, כי אדם שנלקח ממנו רכב בשווי 160,000 ₪, ישב בחיבוק ידיים במשך כשש שנים בטרם יגיש תביעתו, ויימנע מהגשת תלונה במשטרה ומשלוח מכתבי דרישה מעורך דינו להשבת הגזלה.

לא די בהקשר זה בטענה אשר הוצגה בכתב התביעה באופן כללי וסתמי, כי התובעים לא הגישו תביעתם עד כה בשל חששותיהם מאיומי הנתבעים. טענה זו לא פורטה ולא גובתה בעדות ממשית כלשהי בדבר תוכן האיומים, מתי נעשו, כלפי מי הופנו, האם פנים אל פנים או בשיחות טלפון וכו'. אף ניתן היה לצפות כי תוצג תלונה למשטרה לו טענה זו בדבר איומים מצד הנתבעים או מי מהם הייתה ממשית, בפרט כשבסופו של דבר הוגשה התביעה. הטיעון בדבר חשש בזמנו לשלום הילדים אשר פג עם התבגרותם מה שאפשר את הגשת התביעה, אף הוא קלוש ומלאכותי לטעמי.

בהקשר זה יצוין, כי התובעים לא הגישו אסמכתא בדבר הגשת תלונה כלשהי למשטרה, בעניין גזילת רכבם או בגין איומים, כפי שניתן היה לצפות כי יעשו.

מכאן קביעתי, כי ההתקשרות ביחס לרכב בוטלה בדרך של התנהגות הצדדים בפועל, בהסכמה, ובשל אי תשלום מלוא התמורה על ידי התובעים לנתבע 1 ואי עמידתם בתשלומים לפירעונה של ההלוואה לנתבעת 5. בנסיבות אלו, אין צורך בהודעת ביטול פורמלית מצד מי מהצדדים וניתן לקבוע כי ההתקשרות בעניין הרכב בוטלה במועד זה.

ד7. חובת השבה הדדית של התמורות על פי ההסכם

נוכח קביעה זו בדבר כישלון העסקה וביטולה, קמה חובת השבה הדדית, ולפיה על הצדדים להשיב את שקיבלו בהתאם לעסקה (סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א- 1970, וסעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973).

הרציונל העומד מאחורי חובת ההשבה, הוא אותו רציונל העומד מאחורי סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט – 1979. לפיכך משנקבע כי העסקה נכשלה ובוטלה, אין עוד זכות בדין לצדדים להשאיר בידם את התמורה החוזית אותה קיבלו ועליהם להשיבה.

יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט מצא (כתוארו אז) בעניין עא 588/87 אליעזר כהן נ' צבי שמש, מה (5) 297 כדלקמן:

"..כלל עילות התביעה, שבסיסן הרעיוני הוא מניעת התעשרות שלא כדין, תסווגנה כעילות שיסודן הוא בדיני עשיית עושר ולא במשפט; זאת, בין אם הסדרן החקיקתי מצוי בחוק עשיית עושר ולא במשפט גופו, ובין אם הוא מצוי בהוראת חוק אחר. אכן, דיני עשיית עושר ולא במשפט אינם מעמידים עילת תביעה סוכרת אחת ויחידה, אלא עילות תביעה שונות, שכל אחת מהן מיועדת לספק את צרכיה של מערכת נסיבות אחרת, אך המכנה המשותף לכולן הוא, שהן מבוססות על העיקרון היסודי המייחד את דיני עשיית עושר ולא במשפט....

… מטרה ההשבה, לפי תפיסה זו, היא למנוע התעשרות בלתי צודקת, על-פי מבחן תחושת הצדק והיושר (ex aequo et bono). תפיסה זו, שקנתה לה אחיזה במשפטנו עוד לפני תחילתו של חוק עשיית עושר ולא במשפט (ראה הסברו של הנשיא זוסמן בע"א 827/76 [8]), היוותה אבן-פינה גם לחובת ההשבה שהוגדרה בסעיף 1 לחוק האמור (ד"נ 20/82 [7], דברי השופט ש' לוין בעמ' 238ודברי השופט ברק, בעמ' 273). אך, באותה מידה עצמה, מונחת תפיסה זו גם ביסוד הסדרי ההשבה הספציפיים שקבע המחוקק בחוקים שונים, בכללם אלה המסדירים את חובת ההשבה בין צדדים לחוזה.

...אף ההשבה, עליה מורה סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), מיועדת, בדרכה שלה, למנוע התעשרות בלתי צודקת. להבדיל מן העילה לקבלת תרופה "חוזית", העומדת רק לצד הנפגע מהפרת החוזה והמיועדת לתקן את הפגיעה שגרמה ההפרה ל"אינטרס הציפייה" שלו שהחוזה יקוים, מוקנית עילת ההשבה לכל אחד מן המתקשרים בגין מה שנתן למשנהו על-פי החוזה. "אינטרס ההסתמכות", לבל יתעשרו זה על חשבון זה שלא כדין, הינו אינטרס המשותף לשני הצדדים, ושורת הצדק מחייבת לספקו על-ידי החזרתם למצבם הטרום-חוזי. מקור הזכות המשפטית, ממנה צומחת עילת ההשבה האמורה, איננו בדיני חוזים, אלא בדיני עשיית עושר ולא במשפט."

(שם, עמ' 317-318)

בענייננו, ולאור הקביעה כי עסקת מכירת הרכב נכשלה ובוטלה בפועל, קמה חובה להשבת תמורה מצד הנתבעים. משמעות חובה זו ויישומה לענייננו תידון להלן.

בעניין זה מובהר, כי חובת השבה הדדית זו נובעת מביטול ההתקשרות בעניין הרכב בלבד, בין התובעים לנתבע 1, ולא להסכם ההלוואה. בעניין הסכם ההלוואה בין התובע 3 לנתבעת 5 נקבע לעיל, כי בניגוד לטענת התובעים בתביעתם, הם הפרו את הסכם ההלוואה ולא פרעו את חלקה הארי. מכל מקום, בעניין ההלוואה לא נתבע סעד של ביטול, וממילא אין מקום לדיון בשאלת השבתו של הסכום הזניח של 7,100 ₪ ששילמו התובעים עצמם. זאת, מה גם שאין מדובר בהתעשרות הנתבעת 5, אשר קיבלה לידיה, מהנתבע 1 ולא מהתובעים, את סכום קרן ההלוואה בלבד בצירוף התשלום הזניח הנ"ל בלבד. מבלי לקבוע מסמרות אציין, כי ניתן אף לראות בתשלום זה ששילמו התובעים כאומדן תשלומה של ריבית סבירה ביחס לקרן ההלוואה, אותה לא פרעו התובעים, בגין תקופה של כשנה בה היה הרכב בחזקת התובעים ובשימושם.

באשר לעסקת הטרייד אין:

משנקבע לעיל, כי עסקת המכר כשלה ובוטלה בהתנהגות הצדדים ביום 18.8.03 (עת נמסר הרכב מהתובעים לנתבע 1) וכי קמה עקב כך חובת השבה הדדית, הרי שעסקת מכירת רכב הקנגו, שהייתה אחד מאמצעי התשלום עבור הרכב, ואשר נזקף בגינה סך של 50,000 ₪ מסכום התמורה, בטלה בזה אף היא.

מכאן, שעל הנתבע 1 חלה חובה להשיב את הסכום אשר נזקף בגינו לידי התובעים, קרי סך של 50,000 ₪.

אציין, כי אני סבורה, כאמור, כי יש להשיב את מחירו של רכב הקנגו אותו זקפו הצדדים בעסקת רכב האיסוזו לידי התובעים, ולא את רכב הקנגו עצמו. זאת, בין היתר, הואיל והנתבע 1, אשר קיבל לידיו כבר בחודש אוגוסט 2003 בחזרה את רכב האיסוזו, צריך היה להשיב כבר אז את רכב הקנגו לידי התובעים, הואיל והעסקה נכשלה ובוטלה, והוא אף נהנה ממכירת רכב האיסוזו לצד ג', כנגד תשלום תמורה מלאה (אשר את סכומה נמנע מלחשוף לעיני בית המשפט).

צריך היה להיות ברור לנתבע, כי הוא אינו רשאי להינות מכל העולמות ובאם העסקה בוטלה ורכב האיסוזו חזר לידיו, והוא אף מכר אותו לצד ג', עליו להשיב לתובעים את רכב הקנגו, או את סכומו הנ"ל. הנתבע לא עשה כן ובחר להשאיר את רכב הקנגו בידיו לאורך כל השנים, כך שכיום אני סבורה, כי תוצאה צודקת תהא, כי רכב הקנגו יישאר בידיו ואילו מחירו דאז יושב לתובעים.

עם זאת, נוכח השתהות התובעים בהגשת תביעתם במשך כשש שנים, איני סבורה, כי הם זכאים לתשלום הפרשי ריבית בגין סכום זה.

טעם נוסף לשלילת תשלום הפרשי ריבית לתובעים נעוץ בהתנהלות התובעים ביחס לרכב הקנגו בפרק הזמן של כשנה, בו החזיקו עדיין ברכב האיסוזו ועשו בו שימוש, מבלי שעמדו בתשלומי העסקה ומבלי שקידמו את העברת הבעלות ברכב הקנגו על שם הנתבע 1, דבר שמנע את מכירתו, ככל הנראה עד היום.

מובהר, כי איני מקבלת את תביעת התובעים להצהרה בדבר בעלותם ברכב הקנגו בנוסף לתשלום ההשבה הנ"ל, וכי כפוף לביצוע התשלום הנ"ל, הנתבע 1 זכאי להעברת רישום הבעלות ברכב הקנגו על שמו.

באשר לכספים ששולמו לנתבע 1 עבור הרכב:

כאמור, בהליך זה הוכח, כי התובעים שלמו תמורה עבור העסקה סך של 10,000 ₪ תשלום במזומן.

ואולם, למרות ביטול העסקה וחובת ההשבה הכרוכה בכך, יש לבחון בעניין זה, האם מסכום השבה של הנתבע 1, זכאי האחרון להפחית סכומים נוספים בגין נזקים שנגרמו לו עקב הפרת ההסכם על ידי התובעים, עניין זה ידון להלן במסגרת הכרעה בתביעה שכנגד.

ד8. התביעה שכנגד:

אקדים ואומר ביחס לתביעה זו, כי בסופו של הליך, התרשמותי הינה, כי התביעה שכנגד נולדה רק כדי להוות משקל נגדי לתביעה העיקרית, מבלי לבססה בראיות מוצקות.

ראשית, עתירת הנתבע 1 לחייב את התובעים בתשלום יתרת התמורה לרכב, הינה בבחינת תרתי דסתרי. הנתבע 1 עותר לחייב את התובעים ביתרת תשלום תמורת הרכב, כאשר אין חולק, כי הרכב לא נמצא ברשותם זה מכבר אלא חזר לרשותו והוא אף מכר אותו לצד ג'.

עוד נטען בכתב התביעה שכנגד, כי יש לחייב את התובעים בשווי הרכב בסך 50,000 ₪, מסך התמורה בשל הטענה כי הנתבע 1 לא יכול היה למכור את הרכב בשל העיקול שרבץ עליו ובגין ביטול הרישיון של הרכב על ידי התובע 2, ותשלום דמי אחסון.

מבלי להיכנס לעובי הטענות, אשר אין בהם בכדי להעלות או להוריד באשר להפרת התובעים את הסכם המכר, הרכב יצא מחזקתם של התובעים, העסקה בוטלה, ועל כן הנתבע 1 ממילא לא היה זכאי להותיר בידיו את רכב הקנגו, אשר היה חלק בלתי נפרד מעסקת הרכב. בנסיבות העניין, היה על הנתבע 1 להשיב את רכב הקנגו לתובעים, ביום בו העסקה בוטלה בין כל הצדדים ובכך היה מקטין את נזק האחסון לו הוא טוען.

לכאורה יש לומר, כי הואיל ועסקת הרכב בוטלה נוכח אי עמידת התובעים בתשלום התמורה, הרי שהנתבע 1 זכאי לתשלום הנזקים אשר נגרמו לו עקב הפרת ההסכם על ידי התובעים וכישלון העסקה. ואולם, כאמור, נזקים כאמור לא נתבעו בגדרה של התביעה שכנגד, וממילא לא הוכחו, כך שלא ניתן לפסוק דבר בעניין.

יתכן ושונים היו פני הדברים לו כלל הנתבע 1 בתביעתו מרכיבי תביעה בגין הפסד שספג במכירת הרכב לצד ג', או כיוון שלטענתו הרכב ניזוק שעת שהיה בשימוש התובעים, ואף היה תומך תביעתו בראיות אשר יש בהן להעיד על סכום מכירתו לצד ג' או על מצב הרכב לכשנמסר לידיו בחזרה. ואולם, תביעה כאמור לא הוגשה, וממילא לא הוכחה.

בהקשר זה יצוין, כי בין היתר הנתבע 1 לא כלל בתביעתו תביעה לתשלום בגין שימוש התובעים ברכב במשך כשנה כמעט.

בעניין זה יצוין עוד, כי מעבר להעדר טיעון ממשי בכתבי הטענות מצידו, הנתבע 1 לא צירף לתצהיר מטעמו ראיות להוכחת גובה דמי השימוש ברכב או בדבר ירידת ערך הרכב במהלך התקופה בה היה בחזקת התובעים, ואף לא צירף חוות דעת שמאית האומדת את הנזקים שנגרמו לטענתו לרכב, על ידי התובעים.

עם זאת, עניין זה של החזקת התובעים ברכב ושימוש שוטף בו במשך כשנה כמעט הוכח לפני ולמעשה אינו שנוי במחלוקת. מטעם זה אני סבורה, כי יש בעובדה השימוש הנ"ל של התובעים ברכב, בפרק הזמן הנדון, כדי להצדיק את אי השבת כספי התמורה ששילמו התובעים בסך 10,000 ₪ לידיהם, למרות ביטול העסקה.

בעניין זה אציין, כי אני ערה לכך, כי במסגרת בירור ההליך הוכח לפני, כי הנתבע 1 או מי מעובדיו עשו מעת לעת שימוש ברכב הקנגו המצוי בעסקם (ראה: עדות הנתבע 1 עמ' 33 שורות 9-10 לפרוטוקול מיום 11.9.12) וכן מוצג נ/6 – מסמך לתזכורת חוב מטעם עיריית פתח תקווה המלמד כי ביום 1.11.2004 נעשה שימוש ברכב הקנגו).

ואולם, כפי שהוכח, מדובר בשימוש ספוראדי ולא בשימוש שוטף, דבר אשר נבע בין היתר מחוסר היכולת למכור את הרכב היות ולא עבר על שם הנתבע 1. בנוסף לכך, נוכח פערי המחיר בין רכב האיסוזו (160,000 ₪) לרכב הקנגו (50,000 ש"), ברור הוא, כי שוויו של רכב הקנגו הינו נמוך משמעותית משוויו של רכב האיסוזו (שוויו של הקנגו כשליש משוויו של האיסוזו) וממילא אף שווי השימוש בקנגו נמוך משמעותית. לפיכך, אין בעובדת השימוש הספוראדי ברכב הקנגו כדי להשפיע או לשנות את קביעתי לעיל בדבר שלילת זכותם של התובעים להשבת הסך הנ"ל של 10,000 ₪ למרות ביטול העסקה.

ה. סיכום

נוכח הקביעות והטעמים שפורטו לעיל בפסק הדין, תוצאת ההליך הינה כדלקמן:

התביעה בתיק העיקרי כנגד הנתבעים 1-3:

מוצהר בזה, כי עסקת רכישת רכב מסוג איסוזו טרופר שמספרו 72-962-17 בטלה.

על הנתבע 1 להשיב לתובעים אך סכומו המוסכם של רכב הקנגו, קרי סך של 50,000 ₪.

סך זה יישא הפרשי הצמדה כדין מיום 18.8.2003 ועד לתשלום בפועל. אין חיוב בתשלום הפרשי ריבית בגין סכום זה. כפוף לביצוע תשלום זה, הנתבע 1 זכאי להעברת רישום הבעלות ברכב הקנגו על שמו.

התביעה כנגד הנתבעים 2-3 – נדחית.

הואיל והייצוג של נתבעים אלו משותף עם הנתבע 1 והואיל ונתבעים אלו לא נדרשו להליך באופן אישי בדרך של הגשת עדויות והתייצבות לדיונים, אין צו להוצאות בגין דחיית התביעה נגדם.

התביעה שכנגד:

התביעה שכנגד שהגיש הנתבע 1 – נדחית.

בנסיבות העניין ונוכח תוצאת ההליך בתיק העיקרי אין צו להוצאות בגין מי משני הליכים אלו בכל הנוגע לתובעים ולנתבע 1.

התביעה בתיק העיקרי כנגד הנתבעת 5:

התביעה נגד הנתבעת 5 – נדחית.

התובעים יישאו, יחד ולחוד, בהוצאות הנתבעת 5 בגין ההליך בסך 5,000 ₪ ובשכ"ט ב"כ נתבעת זו בסך 10,000 ₪.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ג' אדר ב תשע"ד, 05 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.